עמ"נ 72495-09-26 עמ"נ 72495-09-26

ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין במתקן גבעון, מיום 17.9.26 (כב' הדיין יואב בר-לב), בתיק 1797-09-26, בגדרה אישר בית הדין את צו המשמורת שהוצא נגד המערער והורה על המשך החזקתו במשמורת, תוך שקבע דיון ביקורת שיפוטית נוסף בעניינו ליום 15.10.26. רקע כללי 1. המערער, אזרח אתיופיה, יליד 2000, נכנס לישראל ביום 26.11.25 ברישיון ישיבה לביקור מסוג ב/2 (תייר), שעמד בתוקף עד ליום 30.11.25. המערער לא יצא מישראל עם תום תוקף הרישיון. 2. ביום 24.12.25 הגיש המערער בקשה למקלט מדיני, וקיבל רישיון ישיבה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק), שעמד בתוקף עד ליום 3.6.26. ביום 19.5.26 נדחתה בקשת המקלט של המערער. המערער לא יצא מישראל, ונותר לשהות בה ללא רישיון ישיבה כדין. 3. ביום 16.9.26 עוכב המערער בירושלים במסגרת פעילות אכיפה של פקחי רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה), והובא לשימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות (להלן: הממונה). בתום השימוע הוציא הממונה נגד המערער צו הרחקה וצו משמורת. 4. ביום 17.9.26 הובא המערער בפני בית הדין לביקורת משמורת (להלן: בית הדין), אשר אישר את צו המשמורת. בהחלטתו קבע בית הדין כי לא מצא עילה להתערב בצו המשמורת בשל אי חוקיות או העדר סמכות, בנסיבות שבהן המערער נותר לשהות בישראל ללא רישיון ישיבה כדין במשך כשלושה חודשים לאחר שבקשתו למקלט נדחתה, וזאת מבלי שפעל להסדיר את מעמדו. בית הדין הוסיף כי לא השתכנע שהמערער ייצא מישראל במועד שייקבע לו, בשים לב לכך שבחר לשהות בישראל ללא רישיון כדין גם לאחר דחיית בקשתו למקלט, ומשכך לא מצא כי מתקיימות עילות השחרור הקבועות בסעיף 13ו(א)(1) ו-(2) לחוק; כן לא מצא בית הדין כי מתקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את שחרור המערער ממשמורת לפי סעיף 13ו(א)(3) לחוק. בית הדין הפנה את תשומת לב מרפאת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) לטענות המערער בדבר מצבו הרפואי והסוכרת ממנה הוא סובל לטענתו; הורה לממונה לפעול להרחקת המערער מישראל בהקדם האפשרי; וקבע דיון ביקורת שיפוטית ליום 15.10.26, תוך שהורה כי עד ליום 13.10.26 יודיע הממונה מתי צפויה הרחקת המערער מישראל, ככל שייוותר במשמורת. 5. ביום 24.9.26 הגיש המערער ערעור זה, ובגדרו עתר לשחרורו ממשמורת בערובה ובתנאים, ולחלופין להחזרת עניינו לבית הדין לדיון מחודש; כן עתר המערער לסעד זמני לעיכוב הרחקתו מישראל עד להכרעה בערעור. 6. ביום 28.9.26 הגיש המערער בקשה דחופה למתן צו ארעי במעמד צד אחד וצו ביניים, האוסרים על הרחקתו מישראל, וזאת לאחר שלטענתו פנו אליו גורמי המשיבה בבקשה לקבל לידיהם את דרכונו לצורך קידום הרחקתו. בהחלטה מיום 1.10.26 (כב' סגן הנשיא, השופט אורן שוורץ) נקבע כי עניין ההרחקה אינו מצוי בסמכות בית משפט זה, וכי ככל שב"כ המערער מעוניינת לפעול בעניין, עליה להגיש בקשה מתאימה לבית הדין לעררים; כן הורה בית המשפט, באשר למצבו הרפואי של המערער, על הפניית תשומת לב שב"ס לעניין, לרבות מתן תרופות מתאימות לפי קביעת רופא שב"ס. 7. ביום 5.10.26 הגישה המשיבה את תשובתה לערעור. ביום 7.10.26 הגישה המשיבה הודעת עדכון, ולפיה בהמשך להחלטת בית הדין, התקבלה ביום 6.10.26 התייחסות רופא שב"ס, שבה צוין כי המערער סובל מסוכרת התלויה באינסולין, אותו הוא מזריק פעמיים ביום לפי רמת הסוכר בדם; כי מצבו הכללי משביע רצון ובדיקתו הגופנית תקינה; וכי אין מניעה רפואית להמשך השמתו במשמורת, בהשגחה ובטיפול הצוות הרפואי במתקן גבעון. ביום 8.10.26 התקיים בפניי דיון בערעור. תמצית טענות המערער 8. לטענת המערער, מדובר במקרה חריג המצדיק את שחרורו המיידי ממשמורת. המערער חולה בסוכרת, לטענתו מסוג 1, שאובחנה לאחרונה והתלויה בטיפול רציף באינסולין, והמשך החזקתו במשמורת מעמיד אותו בסכנה רפואית ממשית; במשמורת אין לו גישה רציפה לתרופות, לאינסולין ולמכשיר ניטור הסוכר, והוא תלוי בזמינותו של גורם אחר לשם קבלתם. 9. המערער ממשיך וטוען כי בית הדין דחה את טענותיו הרפואיות בקביעה כללית, מבלי שעמד לפניו תיעוד רפואי מלא, ומבלי שבחן אם המשך החזקתו במשמורת עלול לגרום נזק לבריאותו, כנדרש לפי סעיף 13ו(א)(3) לחוק; הפניית תשומת לב מרפאת שב"ס אינה תחליף לבירור שיפוטי; בית הדין לא בחן חלופת משמורת ותנאי שחרור מידתיים. המערער הציע ערבה, והוא נכון להפקיד ערובה כספית ולהתייצב באופן תקופתי. 10. עוד נטען על ידי המערער כי דחיית בקשת המקלט של המערער נשענה על ראיון שהתנהל באווירה מאיימת ומשפילה, ותוך הפעלת לחץ פסול על המערער; על החלטה זו הגיש המערער ערר לבית הדין לעררים, ואין להרחיקו בטרם תתברר טענתו כי נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו; האמירה שנרשמה מפי המערער בדיון בבית הדין, ולפיה הוא מבקש לחזור לארצו, נאמרה בעת שחש ברע, ללא ייצוג, ומתוך רצון להיחלץ מתנאי המשמורת, ואין לראות בה הסכמה להרחקה. 11. בדיון שהתקיים בפניי הוסיפה ב"כ המערער כי חבריו של המערער מוכנים לחתום ולשמש ערבים; כי באתיופיה סיכוייו לקבל טיפול בבעיית הסוכר אפסיים, בעוד שבישראל ישנן עמותות שיכולות לסייע לו; וכי לאחר שגילה את מחלתו פנה המערער לבית חולים פרטי והוציא סכומים ניכרים על הטיפולים (עמ' 1, ש' 19-25; עמ' 2, ש' 12-13, 19 לפרוטוקול). לטענת ב"כ המערער, אין מקום לייחס למערער חוסר שיתוף פעולה, שכן בקשתו למקלט נדחתה בחודש מאי, והוא אף פנה לרשות האוכלוסין והודיע כי הוא חולה בסוכרת ואינו יכול לחזור לארצו (עמ' 2, ש' 10-12 לפרוטוקול). תמצית טענות המשיבה 12. לטענת המשיבה, אין עילה להתערב בהחלטת בית הדין; המערער נכנס לישראל באשרת תייר, ונותר בה גם לאחר שנדחתה בקשתו למקלט מדיני; טענותיו בעניין ההחלטה בבקשת המקלט אינן יכולות לסייע לו בהליך זה; המקום לברר אותן הוא בית הדין לעררים, המוסמך לדון אף בעניין המשמורת, בהתאם לסעיף 13כד(ג)(1) לחוק. 13. אשר למצבו הרפואי של המערער, סעיף 13ו(א)(3) לחוק מתנה את השחרור בכך שהממונה השתכנע כי מחמת מצב בריאותו של המוחזק, החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו; העובדה שהמערער חולה בסוכרת אינה מלמדת, כשלעצמה, כי לא ניתן להחזיקו במשמורת, וכאמור, בהתאם להתייחסות רופא שב"ס, אין מניעה רפואית להמשך החזקתו במשמורת. 14. בתוך 60 הימים הראשונים להחזקה במשמורת, ברירת המחדל היא הותרת השוהה שלא כדין במשמורת, והשחרור הוא החריג; ואין די בטענה כי ניתן להשיג את תכלית המשמורת באמצעות חלופה, מקום שלא הוכח כי מתקיימת עילת שחרור. 15. בדיון בפניי הוסיפה ב"כ המשיבה כי ישנו קו של חוסר שיתוף פעולה מצד המערער, לרבות בעניין תעודת המעבר; כי ככל שהמערער יציג את דרכונו, לא תהיה מניעה להרחיקו באופן מיידי; כי גורמי המקצוע ברשות האוכלוסין פנו למשרד החוץ בעניינו של המערער, והמסלול המועדף הוא שהמערער יתכבד ויביא את דרכונו; כי ספק אם יהיה צורך לחרוג מ-30 ימי משמורת, ובוודאי שלא מ-60 הימים הראשונים; וכי הנפקת תעודת המעבר כרוכה במעורבות משרד החוץ ונציגות אתיופיה (עמ' 1, ש' 29-31; עמ' 2, ש' 1-7, 22-25 לפרוטוקול). דיון והכרעה 16. לאחר שנתתי דעתי להחלטת בית הדין, לטענות הצדדים בכתב ובעל פה ולחומר שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 17. סעיף 1 לחוק קובע כי מי שאיננו אזרח ישראלי נדרש לרישיון ישיבה על מנת לשהות בישראל. סעיף 13(א) לחוק קובע כי מי שנמצא בישראל ללא רישיון ישיבה יורחק מהמדינה בהקדם האפשרי. סעיף 13א לחוק קובע כי שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד להרחקתו מישראל או יציאתו ממנה, אלא אם שוחרר בערובה לפי הוראות פרק זה. 18. סעיף 13ו(א) לחוק מסדיר את האפשרות לשחרור בערובה ממשמורת. הסעיף קובע: "13ו. (א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות בסעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה: (1) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו; (2) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע; (3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה; (4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות". 19. הפסיקה קובעת כי תכלית האחזקה במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל מכוונת להפסקה מיידית של שהייה בלתי חוקית, ומתן אפשרות למדינה להסדיר את הרחקתו של מי ששוהה שלא כדין בישראל; בהתאם לכך נקבע כי ההחזקה במשמורת אסורה אם לא מתקיים בעניינו של המוחזק הליך הרחקה אפקטיבי, או כאשר לא נראית באופק אפשרות לגירוש מהארץ (בר"מ 7696/16 טומגזי נ' משרד הפנים, כב' השופטת ברק ארז, פס' 28 (נבו 4.1.2017) (להלן: עניין טומגזי); בג"ץ 8425/13 איתן — למדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 51 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן (22.9.2014). 20. בענייננו, נגד המערער הוצא צו הרחקה, אשר לא בוטל ולא עוכב. על פי הפסיקה, הדרך להשיג נגד ביטול רישיונות שהייה וצווי הרחקה היא על ידי הגשת ערר לבית הדין לעררים, ולא במסגרת הביקורת על אחזקה במשמורת (בר"מ 696/06 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת (נבו, 18.12.2006)). מהדיון עלה כי המערער הגיש ערר לבית הדין לעררים נגד ההחלטה בעניינו, ובגדרו בקשה לסעד זמני למניעת הרחקתו, וכי טרם ניתנה החלטה המעכבת את ההרחקה (עמ' 1, ש' 10-11, 14 לפרוטוקול). משכך, צו ההרחקה תלוי ועומד נגד המערער ללא כל עיכוב. זאת ועוד, המערער יכול היה לבקש את שחרורו ממשמורת בפני בית הדין לעררים, במסגרת הערר שהגיש. סעיף 13כד(ג)(1) לחוק קובע: "הוגש ערר לבית הדין לעררים נגד החלטה של רשות, רשאי בית הדין לעררים לדון במסגרת הערר גם בעניין המשמורת או השחרור בערובה". (ראו גם: עמ"נ (מינהליים מרכז) 39803-09-24 אובינה אמה אמקה נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 7.11.24)). סבורני כי שיקול דעתו של בית הדין לעררים לדון בעניין המשמורת במסגרת ערר נגד צו ההרחקה וביטול אישור השהייה, ובהתאם גם שיקול דעתה של ערכאת הערעור עליו, רחב יותר, שכן הוא רשאי להתייחס גם לסיכויי הערר נגד צו ההרחקה וההחלטה לביטול הרישיון; זאת, בשונה מבית הדין לביקורת משמורת וערכאת הערעור עליו, אשר אינם מוסמכים לבחון את חוקיות צו ההרחקה, כל עוד הוא עומד בתוקפו ( עמ"נ (מרכז) 21873-06-26 מהקלה נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו, 12.6.26). 21. בנסיבות אלה, בהינתן צו הרחקה תקף נגד המערער, הרי דרך המלך הקבועה בחוק מובילה להרחקתו של המערער מישראל או ליציאתו ממנה (סעיפים 13(א) ו-13א(ב) לחוק). סבורני כי ככלל ההרחקה היא מוצא השחרור ממשמורת הטוב ביותר; שכן גם שחרור בתנאים, הכרוך בהפקדת ערובות, בהתייצבויות תקופתיות ובהגבלות נוספות, מגביל את חירותו של השוהה שלא כדין, ואילו ההרחקה מביאה לסיום המשמורת כליל ולהשבתו של השוהה לארץ מולדתו. 22. אומנם, סעיף 13ו(א)(3) לחוק מאפשר את שחרורו של שוהה שלא כדין, מקום שהשתכנע הממונה כי מחמת מצב בריאותו, החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו. ואולם, בענייננו, לא שוכנעתי כי עילה זו מתקיימת. אין להקל ראש במצבו הרפואי של המערער, אשר אובחן בחודש יוני 2026 כחולה סוכרת התלויה באינסולין, ואף אושפז בשל כך ביחידה לטיפול נמרץ. מנגד, בהתאם לעדכון שהגישה המשיבה, המערער מקבל במשמורת טיפול שיטתי ומסודר במחלת הסוכרת: הוא מזריק אינסולין פעמיים ביום לפי רמת הסוכר בדם, מצבו הכללי משביע רצון, בדיקתו הגופנית תקינה, ולפי עמדת רופא שב"ס אין מניעה רפואית להמשך החזקתו במשמורת, בהשגחה ובטיפול הצוות הרפואי במתקן גבעון. בנוסף, לא הוצגה חוות דעת רפואית שלפיה המשך החזקתו של המערער במשמורת עלול לגרום נזק לבריאותו. זאת ועוד, לא ברור כי השחרור ממשמורת יסייע למערער מבחינה רפואית. מהדיון עלה כי אף שהוצעה ערבה, אין מסגרת תומכת שאליה ישוחרר המערער, אשר תבטיח את המשך הטיפול הרפואי בו; המערער יהיה תלוי בסיוען של עמותות למימון הטיפול בו, ואף נמסר כי לפני השמתו במשמורת שילם המערער סכומים ניכרים על טיפולים פרטיים (עמ' 1, ש' 24; עמ' 2, ש' 12-13 לפרוטוקול). לעומת זאת, במשמורת מקבל המערער טיפול רפואי סדיר, בהשגחת הצוות הרפואי. למותר לציין כי בית הדין קבע דיון ביקורת שיפוטית בעניינו של המערער ליום 15.10.26; ככל שיחול שינוי במצבו הרפואי של המערער, או שיהיו בידו ראיות רפואיות עדכניות, הוא רשאי להעלותן בפני בית הדין, אשר יבחן אותן לגופן. בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה להתערב בקביעת בית הדין, שלפיה לא מתקיימת בעניינו של המערער עילת השחרור הקבועה בסעיף 13ו(א)(3) לחוק. 23. המערער מוחזק במשמורת מיום 16.9.26, דהיינו פחות מ-60 ימים ברציפות, ונכון למועד הדיון בפניי, 22 ימים בלבד. במצב דברים זה, ברירת המחדל על פי הדין היא הותרתו במשמורת, והשחרור הוא החריג (ראו: עמ"נ (מינהליים מרכז) 39400-03-26 יקונין נ' משרד הפנים, עמ' 3-4 לפרוטוקול (19.3.26)); זאת, בפרט כאשר המשיבה הצהירה כי היא פועלת להרחקת המערער, וכי ספק אם יהיה צורך לחרוג מ-30 ימי משמורת; וכאשר המערער עצמו מסר בפני בית הדין כי דרכונו בתוקף ונמצא בירושלים. נראה אפוא כי אופק ההרחקה בעניינו של המערער ממשי וקרוב, ולא הוצגה כל מניעה להרחקתו. 24. כאמור, בנסיבות הקיימות, כל עוד צו ההרחקה ניתן לביצוע ולא עוכב, יש לקדם את ביצועו ללא שיהוי מיותר, בכפוף להחלטות בית הדין לעררים. לפיכך, מצופה מהמשיבה לנקוט בכל צעד הדרוש לייעול הליך ההרחקה, על ידי הוצאת תעודת מעבר וכרטיס טיסה למערער בהקדם, ואף להתוות הליך ייעודי להוצאת תעודות מעבר לשוהים במשמורת, על מנת לצמצם במידה המרבית את הפגיעה בחירותם, על ידי הרחקתם למולדתם; וזאת במיוחד כאשר אין מניעות להרחקה כזו, כבמקרה דנן. ב"כ המשיבה ציינה בדיון כי אילו היה הדבר תלוי ברשות האוכלוסין בלבד, הייתה ניתנת תשובה למחרת היום, וכי הנפקת תעודת המעבר תלויה גם במשרד החוץ ובנציגות אתיופיה (עמ' 2, ש' 22-25 לפרוטוקול). סבורני תלות זו בגורמים נוספים אינה צריכה לבוא על חשבון חירותו של המוחזק במשמורת, ומכאן הצורך בהליך ייעודי מזורז כאמור. מטבע הדברים, שיתוף פעולה מצד המערער, לרבות בהמצאת דרכונו, יש בו כדי לקצר את משך החזקתו במשמורת. 25. סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.