עת"ם 182/07 עת"ם 182/07 - חלביה ואח' נ' שר הפנים פסק דין

1.בעתירה זו מבקשים העותרים מבית המשפט כי יורה למשיב לרשום את עותר 3 במרשם האוכלוסין בישראל וכי יעניק לו רישיון לישיבת קבע בישראל . עיקרי העובדות הרלוונטיות 2. בין העותרים למשיב התנהלו הליכים שונים בנוגע להסדרת מעמדם של העותרים 1 ו- 2 וילדיהם בישראל. להלן יפורטו רק ההליכים שהנם רלוונטיים לצורך הכרעה בעתירה זו. 3. עותרת 1 (להלן – העותרת) היא בעלת רישיון לישיבת קבע בישראל, ונשואה לעותר 2. עותר 3 (להלן – העותר) הוא בנם של עותרים 1 ו- 2. העותר נולד ביום 1.3.91 במדינת ערב הסעודית והוא רשום במרשם האוכלוסין באזור. 4. בחודש פברואר 2003 פנתה העותרת למשיב בבקשה לרשום את ילדיה, העותר ואחותו, במרשם האוכלוסין בישראל. לדברי העותרים המשיב סירב לקבל את הבקשה, וזאת בהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), אשר הקפיאה באופן גורף את הטיפול בבקשות מסוג זה . 5. ביום 24.6.03 הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה (להלן – העתירה הראשונה). בעתירתם ביקשו העותרים להורות למשיב לרשום את העותר ואחותו במרשם האוכלוסין בישראל. עתירה זו נמחקה לבקשת הצדדים, וזאת לאחר שביום 1.8.03 נכנס לתוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – חוק הוראת השעה), אשר אפשר את הטיפול בבקשות לרישום ילדים שגילם מתחת לגיל 12, ולאור התחייבות המשיב שניתנה בדיון שנתקיים בעתירה (בחודש ינואר 2004) לפיה "תוגש בקשה חדשה ואנו נטפל בה בשים לב לכך שהילדים פחות מגיל 12 בעת הגשת הבקשה". 6. בעקבות ההסכמה הנ"ל פנו העותרים למשיב ביום 28.2.04 בבקשה חדשה לרישום העותר ואחותו. בהחלטתו מיום 15.2.05 קבע המשיב כי ניתן להגיש בקשה לאיחוד משפחות עבור אחות העותר, אך כי לא ניתן לעשות כן לעניין העותר. המשיב נימק בקשתו בכך שבמועד הגשת הבקשה החדשה היה גיל העותר מעל 12 שנים, וזאת בשונה מאחות העותר שטרם עברה את גיל 12. ביום 15.2.05 פנתה העותרת למשיב והגישה בקשה לאיחוד משפחות עבור אחות העותר. ביום 23.3.05 פנו העותרים למשיב בהשגה על החלטתו לפיה לא ניתן להגיש בקשה לאיחוד משפחות עבור העותר. בהמשך שנת 2005 הגישו העותרים עתירה (להלן – העתירה השנייה) כנגד החלטה זו של המשיב. גם עתירה זו נמחקה בהסכמה, לאחר שהמשיב הסכים לכלול את הדיון בבקשה לרישום העותר במסגרת הדיון בבקשה לאיחוד משפחות שהגישה העותרת עבור אחות העותר. העותרים שבו ופנו למשיב בהתאם לסיכום זה, ולאחר שפניותיהם בכתב לא נענו, אך הודע להם בעל פה כי המשיב הסכים להעניק לעותר היתר שהיה בלבד ולא רישיון לישיבה בישראל, הוגשה העתירה הנוכחית – השלישית במספר. עיקרי טענות הצדדים 7. לטענת העותרים, בעת הגשת הבקשה הראשונה לרישום ילדים, בחודש פברואר 2003, העותר טרם עבר את גיל 12, ולכן, בהתאם להוראות הקבועות בחוק הוראת השעה, גם כנוסחו לפני תיקון 2005, לא הייתה מניעה להעניק לו מעמד בישראל. לדבריהם, על רקע זה יש להבין את התחייבות המשיב במסגרת העתירה הראשונה לטפל בבקשה לרישום העותר. כלומר, לטענת העותרים, הסכמת המשיב לטפל בבקשה למרות הוראת השעה נסמכה על כך שהעותר ואחותו היו שניהם מתחת לגיל 12 בעת הגשת הבקשה לרישומם שקדמה להגשת העתירה הראשונה. לחילופין טוענים העותרים כי גם אם תיבחן בקשתם כבקשה שהוגשה בחודש פברואר 2004, הרי שבמועד זה טרם מלאו לעותר 14 שנים. בהתאם להוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון), תשס"ה-2005 (להלן – התיקון לחוק הוראת השעה), שנכנס לתוקפו בחודש אוגוסט 2005, אין מניעה ליתן רישיון ישיבה בישראל לקטין תושב אזור שגילו מתחת לגיל 14 לשם מניעת הפרדתו מהורהו השוהה כדין בישראל, ומשכך ניתן ליתן לעותר רישיון ישיבה בישראל. העותרים מבקשים להדגיש את התוצאה האבסורדית, לשיטתם, שבאי-מתן מעמד לעותר, שהן אימו והן אחותו הן בעלות מעמד בישראל. 8. לטענת המשיב, ההסכמה שקיבל על עצמו במסגרת הדיון בעתירה הראשונה ניתנה על סמך הצהרת העותרים שניתנה במועד הדיון לפיה העותר לא עבר את גיל 12. לטענתו, משנוכח כי נכון למועד הדיון בעתירה הראשונה, ולמועד הגשת הבקשה לרישום ילדים שהוגשה בעקבותיה בפברואר 2004, עבר העותר את גיל 12, הרי שהוא אינו מחויב, ובהתאם להוראות הוראת השעה אף לא היה רשאי, להעניק לעותר מעמד בישראל. בנוסף, לטענתו, לאור העובדה כי ביום שנכנס לתוקף התיקון להוראת השעה, לא כל שכן ביום שניתן פסק הדין בעתירה השנייה, העותר עבר את גיל 14, לא ניתן להעניק לעותר מעמד גם בהתאם להוראות התיקון לחוק הוראת השעה, וניתן להעניק לו היתר שהייה בלבד. משכך, בנסיבות אלו החלטתו להעניק לעותר היתר שהייה בישראל היא החלטה כדין. דיון 9. לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל. 10. כפי שפורט לעיל, בעת שביקשו העותרים להגיש למשיב את הבקשה הראשונה לרישום העותר, בחודש פברואר 2003, טרם מלאו לעותר 12 שנים. בקשה זו, שהוגשה לאחר החלטת הממשלה, לא נתקבלה על ידי המשיב, וזאת נוכח הוראות החלטת הממשלה שהקפיאה באופן גורף את הטיפול בבקשות מסוג זה. ואולם, עם חקיקת חוק הוראת השעה, אשר בנוסח שקדם לתיקון משנת 2005 אפשר הענקת רישיון לישיבה בישראל לקטינים שגילם מתחת לגיל 12, היה על המשיב לטפל בבקשה ולבחון אותה בהתאם להוראות הקבועות בחוק הוראת השעה. כך נפסק בבג"צ 4022/02 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים , תק-על 2007(1) 18 (2007) (להלן – בג"צ 4022/02). באותו עניין נקבע כי הוראותיו של חוק הוראת השעה חלות גם על בקשות שהוגשו בתקופות שבין מתן החלטת הממשלה ועד כניסת החוק לתוקפו. מדברים אלו עולה כי את הבקשה שהוגשה עבור העותר היה על המשיב לבחון בהתאם להוראות חוק הוראת השעה ולגילו של העותר במועד הגשת הבקשה. לאור העובדה שהעותרים ביקשו להגיש את הבקשה בטרם מלאו לעותר 12 שנים, לא הייתה מניעה לקבל את הבקשה. 11. באופן דומה נקבע בעת"מ (י-ם) 771/06 אבו גווילה נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 7.8.07) (להלן – עניין אבו גווילה), בין השאר בהתבסס על בג"צ 4022/02 הנ"ל, כי תחולתו של התיקון לחוק הוראת השעה היא תחולה אקטיבית, כך שהוראות התיקון יחולו על מי שהגיש בקשתו במועד שקדם לתיקון והבקשה – ככל שטרם הוכרעה על ידי המשיב – תיבחן בהתאם לגילו במועד הגשת הבקשה. פסיקה זו ניתנה לאור תכלית התיקון לחוק הוראת השעה, שנועד להרחיב את קשת המקרים הקבועים בחוק הוראת השעה בהם מוסמך המשיב לטפל בבקשה לאיחוד משפחות שהגיש תושב אזור. 12. על רקע זה יש להבין את הסכמת הצדדים במסגרת העתירה הראשונה, לפיה העתירה תימחק והם יגישו בקשה חדשה אשר תטופל בשים לב לכך שלעותר טרם מלאו 12 שנים. ודוק, יש להניח כי כוונת העותרים, שממילא יכולים היו לעמוד על עתירתם, שכן בהתאם לדין דינה היה להתקבל, הייתה כי העתירה תימחק בתנאי שבקשתם תטופל ותתקבל בהתאם לגילו של העותר במועד המקורי שבו ביקשו לראשונה להגישה (פברואר 2003), ולא כי תטופל על פי גילו במועד שבו הוגשה הבקשה החדשה. בנסיבות אלו, מקום בו היה על המשיב לבחון את הבקשה המקורית שהוגשה עבור העותר בהתאם לגילו במועד הגשת הבקשה, אין בעובדה כי הוסכם על הגשת בקשה חדשה, אקט שהנו פרוצדוראלי בלבד, כדי לומר כי את גילו של העותר יש לבחון נכון למועד הגשת הבקשה החדשה ולא בהתאם למועד הגשת הבקשה המקורית. המסקנה המתבקשת היא כי על היה על המשיב להיענות לבקשה שהוגשה עבור העותר וליתן לו רישיון לישיבה בישראל. סוף דבר 13. התוצאה היא כי העתירה מתקבלת במובן זה שהמשיב ירשום את העותר במרשם האוכלוסין בישראל ויעניק לו רישיון לישיבה בישראל, כמבוקש בעתירה. לאור תוצאה זו, אין אני נדרשת להכריע בטענותיהם הנוספות של הצדדים. 14. המשיב ישלם הוצאות העותרים בסכום כולל של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. 5129371 54678313 15. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים בפקסימיליה. 5129371 54678313