רע"א 20876-08-24 בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת תמר בר-אשר: פסק דין בבקשת רשות ערעור בעקבות דחיית בקשה המבקשת לסלק על הסף את תביעת המשיב לתשלום הפיצוי המרבי על-פי חוק למניעת הטרדה מינית (רע"א 20876-08-24)

בקשת רשות הערעור הוגשה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט אלעד פרסקי) מיום 17.6.2024 בת"א 25125-07-23, אשר דחתה את בקשת המבקשת (להלן גם – המדינה) לסלק על הסף את תביעת המשיב לתשלום הפיצוי המרבי על-פי חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן – חוק למניעת הטרדה מינית או החוק). בקשת המדינה נשענה על עיקרון ייחוד העילה ועל טענת התיישנות. על-פי עיקרון ייחוד העילה, מעת שקמה עילת תביעה מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן – חוק הנכים), ובהתאם להוראת סעיף 6 בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן – חוק אחריות המדינה או חוק הנזיקים האזרחיים), לא ניתן לתבוע את המדינה בנזיקין. השאלה העיקרית שתידון בפסק-דין זה היא אם לנוכח עיקרון ייחוד העילה, יכול המשיב לתבוע את המדינה בנזיקין על-פי חוק למניעת הטרדה מינית. שאלה נוספת שעולה היא אם כטענת המדינה, תביעת המשיב התיישנה. בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 8.8.2024 וביום 23.9.2024 הוגשה תשובת המשיב. מהטעמים שיובאו להלן נמצא כי יש לקבל את בקשת המדינה ולסלק את תביעת המשיב על הסף. רקע ועיקרי העובדות הדרושות 2. תביעת המשיב נגד המדינה הוגשה ביום 11.7.2023 ובמסגרתה נתבע הפיצוי המרבי שניתן לפסוק על-פי חוק למניעת הטרדה מינית וזאת בשל טענתו כי בעת שירותו הצבאי, הפרה המדינה כלפיו את חובותיה על-פי חוק זה. ברקע התביעה עומד אירוע פגיעה מינית קשה שהמשיב חווה בחודש דצמבר 2015 במהלך שירותו הצבאי, סמוך לאחר גיוסו לשירות חובה בצה"ל. בעקבות אירוע זה התקבלה תביעתו לפי חוק הנכים והוא הוכר כנכה צה"ל, שדרגת נכותו בשל פוסט טראומה היא בשיעור 30%. בתביעתו הנדונה הועלו טענות בעניין אופן הטיפול של גורמי הצבא במשיב לאחר האירוע, אשר על-פי הנטען, היה בגדר הפרת הוראות סעיף 7(א) בחוק למניעת הטרדה מינית. לפיכך נטען בתביעה, כי יש בכך משום עוולה אזרחית על-פי הוראת סעיף 6(א) בחוק זה, המזכה את המשיב בפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום המרבי הקבוע בסעיף 6(ב) בחוק (סך 120,000 ₪ ובתוספת הצמדה בהתאם להוראות הסעיף). 3. ביום 28.12.2023 הוגשה בקשת המדינה לסילוק תביעת המשיב על הסף משלושה טעמים, שמאחד מהם נסוגה, כך שנותרו שני הטעמים האמורים – עיקרון ייחוד העילה והתיישנות התביעה. תגובת המשיב הוגשה ביום 28.1.2024 והמבקשת השיבה לתגובתו ביום 5.5.2024. כמו כן, בהחלטה מיום 28.12.2024 נקבע לבקשת המבקשת, כי כתב ההגנה מטעמה יוגש רק לאחר ההכרעה בבקשה לסילוק התביעה על הסף, אם תידחה. החלטת בית המשפט קמא 4. בהחלטתו הנדונה מיום 17.6.2024, דחה בית המשפט קמא את בקשת המדינה לסילוק תביעת המשיב על הסף. דחיית טענת ייחוד העילה נומקה בהבחנה שעשה בית המשפט קמא בין סוגי ההפרות הנטענות על-פי חוק למניעת הטרדה מינית. בהתאם לכך, נעשתה בהחלטה הבחנה בין תביעה שעילתה הפרה נטענת של חובות המעסיק על-פי סעיף 7(א)(1) ורישת סעיף 7(א)(2) בחוק זה, שעניינם מצב שבו מעסיק התרשל בכך שלא יצר סביבת עבודה בטוחה, לבין תביעה שעילתה הפרה נטענת של סיפת סעיף 7(א)(2), שעניינה היעדר טיפול נאות בהטרדה המינית. בעניין תביעה שעילתה הפרת החלופה הראשונה נקבע, כי אחריות המעסיק והפרת חובתו חופפת לאחריות המדינה מכוח חוק הנכים ולאחריות לתוצאה הנזיקית של מעשה ההטרדה המינית ולכן לגבי עילה זו חל עיקרון ייחוד העילה. לעומת זאת נקבע, כי אם התביעה היא בשל הפרת חובת המעסיק על-פי סיפת סעיף 7(א)(2), שעניינה חובה צופה פני עתיד, כי אז הפרה זו יוצרת עילת תביעה נפרדת. בהחלטה נקבע, כי להפרת חובת המעסיק מסוג זה אין מענה בחוק הנכים, זולת אם נגרם נזק גוף בשל הפגיעה המינית שאז כן יהיה לכך מענה בחוק הנכים. לנוכח ההבחנה שיצר בית המשפט קמא בין סוגי ההפרות הנטענות של חובות המעסיק הקבועות בסעיף 7 בחוק למניעת הטרדה מינית, נקבע כי כלל ייחוד העילה אינו חל לגבי תביעה שעניינה הפרה נטענת של הוראות החוק הנוגעות להתנהלות רשויות הצבא לאחר אירוע ההטרדה המינית. עם זאת נקבע, כי בשל ההבחנה האמורה בין סוגי ההפרות, בכל מקרה לא יוכל המשיב להעלות טענות בדבר נזקי גוף או נזק נפשי אשר נגרמו לו מחמת המחדלים הנטענים. לפיכך נקבע כי תביעתו תוגבל למחדלים אשר פורטו בהחלטה, הנוגעים לטענות בעניין אופן התנהלות הצבא לאחר האירוע. בכלל זה, הטענות בעניין עיכוב ההפניה לטיפול רפואי ולטיפול נפשי, בעניין הטיפול הנפשי ובעניין אי מסירת דיווח למשטרה הצבאית, אי שינוי מידי של שיבוץ המשיב ואי הדרכתו לגבי זכויותיו. 5. טענת ההתיישנות נדחתה אף היא. נקבע כי אמנם אירוע התקיפה המינית התרחש בחודש דצמבר 2015, אך חלק ממחדלי המדינה הנטענים התרחשו לאחר חודש יולי 2016 (פחות משבע שנים קודם להגשת התביעה), ולגביהם נדרש בירור עובדתי כדי לקבוע אם התביעה התיישנה. טענות הצדדים - טענות המבקשת (המדינה) 6. המבקשת עמדה על כך שתביעה לפי חוק למניעת הטרדה מינית היא תביעה לפיצויים בשל עוולה נזיקית, אך ללא צורך בהוכחת עצם הנזק ושיעורו. לפיכך נטען, כי כשם שלא תוגש גם תביעת נזיקין "רגילה" וגם תביעה מכוח החוק, כך גם לגבי תביעה לפי חוק הנכים, אשר בעיקרה מחליפה את תביעת הנזיקין. המבקשת הטעימה, כי כפי שנפסק לא אחת, תכלית עיקרון ייחוד העילה הוא כי הטלת האחריות על המדינה מכוח חוק הנכים, מחליפה את אחריותה על בסיס אשם על-פי דיני הנזיקין. לפיכך, מעת שהמבקש הוכר כנכה צה"ל בשיעור 30% בשל פוסט טראומה כתוצאה מאותו אירוע שבעניינו הוגשה התביעה הנדונה, תביעתו על כל עילותיה, נחסמת לנוכח עיקרון ייחוד העילה. המבקשת טענה עוד, כי בית המשפט קמא שגה באופן יישום המבחן שנקבע בעניין ע"א 3349/13 זהבי נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (12.10.2015) (להלן – עניין זהבי). נטען כי בפסק-דין זה נקבע במפורש כי התביעה בשל נזקי הגוף, לרבות הנזקים הנפשיים, על כל ראשי הנזק הנובעים מהם, תידחה בשל עיקרון ייחוד העילה. לעומת זאת, התביעה שעניינה נזק כספי הנעוץ בעילת תביעה שאינה קשורה בשום דרך לנזק הגוף ולכל הכרוך בכך, כגון בשל עילת לשון הרע, אינה נדחית מהטעם האמור. בהתאם לכך נטען, כי עיקרון ייחוד העילה חל לגבי כל הכרוך באירוע שבעטיו נגרם נזק גופני או נפשי אשר בשלו הוכר המשיב כנכה על-פי חוק הנכים ואף משולמים לו תגמולים. בנסיבות הנדונות נטען, כי כל הנזקים שנגרמו למשיב בשל אירוע ההטרדה המינית העומד בבסיס תביעתו הנדונה, נבלעים בנזקי הגוף והנפש אשר לגביהם הוא מפוצה במסגרת ההכרה בו על-פי חוק הנכים. טענת המבקשת היא אפוא, כי בית המשפט קמא ערך הפרדה מלאכותית בין אירוע הפגיעה במשיב לבין האופן שבו גורמי הצבא טיפלו באירוע. כך בעוד שאף אם בתביעה על פי חוק למניעת הטרדה מינית אין צורך בהוכחת הנזק והיקפו, בפועל הפיצוי הנפסק הוא בשל עצם האירוע ובשל נזקי הגוף או הנפש שלגביו המשיב מפוצה. 7. בעניין דחיית טענת ההתיישנות טענה המבקשת כי תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות במועד שבו נולדה עילת התביעה. כלומר, המועד שבו נוצר כוח התביעה ולא המועד שבו התגבש מלוא הנזק הנטען. בנסיבות הנדונות עילת התביעה התגבשה לכל המאוחר בחודש מרץ 2016, שאז הועבר המשיב ליחידה אחרת ואף דובר עמו על אפשרות הגשת תלונה למשטרה הצבאית, בעוד הטיפול בו החל זמן רב קודם לכן. לפיכך נטען, כי התביעה התיישנה עוד קודם להגשתה. כן נטען, כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא הבחין בין מצב של מחדל מתמשך לבין מצב של מחדל נקודתי שהסב נזק מתמשך, שלגביו תקופת ההתיישנות נמנית ממועד המחדל, שאז התגבש כוח התביעה. - טענות המשיב 8. בתגובתו חזר המשיב על טענותיו בבית המשפט קמא, טען כי ככלל סילוק תביעה על הסף הוא צעד קיצוני וכי לנוכח זכות הגישה לערכאות, צעד זה יינקט רק במקרים מובהקים. כן נטען כי ככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהחלטות המורות על המשך בירור התביעה, חלף סילוקה. 9. בעניין טענת ההתיישנות נטען, כי תביעת המשיב לא הוגשה בשל אירוע התקיפה המינית, שאמנם התרחש למעלה משבע שנים קודם הגשת תביעתו, אלא בעניין אירועים מאוחרים יותר או התרחשויות שנודעו למשיב רק במועד מאוחר. לפיכך נטען, כי התביעה לא התיישנה במועד הגשתה ומכל מקום, אין להתערב בקביעה כי נושא ההתיישנות טעון בירור עובדתי. כן נטען, כי למשיב גם טענות אשר על-פי הוראות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, מאריכות את תקופת ההתיישנות. 10. בכל הנוגע לטענת עיקרון ייחוד העילה נטען, כי הפיצוי הנתבע אינו בשל נזקי גוף אלא בשל עצם הפרת הוראות חוק למניעת הטרדה מינית, אשר על-פי טענת המשיב, זו עילת תביעה עצמאית אשר לגביה לא חל הפטור מאחריות המדינה בנזיקין על-פי חוק אחריות המדינה. עוד נטען, כי יש לאמץ את ההבחנה שעשה בית המשפט קמא בין ההפרות השונות על-פי חוק למניעת הטרדה מינית, אשר לגבי חלקן לא יחול עיקרון ייחוד העילה. המשיב טען כי הפרשנות של המבקשת לחוק למניעת הטרדה מינית תעקר את הוראת סעיף 11 בחוק זה, המחילה את החוק גם על המדינה ובאופן מיוחד גם על כוחות הביטחון. לטענתו, אם ייקבע שהמשיב מנוע מהגשת תביעה על-פי חוק זה, תיפגע יעילות החוק. זאת לטענתו, בהיעדר אפשרות לאכוף על הצבא לפעול על-פי הוראותיו ואילו לנפגע לא תהיה אפשרות לקבל פיצוי בשל התנהלות לקויה של גורמי הצבא, במנותק מהפגיעה המינית עצמה, שלגביה הוא פוצה על-פי חוק הנכים. המשיב הוסיף כי תביעתו על-פי חוק למניעת הטרדה מינית אף אינה נובעת מאותה עילה שמכוחה הוגשה תביעתו לפי חוק הנכים, כך שאף מטעם זה אין לקבל את עמדת המבקשת. שכן לטענתו, החובות החלות על המעסיק מכוח חוק זה אינן תלויות בעצם אירוע ההטרדה המינית. בטיעוניו הפנה המשיב אל פסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין זהבי, אשר על-פי טענתו, הבחין בין עצם הפגיעה המינית אשר הסבה את הנזקים הנפשיים לבין עילות אחרות. כמו כן הפנה אל פסק הדין בעניין רע"א (מחוזי תל-אביב) 29238-05-21 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' פלונית (9.6.2021) (להלן – עניין פלונית), אשר במסגרתו נדחתה טענת המדינה בדבר ייחוד העילה בנסיבות אשר על-פי טענת המשיב, דומות לנסיבות הנדונות. על-פי טענתו, בדומה לקביעות בעניין זהבי ובעניין פלונית, אף בנסיבות הנדונות אין מדובר בתביעה לפיצויים בשל הפגיעה המינית שהסבה למשיב נזק נפשי, אלא בתביעה שעילתה אופן ההתנהלות הלקוי של הצבא בכל הנוגע לאירוע. לכן, על-פי טענתו, תביעתו אינה בשל הפגיעה המינית שחווה, אלא בשל עצם ההפרה של הוראות חוק למניעת הטרדה מינית. לפיכך טענתו היא שאין לומר כי התביעה לפי חוק הנכים נשענת על אותה עילה שעליה נשענת התביעה הנדונה ולכן גם אין לסלקה בשל עיקרון ייחוד העילה. דיון והכרעה 11. עיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיב, בכתבי הטענות שהגישו הצדדים אל בית המשפט קמא בעניין בקשת המדינה לסילוק תביעת המשיב על הסף ובהחלטת בית המשפט קמא. לאחר עיון זה ומהטעמים שיובאו להלן, נמצא כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, וכן כי ניתן לדון בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי ולקבלו (על-פי הוראות תקנה 149(2)(ב) ותקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018). - הוראות חוק למניעת הטרדה מינית הנוגעות לענייננו 12. חוק למניעת הטרדה מינית קובע בסעיף 6(א) כי הטרדה מינית (כהגדרתה בסעיף 3) היא עוולה אזרחית, שעליה חלות הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בכפוף להוראות החוק. על-פי סעיף 6(ב) בחוק זה, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בשל הטרדה מינית שלא יעלה על סך 120,000 (המתעדכן בהתאם להוראת הסעיף), וזאת "ללא הוכחת נזק". סעיף 7(א) בחוק מחייב מעסיק לנקוט "אמצעים סבירים" לשם מניעת הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, לרבות את האמצעים המנויים בסעיף 7(א)(1) ו-(2), שעניינם קביעת אמצעים יעילים להגשת תלונות, טיפול בהן ביעילות ונקיטת אמצעים למניעת הישנות המעשים. סעיף 7(ב) מוסיף אמצעים נוספים שעל מעסיק לנקוט, אם הוא מעסיק מעל עשרים וחמישה עובדים. העוולה האזרחית העשויה לגרור פיצוי בסכום המרבי שנקבע (בסעיף 6(ב)), ללא הוכחת נזק, קבועה בסעיף 7(ג) בחוק, הקובע כי "מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6". הוראה זו קובעת אפוא, כי העוולה האזרחית אשר לגביה ניתן לתבוע פיצוי היא עצם הפרת החובות החלות על המעסיק על-פי סעיף 7(א) ו-(ב). 13. סעיף 11 בחוק למניעת הטרדה מינית קובע כי החוק "חל על המדינה". לעניין סעיף 7 וסעיף 8 (הקובע גם קנס במקרה של הפרת סעיף 7(ב) בחוק), נקבע כי "יראו את כוחות הביטחון, מקום שאין בינם לבין המשרתים בהם יחסי עבודה, כמעסיק, ואת המשרת בהם כעובד" (המונחים "בשירות" ו-"כוחות הביטחון" הוגדרו בסעיף 2). בניגוד לטענת המשיב, סעיף 11 לא נועד להדגיש את תחולת החוק גם כוחות הביטחון לרבות הצבא, אלא מטרתו להדגיש כי החוק חל על כוחות הביטחון חרף העובדה שאין יחסי עבודה בינם לבין המשרתים בשורותיהם. לולא הוראה מיוחדת זו, לא ניתן היה להחיל את החוק גם על כוחות הביטחון, בשל היעדר יחסי עבודה בין רוב המשרתים בכוחות הביטחון לבין המדינה (ראו את הגדרת המונח "בשירות" בסעיף 2, שהגדרתו היא "בשירות בכוחות הביטחון, מקום שאין בינם לבין המשרת בהם יחסי עבודה או בשירות אזרחי כהגדרתו בחוק שירות אזרחי, התשע"ז-2017"). עם זאת, חרף סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות אזרחיות על-פי חוק למניעת הטרדה מינית (סעיף 10), בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעה בשל עוולת הטרדה מינית בשירות ולכן הן נדונות בבית המשפט האזרחי (סעיף 10(ב)). 14. הפיצוי בסכום המרבי שנקבע בסעיף 6(ב) אף "ללא הוכחת נזק", משולם בדומה לכל פיצוי בשל נזק שנגרם כתוצאה מעוולה אזרחית. אולם מטעמי מדיניות נקבע סכום פיצוי מרבי אשר ייפסק אף ללא הוכחת הנזק שנגרם בשל העוולה האזרחית על-פי החוק. סכום הפיצוי שישולם בפועל ובלבד שלא יחרוג מהסכום המרבי שנקבע, נגזר ממגוון שיקולים ובהם עוצמת ההפרה והיקפה. שיקולים אלו נקבעו בפסיקה (ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873 (2004), כבוד השופטת ד' ביניש, פסקה 17 (להלן – עניין טוטו זהב)), אך לעתים הם נקבעים בהוראת החוק הקובעת כי בשל עוולה מסוימת ישולם סכום פיצוי מרבי ללא הוכחת נזק (כך למשל, סעיף 56(ב) בחוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן – חוק זכויות יוצרים), מונה שיקולים שישקלו בעת קביעת הפיצוי ללא הוכחת הנזק). הסדר של פסיקת פיצוי "ללא הוכחת נזק", תוך קביעת סכום מרבי שניתן לפסוק, בלי שהניזוק שכלפיו נעשתה העוולה יידרש להוכיח את עצם הנזק ואת היקפו, נקבע בדברי חקיקה נוספים (כגון, סעיף 7א(ב) בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; סעיף 56(א) בחוק זכויות יוצרים; סעיף 13(א) בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999. ראו דוגמאות נוספות בעניין בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (15.4.2015), כבוד השופט י' עמית, פסקה 36 (להלן – עניין אבנרי)). הסדר זה, הפוטר את הניזוק מהצורך בהוכחת נזקו והיקפו כתנאי לקבלת פיצוי בשל העוולה שעוולו כלפיו, נקבע בדרך כלל לגבי עוולות אשר לגביהן מתקיימים שני תנאים. האחד, בשל אופייה של העוולה, על-פי רוב אין יכולת ממשית להוכיח את נזקו של הנפגע ואת היקפו. השני הוא הרצון להרתיע מעוולים בכוח מעשיית אותה עוולה (עניין טוטו זהב, שם; ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.2016), כבוד השופט י' עמית פסקה 79 (להלן – עניין דניאל)). הסדר זה, הפוטר את הנפגע מהצורך להוכיח את נזקו ואת היקפו כתנאי לקבלת פיצוי, נקבע אפוא, בדרך כלל במצבים שבהם "הנזק טבוע בעוולה או במעשה הפוגע, וההסתברות להתקיימות שני התנאים דלעיל גבוהה" (אבנרי, שם). 15. אף שבחוק למניעת הטרדה מינית נקבע הסדר המאפשר פסיקת פיצוי "ללא הוכחת נזק", בדומה להסדרים שנקבעו גם בדברי חקיקה אחרים, ולכן הניזוק הופטר מהצורך להוכיח את נזקו ואת היקפו, עדיין מדובר בפיצוי על נזק לכל דבר ועניין. שכן, "פיצוי ללא הוכחת נזק עודנו פיצוי בגין נזק, ורק רכיב ההוכחה הוא שמתייתר" (ההדגשה אינה במקור) (עניין דניאל, שם). מאחר שפיצוי "ללא הוכחת נזק" הוא פיצוי בשל נזק, אפילו אין צורך בהוכחתו, פסיקתו על-פי השיקולים שנקבעו לקביעת סכומו ובלבד שלא יחרוג מהסכום המרבי (עניין טוטו זהב, שם), שוללת אפשרות לפסוק במקביל גם פיצוי בשל הנזק שכן הוכח. זאת בדומה למצב ההפוך, שעל-פיו אם נפסק פיצוי בשל נזק שהוכח, לא ניתן לפסוק לצדו גם פיצוי בשל נזק שהניזוק הופטר מהוכחתו. שכן, "מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני (כללי או מדויק) והן בגין נזק בלתי ממוני. יצוין כי בפועל, נוכח קשיי ההוכחה והכימות של נזק בלתי ממוני, לעיתים אין הבדל רב בינו לבין פיצוי ללא הוכחת נזק, אך לא ניתן לפסוק אותם במצטבר זה לזה" (עניין דניאל, שם). 16. ניתן אם כן, לסכם, כי תביעה על-פי חוק למניעת הטרדה מינית היא תביעת נזיקין בשל עוולה אזרחית, שעניינה הפרת חובות המעסיק על-פי החוק ואשר הוראות פקודת הנזיקין חלות עליה בכפוף להוראות חוק זה (סעיף 6(א) בחוק). החוק פטר את התובע מהוכחת נזקו ושיעורו, אך עצם תשלום הפיצוי הוא בשל הנזק שנגרם בשל העוולה, אף אם אין צורך בהוכחת הנזק. בכל מקרה, תנאי לתשלום הפיצוי הוא הוכחת ההפרה המבססת את העוולה. - עיקרון ייחוד העילה – רקע 17. הוראות סעיף 6(א) ו-(ב) בחוק אחריות המדינה קובעות כי המדינה אינה אחראית בנזיקין לנזקי גוף – חבלה, מחלה או החמרת מחלה – שנגרמו לחייל במהלך שירותו הצבאי או עקב שירותו. בכך חוסמת הוראה זו את האפשרות לתבוע את המדינה בנזיקין בשל נזקי גוף שנגרמו לחייל כתוצאה מאירוע שהתרחש במהלך שירותו הצבאי. זו לשון סעיף 6, בניסוחו על-פי תיקון מס' 9 של החוק משנת 2016: (א) אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל חייל בתקופת שירותו ועקב שירותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע – אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה כאמור שהיא חבלת שירות. (ב) אין המדינה אחראית בנזיקים על מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לחייל בתקופת שירותו ועקב שירותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע – אין המדינה אחראית בנזיקים על מחלה או על החמרת מחלה כאמור שהיא מחלת שירות. (ג) בסעיף זה – "חבלה", "חבלת שירות", "מחלה", "מחלת שירוות", "שירות צבאי" ו"שירות" – כהגדרתם בחוק הנכים; "חוק הנכים" – חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב]; "חייל בשירות קבע" – חייל בשירות קבע כהגדרתו בחוק הנכים, למעט חייל כאמור המשרת בשירות קבע ברציפות לשירות החובה, כמשמעותו בסעיף 2ב לחוק האמור, במהלך התקופה האמורה באותו סעיף. (הוראות תיקון מס' 9 של חוק אחריות המדינה משנת 2016 נכנסו לתוקף ביום 27.4.2017 והן משנות את המצב שקדם לו לגבי חייל בשירות קבע. לענייננו אין משמעות לשינוי שחל בעקבות התיקון, אך בעת קריאת פסקי הדין שקדמו לו, יש לתת את הדעת לנוסח הקודם. סעיף 6(א) המקורי עסק הן במחלה הן בחבלה שנגרמו בתקופת השירות הצבאי עקב השירות, תוך נקיטת הגדרה זהה לזו הקבועה בחוק הנכים. זו הייתה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". סעיף 6(ב) המקורי קבע כי הגדרת "שירות צבאי" היא כהגדרתו בחוק הנכים). 18. ההסדר הקבוע בחוק אחריות המדינה, החוסם את האפשרות של חייל אשר נחבל או חלה במהלך שירותו הצבאי לתבוע את המדינה בנזיקין, לא נועד לשלול ממנו פיצוי על נזקו, אלא הדבר נובע מההסדר המיוחד הקבוע בחוק הנכים. הסדר זה מטיל על המדינה אחריות מוחלטת לפצות את החייל שניזוק בנסיבות כאמור, אשר אינה על בסיס אשם על-פי דיני הנזיקין. בהתאם להסדר זה, "משהוטלה על מדינת ישראל אחריות מוחלטת לתשלומים על-פי חוקי התגמולים והשיקום, הוסרה ממנה במקביל האחריות על בסיס האשם, הקבועה בדיני הנזיקין. כנגד הסרת האחריות האחת באה האחריות האחרת" (ע"א 507/79 ראונדנאף נ' חכים, פ"ד לו(2) 757 (1982), כבוד השופט מ' שמגר, פסקה 9 (להלן – עניין ראונדנאף). ראו בין השאר, גם: ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כט(2) 601 (1975), כבוד השופט י' כַּהַן, פסקה 3 (להלן – עניין רפאל); ע"א 5164/91 מדינת ישראל נ' עזרא, פ"ד מח(2) 446 (1994), כבוד השופט ת' אור, פסקה 7). מדובר אפוא, בהסדר מיוחד, אשר מעניק לחייל שנפגע במהלך שירותו "רשת ביטחון" שהוא יפוצה על נזקי הגוף או הנפש אשר נגרמו לו במהלך שירותו הצבאי ומנגד, פוטר את המדינה מאחריות נזיקית לאותן פגיעות, הנקבעת על בסיס אשם. כך בין השאר, הוסברה תכליתו של הסדר זה: "בכדי לתמוך ולסייע לאותם חיילים שנפגעו בדרך של מחלה, החמרת מחלה או חבלה בעת השירות הצבאי, יצרה המדינה מעין 'רשת ביטחון'. חקיקה סוציאלית בדמות חוק הנכים נועדה לסייע לחיילים הללו, שהרע התממש בעניינם. עסקינן בהסדר מיוחד – סוג של אחריות שלא על פי כללי דיני הנזיקין. אך שטר ושוברו בצידו. יחד עם הסיוע – אם בתגמולים או בצדדים אחרים – נקבע גם פטור של המדינה מנשיאה באחריות נזיקית ביחס לפגיעות מעין אלה. המחוקק פתח את שער התשלום, והגבילו על פי מתווה ייחודי. זוהי דוגמא של צדק חלוקתי בשדה הקרב. כך בראיה של התפקיד הייחודי של החייל, וחובת המדינה לדאוג לו במקרה של גרימת נכות עקב ותוך כדי השירות" (רע"א 2223/14 מדינת ישראל קצין התגמולים נ' פלוני (17.1.2017), כבוד השופט נ' הנדל, פסקה 4. ראו גם את פסק-דינו של כבוד השופט מ' מזוז (להלן – רע"א 2223/14 פלוני)). 19. היקף הפטור שניתן למדינה מאחריות בנזיקין כלפי חיילים שנפגעו במהלך שירותם, כפי שנקבע בהוראות חוק אחריות המדינה, נגזר מן השאלה אם הנסיבות שבעטיין המדינה נתבעת באות בגדר הנסיבות שעליהן חל חוק הנכים. כך, כל אימת שנבחנה שאלת היקף הפטור האמור, התשובה שניתנה לכך הייתה התשובה הפשוטה כי "בכל מקרה הנופל לחוק הנכים, יחול הפטור מאחריות בנזיקין" (עניין רפאל, שם. ראו בין השאר, גם: עניין ראונדנאף, שם; עניין זהבי, כבוד השופטת א' חיות, פסקה 14; רע"א 11990/04 מדינת ישראל, משרד הביטחון נ' פלונית (31.12.2008), כבוד השופט א' גרוניס, פסקה 4; רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון (24.1.2012), כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 12 (להלן – עניין זכאי); ע"א 4734/21 פלוני נ' משרד הביטחון (4.10.2021), כבוד השופט י' עמית, פסקה 6 וכן הפסיקה הנזכרת בפסקי-דין אלו). עצם הסעד על-פי חוק הנכים, הוא זה אשר מקנה למדינה את החסינות מפני תביעת נזיקין, כפי שנקבעה בסעיף 6 בחוק אחריות המדינה (סעיף 6(א) שקדם לתיקון). כך למשל, הוסבר בעניין זה: "ההסדרים הקבועים בחוק הנכים מקנים לאדם שנפגע במהלך שירותו הצבאי, זכות לקבל תגמולים והטבות מהמדינה. יחד עם זאת, סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים מקנה למדינה חסינות מפני תביעה נזיקית הנובעת מאותן עילות. כך, בכל מקרה הנופל בגדרו של חוק הנכים, קמה למדינה חסינות בנזיקין (...). מתן חסינות למדינה מפני תביעות נזיקין, מקום שבו קיים סעד לתובע בגדר חוק הנכים, היא התכלית הפרטיקולרית של הוראת סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים..." (עניין זכאי, שם). - סיכום ביניים 20. מכל האמור עולה אם כן, כי על-פי סעיף 6 בחוק אחריות המדינה, המדינה פטורה מאחריות בנזיקין בשל נזק גוף או נזק נפשי שנגרם לחייל במהלך שירותו הצבאי ועקב שירותו. בהתאם לכך המדינה הופטרה מתשלום פיצוי בשל נזק גוף או נזק נפשי שנגרם בנסיבות כאמור, אפילו הוכחת הנזק אינה נדרשת. שכן וכאמור, הוראת סעיף 6 בחוק אחריות המדינה, "מקיימת יחס של 'כלים שלובים' עם ההוראות המקנות לנפגע סעד בגדר חוק הנכים, במובן זה שהזכות לקבלת סעד על פי חוק הנכים 'מרוקנת' את יכולתו של הנפגע לתבוע את המדינה בנזיקין" (עניין זהבי, שם). המבחן שעל-פיו ייקבע אם לנוכח הוראת סעיף 6 בחוק אחריות המדינה נשללת האפשרות לתבוע מהמדינה פיצוי בשל עוולה אזרחית כלשהי, לרבות עוולה אזרחית על-פי חוק למניעת הטרדה מינית הוא אפוא, אם הסעד הנתבע בא בגדרו של הסעד שניתן לפסוק על-פי חוק הנכים. המבחן אינו מה הייתה העוולה שכתוצאה ממנה נפגע החייל, המבחן גם אינו אם למדינה היה אשם, אלא המבחן הוא מבחן הנזק. גם לא נבחנת השאלה אם בפועל הוגשה תביעה על-פי חוק הנכים ואם תביעה זו התקבלה, אלא רק אם קיימת עילת תביעה על-פי חוק זה, אפילו לא הוגשה או הוגשה ונדחתה בשל נימוק שאינו נעוץ בהיעדר זכאות לסעד לפי חוק הנכים אלא מטעם אחר, כגון, התיישנות (ע"א 4044/07 פרייברג נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון (22.3.2009), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 9 (להלן – עניין פרייברג)). כל זאת כפי שיובהר עתה ביתר פירוט. - תחולת עיקרון ייחוד העילה לפי מבחן הנזק – בכלל ועל-פי חוק למניעת הטרדה מינית 21. בית המשפט קמא יצר הבחנה בין סוגי הפרות של חובות המעסיק על-פי חוק למניעת הטרדה מינית, אשר הפרתן היא בגדר עוולה אזרחית לפי חוק זה. על-פי הבחנה זו וכמפורט לעיל, בית המשפט קמא קבע כי עיקרון ייחוד העילה על-פי חוק אחריות המדינה יחול אם רשויות הצבא הפרו את חובותיהם על-פי סעיף 7(א)(1) או על-פי רישת סעיף 7(א)(2) בחוק למניעת הטרדה מינית. לעומת זאת, אם הופרו החובות על-פי סיפת סעיף 7(א)(2), כי אז על-פי קביעת בית המשפט קמא, עיקרון ייחוד העילה לא יחול. הבחנה זו נומקה בהחלטת בית המשפט קמא בכך שהפרת ההוראות הראשונות מתבטאת באי יצירת סביבת עבודה בטוחה, אשר כאמור בהחלטתו, נוגעת "ל'קרקע' עליה צמח מעשה ההטרדה המינית". לעומת זאת, לשיטתו, סיפת סעיף 7(א)(2) עוסקת בהיעדר טיפול נאות בהטרדה המינית ולכן הפרת החובות על-פיה צופה פני עתיד. הבחנה זו אינה רק מלאכותית, כטענת המדינה, אלא דומה כי אינה יכולה להשליך על נושא הפטור שניתן למדינה מאחריות בנזיקין על-פי 6 בחוק אחריות המדינה. שכן, האבחנה בין תביעה לפיצויים שלגביה חל הפטור מאחריות בנזיקין שניתן למדינה לבין תביעה שלגביה פטור זה לא יחול, אינה בין סוגי עילות או בין סוגי עוולות, אלא בין סוגי נזקים ועבור מה הם משולמים. זאת כפי שנקבע בעניין זהבי ובעקבותיו גם ברע"א 2223/14 פלוני. כך מן הטעם שכאמור, תכלית הפטור על-פי חוק אחריות המדינה היא הסרת אחריות המדינה על בסיס אשם. אם אחריות המדינה לפיצוי אינה נקבעת על בסיס אשם, אלא מכוח אחריות מוחלטת מכוח חוק הנכים, אזי ממילא לא נדרשת בחינה של השאלה אם יש למדינה אשם בשל הפרת חובותיה על-פי חוק למניעת הטרדה מינית ואם הופרו. 22. בעניין זהבי נדונה תביעתו של איש כוחות הביטחון נגד המדינה, אשר כללה מגוון טענות ועילות. כלשון בית המשפט, היה זה "ערב רב של טענות" (שם, פסקה 15), אשר לפיהן נתבעו פיצויים בשל נזקים נטענים מסוגים שונים. בכלל זה, נוסף על הנזקים הנטענים בשל פגיעה נפשית, נתבעו פיצויים בשל נזקים הנובעים מפגיעה נטענת בשם הטוב, בשל לשון הרע, בשל השחרור המוקדם מהשירות וכדומה. בדומה, גם בעניין רע"א 2223/14 פלוני נדונה תביעתו של חייל אשר במסגרתה נתבעו פיצויים בשל נזקים מסוגים שונים. נוסף על הנזקים בשל פגיעות פיזיות ונפשיות, נתבעו פיצויים בשל הנזקים הנטענים שנגרמו לאותו חייל בשל חשיפת זהותו, אשר בעטיה נטען כי נגרמו לו נזקים בשל הפגיעה בפרטיותו, בשמו הטוב, בביטחונו האישי, בחופש העיסוק ובחופש התנועה שלו. בשני המקרים נדרשה הבחנה בין העילות והטענות אשר לגביהן חל עיקרון ייחוד העילה ומטעם זה הפיצוי הוא על-פי חוק הנכים ולכן תביעת הנזיקין בעניינן תידחה על הסף, לבין אלו אשר לגביהן עיקרון ייחוד העילה אינו חל ולכן תביעת הפיצויים נגד המדינה אינה נחסמת. המבחן שעל-פיו נעשתה אותה הבחנה בשני המקרים, הוא פשוט מאוד. נקבע כי עיקרון ייחוד העילה חל על נזקי גוף, לרבות נזק נפשי, אשר נובעים מאירוע שהתרחש במהלך השירות הצבאי ועקב השירות ועל כל הכרוך בכך והנובע מכך. כך מהטעם שזה אף המבחן המזכה בתגמולים על-פי חוק הנכים, התואם את הגדרת הקשר הסיבתי בין הנזק לשירות לפי סעיף 6 בחוק אחריות המדינה. לפיכך, אם הנזק נכלל בהגדרה רחבה זו, באופן המקים עילה לקבלת תגמולים מכוח חוק הנכים, כי אז בשל עיקרון ייחוד העילה, לא ניתן להגיש נגד המדינה תביעה לתשלום פיצויים בשל אותם נזקים. כך אפילו לא הוגשה תביעה לפי חוק הנכים בפועל, אלא רק קמה עילה על-פיו (עניין פרייברג). לעומת זאת, אם התביעה נגד המדינה לתשלום פיצויים נובעת מאירוע שאירע במהלך השירות הצבאי ועקב השירות, אך הנזק שנגרם בעטיו אינו נזק גוף או נזק נפשי, אלא נזק מסוג אחר, כי אז אין תחולה לעיקרון ייחוד העילה. שכן וכאמור, אם הנזק הנטען אינו בר פיצוי על-פי חוק הנכים, כי אז המדינה לא תופטר מאחריות על-פי סעיף 6 בחוק אחריות המדינה (עניין זהבי, פסקה 15; רע"א 2223/14 פלוני, כבוד השופט נ' הנדל, פסקאות 10-8). כך נקבע בעניין זהבי (שם, פסקה 15): "בענייננו, נראה כי העיקרון בדבר ייחוד העילה מכוון לחול על נזקי גוף הנובעים מאירוע שהתרחש בעת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי. על כך ניתן ללמוד מהגדרת המונח 'נכות' המזכה בתגמולים על פי חוק הנכים בשילוב עם הוראת הפטור שבסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים. שתי ההוראות הללו מתייחסות לחבלה, מחלה או החמרת מחלה אשר נגרמו לאדם 'בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי' (ולמען הסר ספק יודגש כי המונחים 'חבלה' ו'מחלה' מתייחסים גם לפגיעה נפשית ולא רק לפגיעה פיזית). על כן, אין הנפגע בנסיבות אלה יכול להישמע בתביעה נזיקית נגד המדינה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו (...). לעומת זאת ככל שמדובר בהתרחשות שאירעה בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי אשר לא גרמה לנזק גוף אלא לנזק אחר כי אז אין תחולה לעקרון ייחוד העילה משום שאותה התרחשות אינה בת פיצוי על פי חוק הנכים ומשכך אין מוקנה למדינה פטור בגינה על-פי סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (...)" (ההדגשה אינה במקור). 23. המבחן האמור, המבחין בין סוגי נזקים ולא בין עילות התביעה, קובע הבחנה ברורה בין מסכת העילות והטענות אשר "מתכנסת לנזק גוף שנגרם... על כל ראשי הנזק הנובעים ממנו והנלווים אליו" (עניין זהבי, שם), אשר התביעה בעניינן, על כל חלקיה וכל הנובע מאותן עילות, תידחה על הסף, לבין נזקים כספיים אחרים שאינם קשורים בנזק הגוף או הנזק הנפשי. בכלל זה, נזקים בשל לשון הרע, בשל שחרור מוקדם משירות, נזקי רכוש, פגיעה בשם הטוב, בחופש העיסוק, בחופש התנועה וכדומה (עניין זהבי, שם; עניין רע"א 2223/14 פלוני, כבוד השופט נ' הנדל, פסקאות 10-8). בהתאם לכך, עיקרון ייחוד העילה אינו חל רק לגבי אותם נזקים שאמנם נגרמו כתוצאה מהתרחשות שאירעה במהלך השירות ועקב השירות, אך הם נזקים שאינם נזקי גוף או נפש במובן הרחב ולכן חוק הנכים אינו חל לגביהם. כך הוסברה הבחנה זו (עניין זהבי, שם): "במקרה שלפנינו מעלה המערער בתביעתו ערב רב של טענות ובהן טענות לנזק גוף (נכות נפשית), טענות בעילה של לשון הרע ודרישה לפיצוי בגין הפגיעה שנגרמה לשמו הטוב וכן טענות לשחרורו מן השירות הצבאי שלא כדין ולנזק כלכלי והפסד הכנסה שנגרמו לו כתוצאה מכך... ... מדובר בפרשה שהתרחשה בעת שירותו הצבאי של המערער והנזקים שהוא טוען להם בשל התנהלות המדינה באותה פרשה קשורים, לכאורה, בקשר סיבתי לשירותו הצבאי. משכך יש לראותם כנזקים שנגרמו 'עקב השירות הצבאי', ככל שיוכחו. אך כפי שצוין לעיל, אין די בכך שמדובר בעילה שקמה בעת השירות הצבאי ועקב השירות על מנת להחיל לגביה את עקרון ייחוד העילה על-פי חוק הנכים וכפועל יוצא מכך את הוראת הפטור שבסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים. תחולתם של אלה מותנית בכך שמדובר בעילה נזיקית אשר כתוצאה ממנה סבל התובע 'נזק גוף'. לעומת זאת, תביעה בגין פגיעה בשמו הטוב של אדם, גם אם קרתה בעת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי, ככל שהנזק הנטען בגינה אינו נזק גוף, לא תדחה על הסף בשל עקרון ייחוד העילה ובשל הפטור האמור, בהיעדר תרופה לנזק כזה על פי חוק הנכים. הוא הדין למשל בנזק רכוש הנגרם לאדם בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי וניתן לחשוב על דוגמאות נוספות. אשר על כן, ככל שהעילה אשר בגינה תבע המערער מתכנסת לנזק גוף שנגרם לו, על כל ראשי הנזק הנובעים ממנו והנלווים אליו, דין התביעה להידחות על הסף בשל עקרון ייחוד העילה והפטור הנתון למדינה בסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים. לעומת זאת – ומבלי להביע כל עמדה לגוף הטענה – ככל שמדובר בנזק כספי שנגרם למערער בגין לשון הרע שאינו קשור בכל צורה ואופן לנזק הגוף הנטען על-ידו, אין מקום לדחיית התביעה על הסף" (ההדגשות אינן במקור). 24. מסקנת הדברים בעניין זהבי בכל הנוגע להבחנה בין עילות שלגביהן חל עיקרון ייחוד העילה לבין אלו שלגביהן עיקרון זה אינו חל, היא כאמור, פשוטה. רק אם נתבע "נזק כספי שנגרם... שאינו קשור בכל צורה ואופן לנזק הגוף הנטען... אין מקום לדחיית התביעה על הסף" בשל עיקרון ייחוד העילה. לעומת זאת, אם "העילה אשר בגינה תבע... מתכנסת לנזק גוף... על כל ראשי הנזק הנובעים ממנו והנלווים אליו, דין התביעה להידחות על הסף בשל עיקרון ייחוד העילה והפטור הנתון למדינה..." (עניין זהבי, שם. ראו עוד בעניין רע"א 2223/14 פלוני, שם. כן ראו בעניין ע"א 9878/06 עמית נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון (30.12.2008), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 17, את האבחנה בין נזקים שבעטים משולמים תגמולים על-פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, שלגביהם חל עיקרון ייחוד העילה, לבין נזקים אחרים שלגביהם עיקרון זה אינו חל). 25. סיכום הדברים הוא אם כן, כי על-פי המבחן שנקבע בעניין זהבי (כפי שיושם בעניין רע"א 2223/14 פלוני) וכטענת המדינה, כדי לשלול את תחולת עיקרון ייחוד העילה, יש להצביע על כך שהנזק שבעניינו נתבע הפיצוי נוצר כתוצאה מ"התרחשות שאינה בת פיצוי על-פי חוק הנכים" וכן כי הנזק "אינו קשור בכל צורה ואופן לנזק הגוף". אין מדובר בהבחנה בין החובות החלות על המדינה שעל-פי הנטען הפרה, אלא ההבחנה היא רק בין סוגי הנזק. אם אירוע הפגיעה המינית שבעטיו הוגשה התביעה לפי חוק מניעת הטרדה מינית הסב נזק גוף או נזק נפשי שבעטיו קמה לתובע עילה לפי חוק הנכים (שאף התקבלה ומשולמים לו תגמולים), כי אז חל עיקרון ייחוד העילה. במצב זה התובע מפוצה על נזקו ולפיכך כל הטענות, כל העילות הקשורות באירוע זה וכל ההפרות של הוראות חוק למניעת הטרדה מינית נבלעות בנזק הגוף או הנפש שבעטיו התובע-הנפגע מפוצה על-פי חוק הנכים. לעומת זאת, אם אין כל טענה כי הפגיעה המינית או כי הפרת הוראות חוק מניעת הטרדה מינית הסבו נזק גוף או נזק נפשי, כי אז לא תהיה מניעה לכך שתוגש נגד המדינה תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק למניעת הטרדה מינית. המצב השני הוא זה שנדון בעניין פלונית, שעליו ביקש המשיב לבסס את טענותיו. באותו עניין דובר בחיילת שהגישה תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק למניעת הטרדה מינית, בעוד שלא הייתה כל טענה מצדה כי בעקבות האירוע נגרמו לה נזקי גוף או נזק נפשי. מטעם זה, לא קמה לה זכאות לתגמולים על-פי חוק הנכים ואמנם, היא אף לא הגישה תביעה על-פי חוק זה. לא דובר בהימנעות מהגשת תביעה לפי חוק הנכים, חרף הזכאות על-פי חוק זה, אלא בהיעדר כל עילה על-פיו. מכיוון שכך, בעניין פלונית כלל לא דובר במצב אשר "נופל לחוק הנכים" ולכן גם לא חל הפטור של המדינה מאחריות בנזיקין על-פי סעיף 6 בחוק אחריות המדינה ואף עיקרון ייחוד העילה לא חל. מאותם טעמים, גם לא ניתן להקיש מאותו עניין לענייננו. 26. אין אפוא, מקום להבחנה שנעשתה בהחלטת בית המשפט קמא בין סוגי ההפרות החלות על המעסיק לפי חוק למניעת הטרדה מינית, לשם מתן מענה לשאלה אם עיקרון ייחוד העילה חל באופן השולל את אפשרות הגשת התביעה לפי חוק זה. כך מהטעם שכאמור, עיקרון ייחוד העילה נגזר מהשאלה אם חלה על המדינה אחריות על-פי חוק הנכים ולכן וכאמור, הכלל הוא כי "בכל מקרה הנופל לחוק הנכים, יחול הפטור מאחריות בנזיקין" (עניין רפאל, שם). מאחר שאחריות המדינה על-פי חוק הנכים היא מוחלטת, ללא בחינת שאלת האשם, המבחן להחלת הפטור שניתן למדינה מאחריות בנזיקין לפי חוק אחריות המדינה אינו מה הייתה ההפרה שבעטיה נתבע הפיצוי. המבחן הוא על-פי סוג הנזק שנגרם ואם מדובר בנזק גוף במובנו הרחב, המפוצה לפי חוק הנכים. - יישום עיקרון ייחוד העילה בנסיבות הנדונות 27. ההתרחשות שבעטיה הוגשה תביעת המשיב על-פי חוק למניעת הטרדה מינית היא אירוע הפגיעה המינית שהוא חווה במהלך שירותו הצבאי אשר הסב לו נזק נפשי. תביעתו לפי חוק הנכים בשל אירוע זה אמנם התקבלה, נקבעה לו נכות בשל פוסט טראומה בשיעור 30% ומשולמים לו תגמולים על-פי חוק הנכים. תביעה זו התקבלה ללא בחינת שאלת האשם של מי מגורמי הצבא וללא בחינת השאלה אלו חובות לפי חוק למניעת הטרדה מינית או מכוח חקיקה אחרת הופרו ואם אמנם הופרו. ההכרה לפי חוק הנכים ומתן כלל התגמולים על-פיו משולמים וניתנים רק על יסוד העובדה שנמצא כי למשיב נגרם נזק גוף או נזק נפשי בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו. למשיב עמדה עילת תביעה לפי חוק הנכים שאמנם התקבלה, ללא בחינת שאלת האשם של מי מגורמי הצבא ובלי שנבדק אם הצבא הפר חובות כלשהן ואם הפר, אלו חובות הופרו. לפיכך, אפילו תביעת המשיב לפי חוק הנכים לא הייתה מוגשת בפועל ועל אחת כמה וכמה מעת שהוגשה והתקבלה ונזקיו מפוצים על-פי חוק זה, תביעתו נגד המדינה לקבלת פיצוי לפי חוק למניעת הטרדה מינית נחסמת בהתאם להוראת סעיף 6 בחוק אחריות המדינה ועל-פי עיקרון ייחוד העילה. הזכאות לתגמולים לפי חוק הנכים אינה נקבעת על בסיס אשם מצד המדינה, ולכן אין מקום להבחנה בין סוגי ההפרות של החובות החלות על-פי חוק למניעת הטרדה מינית. כל הטענות וכל העילות הקשורות בהתרחשות שעומדת בבסיס תביעתו של המשיב על-פי חוק למניעת הטרדה מינית, נבלעות בכלל הנזקים שבעטים הוא מפוצה בפועל על-פי חוק הנכים. לכן וכאמור, אין עוד רלוונטיות לשאלה אלו חובות הופרו כלפיו או בעטיה של איזו עוולה אזרחית נגרמו נזקיו הנפשיים. שכן וכאמור, אם עילת התביעה "מתכנסת לנזק גוף שנגרם לו, על כל ראשי הנזק הנובעים ממנו והנלווים אליו, דין התביעה להידחות על הסף בשל עקרון ייחוד העילה והפטור הנתון למדינה בסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים" (עניין זהבי, שם). עיקרון ייחוד העילה חולש על כל ראשי נזקי הגוף או הנפש, על כל הכרוך בהם ועל כל אשר נלווה אליהם. אם עיקרון ייחוד העילה חל, כי אז לא ניתן להגיש תביעת נזיקין נפרדת בשל כל טענה הקשורה באותו אירוע, גם לא לפי חוק למניעת הטרדה מינית (השוו, לעניין ייחוד העילה על-פי סעיף 8 בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975: רע"א 1519/20 פלונית נ' רעות – שרות נשים סוציאלי (11.8.2020), כבוד השופט י' עמית, פסקאות 24-23; כבוד השופטת י' וילנר, פסקאות 9-5). שכן וכאמור, הפיצוי אשר נפסק לפי החוק למניעת הטרדה מינית נפסק בשל הנזק שנגרם כתוצאה מעוולה אזרחית לפי חוק זה, אפילו פסיקתו היא ללא צורך בהוכחת הנזק ושיעורו. 28. בהתאם לכל האמור, דין תביעת המשיב על-פי חוק למניעת הטרדה מינית להידחות על הסף בשל עיקרון ייחוד העילה והפטור מאחריות המדינה בנזיקין על-פי סעיף 6 בחוק אחריות המדינה. - התיישנות 29. לנוכח המסקנה כי יש לדחות את תביעת המשיב על הסף בשל עיקרון ייחוד העילה, איננו נדרשים עוד לשאלה אם תביעתו גם התיישנה. עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, נוסיף בתמצית, כי קשה לחלוק על כך שכוח התביעה עמד למשיב כבר סמוך לאירוע הפגיעה המינית, אשר התרחש בחודש דצמבר 2015. ספק אם האירועים שנטען כי אירעו במועד מאוחר יותר מקימים עילת תביעה עצמאית נפרדת ולכן נראה לכאורה, כי תביעת המשיב אמנם התיישנה טרם הגשתה. סיכום ותוצאה 30. ערעור המדינה מתקבל. בהתאם לכך, החלטת בית המשפט קמא מבוטלת ותביעת המשיב נגד המדינה, על כל חלקיה, נדחית על הסף. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות. בהיעדר פרטים בעניינו של המשיב, אין מניעה לפרסם את פסק הדין.