ת"א 41612-03-26 ת"א 41612-03-26

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף. כללי עניינו של ההליך במקרקעין המצויים בעיר אום אל-פחם, הידועים היום כחלק מחלקה 30 בגוש 20448, בשטח של כ- 9.5 דונם (המקרקעין היו ידועים בעבר גם כחלקה 7 בגוש 20311 – להלן: "המקרקעין"). זכויות הבעלות במקרקעין רשומות היום על שם המבקשת מס' 2. המשיב 1 הוא עיזבון המנוח עבד אלקאדר סאלח אגברייה (להלן – "המנוח"), התובע כאן באמצעות המשיב 2, בנו. המשיבה 3 היא הרשות המקומית בה מצויים המקרקעין, והיא נתבעה באופן "פורמאלי", בטענה כי אין לה עניין בתוצאות ההליך. בסופו של יום מטרת ההליך היא להביא להצהרה ולפיה הבעלות במקרקעין שייכת למנוח וליורשיו. בכתב התביעה נטען כי המקרקעין הי שייכים, מבחינה היסטורית, לסבו של המנוח ולאביו, והיו מוחזקים על ידם לאורך עשרות שנים, כאשר גם היום מחזיקה משפחת המנוח במקרקעין. נטען כי בעלות סבו של המנוח ואביו במקרקעין עוגנה ונרשמה כיאות בשטרות העותומאניים, תחילה בשטר "היוקלמה" ולאחר מכן בשטר "הדייאמי" בחודש מרץ 1874. בעלות זו, כך נטען, נרשמה ועוגנה גם בהחלטת לשכת הסדר המקרקעין המנדטורית בשנת 1947. על פי הטענה, כאשר התחילו פעולות הסדרת המקרקעין הישראלי, הגיש המנוח בשנת 1962 "תזכורת תביעה" שסומנה במספר 4938, בה נטען, בין היתר, כי כבר בשנת 1947 הוגשה תזכורת תביעה שמספרה 1366. במקביל, הוגשה תזכורת תביעה נוגדת על ידי מדינת ישראל, בה נטען כי מדובר באדמת טרשים השייכת למדינה. נוכח תזכורות התביעה הנוגדות העביר פקיד ההסדר את ההכרעה בהן לבית המשפט המוסמך. על רקע זה התקיים בשנת 1968 הליך בבית המשפט המחוזי בחיפה (מספר 531/אום אל פחם). ביום 31.3.68 התקיימה ישיבה בהליך הנדון, אליה התייצב רק נציג המדינה, אשר טען בפני ביהמ"ש, בין היתר על סמך תצלומים אוויריים, כי מדובר באדמת טרשים לא מעובדת. לאור המצג אותו הציג נציג המדינה, ובהעדר התייצבות מצד המנוח לגביו נקבע כי הוזמן לישיבה כדין, ניתן באותו מעמד פסק דין בו נקבע כי הבעלות במקרקעין שייכת למדינה (להלן – "פסק הדין משנת 1968"). על פי האמור בכתב התביעה, חרף פסק הדין הנ"ל, עליו לא ידע המנוח, המשיכו האחרון ומשפחתו להחזיק במקרקעין ולעבדם. בשנת 2000 גילו להפתעתם כי בשטח הונחו סימונים להקמת יחידות מגורים בהתאם לתוכנית בניית ערים. על רקע זה הגישו יורשי המנוח תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 102392/00), בה עתרו לביטול פסק הדין משנת 1968, שניתן בהעדר המנוח. בסופו של אותו הליך ניתן בשנת 2006 פסק דין בו נדחתה בקשת היורשים לביטול פסק הדין משנת 1968, בין היתר בהעדר הוכחה מספקת לבעלות המנוח במקרקעין (להלן: "פסק הדין משנת 2006"). יצוין כי יורשי המנוח ניסו לערער על פסק הדין; במסגרת זו הם נאלצו לבקש ארכה להגשת בקשת רשות ערעור (שכן הוברר שמדובר בהחלטה שניתנה במסגרת בקשה לביטול פסק הדין משנת 1968); ואולם בקשתם נדחתה על ידי בית המשפט העליון. בכתב התביעה שלפניי נטען כי חרף פסק הדין משנת 2006 המשיכו משפחת המנוח להחזיק במקרקעין ולעבדם, כך עד היום. על פי הטענה, בתחילת שנת 2025 הגיעו לידי יורשי המנוח מסמכי המקרקעין העותומאניים שהיו עד אותה עת בתורכיה, ואשר הופקדו בידי המרכז למורשת האסלמית בירושלים. מסמכים אלה, כך נטען, מוכיחים כי בעלותם של סבו של המנוח ושל אביו במקרקעין נרשמה כדין במסמכי הרישום העותומאניים, ובמיוחד בפנקסי המקרקעין הידועים כ- "דאיימי" מכוח חוק "חק קראר". עוד נטען כי על רקע גילוי זה ביקר אדם מטעם היורשים בלשכת הסדר המקרקעין בחיפה, וגילה להפתעתו כי המנוח אכן הגיש בשנת 1946 תזכורת תביעה ביחס למקרקעין (תזכורת מס' 1366), כאשר באותה עת לא הוגשה תזכורת נוגדת, לא על ידי המדינה ולא בכלל. נטען כי המסמכים שהתגלו בשנת 2025, עליהם לא ידעו יורשי המנוח, מוכיחים את זכאותו לבעלות במקרקעין. עוד נטען כי מסמכים אלה לא הובאו לידיעת בתי המשפט בשני ההליכים הקודמים, וכי לו בתי המשפט היו יודעים עליהם הם לא היו מאשרים תוצאה המפקיעה את בעלות המנוח במקרקעין. על פי הטענה, נציגי המדינה, לרבות נציגי פקיד ההסדר והפרקליטות, העלימו, ברשלנות ואף בזדון, הן במסגרת הליכי הרישום במסגרת הסדרת המקרקעין והן מעיני בתי המשפט בהליכים קודמים את העובדות הנ"ל, ובכך הטעו את בתי המשפט וגרמו להם להגיע לתוצאה בלתי נכונה בעליל, ולפיה הבעלות במקרקעין נרשמה על שם המדינה. מכאן טענו התובעים שלפניי כי יש להורות על ביטול פסקי הדין משנת 1968 ו- 2006, משום שהושגו במרמה ובהטעיה, וכי להורות על שינוי המרשם מכוח האמור בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט-1969 (להלן – "פקודת ההסדר"). בבקשה המונחת לפניי עותרות המבקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת שלושה טעמים, אשר כל אחד מהם מביא לשיטתה לסילוקה על הסף, גם בהנחה שכל הנטען בכתב התביעה יוכח כנכון: התיישנות; מעשה בין דין; וסופיות הליכי ההסדר. אשר לסוגיית ההתיישנות, נטען כי מדובר בתביעה המוגשת למעלה מ- 55 שנים לאחר תום הליכי ההסדר, כאשר עילת התביעה לתיקון מרשם מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר נולדת במועד רישום הזכויות (ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי). משכך, עילת התביעה נולדה במקרה דנן עם הקראת לוח הזכויות והרישום, ולכל המאוחר עם רישום הזכויות על שם המדינה בעקבות פסק הדין משנת 1968, כאשר בכל מקרה היא התיישנה לפני עשרות שנים. אשר לסוגיית מעשה בית דין, נטען כי טענת המנוח ויורשיו לבעלות במקרקעין נדונה והוכרעה בפסקי הדין משנת 1968 ו- 2006, אשר הפכו לחלוטים, כאשר הטענות והמסמכים עליהם מסתמכים התובעים כיום היו ידועים להם, ולמצער יכולים היו להיות ידועים להם, במסגרת ההליכים הנ"ל, כאשר בכל המסמכים הנדונים אין ראשית ראיה להוכחת זכאות המנוח מכוח הליכי הרישום העותומני. אשר לסוגיית הליכי ההסדר, נטען כי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – "חוק המקרקעין") ופקודת ההסדר מעגנים את עיקרון סופיות המרשם, כאשר רישום הזכויות במקרקעין על שם המדינה הוא ראיה חותכת לבעלותה. בתגובתם עתרו התובעים לדחיית הבקשה. נטען כי התביעה מושא הליך זה מוגשת כעת נוכח ראיות חדשות (מסמכי היוקלמה והדייאמי – להלן גם "מסמכי המרשם העותומני"), שהתגלו לתובעים רק בשנת 2025, ואותם לא ניתן היה להשיג קודם לכן בשקידה סבירה, כאשר מסמכים אלה מאיינים לחלוטין את פסקי הדין בהליכים הקודמים. התובעים ציינו כי עילת התביעה מבוססת על טענת מרמה, הטעיה והעלמת עובדות מצד המדינה ונציגיה שהביאו למתן פסקי הדין, וכי עילה זו נולדה בשנת 2025 עם קבלת המסמכים המפורטים לעיל. עוד נטען כי מסמכי המרשם העותומני ומסמכי ההסדר המנדטורי, הכוללים תזכורת תביעה שהגיש המנוח עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת ותרשימי ההסדר המנדטורי, מביאים למסקנה כי זכותו של המנוח נרשמה כדין במרשם שהיה קיים לפני המרשם מכוח פקודת ההסדר, והיא הושמטה שלא כשורה ממרשם זה, עקב התנהלות המדינה אשר העלימה נתונים שהיו בידה. דיון והכרעה לאחר שקילת טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, סילוק תובענה על הסף הוא סעד קיצוני וחריג, אשר מופעל במשורה, וניתן רק כאשר ברור, עוד טרם בירור התובענה לגופה, כי בהנחה שכל הנטען בכתב התביעה יוכח כנכון, אין אפשרות ממשית שהתובע יזכה בסעד המבוקש בתביעה. בהקשר זה נקבע, כי די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, לפיה העובדות המהוות את עילת התביעה יזכו את התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תסולק על הסף. ראו למשל ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרסקו, לברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) נ' קוסט פורר גבי את קסירר. נבחן כעת את בקשת המבקשות לסילוק על הסף, על שלושת הטעמים שביסודה. אשר לסוגיית התיישנות התביעה, יש לבחון אימתי נולדה עילת התביעה, ולצורך כך יש לזהות את עילת התביעה כמפורט בכתב התביעה. מעיון בכתב התביעה ומטיעוני המשיבים עולה, כי עילת התביעה מבוססת, בראש ובראשונה, על סעיף 93 לפקודת ההסדר, אשר קובע כדלקמן: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". בהקשר הנדון טוענים המשיבים לשני היבטים שונים של סעיף 93 לפקודת ההסדר. האחד, נוגע לטענת מרמה, ולפיה רישום הזכויות במקרקעין על שם המדינה הושג במרמה והטעיה. לוז הטענה בהקשר זה הוא שהמדינה ונציגיה ידעו על קיום מסמכים המוכיחים את זכאות המנוח במקרקעין (מסמכי המרשם העותומני ומסמכי המרשם המנדטורי), וזאת הן במסגרת הליכי ההסדר משנות השישים; הן במסגרת ההליך הראשון; והן במסגרת ההליך השני; והעלימו את הדבר בזדון; מה שהביא לרישום הזכויות על שם המדינה. השני נוגע לטענה לפיה הזכויות במקרקעין היו רשומות "בפנקס קיים", כאשר לצורך כך הרישום בפנקס "הדייאמי" נחשב לפנקס קיים לצורך סעיף 93 לפקודת ההסדר, ורישום זה הושמט מן הפנקס החדש שלא כשורה, נוכח התנהלות המדינה. ודוק. סעיף 93 לפקודת ההסדר מאפשר את שינוי המרשם בשתי עילות חלופיות, כאשר המשיבים מכוונים במקרה דנן לשתיהן – האחת נוגעת לרישום שהוא תוצאה ממעשה מרמה; והשניה נוגעת להשמטה שלא כשורה של זכות שהיתה רשומה במרשם קיים. לטענת המשיבים, מסמכי המרשם העותומני, ביחד עם מסמכי המרשם המנדטורי, מוכיחים כי זכויותיו של המנוח כבעלים של המקרקעין נרשמו כדין בפנקסים שקדמו להליכי ההסדר, וזאת הן בפנקסי הרישום העותומני והן בפנקסי לשכת ההסדר המנדטורי. גילוי המסמכים כעת, אשר הביא גם לגילוי תזכורת התביעה שהגיש המנוח בשנת 1946, הביא את התובעים להבנה לפיה המדינה ונציגיה, אשר ידעו או למצער יכלו לדעת אודות נתונים אלה, העלימו אותם, הן במסגרת הליכי ההסדר ורישום הזכויות על שם המדינה, והן במסגרת השני ההליכים הקודמים לצד העילה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר, ניתן לזהות עילה "נלווית" בדבר ביטול פסקי הדין משנת 1963 ו- 2006, על רקע טענות של מרמה והטעיה שהובילו למתן פסקי דין אלה. לשם בחינת סוגיית ההתיישנות, יש מתי נולדה עילת התביעה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר. הלכה היא כי תביעה לתיקון מרשם מכוח סעיף 93 לפוקדת ההסדר כפופה לדיני ההתיישנות, חרף האמור בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין (ראו ע"א 4787/06 מנאע נ' מנאע, ע"א 4661/23 אבו שאהין נ' מדינת ישראל). ביחס לתביעה מכוח סעיף 93 נקבע, כי עילת התביעה נולדת במועד רישום הזכויות (עניין חג'אזי הנ"ל; ע"א 1409/23 שוורץ נ' חדד). אשר לאורך תקופת ההתיישנות, הובעו בפסיקה עמדות שונות, שנעו בין 7 שנים, 15 שנים או 25 שנים (ראו עניין שוורץ, פסקה 30). במקרה שבפנינו רישום הזכויות על שם המדינה נעשה בשנת 1969 (סעיף 11 לבקשה). לכאורה, גם אם תומר שתקופת ההתיישנות בנדון היא 25 שנים, הרי שעילת התביעה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר התיישנה עשרות שנים לפני המועד בו הוגשה. אלא שהכלל ולפיו עילה מכוח סעיף 93 לפקודה ההסדר כפופה לדיני ההתיישנות, משמעו שאם קיימת עילה מכוח דיני ההתיישנות להארכת תקופתה, לרבות מכוח סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, היא תחול גם על תביעה מכוח סעיף 93 לפקודה – ראו למשל רע"א 23017-09-24 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' טוויל. והנה, טיעוני המשיבים בתגובתם מכוונים לתחולת סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות. כך, המשיבים טוענים כי מעשה המרמה, ולחלופין ההשמטה שלא כשורה של רישום זכויות המנוח מפנקס קיים, נודעו להם רק נוכח מסמכי המרשם העותומני, אשר הגיעו לידיהם בשנת 2025, ולא היו בהישג יד קודם לכן. בהקשר זה נטען כי מדובר במסמכים שהיו בארכיב העות'מאני, וכי רק כאשר הובאו למרכז המורשת האסלאמית בירושלים נגלו למשיבים. לשיטת המשיבים, עד קבלת המסמכים האמורים, שלשיטתם מהווים "ראיית זהב" להוכחת בעלות המנוח במקרקעין, הם לא ידעו ולא היו יכולים לדעת אודות התנהלות מטעה מצד המדינה ונציגיה, אשר הביאה להשמטת רישום זכויותיו של המנוח ממרשם קיים ואי העברתם למרשם החדש, ולכך שהתנהלות זו היא שהביאה את בתי המשפט בשני הליכים לפסוק לטובת המדינה. המשיבים אמנם לא הזכירו באופן מפורש בתגובתם את סעיפים 7 ו- 8 לחוק התיישנות, אך לוז הטענות שבבסיס סעיפים אלה נטען באופן מפורש בתגובתם, והתרגום המשפטי של טענות אלה נוגע לסעיפים הנדונים. במידה ויוכח שמרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 93 הושעה במקרה דנן מכוח סעיפים 7 ו/או 8 לחוק ההתיישנות עד שנת 2025, כי אז המסקנה תהיה שתביעת המשיבים מכוח סעיף זה לא התיישנה. אכן, כבר צוין בפסיקה כי טענות מכוח סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, המועלות ביחס לעילה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר, הן טענות מוקשות המציבות קושי רב ומובנה כלפי הטוען אותן. ברם, עסקינן בשלב זה בבקשה לסילוק על הסף, ולטעמי אין לומר כי אין כל סיכוי, ולו הקלוש ביותר, לקבלת טענות מסוג אלה. עוד מצאתי כי לצורך הכרעה בסוגיית ההתיישנות נדרש בירור עובדתי, וכי לא ניתן להכריע בה כעת ועל הסף, ללא שמיעת ראיות. המסקנה מכל האמור היא שאין מקום לסלק בשלב זה את התביעה נוכח טענת התיישנות. אשר לטענה בדבר מעשה בית דין נוכח שני פסקי הדין משנת 1968 ו- 2006, מצאתי כי גם דינה של טעינה זו להידחות. ההליך משנת 1968 נועד להכריע בשתי תזכורות תביעה סותרות במסגרת הליך ההסדר (האחת הוגשה על ידי המנוח והשניה על ידי המדינה), אשר הועברו על ידי פקיד ההסדר להכרעת בית המשפט. הליך זה הסתיים בפסק פסק דין שניתן בהעדר המנוח, מבלי שטענותיו נבחנו לגופן. זאת ועוד, באותו הליך לא הועלתה טענה בדבר מרמה או השמטה שלא כשורה של רישום זכויות המנוח, היא העילה המונחת כעת לפניי. משכך, פסק הדין משנת 1968 לא יצר השתק עילה או השתק פלוגתא ביחס לעילה או לפלוגתאות העולות בהליך הנוכחי. יש לזכור כי פסק הדין ניתן טרם חקיקת פקודת ההסדר, לרבות האמור בסעיף 93 שבה, ומשכך קשה לומר שטענות מכוח סעיף 93 "נבלעו" בפסק הדין. עוד נזכור כי המשיבים מכוונים גם לעילת תביעה לביטול פסק הדין משנת 1968, וברי כי אין מקום לסלק על הסף תביעה מסוג זה בטענה שפסק הדין מושא התביעה יצר מעשה בית דין. אשר להליך משנת 2000, הרי שהוא נועד לבטל את פסק הדין שניתן בשנת 1968. פסק הדין משנת 2006 אמנם דן בשאלה האם יש הוכחה מספקת לבעלות המנוח במקרקעין (ראו סעיף 10 ואילך לפסק הדין), ואולם לא נדונו בו טענות מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר. אכן, שאלה היא האם ניתן לראות בהליך שהסתיים בפסק הדין משנת 2006 כחלק בלתי נפרד מהליכי ההסדר עצמם, ומשכך האמור בו כביכול "בולע" כל טענה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר, ואולם אינני סבור כי מדובר בטענה בה ניתן להכריע במקרה זה על הסף, מה עוד שלצד העילה מכוח סעיף 93, יש עילה נפרדת המבקשת לבטל את פסק הדין משנת 2006, וכאמור לא ניתן לסלק על הסף עילה זו בנימוק שפסק הדין אותו מבקשים לבטל יצר מעשה בית דין. המסקנה היא ששני פסקי הדין הנ"ל אינם יכולים להביא לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. אשר לטענה בדבר סופיות הליכי ההסדר, הדין אכן קובע עיקרון בדבר סופיות הליכים אלה, וככלל אינו מאפשר לשוב להידרש לזכויות במקרקעין שנרשמו מכוח הליכים כאמור – ראו למשל ע"א 9096/18 אבו פארס נ' לשכת השדר ורישום מקרקעין; ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין; ע"א 8237/19 דעבוס נ' מדינת ישראל). ברם, פקודת ההסדר עצמה מאפשרת פתח לשנות את המרשם, בין היתר נוכח האמור בסעיף 93 לפקודה, ולפתח זה ממש מכוונים התובעים בתביעה שלפניי. אמנם מדובר בפתח צר מאוד, כאשר את סעיף 93 יש לפרש על דרך הצמצום, באופן המציב נטל הוכחה כבד על הטוען לו (ראו גם עניין טוויל הנ"ל, פסקה 14 לפסק הדין). עם זאת הפתח קיים, ועל אף היותו צר, ועל אף גובה המשוכה שעומדת בפני המבקשים, אין מקום לסילוק התביעה שלפניי על הסף נוכח טענה הנוגעת לעקרון סופיות הליכי ההסדר. מצאי אפוא כי אין מקום לסלק את התביעה שלפניי על הסף נוכח על יסוד שלושת האדנים עליה היא נסמכת. לא נעלמו מעיניי פסקי הדין אליהם הפנו המבקשות בסעיפים 32 ו- 33 לבקשה, ואשר לשיטתן הביאו לסילוק על הסף של תביעות הדומות לזו שלפניי. עיון בפסקי הדין מעלה כי לא מדובר בטענות ובמקרים זהים לחלוטין למקרה שלפניי. בחלק מאותם מקרים לא הועלו טענות מרמה או הטעיה, ובאלה בהם הועלו, נקבע שם כי הדבר נעשה בשפה רפה, באופן כלכלי וללא הנחת תשתית מינימאלית. בנוסף, באותם מקרים לא הועלתה טענה לגילוי "ראיית זהב" ההופכת את הקערה על פיה ביחס לסוגיית הזכויות, ולא הועלתה בהן טענה חלופית בדבר תיקון מפאת השמטה שלא כשורה של רישום שהיה בפנקס קיים. אף לא נעלמו מעיניי פסקי דין בהן נדחו על הסף טענות של מרמה, ואולם באותם מקרים נקבע כי הטענות הועלו ללא פירוט מספיק, וללא תשתית מינימאלית לבססן (ראו למשל 8132/23 חוסיין ואח' נ' מדינת ישראל, אליו הפנו המבקשות). לטעמי, במקרה דנן טענת המשיבים למרמה היא מפורטת דיה, והיא נסמכת על מסמכים באופן שאינו מצדיק לדחותה על הסף מחמת אי פירוט, והכל כאשר לצדה יש טענה חלופית מכוח סעיף 93 לפקודה, בדבר השמטה שלא כשורה של רישום בפנקס קיים. אין לכחד. טענות מרמה והטעיה בזדון המופנות כלפי המדינה וגורמים הפועלים מטעמה הן טענות מוקשות, המטילות נטל כבד על המעלה אותן, ואין לראות בהחלטה זו משום קביעת מסמרות, או אפילו אינדיקציה לכך שמדובר בטענות בעלות סיכויי הצלחה ממשיים. כל שנאמר בהחלטה זו הוא שלא מדובר בטענות שאין כל סיכוי, ולו הקלוש ביותר, לקבלן, ומשכך אין הצדקה לנעול בפני המשיבים את הדלת מפני ניסיון להוכיח אותן, עם כל הקושי שיהיה כרוך בכך מבחינתם. לבסוף אעיר כי לא ניתן להכריע בטענת המבקשות, ולפיהן אין במסמכים "החדשים" ולו שמץ ראיה המוכיחה את זכויות המנוח במקרקעין או את טענות המשיבים בנדון. עיון במסמכים אלה מעלה כי הם טעונים ליבון ובירור עובדתי, ואף שייתכן כי בסופו של דבר ייקבע שאין בהם הוכחה מספקת לטענות המשיבים, לא ניתן לקבוע על הסף שאין כל אפשרות לכך שהם יובילו להוכחת טענות אלה. סוף דבר, אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף. בשים לב לכך שהבקשה לסילוק על הסף עוררה טענות כבדות משקל, אשר נדרש בירור עובדתי בסופו יש אפשרות שכולן או חלקן תתקבלנה, מצאתי להשאיר את ההכרעה בשאלת הוצאות הבקשה לסילוק על הסף לסוף ההליך. המבקשות תגשנה כתב הגנה עד ליום 30.11.26. המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים ותקבע תזכורת פנימית ליום 1.12.26.