פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט זיו אריאלי
מערער
ודיע שנאוי
נגד
משיבה
מדינת ישראל
פסק דין
לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בעכו מיום 13.8.26 [תת"ע 8995-07-26], במסגרתה דחה בית המשפט קמא את בקשת המערער להאריך את המועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס מספר 90531563246. בקצרה ייאמר כי ביום 3.6.25 הונפקה למערער הודעת תשלום הקנס הנ"ל, בגין נהיגה במהירות מופרזת. על פי המצוין בהודעה האמורה, בתאריך 2.6.25 בסמוך לאחר חצות, נסע המערער ברכבו בצומת בן עמי ואברהם בן-שושן ממערב עכו, במהירות של 69 קמ"ש, במקום בו המהירות המרבית המותרת היא 50 קמ"ש. המערער שילם את הקנס ביום 17.8.25. בחלוף כשנה, ביום 29.7.26 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת תשלום הקנס. לטענתו, הוא שילם את הקנס בתום לב, מבלי שהיה מודע לכך שהתשלום מהווה הודאה בביצוע העבירה ולהשלכות הנלוות לכך בהיותו נהג חדש. רק בעת שפנה המערער למשרד הרישוי לצורך חידוש רישיונו, התברר לו כי הדו"ח יצר קושי ממשי בחידוש הרישיון בהיותו נהג חדש. בירור שערך המערער בעקבות זאת העלה כי אביו הוא שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה. לבקשה צורף תצהירו של המערער וכן תצהירו של אביו, אשר הודה בביצוע העבירה והסכים להסבת הדו"ח על שמו. המשיבה התנגדה להארכת המועד להישפט ועתרה לדחות אותה על הסף. נטען כי המערער שילם את הדו"ח, ובכך רואים אותו כמי שהודה, הורשע ונשא את עונשו, והבקשה נועדה להימנע בדיעבד מהשלכות שיטת הניקוד הנלוות להרשעתו. בהחלטתו מיום 13.8.26 דחה בית המשפט קמא את הבקשה, תוך שהודגש כי משעה ששולם הדו"ח, מוחזק המערער כמי שהודה בעובדות המתוארות בדו"ח, הורשע ונשא את עונשו, והארכת מועד להישפט לאחר שהקנס שולם אפשרית במקרים חריגים בלבד. כן צוין כי טענת המערער כי לא היה מודע להשלכות תשלום הקנס על רישיונו כנהג חדש אינה מקימה עילה להארכת המועד. אף טענתו כי אחר נהג ברכב הועלתה רק לאחר שהתברר הקושי בחידוש הרישיון, ודומה כי נועדה להימנע מההשלכות האמורות ולאפשר את חידוש הרישיון. מכאן הערעור, במסגרתו חוזר המערער על הטענות כפי שהועלו בפני בית המשפט קמא. בנוסף, נטען כי היה מקום לקבוע דיון קצר בפני בית המשפט קמא במעמד הצדדים כדי לאפשר חקירה של המערער ושל הנהג בפועל, וכי דחיית הערעור תגרום לעיוות דין. ביום 6.10.26 שמעתי את טענות הצדדים, ולא מצאתי כי נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט קמא. כאמור בסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי – מי ששילם את הקנס, רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. זהו הכלל, ועל מנת לחרוג ממנו על מי ששילם את הקנס להצביע על טעמים מיוחדים לעשות כן. ר' בהקשר זה רע"פ 7928/21 ג'ינו נ' מדינת ישראל (21.11.21); רע"פ 19041-08-24 שרעבי נ' מדינת ישראל (3.9.24)]. מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא לפיה הבנה מאוחרת של משמעות תשלום הקנס, בהיבטים מנהליים הנוגעים לאמצעי תיקון כאלה ואחרים מול רשויות הרישוי (נוכח היות המערער נהג חדש) – אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק החזרת הגלגל לאחור והארכת מועד להישפט. ר' בהקשר זה רע"פ 4849/24 אלבז נ' מדינת ישראל (5.8.24)]. הוא הדין ביחס לטענה בדבר הנזק העלול להיגרם למערער בגין הותרת ההרשעה על כנה – טענה המהווה שיקול של תועלת, ולא שיקול המצביע על עיוות דין. סיכומו של דבר – לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. הערעור נדחה לפיכך. המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ז, 06 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.