ת"צ 78118-09-24 ת"צ 78118-09-24

פתח דבר האם יש מקום לדון לגופה בבקשה לאישור התביעה כייצוגית (להלן: "הבקשה לאישור"), או שמא יש לדחותה על הסף, כעמדת המשיבה? זו השאלה העומדת להכרעה. אעיר, כי מלכתחילה היו חלוקים הצדדים אף בשאלה האם יש מקום לדון בטענת הסף של המשיבה בנפרד מהדיון בבקשה לגופה, אך בהמשך הסיר המבקש את התנגדותו לדיון נפרד בטענות הסף, והותיר עניין זה לשיקול דעת בית המשפט. אציין, אפוא, כי מצאתי בנסיבות העניין מקום לדון תחילה בטענות הסף של המשיבה, הנוגעות לשאלת הסמכות העניינית והמקומית של בית המשפט בהליך הייצוגי דנן. אין זאת אלא, כי על אף נקודת המוצא לפיה בהליך ייצוגי אין מפרידים את הדיון בבקשה לסילוק על הסף מהדיון בבקשת האישור לגופה, נראה כי מתקיימים במקרה דנן החריגים לעקרון האמור (ראו: רעא 21602-11-24 רשות מקרקעי ישראל נ' יהושע רוז'נסקי (20.4.20245)). עוד אציין כי המבקש הסכים לכך כי המשיב בבקשה, בנק מזרחי טפחות בע"מ, יהא במעמד של משיב פורמלי (ראו פרוטוקול מיום 17.3.2025 עמוד 7 ש' 23) ולפיכך אף לא הוגשה עמדה מטעמו. רקע המבקש, נתין סודן, נכנס לישראל דרך גבול סיני בשנת 2010. בקשה למקלט מדיני שהגיש בשנת 2014 נותרה עד כה בלא מענה. בהתאם לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") קיימת חובה על מעסיקים של עובדים זרים להפריש כספים בשיעור 16% מהמשכורת של העובד מדי חודש, לקרן המנוהלת על ידי המשיב, משרד הפנים, ואלו יישמרו כפיקדון על שם העובד הזר (להלן: "הפיקדון"). בהתאם להסדר שבחוק עובדים זרים, את הפיקדון יקבל העובד הזר, בתנאים מסוימים, רק עם עזיבתו את הארץ, כשתכלית ההסדר היא להבטיח את יציאתו במועד. וכך, לאורך השנים, נצברו כספים בפיקדון על שם המבקש, בסכום של 9,205 ₪. בשנת 2022 הוסדר מעמדו של המבקש באופן זמני, וזאת עד שתוכרע בקשת המקלט שהגיש. הסדרה זו נעשתה בעקבות עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון, שעניינן העיכוב הממושך בטיפול בבקשות המקלט של נתיני סודן יוצאי דרפור (בג"ץ 4630/17; 7552/17). בפסק דין מיום 25.4.2021 קבע בית המשפט כי המדינה חרגה מחובתה המנהלית לפעול במהירות הראויה, וכי חוסר הוודאות ביחס למצב בסודן אינו מצדיק הימנעות מוחלטת מהטיפול בבקשות. נקבע, כי השיהוי פגע במבקשי המקלט, שנותרו במשך שנים ללא ודאות באשר למעמדם. מבחינה אופרטיבית נפסק, בדעת רוב, כי ככל שלא יימצא וייושם פתרון עד ליום 30.12.2021, יוענק רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 למי שהגיש את בקשת המקלט לפני 11.6.2017, וזאת עד להכרעה סופית בבקשתו. בית המשפט הדגיש כי רישיון זה אינו מהווה הכרה במבקש כפליט, והוא ניתן לשלילה ככל שהבקשה למקלט תידחה (בג״ץ 4630/17 TAGAL ו-23 אח׳ נ׳ שר הפנים (25.4.2021) (להלן: "עניין טאגל")). בעקבות פסק הדין בעניין טאגל, הוענק, כאמור, למבקש רישיון ישיבה ארעי א/5 ביום 15.6.2022. ביום 5.6.2024 פנה המבקש למשיבה בבקשה למשוך את כספי הפיקדון, מכוח המעמד שקיבל לפי פסק הדין בעניין טאגל. ביום המחרת התקבל מענה מאת המשיבה, לפיו בעל רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 אכן רשאי להגיש בקשה למשיכת הפיקדון, מבלי שהוא נדרש לצאת מישראל, אולם האמור אינו חל במקרה שרישיון ישיבה ארעי ניתן מכוח פסק הדין בעניין טאגל. זאת בהתאם לנוהל פיקדון לעובדים זרים שהם מסתננים (להלן: "הנוהל"). וכך לשון סעיף ה.5.א. לנוהל, כפי שתוקן בעקבות פסק הדין בעניין טאגל: "מסתנן בעל רישיון תקף לישיבת ארעי (א/5), למעט מסתנן שקיבל רישיון זה מתוקף פסק דין בהליך משפטי שהורה לרשות להעניק לו רישיון מסוג א/5 עד להכרעה בבקשת המקלט שהגיש (ובכלל זה בג"צ 4630/17 ו- 7552/17, ועת"מ 63138-11-22) ... המעוניין לקבל את כספי הפיקדון שלו, אינו נדרש לצאת מישראל שלא לצורך יציאה זמנית כתנאי להגשת הבקשה". בתביעתו הכספית, ולצדה הבקשה לאשרה כייצוגית, עותר המבקש לחייב את המשיבה בתשלום כספי הפיקדון שנצבר לטובתו, בסכום של 9,205 ₪ וכן לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני. בתמצית, לפי הנטען בבקשה, המשך החזקת הכספים מהווה, למעשה, גבייה שלא כדין מצד רשות של "תשלום חובה אחר", כאמור בפרט 11 לתוספת השנייה חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"). עוד נטען, כי אי-שחרור הפיקדון למסתננים שקיבלו רישיון ישיבה ארעי מכוח פסק הדין בעניין טאגל, מהווה אפליה לעומת אחרים שמחזיקים ברישיון זה ורשאים למשוך את כספי הפיקדון. על פי הבקשה, התנהלות המשיבה מקימה תביעה בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה"), לפי פרט 7 לתוספת השנייה בחוק. תמצית טענות המשיבה לסילוק על הסף דין הבקשה לאישור להיות מסולקת על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ומקומית. בעוד שהתביעה נוסחה כתביעת השבה, הלכה למעשה מדובר בתקיפה עקיפה של אקט מנהלי מובהק, המעוגן בנוהל. בהתאם לפסק הדין שניתן בע"א 4291/17 אלפריח נ' עיריית חיפה(6.3.2019) , אין לאפשר במסגרת תובענה ייצוגית כספית תקיפה עקיפה של אקט שלטוני, והדבר צריך להיעשות בדרך של תקיפה ישירה (להלן: "הלכת אלפריח"). בהתאם לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, הסמכות לדון בתקיפה של החלטת המשיבה לפי חוק עובדים זרים מסורה לבית המשפט המינהלי, באמצעות הגשת עתירה מינהלית. נוכח מקום מושבה של המשיבה (יחידת הפיקדונות), הסמכות המקומית היא לבית המשפט בירושלים. עוד לטענת המשיבה, לא מתקיימים תנאי פרט 11 לתוספת השנייה בחוק. ראשית, אין ענייננו ב"גבייה של תשלום חובה", שהרי הכספים אינם משמשים את הקופה הציבורית, אלא מוחזקים עבור המבקש בפיקדון. מעבר לכך, המבקש נעדר עילת תביעה אישית נוכח העובדה כי בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה כלל לא הופקדו עבורו כספים לפיקדון (זאת בשים לב להוראות סעיף 21 לחוק). המבקש אף לא הרים את נטל ההוכחה לכך שהוראות הנוהל עולות כדי הפליה לפי חוק איסור הפליה, בשים לב לקיומו של שוני רלוונטי בין מסתננים שמעמדם הוסדר באופן פרטני, לעומת מסתננים דוגמת המבקש, המחזיקים ברישיון ישיבה ארעי כסעד זמני. תמצית טענות המבקש בתגובה הנוהל "בטל מעיקרו" באשר המשיבה לא הצביעה על מקור סמכות להתקנתו. בהתאם להלכת אלפריח, המסלול הייצוגי פתוח שעה שמדובר בפגם חוקיות מובהק, וזהו המצב בענייננו. השאלה היחידה שעל בית המשפט להידרש אליה היא, האם יש למשיבה סמכות להחזיק בכספי הפיקדון, או אם לאו. עתירה מינהלית פרטנית אינה מסוגלת להעניק את הסעד המבוקש, הוא השבה כספית לקבוצה כולה. קבלת עמדת המשיבה משמעה חסינות בפועל מהשבה, קרי פרס לרשות על הפרת הדין. אשר לטענה כי לא מתבצעת גבייה של "תשלום חובה" בהתאם לפרט 11 לתוספת השנייה לחוק, משקמה חובת השבה, אזי בכל יום נוסף של החזקת הפיקדון מתרחשת גבייה שלא כדין. בפרט 11 הנ"ל ביקש המחוקק לאפשר הגשת תביעה בגין תשלומים שנכפים על הפרט, ואין לו בחירה אלא לשלמם. זה המצב בענייננו. בהתייחס לטענה כי למבקש אין עילת תביעה אישית, הרי שהעובדה כי ההפקדות לפיקדון נפסקו למעלה משנתיים קודם להגשת הבקשה לאישור, אינה פוגעת בעילת התביעה. לא משתמע מהוראות החוק שהתביעה האישית של המבקש עצמו חייבת להיווצר בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה לאישור. בכל הנוגע לעילת התביעה מכוח חוק איסור הפליה, לא קיים כל שוני רלוונטי המצדיק יחס אחר ולא מדובר בשתי קבוצות שונות, אלא באותה קבוצה ממש – בעלי רישיון א/5. המדינה גזרה תת-קבוצה והפלתה אותה שלא כדין. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי מן הראוי לסלק בענייננו את התובענה על הסף, בהתאם להלכת אלפריח. אפרט את טעמיי. בפסק הדין בעניין אלפריח נתבעה בהליך ייצוגי השבת סכומים שנגבו מכוח חוק עזר עירוני. וכך נאמר: "הבקשה אינה עוסקת במחלוקת קונקרטית שבין המערער לעירייה באשר לחיובו הוא באגרה אלא מכוונת נגד חוקיות הוראות חוק העזר גופו, וממילא להכרעה בטענות המערער יש השלכה על כלל תושבי העיר החייבים באגרות שילוט. מהותו האמיתית של ההליך היא אפוא שאלת סבירותו ותוקפו של חוק העזר, כאשר סעד ההשבה הוא אך תוצר לוואי של ההכרעה בשאלת חוקיות חוק העזר". לאור זאת נקבע כי אין מקום להידרש לטענה בדבר חוקיות חוק העזר כתקיפה עקיפה במסגרת תובענה ייצוגית. כך גם בענייננו. המבקש תוקף, הלכה למעשה, את הנוהל שאינו מאפשר משיכת פיקדון למסתננים שקיבלו רישיון ישיבה ארעי א/5 מכוח פסק הדין בעניין טאגל. לטענתו, מדובר בנוהל בלתי חוקי, שהותקן בלא סמכות, הסותר את הוראות הדין ויוצר הפליה פסולה. בסיכומיו אף טען המבקש כי המצהירה מטעם המשיבה אישרה כי אינה יודעת מי ערך את הנוהל, מה השיקולים שעמדו בבסיסו ומדוע נקבעה ההבחנה המפלה בין שתי הקבוצות. דברים אלה מחדדים כי אין לפנינו אלא תקיפה של האקט השלטוני וחוקיותו, ובכלל זאת את שיקול הדעת שעמד בבסיסו, וסעד ההשבה אינו אלא תוצר לוואי של ההכרעה בשאלת חוקיותו של אותו הנוהל. בוודאי ששאלת חוקיות הנוהל אינה "אינצידנטלית" לסעד ההשבה, באופן שהיה יכול אולי להצדיק החלת החריג בדבר התקיפה העקיפה. הלכת אלפריח קובעת, אפוא, כי כאשר תובענה ייצוגית נגד רשות מבוססת בעיקרה על טענה שתוקפו או חוקיותו של מעשה מינהלי פגומים, יש לנקוט תחילה בתקיפה ישירה בפני הערכאה המינהלית המוסמכת (בג"ץ או בית המשפט לעניינים מינהליים), ואין מקום לבירור הסוגיה בדרך של תקיפה עקיפה, במסגרת תובענה ייצוגית כספית. וכך נפסק: "... יש לעמוד על כך כי לבקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הסעד המבוקש בה מושתת כל כולו או בעיקרו על טענת אי חוקיות של מעשה שלטוני תקדם תקיפה ישירה של המעשה השלטוני בהליך של תקיפה ישירה בבית המשפט המוסמך לכך... נקודת המוצא בנוגע לתקיפת מעשה שלטוני הינה ... כי "המסלול המינהלי הוא דרך המלך כדי לתקוף באופן ישיר החלטה מינהלית" (ענין גליק) וכי "טענה כנגד דרך הפעלתה של הסמכות המינהלית, תוכל רק במקרים חריגים להתברר בדרך זו, באשר ככלל בתי המשפט לא יטו להעניק סעד במקרה של תקיפה עקיפה" (ענין אבו אל קיעאן) וכן כי "בתי המשפט לא יטו להעניק סעד במקרה של תקיפה עקיפה, מקום שבו נמנע הצד התוקף מהעמדת הפגם הנטען לביקורת בהליך של תקיפה ישירה" (ענין פלאפון). דברים אלה שנאמרו על תקיפה עקיפה בהליך רגיל כוחם יפה ביתר שאת בנוגע לתקיפה עקיפה במסגרת הליך של תובענה ייצוגית". הנה כי כן. ככלל, אין לעשות שימוש בכלי התובענה ייצוגית להשבה כמסלול עוקף לבירור הטענה המרכזית בדבר בטלותו או אי־חוקיותו של המעשה המינהלי. תקיפת אקט מינהלי של רשות צריכה להיעשות בדרך המלך. אכן, לצד הדברים האמורים, מצא בית המשפט בעניין אלפריח להותיר פתח צר לחריגה מן הכלל, כך: "אין משמעות הדברים כי בתובענה ייצוגית לעולם לא תתכן תקיפה עקיפה של החלטת רשות. אכן, גם בתובענה ייצוגית יתכנו מקרים חריגים בהם תהיה הצדקה לאפשר תקיפה עקיפה של החלטת רשות. כך, ברע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.2010) העיר השופט א' גרוניס, בהערת אגב, כי למרות הגישה המסתייגת מכך, הוא נוטה לדעה שייתכנו מקרים בהם תתאפשר תקיפה עקיפה של מעשה מינהל במסגרת תובענה ייצוגית כגון "מקום שלא פתוחה בפני התובע אפשרות של תקיפה ישירה" (פסקה 17). מקרה אחר אפשרי הוא מקום שמדובר בפגם חוקיות מובהק שאינו שנוי במחלוקת או שהוא גלוי על פניו ותוצאתו ברורה, כגון מעשה שנעשה על פניו ללא סמכות, או בהעדר פרסום כדין של חיקוק או חוק עזר שלא אושר על ידי שר הפנים". המבקש טוען כי בענייננו מתקיים החריג לכלל, שכן פגם החוקיות שבנוהל הוא מובהק, באשר לטענתו הוא הותקן בלא סמכות. אין בידי לקבל טענה זו. סוגיית הסמכות להתקנת הנוהל לא לובנה בהליך זה, ובוודאי שלא ניתן לומר כי לא קיים כל ספק, כטענת המבקש, שהנוהל בלתי חוקי מיסודו, נוגד את הוראות החוק, ובטל מעיקרו (וכלשונו: "הנוהל הוא כלום ושום דבר"). ראוי, אפוא, כי נושא תוקפו ותקפותו של הנוהל, ובכלל זאת סבירותה של ההבחנה שהוא עושה בין מחזיקי אשרת א/5 מכוח בחינה קונקרטית של מצבם ומתן החלטה ספציפית בעניינם לפיה הם זכאים למעמד (להבדיל מאלה המחזיקים באשרה מכוח פסק הדין בעניין טאגל ועל יסוד השיהוי בקבלת החלטה בעניינים) - יתברר בגדרי ההליך המתאים, ולא כתקיפה עקיפה במסגרת הליך ייצוגי. אף אוסיף, מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, כי על פני הדברים אין מדובר באבחנה שאינה סבירה. המבקש מעלה חשש ולפיו אף אילו תוגש עתירה מנהלית "אין כל ודאות כי תוצאותיה יחולו על כלל חברי הקבוצה". באותו הקשר אף צוין על ידי בא כוחו בדיון, כי: "אם אנו נגיש עת"מ ... ייקבע מה שייקבע ואז נצטרך להגיש עוד הליך" (פרוטוקול מיום 17.3.2025, עמ' 5 ש' 21-20). יצוין כי התרחיש אותו צפה המבקש לעניין ריבוי הליכים משפטיים, הועלה גם על ידי בית המשפט העליון. ויוזכר כי בעניין אלפריח צוין במפורש, כי מן הראוי שבטרם תוגש לבקשה לאישור תביעה ייצוגית תקדם לה תקיפה ישירה של המעשה השלטוני. לא נעלמה, אפוא, מבית המשפט העליון האפשרות שיידרשו הליכים משפטיים נפרדים (תחילה תקיפה ישירה באפיק המינהלי ולאחריה בקשה לאישור תובענה ייצוגית), ולא היה בחשש זה כדי להביאו לכלל מסקנה כי יש לאפשר תקיפה עקיפה של המעשה המנהלי במסגרת הליך ייצוגי. יתר על כן, בהתייחס לצורך בכפל הליכים אף נאמר בפסק הדין, כי לא מן הנמנע שהליך התקיפה הישירה ישיג את תוצאות ההליך הייצוגי עצמו, ובכך יביא לייתורו. וכפי שנקבע (פסקה 21 לפסק הדין): "הליך של תקיפת ישירה של האקט השלטוני עשוי, כשלעצמו, להשיג תוצאה דומה לזו של תובענה ייצוגית מבחינת תכליתו של הליך זה, שכן ההכרעה בתוקפו של אקט שלטוני בתקיפה ישירה כוחה יפה הלכה למעשה כלפי כולי עלמא וזאת תוך יתרונות דיוניים ומהותיים מובהקים". ואכן, מקום שבו ההליך של תקופה ישירה יביא לכך שהאקט השלטוני יוכרז כבלתי חוקי ובטל, ובדוגמא שלפנינו – אם הערכאה המוסמכת בהליך המתאים תקבע ותכריע כי הנוהל בלתי חוקי ובטל – הרי שיש בוודאי לצפות כי הרשות תיישם הכרעה זו, לא רק בעניינו של בעל הדין עצמו שנקט באותו הליך, אלא בעניינם של כל אלה שהאקט השילטוני פגע בהם, ובמקרה שלנו – כל מבקשי המקלט על פי אשרה א/5 שהתקבלה מכוחו של פסק הדין בעניין טאגל ושכספם עדיין מצוי בפיקדון ולא הוחזר להם על אף קבלת האשרה. אעיר, כי בעניין אלפריח הותיר כב' השופט גרוסקופף בצריך עיון את השאלה האם ראוי להחיל עיקרון זה בדבר הימנעות מתקיפה עקיפה מקום שבו הסמכות העניינית לתקיפה ישירה של המעשה השלטוני ממילא נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שאולי אזי יש מקום לברר במסגרת ההליך הייצוגי אף את הטענות המינהליות המופנות כלפי המעשה השלטוני. עמדה זו הביע כב' השופט גרוסקופף לאחר מכן במסגרת עע"ם 7639/20 יוסף עזר נ' עיריית רחובות (2.7.2023). עם זאת, על פי דעת הרוב הלכת אלפריח נותרה על מכונה, וזאת בין אם סמכות הביקורת השיפוטית המינהלית נתונה לבג"ץ ובין אם לבית המשפט לעניינים מינהליים. בהקשר זה אף אציין כי לא נסתרה טענת המשיבה לפיה לא רק שאין לדון בתקיפה עקיפה של הנוהל במסגרת הליך ייצוגי, אלא שגם אם כן, הרי שנוכח מיקומה הגאוגרפי של יחידת הפיקדונות, היה להגיש את ההליך הייצוגי (או העתירה המנהלית) בבית המשפט המחוזי שבירושלים. סיכומה של נקודה זו - בהתאם להלכת אלפריח, אין להשתמש בהליך של תובענה ייצוגית כנגד רשות כמסלול חלופי לתקיפה של החלטה מינהלית. כאשר מרכז הכובד של התובענה הוא תקיפת תוקפו או חוקיותו של מעשה מינהלי, וכזה הוא המצב בענייננו, יש לברר את הטענות בדרך של תקיפה ישירה בפני בית המשפט המינהלי המוסמך, ולא בדרך של תקיפה עקיפה במסגרת תובענה ייצוגית. מכאן שדין הבקשה לאישור בענייננו – סילוק על הסף. למעלה מן הצורך אציין, כי על פני הדברים נראה שהבקשה לאישור אף אינה נכללת בעילות המנויות בתוספת השנייה לחוק (להלן: "התוספת"), וזאת בניגוד לסעיף 3(א) לחוק לפיו "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". בהקשר זה הפנה המבקש לשתי עילות, כמפורט בפרטים 7 ו-11 לתוספת. אלא שמצאתי כי התובענה דנא אינה עונה לאף לא אחת מעילות אלו. אתייחס לכך בקצרה. אשר לעילת התביעה בפרט 7 לתוספת – "תביעה בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000". סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה קובע כי: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי ... לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי ... מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם". לטענת המבקש, ניתן לראות בהחזקת כספי הפיקדון על ידי המשיבה כ"שירות ציבורי", שכן מונח זה מוגדר בחוק איסור הפליה באופן רחב, וכולל בין היתר גם "שירותים פיננסיים", המוגדרים כ"שירותי בנקאות, מתן אשראי וביטוח". מתקשה אני לקבל טענה זו. החזקת כספים עבור עובדים זרים בפיקדון, להבטחת יציאתם מן הארץ, אינה עולה בגדר "שירותי בנקאות", אשר מסופקים, מטבעם, על ידי תאגידים בנקאיים ולא על ידי משרד הפנים, כבענייננו. יתר על כן. עילת ההפליה הנטענת אינה אחת מן העילות המנויות בחוק איסור הפליה (מוצא, לאום וכו'), שהרי המבקש עצמו טוען שההבחנה שעורך משרד הפנים היא בין מי שמחזיקים ברישיון ישיבה ארעי מכוח פסק הדין בעניין טאגל, לבין אלו המחזיקים בו מטעמים אחרים (דוגמת מי שאושרה בקשתו למעמד פליט). אף אין לומר כי הבחנה זו עולה כדי "קביעת תנאים שלא ממין העניין", כאמור בסעיף 3(ג1) לחוק איסור הפליה, שכן הטעמים שבבסיסה הם, על פניהם, ענייניים – הרישיון מכוח פסק הדין ניתן באופן זמני בלבד, עד אשר תתקבל החלטה בעניין בקשתם להכיר במעמדם. מכאן שהתובענה אינה נכנסת בגדרי פרט 7 לתוספת. אשר לעילת התביעה בפרט 11 לתוספת – "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...". בהקשר זה מקובלת עלי טענת המשיבה, כי לא נערכה "גבייה" של הכספים המדוברים. הכספים המוחזקים על ידי המשיבה מופקדים בחשבון בנק לטובת המבקש, ויימסרו לידיו עם עזיבתו את הארץ. משעה שאין מדובר בכספים שמיועדים למימון הקופה הציבורית והעשרתה, נראה שקשה לומר שמדובר ב"גבייה". מכאן שהתובענה אף אינה נכנסת בגדרי פרט 11 לתוספת. נוכח האמור, לא מצאתי להידרש לטענות נוספות שהעלתה המשיבה, ובכלל זאת לטענה לפיה המבקש ממילא נעדר עילת תביעה אישית. סוף דבר מכל המקובץ עולה כי דין בקשת האישור להידחות על הסף. המבקש יישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עורכי דין בסכום כולל של 20,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.