ת"א 48599-06-23 ת"א 48599-06-23

על ביטול צו המניעה עם מתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה. בסיכום טענותיו בכתב, טען בשיר כי זידאן העלה לראשונה, רק בתצהירו שהוגש במסגרת תביעת קסום מסמך המתיימר להיות הסכם לפיו כביכול מכר לו עמאד 1000 מ"ר ביום 23.10.05 (נספח 6 לתצהיר) ומסמך המתיימר להיות הסכם מיום 15.12.10 לרכישה של 1672 מ"ר מעמאד (נספח 7 לתצהיר). לטענת בשיר הסכמים אלה לא צורפו לכתב ההגנה או לתצהיר זידאן בתיק זה (כלומר לתביעת בשיר), לא נטען לקיומם, והם אף לא גולו בתצהיר גילוי מסמכים והעלאת הטענה במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש בתביעת קסום מהווה הרחבת חזית אסורה ויש להתעלם מקיומם. אציין כי הטענה בדבר הרחבת החזית הועלתה בפתח ישיבת ההוכחות שבה הוחל בשמיעת הראיות, בתאריך 5.11.25. ב"כ התובעים טענו כי אין מקום לאפשר הצגת שני ההסכמים הללו, מאחר שהטענה כולה מהווה הרחבת חזית, משלא הועלתה בכתב ההגנה שהגיש זידאן, וההסכמים לא גולו במסגרת גילוי המסמכים במסגרת שתי התביעות. בהחלטתי מאותו היום קבעתי כי אכריע בטענה בדבר הרחבת חזית אסורה במסגרת פסק הדין. לגופו של עניין, טוען בשיר, כי מדובר בהסכמים למראית עין – כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בת"א 65768-03-16 שם קבע כב' השופט רניאל כי לא נחתמו במועדים המצוינים בהם ולא היתה כל כוונה לקיימם, אלא שהם נעשו על ידי זידאן על מנת להשיג יתרונות כלפי מוחמד ועלי טרביה. עוד נטען כי אם זידאן היה רוכש מעמאד את כל הקרקע לפני שמכר אותה לטרביה, לא היה מסכים זידאן לבטל את צו המניעה במסגרת הסכם הפשרה ולא היה מוותר על טענות נגד טרביה או בעניין 1622 מ"ר בחלקה 46. נטען כי החוזים לא דווחו לרשות המסים חרף החובה לעשות כן ולכן אינם בתוקף. לא נרשמה בגינם הערת אזהרה, וזידאן לא הצליח להצביע על תשלום תמורה כלשהי. כן נטען כי זיאד ועמאד העידו בפני כב' השופט רניאל וגם בפני בימ"ש זה כי מדובר בחוזים למראית עין וכי חתמו על ההסכמים לאחר העסקה עם טרביה ורשמו תאריך לפני העסקה עם טרביה כדי להשיג יתרונות על פני טרביה וכי במועד שבו כביכול נחתם נ/5 על ידי זיאד היה זיאד במאסר ממושך. עמאד העיד כי הוא פיזית הגיש את התביעה ואת הבקשה לצו מניעה בתיק 8985-12-12 שהניב את הסכם הפשרה נגד עצמו ונגד זיאד, בתיאום עם זיאד וזידאן, וכי הוא זה ששילם את האגרה ומסר את צו המניעה לרשם המקרקעין נגד עצמו כדי להכשיל את רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין על ידי מוחמד טרביה. נטען כי היתרון האמור הושג ומוחמד ועלי טרביה נגזלו על ידי זידאן בסך של 100,000 ₪ ורק אז הסכים זידאן להסיר את צו המניעה על 1622 מ"ר שנמכרו למוחמד טרביה ולוותר על כל טענה נגדו או בעניין קרקע זו, וגם אחרי שנגזלו קיימו טרביה את התחייבויותיהם על פי הסכם הפשרה והתביעה נגדם נדחתה. נטען כי הסכמתו של זידאן לביטול צו המניעה בעניין 1622 מ"ר שנמכרו לטרביה וויתורו על כל טענה בעניין קרקע זו או כל טענה או תביעה נגד טרביה, הסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד שמעולם לא בוטל, משמיטה את הקרקע מתחת לטענתו לזכות נוגדת והופכת את זכותו של טרביה ושל התובע כעדיפה על כל טענה או זכות של זידאן בקרקע זו. נטל הראיה להוכיח קיומה של זכות נוגדת רובץ על זידאן והוא לא הרים נטל זה. גם אם זידאן היה מוכיח רכישת 1,000 מ"ר מעמאד, הדבר לא היה פוגע בזכויות בשיר, שכן לעמאד נותרו 672 מ"ר מתוכם בשיר תובע 621 מ"ר. נטען כי בשיר הוכיח בעדותו ובאמצעות העדים מטעמו, לרבות עו"ד תייסיר ח'לאילה, סאלח וזיאד בדארנה ועמאד ח'לאילה בעצמו את שרשור העסקאות עד שהקרקע הגיעה לבשיר. נטען כי מדובר בעסקה שנכרתה בתמורה ובתום לב, לאחר שעו"ד ח'לאילה הסביר לתובע שעל סמך המסמכים ופסקי הדין אין מניעה שיתקשר בעסקה והציג בפניו ביטולים של הערות האזהרה, עיקולים וצווי מניעה. התובע שילם את התמורה במלואה ודיווח על הרכישה לרשות המיסים ושילם את כל המסים המתחייבים. נטען כי עדותו של התובע הייתה קוהרנטית ועקבית והוא העיד מטעמו את עו"ד תייסיר ח'לאילה שעדותו השתלבה כחוט השני בגרסתו של התובע בכל הנוגע לנסיבות הבדיקה, הרכישה והמעקב אחרי הרישום. מטעם התובע העידו גם זיאד וסאלח בדארנה אשר מכרו את זכויותיהם לתובע ואשר פעלו גם הם בתום לב והעידו כי קיבלו את התמורה בעד המקרקעין שמכרו לתובע. נטען כי זידאן לא הוכיח עסקה נוגדת שפוגעת בזכויות התובע בשיר. זידאן לא הצליח לסתור את קביעת השופט רניאל בתיק 12036-10-20 לפיה אחרי שהעביר עמאד 1,000 מ"ר להייתם קסום ו- 1,000 מ"ר לזידאן, נותרו לו 672 מ"ר שמתוכם יש מספיק שטח לתביעתו של בשיר. נטען כי עדותו של זידאן הייתה גדושה בסתירות, הן סתירות פנימיות והן סתירות למסמכים שהגיש ולהסכמים שעליהם הוא חתום. מעדותו עלה כי פעל בחוסר תום לב וניסה להשתלט על כל המקרקעין שהיו לאביו, גם כאלה שנמכרו על ידי האחים שלו לצדדי ג'. זידאן לא הכחיש כי לא קיים החלטות ביהמ"ש לרבות בעניין ביטול הערת האזהרה שחויב לבטלה ולא התכחש כי לא ביטל את צו המניעה אף שניתנה הוראה לבטלו. נטען כי זידאן הזמין לעדות מטעמו את אחיו זיאד ועמאד ואת מר מוחמד טרביה. זיאד העיד בקשר למעשה המרמה והזיוף של זידאן והסביר כיצד זידאן מנסה להשתלט על כל הקרקעות ולהתכחש לעסקאות שנכרתו עם צדדי ג' ששילמו תמורה ופעלו בתום לב. מששמע זידאן את עדותו של זיאד הוא ויתר על עדותו של אחיו השני עמאד ועל עדות מוחמד טרביה ולכן ביקש ב"כ התובעים להעיד את עמאד. למרות התנגדותו של זידאן עמאד העיד וגולל את מעשה המרמה והתכססנות של זידאן והסביר כיצד שכנע אותו זידאן להתכחש לעסקה עם מוחמד טרביה והם ערכו יחד הסכמים למראית עין עם מועדים שאינם נכונים וכיצד על סמך אותם הסכמים הגיש בשם זידאן, נגד עצמו, תביעה ובקשה לצו מניעה ומסר לרשם המקרקעין את צו המניעה על מנת למנוע את השלמת רישום העסקה על ידי מוחמד טרביה. בסופו של דבר הצליח זידאן לסחוט מטרביה 100,000 ₪ כנגד ביטול צו המניעה אך גם לאחר שטרביה שילמו סכום זה התכחש זידאן לכל ההסכמות עם עמאד וזיאד וחזר לסורו כאשר הוא מנסה לסחוט גם מהם עוד זכויות ולא קיים את מה שהבטיח להם. נטען כי עו"ד תייסיר ח'לאילה והעדים זיאד ועמאד ח'לאילה הם עדים נייטרליים שבחרו להעיד את האמת ולעמוד מאחורי העסקאות שנכרתו עם התובעים, גם אם הדבר יכעיס את אחיהם הבכור. טענות התובע קסום לא אחזור על טענותיו של קסום ככל שהן זהות לטענות המועלות בתביעת בשיר, אלא רק על הטענות הייחודיות לתביעתו שלו. התובע קסום מוסיף על טענות התובע בשיר וטוען כי יש ליתן פס"ד הצהרתי לרישום זכויותיו המהווים 1000/9491 חלקים מחלקה 46 גוש 19274 וביטול הערות אזהרה, עיקולים וצווי מניעה המעכבים את השלמת הרישום בלשכת רישום המקרקעין. נטען כי ביום 25.4.08 רכש התובע קסום מהנתבע 2, עמאד, 600 מ"ר מזכויותיו בחלקה ובהמשך ביום 15.5.08 רכש קסום מעמאד 400 מ"ר נוספים ובסה"כ רכש מעמאד שטח של 1,000 מ"ר מהחלקה. נטען כי התובע קסום רכש 1000/9491 חלקים מהחלקה בתמורה ובתום לב ורשם בגינם הערת אזהרה סמוך לביצוע העסקה וכן דיווח על העסקה לרשות המיסים ושילם את המיסים המתחייבים. נטען כי אביו של התובע קסום הגיש נגד עמאד תביעה כספית בבימ"ש השלום בעכו (תיק 3806/04). ביום 22.04.08 הגיע אביו של קסום להסכם פשרה עם עמאד ולפיו יסולק החוב של עמאד כנגד העברת 600 מ"ר מחלקה 46 להייתם קסום, התובע, וסוכם כי ייחתם הסכם מכר בהתאם. ביום 25.4.08 נחתם בין התובע קסום לעמאד הסכם מכר לפיו מכר עמאד לתובע 600 מ"ר בחלקה 46 כנגד אותו חוב בסכום של 179,000 ₪ שהיה עמאד חייב לאביו. בסעיף 9 להסכם הוסכם כי חתימת עמאד על ההסכם מהווה אישור קבלת מלוא התמורה החוזית. העסקה דווחה למיסוי מקרקעין ביום 28.4.08 והתובע שילם את כל המיסים החלים על העסקה. המנוח מחמוד הרשום כבעלים של המקרקעין חתם בעצמו על טופס הבקשה לרישום הערת אזהרה לטובת התובע וביום 29.4.08 נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע על 600/9491 חלקים מהזכויות של המנוח מחמוד בחלקה. ביום 15.5.08 מכר עמאד לתובע 400 מ"ר נוספים מהחלקה תמורת 100,000 ₪ ובין הצדדים נחתם הסכם מכר לפיו ה-400 מ"ר שנרכשו הינם בנוסף ל-600 מ"ר שנרכשו ביום 25.4.08. ביום 19.5.08 חתם המנוח מחמוד על טופס לרישום הערת אזהרה לטובת התובע על 400 מ"ר נוספים ובאותו היום נרשמה הערת אזהרה נוספת לטובת התובע על ה-400 מ"ר הנוספים. ביום 19.05.08 חתמו התובע ועמאד על מפה מצבית של החלקה ובמסגרתה סומן המגרש שהוקצה לתובע וכן סומנה דרך המעבר לאותו מגרש. ביום 23.05.08 דווחה העסקה למיסוי מקרקעין והתובע שילם את המיסים החלים על העסקה. בכך רכש התובע מעמאד 1000/9491 חלקים מחלקה 49 המייצגים 1,000 מ"ר בתמורה ובתום לב ושתי העסקאות דווחו לרשות המיסים ושולמו המיסים המתחייבים ונרשמו הערות אזהרה לטובת התובע מיד לאחר חתימת ההסכמים. התובע הסתמך על הרישום בלשכת רישום המקרקעין, ולא הסתפק בהערת האזהרה לטובת עמאד, אלא דאג להחתים את האב מחמוד, הבעלים הרשום, על בקשות לרישום הערות אזהרה לטובתו. מחמוד חתם על בקשות לרישום שתי הערות אזהרה לטובת התובע, אחת על 600/9491 חלקים והשנייה על 400/9491 חלקים. בחודש אפריל 2008, הסתכמו זכויותיו של עמאד בחלקה 46 ב- 1/4 חלקים היינו 2,373 מ"ר ועל כן עמאד יכול היה למכור 1,000 מ"ר מזכויותיו לתובע ונותר עם עודף של 1,373 מ"ר. לטענת התובע קסום, טענתו של זידאן בדבר ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 3.2.01 מהווה הרחבת חזית, ומכל מקום דינה להידחות מחמת השתק פלוגתא, שכן היא נדחתה על ידי בית המשפט בפסקי דין קודמים, לרבות פסק דינו של כב' השופט רניאל בת.א. 12036-10-20. בנוסף, פסק הבוררות מיום 9.8.08, שאושר על ידי בית המשפט בת.א. 970/08, קבע בסעיף 36(א) כי כל ייפויי הכוח הבלתי חוזרים שנחתמו על ידי האב מחמוד ח'לאילה לטובת מי מהילדים בטלים ומבוטלים. פסק הבוררות גם ציין במפורש כי אין בו כדי לפגוע בהתחייבויות כלפי צדדי ג' שביצעו פעולות המלמדות על שינוי מצב לרעה, כגון דיווח לרשויות המס או רישום הערת אזהרה לפני מתן הפסק. נטען כי ההסכם שהגיש זידאן מתאריך 23.10.05 לפיו הוא מקבל 1,000 מ"ר לא צורף לכתב ההגנה, לא לתצהיר גילוי מסמכים ולא נטען לגביו ברשימת פלוגתאות ולכן מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה. כמו כן, ההסכם שהוגש בעניין זה אינו שלם, שכן צורפו ממנו 2 עמודים בלבד, חסרים בו סעיפים וחתימות וההסכם לא דווח לרשות המיסים ולא נרשמה בגינו הערת אזהרה. קיומה של העסקה לא הוכח, ואין בה כדי להתחרות עם הזכויות שרכש התובע בחלקה בתמורה ובתום לב. לחלופין, נטען כי בחודש 4/08 היו לעמאד 1/4 מהזכויות בחלקה, היינו 2373 מ"ר ולכן עמאד יכול היה למכור 1,000 מ"ר לתובע ונותרו לו 1373 מ"ר שמספקים את טענתו המוכחשת של זידאן כך שאין מדובר בתחרות בין העסקאות או עסקאות נוגדות, ככל שזידאן היה מוכיח קיומה של עסקה. כן נטען, כי המסמך המתיימר להיות הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בתיק 57837-11-10 אינו מסמך קריא ויש להתעלם ממנו. עוד נטען, כי מחיקתו של הייתם קסום מהתביעה שהגיש זידאן נגד עמאד משמעה כי זידאן אישר שאין לו טענות כלפי הייתם קסום ואין משמעותה שהנמחק מסכים לאמור בכתב התביעה. נטען כי כב' השופט רניאל קבע בת.א. 65768-03-16 כי ההסכמים מתאריכים 15.12.10 ו-23.12.11, לפיהם עמאד העביר לזידאן זכויות בחלקה 46, הם הסכמים למראית עין. הסכמים אלו נועדו להתחמק ממילוי התחייבויות הנתבעים כלפי מוחמד טרביה והתובע הייתם קסום. טענת זידאן כי אותו הסכם פיקטיבי עוגן בהסכם פשרה בתיק 17057-11-10 נטענה מבלי לצרף את עמ' 9 של אותו פסק דין שאמור לגבש את ההסכמות, מה גם שהסכמות ופשרות בין הנתבעים לבין עצמם אינן יכולות לחייה את התובע שלא היה צד להליך. עוד נטען כי טענתו של זידאן לפיה כביכול בעת שרכש את ה-1672 מ"ר הנוספים מעמאד, על סמך חוזה מיום 15.12.10, לא ידע על הרכישה של התובע קסום, היא שקרית שכן התובע רשם הערות אזהרה עוד בחודש 4/08. זידאן אף התרברב שידע בזמן אמת על הכוונה של עמאד למכור את הקרקע לקסום וניסה למנוע ממנו (סעיף 14 לתצהירו) ובתביעה שהגיש ביום 30.11.10 בתיק 57837-11-10 הוא אישר בסעיף 14 לתביעה שהייתם קסום רכש 1000 מ"ר בחלקה ורשם הערת אזהרה. עוד נטען, כי פסק הבורר והסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פס"ד בתיק 970/08 מעניקים לעמאד 2672.75 מ"ר וטענתו של זידאן שלפיה רכש בשנת 2005 חלקים מעמאד, לא עוגנה בפסק הבורר או בתיקונים שנערכו בהסכמת הצדדים במסגרת התיק הנ"ל, והדבר משמיט את הקרקע מתחת לטענותיו לרכישות שביצע לכאורה מעמאד. טענתו של זידאן שבמועד בו רכש התובע את זכויותיו מעמאד, עמאד לא היה בעלים של זכות במקרקעין, נדחית על ידי תורת ההשתק לאור טענתו בסעיף 12(ב) לכתב התביעה בתיק 57837-11-10 לפיה במועדים הרלוונטיים לתביעה, הנתבע 1 היה הבעלים ומחזיק בכ-1/4 חלקים מהחלקה. פסק הבורר מיום 9.8.08 הורה על ביטול כל ייפויי הכוח הבלתי חוזרים אשר נחתמו על ידי האב המנוח מחמוד ח'לאילה או על ידי האם לטובת מי מהילדים. כן הורה פסק הבורר כי מי מהילדים אשר רשם הערת אזהרה לטובתו על פי אותם ייפויי כוח יהיה מחויב לבטל את הרישום תוך 60 ימים. עוד נקבע כי אין בפסק הבורר כדי לפגוע בהתחייבויות שניתנו כלפי צדדי ג' שלעניינן בוצעו כבר פעולות שמלמדות על שינוי מצב לרעה. לכן נטען כי על פי פסק הבורר, הזכויות שרכש התובע בחלקה 46 לא נפגעו מאחר שעובר למתן פסק הבורר כבר נרשמו הערות אזהרה בגין שתי העסקאות בהן רכש התובע 1,000 מ"ר בחלקה והן דווחו לרשויות המס ושולמו המיסים בגינן ואף הנתבע 1, מחמוד ז"ל בעצמו חתם לטובת התובע על בקשות לרישום הערות אזהרה להבטחת זכויות התובע במקרקעין. הבורר לא ביטל הסכמי מתנה שערך האב מחמוד, לרבות הסכם המתנה שלפיו העניק 1/4 חלקים מחלקה 46 לעמאד. במסגרת ת.א. 970/08 שהתנהל בפני כב' השופט קיסרי הוסכם כי התובע קסום אינו צד נחוץ. כלומר, על אף המחלוקות בין האחים והוריהם לא הייתה מחלוקת כי התובע קסום זכאי לקבל 1000 מ"ר בחלקה 46. בהמשך הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו פסק הבורר ופסק הבורר המשלים יאושרו בכפוף לשינויים אשר לא שינו את החלק של עמאד בחלקה 46 שנותר 2672 מ"ר. טענות הנתבע 3 באשר לתביעתו של בשיר טוען הנתבע 3, זידאן, כי בשיר לא הוכיח את החוליות בשרשרת העסקאות הנטענות החל מעסקאות המקור בין עמאד למוחמד טרביה מיום 11.08.2012, דרך העסקה עם האחים בדארנה מיום 13.08.2012, ועד לעסקאות עמו בשנים 2015 – 2016. זידאן מפנה לפסק דינו של כב' השופט רניאל מיום 26.10.22 בת"א 12036-10-20, אשר דחה את תביעתו של טרביה לאכיפת הזכויות, וטוען כי פסק דין זה שומט את חוליית היסוד של השרשרת. לטענתו, בית המשפט אמנם קבע כי פסק הדין אינו מקים השתק פלוגתא, אולם אין בכך כדי להוביל להתעלמות מוחלטת מפסק הדין, שכן פסק הדין הוא חלק מן הרקע העובדתי והמשפטי של המחלוקת, וההחלטה אינה גורעת ממשקלו לצורך בחינת טיבה של שרשרת הזכויות הנטענת. לטענת זידאן, מפסק הדין בת"א 12036-10-20 עולה כי כבר בחוליה הראשונה, היינו בעסקה בין עמאד לטרביה, התעוררו קשיים מהותיים באשר לטיב הזכויות שנרכשו, שכן כפי שנקבע בפסה"ד עמאד לא היה רשום כבעל זכויות בעת ביצוע העסקה, לא היה בעלים של חלק מסוים ומוגדר בחלקה אלא של זכויות בלתי מסוימות, וטרביה לא הציג על הסכם חלוקה. כן נקבע באותו פס"ד כי במועד כריתת העסקאות רבצו על המקרקעין צווי עיקול ומגבלות משפטיות נוספות, וכי אף בהתעלם מהן לא ניתן ליישב בין היקף הזכויות שעמאד התחייב למכור לבין אלה שהיו בידיו בפועל. זידאן טוען כי עדויותיהם של סאלח וזיאד בדארנה מוכיחות שהם רכשו את הזכויות מטרביה יומיים בלבד לאחר שרכש אותן מעמאד, מבלי שקראו את ההסכמים, מבלי שעיינו בנסח הטאבו ומתוך מודעות לקיומן של בעיות משפטיות. נטען כי סאלח הודה כי כלל לא קרא את ההסכם עליו חתם עם טרביה, וכי סמך על עו"ד תייסיר חלאילה, הוא לא עיין בנסח הרישום אך עו"ד חלאליה אמר לו ש"יהיה טאבו". מעדותו של זיאד עולה כי היה מודע לבעיות המשפטיות אך טרביה התחייב להסיר בתוך 6 חודשים את כל העיקולים והשעבודים שרבצו על החלקה. לטענת זידאן, סאלח וזיאד לא ידעו מהו מקור הזכויות המדויק, לא בחנו את מצב הרישום ולא הסתמכו עליו. נטען כי התובע בשיר, שהינו רואה חשבון ותיק ובעל ניסיון עסקי, פעל בחוסר תום לב ובעצימת עיניים משום שהודה כי הבחין בהערות האזהרה ובמגבלות בנסח, אך בחר שלא לעיין במסמכים ו"לא לשאול יותר מדי שאלות" באשר למקור הזכויות. נטען כי התובע בשיר אף הודה כי לא ביקר במקרקעין טרם ביצוע העסקה. נטען כי בשיר התקשר בעסקאות כשהוא מודע לכך שמצב הזכויות מורכב ובעייתי. נטען כי בשיר הבחין בקיומן של הע"א ידע כי מדובר בשרשרת עסקאות בלתי רשומות, קיבל לידיו את המסמכים הנוגעים למגבלות הרובצות על המקרקעין ולא טרח לעיין בהן, או לברר מי מחזיק בקרקע, והתנהלות זו אינה מתיישבת עם תום הלב וחובת הבדיקה החלה על רוכש מקרקעין. לטענת זידאן, זכותו במקרקעין מבוססת על תשתית משפטית וראייתית מוצקה ועדיפה, ובכלל זה הכרעות שיפוטיות שניתנו במהלך השנים. ראשית, כך נטען בסיכומיו, עוד ביום 3.2.01 שנים רבות לפני כריתת ההסכמים עליהם נסמך התובע בשיר, העניק אביהם המנוח של הצדדים לזידאן ייפוי כח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בחלקה, ועל סמך ייפוי כח זה נרשמה לטובתו הע"א והוא אף תפס חזקה בחלקה. משמעות הדברים היא, לטענת זידאן, כי כבר בשלב זה רכש זכות קונקרטית במקרקעין, אשר מצאה ביטויה במרשם. במהלך השנים רכש זידאן גם את מלוא זכויותיו של עמאד בחלקה. תחילה – בהסכם מיום 23.10.2005 רכש ממנו שטח של 1000 מ"ר וביום 15.12.10 רכש ממנו את יתרת זכויותיו 1672.5 מ"ר. באותו הסכם רכש גם 750 מ"ר מזיאד. משמעות הדברים לטענת זידאן פשוטה – לא נותרו לעמאד זכויות כלשהן להעביר לאחרים. נטען כי ההסכם מיום 23.10.05 קיבל תוקף של פסק דין בהסכם פשרה שאושר בת"א 57837-11-10, וגם העסקה השניה לא נותרה בגדר התחייבות משום שבתמ"ש 17057-11-10 אישר עמאד בעצמו במסגרת הסכמות שקיבלו תוקף של פס"ד, כי זידאן קיבל ממנו שטח של 1672.5 מ"ר בחלקה. נדבך נוסף ומשמעותי לזכויותיו של זידאן כך נטען, מהווה פסה"ד בת"א 8985-12-12 שם הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו הצהירו עמאד וזיאד כי לא נשארו להם חלקים בחלקה. נטען כי עמאד העיד שבעת ביצוע העסקה עם טרביה ידע על קיומה של הע"א ושל צו מניעה, ומכאן עדותו תומכת בטענת זידאן כי העסקה עם טרביה נעשתה תוך שעמאד מודע למגבלות על זכויותיו. עוד נטען, כי עמאד לא ידע להסביר כיצד מכר לטרביה שטח גדול יותר מזה שמכר לקסום, בסכום נמוך משמעותית. העדר ההסבר מצטרף לכך שהעסקה נערכה על רקע צווי המניעה והע"א ולכך שעמאד בחר להתעלם מהקשיים על יסוד פרשנות שלו לפסק הבורר, מבלי שפנה בהליך מתאים ומבלי שהתקבלה כל החלטה המורה על ביטול המגבלות. זידאן דוחה את טענת "הרחבת החזית" לגבי הגשת מסמכים אלו וטוען כי יש לגלות גמישות פרוצדורלית כאשר מדובר באותה מחלוקת. נטען כי הימנעות בשיר מזימונו של מוחמד טרביה לעדות, חרף מרכזיותו של עד זה, מקימה חזקה שבעובדה כי עדותו הייתה פועלת לחובת התובע בשיר. ועדותו של טרביה היתה חיונית לצורך בחינת השאלה האם היה מודע למגבלות על החלקה, האם בדק את נסח הרישום, וכיצד סבר שניתן להתגבר על המגבלות. נטען (בסעיף 64 לסיכומי זידאן בתביעת בשיר) כי הוצגה לעמאד קבלה על סך 50,000 ₪ שקיבל מזידאן כביכול בגין חלקה 46 והוא לא הכחיש אותה. בכל הנוגע לתביעתו של קסום טוען הנתבע 3, זידאן, כי קסום לא רכש זכות טובה בחלקה הנדונה, מכיוון שהנתבע עמאד מכר דבר שאינו שלו ונפלו פגמים בהסכמי המכר הנטענים. נטען כי במועד חתימת הסכמי המכר הנטענים (25.04.08 ו- 15.05.08) לפני מתן פסק הבוררות ב-9.8.08, ולכן לעמאד לא היו זכויות כלשהן בחלקה באותה עת. מכאן, עמאד מכר מה שאין לו, והתובע לא קנה זכות טובה. באותה עת עמד בתוקפו ייפוי הכוח הבלתי חוזר מיום 3.2.01 שבמסגרתו העניק המנוח את מלוא החלקה לזידאן במתנה. לכן במועד העסקאות הנטענות לא היו לעמאד כל זכויות בחלקה. לחלופין, גם אם התובע רכש זכויות, זכותו של זידאן גוברת עליהן בתחרות העסקאות הנוגדות. בית המשפט כבר דחה בעבר תביעה זהה של התובע בעניין זה, בפסק דין חלוט של כב' השופט רניאל בתיק ת.א. 12036-10-20. ולטענת זידאן (בסעיף 3 לסיכומיו) "קביעות אלה, במנותק מהשאלה אם הן מהוות מעשה בי דין אם לאו, הן קביעות עובדתיות שבית המשפט קבע על בסיס ראיות ששמע, והן מחייבות אפוא". זידאן מסתמך על שלושה פסקי דין חלוטים המעניקים לו, לטענתו, זכויות בחלקה: פסק דינו של השופט קיסרי בתיק ת.א. 57837-11-10 שהצהיר על בעלותו ב-1,000 מ"ר, - פסק הדין בתיק תמ"ש 17057-11-10 שבו עמאד אישר שמכר לזידאן 1,672.5 מ"ר, והסכם פשרה בתיק ת.א. 8985-12-12 שאושר על ידי השופטת וילנר, בו נקבע כי זידאן זכאי ל-4,350 מ"ר נוספים. סך הכל, זידאן זכאי ל-6,022.5 מ"ר מכוח פסקי דין אלו. הנתבע טוען כי התובע קסום פעל בחוסר תום לב, או למצער ברשלנות חמורה, בכך שהתעלם מ"תמרורי אזהרה" רבים בנסח הטאבו בזמן חתימת הסכמי המכר. אלה כללו הערת אזהרה לטובת זידאן, עיקולי הוצל"פ ועיקולים לטובת מס שבח חיפה, וכן ידע על סכסוכים בין האחים. קסום אף הודה שלא שילם את כל התמורה הנטענת ולא הציג אסמכתאות לכך. לעומת זאת, לטענתו, הוא עצמו פעל בתום לב מלא ושילם תמורה מלאה עבור זכויותיו. הוא מחזיק בחלקה מאז שנת 01, מוסק את עצי הזית ונוהג בה מנהג בעלים, בעוד קסום הודה שמעולם לא תפס חזקה בחלקה. בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1970 ולהלכת גנז (ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח'), עקרון תום הלב הוא השולט בתחרות בין עסקאות נוגדות. נטען כי זכותו של זידאן גוברת על זכותו של קסום, כאשר קסום פעל בחוסר תום לב וברשלנות. הנתבע מדגיש כי פסק דינו החלוט של כב' השופט רניאל בתיק ת.א. 12036-10-20, שדחה את תביעתו של קסום לקבלת סעד זהה, כבר קבע קביעות עובדתיות נוקבות בעניין חוסר תום ליבו ואי מהימנותו של קסום ואי נכונות הסכמי המכר שלו. בית המשפט ציין כי ההסכם הנטען על ידי קסום "כפוף לאותם תמרורי אזהרה שהיו רשומים על הנכס בעת עריכתו" וכי עמאד לא היה בעלים של הזכויות שמכר. קביעות אלה מחייבות ודי בהן כדי לדחות את התביעה. נטען כי מעדויות קסום ואביו עלו סתירות מהותיות: קסום הודה שלא קרא את תצהירו, לא ידע להסביר את הסתירות בתאריכים שבהסכמים, ולא ידע אם התמורה שולמה במלואה. אבי התובע קסום סתר את בנו וטען כי המנוח חתם על ההסכמים, וכן הודה שזידאן הזהיר אותו לפני כריתת העסקה. זידאן מצביע על פגמים בהסכמי המכר של קסום, לרבות סתירות בתאריכים. למשל, בהסכם מיום 25.04.08 אישור עוה"ד על חתימות הצדדים נושא תאריך מוקדם יותר – 24.04.08, וכך גם בייפוי הכוח ובטופס המש"ח. נטען כי קסום כשל בהוכחת תשלום התמורה הנטענת בהסכמים, לא הציג כל אסמכתא או שיקים, והודה בחקירתו כי לא קרא כלל את התצהיר שעליו חתם. אביו סתר את גרסתו כאשר העיד שהמנוח הוא שחתם על הסכמי המכר ולא עמאד, עדות המקעקעת את גרסת קסום. עוד נטען כי הוכח שקסום ואביו ידעו על הליך הבוררות שהתנהל בין בני המשפחה בזמן אמת, אך בחרו שלא ליטול בו חלק. נטען כי עסקאות המכר הנטענות הן תולדה של מעשי מרמה, הונאה וזיוף מצד עמאד וזיאד וכי עדויותיהם של זיאד ועמאד נתגלו כלא מהימנות, כאשר שניהם הודו בהרשעות קודמות בזיוף מסמכים וניסיונות להשתלט על קרקעות במרמה. לסיכום, הנתבע טוען כי המכר בין עמאד לקסום בטל ומבוטל, שכן עמאד מכר מה שאין לו ופעל במרמה ובחוסר תום לב, יחד עם קסום. הוא מבקש לדחות את התביעה על הסף או לגופה, בין היתר מחמת מעשה בית דין, השתק, התיישנות ושיהוי. נטען כי אם לקסום קיימת תרופה, היא צריכה להיות כספית ומופנית כלפי עמאד בלבד. דיון והכרעה אקדים מסקנה להנמקה ואומר כי מצאתי לקבל את שתי התביעות, ולדחות את כל טענות ההגנה של זידאן. עוד אני מוצאת לנכון לציין, כי רוב טענותיו של זידאן הועלו על ידיו כבר במספר רב של הליכים קודמים, ונדחו, אך זידאן סירב להשלים עם תוצאותיהם של ההליכים המשפטיים, ולא פעל לבצע החלטות אופרטיביות שנקבעו בפסקי דין. גם העדויות שנשמעו לפניי בהליך מאוחד זה, עולות בקנה אחד עם ההכרעות בהליכים קודמים, ומלמדות על חוסר תום לבו של זידאן, ועל זיוף מסמכים נרחב ושיטתי שביצע זידאן (יחד עם עמאד וזיאד אחיו, שבהליך זה ובהליך קודם הכו על חטא והתוודו). כחוט השני עוברת לאורך כל ההליכים, וגם מהעדויות שנשמעו לפניי, מטרתו הברורה של זידאן – למנוע מכירת מקרקעי אביו למי שאינו בן משפחה. וכשמטרה זו לנגד עיניו – היו כל האמצעים כשרים, כולל "המצאת" חוזים למראית עין, בינו לבין אחיו, וניהול הליכי סרק חוזרים ונשנים. טענת התובעים בדבר הרחבת חזית בטרם אבחן את טענותיו של זידאן, אפתח בטענות התובעים בדבר הרחבת חזית. לטענת התובעים, טענות זידאן ביחס למספר הסכמים קודמים שנעשו בינו לבין עמאד, העומדים בסתירה לעסקאות הנטענות עם התובעים, עלו לראשונה בתצהיר העדות הראשית מטעמו שהוגש במסגרת תביעת קסום בלבד, ולא נזכרו קודם לכן בכתבי ההגנה באף אחת משתי התביעות שבדיון בהן אוחד, ולא גולו במסגרת גילוי המסמכים, ולא צוינו ברשימת הפלוגתאות. כאמור, משעלתה הטענה, בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, קבעתי כי אכריע בה במסגרת פסק הדין. הטענות שלטענת התובעים מהוות הרחבת חזית הן הטענה בדבר הסכם שנכרת בין עמאד לזידאן ביום 23.10.05 במסגרתו מכר לו עמאד על פי הנטען 1,000 מ"ר בחלקה 46 והסכם נוסף שלטענת זידאן נערך ביום 15.12.10 במסגרתו מכר לו עמאד 1,672 מ"ר. אין בכוונתי להרחיב את הדיון בשאלה בדבר הרחבת חזית, משום שמצאתי לדחות את הטענה, ולהתיר את טענות זידאן בנושא, את עדותו ואת הגשת המסמכים. אף שההסכמים לא נזכרו בכתבי ההגנה שהגיש זידאן, לא ניתן לומר כי טענות זידאן בדבר קיומם של הסכמים אלה הפתיעו את התובעים, ומכל מקום לא אמורות היו להפתיעם. אין באמור כמובן כדי לקבוע כי ההסכמים אותנטיים, אך הטענות בדבר קיומם מוכרות לתובעים היטב מההליכים הקודמים. בנוסף, הטענות הועלו בשלב הגשת התצהירים, באופן שניתנה לתובעים אפשרות להתמודד איתם, הן באמצעות השלמת ראיות מצדם, והן באמצעות חקירתו הנגדית של זידאן. ההסכם מיום 23.10.05 שלפיו העביר עמאד לזידאן 1,000 מ"ר בחלקה 46, נזכר בכתב התביעה בת"א 57837-11-10 שבמסגרתו ניתן, על ידי כב' השופט קיסרי, ביום 5.3.12 תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים לאותו הליך. במסגרת אותו הסכם פשרה, הסכימו הצדדים כי עמאד העביר לזידאן 1,000 מ"א בחלקה 46. אותו הסכם נטען מיום 23.10.05 היה ידוע לכל המעורבים בהליכים הקודמים, ואף כב' השופט רניאל, בפסק דינו בת"א 12036-10-20 ציין כי עמאד העביר לזידאן 1000 מ"ר. על כן, טענת זידאן שלפיה עמאד העביר לו 1000 מ"ר ביום 23.10.05 אינה חדשה לצדדים להליך זה, שביניהם התנהלו כבר מספר רב של הליכים קודמים, ולו מן הטעם הזה, מצאתי כי אין למנוע מזידאן להעלות את הטענה, אף שלא הועלתה בכתב ההגנה או בכל שלב אחר לפני תצהיר עדותו הראשית בתביעת קסום. ההסכם הנטען מיום 15.12.10 – אף הוא לא נזכר בכתבי ההגנה של זידאן, אולם גם הוא, כלומר הטענה בדבר קיומו, לא אמורה להפתיע את התובעים, שכן אף הוא נזכר בהליכים קודמים; ובפסק הדין שניתן בת"א 65768-03-16 ביום 18.10.18 קבע כב' השופט רניאל, כי ההסכם מיום 15.12.10 והסכם נוסף מיום 23.12.11 (שאותו לא מזכיר זידאן כיום) לפיהם כביכול העביר עמאד לזידאן את זכויותיו בחלקה הינם הסכמים למראית עין שנועדו להתחמק ממילוי התחייבויות הנתבעים כלפי טרביה והתובע קסום, וכך קבע: "אני מעדיף את גירסת הנתבעים 1-2 (עמאד וזיאד) שהסכמי המכר נ/4 ונ/5 הם חוזים למראית עין, שלא נחתמו במועדים המצוינים בהם, ולא בוצעו ולא כוונו להיות מבוצעים, אלא להשיג על פיהם יתרונות כלפי נתבעים 5-6 (מוחמד ועלי טרביה), וזאת הן על פי התרשמותי מעדויות התובע והנתבעים 1-2, והן על פי אלה" (סעיף 156 לפסה"ד). טענות הצדדים לגופו של עניין ביחס להסכמים ביחס להסכם מיום 23.10.05, טוענים התובעים כי זידאן צירף רק 2 עמודים ממנו ולא את כולו, וכי העמוד שעליו חתימות הצדדים חסר. עוד טוענים הם כי באותו הסכם התחייב עמאד להעביר לזידאן 1000 מ"ר כנגד התחייבות זידאן לשלם את החוב לנאיף קסום, אך מאחר שזידאן לא שילם את החוב לקסום, לא קוים ההסכם. נטען כי כתב התביעה שצירף זידאן לתצהירו מעיד על הודעת ביטול ששלח עמאד לזידאן. עוד טוענים התובעים כי מדובר בהסכם מפוקפק שחסרים בו סעיפים וחתימות, ולא דווח מעולם למיסוי מקרקעין ולא נרשמה בגינו הערת אזהרה. בעדותו לפניי, טען עמאד כי כיום הוא מתכחש להסכם זה, משום שקיבל תמורה חלקית בלבד עבור דונם זה. לדבריו, מכר לזידאן חלק מחלקה 46 כדי שימכרו ארבעה דונם לצד ג' ויבנו יחד את הפרויקט, אולם זידאן לקח את החלקות של האחים והחל לבנות בעצמו, מבלי שעמאד קיבל את מלוא התמורה (קיבל פחות מרבע ממנה). עמאד העיד, כי מעולם לא הגיש תביעה לביטול הסכם המכר מאוקטובר 2005 מאחר שזידאן עצמו מכיר בזכותו לרבע מהחלקה במסגרת ההסכם, ולכן לא היה טעם לתבוע. טענותיו אלה של עמאד עומדות בסתירה להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת.א. 57837-11-10, במסגרתו הוכר ההסכם מיום 23.10.05, ועל כן לא ניתן לקבלן. משכך, אתייחס להסכם מיום 23.10.05 בהסכם מחייב ותקף כעסקה נתונה, והמשך הדיון בפסק הדין יהיה בכפוף לכך שמתוך חלקיו של עמאד בחלקה, התחייב עמאד להעביר לזידאן 1000 מ"ר. ההסכם מיום 15.12.10 - הסכם למראית עין על פי פלוגתא פסוקה כידוע, לצורך קיומו של השתק פלוגתא, נדרש כי יתקיימו ארבעה תנאים מצטברים: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון [פרופ' נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991), 141; ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005)]. כל ארבעת התנאים מתקיימים במקרה זה, ולפיכך פסק דינו של כב' השופט רניאל בת"א 65768-03-16 מקים השתק פלוגתא בסוגיה זו, ולפיו ההסכם מיום 15.12.10 במסגרתו העביר עמאד חלקים מחלקה 46 לזידאן הוא הסכם למראית עין, ועל כן הוא בטל. מכאן, שטענתו של זידאן שלפיה העסקאות שעשה עמאד עם מי מהתובעים הן עסקאות נוגדות להסכם שנחתם בינו לבין עמאד ביום 15.12.10 דינה להידחות. למעלה מן הצורך, אציין כי אף אלמלא הייתי משוכנעת כי פסק הדין בת"א 65768-03-16 מקים השתק פלוגתא, די היה בראיות שנשמעו לפניי על מנת לקבוע כי ההסכם מיום 15.12.10 הוא הסכם למראית עין. עמאד, אשר הגיש הודעה לתיק בית המשפט לפיה הוא מסכים לאמור בכתב התביעה וכי התביעה תתקבל כפי שהיא, העיד ביחס להסכם המכר מיום 15.12.10, כי היה זה הסכם למראית עין. לדבריו, זידאן ערך והדפיס אותו. עוד העיד עמאד, כי לאחר מכן הגיש הוא בעצמו בקשה לצו מניעה בת"א 8985-12-12 (נגד עצמו) וניגש לרשום אותו בלשכת רישום המקרקעין. לדבריו, מטרת הגשת התביעה והחתימה על ההסכם למראית עין היתה לקבל כספים ותשלומי מיסים ממשפחת טרביה. העד העיד כי זידאן ניצל את הקרבה ביניהם לאחר פסק הבוררות ושכנע אותו לנצל את העובדה שהקרקע טרם עברה על שם משפחת טרביה. הוא חתם על ההסכם כדי לזרז את תשלום חובות מס השבח שנצברו לחובתו ואשר משפחת טרביה הייתה אמורה לשלם, לאחר שחשבונותיו ורכביו כבר עוקלו. החתימה על ההסכם נעשתה אצל זיאד בבית, אך למחרת הרישום ולאחר שנודע למשפחת טרביה על צו המניעה, הושג פתרון לתשלום המיסים והבעיה נפתרה. כשפנו לזידאן כעבור שבוע לבטל את צו המניעה ולהחזיר את הקרקע, זידאן סירב וטען כי רכש את הקרקע, דבר שהוביל לחצי שנה של התנכלויות מצידו כלפיו וכלפי זיאד. בעקבות זאת הוגש הליך בפני כב' השופטת וילנר, ונולד הסכם פשרה שכולם חתמו עליו, במסגרתו זידאן היה אמור לבטל את צו המניעה ולהחזיר את הקרקע. העד הדגיש כי העסקאות נעשו באופן פיקטיבי והיו למראית עין בלבד, וציין כי זיאד היה אסיר בבית הסוהר בתאריכים הללו ולא יכול היה לחתום עליהן. זיאד חלאילה העיד אף הוא לפניי לגבי ההסכם מיום 15.12.10 כי נעשה כדי שזידאן יחזיק בזכויות כנאמן וכדי לבצע בהן פעולות משותפות. הוא הוסיף כי זידאן ידע שהזכויות כבר נמכרו למשפחת טרביה ורצה למנוע או לבצע מכירה זו, ולכן נעשו ההסכמים והוגשה בקשה לצו מניעה למחרת. אמנם, לזיאד הרשעות קודמות, בגינן נשא עונש מאסר, ועל פי עדותו שלו היה שותף לחתימה על הסכמים מזויפים, למראית עין, כחלק מקנוניה עם זידאן ועמאד. גם עמאד אישר כי הורשע בעבר בזיוף מסמכי מקרקעין, ריצה עשרה חודשי מאסר בפועל אותם סיים בשנת 2016, ושילם פיצויים. כן ציין כי כיום הוא משפטן וסטודנט לתואר שני במשפטים. עם זאת, זיוף ההסכמים הנוגעים לתביעות שלפניי נעשה בשיתוף פעולה עם זידאן ולבקשתו, משום שהתנגד לכך שאדמות אביו נמכרות למי שאינו בן משפחה. למרות שלחובתם של עמאד וזיאד הרשעות בעבירות זיוף, התרשמתי מעדויותיהם כמהימנות לחלוטין. מצאתי כי העידו ביושר על מעשים שעשו בניגוד לדין, וניכר שהם מתחרטים עליהם. שוכנעתי כי עוד בעדותם בפני כב' השופט רניאל, בחרו לחשוף את הקנוניה, ולהעיד אמת. זידאן הכחיש לחלוטין את טענת אחיו זיאד לפיה ההסכמים עמו היו למראית עין, וכינה גרסה זו שקרית ולא נכונה. הוא העיד כי לאחר שעמאד מכר לו את זכויותיו, עמאד ביצע מכירה נוספת למשפחת טרביה. בעקבות זאת, פנה זידאן למוחמד טרביה והזהיר אותו שלא להתקרב לקרקע מכיוון שהוא רכש אותה, אך טרביה זלזל ומכר את הזכויות לצדדים שלישיים, מה שהוביל את זידאן לפנות לבית המשפט ולקבל צו מניעה. משמע – על פי עדותו של זידאן עצמו, הוא הזהיר את טרביה רק לאחר שהתקשר בהסכם עם עמאד. בנוגע לשטח שהוא מחזיק בחלקה 46, הצהיר העד כי מדובר בשטח של "ארבעת אלפים שלוש מאות חמישים" מטרים, בנוסף ל"אלף שש מאות שבעים" (או אלף שש מאות שבעים ושתיים וחצי) מטרים שהם שלו לאחר יישום הסכם הפשרה. זידאן הבהיר כי השטח אינו מגודר עדיין ואין תשריט חלוקה, אך בהסכם הפשרה נקבע כי חלקו מתחיל מהקו הדרומי של החלקה ועד סוף זכויותיו צפונה. זידאן אישר כי חתם עם עמאד על הסכם מיום 23.10.05 לפיו רכש מעמאד 1,000 מ"ר כדי לייצג ולהגן עליו בתביעה הכספית של קסום נגדו. לדבריו, הוא לא שילם את הכסף לקסום מכיוון שקסום ברח לרומניה, אך שילם לעמאד בזמנים הרלוונטיים "שבעים אלף דולר" ואף יותר מכך. לדבריו, הוא הזהיר את הקונים המאוחרים (קסום ובשיר) רק מכיוון שהוא רכש את הקרקע לפניהם וביקש להודיע להם על כך, ולא משום שהתנגד לכך שאחיו ימכרו את האדמות שלהם (כל עוד נותרה להם קרקע). עוד העיד זידאן, כי לו היה לעמאד חוב לקסום, הוא היה מוכן לשלם יותר מאחרים כדי לפתור את הסכסוך בדרך נעימה, אך משנחתם ההסכם ביניהם הוא נותר בחוץ. עדותו של זידאן אינה מהימנה בעיני לחלוטין. עדותו היתה מגמתית ועמדה בסתירה לראיות עצמאיות ולפסקי דין שניתנו במהלך השנים. אין בדעתי לקבוע כל ממצא עובדתי על בסיס עדותו של זידאן. משכך, אני מבכרת את עדויותיהם של עמאד וזיאד, ביחס לזיוף ההסכם. מכל מקום, כאמור הדברים נכתבו למעלה מן הצורך שכן קיים השתק פלוגתא ביחס לזיוף ההסכם. זכויותיו של זידאן בחלקה 46 זידאן מסתמך על שלושה פסקי דין חלוטים המעניקים לו, לטענתו, זכויות בחלקה: פסק הדין בת"א 57837-11-10 שהצהיר על בעלותו ב-1,000 מ"ר - כאמור, טענה זו מקובלת עלי, שכן בפסק הדין מיום 5.3.12 ניתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, ועל פי כתב התביעה שם הזכויות הנטענות מבוססות על הסכם מיום 23.10.05. לאותו הסכם התייחס גם השופט רניאל מאוחר יותר כשקבע כי עמאד מכר לזידאן 1,000 מ"ר. פסק דין נוסף עליו מסתמך זידאן הוא פסק הדין בתמ"ש 17057-11-10. באותו הליך, שבמסגרתו עמאד אישר שמכר לזידאן 1,672.5 מ"ר, תבעו זידאן וזיאד את אחיהם עמאד ונימר לשלם להם דמי שימוש בגין שימוש שעשו בבית ההורים, בניגוד להסכם הבוררות בו נקבע כי בית ההורים ישמש מועדון משפחתי. במסגרת דיון בבית המשפט ביום 23.1.13 בו הגיעו הצדדים להסכמה, אישר עמאד כי זידאן "קיבל" ממנו 1,672 מ"ר מחלקה 46 בהסכם מיום 15.12.10, ובית המשפט התבקש לפסוק במחלוקת בדבר דמי שימוש (עמ' 7 לפרוטוקול בראש העמוד). בהערת אגב אציין כי אביהם של ארבעת האחים הגיש ביום 4.6.13 בקשה לבטל את פסק הדין ולהצטרף לדיון. בקשתו נדחתה. מכל מקום, בפסק הדין בת"א 65768-03-16 קבע כב' השופט רניאל כי ההסכם מיום 15.12.10 במסגרתו מכר עמאד לזידאן 1,672 מ"ר הוא הסכם למראית עין בלבד. פסק דינו של כב' השופט רניאל ניתן לאחר פסק הדין בתמ"ש 17057-11-10 והוא גובר עליו. בתמ"ש 17057-11-10 בעלי הדין היו האחים בלבד, ובאותה עת עדיין לא התכחש עמאד להסכם מיום 15.12.10, שהרי הצהיר לפרוטוקול על קיומו. עם זאת, בהליך שהתנהל בפני כב' השופט רניאל בת"א 65768-03-16 העידו עמאד וזידאן, ועל סמך עדויותיהם קבע בית המשפט כי ההסכם מיום 15.12.10 הוא הסכם למראית עין. על פסק דינו של כב' השופט רניאל הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8651/18) אשר נמחק לבקשת זידאן לאחר שקיבל המלצה מבית המשפט, ועל כן מדובר בפסק דין חלוט, המקים השתק פלוגתא בנדון. פסק דין נוסף עליו מסתמך זידאן הוא הסכם הפשרה בת"א 8985-12-12 שאושר על ידי כב' השופטת וילנר, בו נקבע כי זידאן זכאי ל-4,350 מ"ר נוספים בחלקה 46. סך הכל, לטענת זידאן, הוא זכאי ל-6,022.5 מ"ר מכוח פסקי דין אלו. אין כל ממש בטענה ואני דוחה אותה. הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת"א 8985-12-12 היה הסכם בין עמאד (שהיה אחד הנתבעים באותה תביעה) לזידאן, שהיה התובע. ומה הסכימו הצדדים? לא כפי שטוען זידאן, בחוסר תום לב מוחלט, כי בבעלותו 4,350 מ"ר "נוספים" ובסך הכל 6,022 מ"ר, אלא שבסך הכל נותרו לזידאן בחלקה 46 4,350 מ"ר – לאחר הוויתור על 1,622 מ"ר לטובת טרביה - זאת בשעה שבהליך זה שלפניי תוקף זידאן את העסקה בין עמאד לטרביה. אך גם הסכמה זו של הצדדים, שניתן לה תוקף של פס"ד אינה יכולה לעמוד, משום שכב' השופט רניאל קבע בפסק דינו בת"א 65768-03-16 כי ההסכם מיום 15.12.10 במסגרתו מכר לכאורה עמאד לזידאן 1,672 מ"ר, וכן הסכם נוסף מיום 23.12.11 הם הסכמים למראית עין, שחתמו עמאד וזידאן בניסיון להתחמק מקיום החוזים עליהם חתם עמאד מול מי שאינו בן משפחה, ובכלל זה קסום וטרביה. קביעה זו של כב' השופט רניאל מהווה מעשה בי-דין, והיא גוברת על פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת וילנר בת"א 8985-12-12 שכן ניתן לאחריו, ועל בסיס עדויותיהם של זיאד ועמאד, אשר היו שותפים לעריכת הסכמים אלה, למראית עין, בהנחייתו של זידאן, אך בהמשך בחרו לחשוף את ההונאה, ולהעיד אמת – הן בהליך בפני כב' השופט רניאל והן בהליך זה לפניי. השתק שיפוטי של זידאן כלפי שני התובעים כידוע, השתק שיפוטי הוא כלל משפטי לפיו ניתן לחסום בעל דין מלהעלות טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך או בשני הליכים שונים. מטרת הכלל היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט, וכן למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט, ולקדם התנהלות בתום לב. הדגש הוא אפוא על מישור יחסיו של בעל הדין עם בית המשפט, ולכן תחולת ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת להתדיינות בין אותם מתדיינים ולא נדרש כי הצד האחר ישנה את מצבו לרעה (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6), 625 (2005)); ע"א 513/89 S/interlego a נ' lines bros. S.a-exin, פ"ד מח (4) 133 (1994); רע"א 8297/12 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.7.2013); ראו גם בג"ץ 8948/22 שיינפלד נ' הכנסת, פסקאות 31-18 לפסק דינו של כב' השופט שטיין (18.1.2023)). בהליכים הרבים שקדמו להליכים אלה שלפניי, ניתנו פעמיים פסקי דין על סמך הסכמות של זידאן, לפיהן אין לו התנגדות לעסקה של עמאד עם קסום, ולעסקה של עמאד עם טרביה. הסכמות מפורשות אלה מצד זידאן בהליכים קודמים, מקימות השתק שיפוטי כלפיו, המונע ממנו להתכחש כיום לעסקות מושא התביעה שלפניי. אפרט: בת"א 57837-11-10 הגיש זידאן תביעה נגד אחיו עמאד, אביו מחמוד, ואף נגד הייתם קסום, התובע בתיק זה. בין היתר טען זידאן בכתב התביעה שם, כי קסום רכש "כביכול" מעמאד חלק מזכויותיו בחלקה 46 ורשם בגין העסקה הערת אזהרה (סעיף 14 לכתב התביעה שם). בהמשך, בדיון שהתקיים ביום 29.1.12 הודיע זידאן על הסכמה למחיקת התביעה נגד קסום. משכך, מושתק זידאן מלטעון כיום כי העסקה של עמאד עם קסום היא עסקה נוגדת לעסקה כלשהי שלו עם עמאד, שכן בהסכמתו למחיקת התביעה נגד קסום הצהיר למעשה כי אין הוא סבור שהיא סותרת את העסקה שלו עצמו עם עמאד ואין לו כל טענה כלפיה. אף שפסק הדין בת"א 8985-12-12 אינו יכול לסייע לזידאן להוכיח את טענתו ביחס להסכם מיום 15.12.10, לאור פסק דינו של כב' השופט רניאל שקבע כי מדובר בהסכם למראית עין, פסק הדין בת"א 8985-12-12 מקים השתק פלוגתא והשתק שיפוטי כלפי זידאן המונע ממנו כיום להתכחש לעסקה בין עמאד לטרביה, לאחר שהסכים, במסגרת אותו הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, לבטל את צו המניעה שנועד למנוע את השלמת העסקה בין עמאד לטרביה. עלי ומוחמד טרביה הגישו בקשה להצטרף להליך, לאחר שצו מניעה זמני שניתן ביום 9.12.12 התייחס לזכויות שנמכרו להם ע"י זיאד ועמאד, וביום 4.7.13 הוגש הסכם פשרה לתיק, ועמו הודעה על הסכמה לביטול צו המניעה הזמני. בסעיף 13 להסכם הפשרה שעליו חתם זידאן ושניתן לו תוקף של פסק דין, הצהיר זידאן כי לא תהיה לו כל טענה כנגד העסקה במסגרתה רכש טרביה זכויות בחלקה 46 או כנגד טרביה. משמע זידאן נתן הסכמתו באותו הליך, להעברת הזכויות מעמאד לטרביה – אותה עסקה שבהליך זה שלפניי הוא תוקף, וטוען כי מדובר בעסקה נוגדת להתחייבות עמאד כלפיו. על תנאיו של השתק שיפוטי עמדתי לעיל, והוא חל גם במישור היחסים בין טרביה לזידאן, שכן זידאן אינו יכול בהליך אחד להצהיר כי לא יתנגד לעסקה של עמאד עם טרביה ולרישום הזכויות על שם טרביה, ולהסכים לביטול צו המניעה שנועד למנוע מטרביה לרשום את זכויותיו שרכש מעמאד, ובהליך מאוחר יותר לטעון כי העסקה של עמאד עם טרביה היא עסקה נוגדת לעסקאות שערך עמאד עמו, ושאין לאכוף אותה. אמנם, זידאן טען בעבר כי הצדדים להסכם הפשרה בת"א 8985-12-12 הטעו ורימו אותו ולכן הגיש תביעה נגד עמאד ואשתו קיפאח, זיאד, מחמוד והאחים עלי ומוחמד טרביה בת"א (מחוזי חיפה) 65768-03-16. עם זאת, ביום 18.10.18 ניתן פסק דין בתביעה זו, ובית המשפט (כב' השופט רניאל) דחה את תביעתו תוך שהוא דוחה את כל טענותיו בנושא – ראו בפרט סעיפים 110-100 לפסק הדין העוסק בטענות זידאן נגד האחים טרביה ודוחה אותן. על פסק דינו של כב' השופט רניאל הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ובמסגרת דיון הסכים זידאן לחזור בו מהערעור. פסק הדין מקים השתק פלוגתא בסוגיה זו. זידאן לא הוכיח קיומה של עסקה נוספת כלשהי עם עמאד בחקירתו הנגדית, הוצג לעמאד מסמך שכותרתו "אישור ותצהיר" מיום 10.12.2012 הנושא לכאורה את חתימתו וחתימת אחיו זיאד (נ/4). אותו מסמך לכאורה מאשר כי עמאד וזיאד קיבלו מזידאן סך של 50,000 ש"ח במזומן כתשלום ראשון עבור כמה עסקאות, ביניהן עסקה מיום 15.10.10 בחלקה 46. עמאד הכחיש כי מדובר בחתימתו וטען כי הוא יודע לזהות את חתימתו בוודאות. כן טען כי גם חתימת אחיו זיאד על גביו מזויפת. עדותו של עמאד היתה עקבית, ותואמת את עדותו בהליכים קודמים, והיא מקובלת עלי במלואה, על כן אני דוחה את הטענה שלפיה קיבל מזידאן 50,000 ₪ כתשלום בגין עסקאות מקרקעין כלשהן. סיכום ביניים: זידאן לא הצליח להוכיח את טענותיו שלפיהן יש לו בחלקה 46 זכויות בשטח העולה על זה שנקבע בהסכם הבוררות, למעט שטח של 1,000 מ"ר שהתחייב עמאד להעביר לו בהסכם מיום 23.10.05 (על פי פסה"ד בת"א 57837-11-10) – משמע 2622.75 + 1000 = 3622.75 מ"ר. מדובר בחלקים שטרם נרשמו על שמו של זידאן, והערת האזהרה הרשומה לטובתו, אינה מייצגת זכויות אלה. לעמאד יש די חלקים בחלקה 46 לקיים את העסקאות עם התובעים ולכן אין מדובר כלל בעסקאות נוגדות לעסקה עם זידאן. כאמור, על פי פסק הבורר, הוגדל חלקו של עמאד בחלקה 46 לשטח של 2672.75 מ"ר, דהיינו 322 מ"ר יותר מה- 1/4 חלקים שבגינם נרשמה לטובתו הע"א – החלק אותו קיבל מאביו במתנה. במסגרת ת"א 970/08 בפסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, ביום 15.2.10 אושר פסק הבורר במספר שינויים, אך לא נעשה כל שינוי בחלקיו של עמאד. משמע, טרם ביצוע העסקאות עם קסום וטרביה לעמאד נותר שטח של 1,672.75 מ"ר מ"ר בחלקה 46 – 2,672.75 מ"ר שהיו לו על פי פסק הבורר שאושר בת"א 970/08 בניכוי 1,000 מ"ר שהתחייב להעביר לזידאן בשנת 2005. מאחר שהעסקאות מושא התביעות שלפניי אינן מתייחסות לשטח כולל העולה על 1,622 מ"ר, אין לפניי כלל עסקאות נוגדות. מאחר שאין לפניי כלל עסקאות נוגדות, אין למעשה כל צורך לבחון האם העסקאות עם קסום ובשיר גוברות על העסקאות הנטענות עם זידאן. על אף האמור, אציין כי גם אילו היה מדובר בעסקאות נוגדות, ידן של העסקאות שעשו התובעים עם עמאד היתה על העליונה. ההסכם מיום 15.12.10 במסגרתו רכש כביכול זידאן מעמאד 1,672 מ"ר הוא כאמור הסכם למראית עין, כך על פי פסק דין חלוט המקים השתק פלוגתא. אך גם אלמלא היה כזה, ברי כי העסקאות של עמאד עם קסום גוברות עליו, בהיותן מוקדמות, ומששולמה תמורתן ונרשמה בגינן הע"א. הערות האזהרה לטובת קסום נרשמו עוד בחודש מאי 08, טרם מתן פסק הבורר, ועל פי פסק הבורר אין בו כדי לפגוע בהתחייבויות שניתנו לצדדי ג' שבעניינן בוצעו פעולות המלמדות על שינוי מצב לרעה. זידאן אמנם רשם הערת אזהרה לטובתו בשנת 2004 על סמך יפוי הכוח מיום 3.2.01 אולם בהתאם לפסק הבוררות מ- 2008 היה עליו למחוק את הערת האזהרה הזו. ראו לעניין זה גם פסק הדין בת"א 12036-10-20, בו קבע כב' השופט רניאל כי "על כן זידאן לא רכש זכויות במקרקעין על פי ייפוי הכוח" (סעיף 13 לפסק הדין). יתרה מכך, זידאן אינו יכול לטעון כי ביום עריכת ההסכם כביכול, ביום 15.12.10 לא ידע על העסקה עם קסום, משום שבכתב התביעה שהגיש ביום 30.11.10 בת"א 57837-11-10 נגד אחיו, אביו וקסום עצמו, טען כי קסום רכש מעמאד חלק מהמקרקעין ורשם בגין עסקה זו הע"א. אם טען כך חודש לפני ביצוע העסקה הנטענת ביום 15.12.10 וודאי שלא יכול לטעון כי היה תם לב בעת ביצוע העסקה. מכל מקום, כל האמור בסעיף זה הוא למעלה מן הצורך משום שההסכם מיום 15.12.10 הינו הסכם למראית עין ובטל. את הערת האזהרה שרשם לטובתו זידאן ביום 10.10.04 היה עליו למחוק עוד בשנת 2008 כאמור. זאת ועוד, ולמעלה מן הצורך אציין כי על פי עדותו של זיאד, הליך הבוררות נפתח בעקבות ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנתן האב לזידאן על כל רכושו. לדבריו, ייפוי הכוח שניתן לזידאן נועד רק להגן על רכוש המשפחה מפני צדדים שלישיים, ולא הייתה כוונה אמיתית להעביר את הקרקע לזידאן. זיאד העיד כי באותה תקופה הוא שהה במאסר של כארבע שנים וחצי, וזידאן ביקר אותו והציע את המהלך כדי למנוע כאוס. עדותו זו של זיאד מתיישבת עם עדותו של זידאן עצמו, בטרם החליט לשנותה, לאחר שהבין כי אינה תואמת את עמדתו. זידאן העיד כי אביו המנוח חתם לטובתו על ייפוי כוח מיוחד ובלתי חוזר על רוב הנכסים העיקריים, מכיוון שהאב האמין לו וידע שהוא יגן על האדמות. לדבריו, לא הייתה כוונה לנשל את אחיו, אלא להגן על הקרקעות מפני אנשים שניסו להחתים את האב המנוח על עסקאות שונות. בהמשך העיד כי בעת עריכת ייפוי הכוח לא סוכם כי כל הרכוש של האב יחולק בין ארבעת האחים באופן שווה. הוא הדגיש כי ייפוי הכוח שניתן לו על ידי אביו הוא "ייפוי כוח אמיתי, נכון ותקף". בנוגע להערת האזהרה, טען זידאן כי לא ביטל אותה מכיוון שלפי סעיף 9 להסכם הפשרה הוגדר מי צריך להסיר צווי מניעה, עיקולים והערות אזהרה, והוא מוכן לפעול לכך ש"מי שיש לו זכות ישאיר, מי שאין לו זכות יסיר". בניגוד לעדויותיהם של עמאד וזיאד, אותן מצאתי מהימנות לחלוטין, אני סבורה כי עדותו של זידאן היתה מגמתית, וכי לא דבק באמת, וביודעין ניסה להטעות את בית המשפט ולזרות חול בעיניו. חשוב להדגיש – בעת העסקה עם טרביה, ביום 11.8.12 היתה רשומה לטובת זידאן הע"א שרשם לטובתו ביום 10.10.04 על כל זכויות אביו בחלקה. עם זאת, על פי פסק הבורר, שניתן ביום 9.8.08 ועל פי פסק הדין בת"א 970/08 שניתן ביום 15.2.10 היה על זידאן לבטל את הערת האזהרה הזו, ועו"ד תייסיר חלאילה שהעיד כי בדק את המצב המשפטי עבור הצדדים, היה מודע להחלטה זו, כך שמבחינת טרביה, האחים בדארנה אחריו ובשיר אחריהם, לא היתה כל מניעה לביצוע העסקאות, משום שלא ידעו על ההתחייבות היחידה של עמאד כלפי זידאן מיום 23.10.05. לטענת זידאן, אף אם עמאד סבר, על פי פרשנותו בלבד, כי בהתאם לפסק הבורר על זידאן למחוק את הע"א, לא היה רשאי להסתמך על פרשנותו זו והיה עליו לנקוט בהליך של בקשה למינוי כונס נכסים כמפורט בפסק הבורר. אין לקבל את הטענה. פסק הבורר קובע כי הנפגע מהפרה זו רשאי לנקוט בכל אמצעי, לרבות בקשה למינוי כונס נכסים, אך ברי כי אין הוא מחויב לפעול בדרך זו. אין מדובר בפרשנות בלבד אלא בהוראה מפורשת וחד משמעית שניתן היה להסתמך עליה בעת ביצוע העסקה עם טרביה. פסק הבוררות והסכם הפשרה שאישר אותו במסגרת פסה"ד בתיק 970/08 קבעו מפורשות שעל זידאן למחוק את הע"א שנרשמה לטובתו ביום 10.10.04 וטענתו כיום, כאילו העסקאות מושא התביעות נוגדות הע"א זו היא טענה המועלית בחוסר תום לב. דומה שאין צורך לציין, ובכל זאת אעיר, למען הסר ספק, כי זידאן לא יכול היה להסתמך על הע"א זו שרשם ביום 10.10.04 על סמך ייפוי הכוח על מנת שתגן על זכויותיו מכוח ההתחייבות של עמאד כלפיו מיום 23.10.05, שבגינה היה עליו לרשום הע"א אחרת. ההתחייבות היחידה של עמאד כלפי זידאן השרירה וקיימת, על פי פסק הדין בת"א 57837-11-10 אינה עומדת בסתירה לעסקה של בשיר – אשר כאמור רכש את זכויותיו מבדארנה שרכשו את זכויותיהם מטרביה. עסקאות הופכות "נוגדות" רק כאשר סך זכויותיו של המתחייב אינו מאפשר קיומם במקביל, אך כאמור במקרה הנדון זכויותיו של עמאד בחלקה מאפשרות קיום התחייבותו היחידה התקפה כלפי זידאן, לגבי שטח של 1,000 מ"ר וכן את התחייבויותיו כלפי קסום וכלפי בשיר (ביחס לחלק שקנה מבדארנה שקנו מטרביה). אחת מטענותיו של זידאן היא כי לעובדה שטרביה לא זומן להעיד בהליך זה משמעות רבה, משום שלא הוכח תום לבו בעת ביצוע העסקה עם עמאד. אין לקבל את הטענה. אכן, טרביה לא העיד לפני, אך כאמור, מאחר שהשטח שרכש בשיר מבדארנה קטן מהשטח שרכש טרביה, וניתן לקיים את התחייבויותיו של עמאד לקסום, לזידאן ולבשיר (כמי שרכש מבדארנה שרכשו מטרביה), אין לפני עסקאות נוגדות, ואיני נדרשת לבחון את תום הלב של טרביה. עם זאת, אציין כי אילו הייתי נדרשת לכך – דווקא עדותו של זידאן מהווה הודאת בעל דין בכך שטרביה לא ידע מאום על ההתחייבות של עמאד כלפי זידאן מיום 23.10.05 שכן העיד כי הוא עצמו "הזהיר" את טרביה שלא יתקרב לחלקה, לאחר שלמד על העסקה בינו לבין עמאד. משמע, קודם לכן לא ידע טרביה ולכן היה תם לב. ואזכיר, כי זידאן לא רשם כלל הע"א בגין העסקה מיום 23.10.05. עוד אציין, כי טרביה לא הגיש כתב הגנה, מכאן שאין הוא מתנגד לאכיפת ההסכם של בשיר, על כל המשמעויות שעשויות להיות לכך עבורו. זידאן לא רשם הערת אזהרה בגין התחייבותו של עמאד כלפיו מיום 23.10.05, העסקה בין עמאד למוחמד טרביה נחתמה ביום 11.8.12 ואילו היה זידאן רושם הע"א לטובתו על זכויות עמאד, ביחס להתחייבות זו, היה בכך להזהיר את טרביה מלהתקשר עמו בעסקה (שכן באותה עת כבר היתה רשומה הע"א לטובת קסום על 1000 מ"ר). גם את פסק הדין שניתן בת"א 57837-11-10 ביום 5.3.12 ועיגן את התחייבותו של עמאד כלפיו מיום 23.10.05 לא רשם זידאן. אילו היה דואג לרישום זכויותיו על פי פסק דין זה בלשכת רישום המקרקעין, או לכל הפחות הע"א בגינו, היה מזהיר את טרביה שהתקשר בעסקה עם עמאד רק ביום 11.8.12. רשלנותו של זידאן היא שיצרה את התאונה המשפטית, ועל כן, בהתאם להלכת גנז נראה כי העסקה עם טרביה גוברת. לא נעלמה מעיני העובדה שתביעת טרביה נגד זידאן נדחתה בת"א 12036-10-20 אך הדברים ראויים לציון לצורך הדיון בתביעת בשיר, שיונק את זכויותיו מזכויות טרביה. מכל מקום, כפי שציינתי לעיל, מאחר שתביעת בשיר מתייחסת ל- 622 מ"ר בלבד, וניתן לרשום את זכויותיו ואת זכויות זידאן מכוח ההסכם בינו לבין עמאד מיום 23.10.05 אין מדובר כלל בעסקאות נוגדות, ואין צורך להכריע בתחרות בין זכויות בהתאם לסעיף 9 לחוק. טענת זידאן בדבר השתק פלוגתא מכוח פסק הדין בת"א 12036-10-20 נדחתה כאמור, עוד טען זידאן, כי פסק הדין של כב' השופט רניאל בת"א 12036-10-20 מקים השתק פלוגתא, בין היתר בקובעו כי לא היו לעמאד די חלקים על מנת למכור לקסום 1000 מ"ר. טענה זו נדחתה על ידיי בהחלטתי מיום 8.1.25. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחתה ביום 12.6.25 (רע"א 66201-02-25). באותה החלטה הפניתי לסעיפים 24 ו- 30 לפסק דינו של כב' השופט רניאל, בהם הבהיר מפורשות כי לא ניתן לאכוף את התחייבויותיו של עמאד כלפי התובעים משום שהתביעה נגדו נמחקה (מטעמים פרוצדורליים). עוד קבעתי, בהתייחס לסעיף 28 לפסק הדין של כב' השופט רניאל, כי הדברים נכתבו למעלה מן הצורך, ולא היו דרושים לשם הכרעה שם, אך ממילא הם אינם מהווים מכשול מפני התביעות שלפניי, משום שגם לפי חישוב זה שערך בית המשפט, נותרו לעמאד 672.5 מ"ר בחלקה 46, לאחר שהעביר לקסום 1,000 מ"ר, והתובעים אינם תובעים יותר מכך – קסום תובע את רישום אותם 1,000 מ"ר בדיוק, ובשיר תובע 622 מ"ר מתוך 672.5 שנותרו לעמאד. עוד קבעתי בהחלטתי מיום 8.1.25, כי בפלוגתא בין קסום לזידאן לא נקבע כל ממצא פוזיטיבי, והדברים נכתבו (בסעיף 30 לפסק הדין) למעלה מן הצורך שכן בית המשפט הדגיש כי לא ניתן ליתן פסק דין בהתאם לתביעה, משום שהתביעה נגד עמאד נמחקה. כאמור מדובר בהחלטה שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה. אדגיש, כי הטענה שלפיה אין לעמאד די חלקים בחלקה 46 כדי לקיים את תביעותיהם של בשיר וקסום אינה נכונה. בסעיף 28 לפסק דינו, כתב כב' השופט רניאל, כי מאחר שעמאד מכר לזידאן 1000 מ"ר (לפי פסק דינו של השופט קיסרי בת"א 57837-11-10) וכן מכר עוד 1000 מ"ר בשנת 08 לקסום, נותרו בבעלותו רק 672.75 מ"ר ואין זה מספיק לקבלת תביעת טרביה. עם זאת, בתביעה שלפניי התובע אינו טרביה, אלא בשיר שרכש זכויות מבדארנה שרכשו מטרביה, והם מבקשים לאכוף את העסקה שלהם, שנעשתה בחלק קטן יותר מהחלקים שרכש טרביה, ושכיום אין מניעה לאכוף עסקה זו. על כן, למעשה, העסקה עם בשיר כלל אינה עסקה נוגדת לעסקה של עמאד עם זידאן משנת 2005. בניגוד לטענותיו של זידאן בסיכומיו, העובדה שזכויותיו של עמאד לא היו עדיין רשומות אין בה כדי לגרוע מאפשרות אכיפת העסקאות, גם העובדה שמדובר בחלקים בלתי מסוימים אינה רלוונטית – עסקאות בחלקים בלתי מסוימים ולא רשומים במקרקעין הן חזיון נפוץ. התובעים הוכיחו את העסקאות להן הם טוענים תביעת קסום קסום העיד על נסיבות ביצוע העסקאות עם עמאד בפירוט רב. עדותו היתה עקבית ומצאתיה מהימנה לחלוטין. בתצהירו (ת/5) טען כי ביום 25.4.08 רכש מעמאד חלאילה (הנתבע 2) 600 מ"ר מהחלקה בתמורה לחוב של עמאד לאביו (נאיף קסום) בסך 179,000 ש"ח, וכן רכש 400 מ"ר נוספים לאחר שעמאד קיבל זכויות נוספות מאביו מחמוד ביום 14.3.2012. גרסתו נתמכת במסמכים כגון הסכם המכר מיום 25.4.08, דיווח למיסוי מקרקעין מיום 28.4.08 ומסמכי העסקאות בין המנוח מחמוד לבנו עמאד. בנוגע למועד חתימת ההסכם, העד עמד על כך שהיה במשרדו של עורך הדין זבידאת וחתם על ההסכם ביום ה-25 לחודש, כאשר עמאד ואביו נכחו אף הם במעמד זה. באשר לסתירה מול רישומי עורך הדין שאישר את החתימה ב-24, הניח העד כי מדובר בטעות של עורך הדין ברישום התאריכים. לגבי העסקה השנייה, העד ציין כי היא נחתמה ב-15/05 וכי הפיצול נבע מכך שלאחר סיכום העסקה הראשונה על שש מאות המטרים, פנה עמאד לאביו והציע למכור לו שטח נוסף. הוא הוסיף כי עבור העסקה השנייה שולמו מאה אלף שקל על ידי אביו באמצעות שני צ'קים של חמישים אלף שקל או במזומן, והפנה לעורך דינו לצורך איתור העתקי הצ'קים והשוברים בתיק. עדותו של קסום נתמכה גם בעדותו של אביו, נאיף קסום, שאף היא מהימנה בעיני. נאיף העיד כי לא ידע על הסכסוך המשפחתי טרם הרכישה, וכי עורך דינו בדק ואישר שאין מניעה לביצוע העסקה. ההסכם הראשון בין קסום לעמאד נחתם ביום 25.4.08 ובמסגרתו מכר עמאד לקסום 600 מ"ר בחלקה 46 כנגד חוב אותו חב עמאד לאביו של קסום, נאיף. החוב היה חוב פסוק בסכום של 179,000 ₪ שגם עמאד עצמו העיד עליו במסגרת עדותו לפניי, ובסעיף 9 להסכם נכתב כי חתימת עמאד על ההסכם מהווה אישור לקבלת התמורה. העסקה דווחה למיסוי מקרקעין ביום 28.4.08 (נספח 3 לתצהיר קסום) ואביו המנוח של עמאד (מחמוד ז"ל) שהזכויות בחלקה רשומות על שמו, חתם בעצמו על הסכמה לרישום הערת אזהרה לטובת קסום. על סמך הבקשה לרישום הע"א החתומה על ידי אביהם המנוח של עמאד וזידאן נרשמה לטובת קסום הע"א ביום 29.4.08. זמן קצר לאחר מכן, ביום 15.5.08 נחתם הסכם נוסף בין עמאד לקסום, במסגרתו רכש קסום מעמאד שטח נוסף של 400 מ"ר בחלקה 46 תמורת 100,000 ש"ח (נספח 5 לתצהיר קסום). גם הפעם, חתם אביו של עמאד, מחמוד ז"ל, על הסכמה לרישום הע"א לטובת קסום, וביום 19.5.08, נרשמה הע"א לטובת קסום על עסקת מכר זו. ביום 19.5.08 חתמו קסום ועמאד על מפה מצבית של החלקה, וסימנו את המגרש שהוקצה לקסום (נספח 7 לתצהיר קסום). ביום 23.5.08 דווחה גם עסקה זו למיסוי מקרקעין, וגם בגינה שולמו כל המסים. עמאד העיד כי היה לו חוב כלפי נאיף קסום, אביו של התובע קסום, וכי נערך הסכם אצל עורך דין אחמד רסלאן לפיו זידאן יממן עורך דין וישלם את החוב לקסום, אולם, זידאן התנער מהתחייבותו והעד קיבל פסק דין בהיעדר בעודו שוהה בחו"ל, עליו הגיש ערעור בעצמו ללא ליווי עורך דין. עמאד העיד כי בסופו של דבר, אביו של חתם על התחייבות להעברת 600 מ"ר לטובת קסום, אשר כיסה את החוב לקסום והשלים לעד כספים נוספים. עמאד אישר את חתימתו על הסכם מיום 25.4.08 עם קסום, וכן על ההסכם מיום 15.5.08 במסגרתו רכש קסום 400 מ"ר נוספים. בעת שקסום התקשר עם עמאד בשתי העסקאות הנ"ל, בחודשים אפריל – מאי 2008, היתה רשומה לטובתו הערת אזהרה על 1/4 מזכויות אביו בחלקה, היינו על 2373/9491 חלקים, הערה שנרשמה ביום 3.5.04 (ראו נסח הרישום נספח א' לתצהיר קסום). אמנם, גם לטובתו של זידאן היתה רשומה הע"א על זכויות מחמוד המנוח, בהתאם לייפוי כח בלתי חוזר, שנרשמה ביום 10.10.04, אך נוכח העובדה שהאב המנוח עצמו, בעל הזכויות הרשום, חתם על הסכמה לרישום הערות האזהרה לטובת קסום, הערת האזהרה שהיתה רשומה לטובת זידאן אינה מצביעה על חוסר תום לב כלשהו מצד קסום. מכל מקום, כבר ביום 9.8.08 עת ניתן פסק הבוררות, היה על זידאן למחוק את הערת האזהרה שרשם לטובתו ביום 10.10.04. תביעת בשיר בשיר העיד כי רכש את זכויותיו בחלקה כדין ובתום לב ולא היה מודע לסכסוך בין זידאן ואחיו עד לאחר שרכש את המקרקעין. הוא רכש את המקרקעין מסאלח וזיאד בדארנה אשר הפנו אותו לעו"ד תייסיר ח'לאילה. עו"ד חלאילה בדק ואמר לו שאין מניעה לרכוש את המקרקעין, שכן יש החלטה בדבר ביטול הערות שנרשמו בנסח הטאבו. גם עוה"ד שלו, מוחמד בשיר, שהוא דודו, אישר לו ש"הכל בסדר" לאחר שראה את מסמכי הביטולים שתייסיר מסר לו. על נסיבות העסקה העיד בשיר כי פגש בסאלח בדארנה במקרה בבנק וסאלח אמר לו שיש לו חלקה שהוא מעוניין למכור מכיוון שהוא זקוק לכסף. בשיר הביע נכונות לקנות והם נפגשו מאוחר יותר בביתו של סאלח שגר בשכנות לבשיר. מכיוון שאחיו של סאלח, זיאד היה שותף באותה חלקה, בשיר דיבר גם עם זיאד על מנת לוודא שהוא מסכים לעסקה. זיאד אמר לו שגם הוא מעוניין למכור את חלקו בחלקה ושיפנה אליו כאשר ירצה למכור. בשלב מתקדם יותר אמר לו תייסיר שיש צווים שהוטלו על החלקה בשל הליכים אחרים הקשורים למחלוקות בין האחים ולכן לא ניתן כרגע לרשום את העסקה. בשיר העיד כי שילם 75,000 ₪ לכל אחד מהאחים בדארנה עבור זכויותיהם בחלקה. הוא ציין כי שטר המכר נחתם בשנת 2019, כארבע שנים לאחר העסקה שנחתמה בשנת 2015, בשל ההתנגדויות וצווי המניעה שעיכבו את הרישום. כדי לפתור את הבעיות וביטול העיקולים, שכר בשיר את שירותיו של עו"ד עלא קסום ושילם בעצמו חובות בסך של 8,000 ₪ עבור ביטול עיקול הוצל"פ של עמאד וסכום נוסף של כ-16,000 ₪ למיסוי מקרקעין בחיפה לאחר שהצליח להפחיתו באופן אישי מול מנהל המשרד. גרסתו של בשיר היתה עקבית ורציפה, היא נתמכת בהסכמי הרכישה והמכר עליהם חתם, ומקובלת עלי במלואה. שוכנעתי כי בשיר רכש את זכויותיהם של סאלח וזיאד בדארנה, בשטח של 622 מ"ר בתום לב ובתמורה, ושילם מסים בגין העסקה. בחקירתו הנגדית אישר עו"ד תייסיר חלאילה כי ייצג את מוחמד טרביה בהליכים משפטיים שונים הקשורים לחלקה 46 בגוש 19274 באדמות סחנין. כן אישר שייצג את טרביה בשני הליכים בפני כב' השופט רניאל, בהם עתר להצהיר על זכויותיו של טרביה בחלקים שרכש מעמאד בחלקה 46. הוא העיד כי ידע כי טרביה מכר את זכויותיו לאחים סאלח וזיאד בדארנה וכי בשיר הגיע למשרדו וקיבל יעוץ ומסמכים אודות עיקולים וביטולם. עם זאת, בתביעות שהגיש ביקש לאכוף את ההסכם המקורי בין טרביה לנתבעים ולרשום את הזכויות על שם טרביה. הוא ייעץ לבשיר שאין מניעה משפטית להתקשר בעסקה, בהסתמך על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופטת וילנר, שבו נקבעו הזכויות של טרביה וזידאן קיבל חלק מהפיצוי הכספי. כמו כן, הוא מסר לבשיר מסמכי ביטול של העיקולים שהיו רשומים בנסח הרישום. עו"ד חלאילה אישר כי ייצג את טרביה במסגרת העסקה שלו מול עמאד וכי ערך את ההסכם והצהיר עליו לרשות המסים ושולמו כל המיסים בגינו. תביעת טרביה נגד עמאד נמחקה בפסק דינו של כב' השופט רניאל בת"א (מחוזי חיפה) 12036-10-20 ובית המשפט ציין באותו פס"ד כי לא היו לעמאד די חלקים על מנת לאכוף את העסקה עם טרביה. כזכור, התביעה נגד עמאד נמחקה ולא נדחתה, והתייחסתי למשמעות הדברים בהחלטתי מיום 8.1.25. בתביעה שלפניי טרביה נתבע, ולא הגיש כתב הגנה מטעמו. משמע, הוא מודע לכך שבשיר עותר לאכיפת ההסכם שלו, ובכל זאת בחר שלא להגיש כתב הגנה או להביע עמדתו. איני קובעת כל ממצא עובדתי ביחס לכך, או ביחס בין פסק דין זה לפסה"ד בת"א 12036-10-20 אך אני קובעת כי את העסקה עם בשיר וודאי אין כל מניעה לאכוף ולהשלים את רישומה. בנוסף, כאמור, ביום 7.7.13 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בת"א 8985-12-12 (בפני כב' השופטת וילנר) במסגרתו הסכימו זידאן (התובע שם) והנתבעים שם (וביניהם עמאד וזיאד) על ביטול צו המניעה הזמני שניתן באותו תיק ביום 9.12.12 ביחס לזכויות עמאד וזיאד, על מנת למנוע רישום הזכויות על שם מוחמד ועלי טרביה. בסעיף 13 להסכם הוסכם כי לזידאן לא תהיה כל טענה כנגד הזכויות של מוחמד טרביה בשטח של 1622 מ"ר בחלקה 46 (אותן רכש מעמאד). כאמור, תביעה של זידאן לביטול הסכם הפשרה, שניתן בת"א 8985-12-12 נדחתה על ידי כב' השופט רניאל בת"א (מחוזי חיפה) 65768-03-16. מכאן, שזידאן אינו יכול להתכחש לזכויות טרביה. לגבי העסקאות עם טרביה משנת 2012, העיד עמאד כי מכר 1,300 מטרים ובהמשך חלק נוסף של 400 מטרים בשני הסכמים שנחתמו בפער זמנים קצר. עמאד הסביר כי התאריך הזהה (11.8.2012) המופיע על גבי שני ההסכמים עם טרביה נובע מכך שבעת החתימה ימי החודש הושארו ריקים ועורך הדין מילא אותם מאוחר יותר. עמאד הסכים כי בניגוד לנוסח הסכם המכר, לא היה הבעלים הבלעדי של הקרקע, ולכן הניסוח אינו מדויק והיה מקום לרשום כי הוא זכאי להירשם כבעלים, אך עשה זאת מתוך אמונה בעורך הדין שערך את המסמך. עוד העיד עמאד כי הערת האזהרה של זידאן משנת 2004 לא היוותה מניעה משפטית לעסקאות המכר בזמן אמת, שכן היה לגביה פסק דין חלוט המורה לזידאן לבטלה. טרביה מכר את זכויותיו לאחים בדארנה. בתצהירו (ת/3) ובעדותו העיד זיאד בדארנה על רכישת הזכויות מטרביה בשנת 2012. הוא העיד כי לא בדק בעצמו את נסח הטאבו לפני העסקה אך הסתמך על הבדיקות שעשה עו"ד תייסיר חלאילה, וטען כי זידאן ח'לאילה עשה "בלגן" וניסה לטרפד את רישום הזכויות בטאבו כעניין של "פרנציפ" אך עו"ד תייסיר חלאילה אמר שהכל פתיר. זיאד ואחיו החזיקו בחלקה של 620 מטר ובשיר קנה קודם את החלקה של אחיו של זיאד, ולאחר מכן ביקש לקנות את החלקה שלו. התמורה ששילם לו היתה 75,000 ₪. סאלח בדארנה העיד כי רכש זכויות ומכר אותן לתובע זאהר בשיר בשנת 2015, וכי ההסכם נערך במשותף על ידי בשיר ועו"ד תייסיר ח'לאילה שייצג אותם. עוד העיד כי רכש את הזכויות ממוחמד טרביה בשנת 2012 וכי עו"ד תייסיר ח'לאילה ייצג אותו ואת המוכר, מוחמד טרביה, בעסקה זו ולא ניתן לו ייעוץ מעורך דין אחר. סאלח העיד שידע שטרביה רכש את הזכויות מעמאד, ורכש את חלקו באוגוסט 2012 תמורת 40,000 ₪. סאלח לא קרא את ההסכם לפני שחתם עליו מכיוון שהוא סומך על תייסיר ואינו שולט היטב בעברית. הוא לא היה מודע לבעיות בין עמאד לאחיו. בהמשך הוא מכר את חלקו לבשיר, לאחר שפנה לתייסיר ואמר לו שהוא מעוניין למכור. מכאן, כי הן בשיר והן קסום הוכיחו כי את תביעותיהם. הסכמי הפשרה עם יתר הנתבעים שקיבלו תוקף של פסק דין כאמור, בנסח הרישום מספר צווי עיקול והערות בדבר שעבודי מס, ומשכך הוגשה התביעה גם נגד הזוכים בתיקי ההוצאה לפועל ושעבודי המס. כל אותם נתבעים הגיעו להסכמות עם התובעים, אשר קיבלו תוקף של פסק דין, כמפורט להלן: ביום 10.4.25 ניתן תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו התובעים בשתי התביעות שלפניי, עם הנתבע אברהים חלאילה (נתבע 15 בתביעת בשיר ונתבע 12 בתביעת קסום). במסגרת ההסכם בין הצדדים הסכים אברהים למתן פסק דין בהתאם לכתב התביעה, ולכך שצו העיקול שנרשם לטובתו, בשטר 32080/2018/1 יצומצם וירשם על 750/9491 חלקים מחלקו של זיאד חלאילה בחלקה בלבד, וכי העיקול לא יחול על זכויות שרכשו התובעים ולא יהווה מניעה לרישום הזכויות על שמם. ביום 10.5.23 ניתן תוקף של פסק דין להסכם שהושג בין התובע בשיר (בת"א 39047-10-22) לבין רמ"י ומנהל מיסוי מקרקעין. בהתאם להסכמה הערות השעבוד שנרשמו במקרקעין שבנדון לטובת מנהל מיסוי מקרקעין נצרת יצומצמו לצורך רישום זכויות התובע בשיר במקרקעין כשהן נקיות מתחולת השעבודים. הוסכם, כי השעבוד שנרשם לטובת מנהל מיסוי מקרקעין נצרת ביום 5.11.12 בשטר מס' 31299/2012/1 ("השעבוד הראשון") הוטל כאשר למנוח כבר לא היו זכויות במקרקעין ולפיכך אין מניעה לצמצום הערת השעבוד לצורך רישום הזכויות על שם התובע בשיר. ביחס להערת השעבוד מיום 1.10.17 שנרשמה בשטר מס' 30580/2017/1 (השעבוד השני) על זכויות המנוח, וביחס להערת שעבוד לפי שטר מס' 36764/2018/1 מיום 26/08/2018 שנרשמה על זכויותיו של עמאד (השעבוד השלישי), הוסכם כי אין מניעה לצמצום ההערות שכן השעבודים נרשמו לאחר עסקאות המקרקעין המפורטות בכתב התביעה ובסעיף 5 להסכם הפשרה. לפיכך, הוסכם כי השעבודים שנרשמו לטובת מנהל מיסוי מקרקעין ייוחדו בתנאי השטר המקורי על החלק שיהווה את יתרת הזכויות הרשומות של החייבים במקרקעין, לצורך רישום זכויות התובע בשיר במקרקעין כשהן נקיות מתחולת השעבודים. בנוסף, מאחר שלרשות מקרקעי ישראל אין זכויות בחלקה הנדונה ואין כל עילת תביעה כנגדה, הוסכם על הצדדים כי התביעה כנגד רשות מקרקעי ישראל תימחק. בהתאם להסכמה בין התובע קסום לבין רשות מקרקעי ישראל, מנהל מיסוי מקרקעין נצרת ולשכת רישום המקרקעין נצרת, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 9.4.25, הערות השעבוד שנרשמו במקרקעין על זכויות המנוח לטובת המנהל לפי שטר מס' 31299/2012 מיום 5.11.12 ולפי שטר 30580/2017 מיום 1.10.17, אשר הינן מאוחרות למועד רישום הערת האזהרה לטובת עמאד, יצומצמו ככל שתתקבל התובענה כך שייוחדו על החלק שיהווה את יתרת הזכויות הרשומות של המנוח במקרקעין. עוד הוסכם, כי ביחס להערת השעבוד הרשומה לטובת מס שבח נצרת לפי שטר מס' 36764/2018 מיום 26.8.18 על הערת האזהרה של עמאד במקרקעין, מבדיקת המנהל עלה כי הערת השעבוד בוטלה זה מכבר ואין מניעה למחיקתה ממרשם המקרקעין. עוד הוסכם, כי שני צווי העיקול שנרשמו לטובת רמ"י על הע"א של עמאד, שהוטלו במסגרת תיק הוצל"פ לגביית חוב פסוק - לפי שטר 2340/2021 מיום 12.1.21 ולפי שטר 3251/2021 מיום 14.1.21 – ייוחדו על יתרת זכויותיו של עמאד, ככל שתהיה יתרה, מאחר שהם מאוחרים לעסקאות המכר הנטענות. סיכום אני מורה על קבלת שתי התביעות שלפניי ומצהירה כי כל אחד מהתובעים זכאי לרישום הזכויות שרכש על שמו, בלשכת רישום המקרקעין, באופן הבא: אני מורה על ביטול צו המניעה הזמני שניתן בתיק זה ביום 3.11.22 ונרשם ביום 22.12.22 בשטר 79219/2022/1. אני מורה על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת זידאן ח'לאילה ביום 10.10.04 לפי שטר 14787/2004 וזאת על פי פסק הבוררות (לא מצאתי מקום להורות על צמצום הע"א לטובתו בהתאם לסך זכויותיו בחלקה בהתאם לפסק הבוררות משום שהמקור לזכויות אלה שונה, אך זידאן רשאי לרשום לזכותו הע"א על פי פסק הבורר על 2622.75 מ"ר). אני מורה על ביטול צו המניעה הזמני בת.א. 8985-12-12 שנרשם לפי 35884/2012 ביום 12.12.12 ואשר בוטל במסגרת פסק הדין שניתן ביום 7.7.13 במסגרתו ניתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בתיק. התובע בשיר ירשם כבעלים של 621/9491 חלקים מחלקה 46 גוש 19274 מהזכויות הרשומות על שם הנתבע 1 בחלקה, כפוף להמצאת אישורי מס על פי דין. עסקה זו תירשם לאחר רישום 2672.75 מ"ר מזכויות המנוח על שם עמאד (בהתאם לפסק הבורר מיום 9.8.08) ולאחר המצאת אישורי המסים לעסקה בין המנוח לעמאד, וכן עסקאות של עמאד עם טרביה, טרביה עם בדארנה ובדארנה עם בשיר. התובע קסום יירשם כבעלים של 1000/9491 חלקים מחלקה 46 בגוש 19274 מתוך חלקיו של עמאד המסתכמים, על פי פסק הבוררות, ב- 2672.75 מ"ר. צו העיקול שנרשם לטובת אברהים (נתבע 12, 15) ביום 30.7.18 בשטר 32080/2018/1 על פי פס"ד בתיק ה"פ 55261-04-18 מיום 17.5.18 - יצומצם וירשם על 750/9491 חלקים מחלקו של המנוח. העיקול לא יחול על זכויות שרכשו התובעים ולא יהווה מניעה לרישום הזכויות על שמם. הערת השעבוד לטובת מיסוי מקרקעין שנרשמה ביום 5.11.12 בשטר 31299/2012/1 על זכויות המנוח מחמוד חלאילה תצומצם כך שתאפשר רישום הזכויות על שם בשיר וקסום (על פי הסכם הפשרה עם מיסוי מקרקעין). הערת השעבוד לטובת מיסוי מקרקעין שנרשמה ביום 12.12.12 בשטר 35884/2012/1 על ההערה של עמאד תצומצם אף היא על מנת לאפשר רישום הזכויות על שם בשיר וקסום (על פי הסכם הפשרה עם מיסוי מקרקעין). הערת השעבוד לטובת מיסוי מקרקעין שנרשמה ביום 26.8.18 בשטר 36764/2018/1 תימחק (על פי הסכם הפשרה עם מיסוי מקרקעין). שני צווי העיקול שנרשמו לטובת רמ"י על הע"א של עמאד, שהוטלו במסגרת תיק הוצל"פ לגביית חוב פסוק - לפי שטר 2340/2021 מיום 12.1.21 ולפי שטר 3251/2021 מיום 14.1.21 – ייוחדו על יתרת זכויותיו של עמאד, ככל שתהיה יתרה, מאחר שהם מאוחרים לעסקאות המכר הנטענות (על פי הסכם הפשרה עם רמ"י). רישום הזכויות על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין ייעשה בכפוף לכך שהתובעים ימציאו את כל האישורים הנדרשים על פי החוק והתקנות, כולל כלל אישורי המיסים, ובכלל זה אישור מס בגין העסקאות במקרקעין בהן רכשו התובעים חלק מהמקרקעין, האגרות, תשלומי החובה והמצאת יתר המסמכים הנדרשים לשם הרישום המבוקש. הוצאות ההליך בבואי לפסוק את הוצאות ההליך, לטובת התובעים, הבאתי בחשבון את מהות ההליך, משכו והיקף הראיות שנשמעו במהלכו, וכן את העובדה שטענות ההגנה של זידאן, הנתבע 3, נדחו רובן ככולן בהליכים קודמים, ואת העובדה שהליך זה נדרש, בין היתר משום שלא קיים החלטות קודמות ופסקי דין של בית המשפט. לפיכך, עמדתו זו היא שיצרה את הצורך בהגשת התביעות, וטענותיו לאורך ההליך גרמו להתמשכותו שלא לצורך. נוכח כל האמור, מצאתי לחייב את הנתבע 3, זידאן, בשכר טרחת ב"כ התובעים בסכום של 40,000 ₪ לטובת כל אחד מהתובעים. כמו כן אני מחייבת את הנתבע 3 להשיב לתובעים את האגרות ששילמו עם הגשת התביעות. לא מצאתי לחייב מי מהנתבעים הנוספים בהוצאות. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תעביר עותק לצדדים.