עת"מ 13825-08-22 ביהמ"ש המחוזי חיפה, הנשיא רון שפירא: פס"ד ותקציר בעתירה בנוגע לקיום מסיבות חוף בנהריה (עת"מ 13825-08-22)

הרקע לעתירה והשתלשלות ההליך: לפני עתירה מנהלית שהוגשה על ידי העותרים המתגוררים בסמוך לחוף סוקולוב בנהריה, בגדרה ביקשו כי המשיבות, עיריית נהריה (המשיבה 1) והחברה המפעילה את חוף סוקולוב (המשיבה 2) ימנעו מליזום או מלקיים מסיבות חוף המוניות בימי שישי בעונת הרחצה, אשר כוללות הופעות DJ והשמעת מוזיקה בעוצמת קול גבוהה באמצעות ציוד הגברה הנהוג במופעים מסוג זה ואשר גורמים למפגעי רעש חמורים לטענת העותרים הגרים בסמוך לחוף. יצוין כי העתירה הועברה מטיפולו של כב' השופט ג'השאן לטיפולי בשל אילוצי בית משפט ובהעדר אפשרות להשלים את הדיון בפניו בעת הקרובה.

בד בבד עם הגשת העתירה הגישו העותרים בקשה לצו ביניים, בה עתרו להוציא צו זמני האוסר על המשיבות לקיים הופעות DJ כאמור או מסיבות חוף אותן תכננו המשיבות לקיים בתאריכים 19.08.22 ו-16.09.22 במסגרת אירועי "קבלת שבת" בחוף סוקולוב בנהריה. הטענה הייתה כי מאז נפתחה עונת הרחצה (הקודמת) מקיימות המשיבות בצוותא אירועי "קבלת שבת" שבהם נשמעת מוזיקה החורגת מהוראות החוק למניעת מפגעים, התשכ"א – 1961 (להלן: "החוק למניעת מפגעים") ובניגוד לתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן – 1990 (להלן: "התקנות למניעת מפגעים"), אשר מגבילות את רמת הרעש באזור מגורים ל-55 dB בסולם A.

כפי שפירט כב' השופט ג'השאן בהחלטתו מיום 5.9.22, ביום 11.08.22 התקיים דיון בבקשה לצו ביניים בפני כב' השופטת ורבנר והצדדים הגיעו להסכמה דיונית, שפורטה גם בהחלטה מיום 5.09.22. ההסכמה כללה תנאים לקיום האירוע האמור להתקיים ב-19.08.22, לרבות אי השמעת מוזיקה בין השעות 14.00 – 16.00; השמעת מוזיקה בעוצמה שלא תעלה על המותר לפי החוק עד לכניסת השבת או עד השעה 19.00 לפי המוקדם מבין השניים; התייצבות שני מודדים מאיגוד ערים לאיכות הסביבה גליל מערבי בין השעות 16.00 – 19.00 לבדוק את עוצמת הרעש, אחד מהם בחוף בסמוך למקום בקיעת המוזיקה והשני בבית של המבקש 2; עדכון מנכ"ל העירייה במקרה שעוצמת הרעש תעלה על המותר כאשר מנכ"ל העירייה ידאג להנמכת הרעש בתוך לא יותר מ-5 דקות כך שלא יעלה על המותר; מסירת דו"ח מדויק בתום האירוע על בדיקות הרעש; הודעת הצדדים לאחר מכן האם קיימת נכונות לאותו מתווה באירוע הנוסף הקבוע ל-16.09.22; הודעת הצדדים עד ליום 25.08.22 האם המתווה המוסכם מסיים גם את העתירה או שיש צורך בקיום דיון נוסף.

ביום 25.08.22 הגישו העותרים הודעה ובקשה נוספת למתן צו ביניים במסגרתה ביקשו למנוע מהמשיבים לקיים את האירוע המתוכנן ביום 16.09.22 שהינו האירוע האחרון מסדרת האירועים במסגרת "קבלת שבת", זאת בטענה כי באירוע שהתקיים ביום 19.08.22, בניגוד למוסכם, המוזיקה החלה להישמע בשעה 15.00 והחל מן השעה 16.00 החלה מושמעת מוזיקה מעמדת ה-DJ ורמת הרעש עברה את הרמה המותרת בתקנות יותר מפעם אחת ולכן המשיבה לא עמדה בתנאים שנקבעו בהסכמה הדיונית. מטענות הצדדים לעניין הבקשה עלה כי הצדדים אינם מסכימים בנוגע לרמת הרעש המותרת, זאת לאור מחלוקת לגבי משך המסיבה וסיווג ביתם של העותרים.

כב' השופט ג'השאן בהחלטתו מיום 5.9.22 קבע כי אין מקום לתת צו למניעת עריכת האירוע המתוכנן ביום 16.09.22 ואין מקום למתן צו להעתקת מקום עריכת האירוע למקום אחר, וזאת בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטה, אך יש מקום לתת צו ביניים עד להכרעה בעתירה לגבי קיום אירועים נוספים. נקבע כי התקיים התנאי של מספר חריגות ברמת הרעש כפי שנקבע על פי ההסכמה הדיונית ובהתאם לדו"ח של המודד. כן נקבע כי סיכויי העתירה להתקבל אינם קלושים מאחר שדו"ח המודד מצביע על כך שהמוזיקה המושמעת בחוף עוברת את גבולות המותר. חרף האמור נקבע כי אין מקום לתת צו המונע קיום האירוע המתוכנן ליום 16.09.22 מאחר שאירוע זה נקבע זה מכבר והעירייה נערכה לקראתו והציבור יודע אודותיו; מאחר שמדובר באירוע אחרון לעונת הרחצה של שנת 2022; ומאחר שלפי דו"ח המודד אין מדובר בחריגות חמורות ממפלס הרעש המותר ופיקוח של נציגי העירייה יכול למנוע חריגת רמת המוזיקה מן המותר וניתן יהיה למנוע הפרה צפויה שעלולה להסב מטרד ואי נוחות לעותרים במשך 3 שעות. לכן בסופו של דבר נדחתה הבקשה למנוע את האירוע המתוכנן ליום 16.09.22 או להעתיק את מיקומו, אך נקבע כי הדבר מותנה באיסור על המשיבות להשמיע מוסיקה של DJ בין השעות 14.00 – 16.00; האירוע לא יארך מעל 3 שעות; והעירייה תפקח על האירוע ותמדוד את מדדי הרעש באירוע כפי שנעשה באירוע הקודם על מנת להבטיח כי מפלס הרעש לא יעלה על המותר, כאשר לצורך החלטה זו נקבע כי רמת הרעש המותרת היא 60 DB. עוד נקבע כי מאחר שלא מתוכננים אירועים נוספים של "קבלת שבת" לעונת הרחצה הנוכחית, ניתן צו ביניים שתוקפו יהיה עד להכרעה בעתירה, לפיו תמנע העירייה מלקיים אירועים של "קבלת שבת" לפי המתכונת שבה התקיימו אירועים אלה עד כה וזאת עד להכרעה בעתירה.

לאחר שהוגשו כתבי טענות והדיון בעתירה נדחה מספר פעמים בשל אילוצי ביהמ"ש, הוגשה ביום 10.05.23 בקשת העותרים לפי פקודת ביזיון בית המשפט. הבקשה הועברה לטיפולי בשל אילוצי ביהמ"ש כאמור לעיל.

במסגרת הבקשה ביקשו העותרים לאכוף על המשיבות על ידי קנס או מאסר למלא אחר צו המניעה הזמני שניתן על ידי כב' השופט ג'השאן בהחלטה מיום 5.9.22. נטען כי למרות צו הביניים שניתן, לפיו תמנע העירייה מלקיים אירועים של קבלת שבת לפי המתכונת שבה התקיימו אירועים אלה עד כה וזאת עד להכרעה בעתירה, המשיבה 1 עושה דין לעצמה ומפעילה את אירועי "קבלת שבת" בהתעלמות מצו הביניים שניתן. נטען כי גם באירוע שהתקיים ב-16.09.22 הפרו את החלטת בימ"ש מיום 5.9.22. לבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט צורפו משיבים נוספים כגון ראש עיריית נהריה, מנכ"ל העירייה וגורמים נוספים. כן נטען בבקשה כי בתחילת חודש אפריל 23' הופיעו ברשתות החברתיות פרסומים על אירועי "קבלת שבת" בחוף סוקולוב ובהתאם לפרסומים האירועים יחלו בשעה 14.00. בהתאם לפרסום ביום 14.4.23 החלו להתקיים אירועי קבלת שבת משעה 14.00 או בסמוך לה בהשתתפות די ג'יי ומוזיקה רועשת עד שעות הערב המאוחרות. נטען כי במסגרת האירועים הפרו המשיבים את החלטת מנכ"ל העירייה מיום 19.03.23 שהוגשה לביהמ"ש ביום 20.03.23 ולפיה החל מחודש 4/23 ועד 10/23 יתקיימו אירועי מוסיקה כל יום שישי בחוף סוקולוב תוך שימת דגש על כך שהאירועים לא יגרמו למטרדי רעש אסורים בבתים השכנים ומפלס הרעש יוגבל ל-60 דציבלים וכן הוראות נוספות להגבלת הרעש, פיקוח על האירוע והסדר הציבורי והגבלת האירוע ל-3 שעות החל מהשעה 16.00. עוד נטען כי נפתח במקום בר מסעדה ללא היתר כדין והפעלת הבר מלווה במוזיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה.

המשיבה 1 טענה בתגובה לבקשה, בין היתר, כי לא הופרה ההחלטה נשוא הבקשה ובכל מקרה ההחלטה ניתנת לפרשנות ואינה חד משמעית וכן אינה מתייחסת לאירועים שהתקיימו בחוף סוקולוב באפריל 23'. נטען כי ההחלטה התייחסה לעונה הקודמת כאשר הייתה ציפייה שבהמשך יתקיים דיון בעתירה. כן נטען כי בהחלטה נאסר על המשיבה 1 לקיים אירועים של קבלת שבת לפי המתכונת שבה התקיימו אירועים אלו עד כה והכוונה הייתה לאירועי D.J. בהם מופעלת מערכת הגברה מיוחדת, להבדיל ממוזיקה שמופעלת כל ימות השבוע מהמערכת הרגילה של המסעדה. המשיבה ציינה כי לגבי אירועי D.J. שונתה המתכונת שנהגה בעונת הרחצה לפני מתן ההחלטה שבנדון וכיום המתכונת היא בהתאם לפרוטוקול הישיבה מיום 19.03.23 שהוגש לתיק. נטען כי מדובר בחוף ים שלא ניתן לדומם אותו. העותרים בחרו לגור עשרות מטרים מחוף הים ומדובר במקום תוסס עם מוזיקה, אוכל ושתיה. נטען כי ההחלטה שקיבלה העירייה והמתכונת השונה בה מתבצעים האירועים מביאות לכך שלא הופרה ההחלטה ולא ניתן להפעיל את פקודת ביזיון בית המשפט.

בהחלטה מיום 24.05.23 קבע בימ"ש זה כי יש לדחות את הבקשה של העותרים לאכיפה על פי פקודת בזיון בית המשפט, שכן אין מקום לעשות שימוש בפקודת ביזיון בית משפט בנסיבות העניין, זאת בכפוף למתן צו זמני ולפיו באירועים עתידיים המתוכננים לעונה זו, ועד להכרעה בעתירה, חל איסור על המשיבות להשמיע מוסיקה רועשת בעוצמה העולה על 60 DB, בין אם באמצעות DJ או בכל דרך אחרת, בין השעות 14.00 – 16.00. כמו כן, נקבע (בהחלטה מתקנת מיום 01.06.23) כי המשיבות לא יהיו רשאיות להשמיע מוזיקה בעוצמה העולה על 60 DB אחרי השעה 16.00 וזו תיפסק לכל המאוחר אחרי שלוש שעות. בנוסף, נקבע בהחלטה מיום 24.05.23 כי העירייה תפקח על האירוע ותדאג למדידת הרעש באירוע כפי שנעשה באירועים קודמים וכפי שהורה בית המשפט בהחלטות קודמות וכן תמדוד את מדד הרעש בצמוד למבנה בו מתגוררים העותרים על מנת להבטיח כי מפלס הרעש לא יעלה על 60 DB.

עוד צוין במסגרת ההחלטה הנ"ל כי המחלוקת בין הצדדים עוסקת ברעש והמטרד הנגרמים על ידי הגורם שמפעיל את חוף סוקולוב מטעם העיריה ולטענת העותרים מהווים מטרד ומה המשמעויות הנגזרות מכך לעניין אחריות המשיבות כלפי העותרים. צוין כי מדובר בסוגיות הטעונות בירור עובדתי ולכן מתעוררת השאלה האם ההליך הנכון לדיון בטענות העותרים הוא במסגרת הליך של עתירה מנהלית או לחילופין במסגרת של תביעה אזרחית בעוולה נזיקית, הליך שבמסגרתו ניתן יהיה לברר את העובדות ולהביא ראיות.

טענות הצדדים בתמצית: העותרים טוענים כי על המשיבות לקיים את האירועים במקום אחר שאיננו סמוך לדירותיהם. נטען כי לנהריה חופים רבים בהם ניתן לקיים אירועי מוסיקה רועשים ואינם סמוכים כל כך לבתי התושבים. נטען כי המשיבות התעלמו מהחלטות בימ"ש זה והמשיכו לקיים אירועי מוזיקה רועשים בחוף הסמוך לבתי העותרים. נטען כי העירייה פועלת בניגוד לחוק המכרזים והסכם עליו חתמה עם המשיבה 2 שכן המכרז והחוזה עם המשיבה 2 הסתיימו זה מכבר. עוד נטען כי העירייה אפשרה למשיבה 2 להשתמש במבנה לשירות הציבור שעמד בחוף סוקולוב ובו שירותים ומקלחות ולהפוך אותו לבר מסעדה, זאת ללא היתר בניה ותוך העלמת עין מעבודות הבניה. נטען כי המשיבות ממשיכות לקיים אירועי מוסיקה רועשים מעבר לעוצמת הרעש המותרת ואינן מבצעות מדידות רעש כפי שנקבע בהחלטות ביהמ"ש. כן נטען כי המשיבות אינן מקיימות את החלטת המשיבה 1 מיום 19.03.23 וממשיכות לקיים אירועי מוסיקה רועשים והפעילות בחוף ובבר המסעדה שהוקם שם מהוות מטרד לעותרים הגרים בסמוך לחוף.

המשיבות טוענות כי יש לדחות את העתירה. נטען כי העתירה במסגרתה התבקש כי המשיבות ימנעו מליזום הופעות ואירועי DJ במתכונת הקודמת אינה רלוונטית עוד. נטען כי בחלוף הזמן מיום הגשת העתירה התקבלה החלטה חדשה ביום 19.03.23 אשר קבעה מתכונת חדשה לאירועים, במטרה להבטיח כי מפלס הרעש יוגבל ל-60 דציבל. לכן, משהתקבלה החלטה חדשה בעניין, הפכה העתירה לתיאורטית ומן הראוי שתידחה. נטען כי המשיבה 1 פעלה בגבולות הסבירות ואין במעשיה דבר המצדיק התערבות ביהמ"ש לעניינים מנהליים. כן נטען כי גם ממדידת הרעש שבוצעה בביתו של העותר 2 ביום 19.08.22 מטעם המודד המוסכם גיא סילפן עלה כי מפלס הרעש מהאירועים שווה ערך מצטבר שנמדד לאורך המסיבה היה 60 דציבל וכשחרג מעל 60 דציבל הרי שהחריגה נמשכה שניות בודדות והונמכה במהירות. המסקנה של המודד הייתה כי לא נמדד רעש בלתי סביר כתוצאה מהפעלת הרמקולים. נטען כי טענות העותרים כנגד האופן בו בוצעה המדידה, המצריכות בירור עובדתי מקיף, הבאת ראיות וחקירת עדים, אינן מתאימות להתברר במסגרת הליך מנהלי. נטען כי במסגרת עיקרי הטיעון מעלים העותרים טענות חדשות ומופרכות לעניין ההתקשרות עם המשיבה 2 והפרות בניה, שאינן קשורות לעתירה ואין מקום לדון בהן או להתייחס אליהן במסגרת הליך זה.

דיון והכרעה: במקרה זה קיימת התנגשות בין זכויות ואינטרסים של העותרים ושל המשיבות והציבור בכללותו. מדובר בחוף ים שהציבור רשאי ליהנות ממנו שכן הוא משמש לתועלת הציבור ושנמצא בשליטת המשיבה 1. לעניין זכות הציבור הרחב ליהנות מחופי הים בישראל ראו סעיף 107(1) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, הקובע כי שפת הים הינה "מקרקעי יעוד", שהינם מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור. כן ראו לעניין זה עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (07.12.2006) וחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד – 2004, אשר נועד להגן על הסביבה החופית ולשמור עליה לתועלת והנאת הציבור [עע"מ 2273/03 הנ"ל] שם נאמר:

"היבט נוסף של דיני התכנון והבניה מתחשב במיתחמי קרקע בעלי אופי מיוחד, ובצורך לשמר את יעודם הייחודי. נכללים בכך מקרקעין המיועדים מעצם טיבם לתועלת הציבור הרחב, ונדרש מאמץ תכנוני יוצא דופן כדי לשמר את אופיים, ולהגן עליהם מפני פגיעה העלולה לגרוע מאיכותם ומיכולת הציבור ליהנות מהם. על סוג זה של מקרקעין, נמנים גם 'מקרקעי יעוד', עליהם פורש החוק הגנה מיוחדת (סעיף 107 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). ההסדר המשפטי ביחס למקרקעין אלה בנוי על ההנחה כי משאבי הקרקע הייחודיים שנועדו לרווחת הכלל מוגבלים בהיקפם וביכולת לנצלם, ואין להשתמש בהם אלא למטרות כלל הציבור, לתועלתו ולרווחתו. שטחי המדינה שנועדו לתועלת הכלל ובהם מקרקעי יעוד, הם בעלי חשיבות מיוחדת במדינה קטנה, שמשאביה הטבעיים מוגבלים. הדבר מטיל אחריות כבדה על רשויות התכנון והמדינה לדאוג לשמר מקרקעי יעוד במבט צופה פני ההווה והעתיד גם יחד, לרווחת בני הציבור כולם. התכנון נועד, בין היתר, לקדם תכלית זו" (שם, פסקה 40).

וכן - "... מעמדם של חופי הים בישראל מוסדר בראש ובראשונה בחוק המקרקעין, הקובע כי שפת הים, לרבות מקרקעין שבתחומי הנמל, הינם 'מקרקעי יעוד', לאמור: מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור (סעיף 107(1) לחוק המקרקעין). החוק ביקש להבחין בין מקרקעי ציבור המיועדים מעצם טיבם לשימוש הציבור, כגון שפת הים, מסילות ברזל, נהרות וכדומה לבין מקרקעי ציבור המצויים בבעלות ציבורית (הצעת חוק המקרקעין, הצ"ח 612, תשכ"ד, עמ' 211). תכליתם של מקרקעי יעוד להבטיח כי הציבור לא ינושל ממקרקעין המשמשים במישרין לתועלתו (י' ויסמן דיני קנין - חלק כללי (תשנ"ג), 276; בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פד"י נא(4) 1, 149-148)" (שם, פסקה 42). (ההדגשות הוספו. ר.ש.)

לדיון נרחב בסוגיית האיזונים שבין הגנה על קניין הפרט אל מול הגנה על זכויות הציבור הרחב להנות ממקרקעי יעוד, בהם חופי ים ונחלי מים, ראו: עע"מ 8411/07 מעוז דניאל בע"מ נ' אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה [פורסם בנבו] (28.1.2010); עת"מ (חי') 1706-09-20 משה ארבל נ' מועצה אזורית עמק המעיינות [פורסם בנבו] (26.8.2021).

המשיבה 1, שהחוף שבנדון נמצא בשליטתה, האצילה למשיבה 2 במסגרת מכרז/חוזה את הפעלת החוף שבנדון. המשיבות מקיימות בחוף שבנדון אירועי קבלת שבת בכל יום שישי הכוללים מוסיקה והפעלות לטובת הציבור. העותרים גרים בסמוך לחוף הים שבנדון וסובלים, לטענתם, ממטרד ורעש ברמות בלתי סבירות כתוצאה מהאירועים המתקיימים בחוף וכתוצאה מהפעלת בר-מסעדה במבנה שהיה מיועד פעם לשירותים ומקלחות בחוף הים. על כן, בנסיבות אלה קיימת התנגשות בין זכויות העותרים לבין האינטרסים של המשיבות וזכויות כלל הציבור המבקש ליהנות מחוף הים, ממסיבות החוף ומשירותי הבר-מסעדה שהוקם במקום.

אין ספק כי לאזרח, תושב העיר, זכות לפרטיות וקיום שגרת חייו ולשקט ושלווה בביתו ולעיתים זכויות אלה מתנגשות עם זכויות אחרות של הציבור [ראו: בג"ץ 7059/20 עמותת "חוזה חדש" נ' משטרת ישראל (17.11.2020); בג"ץ 5078/20 פדידה נ' משטרת ישראל (19.08.2020); חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981].

עם זאת, עתירה זו אינה עוסקת רק בהתנגשות בין זכויות העותרים לזכויות המשיבות והציבור ליהנות מחוף הים, אלא גם במטרד הרעש הנגרם לעותרים, לטענתם, מהפעלת וקיום אירועי מוסיקה בחוף הים הסמוך לבתיהם, המהווים לטענתם חריגה ממתחם הסבירות או מכללי המנהל התקין. על מנת להצביע על החלטה או התנהלות בלתי סבירה של הרשות המנהלית, כנדרש במסגרת עתירה מנהלית, על העותרים להראות במקרה זה כי החלטות והתנהלות הרשות המנהלית הביאו במקרה זה למטרד של רעש בלתי סביר הבוקע מאיזור חוף הים שבנדון וחודר לתוך ביתם של העותרים, וזאת בניגוד לחוק למניעת מפגעים ולתקנות למניעת מפגעים, באופן המהווה חריגה ממתחם הסבירות או מכללי המנהל התקין בהחלטותיה והתנהלותה של הרשות המנהלית.

יודגש לעניין זה, כפי שבימ"ש זה הדגיש כבר בהחלטה קודמת, כי ההליך בפני בית המשפט המנהלי אינו דומה להליך אזרחי, שבמהלכו נשמעות ראיות ונקבעות עובדות, אלא מדובר בהליך שמבקר את החלטות ומעשי הרשות המנהלית בהתאם לכללי המשפט המנהלי. לכן בימ"ש זה סבור כי מוטב היה לו היו העותרים נוקטים בהליך אזרחי לבירור טענותיהם לגבי מידת הרעש והמטרד הנגרמים לטענתם מאירועי המוסיקה המתקיימים בחוף ולגבי הנזק שנגרם להם, לטענתם, מאירועים אלה. במסגרת הליך זה, שהינו הליך מנהלי, כאמור, תיבחן תקינות וסבירות החלטתה והתנהלותה של הרשות המנהלית, המשיבה 1, אשר מקיימת אירועי מוסיקה בחוף הסמוך לביתם של העותרים באמצעות המשיבה 2.

במקרה זה, כפי שטען ב"כ המשיבה 1, העתירה הוגשה נגד קיום אירועי "קבלת שבת" בחוף סוקולוב בנהריה במתכונתם הקודמת. במהלך קיום ההליך הוציאה המשיבה 1 החלטה מיום 19.03.23 אשר הוגשה לתיק ובמסגרתה נקבע כי בעונת הרחצה יתקיימו בחוף סוקולוב בכל יום שישי אירועי קבלת שבת רגועה עם מתנפחים והפעלות ילדים ומוסיקה שקטה. המשיבה 1 החליטה להגביל את הרעש הבוקע מאירועים אלה ל-60 דציבל בלבד, באופן התואם את הוראות החוק והתקנות שבנדון לגבי האזור בו מתגוררים העותרים, בהתאם לקביעתה של המשיבה, ולנקוט באמצעים שירסנו את עוצמת הרעש המגיע לבתים הסמוכים לחוף, כגון הזזת עמדת ה-DJ הרחק מבתי התושבים, הקמת קיר אקוסטי מסביב לרמקולים וכדומה. כן נקבע כי בכל אירוע יוצבו פקחים עירוניים ומאבטחים של המשיבה 2 לטובת שמירת הסדר הציבורי וכי אירועי המוזיקה יימשכו 3 שעות החל משעה 16.00 ולא יאוחר מעשר דקות לפני כניסת השבת. על כן, למעשה העתירה כפי שהוגשה במקור איננה עוד רלוונטית שכן המשיבות שינו את מתכונת אירועי המוסיקה בחוף באופן התואם את הוראות החוק והתקנות לגבי מפגע רעש בלתי סביר.

עם זאת, העותרים טוענים כי עדיין בוקעת מהחוף מוסיקה רועשת הגורמת למטרד לעותרים ונטען כי הקמת בר-מסעדה במקום בניין השירותים ומקלחות שהיה קיים קודם לכן גורמת לעותרים למטרד. נטען כי המטרד נגרם כתוצאה מהחלטת והתנהלות המשיבה 1 והפעלת החוף באמצעות המשיבה 2. כאמור, ההליך המנהלי נועד לבקר את החלטות והתנהלות הרשות המנהלית.

הפער שבין החלטת העיריה ובין אכיפת ההחלטה: במקרה זה אני סבור כי החלטת המשיבה 1 מיום 19.03.23 לגבי מתכונת קיום אירועי מוסיקה בחוף סוקולוב בעונת הרחצה הינה החלטה סבירה המאזנת בין זכויות העותרים להמשיך ולהתגורר בסביבת מגורים ללא רעש חריג לבין זכויות הציבור הרחב. מדובר בהחלטה שככל ותאכף אמורה להבטיח שימוש סביר בחוף ים ציבורי שעומד לרשות המשיבה 1 כעיר חוף תיירותית ובהתאם להוראות החוק והתקנות למניעת מפגע רעש בלתי סביר. כפי שטען ב"כ המשיבה 1, העותרים גרים מרחק מטרים ספורים מחוף הים הציבורי בנהריה ואין מדובר בחוף ים דומם או לא שמיש. לא ניתן לצפות מהמשיבה 1 לבטל לחלוטין את הפעילות בחוף הים. על כן, בנסיבות העניין, נראה כי החלטת המשיבה 1 מיום 19.03.23 לגבי מתכונת קיום אירועי המוסיקה באופן שמגביל את עוצמת המוסיקה לרמת הרעש המותרת, מגביל את משך האירועים ואת הרעש הבוקע מהאירועים וכן מסדיר את הפיקוח על האירועים, הינה החלטה סבירה בנסיבות העניין. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי נפל בהחלטת המשיבה 1 פגם המצדיק התערבות של בימ"ש לעניינים מנהליים. ככל שהדבר נוגע לעתירה המופנית כנגד החלטת העיריה, סבור אני כי כי דין העתירה להידחות.

אלא שקיים פער בין החלטת העיריה ובין אכיפת ההחלטה ומגבלות הרעש והמטרד שגורם החוף לשכנים, בעניינו העותרים.

כפי שהובהר בדיון, הן המשרד להגנת הסביבה והן איגוד הערים העוסק בנושא מצא כי באתר החוף מתקיימים ארועים המקימים מטרדי רעש החורגים מהמותר בהתאם לחוק. הוצגו גם לבית המשפט סרטונים המציגים את המתרחש בחוף. לא הוצגו נתוני מדידת רעש מספיקים להוכחת טענות העותרים (ולעניין זה אתיחס בהמשך) ואולם ניתן לראות שבשונה מההחלטה, הרי שלא מתבצעת כל אכיפה או פיקוח על הנעשה בחוק ועל ההקפדה שיש להחיל על פעילות החוף בהתאם להוראות החוק. אוסיף עוד כי לאחר הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 22.5.23 הוסיפה העיריה על גבי שילוט הניצב על המדרכה שליד החוף, בין כל ההנחיות והאיסורים המפורטים בו, הבהרה על איסור גרימת רעש. אלא שבבית המשפט הסביר בא כוח העיריה כי השילוט מיועד לעוברי אורח ולא למפעילי החוף. הסבר זה הוא בלתי סביר בעליל ובעיקר מצביע על הפער שבין החלטות העיריה ובין חובתה לאכוף את ההחלטות ומעורר תהיה בכל הנוגע לתום הלב ונקיון הכפיים של העיריה בהתנהלות בעניין עתירה זו. זאת כאשר מתקבלת החלטה שלכאורה קובעת הגבלות שמטרתן מניעת מפגעי רעש ובה בעת מקיימת העיריה התנהלות של הימנעות מאכיפה החלטותיה עצמן.

מעבר לקושי המובנה להכריע במחלוקות עובדתיות בהליך המנהלי ראוי עוד לציין לעניין זה את המגבלות החלות על בית המשפט המנהלי בבואו להתערב באופן שבו רשות מנהלית מבצעת תפקידה, לרבות האופן בו היא קובעת את התשתית העובדתית שעל בסיסה מתקבלות החלטותיה:

"בית המשפט נוהג ריסון רב בביקורת השיפוטית שהוא מפעיל על עובדות שנקבעו על-ידי הרשות המינהלית. הרשות קובעת את תשתית העובדות על בסיס נתונים שנאספו על ידה. ככלל, אין בית המשפט שם את שיקול דעתו בקביעת העובדות במקום שיקול דעתה של הרשות המינהלית (זמיר, כרך ב, בעמ' 757-758). לעיתים קורה כי הרשות נדרשת לקבוע עובדות, ואלה אינן חד-משמעיות. במקרים מסוג זה קיים מתחם של קביעות אפשריות, שונות במידה מסוימת זו מזו. במקום שכל אחת מן הקביעות היא סבירה ואפשרית, בית המשפט לא יתערב באופציה שנבחרה, אפילו הוא עצמו היה בוחר באופציה סבירה אחרת. ההנחה היא, כי בתחום מתחם שיקול הדעת הסביר הנתון לרשות, באים לידי ביטוי היתרונות הגדולים הטבועים בה: הכשירות והמומחיות, הקשר הישיר לנתונים עליהם מתבססת הקביעה העובדתית, וההיכרות הקרובה עם המדיניות, היקף המשאבים, ואופי הצרכים השונים המצויים ברקע הענין. בהכירו ביתרונות חשובים אלה, יטה בית המשפט שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הרשות המינהלית, ככל שהן מצויות במתחם הסבירות העובדתית, גם אם הוא עצמו היה נוטה לקבוע מסקנות עובדתיות שונות (זמיר, כרך ב, בעמ' 758-759).

..כלל נוסף הוא, כי "מי שמשיג על עמדתה של הרשות, נושא בנטל השכנוע של התשתית העובדתית השנויה במחלוקת בין המשיג לבין הרשות, על כל המתחייב מכך; ובמקום שבו נוצרת 'שקילות עובדתית' – פועלת השקילות לזכות הרשות, הנהנית, בין היתר, גם מן החזקה ש'מעשיה נעשו כדין'... המשיג, הוא, אפוא, זה החייב בהצגת תשתית עובדתית לכאורית לתמיכת עמדתו כפתיח לבירור השגותיו; וככל שמדובר בהכרעה במחלוקת עובדתית בין הצדדים – המשיג הוא זה הנושא בנטל השכנוע" (השופט קדמי בענין יורונט, בעמ' 439)".". בג"ץ 10907/04 ישראל סולודוך ואח' נ' עיריית רחובות, פ"ד סד(1) 331 (01.08.2010).

ככל שהדבר נוגע להחלטת המשיבה 1 נראה כי המשיבה 1 ערכה את הבירורים הדרושים בנוגע לעוצמת הרעש שנגרמת כתוצאה ממסיבות החוף והפעלת המסעדה ובנוגע לרעש המותר והפעילות המותרת באזור שבו מדובר ואף הגיעה להחלטה על בסיס נתונים אלה באופן שיגביל את עוצמת הרעש לעוצמה המותרת בהתאם לחוק ולתקנות שבנדון ועל מנת שלא לגרום לתושבים בבתים הסמוכים למטרד מיותר. כן נראה כי המשיבה 1 שקלה את מלוא השיקולים הרלוונטיים בעת קבלת החלטות בעניין שבנדון והעותרים לא עמדו בנטל להוכחת טענותיהם כי המשיבה 1 פעלה מתוך שיקולים זרים. המשיבה 1 שקלה את טענות העותרים בדבר מטרד הרעש ונתנה להן מענה בהחלטתה המגבילה את מטרד הרעש. כמו כן, בהתאם להחלטה על המשיבה 1 ועל המשיבה 2 לדאוג לפיקוח ואבטחה במקום לשמירה על הסדר ומניעת המטרד לתושבים הסמוכים.

אלא שכאמור נראה כי המשיבה 1 אינה אוכפת את ההחלטה שהיא עצמה החליטה. טענות העותרים הן כי למרות החלטת המשיבה 1 עדיין בוקע מהחוף רעש בלתי סביר באופן המהווה מטרד. יצוין כי לעניין קביעת העובדות הנוגעות לעוצמת הרעש, אזור המגורים וכדומה פועלת לטובת המשיבה 1 חזקת תקינות המנהל. חזקת התקינות ניתנת אמנם לסתירה ואולם לשם כך נדרש הליך שבו יובאו ראיות, ובמקרה שבפני חוות דעת של מומחים לעניין עוצמת הרעש. הליך מנהלי אינו ההליך המתאים לבירור מחלוקות עובדתיות אלו. בית המשפט כבר ציין בהחלטה קודמת כי ראוי היה שהעותרים ישקלו למצות זכויותיהם בהליך אזרחי שעניינו בעוולת מטרד, ולא בהליך של עתירה מנהלית, המתברר בהתאם לכללי המשפט המנהלי.

העותרים רשאים לנקוט בהליך אזרחי אם הם סבורים שנגרם להם נזק שעשוי לזכות אותם בסעד מתאים ובמסגרת זו יוכלו להגיש ראיות ולברר את העובדות לגבי הרעש הבוקע מהאירועים הנערכים בחוף הסמוך והנזק שנגרם להם לטענתם מאירועים אלה ומפעילותו של בר-המסעדה שהוקם במקום. יצוין לעניין זה כי במסגרת המדידות שהוגשו בתיק זה נמצא כי גם כאשר נעשה שימוש במערכות הגברה (בעת קיום אירועי קבלת שבת שבבסיס העתירה שהוגשה) העלייה בעוצמת הרעש לא חרגה מהקבוע בחוק ובתקנות שבנדון, גם אם מדובר ברעש חזק שעלול מבחינה סובייקטיבית להפריע לאנשים המתגוררים בסמוך למקור הרעש. יצוין כי התקנות שבנדון מבדילות בין רעש שמתמשך דקות ספורות לרעש שעולה על שעה או על שלוש שעות וכן יש הבדלים בין הגדרות האזורים השונים, כאשר העותרים טענו לכך שמדובר באזור מגורים והמשיבות טענו שמדובר באזור משולב שאינו מיועד רק למגורים ולכן רמת הרעש המותרת היא גבוהה יותר. בנסיבות אלה ומבחינת המדידות שהוצגו במסגרת הטיעונים בעתירה עולה כי עוצמת הרעש שנמדדה גם בעת שימוש במערכות הגברה (שנעשה בהן שימוש רק במסגרת מסיבות "קבלת השבת" שעמדו בבסיס העתירה כפי שהוגשה) עלתה על המותר רק לזמנים קצרים ולא הובהר בצורה חד משמעית כי חרגה מהוראות החוק והתקנות.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי התנהלות המשיבה 1 המפעילה את מסיבות החוף באמצעות המשיבה 2 הינה התנהלות בלתי סבירה המצדיקה התערבות של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, וזאת כל עוד תאכוף העיריה את ההגבלות שהיא עצמה קבעה בהחלטה מיום 19.3.23, לרבות איסור יצירת מפגעי רעש בחוף, כפי שנרשם על גבי השלט שהציבה העיריה עצמה בכניסה לחוף. אלא שכאמור נטען כי העיריה אינה אוכפת את החלטותיה עצמה.

אלא שלענין זה נראה שההכרעה מחייבת בירור בהליך משפטי שונה. ביהמ"ש לעניינים מנהליים איננו המקום לבירור טענות עובדתיות והצגת ראיות ועדויות לעניין עוצמת הרעש. אם העותרים עומדים על טענתם כי מדובר ברעש שגורם להם לנזק ולמטרד עליהם לנקוט בהליך אזרחי במסגרתו יוכלו לברר את העובדות ולהביא ראיות לעניין זה. כידוע, ביהמ"ש לעניינים מנהליים ייטה שלא לדון בעתירה מקום בו ניתן להשיג את הסעד המבוקש בבתי המשפט האזרחיים [בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) (1991); בג"ץ 2746/14 מיכל הלוי נ' מדינת ישראל (06.07.2014); בג"ץ 2762/22 אלי פתיה יבוא ושיווק בע"מ נ' מנהל רשות המיסים (12.06.2022)]. בנסיבות העניין, כאמור, כעולה מהנתונים שהוצגו בפני, המשיבה 1 פעלה באופן סביר כאשר החליטה להגביל את אירועי המוסיקה באופן שיצמצם את הרעש הבוקע מהחוף באופן שתואם את הוראות החוק והתקנות למניעת מפגע רעש בלתי סביר. אלא שככל הנראה קיים פער בין החלטות העיריה ובין אכיפתן ואכיפת הוראות החוק והתקנות שבאו להסדיר את האיזון שבין זכויות הציבור וזכויות הפרט בדרך של הגבלת מפגעי רעש (וכן מפגעים אחרים).

מהחומר שהוצג לעיוני נראה, לכאורה, כי קיים על פניו פער בין החלטות הרשות המנהלית, העיריה, ובין אכיפתן. עם זאת גבולות הפער אינם ברורים ומחייבים בירור בהליך משפטי מתאים. לענין זה קיים הליך חלופי מתאים לדיון בשאלות עובדתיות ומקצועיות כגון עוצמת הרעש הבוקע מהחוף והמטרד שנגרם לעותרים לטענתם מקיום פעילות ובר מסעדה בחוף שבנדון.

יצוין כי טענות העותרים בדבר פעולות בניגוד לדין לעניין המכרז/חוזה עם המשיבה 2 והפעלת בר-מסעדה במבנה שהיה מיועד פעם לשירותים/מקלחות בחוף שבנדון אינן ממין העניין וממילא לא הוכח במסגרת הליך זה כי המשיבה 1 פעלה בניגוד לדין.

סיכום: אשר על כן, לאור האמור לעיל, העתירה נדחית במובן זה שלא נמצאה עילה להתערבות בהחלטת העיריה בכל הנוגע לתנאים המגבילים את הפעילות בחוף. עם זאת העיריה לא תוכל לחסות תחת חזקת התקינות המנהלית אם לא תאכוף את החלטותיה, ואת הוראות החוק, ותקפיד לפקח ולוודא שהפעילות בחוף שבשליטתה מתקיימת בהתאם לאמור בהחלטת המשיבה 1 מיום 19.03.23 ובהתאם לחוק למניעת מפגעים ולתקנות למניעת מפגעים.

לעניין זה, בהעדר הליך מובנה של בירור ראייתי, לא ניתן היה לקבוע במסגרת ההליך שבפני כי הפעילות שבחוף חרגה מעוצמת הרעש המותרת. עניין זה ראוי שיבורר בהליך משפטי מתאים. עם זאת, ועל פניו, התנהלות העיריה בעניין זה, והתשובות וההסברים שנמסרו לבית המשפט (כגון ההסבר כי השלט המורה על מניעת רעש מופנה רק לעוברי אורח) מלמדות על העדר אכיפה של החלטות העיריה עצמן, והעדר תום לב ויושרה המצופה מרשות שלטונית.

במצב דברים זה העתירה נדחית ככל שהיא מופנית נגד החלטות העיריה. עם זאת בית המשפט מבהיר כי חובת העיריה לאכוף את החוק ואת החלטותיה היא. התנהלות העיריה, כפי שהוצגה בפני בית המשפט, מצביעה כי לכאורה העיריה אינה פועלת כאמור, וככל שפועלת מדובר באכיפה למראית עין. כפי שצוין, ענין זה, והיקף החריגה של העיריה מאכיפת החלטותיה, ראוי שיבורר בהליך מתאים ופתוחה בפני העותרים הזכות למצות את ההליך המתאים. עם זאת, ובמסגרת ההליך שבפני, לא מצאתי לנכון לתת את הסעד המבוקש של איסור קיום הפעילות בחוף, במגבלות של אכיפת הכללים שנקבעו בהחלטות העיריה (שלמעשה אימצו בעיקרן את החלטות הביניים שניתנו ע"י כב' השופט ג'השאן בפתחו של ההליך).

פסק דין זה ניתן היום, קודם לאירועי יום שישי הקרוב, כדי שהעיריה תדאג כבר כעת לאכיפת החלטותיה היא, והוראות החוק, על הפעילות המתרחשת בחוף נשוא העתירה.

בשולי האמור ראוי גם כי העיריה תשקול אם אין מקום להימנע מהעימות המתמשך בדרך של העברת האירועים לחוף אחר, והחזרת החוף נשוא העתירה ליעודו משכבר הימים, אתר רחיצה. עניין זה הוא בסמכות העיריה ואולם על רקע כל האמור נראה כי ראוי שישקלו חלופות נוספות.

בנסיבות העניין, והגם שהעתירה בפועל נדחית, סבור אני כי יש מקום לחייב את העיריה בהוצאות העותרים וזאת מהטעמים שפורטו ועיקרן החלטת העיריה לגבי שינוי אופי האירועים בחוף שבנדון וזאת כפועל יוצא מניהול ההליך שבנדון והימנעות העיריה לאכוף את החלטותיה, שהן לכשעצמן החלטות שאין להתערב בהן. בהתאם אני מחייב את המשיבה 1 לשאת בהוצאות העותרים בסכום כולל של 30,000 ₪ שישולם עד ליום 30.6.23 שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

יש להעביר את פסק הדין לצדדים.