עפ"א 21266-10-26 עפ"א 21266-10-26

בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי לתקופת הערעור. הבקשה וההליכים עד כה ביום 5.10.2026 דחה בית משפט השלום בעכו (להלן – בית משפט קמא) את בקשת המבקש לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא ביום 20.4.2026 (להלן – צו ההריסה). בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי אין מחלוקת שמדובר בבניה ללא היתר על קרקע שייעודה חקלאי וכי הצו הודבק כאשר הבנייה טרם הושלמה. כן ציין בית משפט קמא שהליך ההתייעצות טרם מתן הצו היה כדין וכי טענת המבקש לאכיפה בררנית הופרכה בראיות מהן עלה שבוצעו פעולות אכיפה נוספות באזור הרלוונטי. בית משפט קמא הוסיף וקבע שהמבקש לא הוכיח שקיים אופק תכנוני להכשרת המבנה ושהיתר הבניה "הינו בהישג יד" וציין שהמשיבה אף הוכיחה שהמבנה מצוי בתווי דרך מוצעת באופן הפוגע בהליכי התכנון הננקטים לשינוי יעוד המקרקעין. עוד ציין בית משפט קמא שהמבקש המשיך בביצוע עבודות הבניה לאחר שנמסר לידיו צו מנהלי להפסקת העבודות והוסיף בדרך זו בניה משמעותית (משטח של 121 מ"ר לשטח של 181 מ"ר), דבר המלמד על זלזול בחוק וקביעת עובדות בשטח. לאור כך הורה כאמור בית משפט קמא על דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה וכן הורה על ביטול צו עיכוב הביצוע שהיה בתוקף עד אז. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור ובצידה בקשה זו – לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד הכרעה בערעור. בהודעת הערעור טען המבקש שלוש טענות כנגד החלטתו של בית משפט קמא. הראשונה – שבית משפט קמא שגה כאשר אימץ את טענת המשיבה לפיה לא צורפה חוות דעת המוכיחה שהמבנה אינה מסכן את הציבור, שכן חוות דעת כאמור הוגשה ובה צוין במפורש שהמבנה "אינו מהווה סכנה לשלם הציבור". השנייה – שקביעתו של בית משפט קמא לפיה המבנה הוקם בתווי "דרך מוצעת" ומסכל בכך אפשרות לתכנון עתידי שגויה שכן הוגש לבית המשפט אישור מאת מהנדס המועצה המקומית כאבול אשר ציין כי התכנית עליה התבססה המשיבה (263-097012) בוטלה "ואין לה שום מעמד תכנוני" וכי המבנה מצוי בתוך הקו הכחול המסמן את "המתחם המועדף לדיור" מכוח צו הכרזה ממשלתי. נטען כי הדבר מלמד על אופק תכנוני ממשי ומוחשי וזאת בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא. השלישית – שבית משפט קמא התעלם מכך שלאחרונה הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין מבנה זו. נטען כי הדבר הובא לידיעת בית משפט קמא עובר למתן החלטתו (ביום 20.7.2026) אך הוא התעלם מכך. המבקש טוען בעניין זה כי ניהול הליך פלילי שבו תתברר "שאלת חוקיות המבנה...במקביל להותרת צו הריסה מנהלי אקטיבי יוצר כפל הליכים מנהלי ופלילי פסול" וכי ביצועו של הצו המנהלי יגרום לפגיעה בהגנתו בהליך הפלילי. בנוסף נטען שמדובר בבית מגורים של משפחה המגדלת בו ילדים קטינים לאחר שהמשפחה נאלצה "לברוח מאימת סכסוך דמים". לאור כך עתר המבקש לביטול החלטת בית משפט קמא ולחילופין לעכב את ביצוע הצו ל-12 חודשים בבקשה לעיכוב ביצוע חזר המבקש על נימוקי הערעור וטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו בצורה מובהקת וברורה וכי הריסת המבנה תותיר את המשפחה ללא קורת גג ותגרום לפגיעה קשה שלא ניתן לתקן בעוד שהותרת המבנה על תילו לא תגרום כל נזק בשים לב לכך שאינו מהווה סכנה כלשהי. תגובת המשיבה המשיבה טוענת כי מדובר בבניה שבוצעה ללא היתר על קרקע חקלאית וכי לא ניתן להוציא היתרים מכוח התכנית הקיימת טרם אישורן של תכניות מפורטות הכוללת הוראות בדבר איחוד וחלוקה ואלו אינן בנמצא בשלב זה. עוד נטען כי ביום 28.5.2025 התקבלה החלטה בדבר הכרזת מתחם מועדף לדיור אך נכון למועד הדיון בבית משפט קמא טרם הוחל בעריכת התכנית ונטען שהדרך אישורה עוד "ארוכה ומפותלת". בעניין זה נטען עוד שהועדה המקומית קידמה תכנית מפורטת הכוללת הוראות איחוד וחלוקה (מס' 263-097012) וממסמכיה עולה שהבניה בוצעה בתחום דרך מוצעת. כן נטען שבכל מקרה התכנית טרם אושרה והיא בסמכות הועדה המחוזית ולא ברור מעמדה לאור קידום התכנית בדבר הכרזה על המתחם כמועדף מגורים. ביחס לטענות המבקש ציינה המשיבה כי בהליך קמא לא הובאו ראיות בדבר זיקתו של המבקש למקרקעין וכן לא צורף תצהיר של איש מקצוע בניגוד לתקנה 2(ג) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), תש"ע-2019 (להלן – תקנות התכנון והבניה) ובפרט בהקשר לקיומו של אופק תכנוני ומכאן שלא היה מקום לדון כלל בבקשתו. כן נטען שהמכתבים שצורפו מטעם ראש מועצת כאבול ומהנדס המועצה המקומית שאינה מוסד התכנון, אינם יכולים לבוא תחת תצהיר כנדרש. המשיבה טענה עוד שביום 9.4.2026 נמסר למבקש צו הפסקת עבודה לפי סעיף 216(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה) בשלב בו מדובר היה בהתחלת בניה בהיקף של 120 מ"ר ואולם המבקש לא כיבד את הצו והמשיך בעבודה ובנה במקום שלד בניין בהיקף של 181 מ"ר שאז הוצא הצו מושא הליך זה. נטען כי המבקש אף אכלס את המבנה – לשיטתו – בניגוד לצו וכי מדובר בחוסר תום לב ואי ניקיון כפיים העולים כדי שימוש לרעה בהליכי משפט באופן המצדיק שלילת סעד של עיכוב ביצוע. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין ממש בטענות המבקש בהודעת הערעור. כך, ביחס לטענה לפיה התעלם בית משפט קמא מחוות דעת המהנדס ואימץ את עמדת המשיבה נטען כי בית משפט קמא לא אימץ את עמדתה בנושא אלא סקר את טענותיה ובכל מקרה הדבר אינו רלוונטי לשאלת ביטול הצו אלא לעיכוב הביצוע בלבד. ביחס לטענה בדבר התעלמות בית משפט קמא ממכתב מהנדס המועצה נטען שלא היה מדובר בתצהיר וכי הוא אף לא התייצב לחקירה בבית המשפט. כן נטען שהמכתב אינו מלמד כלל על קיומו של אופק תכנוני לא כל שכן "ממשי ומוחשי" כנטען ובכל מקרה גם שאלה זו אינה רלוונטית לביטולו של הצו אלא לעיכוב ביצועו של צו סופי. ביחס לטענה בדבר הגשת כתב אישום במקביל נטען שאין לדבר השלכה על הצו המנהלי אשר תכליתו שונה. לאור כך נטען שלא התקיימו נסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע הצו, דבר אשר נקבע בחוק שייעשה רק במקרים יוצאים מהכלל. דיון והכרעה כידוע, בעת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי לתקופת הערעור על המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו תוך שבין שני תנאים אלו מתקיים יחס של מקבילית כוחות ולכן ככל שסיכויי הערעור טובים יותר, ניתן להקל בתנאי מאזן הנוחות ולהיפך (ראו מיני רבים: ע"פ 7403/22 דיא גאבר נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני ותכנון והבנייה (10.11.2022); להלן – עניין דיא גאבר). לכך יש להוסיף כי "תכליתם של צווי הריסה מנהליים לתת מענה מיידי ויעיל לבנייה בלתי חוקית ולמנוע יצירת 'עובדות בשטח' שיהיה קשה לשנותן. מטעמים אלה גם נובעת חשיבותה של האכיפה המיידית והמהירה של הצו, כאשר ביטול או דחיית ביצועו תיעשה רק במקרים נדירים, שאם לא כן, נמצא מסכלים את מטרת האכיפה המנהלית" (ע"פ 1027/21 עאצי נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה (16.2.2021)). כן נקבע שלאור הוראת סעיף 254ח(א) לחוק התכנון והבניה הקובעת "כברירת מחדל כי ביצוע צו ההריסה המינהלי לא יעוכב אלא אם בית המשפט 'ראה כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין ונוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו'. משכך, על המבקש עיכוב ביצוע הנטל להראות כי קיימת הצדקה ברורה לעשות כן, ובתוך כך עליו להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו" (עע"כ 10640-05-26 אחמד כבהא נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה (10.5.2026); להלן – עניין כהבא). ומן הכלל אל הפרט. לדעתי, סיכויי הערעור אינם כאלו המצדיקים את עיכוב ביצוע צו ההריסה וזאת תוך שאני מביא בחשבון כמובן את משמעות הדבר מבחינת האפשרות שהצו יבוצע טרם הכרעה בערעור. אנמק מסקנתי להלן. ביחס לטענה לפיה בית משפט קמא שגה כאשר קבע שלא הוכח שהמבנה אינו מסוכן, אזי זו אינה רלוונטית כלל לשאלה אם יש מקום לבטל את צו ההריסה. בעניין זה בוחן בית משפט כידוע אם התקיימו "הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו" (סעיף 229 לחוק התכנון והבניה) ושאלת היות המבנה מסוכן אם לאו אינה חלק מהדרישות להוצאת צו ההריסה אלא לעיכוב ביצועו בלבד (ראו סעיפים 254ח; 254ט לחוק). אף הטענה לפיה שגה בית משפט קמא כאשר לא התייחס למכתבו של מהנדס המועצה אינה רלוונטית לשאלת ביטול צו ההריסה. כאמור מדובר במכתב בו צוין שהחלקה שעליה בנוי המבנה נכללת בתחום הקו הכחול של המתחם המועדף לדיור וכי תכנית מס' 263-097012 (שעל בסיסה קבע בית משפט קמא שהמבנה מצוי על דרך מוצעת) בוטלה. ראשית אציין שמכתב זה ככל הנראה אכן הוגש ביום הדיון (שכן ישנה התייחסות של הצדדים אליו בפרוטוקול) ואולם הוא אינו נמצא בתיק בית משפט קמא (כפי שלא נמצא גם מכתבו של המהנדס בדבר אישור בטיחות אשר גם לגביו קיימת התייחסות בפרוטוקול). עם זאת, אין לנושא זה רלוונטיות לשאלת האפשרות להביא לביטול צו ההריסה המנהלי, אלא הדבר רלוונטי רק לשאלת קיומו של אופק תכנוני ולאפשרות להורות בשל כך על עיכוב ביצוע הצו. במילים אחרות, גם אם ייקבע שקיים אופק תכנוני הדבר לא ישליך על האפשרות להורות על ביטול הצו אלא על האפשרות להורות על עיכוב ביצועו בלבד. אף הטענה האחרונה לפיה הוגש לאחרונה כתב אישום נגד המבקש בגין בניה זו אינה מלמדת על קיומם של סיכויים טובים לקבלת הערעור ולביטול צו ההריסה. אכן, בית משפט קמא לא התייחס לנושא זה הגם שהמבקש הגיש הודעה בנושא (ויתכן בשל כך שהדבר היה לאחר הדיון ובעת כתיבת ההחלטה) ואולם, כפי שצוין לעיל, אין בכוחה של טענה זו לסייע למבקש להביא לביטול צו ההריסה, למצער בנסיבות ענייננו. אסביר. כפי שהוסבר לעיל, תכליתו של צו הריסה מנהלי היא למנוע קביעת עובדות בשטח ולהביא לסילוק הבניה המפרה במהירות וביעילות (ראו מיני רבים: ע"פ 2341/14 סלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה 28.05.2014)). חרף השלכותיו הקשות של הצו המנהלי אין מדובר בהליך עונשי אלא מטרתו, כאמור, להסיר את העבודה האסורה בלבד בשלביה המוקדמים (רע"פ 4169/12 דן מחזור בע"מ נ' מדינת ישראל (08.07.2013) ). מנגד, תכליתו של ההליך הפלילי שונה והיא כוללת בין היתר את בירור אשמתו הפלילית של בעל המקרקעין ושל מעורבים אחרים, ככל שקיימים, ואת ענישתם של אלו שנמצאו אשמים. אכן, בין יתר העונשים מוסמך בית המשפט הפלילי גם לצוות על הריסת המבנה המפר ואולם, אין בכך ללמד שלאחר הגשת כתב אישום ההליך המנהלי מתייתר או שקיימת בשל כך בלבד עילה כלשהי לבטלו. יתרה מזו, לא קיימת מניעה לנהל את ההליך הפלילי לאחר שהמבנה המפר נהרס מכוחו של הצו המנהלי ובעניין זה קובע סעיף 230 לחוק כי "אין בביצוע צו מינהלי כדי לפטור אדם מאחריות פלילית בשל ביצוע עבירה לפי פרק זה" (ראו בנושא גם: עפ"א (מחוזי חי') 56452-08-20 סאמר אגבאריה נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה (3.3.2021); עפ"א (מחוזי חי') 18458-04-19 מרזוק אולפת אברהים נ' ועדה מקומית לתכנון עירון (28.5.2019)). הגשת כתב האישום אינה משנה אפוא את מעמדו של הצו המנהלי ואינה משליכה על תוקפו. ביחס לטענה לפיה הריסת המבנה כעת תרוקן מתוכן את הגנת המבקש בהליך הפלילי, אזי הטענה לא נומקה כלל וממילא שלא הוכחה. כאמור, הכלל הוא שמדובר בשני הליכים נפרדים וכי האחריות הפלילית אינה מושפעת מההליך המנהלי. יתרה מזו, בנסיבות ענייננו דומה שאין מחלוקת שהמבקש בנה את המבנה ללא היתר כך שקשה להלום מהי ההגנה אשר תפגע באם ייהרס המבנה וכאמור המבקש לא נימק ולא הסביר את טענתו, אלא זו נטענה מהשפה אל החוץ. בנסיבות אלו אינני סבור שהיא מלמדת על סיכויים טובים לקבלת הערעור בעטיה. לסיכום. בזהירות המתבקשת בשלב זה יש לומר שטענות המבקש אינן בעלות סיכויים טובים המצדיקים את עיכוב ביצועו של הצו לתקופת הערעור וזאת תוך שאינני מתעלם ממשמעות הריסת המבנה וממאזן הנוחות בעניין זה, כמו גם מהאפשרות שהמבנה ייהרס לפני הכרעה בערעור (ראו בנושא עניין כהבא, פסקה 8). בעניין זה אציין שגם כאשר מדובר במבנה שלד שאינו משמש למגורים, הריסתו לפני הדיון בערעור היא תוצאה בלתי הפיכה במובנים מסוימים אך כזו שניתנת לפיצוי כספי במקרה שהערעור יתקבל (ראו עניין דיא גאבר, פסקה 20; עע"מ 4117/20 מוחמד טוייל נ' מדינת ישראל (12.8.2020), פסקה 12; להלן – עניין טוייל). ככלל, זהו המקרה השכיח בצווי הריסה מנהליים שכן ביחס לבית מגורים קובע סעיף 221(א) לחוק כי הצו יינתן רק אם "בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס". במקרה זה נטען שהבית כבר מאוכלס וזהו שיקול רלוונטי כמובן בעניין בחינת מאזן הנוחות. ואולם, אין מחלוקת שהצו ניתן בעת שהמבנה היה בשלב שלד ובלתי מאוכלס והמסקנה המתבקשת היא שהמבקש המשיך בעבודה האסורה לאחר מתן הצו ואף אכלס אותו פעולה שהיא שימוש אסור. כך גם קבע בית משפט קמא ומדובר בקביעה עובדתית אשר לא נתקפה כלל בהודעת הערעור ובכל מקרה לא נטען אחרת. מדובר בהתנהגות חסרת תום לב באופן מובהק המצדיקה, כשלעצמה, דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, לא כל שכן לאור סעיף 254ח(ה) האוסר במקרה זה על עיכוב ביצוע ("לא יעכב בית המשפט את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים 217, 221, 235, 237 או 239...אם מצא כי העבודה האסורה שלגביה ניתן הצו נמשכה לאחר שהומצא הצו"). אפנה בעניין זה גם לדברים הבאים: "מתגובת המשיבים עולה כי במהלך התקופה בה התנהל ההליך בבית המשפט קמא, כמו גם במהלך תקופת הערעור, המשיך המבקש להוסיף ולבנות בניגוד לחוק, תוך התעלמות מההליכים המשפטיים. במצב דברים זה, בוודאי שאין מקום להאריך את עיכוב ביצוע צו ההריסה, באשר התנהגותו של המבקש מלמדת שהוא מנצל סעד זה לרעה לצורך המשך בנייה בלתי חוקית.(ראו והשוו: סעיף 254ט(ד)(2) לחוק התכנון והבנייה;" (עניין טוויל, פסקה 12); ראו גם עפ"א (מחוזי חי') 74481-06-26 נעים עבד אלסלאם נ' הרשות לאכיפה במקרקעין - נוף הגליל (5.7.2026), פסקה 5). לסיכום. נוכח סיכויי הערעורים הבלתי משופרים ומאזן הנוחות שאינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקש וזאת בן היתר בשים לב להתנהגותו, אינני סבור שהוכחה הצדקה לעיכוב ביצוע הצו. אדגיש שמסקנה זו נכונה בעיני גם ללא תחולה ישירה של הוראות סעיף 254ח(ה) הנ"ל אלא רק בשים לב לסיכויי הערעור הלא טובים ומאזן הנוחות שאינו נוטה לטובת המבקש לאור כך שפעל תוך הפרת הצו לאכלוס המבנה. תוצאה אחרת תעודד התעלמות מצווים מנהלים ואת אכלוס המבנים על מנת למנוע את ביצוע הצו. שקלתי גם את האפשרות להורות על עיכוב ביצוע הצו מכוחו של סעיף 254ט' לחוק, היינו עיכוב ביצוע של פסק דין סופי שלא לצורך ערעור (היינו אפשרות המיטיבה עם המערער שכן היא אינה בוחנת סיכויי ערעור טובים) ואולם אינני סבור שהונחה בנושא תשתית ראייתית מספקת. ראשית, המבקש לא הוכיח שהבנייה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין, היינו שאין צורך "באישורה של תכנית נוספת" לצורך מתן היתר לבנייה ובמצב דברים זה לא ניתן לעכב ביצוע פסק דין סופי (סעיף 254ט(ד)(2) לחוק; רע"פ 42056-06-25 מוחמד עבד אל חי נ' מדינת ישראל (25.6.2025), פסקה 16). שנית, אף בהתעלם מכך, אינני סבור שהמבקש הניח תשתית המאפשרת לקבוע קיומו של אופק תכנוני ממשי המלמד על "אפשרות לקבל היתר בתוך פרק זמן סביר" (ע"פ 4450/20 עבד אגבריה נ' מדינת ישראל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (14.10.2020), פסקה 13; רע"פ 72147-11-24 עוואד חאלדי נ' מדינת ישראל (28.11.2024); ע"פ 5092/22 מרים זאקי נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה – מחוז מרכז (29.7.2022), פסקה 11). אציין כי בעניין זה מכתבו של מהנדס המועצה אינו מספיק שכן אין בו כל התייחסות לשאלת הזמן הנדרש להכשרת המבנה ולתנאים שיש לקיים ובכל מקרה לא צורף לבקשה בהליך קמא (וגם כעת) תצהיר של איש מקצוע מטעם המבקש ממנו ניתן ללמוד את העובדות הרלוונטיות לצורך הערכת משך הטיפול עד קבלת היתר (תקנה 2(ג) לתקנות התכנון והבניה; רע"פ 712/19 מאיר ורדי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עירית נתניה (31.1.2019)). אף כאן, אציין כי במקרה שהבניה המשיכה לאחר מתן הצו לא קיימת כלל סמכות עיכוב (סעיף 254ט(ד)(2) לחוק) ואולם אף בהתעלם מעניין זה אין כאמור הצדקה לעיכוב ביצוע הצו בהיעדר אופק תכנוני ממשי, לא כל שכן כאשר נדרש אישור תכנית נוספת לשם כך. התוצאה היא שאני מורה על דחיית הבקשה.