עפ"ת 31224-08-26 עפ"ת 31224-08-26

לפניי ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בעכו מיום 29.7.26, במסגרתה דחה בית המשפט קמא את בקשת המערער להאריך את המועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס שמספרה 90534207312. בתמצית: ביום 5.11.25 הופקה הודעת תשלום הקנס בעניינו של המערער. על פי המפורט בה, בתאריך 5.11.25 בשעת צהריים נסע המערער ברכבו בכביש 70, תוך שהוא חוצה צומת מבלי לציית לאור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו. ביום 16.7.25 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להישפט. בבקשה נטען כי המערער לא קיבל את הודעת תשלום הקנס ולא ידע על קיומה. על דבר קיומה נודע לו עת קיבל דרישת תשלום מאת המרכז לגביית קנסות. נטען בנוסף לפגמים באישור המסירה (אשר חזר בציון "לא נדרש"), וכי חזקת המסירה "נסתרה לחלוטין". עוד נטען כי למערער טענות הגנה טובות שכן קיימות שאלות עובדתיות ומשפטיות הנוגעות לנסיבות העבירה ולאופן האכיפה – טענות המצדיקות בירור. לבקשה צורף תצהיר של המערער וכן תצהיר של אדם אחר ולפיו הוא זה אשר השתמש ברכב בעת ביצוע העבירה הנטענת. המשיבה התנגדה לבקשה. נטען כי הודעת תשלום הקנס נשלחה את המערער ביום 10.11.26 בדואר רשום, לכתובת מגוריו הרשומה, וכי דבר הדואר חזר ביום 29.12.25 בציון "לא נדרש". יש לפיכך לראות את הודעת תשלום הקנס כאילו הומצאה למערער כדין. הבקשה אינה מגלה טעם המצדיק הארכת מועד. בהחלטתו מיום 29.7.26 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. נקבע, כי בהתאם להוראת תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, משלוח הודעת תשלום הקנס בדואר רשום מקים "חזקת מסירה" אשר על המערער הנטל להוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר בשל סיבות שאינן תלויות בו. אישור מסירה החוזר בציון "לא נדרש" מקים חזקת מסירה גם ללא חתימה על אישור המסירה ומכאן שיש לראות את דבר הדואר כאילו הומצא לידי המערער כדין. אין בבקשה הסבר לאי קבלת הדואר. אישור המסירה תקין ואין כל בסיס לטענת המערער בדבר אי השלמת מסלול דבר הדואר בשל תקלה. נקבע בנוסף כי חל שיהוי בהגשת הבקשה, והמערער לא הוכיח כי הבקשה הוגשה באיחור בשל סיבות שאינן תלויות בו. ולעניין הטענה בדבר עיוות דין נקבע, כי אין בעצם הטענה כי אחר נהג ברכב כדי לבסס חשש לעיוות דין. ביום 6.8.26 הגיש המערער לבית המשפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 29.7.26, בקשה אשר נדחתה בהחלטה מיום 7.8.26. מכאן הערעור. שמעתי את טענות הצדדים, אך לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. אמנם, יש ממש בטענת המערער כי בניגוד להחלטת בית המשפט קמא – שמו של הדוור אינו מצוין על גבי אישור המסירה. ואולם, אין המדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. על פניו, ולמעט הפגם האמור, נראה כי אישור המסירה תקין, מופיעים בו מספר הדואר הרשום, מספר הודעת תשלום הקנס, פרטיו של המערער לרבות כתובתו ומספר תיבת הדואר שלו. עוד צוין על גבי אישור המסירה כי הוא חזר בציון "לא נדרש". אישור המסירה האמור מקים "חזקת מסירה" כאמור בהוראת תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי. הנטל לפיכך עובר אל המערער להוכיח, כי לא קיבל את הודעת תשלום הקנס מסיבות שאינן תלויות בו, ולא בשל הימנעותו מלקבלה. המערער לא עשה דבר כדי לסתור את חזקת המסירה. לא נערך כל בירור ברשות הדואר, ולמעט הטענה "לא קיבלתי" (עובדה אשר אינה כלל במחלוקת, שכן על פי אישור המסירה – דבר הדואר לא נדרש), לא הביא המערער כל ראיה המלמדת כי אי ביצוע המסירה נעוץ בכשל בתהליך המסירה, ולא בהימנעות המערער מלדרוש את דבר הדואר. מכאן, שלא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא, לפיה יש לראות את המסירה כאילו בוצעה כדין. אף ביחס לקביעת בית המשפט קמא בעניין החשש לעיוות דין – לא מצאתי כי קמה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור. כידוע, אין בעצם הטענה כי אחר נהג ברכב (אף אם צורף תצהיר מטעמו של אותו נהג נטען) כדי לבסס חשש לעיוות דין המצדיק הארכת מועד להישפט [השווה רע"פ 4549/24 אלבז נ' מדינת ישראל (5.8.24)]. הדברים נכונים שבעתיים נוכח העובדה כי תצהירו של הנהג האחר – דל ולקוני, ואינו כולל כל פרט מעבר להצהרה כי הוא זה שנהג ברכב. נוכח האמור, ומשלא נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט קמא – הרי שדין הערעור להידחות. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום להכריע במחלוקת בין הצדדים ביחס לקבילותו של תדפיס מאתר האינטרנט של רשות הדואר בנוגע למהלך דבר הדואר הרשום שנשלח אל המערער. הערעור נדחה כאמור. המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.