צ"א 16437-12-25 צ"א 16437-12-25

רקע המדינה מבקשת סעד זמני של חילוט נכסי המשיבים בסכום של כ-24,000,000 ₪ (לשני המשיבים ביחד), אשר מורכבים מנכסים פיסיים ונכסים פיננסים. זאת, כחלק מבקשת הרשות הפלילית בצרפת לחלט להם סך כולל של כ-22,000,000 יורו ונוכח כך שחלק מהסכום חולט מרכוש המשיבים בצרפת. ביסוד הבקשה עומד הליך פלילי כנגד המשיבים בגין חשד לביצוע עבירות מרמה. נטען כי המשיבים 'ניפחו' דיווחים על טיפולים שהעניקו לאזרחי צרפת במסגרת קליניקות שפתחו, ובאמצעות כך גבו מהקופה הממשלתית שם סכומים עודפים בסך של כ-22,000,000 יורו. בבסיס הקמת הקליניקות עמד מיזם של הרשויות הצרפתיות למתן שירותים לקהילה באמצעות עמותות ללא מטרת רווח, שהיו אמורות לספק את השירותים ולהשתפות מידי הרשויות. נטען כי העמותות שהקימו המשיבים העבירו את פירות המרמה לחברות קש, וכך הביאו להעברת כספי המרמה לכיסיהם הפרטיים של המשיבים. סעיף 39 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק) מתווה את דרך ההתייחסות לבקשת מדינה זרה למתן סעד זמני להבטחת אפשרות חילוט עתידי לרכוש שנמצא בישראל, וכדלקמן (ההדגשות הוספו): "(א) ביקשה מדינה אחרת שיינתן סעד זמני להבטחתו של רכוש הנמצא בישראל, בקשר להליך שיפוטי שמתקיים או אמור להתקיים לפני רשות שיפוטית זרה, רשאית הרשות המוסמכת, אם התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 33(א) ו-(ב), בשינויים המחויבים, להעביר את הבקשה לפרקליט מחוז. (ב) פרקליט מחוז רשאי לבקש מבית המשפט המחוזי לתת צו זמני בדבר מתן ערבויות מטעם האדם שלגבי רכושו יינתן הצו, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (בסימן זה – צו זמני)." בסעיף 33 לחוק נקבע כך (ההדגשות הוספו): "(א) הרשות המוסמכת רשאית, לבקשת מדינה אחרת, לפנות לבית המשפט ולבקש אכיפתו של צו חילוט זר של רכוש הנמצא בישראל אם נתקיימו כל אלה: (1) הצו ניתן בשל עבירה, שאילו נדונה בישראל היתה מהווה אחת העבירות המנויות בתוספת השניה (להלן בסימן זה – העבירה); (2) הרשות מצאה כי הרכוש שלגביו ניתן צו החילוט הזר הוא אחד מאלה: (א) רכוש שנעברה בו העבירה או ששימש או נועד לשמש אמצעי לביצוע העבירה או אמצעי כדי לאפשר את ביצוע העבירה; (ב) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה; (ג) רכוש בשווי רכוש כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב), שהיה ניתן לבקש את חילוטו לפי הוראות הדין בישראל לו היה הליך החילוט בקשר לאותו רכוש מתקיים בישראל. (ב) החליטה הרשות המוסמכת שנתקיים ברכוש שלגביו ניתן צו החילוט הזר, התנאי המפורט בסעיף קטן (א), תעביר את הבקשה לפרקליט מחוז כדי שיבדוק אם הראיות שעל פיהן ניתן צו החילוט הזר היו מספיקות לפי הדין בישראל למתן צו חילוט וכי לא חולט רכוש כאמור בידי המדינה המבקשת, באופן שקבלת הבקשה תביא לחילוט רכוש בשווי העולה על שווי הרכוש שבצו החילוט הזר, ואם כן, יגיש בקשה לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא הרכוש או חלק ממנו כדי ליתן צו לאכיפת צו החילוט הזר. (ג) מצא פרקליט מחוז שהראיות אינן מספיקות לפי הדין בישראל למתן צו חילוט, יודיע זאת לרשות המוסמכת." סעיף 3(א) לחוק קובע מיהי הרשות המוסמכת: "הרשות המוסמכת לקבל בקשה לעזרה משפטית ממדינה אחרת ולהחליט בה היא שר המשפטים (להלן – הרשות המוסמכת)" סעיפים אלו תוקנו בחלקם בשנת 2025 במסגרת (תיקון מס' 12) התשפ"ה-2025 לחוק (להלן: תיקון מס' 12). במסגרת התיקון הוספה, בין היתר, האפשרות לחילוט רכוש בשווי הרכוש המוגדר בסעיפים 33(א)(2)(א)-(ב). היינו, רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו עבירה או ששימש או נועד לשמש אמצעי לביצוע עבירה או שהיה אמצעי כדי לאפשר את ביצוע העבירה וכן רכוש שהושג כשכר עבירה או כתוצאה מביצוע עבירה. עד להחלת תיקון מס' 12 נעשה שימוש מועט במכשיר החילוט שמכוח סעיפים אלו שכן אפשרויות רלוונטיות לחילוט רכוש 'בעין' היו מוגבלות. עסקינן, למשל, ברכוש המצוי בישראל ואשר שימש לביצוע עבירה בחו"ל או אף רכוש שהושג כתוצאה מביצוע עבירה בחו"ל. האפשרות שרכוש כזה הגיע לישראל ואף ניתן היה להוכיח את קישורו לעבירה בחו"ל אינה רחבה. ממילא ניתן להבין מדוע הפסיקה הקיימת עד כה באשר לסעיפים אלו דלה. הכנסת מכשיר החילוט 'בשווי' לתמונה מגדילה באופן ניכר את אפשרויות חילוט רכוש בישראל של מי שחשודים בביצוע עבירות בחו"ל. בהתאם לכך, עובר להרחבת סעיף 33, ובמסגרת הליכי החקיקה, עלה בוועדת חוקה חוק ומשפט החשש מפני רוחב מוטת החוק לאחר הוספת האפשרות לחילוט שווי רכוש. לעניין זה אפנה למשל לפרוטוקול מס' 564 מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 16.2.2025, בעמ' 14 ובעמ' 45-43 (יו"ר הוועדה חה"כ שמחה רוטמן), ובעמ' 20 (עו"ד ד"ר נחשון שוחט). כפי שנראה להלן, חשש דומה הובע במסגרת דיונים שנערכו באותה ועדה עובר לחקיקת החוק בשנת 1998. גדר המחלוקת לטענת המדינה, פרקליט המחוז (שהוא הגורם הרלוונטי לעניין זה) אינו צריך להידרש לחומר הראיות הגולמי הנוגע להיקף הרכוש מושא החילוט המבוקש וממילא גם לא להציג דבר ממנו לצד השני ולבית המשפט. המדינה מבקשת להסתפק בסיכום ראיות שהועבר לידיה משלטונות צרפת אשר ביקשו את החילוט הזמני. המדינה אינה חולקת על הצורך בבחינה ראייתית של עצם מעשה העבירה, כפי שאכן נעשה במסגרת הליך הסגרה מקביל בעניינו של המשיב 1 (המשיב 2 נמצא בצרפת), אולם ביחס לחילוט עמדתה שונה. לטענת המשיבים, יש צורך להוכיח את הנדרש על בסיס הראיות הגולמיות. מעבר למחלוקת העיקרית הועלו על ידי המשיבים טענות נוספות, שאליהן אדרש במידת הצורך בהמשך ההחלטה. דיון והכרעה כפי שיפורט להלן, עמדת המדינה אינה תואמת את לשון החוק ואת תכליתו. סביבתם החקיקתית של סעיפי החוק הרלוונטיים כמו גם דברי ההסבר לחוק ופרוטוקולי הדיונים בוועדת חוקה חוק ומשפט עובר לחקיקת החוק ועובר לחקיקת תיקון מס' 12 תומכים אף הם במסקנה זו. תחילה אדון בסעד של חילוט קבוע ובהמשך לכך אדון בסעד של חילוט זמני הנגזר מן הסעד הקבוע. סעד של חילוט קבוע המשמעות הפשוטה של המונח 'בדיקת ראיות' היא להבנתי בחינה של הראיות הגולמיות בשונה מהישענות על סיכום ראיות שאין דרך לדעת אם הוא מדויק. כך למשל, בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 נקבע כדלקמן: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין...". האם יתכן שכוונת המחוקק הייתה שאותו תובע יכול להסתמך, למשל, על מסמך סיכום הראיות של הגוף החוקר? ברי כי התשובה לכך שלילית. הדברים הם בגדר מושכלות יסוד. מעל הצורך, באשר לפרשנות סעיף זה, אפנה למשל לרע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רפי רותם, פסקה 43 לחוות דעתו של כבוד השופט (כתארו אז) נ' סולברג (5.5.2020). תכלית הוראות החוק הרלוונטיות בענייננו היא בחינת התאמת בקשת המדינה הזרה לדרישות הדין בישראל כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 33(ב) לחוק: "...תעביר את הבקשה לפרקליט מחוז כדי שיבדוק אם הראיות שעל פיהן ניתן צו החילוט הזר היו מספיקות לפי הדין בישראל למתן צו חילוט". ספק רב אם ניתן לבחון את דיות הראיות ואת התאמתן לדין הישראלי מבלי לבחון את הראיות הגולמיות. אעיר כי פגיעה בלתי חוקית במשיבים עשויה להיות גם אם רק חלק מהיקף החילוט המבוקש אינו נתמך בחומר הראיות. נקודה זו כשלעצמה מעצימה את הצורך בבחינת הראיות הגולמיות. טענת המדינה לפיה בענייננו יש להסתמך על חזקת תקינות המעשה המנהלי ביחס לסיכום הראיות שנערך על ידי הרשות הזרה היא טענה מוקשית. כאמור, המחוקק קבע כי על פרקליט המחוז לבדוק את הראיות ולבחון את דיות הראיות ביחס למתן צו חילוט לפי הדין בישראל. זאת, בין באשר למלוא היקף החילוט ובין באשר לחלקו. מעבר לכך, עסקינן בהליך פלילי ועל כן יש קושי בהחלפתה של חובת בדיקה ראייתית בהסתמכות על חזקה מנהלית. ועוד, מה שמבקשת המדינה הוא לפטור אותה מבדיקה ראייתית וחלף כך לקבל כ"כזה וראה וקדש" את מסמך סיכום הראיות הצרפתי, תוך איון זכותו של הצד השני להתמודדות הוגנת עם הנטען נגדו באותו מסמך. המדינה גם מבקשת למעשה לכבול את בית המשפט לתוכנו של אותו מסמך מבלי שיתאפשר לו לבדוק את הראיות הגולמיות בהיקף שיידרש לצורך הכרעה בהליך. ייחוס משקל כה רב, שלא לומר משקל מוחלט, למסמך שנוסח על ידי רשות זרה במסגרת הליך שבו נבחנת פגיעה קניינית באדם הוא מרחיק לכת. בדיון היום נטען כי הצורך בביקורת שיפוטית בא על סיפוקו בפיקוחה של הרשות השיפוטית הצרפתית נוכח כך שמי שמנהל את החקירה היא שופטת חוקרת. אין לקבל זאת. האחריות לפגיעה בקניינם של המשיבים מונחת על כתפי בית המשפט בישראל המכריע בבקשת הסעד. כידוע, 'אין סמכות בלי אחריות', וכך גם להיפך – 'אין אחריות בלי סמכות'. ועוד, בפועל לפי עמדת המדינה, זכויותיו של המשיב בהליך לפי החוק חלשות יותר מזכויותיו בהליך חילוט 'רגיל' בישראל. בעוד שבהליך חילוט 'רגיל' זכאי המשיב לעיין בחומר הראיות ולהתמודד עם טענות התביעה, בענייננו, לשיטת המדינה, שאני. עמדה זו נוגדת את מצוותו המפורשת של החוק. מעבר לאמור בסעיף 33(ב) לחוק באשר לבחינת דיות הראיות לפי הדין בישראל, הרי שבמסגרת תיקון מס' 12, בד בבד עם הרחבת אפשרויות החילוט, הוסף סעיף 33(א)(2)(ג) שבו נקבע כך (ההדגשה הוספה): "רכוש בשווי רכוש כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב), שהיה ניתן לבקש את חילוטו לפי הוראות הדין בישראל לו היה הליך החילוט בקשר לאותו רכוש מתקיים בישראל" בדברי ההסבר לתיקון מס' 12 (הצעות חוק הממשלה 1786, תשפ"ד-2024, 1312) הוסבר הצורך בתוספת כך: "... כך ניתן להבטיח כי במסגרת חוק עזרה משפטית לא יתאפשר בפועל חילוט מסוג שהדין הישראלי עצמו אינו מאפשר, ואשר אינו משקף את האיזונים שאותם קבע המחוקק בישראל בהקשר זה." באשר להשוואת הליך חילוט כבדנן להליך חילוט 'רגיל' נטען היום על ידי המדינה כי השוני טמון גם בכך שבהליך מעורבת מדינה זרה, ובענייננו באמצעות שופטת חוקרת, וכי פנייה חוזרת של המדינה לגורמי חוץ מעין אלו לצורך קבלת ראיות גולמיות עשויה שלא להתקבל בעין יפה. טענה זו היא ספקולטיבית שכן מעבר להנחה בדבר הסתייגות אנושית טבעית מכל הכבדה איננו יכולים לצפות אם תהיה לכך משמעות נוספת. מכל מקום, כפי שמפורט במסמך זה, בבסיס החלטה זו עומדים אינטרסים נכבדים המצויים בליבת הדין הישראלי וממילא ניתן לצפות שהדברים יובנו על ידי הרשות הזרה. בדיון היום טענה המדינה כי תכלית החוק היא יצירת כלי זריז ויעיל לסיוע למדינות זרות לתפוס רכוש. נטען כי באמצעים הטכנולוגיים הקיימים ניתן להבריח רכוש 'בלחיצת כפתור' ועל כן חיוב העברת חומרי ראיות גולמיים יסכל תכלית זו. ניתן לקבל את הדברים בכל הנוגע לבקשה הראשונית, אשר ממילא מוגשת במעמד צד אחד. לא ניתן לקבל את הדברים לאחר תפיסת הרכוש כאשר מתנהל הליך במעמד שני הצדדים לצורך הכרעה בבקשה למתן צו זמני. בשלב הזה אין חשש עוד מהברחת הנכסים. יתרה מכך, בשלב הזה פועל הזמן כנגד המשיבים שרכושם תפוס. אם אשתמש באותה מטבע לשון הרי ש'בלחיצת כפתור' ניתן להעביר את חומרי החקירה לעיון המדינה והמשיבים. גם הטענה כי הדבר כרוך בתרגום חומר אינה משכנעת. בעולם שבו לכלי בינה מלאכותית מהימנות גבוהה, והדברים גם ניתנים לביקורת, הרי שתרגום מסמכים בתוך זמן סביר לעברית רחוק מלהיות משימה בלתי אפשרית. אציין כבר כאן כי אין צורך בהעברה וממילא בתרגום של מלוא חומר הראיות ועל כן גם תרגום אנושי עשוי להספיק ביחס לעיקר חומר הראיות הרלוונטי. ממילא גם אין בכך משום 'אפקט מצנן' ביחס לעזרה בין מדינות כנטען בדיון על ידי המדינה שכן בחינת הראיות הגולמיות נערכת לאחר תפיסת הרכוש. אולם יתרה מכך, אף לו היה בכך משום 'אפקט מצנן' הרי שכפי שציין ב"כ המשיב 1, בכל אלמנט שנקבע לצורך הבטחת זכויות נאשם קיים 'אפקט מצנן'. בסופו של יום נדרש בית המשפט לשקלל את האינטרסים השונים ולהגיע לתוצאה מאוזנת. קבלת מסמך כבדנן, בין אם נוסח על ידי רשות ישראלית ובין אם נוסח על ידי רשות זרה, כ"כזה ראה וקדש" אינה מגלמת תוצאה המאזנת כראוי בין האינטרסים הרלוונטיים. את משמעות הוראות החוק הרלוונטיות ניתן ללמוד גם מניתוח 'הסביבה החקיקתית' שבה הן מצויות. כך, בסעיף 2(א) לחוק מפורטות הפעולות הכלולות ב"עזרה משפטית" כדלקמן: "עזרה משפטית בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת (בחוק זה – עזרה משפטית) היא כל אחד מאלה: המצאת מסמכים, גביית ראיות, פעולות חיפוש ותפיסה, העברת ראיות ומסמכים אחרים, העברת אדם להעיד בהליך פלילי או לקחת חלק בפעולת חקירה, פעולת חקירה, העברת מידע, חילוט רכוש, מתן סעד משפטי, אימות מסמך ואישורו או ביצוע פעולה משפטית אחרת, הכל בקשר לענין אזרחי או לענין פלילי." בסעיף 4 לחוק מפורטים תנאים לדיון בבקשתה של רשות זרה, כדלקמן (ההדגשה הוספה): "(א) הרשות המוסמכת תדון בבקשה לעזרה משפטית של מדינה אחרת אם נתמלאו אלה: ... (ג) הרשות המוסמכת תדון בבקשה לעזרה משפטית בקשר לענין פלילי אם בבקשה מפורטים גם אלה: ... (2) העובדות המהוות תשתית לחשד לביצוע העבירה נושא אותה בקשה והקשר שבין עובדות אלה לעזרה המבוקשת." מנגד, בסעיף 33 נקבע כי אין להסתפק בהצגת העובדות אלא יש לבדוק את הראיות ("כדי שיבדוק אם הראיות שעל פיהן ניתן צו החילוט הזר היו מספיקות לפי הדין בישראל למתן צו חילוט"). בעוד שלצורך ביצוע פעולות שפגיעתן נמוכה יחסית (כמו העברת מסמכים או ביצוע פעולות חקירה) ניתן להסתפק בהצגת העובדות הרלוונטיות הרי שלצורך חילוט נדרשת בדיקת הראיות (ראו: בש"פ 2529/15 Mr. Alexandru Mazar נ' היחידה לעזרה משפטית (13.4.2015)). קשה לקבל כי הבדל זה מסתכם במעבר מהסתפקות בסיכום עובדתי שנערך על ידי המדינה הזרה להסתפקות בסיכום ראייתי שנערך על ידי אותו גורם. סעיף 34 לחוק מתווה את מקומו של בית המשפט בהליך החילוט המבוקש על ידי מדינה זרה בהמשך לאמור בסעיף 33, וכדלקמן: "(א) נוכח בית המשפט שנתקיימו בצו החילוט הזר התנאים המפורטים בסעיף 33(א) ו-(ב), רשאי הוא לצוות על אכיפתו של צו חילוט זר (להלן – צו אכיפה) ומשציווה כן רואים את צו החילוט הזר, לכל דבר וענין, כאילו ניתן בישראל. ... (ג) החליט בית המשפט שאין מקום לאכוף את צו החילוט הזר, תובא החלטתו המנומקת לידיעת הרשות המוסמכת." פשוט שעל מנת שבית המשפט יבדוק את התקיימות התנאים הרלוונטיים ("נוכח בית המשפט שנתקיימו בצו החילוט הזר התנאים המפורטים"), ובכלל זאת את דיות הראיות, יש לאפשר לו לעיין למצער בחלק מן הראיות הגולמיות. יפה לעניין זה השיח בוועדת חוקה חוק ומשפט אשר דנה בהצעת החוק עובר לאישור נוסחו המקורי. כפי שנראה להלן, החשש שהועלה מפני חוסר יכולת לבחינת בקשה של מדינה זרה נענה על ידי נציגת משרד המשפטים בהפניה לאפשרות בחינת חומר הראיות על ידי הצד השני ועל ידי בית המשפט, וכדלקמן (פרוטוקול ישיבה של וועדת המשנה לוועדת חוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-14, בעמ' 16-25 (20.1.1998), ההדגשות הוספו): "היו"ר ראובן ריבלין: מה שכתוב בסעיף זה הוא שניתן לפנות לבית-המשפט המחוזי על-מנת לבקש צו חילוט. בית-המשפט המחוזי, אם יעתר לבקשה או לא יעתר לבקשה, לפי מכלול החוקים הקיימים בפניו. ... גם כמובן יכולות לבוא שאלות עובדתיות. בא הבן-אדם ואומר מה הם מקשקשים, את זה אני יצרתי בארץ ושילמתי על זה מס הכנסה. הוא מביא את המקור של הרכוש. הוא יכול לבוא ולשכנע את בית-המשפט על הנקודות העובדתיות שבהן הוא טוען שאין מקום לבוא ולאשר או לאשרר או לאמץ את החלטת בית-המשפט או הרשות במדינה זרה, משום שמבחינה עובדתית הדבר לא עולה בקנה אחד עם מערכת העובדות שהוצגו שם. ... בעניין זה אנחנו אומרים שכאשר יהיה צו חילוט כזה או אחר מרשות מוסמכת כזו או אחרת בארץ המוצא, בית המשפט המחוזי ישקול אם לתת או לא לתת. השאלה היא האם ההוראה הזו היא מספיקה, או צריך להנחות את בית המשפט המחוזי בהוראות נוספות שיאמרו מתי הוא כן יתן ומתי הוא לא יתן. זו השאלה שאנחנו דנים בה. שלמה שהם: בגדול ברגע שאני קובע שהתוצאה צריכה לעבור בבית משפט מחוזי, אני כבר יותר רגוע בכלל בהגדרה. ... ולכן לדעתי השופט יהיה כפוף אך ורק להוראות החוק הזה, אלא אם כן תהיה איזו סתירה או משהו. ובהמשך (היו"ר חה"כ ראובן ריבלין, בעמ' 23): החוק עומד לעיני שופט, אז באים ואומרים שהוא לא יתן בסעיף 34(ב) ו-(ג), אבל לא אומרים לו איך. איך הוא יקבע? איך הוא יקבע לאחר שנתן לאדם הזדמנות להשמיע את טענותיו? האיש יבוא ויאמר שהוא לא פושע. ... עירית קאהן: בחו"ל בית המשפט יגיד לנו שהוא מבקש את צו החילוט בארץ והוא מעביר לנו את הראיות שעל סמך הראיות האלה – כמו שבהסגרה מעבירים ראיות לכאורה, ואני בודקת אותן אני נתתי את צו החילוט. בית המשפט יראה את הראיות, יבחן אותן כאשר נביא אותן לבית המשפט, ולאחר מכן יבוא גס הצד השני ויטען את מה שהוא רוצה לטעון ובית המשפט יבחן אותו. אני שואלת אם זה יספיק [כמענה לחשש שהובע – הערת הח"מ]." בהמשך לכך שונה הנוסח שעמד בפני הוועדה עובר לדיון האמור (כפי שהופיע בהצעות חוק 2577, תשנ"ז-1997, 131) והתקבל בכנסת הנוסח שעיקרו בפנינו היום הכולל את הטלת חובת בחינת הראיות על פרקליט מחוז עובר להגשת הבקשה ואת הכרעתו של בית המשפט בהתאם לכך. מכל האמור עולה כי עובר למתן צו חילוט קבוע יש להציג את הראיות הגולמיות הרלוונטיות. למשיבים בהליך כזה ניתנת זכות להתמודד מול המסקנות שמבקשת המדינה להסיק מהן ועל בית המשפט להכריע לאחר עיון באותן ראיות. סעד של חילוט זמני אם כך באשר לסעד של חילוט קבוע, אין סיבה להניח כי במסגרת בקשה לצו זמני תישלל מהמשיבים כל הזדמנות להעלות טענותיהם באשר לראיות הגולמיות. תכלית הסעד הזמני היא להבטיח את אפשרות החילוט ככל שבסוף ההליך הפלילי יורשע המשיב וייקבע כי קיימת עילה לחילוט רכוש. בשלב הדיון בסעד הזמני נבחן פוטנציאל החילוט, וכדלקמן (למשל – ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אברהם אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013)): "בשלב הדיון במתן הסעד הזמני - בדומה לדיון בעניין מעצרו של נאשם עד תום הליכים - על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים 'פוטנציאל חילוט' במובן זה שהראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו" הסעד הזמני נגזר מן הסעד הקבוע. על כן, אם בקשה לחילוט קבוע תבורר בעתיד בהתאם לראיות הגולמיות, הרי שאת פוטנציאל הצלחתה של בקשה זו יש לברר גם כן בהתאם לראיות הגולמיות. כמובן, בשינויים הרלוונטיים בהתאם למשקל הנטל הראייתי הנדרש בכל שלב. כך בדיוק נבחנת בקשה לחילוט זמני בקשר להליך פלילי המתנהל בישראל. אין סיבה מהותית המצדיקה מעין 'קיצור דרך' שכזה כאשר מדובר בבקשת חילוט זמני של רשות זרה. אזכיר בהקשר לסעד של חילוט זמני את הידוע. לא פעם ולא פעמיים נמצא כי היקף החילוט ההולם את העובדות שהוכחו בסופו של יום בהליך הפלילי הצטמק ביחס להיקף הרכוש שנתפס בחילוט הזמני. ואם כך בחילוט שנערך על בסיס עיון בראיות הגולמיות הרי שחשש כזה קיים באופן מוגבר ביחס להליך שיוכרע ללא עיון בראיות גולמיות. אין משמעות הדברים היא שהוכחת קיומו של פוטנציאל לחילוט דורשת את הגשת מלוא חומר הראיות. בהתאם לנסיבות, הגשת מסמכים עיקריים עשויה לבסס פוטנציאל לחילוט בהיקף כזה או אחר. טענות נוספות השוואה לדיני ההסגרה - בדיון היום ביקשה המדינה להקיש לענייננו מהליכי הסגרה. בשונה מהליך הסגרה שבו ניתן לקבל כראיה גם "מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לעניין הסגרה" (סעיף 12(2) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954) הרי שלא קיימת בחוק הוראה דומה וממילא המדינה לא הצביעה על הסכמים רלוונטיים. בהקשר לכך הפנתה המדינה לעה"ס 6170/20 סנדור ישראל קאזרו נ' היועמ"ש, בפסקה 7 לחוות דעתו של כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל (14.9.2021) וביקשה להיבנות מכך שבאותו הליך לא הוגשו כלל הראיות הגולמיות. מעבר לשוני האמור בין שני החוקים הרי שבאותו עניין הוגשו ראיות גולמיות משמעותיות ואילו בענייננו לא הוצגה כל ראיה גולמית. אין בכך שבהליך הסגרתו של המשיב 1 (תה"ג 4968-03-26) הוסכם כי קיימת 'אחיזה לאישום' וכי בסופו של יום הוכרז המשיב 1 כ'בר-הסגרה' בכדי להשליך על ענייננו. הקביעה הנוגעת לקיומה של 'אחיזה לאישום' היא דבר אחד וקביעה הנוגעת להיקף הרכוש האסור היא דבר נפרד (ראו למשל: עניין אוסקר בפסקה 9). כך, קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה למעשי מרמה בהיקף קטן או בהיקף לא ידוע עשויה להספיק לעניין ההסגרה בעוד שלצורך חילוט זמני נדרש להראות פוטנציאל חילוט באשר למלוא הרכוש הרלוונטי. הסמכת מגישת הבקשה כ'פרקליט מחוז' – לטענת המשיבים הבקשה הוגשה בחוסר סמכות שכן מי שהגישה את הבקשה, מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, אינה 'פרקליט מחוז' אשר סמכויותיו הרלוונטיות לענייננו מוגדרות בחוק. המדינה הפנתה לפרסום של האצלת סמכויות משר המשפטים למנהל המחלקה לעניינים בין-לאומיים (ילקוט פרסומים 4743, 19.4.1999 בעמ' 2862). דא עקא, הפרסום שם נוגע להאצלת סמכויות כ'רשות מוסמכת' לפי החוק. בדיון היום עמדה ב"כ המדינה על כך שמנהלת המחלקה הבינלאומית אוחזת בייפוי כוח מתאים מהיועצת המשפטית לממשלה. לטענתה, על אף שטענת המשיבים בנושא זה עלתה בעבר לא היה צורך להציג את המסמך. בשלב זה ניתן לקבל את הצהרת המדינה. עם זאת, נוכח המחלוקת בנושא זה יש להציג את המסמך בתוך 30 יום. העדר התחייבות לשיפוי – לטענת המשיבים ההליך פגום מעיקרו היות שלא ניתנה התחייבות לשיפוי מידי הרשות הזרה כמתחייב מסעיף 39(ג) לחוק. המדינה הפנתה לסעיף 40(ז) לחוק המקנה סמכות לפיצוי המשיב ככל שהרכוש לא יחולט בסופו של יום. ממילא, כך נטען, בקשת הערבות נוגעת ליחסים הכספיים שבין המדינה לרשות הזרה. נראה כי יש טעם בעמדת המדינה שכן נוכח הסמכות הנובעת מסעיף 40(ז) לא קיימת פגיעה במשיבים בשל העדר התחייבות של הרשות הזרה. יצוין כי בהצעת החוק לתיקון מס' 12 הוצע למחוק את סעיף 39(ג) כיוון שהוא אינו תואם את הפרקטיקה הנוהגת בין המדינות בבקשות מעין אלו ועל כן הוא מהווה 'אות מתה'. בסופו של יום הסעיף לא נמחק. טענה לתחולה רטרואקטיבית של תיקון מס' 12 – טענותיהם של שני הצדדים בנושא זה מוקשות. טענת המשיבים כי עסקינן בתחולה רטרואקטיבית אינה יכולה להתקבל שכן תחולה רטרואקטיבית משנה כלפי עבר את מעמדה המשפטי של פעולה שנעשתה לפני כניסת החיקוק לתוקף (ראו למשל: בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל (2.4.2013)). זוהי אינה הסיטואציה דנא. מנגד, על פניו יש קושי גם בטענת המדינה לפיה התיקון לא שינה את הדין המהותי נוכח כך שאפשרות חילוט 'בשווי' הייתה קיימת בישראל לפני תיקון מס' 12. דא עקא, שאפשרות זו לא נגעה לרכוש מושא בקשת החילוט הזמני. נראה כי תחולתו של תיקון מס' 12 בזמן היא אקטיבית שכן התיקון שינה את אפשרויות אכיפת הדין המהותי להבדיל משינוי הדין המהותי עצמו. המשיבים חשודים בביצוע עבירות מרמה והלבנת הון. סטאטוס זה של המשיבים היה קיים לפני תיקון מס' 12 ונותר על כנו גם לאחר התיקון. תיקון מס' 12 שינה רק את אפשרויות אכיפת הדין כלפיהם. ככל שניתן להשוות את ענייננו, בשינויים המחויבים, להליך הסגרה, שהינו חמור יותר מבחינת הפגיעה בזכויות, הרי שניתן להגיע למסקנה זו, כמו גם לנימוקים רלוונטיים נוספים, נוכח פסיקת בית המשפט העליון בע"פ 2144/08 אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (14.1.2010)). מכל מקום, בשלב זה אין צורך לטעת מסמרות בסוגיה זו שכן אנו דנים בבקשה לפסיקת סעד זמני ולא בבקשת הסעד הקבוע. לצורך הקפאת המצב הקיים די יהיה בהתקיימות יתר התנאים הרלוונטיים. טענה לפקיעת הצו הקיים – ביום 8.12.2025 ניתן (כב' השופט מ' בר-עם) סעד במעמד צד אחד לפי סעיף 40(ה)(1) לחוק למשך 10 ימים תוך שנקבע דיון למועד קרוב. ביום 9.12.2025 ביקשה המדינה להאריך את הצו למשך 10 ימים נוספים נוכח כך שהמשיב 2 נמצא בחו"ל. המשיב 1 ביקש, ביום 11.12.2025, לדחות את הדיון לחודש ינואר 2026 לאחד מן המועדים שהציע. בהתאם לכך נדחה (ביום 13.12.2026) הדיון ליום 14.1.2026 (ההחלטה ניתנה על ידי לאחר שההליך הועבר לטיפולי). בד בבד עם כך הוארך הצו שניתן במעמד צד אחד 'עד להחלטה אחרת'. ממילא, יש לדחות את טענת המשיב 1 לפיה הצו שניתן במעמד צד אחד פקע בחלוף 10 ימים. משמעות טענתו היא כי למעשה 'אסור' היה לבית המשפט לקבל את בקשתו (אף לא תוך הארכת הצו, כפי שנעשה). טענה כזו מגלמת העדר תום לב. דיון ראשון התקיים ביום 14.1.2026. במהלך הדיון עלתה שאלה עובדתית באשר לסכום החילוט המבוקש. המשיבים טענו כי הסכום הוא סכום גולמי הכולל גם הכנסות חוקיות בעוד המדינה טענה כי כל הסכום המבוקש משקף הכנסות שהתקבלו במרמה. לצורך ייעול הדיון התבקשה הבהרה ולשם כך ניתנה שהות של 60 יום. בהמשך התקיים דיון נוסף בו ניתנה למדינה הזדמנות לתמוך את בקשתה בראיות גולמיות. הצו המשיך לעמוד בתוקפו מכוח ההחלטה שניתנה ביום 13.12.2025. עם זאת, נוכח הדיון שהתקיים ביום 14.1.2026, לא מדובר עוד בצו שניתן במעמד צד אחד. די בכך לטעמי בכדי לספק את דרישת סעיף 40(ד) לחוק באשר להארכתו של צו זמני. בהתאם לסעיף זה לא נדרשו נימוקים מיוחדים לצורך הארכת הצו לתקופה מצטברת של 12 חודשים. ככל שהדבר נדרש מובהר כי הצו עומד בתוקפו למשך תקופה זו אלא אם תינתן החלטה אחרת במועד מוקדם יותר. אין לקבל את טענת המשיב 1 לפיה סיטואציה זו דומה לפקיעת מעצר לאחר תקופה של 9 חודשים גם במקום בו עמדה בתוקפה החלטת מעצר 'עד להחלטה אחרת'. במקרה כזה עומדת לזכות העצור ההוראה הקונקרטית שבסעיף 61(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מה שאין כן בענייננו. סוף דבר המדינה לא עמדה בדרישות הדין לצורך הוכחת קיומו של פוטנציאל לחילוט הרכוש התפוס. המדינה עצמה לא עברה על הראיות הגולמיות, במלואן או בחלקן, וביקשה שנקבל את מסמך סיכום הראיות הצרפתי "על קרבו ועל כרעיו" כ"כזה ראה וקדש". משמעות קבלת עמדת המדינה היא איון אפשרות המשיבים להתמודד עם המיוחס להם בהקשר לשאלת פוטנציאל החילוט. מעבר לקושי שבעמדה זו לגופה, הרי שעמדה כזו מרעה את מצבם של משיבים כבדנן ביחס למשיבים בהליכי חילוט 'רגילים' – בניגוד לדרישת החוק. עמדת המדינה מוקשית עוד יותר ביחס לציפייתה כי בית משפט ישראלי יתפרק מסמכותו וייבנה ממסקנות בחינה ראייתית אליהן הגיע בית משפט זר בעוד שהאחריות לאפשרות פגיעה בקניינם של משיבים כבדנן מוטלת על כתפיו. כפי שנסקר לעיל, לצורך הוכחת פוטנציאל חילוט אין בהכרח צורך בהצגת מלוא חומר החקירה הגולמי. היקף הראיות הגולמיות הנדרש להוכחת פוטנציאל חילוט נגזר מהנסיבות. נוכח האמור יתכן שהיה מקום לשחרר את הרכוש התפוס בחזרה לידי המשיבים, שכן למדינה ניתנה הזדמנות לתקן את מחדלה. מנגד, כידוע, אין מתקנים עוול בעוול, "אין להעניש את הציבור או לסכן את בטחונו אך ורק בשל תקלה שנפלה, ויש לבחון את עוצמת הפגם על רקע כלל השיקולים הצריכים לעניין" (ראו למשל: בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (19.1.2010)). על הכף מונח אינטרס ציבורי משמעותי – קיום חיובים הדדיים מכוח אמנות והסכמים בינלאומיים לטובת מלחמה משותפת בפשיעה חוצה גבולות. לכך יש להוסיף כי עסקינן בהליך ראשון, לאחר החלת תיקון מס' 12, שבו מתבררת שאלה כזו. שחרור הרכוש התפוס יפגע באינטרס הציבורי. לעניין זה יוזכר כי נקבע כי קיימת 'אחיזה לאישום' באשר למשיב 1 וכי הוגשה בקשה לחילוט כאמור על ידי שלטונות צרפת. כאמור, אין באלו כשלעצמם בכדי להצדיק מתן סעד של חילוט זמני, אולם יש בהם אינדיקציה שמספיקה בשלב זה להמשך תפיסת הרכוש. על כן במכלול, בשלב זה אין מקום לשחרור הרכוש התפוס. בד בבד עם כך, על המדינה להגיש בקשה מתוקנת, המושתתת על ראיות גולמיות, בתוך 30 יום. ככל שהדבר לא ייעשה ישוחרר הרכוש התפוס. <#13#>