פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט דוד זילר
תובע
משה וידבקסי
ע"י ב"כ עוה"ד אביבה רפ
נגד
נתבע
שמחה בונים
ע"י ב"כ עוה"ד יוסי רייטר
פסק דין
עניינה של תביעה זו בבקשת התובע להורות על ביטול משכנתא ("המשכנתא") הרשומה לטובת הנתבע על מחצית דירה השייכת לתובע ברח' יוסף מתתיהו בירושלים (גוש 30069 חלקה 268) ("הדירה"). הנתבע הינו בנו (ויורשו) של דודו של התובע, צבי וידבסקי ז"ל שהלך לעולמו ביום 1.8.18 ("צבי"). הדירה עצמה הגיעה לידיו של התובע בירושה מסבו שמחה וידבסקי ("הסב") אשר נפטר בשנת 1988, וציווה את הדירה לטובת אבי התובע, אברהם וידבסקי ז"ל שהלך לעולמו ביום 30.10.22 ("אברהם"), ולתובע. מקור המשכנתא בהסכם שיעבוד מיום 14.11.01 שנחתם בין התובע לבין צבי. על פי ההסכם הקצר (תכנו אינו עולה על כחצי עמוד), התובע חב לצבי 135,000 דולר בצרוף ריבית דולרית בשיעור 8% לשנה בגין תמיכת צבי בתובע, ועל חוב זה להיפרע 180 יום לאחר דרישה. ככתוב בהסכם, לשם הבטחת החוב שעבד התובע לצבי את מלוא זכויותיו "הקיימות והעתידיות בדירה... זכויותיו של [התובע] הינם מכח צוואת המנוח שמחה בונם וידבסקי ז"ל (ביחס למחצית הדירה), וכן ירושה אפשרית של אביו, אברהם מרדכי וידבסקי, במחצית האחרת של הדירה" ("ההסכם" או "הסכם השעבוד"). על פי האמור עוד בהסכם, התחייב התובע לחתום על יפוי כח בלתי חוזר המייפה את כוחם של עורכי דין, ובהם עו"ד אברהם ניזרי, לרשום את השעבוד האמור לטובת צבי. בהתאם לאמור, במועד חתימת ההסכם, נחתם גם יפוי הכח על ידי התובע, והוא אושר על ידי אחד מעורכי הדין במשרד, שלימים הפך גם שופט (אך הוא לא העיד בהליך, ונמסר כי נסיבות החתימה, שהיא מלפני שנים רבות, אינן זכורות לו). ביפוי הכח נאמר כי ידוע כי עורכי הדין מייצגים את שני הצדדים. מטעם שאינו לחלוטין ברור, יפוי כח בלתי חוזר נוסף בנוגע לרישום השעבוד, נחתם על ידי התובע עבור עורכי הדין גם ביום 23.7.03, והוא אושר על ידי עו"ד אברהם ניזרי. יוער כי באותו מועד נחתם גם יפוי כח כללי לטובת עורכי הדין על ידי התובע. רישום המשכנתא עצמו, על שמו של צבי, בוצע לראשונה רק בשנת 2010. הדבר נובע מהשתלשלות הליכים שונים שנגעו לדירה, כפי המפורט להלן, אשר עד אז היתה רשומה כאמור על שם הסב: בצוואתו הוריש הסב את הדירה לאברהם ולתובע, תוך שקבע כי בניו ישראל וידבסקי ("ישראל") וצבי יהיו ממונים על חלקו של אברהם שהיה בלתי כשיר. יתרת רכושו לאחר מתנות ספציפיות שונות, צוותה במסגרת הצוואה לאשתו ו- 4 ילדיו של הסב. לאחר הפטירה, הודיעו האישה והאחים על הסתלקות מחלקם בצוואה לטובת צבי וצו קיום צוואה ניתן בהתאם. משכך הפכה לכאורה הדירה להיות מחציתה בבעלות צבי ומחציתה בבעלות התובע. בשנת 1990 הגיש עם זאת ישראל בקשה לבית המשפט כנגד צבי בנוגע להסתלקות אברהם מחלקו בצוואה, וזאת בטענה שהיה לפי הנטען בלתי כשיר לעשות כן. במסגרת זו הוטל עיקול על הדירה, אשר על פי האמור בבקשה נועד להגן מפני ביצוע עסקה בחלקו של אברהם בה, שהיה פסול דין, וכן בחלק התובע שהיה אז קטין. בשנת 1993 נפתח הליך נוסף על ידי ישראל כנגד צבי לביטול צו קיום צוואת הסב, וזאת בטענה כי אברהם לא היה כשיר להסתלק מחלקו בדירה. נטען כי יש להגן מפני עריכת דיספוזיציה בדירה על ידי צבי הן בנוגע לחלקו של אברהם שהינו פסול דין, והן בנוגע לחלק התובע, שהיה אז קטין כבן 16. בדיון שנערך בבית המשפט האשימו ישראל וצבי זה את זה. ישראל טען כי צבי מנסה לגזול את חלקו של אברהם בדירה, וצבי טען כי בהעדר אפוטרופוס כדין, ישראל נטל לעצמו את כספי הביטוח הלאומי להם זכאי היה אברהם, וכי הוא זה אשר בפועל דואג לאברהם ולבנו (הוא התובע), לגביו מונה הוא גם כאפוטרופוס. בהחלטה בהסכמה במסגרת הדיון שנערך, ניתן צו זמני המונע דיספוזיציה בדירה וזאת בנוסף לצו העיקול שניתן. נקבע עוד, כי תוגש על ידי צבי בקשה למינוי אפוטרופוס עבור אברהם. בשנת 2005 הוגשה על ידי צבי בקשה למינוי אפוטרופוס עבור אברהם. התובע היה צד להליך זה. בסופו של הליך זה, ניתנה החלטה לפיה מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס עבור אברהם. בשנת 2008 הגיש צבי בקשה כנגד ישראל לביטול צו העיקול וצו המניעה שהוטלו על הדירה, תוך שהודיע כי הוא מוכן שרישום הדירה ייעשה בהתאם להוראות הצוואה דהיינו: מחצית על שם אברהם ומחצית על שם התובע. לא נמסר בעת הדיון, כי לאותה העת היה כבר הסכם בין צבי לבין התובע, בדבר שעבוד חלק התובע (וכן חלק אברהם שיגיע לידי התובע לאחר פטירת אברהם), לטובת צבי. כמפורט להלן, הנתבע טוען כי לא חלה על צבי חובה למסור מידע זה לבית המשפט שכן לא בכך עסק ההליך באותה העת. מכל מקום, במסגרת הדיון הוסכם על רישום הדירה על שמם של אברהם והתובע, וכן כי תירשם הערת אזהרה לפיה לאברהם זכות מגורים בדירה לכל ימי חייו. התובע לא היה צד להליך האמור, אך אין חולק למעשה כי העולה במסגרתו נודע לו לכל היאוחר בשנת 2015. לנוכח הסרת העיקול וצו המניעה שהיו רשומים קודם לכן על על הדירה, התאפשר כאמור לרשום את המשכנתא לטובת צבי בשנת 2010 בגין חלקו של התובע. משהלך צבי לעולמו, הועברה המשכנתא על שם הנתבע ביום 28.7.19, וזאת בהתאם לצו קיום צוואה מיום 14.5.19, בהתאם לה ירש הנתבע מבין 10 אחיו את זכויותיו של צבי בדירה. עיקרי טענות התובע וראיותיו התובע אינו מכחיש את חתימתו על הסכם השעבוד ויפויי הכח. הוא טוען עם זאת כי אלו בטלים. בסיכומיו מונה הוא טעמים אלו לכך: העדר כשרות משפטית לחתום על המסמכים עקב מצב נפשי קשה; ניגוד עניינים של צבי שהיה אפוטרופוס שלו עת היה קטין, ולאחר מכן מעין אפוטרופוס; כפייה איומים ועושק הנובעים מלחצים שהופעלו עליו לחתום על המסמכים וניצול מצוקתו הנפשית, חוסר ניסיון ויחסי תלות; הטעיה ומרמה במצג שניתן לו לפיו המסמך הנחתם הינו ל"תמיכה וחיתון"; והיות התחייבותו נוגעת לירושה עתידית בניגוד לסעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 ("חוק הירושה"). עוד נטען כי ההליך המשפטי שנוהל בשנת 2008 לביטול העיקול ואיסור הדיספוזיציה הביא לביטול ההסכם והשעבוד, ורישום המשכנתא לאחריו מקורו במרמה. האמור לעיל מהווה סיכום העילות כפי שפורטו כאמור בסיכומי התובע, והדבר נעשה באופן האמור הואיל וכתב התביעה של התובע אינו לחלוטין נהיר, וקשה לדלות מתוכו את המסכת העובדתית הרלבנטית, והעילות העולות ממנה. הפירוט בסיכומים הינו מעט נוח יותר, הגם שאף האמור בהם אינו לחלוטין ברור. מכל מקום, מעת שניתן להניח כי מה שלא נטען במסגרת הסיכומים ממילא נזנח (ר' ע"א 401/66 ברוריה מרום נ' בן ציון מרום (19.6.67)), נוח יותר להפנות לעילות שבסיכומים. אין בכך כדי לומר כי ניתן להרחיב חזית, בנוגע לעניינים שלא הועלו בתביעה. התובע פירט בתצהירו וראיותיו את הנסיבות המבססות את האמור לעיל לטענתו. התובע הינו רווק חסר ילדים, יליד שנת 1977. הוריו היו שניהם חולי נפש קשים. על עובדה זו אין מחלוקת בהליך זה. הם בילו תקופות רחבות בבתי חולים לחולי נפש. התובע הובא על ידיהם לעולם לאחר שחיו יחדיו 3 חדשים בלבד. בגיל 6 הוצא התובע מביתו בשל הזנחה אצל אימו והועבר למוסד. לדבריו, כאשר היה בן 10 הגיע אליו צבי והוציאו מהפנימייה בה שהה, והביאו לביתו. צבי מונה להיות אפוטרופוס על התובע הקטין. התובע שהה בביתו של צבי ביחד עם 10 ילדיו, וחווה לטענתו התעללות מינית מצבי, שהיה שולט בו ומהלך עליו אימים. לדברי התובע, אשתו של צבי "לא סבלה אותו", ומשכך כפתה על צבי את סילוקו מהבית. לאור זאת, כאשר היה בגיל 11.5 התוודע התובע לראשונה לקיומו של אביו, עת לקח אותו צבי לדירתו של האב, שהיה חולה נפש, הזניח אותו, ולא דאג לו. צבי מנע ממנו לראות את אמו. לפי הנטען בתצהיר, צבי היה מגיע מדי פעם לדירת האב מביתו בבני ברק ומתעלל מינית בתובע, עד שלימים היכה התובע את צבי. כך גדל התובע באופן מוזנח ומבודד, כאשר הקהילה החרדית הסובבת אותו היא שדאגה לו. בתוכה עשו כן בין היתר, מנחם אינגבר ומוטי וינריך, שהעידו כמפורט להלן בהליך זה. צבי מצידו היה מכה את האב אברהם, ואת התובע, ומתעלל בו. בגילאים 17-19 למד התובע במסגרת ילדים נטושים בישיבה בבית וגן. בגיל 20 התנדב לשירות צבאי. אמו נפטרה עם זאת (בשנת 1998), והוא לדבריו נכנס לדיכאון ושוחרר עקב אי כשירות. לדבריו ניסה להתאבד וטופל על ידי פסיכיאטר. בהמשך עבר להתגורר בהוסטל אצל ד"ר לארי גנסטיל אצלו טופל, ולאחר מכן הועסק על ידו באותו ההוסטל. ד"ר גנסטיל נתן חוות דעת בתיק זה מטעמו של התובע. לדברי התובע, הוא התגורר גם מספר חדשים בדירת אימו לאחר שנפטרה, ברח' נורדק בבני ברק, אך גם משם סולק על ידי צבי אשר השתלט על בית האם. מאז לדבריו, הוא נע ונד בין בתי חברים, ומקומות לינה שונים. בכל הנוגע לנסיבות בהן נחתם הסכם השעבוד, מסביר התובע בתצהירו כי ביום ההסכם (בשנת 2001) "הגיע צבי וידבסקי וחייב אותי להגיע איתו לב"כ עו"ד ניזרי אברהם לחתום על מסמך ואמר לי שבמסמך יכתב כי הוא ידאג לכל מחסורי ויחתן אותי ולא יגע בי יותר מינית ולא יכה אותי יותר...". בהמשך כתב: "... אני פחדתי מאוד מהדוד צבי וסירבתי ללכת איתו לעו"ד ניזרי... ואז הדוד הבטיח לי שלא יכה אותי יותר ולא יאנוס אותי יותר וכל מה שהוא רוצה זה רק שאחתום...". עוד כתב התובע כי טרם החתימה הדוד פנה אליו רבות, ו"כשאני סירבתי החל הדוד להתקשר ולבוא אלי רבות והפעיל עלי לחצים כבדים ואיומים כולל מכות והתעללות מינית ואני לא ידע את נפשי וברחתי לצפת". אשר לחתימה עצמה מסר כי "... עו"ד ניזרי והדוד צעקו עלי ואמרו לי שאני כפוי טובה... כשאני הייתי חסר אונים ולא נתנו לי לקרוא המסמכים לא עו"ד ניזרי ולא הדוד שאיימו עלי וצרחו עלי ואני חתמתי בלחץ". (ר' בסעיפים 26-29 לתצהיר). התובע מסר עוד, כי חברו מוטי וינריך התלווה אליו, והמתין למטה. עם זאת לדבריו, לאחר שחתם וירד בוכה בחזרה למוטי, "החבר מוטי עלה וצעק על צבי ועל העו"ד ואמר לו למה אתה אכזרי כל כך כלפי משה". עוד טען התובע, כי חתימתו נעשתה בעת שהיה בלתי כשיר, ונתון תחת מצוקה הנובעת מבעיות נפשיות. התובע טוען, כי אופיו הרע של צבי ונוכלותו היו ידועים, והוא עשק וגנב גם אחרים. רק בדיעבד התברר לתובע על פי הנטען כי חתם על הסכם לפיו הוא חייב לצבי 135,000 דולר ומתחייב להשיבם בריבית 8% לשנה. כך הגם שמעולם לדבריו לא קיבל כל כסף מצבי; ובדיעבד הדוד לא קיים גם את הבטחתו, לא דאג לתובע ולא חיתן אותו, וניתק איתו קשר. לדבריו כפי שהובאו בתצהירו, רק מעת שנפטר אביו בשנת 2022 והוא רשם את זכויותיו בדירה על שמו, התברר לו כי נרשמה משכנתא על מחצית הדירה, ומשכך נפתחו ההליכים דנן. יצויין, כי תחילה נפתח הליך בבית משפט השלום בשנת 2023, אשר נמחק מחוסר סמכות. התובע מעלה בנוסף טענות הנובעות מתוך ההליכים המשפטיים שנוהלו בנוגע לדירה כפי שפורטו לעיל. בתוך אלו, ככל שניתן להבין, טוען התובע כי מעת שבהליך שנערך בשנת 2008, לא הוזכר קיום הסכם השעבוד, אך הוסכם כי מחצית הדירה תירשם על שם התובע, יש לראות את צבי כמי שוויתר על זכותו מכח הסכם השיעבוד, ומכל מקום – פסק הדין המוסכם שניתן גובר על הסכם השעבוד. עוד נטען, כי מההליכים המשפטיים עולה כי הסכם השעבוד נערך במועד בו היו מוטלים עיקול וצו איסור דיספוזיציה כנגד ביצוע עסקאות בנוגע לדירה. עוד מצביע התובע על הליך מינוי האפוטרופוס עבור אברהם משנת 2005. בעת הדיון בהליך זה, ציין ב"כ צבי (עו"ד ניזרי) כי צבי משמש "מעין אפוטרופוס" לתובע, וכי התובע "צריך עזרה", ומכאן רואה התובע תימוכין לכך שחתימתו על הסכם השעבוד נעשתה תוך ניצול חולשתו כלפי צבי. התובע הגיש תצהיר ונחקר בהליך זה, וכן הגיש כאמור מסמך חוות דעת מאת ד"ר לארי גניסטל, אצלו כמוסבר לעיל עבד התובע בהוסטל. חוות הדעת של ד"ר גניסטל קובעת כי לתובע היסטוריה של הזנחה, התעללות פיזית, ועוד, אשר יצרו אצלו נזקים נפשיים עמוקים, הכוללים הפרעות התקשרות והפרעת דחק פוסט-טראומטית המשפיעות באופן יום-יומי על יכולתו לתפקד, ליצור קשרים, ולנהל חיים יציבים ועצמאיים. עוד העידו מטעם התובע מספר עדים בעדויות ראשיות בעל פה, ואלו גם כן נחקרו. בתמצית, העדים כללו את עו"ד יצחק דהאן, אשר ייצג את ישראל בהליך בשנת 2008 במסגרתו ביקש צבי להסיר את צו העיקול וצו איסור הדיספוזיציה שהיו על הדירה. לדבריו, לא היה ברור באותה העת מדוע חשוב לצבי להסיר צווים אלו, ולרשום את הדירה על שם אברהם והתובע, והיה חשש ממזימה כלשהי שלא היתה ברורה (עמ' 32 ש' 27-33). לדבריו לא ידע באותה העת על כך שצבי ערך הסכם עם התובע מכוחו הדירה עוברת למעשה אליו (עמ' 37 ש' 35-36). אילו היה יודע על כך היו הדברים מתחוורים לו, והיה מבין כי הדרישה להסרת צו העיקול וצו איסור הדיספוזיציה, נועדו למעשה לאפשר לצבי את רישום המשכנתא על שמו, כי אז לטענתו יכול שהדבר היה מביא אותו לפעולה (עמ' 38; עמ' 42 ש' 1-3). העד העיד עם זאת, כי נקודת המבט בפועל באותו הליך עסקה בהגנה על זכויותיו של אברהם מכח צוואת הסב, וזאת לעת שאברהם היה חסוי ובו התמקדה דאגתו של ישראל, ומשכך נרשמה גם על כן הערת האזהרה שנועדה להגן על זכות המגורים של אברהם בדירה. ההגנה על זכויות התובע שלא היה צד להליך, ואף לא ניתן גם היה להשיגו אותה עת, נלוותה משכך לכך, אך כפי שאישר עו"ד דהאן, היא לא באה בפועל לידי ביטוי באופן מפורש בהליך שנוהל, ולא התבקש לפיכך גם צו מניעה כנגד עריכת דיספוזיציה בחלקו של התובע (עמ' 38-41). עו"ד דהאן העיד עוד, כי לאחר מכן בשנת 2015 הגיע התובע להתייעץ עימו על זכויותיו, וסיפר לו על הסכם השיעבוד שנחתם בשנת 2001. אז הבין עו"ד דהאן את שלדבריו נעשה. מעדותו עולה, כי נכון לאותה העת היה ידוע כבר כי בשנת 2010 השעבוד בו מדובר נרשם לטובת צבי (עמ' 35 ש' 22-23). עם זאת, לא ננקטו אז פעולות כלשהן בעניין. לדבריו, התובע התבקש להביא מסמכים, אך נעלם, ושב כחלוף כשנתיים נוספות בשנת 2017. התובע לדבריו, נראה כמי שאינו יציב ונזקק לטיפול. לדברי עו"ד דהאן הוא עצמו לא היה זמין לטפל בכך באותו זמן. כחלוף מספר שנים נוספות, בשנת 2022 שב התובע פעם נוספת, ועו"ד דהאן מסר לו את התיק שהצטבר אצלו בעניין (עמ' 35 ש' 32 – עמ' 36 ש' 2). גם מוטי וינריך העיד מטעם התובע. העד, הינו כ- 6 שנים מבוגר מהתובע, והוא הכיר את התובע החל משנת 1991 כשלמד בישיבה בה למד התובע והתבקש להשגיח עליו הואיל והיה בלא הורים או השגחה, וזאת עד לשנת 1993. העד כתב בשנת 2010 פירוט ארוך לשיטתו של המסכת שעבר התובע, אותה שלח לבניו של צבי, על מנת שידעו את מעשיו של אביהם (צורף כנספח לתצהיר התובע). לדבריו צבי היה מתעלל בתובע, צועק עליו ונוהג כלפיו באגרסיביות, ואף באלימות (כולל כיבוי סיגריה על גופו עת היה ילד בן 11-12) (עמ' 66 ש' 27-36). בבית הדוד התנהגו לדבריו כלפי התובע בצורה מחפירה. יוער, כי וינריך עצמו עבד לימים אצל צבי, ולטענתו צבי, שהיה לדבריו בעל מתק שפתיים וחלקלקות לשון, היה גונב כספים גם מאחרים. כמבואר להלן, העד הסביר כי סיים את יחסיו עם צבי בצורה גרועה. בנוגע לחתימת הסכם השעבוד, מסר וינריך כי צבי היה מדבר תמיד על הדירה השייכת לתובע, ואף ביקש ממוטי לשכנע את התובע לחתום על המסמכים הנוגעים לדבר. התובע מצידו סיפר למוטי כי צבי מבקש כי יחתום על מסמכים ומסר לו "אני יודע שהוא רוצה לגזול אותי אני לא יודע בדיוק לא מבין איך הוא רוצה לגזול אותי..." (עמ' 62 ש' 32-34). לחצו של צבי נמשך לדבריו מספר חדשים, עד שהתובע קרס לדבריו. מוטי וינריך נלווה לתובע ביום החתימה, והמתין למטה. לאחר החתימה מסר לו התובע בדמעות כי חתם על מסמכים, אך אינו יודע על מה חתם, וכי כולם צעקו עליו במקום (עמ' 64 ש' 7-16). בניגוד לאמור בתצהירו של התובע, מוטי וינריך מסר כי לא עלה ביום החתימה למשרד עורכי הדין, ולא התעמת עם צבי (עמ' 71 ש' 10). בחקירת התובע, חזר בו מטענה זו גם התובע (ר', למשל, עמ' 108 ש' 11-12; עמ' 109 ש' 6-7). וינריך עצמו, עבד כאמור אצל צבי תקופות מסויימות, שמועדיהן המדויקים אינם ברורים. מצד אחד מסר כי הדבר היה עד לשנת 95' (עמ' 72), מצד שני מסר גם כי דיבר עם צבי על המסמכים שנחתמו על ידי התובע בשנת 2001 הואיל ובאותה עת עבד אצלו (עמ' 65 ש' 1). מכל מקום, בחקירתו הסביר כי סיים את עבודתו אצל צבי בטונים קשים, כשלדבריו "... תיעבתי אותו שנאתי אותו כי הוא היה בן אדם רע ואכזר" (עמ' 73 ש' 19). מחקירת וינריך והמסמכים שצירף, עולה למעשה, כי דבר קיום המשכנתא ידוע היה לוינריך (ומכאן שלתובע) כבר בעת שהיא נרשמה בשנת 2010. גברת חיה שמעון, שהינה אחותו של צבי, העידה אף היא מטעם התובע. עדותה עסקה באופיו הרע לעמדתה של צבי, היותו בעל "ראש קרמינלי" אשר פגע בה ובבני משפחתה, וגזל מכספם. עם זאת ראוי להעיר, כי את צבי לא ראתה עדה זו כ- 40 שנה, והארועים בהם מדובר הינם מאותו פרק זמן. את התובע ראתה היא לאחרונה כשהיה בגיל 13 (דהיינו: לפני כ- 35 שנה) ולאחר מכן אולי פעם בודדת נוספת. לעדה אין ידיעה אישית כלשהי על הסכם השיעבוד או נסיבות חתימתו, ומכאן כי לעדותה אין למעשה ערך רב לצרכי ההליך. כן העיד מטעם התובע מנחם אינברג, שהתובע הוכר לו לדבריו עת היה בן 14 ולמד בישיבה. נאמר לו שהתובע נזקק להשגחה הואיל והוא מצוי לבדו. לדבריו התובע גדל משכך אצלו ועם משפחתו מגיל 14 עד גיל 18, וזאת בסופי שבוע ובחגים עת לא היה בישיבה. הוא מסר כי התובע נראה היה מפוחד מצבי שהיה האפוטרופוס שלו. עוד ציין, "... אני משוכנע שמדי שנה הדוד היה קונה לו חליפה או כובע משהו כזה כאילו דברים מאוד... אבל במשך כל התקופה כשהיה חסר כל מיני דברים בוודאי כסף סתם כסף ליד אז זה היה בעיקר בא מאותם אנשים שהוא חי אצלם... אני יודע שעוד אנשים עזרו פה 20 שקל פה 50 שקל פה 100 שקל... צר לי להגיד אבל המילה של הדוד אני חושב שהוא התכוון לטוב אבל מילה לא הייתה מילה בשום תחום..." (עמ' 29 ש' 2-6). לדברי העד, התובע עזב את ביתו בסביבות גיל 18, ומאז למעשה אין העד יכול להעיד על התנהלותו היום-יומית של התובע (עמ' 30 ש' 5). למותר לציין, כי אין לעד זה ידיעה אודות הסכם השיעבוד נשוא הליך זה ונסיבות החתימה עליו. עיקרי טענות הנתבע וראיותיו הנתבע מכחיש את טענות התובע. הוא מצביע על כך שעניינן בהסכם שנחתם למעלה מ- 20 שנה קודם שהוגשה התביעה, במהלכן לא העלה התובע כל טענות בנוגע אליו. לטענת הנתבע, חלוף הזמן לא רק מקים טענת התיישנות; אלא גם טענת שיהוי כבד אשר פוגע מהותית בזכויותיו. בתוך כך מציין התובע, כי בזמן שחלף, נפטר צבי, אשר הוא שערך את ההסכם ונסיבותיו ידועות לו, וכעת נפגעת היכולת להעידו. כך גם, אף ישראל – שאף לו מעורבות בטענות המועלות – נפטר גם הוא. עוד טוען הנתבע, כי בחלוף השנים מסמכים שהיו קיימים בעניין, אינם עוד בנמצא. כך בין היתר, מעת שלא נשמרו עם מעבר דירות וחלוף השנים. כמו כן לטענתו, בשנת 2006 הגיע התובע למחסן שהיה שייך לצבי, אליו נתן לו צבי רשות להיכנס על מנת לנוח במקום. התובע ניצל זאת על מנת לגנוב מסמכים רבים הנוגעים לכספים שנתן לו צבי. המדובר הינו לפיכך גם בנזק ראייתי שנגרם, וזאת בנוסף לשיהוי הניכר בהגשת התביעה. הנתבע מציין עוד, כי המדובר הינו בתביעה כנגד עזבון, דבר המציב כלפי התובע נטל מוגבר על מנת לבסס את טענותיו. לגופם של דברים מציין הנתבע, כי התובע נהג כלפי צבי באלימות, ואף תקף אותו. הדבר היה בשנת 2015, והביא גם להגשת תלונה למשטרה. צבי נזקק לטיפול רפואי, אשר אין לפסול כי בהינתן סיבת הפטירה של צבי מספר שנים לאחר מכן, הוא שהביא לפטירתו (אין עם זאת סימוכין רפואיים לדבר). בנוגע לדירה, טוען הנתבע כי זו נרכשה במקורם של דברים על ידי הסב מתוך כספים של צבי, דבר שהיה ידוע למשפחה, ולפיכך ויתר אברהם בשלב מסויים על חלקו בדירה, בלא שמי מהאחים האחרים התנגדו לדבר. לא הוצגו עם זאת סימוכין כלשהם לכך שהדירה נרכשה בכספיו של צבי. בין כך ובין כך, לדברי הנתבע צבי וישראל הסתכסכו בהמשך, וזאת לאור טענת צבי כי ישראל נטל לידיו כספי ביטוח לאומי שהגיעו לאברהם לנוכח מחלתו. משכך שינה ישראל את עמדתו והגיש תביעה לביטול הסתלקות אברהם מחלקו בירושה. לדבריו, עניינו של צבי בהליכים בהם פתח בבית המשפט, נגע לפיכך לחלקו של אברהם בדירה, ולא לזה של התובע. עוד נטען על ידי הנתבע כי לאורך השנים נתן צבי כספים רבים בידי התובע ומימן את הוצאותיו, ובכלל זאת הוצאות בילויים, הוצאות שיפוצים לדירה, ועוד. לפיכך, סוכם בין צבי לבין התובע כי זכויותיו של התובע בדירה, וכן אלו שיגיעו אליו לאחר פטירת אברהם, ימכרו, וכי מתוך התמורה הכספים שנתן צבי לתובע בסך 135,000 דולר יושבו לצבי. לפי הנטען, הסכומים השונים הועברו במהלך השנים לתובע במזומן, וכן בנשיאה בעלויות שונות ובתוך כך לעורכי דין בגין הליכים משפטיים שונים, שחרור ממעצר, סידור וריהוט דירת האם עבור התובע, ועוד. לא הוצגו עם זאת סימוכין כלשהם לאילו מהתמיכות וההעברות הכספיות שנעשו, למעט בנוגע לניהול הליך משפטי שהתייחס לדירת עמידר שהיתה של אמו של התובע, ונדרשה חזרה על ידי עמידר לעת פטירתה. לדברי הנתבע, ההליך בעניין דירת עמידר, בו דאג צבי לתובע כלל גם הליך ערעור שבהוצאותיו נשא גם כן צבי. הוא הצליח להביא לכך שהגם שדירת עמידר נלקחה לבסוף מהתובע, התובע יכול היה להתגורר בה לפרק זמן של 4 שנים נוספות בהם נמשכו ההליכים. לפי הנטען, טיפולו של צבי בתובע היה מסור, וזאת הגם שצבי היה מטופל ב- 10 ילדים משל עצמו ובאופן שבא על חשבונם. אלא שצבי לדבריו דאג לתובע לנוכח ילדותו הקשה והרקע של הוריו החולים שלא יכלו לדאוג לו בעצמם. הוא מונה כאפוטרופוס לתובע עד הגיעו לבגרות, תוך שלא קיבל תמורה כלשהי על כך. מובן כי הנתבע מכחיש מכל וכל טענות לפיהן כאילו התעלל צבי בתובע, או התנהל כלפיו באלימות מינית או אלימות אחרת, וטוען כי המדובר בהאשמות שקריות וזדוניות העולות כדי עלילת דם. לדבריו צבי היה אדם יירא שמיים, אכפתי ורגיש לזולת, אשר הוא ואשתו, קיבלו לביתם את התובע בנוסף ל- 10 הילדים שלהם. באשר להסכם השעבוד שנחתם, מצביע הנתבע על כך שזה נעשה במשרד עורך דין, כאשר עורכי דין נוספים נוכחים ועדים לחתימות. לא רק שההסכם נחתם בשנת 2001, אלא שלאחר מכן בשנת 2002 וכן בשנים שלאחר מכן, עו"ד נזרי גם ייצג את התובע בהליך הנוגע לדירת עמידר. בתוך כך, חתם התובע במסגרת זו על תצהירים הנוגעים להליך זה, התכונן עם עו"ד נזרי להליכים, וכיו"ב. בשנת 2003, הוא גם חתם כאמור על יפויי כח נוספים לטובת עו"ד ניזרי. עוד טיפל עו"ד ניזרי עד לשנת 2005 בהוצאת צו ירושה עבור אימו של התובע, ואף בנוגע לכך חתם התובע על מסמכים שונים והיה איתו בקשר. מובן לפי הנטען, כי לא כך נוהג מי שנכפה עליו לחתום על הסכם בניגוד לרצונו, תוך שהוא מעולם גם לא העלה טענה כלשהי בנוגע אליו. עוד מצביע הנתבע בהקשר זה גם על הליך מינוי האפוטרופוס לאברהם שהתנהל בשנת 2005 בבית משפט לענייני משפחה. על הפרק עמדה אפשרות מינוי התובע לשם כך, אך התובע לא היה מעוניין בדבר. התובע, וגם ישראל, נכחו בהליך בבית המשפט, ובסופו מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופא על אברהם. בעת ההליך, לא העלה התובע כל טענה או טרוניה כי צבי כפה עליו חתימה על מסמך כלשהו. הנתבע מסר תצהיר עדות ראשית במסגרת ההליך, עליו נחקר; ובנוסף אליו העידו מטעמו מספר עדים בעדות ראשית בעל פה, וכן נחקרו. בתמצית כללו עדים אלו, בין היתר, את עו"ד אברהם ניזרי. לדברי עו"ד ניזרי הוא הכיר את התובע לראשונה כאשר ייצג אותו לבקשת צבי בתיק בעניין דירת עמידר. בשלב מסויים מסר לו צבי כי קיים הסכם שערך עם התובע ויש לחתום עליו. ההסכם היה כתוב בכתב יד באופן "מבולגן" ולא ברור, ועו"ד ניזרי התבקש לערכו באופן נאות, מה שעשה. התובע הגיע לחתום על ההסכם במשרדו, והאווירה בעניין היתה נינוחה ורגילה, בלא לחץ או צעקות. העניין לקח מספר דקות, דיברו על תוכן ההסכם, והוא נחתם. לאחר מכן פגש עו"ד ניזרי את התובע עוד מספר פעמים בנוגע לתיק עמידר, וגם טיפל בעניין ירושת אימו, וכל טענה בעניין ההסכם מעולם לא הועלתה. לדבריו לא היה מעורב בתוכן ההסכם או תנאיו המסחריים, אלא העלה על הכתב את הסכמות הצדדים. לדבריו היחסים בין צבי לבין התובע היו טובים, וצבי אף דאג לתובע עת ביקש מעו"ד ניזרי לטפל עבורו בהליך הנוגע לדירת עמידר של האם. עו"ד ניזרי הסביר עוד, כי המשכנתא לא נרשמה במעמד חתימת הסכם השעבוד, הואיל והדירה היתה רשומה עדיין באותה העת על שם הסב, והרישום התאפשר רק מעת שבוטל העיקול שהיה על הנכס, וניתן היה לרשום את מחציתו על שם אברהם ומחציתו על שם התובע. באשר להליך שנערך בשנת 2008 במסגרתו ביקש צבי להסיר את צו העיקול וצו איסור הדיספוזיציה, הסביר עו"ד ניזרי כי התובע לא היה צד להליך האמור. הוא נועד להסיר את העיקול שהיה על הדירה, ולא היה צורך להזכיר במסגרתו את הסכם השעבוד שבין צבי לבין התובע, שכן הדבר לא נגע לאותו הליך. הסוגיה שעל הפרק היתה לדבריו רק הבטחת זכויותיו של אברהם שהיה חסוי ולו דאג ישראל, דבר שנעשה לעת שהוסכם כי אברהם יהיה זכאי לגור בדירה כל חייו. יצויין, כי עו"ד ניזרי ייצג את צבי גם בהליך בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2005 שעסק במינוי אפוטרופוס עבור אברהם. לדבריו, צבי האשים את ישראל שהוא קיבל לידיו את כספי הביטוח הלאומי שהגיעו לאברהם והשתמש בהם לצרכיו. על כן הוא ביקש מינוי אפוטרופוס. צבי וישראל לא סמכו האחד על השני, ומשכך מונתה לבסוף הקרן לחסויים לתפקיד. עוד העידו מטעם הנתבע רחל וידבסקי, אלמנתו של צבי; ישראל רוסט, חתנו של צבי; וישראל וידבסקי, בנו של צבי. רחל וידבסקי העידה כי היחס לתובע בביתם היה מכובד ואף מועדף, וכי בעלה צבי רצה לעזור לו. היא ציינה שהתובע היה מגיע אליהם לעיתים קרובות ודרש כסף, ובעלה נתן לו. ישראל וידבסקי העיד שהתובע קיבל יחס מועדף בביתם, וטען כי צבי היה אהוב על כולם. לדבריו צבי נתן לתובע כספים רבים. ישראל רוסט העיד לגבי מגעים שונים שהיו בניסיון להביא לסגירת התיק. עדויותיהם של עדים אלו, שלא היו מעורבים בחתימה על ההסכם עצמו, הינן בסופו של יום בעלות ערך מוגבל. יצויין, כי דיוני קדם המשפט וכן ההוכחות, נוהלו במתח רב ביחסי התובע והנתבע, אשר ניכר כי איבה גדולה שוררת ביניהם. ניסיון להגיע להסכמה כזו או אחרת בין הצדדים על דרך הפשרה, למרבית הצער כשל. דיון לאחר שמיעת ראיות, ועיון בחומר ובסיכומי הצדדים באתי למסקנה כי אין מנוס מלדחות את התביעה. ראשית יצויין, כי אין לקבל את טענת הנתבע בדבר התיישנות התביעה. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 ("חוק ההתיישנות"), קובע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה. לשם סיווגה של תביעה ככזו הנוגעת למקרקעין, יש לבחון את טיבה של הזכות הנתבעת, ואופיו של הסעד המבוקש (ר' הסבר, למשל, ברע"א 4705/22 חוה אליהו נ' עדנה ישראל-פור (אליהו) (29.9.22) ("עניין אליהו")). בענייננו, הזכות הנתבעת נוגעת למשכנתא רשומה, והמדובר הינו משכך בזכות במקרקעין, וכך לא כל שכן בהינתן האמור בעניין אליהו לפיו סיווג זכות "במקרקעין" לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות מבוצע ב"מבט רחב". אשר לסעד הנתבע, המדובר בדרישה להביא לשינוי מצב הזכויות במקרקעין, על דרך מחיקת המשכנתא שנרשמה. כמוסבר בעניין אליהו, במצב כזה יש לסווג את התביעה כתביעה "במקרקעין". פועל יוצא של האמור הינו, כי התביעה לבטל את רישום המשכנתא מכח הסכם השיעבוד, אינה מתיישנת אלא כחלוף 25 שנה. זאת, גם אם הטענות העולות במסגרתה, נוגעות לתוקף ההסכם שנערך לפני למעלה מ- 7 שנים. ההסכם בענייננו נערך ביום 14.11.01, ומשמעות הדבר כי למועד הגשת התביעה, תקיפתו טרם התיישנה. יחד עם כך, העובדה כי התביעה שהוגשה לא התיישנה במובן הפורמאלי, אין פירושה – כפי שיוחוור גם להלן – כי אין משמעות לעובדה שחלפו למעלה מ- 20 שנה עד שהוגשה התביעה. כך, כאשר בינתיים השתנה גם המצב הראייתי בתיק, בין היתר, מעת שמי שחתם על ההסכם (צבי), הלך לעולמו, על המשמעות שיש לשיהוי במצב כזה, ועצמת הנטלים החלים. לגופם של דברים, נקודת המוצא בניתוח תביעת התובע הינה כי קיים הסכם חתום שאינו מוכחש על ידו, לפיו הוא הסכים לשעבד את הדירה כבטוחה לחוב בסך 135,000 דולר שאת קיומו הוא אישר גם כן במסגרת אותו ההסכם. כמוסבר, למשל, בע"א 29818-11-25 לאוניד אנטל נ' גיא בצלאל קנטור ואח' (22.7.26): "... חזקה על מי שחתם על הסכם כי הוא הבין את תוכנו והסכים לאמור בו... כדי לסתור חזקה זו ולהעלות טענה של non est factum (לא נעשה דבר), על הטוען אותה לעמוד בנטל מוגבר. עליו להראות הן כי לא הבין את תוכן ההסכם, והן כי הוא לא התרשל כאשר חתם עליו מבלי להבין את תוכנו..." (פס' 15). בענייננו, התובע חתם על ההסכם כשהיה בגיר, כבן 24. ההסכם הינו כאמור קצר, ותכנו ברור ומובן לכל הקורא אותו. התובע מוחזק משכך כמי שהבין את האמור בהסכם, והסכים לו – והאמור לפיכך בהסכם מחייב אותו. אותם דברים אמורים בנוגע ליפוי הכח הבלתי חוזר עליו חתם התובע במעמד חתימת ההסכם, וכן יפוי כח בלתי חוזר נוסף עליו חתם בשנת 2003. התובע טוען כי העובדה שנדרש לחתום על יפוי כח בלי חוזר נוסף בשנת 2003, מלמדת על כוונות לא טהורות מצד צבי (ועו"ד ניזרי), ואולם הדברים אינם כך. ממרחק הזמן, לא ניתן מענה מדוע נדרש לחתום בשנת 2003 שוב על יפוי כח בנוגע לדירה, ואולם החשוב בעניין זה הינו כי בשנת 2003, עת היה כבר התובע כבן 26, הוא חתם שוב על מסמך בנוגע לכך, והוא מוחזק לפיכך כמבין ומסכים לאמור בו. גם אם טוען התובע כי לא הבין את תוכן ההסכם בעת שנחתם, שזו כאמור טענה שלא בנקל תתקבל, הרי שמתוך הראיות שבתיק עולה כי עובדת קיומו של ההסכם, ורישום המשכנתא מכוחו, היו ידועים לתובע לכל המאוחר בשנת 2010. זאת, בניגוד לנטען על ידו בתצהיר, ממנו עולה כי דבר קיומה של המשכנתא התברר כביכול לתובע רק לאחר פטירת אביו בשנת 2022. הבנתו של התובע נכון לשנת 2010 נלמדת מתוך עדותו של וינריך. כאמור, וינריך כתב לדבריו באותה שנה מכתב לבניו של צבי בעניין מעשיו – כפי שהוא רואה אותם – של אביהם. במכתב זה (המתוארך ליום 3.11.10), הוא תיאר את חתימת התובע על ההסכם. אמנם נטען במכתב כי הדבר נעשה בכפייה ולחץ (דבר שידון בהמשך), ואולם מתוך האמור במכתב, ברור ממנו כי ההסכם היה בפניו, וכי ברורה היתה גם משמעותו ככזה המקנה זכויות בדירה לצבי, ומעגן קיום הלוואה לתובע בסך 135,000 דולר. כן מזכיר המכתב דבר רישום המשכנתא מכח ההסכם, ואת יפוי הכח שנחתם לשם כך. גם בעדותו, אישר וינריך כי בשנת 2010 העובדה כי נרשמה משכנתא מכח ההסכם, היתה ידועה (עמ' 74 ש' 31-32; עמ' 86). מעדותו של עו"ד דהאן, עולה כי גם הוא ידע בעת שפנה אליו התובע בשנת 2015, על ההסכם שנערך בשנת 2001, ורישום המשכנתא שנעשה מכוחו (עמ' 34 ש' 33 – עמ' 35 ש' 31). הגם האמור, אף לאותם זמנים, לא נקט התובע פעולה כלשהי אל מול צבי – שהיה אותה עת עדיין בחיים – בעניין ההסכם שנחתם. המשמעות שיש לאמור בנוגע לטענה הדורשת את ביטול ההסכם מחמת טענות כפייה ועושק תיבחן להלן. לעניין הנוכחי, קיימת משמעות לדברים גם מבחינת טענת התובע כי לא הבין בעת החתימה את שחתם עליו. כעולה מההשתלשלות האמורה, גם כאשר אין חולק שמשמעות ההסכם היתה ידועה לתובע, הוא לא ביקש להתנער ממנו. הדבר אינו מאפיין התנהגות מי שלטענתו הוחתם על מסמך שלא הבין את תכנו. אי הנקיטה בפעולה כלשהי גם כשידוע היה לתובע מה תוכן המסמכים עליהם חתם ומשמעותם, מחזקת את המשמעות שיש בנסיבות העניין לשיהוי הקיים בטענות המועלות על ידי התובע כיום. בשנת 2010 היה כאמור צבי עדיין בחיים, ויכול היה להתייחס לטענות התובע בדבר נסיבות חתימת ההסכם, והעובדה שלא הבין את משמעותו. גם מסמכים שונים יכולים היו להישמר, אילו היה ידוע כי לתובע טענות בנוגע להסכם, ולעניין זה תצויין טענת הנתבע כי ברבות השנים ומעבר דירות, לא נשמרו מסמכים שונים. העובדה שהתובע לא נקט פעולה כלשהי למעלה מ- 20 שנה (מעת שנחתם ההסכם), ואף משך 10 שנים ויותר מהמועד בו בוסס כי משמעות ההסכם היתה מובנת לו (וזאת ככל שמטעם כלשהו יאמר שלא כך היה הדבר לעת חתימת ההסכם), מציבה רף גבוה עוד יותר לתובע לנסות לערער על ההסכם שנחתם. זאת לנוכח שינוי הנסיבות שחל במהלך השנים, באופן שפגע ביכולת הראייתית של הנתבע להדוף טענות. כך, אף אם התביעה לא התיישנה באופן פורמאלי. לעניין זה, אין גם צורך לקבוע מסמרות אם התובע פגע גם באופן אקטיבי בראיות הקיימות, עת נטל מסמכים מהמחסן של צבי, כנטען על ידי הנתבע. די בחלוף הזמן, ובעובדה כי צבי נפטר במהלך התקופה בה שקט התובע על שמריו, על מנת להגיע למסקנה האמורה. פטירתו של צבי, מגבירה גם את הנטל המוטל על התובע לערער על ההסכם עליו חתם. ר' לכך, למשל, ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל ואח' (28.9.97), ולפיו בתביעה נגד עיזבון "'מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל'... מן התובע מעיזבון נדרשות 'ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו'... הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, ש'בהעדר הבעל-הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו...". ענייננו הינו אפוא במצב בו אין חולק כי התובע חתם על ההסכם, זאת באופן המחזיק אותו כמי שהסכים לאמור בו; קיים שיהוי רב בהעלאת טענות התובע כנגד ההסכם האמור, וזאת גם אם אין הוא עולה כדי התיישנות; ובשלב זה מועלות טענות התובע בנוגע להסכם כלפי מי שאינו עוד בחיים ויכול להשיב לנטען. פועל יוצא משילוב נסיבות זה הינו כי בפני התובע ניצבת מסוכה גבוהה ביותר לשם ביטול ההסכם שנחתם והמשכנתא שנרשמה מכוחו. גם אם במבט לאחור על ענייניו של תיק זה, יכול שהוא מעלה שאלות ותהיות שונות, ובכללן מה היה טיב היחסים המדויק בין צבי לבין התובע, מה היקף הכספים שנתן צבי לתובע, וכיצד ניתנו, וכיו"ב; הרי שכמבואר להלן, ובשים לב לנטל הכבד המוטל על התובע בנסיבות דלעיל, בסופו של יום איני מוצא כי יש בטענות התובע כדי להרים נטל זה. טענות התובע ינותחו להלן. טענות בדבר כפייה התובע טוען כאמור, כי חתימת ההסכם בוצעה על ידו לנוכח כפייה כמובנה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ("חוק החוזים"). כמבואר לעיל, התובע טען בעניין זה בתצהירו כי חתימתו היתה תולדה של איומי הדוד אשר היכה ואנס אותו; והבטיח כי יפסיק אם התובע יחתום על המסמכים עליהם נדרש הוא לחתום. טענות אלו, התגלו כבלתי נכונות מבחינה עובדתית, באופן שאינו למעשה שנוי עוד במחלוקת בשלב זה. לעניין זה יוזכר, כי בעת החתימה כבר לא היה התובע ילד, אלא כבן 24. טענה כי בגיל כזה, צבי היכה ואנס אותו, כשלעצמה מעלה תהיה. בין כך ובין כך, מחקירת התובע עלה כי בהיותו בסביבות גיל 16, ולאור ההתעללות הנטענת בו של צבי, "... הכיתי אותו דחפתי אותו בכל הכוח שיעוף ממני הוא ראה שאני חזק" (עמ' 117 ש' 33-34), ובהמשך: "דחפתי אותו חזק והוא נפל" (עמ' 118 ש' 25). בתצהירו כתב גם, כי מאז פחד לדבריו הדוד להגיע אליו (סע' 18). עוד הסביר, כי ההתעללות המינית שחווה מצבי, פסקה כאשר היה בגיל 16-17 (עמ' 135 ש' 12-13). הוא גם הוסיף, כי בגיל הצבא "הייתי חזק יותר אז הוא פחד כן" (עמ' 135 ש' 17). הוא אישר גם כי "21 הוא לא מרים עלי יד" (עמ' 139 ש' 29), ובגיל 24 לא כל שכן שלא (עמ' 139 ש' 32-33). לאור האמור, אישר גם התובע, כי התיאור כפי שנכתב בתצהירו, באשר למה שהתרחש עובר לחתימת ההסכם אינו מדויק (עמ' 139 ש' 13-16). התובע אישר גם, כי בניגוד לאמור בתצהירו, וינריך לא עלה למשרדו של עו"ד ניזרי לאחר שחתם על ההסכם, ולא צעק על צבי או עו"ד ניזרי בנוגע לכך (ר', למשל, עמ' 108 ש' 11-12; עמ' 109 ש' 6-7). מעת שבנסיבות האמורות, עולה כי כפייה על דרך של אלימות פיזית, או איום באלימות מסוג זה לא היתה, דבר אותו אישר גם התובע (עמ' 140), נתבקש התובע להסביר בחקירתו מה כן היה שיצר כפיה עליו לשיטתו לחתום על ההסכם. בתשובתו הסביר: "... אתה שואל אותי למה אני מפחד אחר כך על משהו שכבר לאורך זמן לא קרה באותו זמן? תשאל את הפחד זה שאלה טובה אני לא אומר את זה בזלזול אני אומר למה אני מפחד? למה הייתי ביישן למה הייתי חסר אונים? למה ברחתי מעצמי למה לא טיפלתי בעצמי הכל נכון". (עמ' 140 ש' 22-25). באמירות כלליות מסוג זה, אין די כדי לבסס קיומה של כפייה. כך לבטח, מעת שהסבר זה לא ניתן בתצהיר עצמו, בו ניתנה גירסה לקיומם של איומים פיזיים ממשיים, הנובעים ממכות ומעשים מיניים שהובטח שיפסקו, מה שהתברר שלא היה המצב. גם קיומה של כפייה כלכלית של התובע בצבי לאותה העת, לא בוססה. להפך: אם תתקבל גרסת התובע כי צבי לא תמך בו כלכלית, והוא לא חב לו כל חוב; הרי שבגיל 24 לא היתה לתובע כל סיבה להעתר לבקשה כלשהי של צבי לחתום על מסמך כלשהו בגין לחץ מסוג זה, המשקף יחסים שכלל לא היו לו לדבריו עם צבי לאותה העת. התובע נשאל גם לפיכך, מדוע לגרסתו היה הוא תלוי כלכלית בצבי, ואישר כי תלות כלכלית למעשה לא היתה (עמ' 137 ש' 1). הוא טען, לקיומה של "שטיפת מוח" וחוסר אונים כלפי צבי, מאז היה ילד קטן. עניינים אלו, ידונו להלן במסגרת הדיון בטענת העושק. כנגד דברי התובע בדבר קיום כפיה, ניתן להביא עוד גם את דבריו של עו"ד ניזרי, אשר הסביר מנקודת מבטו כיצד בוצעה החתימה על ההסכם. הוא מסר כי "... לא היה שום צעקות אני לא אדם של צעקות. לא היה שום ככל שאני זוכר הייתה אווירה נינוחה רגילה לחלוטין משרד היו לי עוד עובדים אני לא זוכר שום דבר של לחץ של צעקות של. שום דבר מהסוג הזה. מעולם לא. זהו משה בא ישב קרא לא זוכר הסברנו דיברנו כמה דקות על הסיפור הזה חתם... דברים היו על מי מנוחות" (עמ' 166 ש' 7-11). יצויין עוד, כי כעולה מיפוי הכח שנחתם, במעמד החתימה היה במקום גם עורך דין נוסף ממשרדו של עו"ד ניזרי. אין זה סביר, כי חתימה על רקע אווירת איום וצעקות, היתה מתרחשת במצב כזה, גם אל מול עורכי דין נוספים. כמוסבר בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ (23.11.94): "... לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם [ההדגשה במקור הח"מ] פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם הינה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי" (פס' 3 לפס"ד הנשיא שמגר). בהינתן כי הנטל הינו על התובע לבסס קיומה של כפיה בהתאם לסעיף 17 לחוק החוזים (ר', למשל, ע"א 685/88 שרה קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה (20.5.93)), הרי אל מול תמונת המצב דלעיל, אין בהסברי התובע כדי לבסס עילה לקיומו של לחץ פיזי, כלכלי או אחר, במידה המביאה לחתירה תחת "עצם הרצון המינימאלי", אשר גרמה לו לחתום על ההסכם; ודין טענת הכפיה להידחות. טענת העדר כשרות משפטית ועושק התובע טוען להעדר כשרות משפטית לחתום על ההסכם. טענה זו מתקשרת גם עם טענת העושק המועלית על ידי התובע, שכן שתי הטענות נסמכות על מצבו הנפשי של התובע, המשליך על תוקף החתימה שלו לטענתו על ההסכם. משכך ידונו הטענות יחדיו. מבחינה פורמאלית התובע היה כאמור כבן 24 בעת שחתם על ההסכם. הוא לא הוכרז פסול דין, ואינו כזה. משכך, מבחינת הדין כשיר היה התובע להתקשר בהסכם. התובע טוען עם זאת לחולשה ותלות נפשיים שהיו לו בצבי. הדוד שימש אפוטרופוס שלו עד גיל 18. גם לאחר מכן, דאג צבי לענייניו של התובע. כך, הביא צבי את התובע לעו"ד ניזרי על מנת שיטפל עבורו בדירת עמידר שהיתה שייכת לאימו של התובע. לדברי התובע, צבי המשיך להיות גם דמות בה היה תלוי ועליה נסמך. יוער, כי יש מתח מסויים בטענות התובע, אשר מצד אחד טוען כי צבי לא דאג לו, ניצל אותו, היכה אותו ופגע בו מינית; אך מצד שני טוען כי גם לאחר שבגר, ואף בגיל 24 אז חתם הוא על ההסכם, המשיך הוא להיות תלוי מבחינה נפשית בצבי ונתון להשפעתו. מכל מקום, לתמיכה בטענותיו מצביע התובע על פרוטוקול דיון שנערך בשנת 2005 בבית המשפט לענייני משפחה, בו כמוסבר לעיל ביקש צבי מינוי אפוטרופוס על אברהם אחיו. צבי יוצג בדיון האמור על ידי עו"ד ניזרי, וגם התובע נכח בו. על הפרק עמדה, בין היתר, השאלה אם התובע יכול לשמש אפוטרופוס עבור אביו. התובע מסר כי אין הוא מעוניין בכך. בפתח הדיון מסר עו"ד ניזרי בנוגע לתובע: "בשעתו, עד שהיה בן 18 מר וידבסקי היה האפוטרופוס, והיום מעין אפוטרופוס, הבן לא עובד". בהמשך נרשם גם מפי עו"ד ניזרי: "אני מכיר את משה תקופה די ארוכה, הוא צריך עזרה... לדעתי משה צריך עזרה. אם לא יהיה אדם אמיתי איכפתי שידאג לאברהם אז אף אחד לא ידאג, רק אדם מהמשפחה יכול לגלות איכפתיות אמיתית". בנוסף על האמור, צירף התובע לתמיכה בטענת העדר הכשירות והעושק, חוות דעת מאת ד"ר לארי ג'נסטיל, שהינו פסיכולוג, ואשר בהוסטל המנוהל על ידו, עבד כאמור התובע בעבר. חוות הדעת לפי האמור בה, נועדה להעריך את מצבו הנפשי והרגשי של התובע, והיא מתבססת על היכרות ד"ר ג'נסטיל עימו. חוות הדעת קובעת כי לתובע הפרעת התקשרות תגובתית לנוכח הזנחה שחווה בילדותו; והפרעה פוסט-טראומתית מורכבת, לנוכח התעללות מצד צבי. יוער, כי בנוגע לעובדה כי צבי התעלל בתובע, הסתמך המומחה כפי האמור בחוות הדעת, על דברי התובע. על פי האמור בחוות הדעת, ההפרעות האמורות פגעו בקשרים הבין-אישיים של התובע, קושי במציאת עבודה והתמדה בכך, פחדים, רגשי נחיתות, ועוד. בסיכום נאמר, כמצויין כבר לעיל, כי האמור משפיע על יכולת התפקוד של התובע, יצירת קשרים, וניהול חיים יציבים ועצמאיים. בנוסף לאמור, וכפי שצויין כבר לעיל, גם העדים מטעם התובע, ובהם עו"ד דהאן ומר אינברג, העידו על תלותיות התובע, והצורך שלו בקבלת טיפול לטעמם. טענת התובע להעדר כשירות לחתום, וזאת הגם שלא הוכרז כפסול דין, פירושה למעשה טענתnon est factum" ". טענה מסוג זה, "... מוגבלת לנסיבות קיצוניות של שלילה מוחלטת של האפשרות לבחור אם להתקשר בחוזה אם לאו" (דנ"א 7595/07 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (1.4.08). באותו פסק דין צויין עוד, כי נטל ההוכחה הנוגע לטענה זו "הוא כבד יותר מן הנטל הרגיל במשפט אזרחי וכי נדרשות ראיות חזקות וברורות להוכחת הטענה"; וכן כי יש להביא בחשבון גם "את חלוף הזמן מיום כריתת החוזה עד ליום שבו התבקש ביטולו; את אופן התנהלותו של הצד השני לחוזה ושינוי מצבו לרעה בשל הסתמכותו על החוזה...". עוד הוסבר בנוגע לטענה הנסמכת על העדר כשירות נפשית, כי אין די בהוכחת מחלת נפש – דבר שאף הוא מצריך ביסוס "ברמה גבוהה של הוכחה..."; זאת משום ש"חולה נפש אינו מפגר, ויכול חולה נפש להבין על מה הוא חותם" (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.07) בפס' 37). ומשמע – כי יש להראות בנוסף לעצם קיום המחלה הנפשית, כי בעת החתימה לא היה האדם כשיר לחתום, במובן זה שהוא "נעדר רצון חופשי ששולל את יכולת הבחירה שלו" (ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל-אביב בע"מ, (3.10.17) בפס' 33). נסיבות מהסוג האמור, לא בוססו בעניין זה. חוות דעת המומחה שהובאה, הינה תמציתית וקצרה. היא הוגשה במספר גרסאות על ידי המומחה, כאשר במהדורות המוקדמות שלה שהינן שונות מנוסחה הסופי, היא לא נערכה כחוות דעת מומחה לבית משפט. המומחה עצמו מכיר את התובע, אשר גם עבד אצלו בשנים 2008-2020. הוא שהפנה את התובע לבאת-כוחו (עמ' 60 ש' 12-13). פרטים מסויימים שמסר המומחה בחוות הדעת, אינם תואמים את אלו שנמסרו מפי התובע. למשל – המומחה מסר כי צבי פגע מינית בתובע גם בשנת 2008 (דהיינו: כשהיה כבר כבן 31) (עמ' 56 ש' 27-27). זאת בעוד שלפי גרסת התובע, הדבר פסק בגיל 14-15, דהיינו: כ- 15 שנה קודם לכן. המומחה גם לא היה ער, למשל, כי התובע לפי דבריו היכה את צבי (עמ' 58 ש' 15-16). לגופם של דברים, חוות דעת המומחה מפרטת את מצבו הנפשי של התובע. עם זאת, המומחה לא נשאל, ומשכך גם לא התייחס לשאלה שעל הפרק, שהינה האם התובע כשיר היה לחתום על ההסכם במועד בו נחתם (בשנת 2001), או אם נשללו רצונו החופשי ויכולת הבחירה שלו. משאין התייחסות או מענה לנושאים אלו בחוות הדעת, הרי שגם אם יתקבלו כנכונים התסמונות שמזהה המומחה אצל התובע, אין בדבר כדי לעמוד בנטל לשלול מעיקרא את חתימתו של התובע על ההסכם מחמת שלילת רצונו החופשי. יתר הראיות שהובאו, אינן משנות מהתמונה, שכן דברי עדים – שאינם גם אנשי מקצוע – בדבר התרשמותם מהתובע, אינם מבססים את מצבו בעת החתימה. ממילא, העדים גם לא התייחסו לשאלה זו באופן קונקרטי. הדברים אמורים גם בנוגע לדברים שנאמרו בפרוטוקול דיון בית המשפט בשנת 2005. האמור באותו דיון מבסס אמנם נסיבות חיים לא פשוטות עבור התובע, דבר שנראה אינו במחלוקת. אך אין בהם כדי ללמד שהתובע לא ידע על מה חתם בשנת 2001, או כי נשלל רצונו החפשי אותה העת בנוגע לכך. כנגד האמור, קיימת גם עדותו של עו"ד ניזרי, ולפיה התובע הבין על מה חתם, וכדבריו: "הוא בן אדם אינטליגנט בן אדם חכם. זה גם מסמך כל כך פשוט" (עמ' 166 ש' 13). גם הנסיבות הנלוות, אינן תומכות בטענה לפיה החתימה נעשתה בהעדר רצון חופשי. כמנותח לעיל, אין חולק כי לכל היאוחר ידע התובע, ואף הפנים נכון לשנת 2010, מהו ההסכם עליו חתם, ומה משמעותו. גם אז לא נקט הוא פעולה כלשהי בעניין, ואף לא תקופה של למעלה מ- 10 שנים לאחר מכן, תוך שבינתיים הלך צבי לעולמו. השיהוי בנקיטת פעולה או אף העלאת טענה בדבר "אפסות החתימה", אינו עולה בקנה אחד עם מצב בו טוען אדם כי חתימתו על הסכם הושגה בעת שנשלל כל רצון חופשי מצידו, וזאת מעת שאין ספק כי התברר לו על מה חתם ומה משמעותו. טענת העושק, כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים, אף היא אינה יכולה להתקבל בנסיבות האמורות. כמוסבר, למשל, בע"א 7850/17 פלוני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (18.11.19) פס' 33:"... לא כל תחושת מצוקה או חולשה פיזית או נפשית שחש צד לחוזה תיחשב ככזו שהביאה אותו להתקשר בחוזה בניגוד לרצונו באופן המקים עילה לביטול החוזה בשל עושק. על הצד הטוען לקיומן של עילת כפיה או עילת עושק להוכיח בראיות מוצקות את טענותיו, ולהראות כי אלמלא כן לא היה בוחר להתקשר בהתקשרות החוזית...". נראה כי אין חולק כאמור כי התובע גדל בנסיבות חיים קשות. זאת גם אם קיימת מחלוקת תהומית אם צבי היה מי שגרם או החמיר נסיבות אלו כפי טענת התובע; או אם בהינתן נסיבותיו הקשות של התובע, היה צבי היחיד שדאג לענייניו, כפי גרסת הנתבע. ואולם בכך לבד, אין כדי לבסס טענה לקיום עושק או ניצול. התובע מצביע על כך כי בפרוטוקול 2005 ציין ב"כ צבי כי צבי משמש "מעין אפוטרופוס" לתובע, מה שמלמד לדבריו על יחס אחריות שנותר בין צבי, ששימש אפוטרופוס לתובע בעת שהיה קטין, ושנמשך גם לאחר מכן. ככל שניתן להבין, הטענה הינה כי יחס קירבה זה, עת צבי המשיך לשמש אפוטרופוס למעשה לתובע, איפשר לצבי ניצול של מי שעליו הוא השגיח. ואולם טענה מסוג זה לא בוססה. עו"ד ניזרי, שהעיד במשפט, הסביר כי אמירתו בעניין היות צבי "אפוטרופוס למעשה" לתובע בעת הדיון, כוונה לכך שצבי דאג לתובע גם לאחר שהגיע לגיל 18. אין הדבר מבטא כי התובע היה בלתי כשיר משפטית או נזקק לאפוטרופוס פורמלי (עמ' 182 וכן עמ' 188). בהינתן כי הדברים נאמרו בדיון בבית משפט, בו על הפרק עמדה גם השאלה אם התובע ישמש אפוטרופוס עבור אביו, נראה אכן כי אין להבין את האמור לפיו צבי משמש כמעין אפוטרופוס של התובע, כבא לומר שהתובע עצמו הינו פסול דין, שאם לא כן לא ברור כיצד כלל ניתן היה להציע שישמש אפוטרופוס לאביו. יוזכר, כי התובע היה בגיר כבן 24 בעת החתימה על ההסכם. טענותיו כאילו איימו עליו טרם החתימה התגלו כבלתי נכונות. טענתו לתלות בצבי, לא בוססה ככל שמדובר בטענת תלות כלכלית, וכמוסבר לעיל, לא בוססו גם מבחינה רפואית תלות נפשית או חולשה נפשית להתמודד אל מול צבי, כך לבטח לא ברמת הוכחה הנדרשת בנסיבות מסוג זה. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי אף אם צבי ראה עצמו עדיין כמי שדואג לתובע, הדבר מבסס נסיבות חריגות המלמדות על פגיעה ברצון החופשי של התובע בעת החתימה על ההסכם וזאת עד כדי קיום עושק. כך לא כל שכן מעת שהטענה מועלית בריחוק שנים כה רב, וכנגד עיזבון, על הנטל המוגבר החל אף כנובע מכך. בהינתן המוסבר לעיל, יש לשלול גם את טענת התובע, כאילו בעריכת ההסכם מולו, פעל צבי תוך ניגוד עניינים לחובותיו כאפוטרופוס. אין חולק כי צבי היה אפוטרופוס של התובע בעת שהיה קטין, ואולם אפוטרופסות זו פקעה כ- 6 שנים טרם החתימה על ההסכם, ואין בה כשלעצמה כדי להקים איסור על ביצוע עסקה בין מי ששימש אפוטרופוס לקטין, לבין מי שהפך מאז לבגיר. כאמור, האמירה בפרוטוקול משנת 2005 לפיה צבי מהווה "היום מעין אפוטרופוס", אין בה כדי לומר כי צבי שימש בפועל כאפוטרופוס התובע אותה עת, על החובות הנובעות מכך. התובע טוען גם לפגם בהתנהגות עו"ד ניזרי בכל הנוגע לחתימה על ההסכם. כעולה מיפוי הכח שנחתם, נראה כי עו"ד ניזרי שימש כב"כ שני הצדדים בעריכת ההסכם. נטען על ידי התובע, כי הוא סבל בנסיבות האמורות מתת ייצוג, וזאת מעת שעו"ד ניזרי שימש למעשה כבא כוחו של צבי, כך שהתובע היה למעשה בלתי מיוצג. כך, אל מול מי ששימש גם בעבר כאפוטרופוס שלו, וכעת כ"מעין אפוטרופוס". איני סבור כי סוגיית הייצוג המשפטי יוצרת נסיבות עושק. כך, בין אם שימש עו"ד ניזרי כבא כוחו של צבי בלבד לצורך ההסכם, ובין אם פעל עבור שני הצדדים. ההסכם בו מדובר הינו בן למטה מעמוד, והבנת משמעותו אינה דורשת ייעוץ משפטי. לא ניתן לומר לפיכך, כי עצם קיומו של עורך דין בצד השני, הביאה לנחיתות העולה כדי עושק. בהקשר זה יש להביא גם בחשבון את דברי עו"ד ניזרי, כי ההסכם גובש למעשה בין צבי לבין התובע עוד קודם שהגיעו אליו, ומצא את ביטויו במסמך בלתי מאורגן בכתב יד שנחתם ביניהם. לרקע זאת, תפקידו של עו"ד ניזרי ממילא התמצה בהעברת המוסכם למסמך שארכו (המהותי) הינו בן למטה מעמוד. ודאי כי במצב כזה, גם אם יאמר כי התובע היה בלתי מיוצג, אין הדבר מקים טענה בדבר קיומו של עושק. היקף הכספים שניתנו לתובע על ידי צבי התובע חולק על כך שקיבל מצבי סכומים בהיקף 135,000 דולר, כאמור בהסכם עליו חתם. לדבריו, בהינתן גילו הצעיר לאותה העת (24), ואורח חייו הדל, בלתי הגיוני בעליל כי צבי העביר אליו סכומים בסדר גודל כזה. עוד מצביע התובע על מה שהוא רואה כריבית בלתי סבירה שנקבעה בהסכם לגבי חוב זה, בשיעור 8% בשנה. כן טוען התובע, כי צבי לא דרש את פירעון החוב משך שנים רבות, והחוב לשיטתו התיישן. יצויין עם זאת, כי בטרם מותו, שלח צבי בשנת 2017 מכתב דרישה לפירעון החוב אל התובע. המכתב לא נענה על ידי התובע, ומשכך – בזמן אמת וכל עוד היה צבי בחיים, גם לא הוכחש. הטענה לפיה אין בסיס לחוב לתובע כלפי צבי בהיקף האמור, נועדה מבחינת התובע ללמד על נסיבות הרמייה בהם נערך ההסכם, תנאיו העושקים, והעדר הכשירות של התובע לחתום על הסכם מתוך רצון והבנה חופשיים. הנתבע טוען כי צבי תמך בתובע בדרכים שונות, והעדים מטעמו, שהינם אשתו ובנו של צבי, טענו כך גם כן. אין עם זאת מסמכים כתובים כלשהם המבססים כי הועברו כספים על ידי צבי לתובע, למעט ככל שנוגע לעובדה כי צבי דאג לייצוג התובע בתביעה שהוגשה כנגדו על ידי עמידר, וכן בנוגע להוצאת צוואת אימו, מה שמובן כי היה כרוך בהוצאות ואין התובע טוען כי נשא בהן. בנוגע לשיעור הריבית בה נקב ההסכם, מצביע הנתבע על כך שלאותה העת, המדובר היה בריבית דולרית מקובלת, ואולי אף פחותה ממנה (ר', למשל, ה"פ (מח' ת"א) 442/00 אכבאל חביב נאותחה נ' מדינת ישראל (30.12.01), בו מצויינת ריבית 11% על חוב מטבע זר). התובע הגיע לגיל 18 בשנת 1995, דהיינו: לפני כ- 30 שנה, והכספים בהם מדובר ניתנו לו עד לשנת 2001, דהיינו: המדובר על תקופות שבין 25 ל- 30 שנה. ממרחק שנים כה רבות, כאשר מי שנתן את הכספים בהם מדובר הלך לעולמו; וכאשר התובע לא העלה טענות בנוגע לכספים אלו עד לאחר פטירתו, אין אפשרות אמיתית לבסס כיום אילו כספים ניתנו ובאיזה היקפים. כל שקיים בעניין, הינו אישורו של התובע בחתימתו על ההסכם בדבר קיום החוב, כאשר הנטל לבסס כי חתימתו האמורה אינה מחייבת אותו, מוטל עליו; והמדובר הינו כאמור בנטל מוגבר בשים לב לחלוף הזמן, ההשתהות בהעלאת הטענות עד לאחר פטירת צבי, והעובדה כי כיום מועלות הטענות כלפי עיזבון. איני מוצא לפיכך, כי ניתן לבסס אך על סמך טענות התובע בדבר העדרו של חוב, המוכחשות על ידי הנתבע, כי קיים מטעם זה פגם בהסכם המקים עילה לביטולו כיום. יצויין עם זאת, כי הליך זה אינו עוסק בתביעת חוב על ידי הנתבע כנגד התובע; ואף לא בשיעורו של החוב; וכן טענות בנוגע לריבית בה יש לנקוט, זאת בין היתר בשים לב שהחוב לא נגבה שנים מרובות תוך שהריבית נערמת אף בתקופות בהן לכאורה הפך שיעורה לנמוך בהרבה; טענות התיישנות (ומנגד משמעות קיום משכנתא על החוב), ועוד כיו"ב טענות הגנה מפני תביעת החוב, ככל שקיימות. כל שנאמר בהקשר הליך זה, הינו שאין בטענות התובע בנושא עצם גובה החוב הרשום בהסכם, כדי ללמד כי יש להסיר את המשכנתא שנרשמה על בסיס הסכם זה. אי מתן הודעת ביטול תוך זמן סביר בכל הנוגע לטענות דלעיל הדורשות את ביטול ההסכם מחמת פגמים ברצון, ובכלל זאת טענות הכפיה והעושק כפי שנותחו לעיל (ולמען הסדר הטוב – גם טענת ההטעיה והמרמה שתידון להלן בקצרה), הרי שאף אילו היו מבוססות הנסיבות הכרוכות בטענות אלו (מה שלא נעשה לטעמי), לא היה בכך די על מנת להביא לביטול ההסכם. כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים, ביטול הסכם מחמת פגם ברצון, מחייב מתן הודעת ביטול "... תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". כמוסבר, למשל, אצל פרידמן וכהן, חוזים (2020) (עמ' 530): "הוראת סעיף 20 לחוק החוזים... מבהירה כי אי-מתן הודעה במועד הוא עניין העומד בפני עצמו, ואיננו רק ראיה לכוונתו של המתקשר. הדבר גורר אובדן ברירת הביטול, בין אם המתקשר התכוון לכך ובין אם לאו. זהו 'אישור' החוזה מכח הדין". השאלה מהו פרק זמן סביר, הינה תלוית נסיבות. ר', למשל, ע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס (28.1.98): "'סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים'". בענייננו, אין חולק כי לכל המאוחר בשנת 2010 ידע התובע על קיום ההסכם, תכנו, ורישום המשכנתא מכוחו. באותה עת, אף התובע אינו טוען כי היה נתון עוד לאיומים או לחצים כלשהם מטעמו של צבי. לדבריו הפעם האחרונה בה ראה את צבי היתה בשנת 2005 (עמ' 114 ש' 30-32). כמו כן, בשנת 2015 ראה הוא לדבריו את צבי בעת השבעה שנערכה לישראל, ואז סילק אותו בכוח מהמקום (עמ' 120-121). די באמור כדי ללמד על העדר כפיה על התובע מצד צבי תקופה ארוכה ביותר. חרף זאת, התובע לא הודיע על רצונו לבטל את ההסכם מחמת פגמים נטענים ברצון, משך תקופה של למעלה מעשור לאחר מכן. בפרק הזמן האמור, נפטר צבי, באופן הפוגע מהותית ביכולת לדון בטענות הנוגעות לכפיה והעושק הנטענים, כמו גם יתר פגמי הרצון שהועלו. די באמור על מנת להביא לדחיית טענות הכפייה והעושק. האמור נכון אף בנוגע לטענת ההטעיה והמרמה שהעלה התובע, אשר דינה ממילא להידחות, מעת שלא בוססה. התובע טוען, כי צבי הבטיח לו "תמיכה וחיתון" כנגד חתימתו על ההסכם. העובדה כי ניתנה הבטחה כזו, אינה מבוססת בדבר לבד מטענת התובע בעל פה, ואין לה הד כלשהו בהסכם שנחתם. מכל מקום, גם אם היה נאמר כי ניתנה הבטחה כאמור, הרי שמובן כי התובע ידע כי היא לא קויימה לשיטתו, וזאת סמוך לאחר שניתנה. המתנה של 20 שנה ויותר עד העלאת הטענה, עולה בנסיבות אלו כדי זמן בלתי סביר על מנת להודיע על ביטול ההסכם בעילה זו. טענות הנסמכות על ההליכים המשפטיים בנוגע לדירה כאמור מעלה התובע גם טעונים שונים אשר נסמכים על ההליכים המשפטיים בנוגע לדירה כפי שפורטו לעיל. בעיקרם מדובר על צו העיקול משנת 1990, צו איסור הדיספוזיציה משנת 1993, והבקשה להסרת הצווים ורישום הדירה על שם אברהם והתובע משנת 2008. טענות התובע באשר לעולה מהליכים אלו לא נטענו באופן סדור, ויתכן אף שלא באופן מפורש, אך עד כמה שניתן להבין מדובר על שתי טענות עיקריות אלו: ראשית נטען, כי הליך 2008 במסגרתו הוסכם כי הדירה תירשם על שם אברהם והתובע, וזאת מבלי שמוזכר קיום שעבוד בנוגע לדירה זו וצורך ברישומה לעת רישום זכויות התובע, פירושו כי הסכם השעבוד בוטל למעשה. לשיטת התובע, ככל שהיתה כוונה כי משכנתא תירשם על חלקו של התובע בדירה, צריך היה לציין זאת בדיון שנערך. הטענה השניה עניינה חתימה על הסכם השעבוד תוך סתירה לפי הנטען לצו העיקול וצו איסור הדיספוזיציה שחלו על הדירה בעת שהסכם זה נערך. איני מקבל את הטענה לפיה היה בהסכמות בדבר רישום הדירה על שם אברהם והתובע בשנת 2008, משום הסכמה על ביטול או ויתור על הסכם השעבוד. אין לדבר אינדיקציה במסמכים הנוגעים להליך משנת 2008, מהם עולה כי הסכם השעבוד לא אוזכר, כך שקשה להבין מכך שהוסכם לוותר על העולה ממנו. ההליך משנת 2008 התנהל בין צבי לבין ישראל, ומבלי שהתובע היה צד לו. לא ניתן לומר שעצם קיומו של הליך שהתובע לא היה צד לו, בו נקבע כי מחצית הדירה תירשם על שמו של התובע, פירושו כי נקבע כי יבוטלו התחייבויות שנתן התובע בנוגע לדירה זו, דבר שלא נדון במסגרת אותו הליך. אף בנוגע לטענה השניה, והגם שאלות ותהיות מסויימות היכולות לעלות בעניין, לאחר שקילה איני מוצא לקבל אותה. עניינה של טענה זו כאמור בכך שהסכם השעבוד נעשה על פי הנטען תוך הפרה של צווי העיקול ואיסור הדיספוזיציה שחלו בנוגע לדירה בעת עריכת ההסכם. כעולה מהבקשות מכוחם הם הוצאו, צווי העיקול ואיסור הדיספוזיציה נועדו להגן על זכויות אברהם בדירה, אך גם על זכויות התובע, שהיה קטין בעת שהם הוטלו. זאת, מפני מכר על ידי צבי של הדירה שהיתה רשומה אותה עת על שם הסב. הצווים לא הופנו עם זאת כלפי התובע עצמו, אשר כלל לא היה צד להליכים בהם מדובר, ומשכך אין לראות בהם כאלו שאסרו עליו מלבצע עסקה בזכויותיו. בענייננו הסכם השעבוד שנערך איננו בגדר עסקה שערך צבי בזכות התובע בדירה, אלא עסקה אותה ערך התובע עצמו בנוגע לדירתו. זאת בעת גם שכבר לא היה קטין. כאמור, לא נראה כי הצווים – אשר לא הופנו כלפי התובע – חלו על עסקה בה התובע הוא הפועל בזכויותיו, ואסרו עליו כניסה להסכם בעניין הדירה השייכת לו. זאת ועוד: בנסיבות בהן הטלתם של צווי העיקול ואיסור הדיספוזיציה נעשתה במסגרת הליכים בהם פתח ישראל כנגד צבי, ואשר להם התובע כלל לא היה צד, קשה כאמור לראות את הצווים ככאלו שהופנו גם כלפי התובע ואסרו אף עליו ביצוע דיספוזיציה בזכותו בדירה. עם זאת, גם אם ימצא לנתח את הדברים אחרת, הרי שקיים קושי בשמיעת טענה מפי התובע, המועלית בדיעבד וממרחק שנים, ולפיה יש לאיין את הסכם השעבוד עליו הוא חתם, הואיל וחתימתו עליו נעשתה בעת שחלו עליו צווים שאסרו עליו לחתום על עסקה מסוג זה. זהו סוג טעון אשר הדעת נותנת כי התובע יהיה מושתק מלטעון, לבטח ממרחק שנים, תוך ניסיון להתנער מההסכם על בסיס טענה להפרה על ידו של הצווים שהוטלו, וזאת ככל שצווים אלו חלו גם עליו. כך לא כל שכן הם הדברים, מעת שלפי ההסכם עליו הוא חתם, חב התובע לצבי סכום 135,000 דולר, כאשר ההסכם נועד ליתן בטוחה עבור חוב זה. יקשה לקבל שהתובע יוכל להתנער מהסכם עליו חתם כבטוחה בגין חוב משמעותי, בטענה כי בחתימתו הפר הוא צו שאסר עליו לפי שיטתו לבצע את העסקה. יתירה מכך: הצווים בהם מדובר הוצאו כאמור לבקשת ישראל כנגד צבי. לנוכח זאת, ככל שיש מי שנפגע או הינו בעל מעמד לטעון בנוגע להפרתם, הרי שזהו ישראל. עם זאת, מתוך החומר שבתיק עולה כי ישראל היה כפי הנראה ער בסופו של יום לקיומו של ההסכם בין התובע לצבי. הדבר נלמד, בין היתר, מתוך דברי התובע עצמו בסע' 33 לתצהירו, וכן מעדותו (עמ' 111 ש' 27-32; וכן עמ' 141 ש' 30-35). כן ר' דברי ישראל בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון משנת 2008. פירוש הדבר, כי ישראל עצמו, שהצווים ניתנו לבקשתו, לא סבר כי הם הופרו, ומכל מקום – לא ראה לנקוט פעולה כלשהי בעצמו בעניין מעת שנודע לו על כך. ודאי שבמצב כזה יקשה לראות כיצד יכול דווקא התובע להסתמך על ההפרה הנטענת של הצווים, וזאת ככל שיש לראותם ככאלו שהופרו. לכלל האמור מתווסף גם השיהוי הניכר בנקיטה על ידי התובע בהליך זה. התובע ידע כאמור על רישום המשכנתא כבר משנת 2010, ולכל היאוחר בשנת 2015 עת עמד בקשר עם עו"ד דהאן. באותה עת, הושלמה גם אפוא מלוא התמונה (ככל שלא היתה ידועה קודם לכן), ולפיה הליך 2008 נועד לאפשר את רישום המשכנתא עליה הוסכם במסגרת ההסכם משנת 2000. ככל שלפי הנטען הקים הדבר עילה כלשהי הרי שאי הנקיטה בפעולה באותו מועד הביאה לשינוי מצב לרעה, כאשר בינתיים בשנת 2015 הלך ישראל לעולמו כך שלא ניתן לברר עמו מה היה ידוע לו ולמה הסכים, כמו גם מדוע הוא לא מצא לנכון לפעול בעניין וזאת ככל שהופרו הצווים שניתנו לבקשתו; ובשנת 2018 נפטר גם צבי כך שלא ניתן לברר את הדברים אף לא מולו. יוער עוד, כי לכאורה ניתן לעורר שאלה נוספת בנוגע להליכים שנוהלו, הנוגעת לאי הזימון של התובע להליך בשנת 2008, שעניינו היה רישום הזכויות בדירה על שמו ועל שם אברהם, תוך שבאותו הליך הוסכם גם כי אברהם יקבל זכות מגורים בדירה (שחציה שייך לתובע) לכל ימי חייו. לכאורה נדרשה נוכחות התובע בהליך מסוג זה. ואולם אף כאן, מעת שנודע לתובע על קיום ההליך וההסכמות במסגרתו, הוא לא נקט בכל פעולה בנוגע לכך. מעת שכך, אין אפשרות לפתוח את הדברים כעת, ממרחק כה רב לאחר שניתן פסק הדין המוסכם בהליך משנת 2008, שדבר קיומו היה ידוע לתובע. סיכומם של דברים שהגם תהיות שעולות, איני רואה כי יש בהליכים המשפטיים שנערכו לאורך השנים בנוגע לדירה, כמאפשרים כיום עילה לביטול ההסכם שנעשה והמשכנתא שנרשמה. טענה להפרה של הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה כאמור לעיל, ההסכם כלל התחייבות התובע לשעבוד גם של "... ירושה אפשרית עתידית של אביו... במחצית האחרת של הדירה". התובע טוען, כי ההתחייבות האמורה מהווה הפרה של הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה, לפיה "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". הטענה לא הופיעה בתביעה, וגם לא נדרש במסגרתה סעד כלשהו בנוגע לכך, הואיל ובתביעה נדרש אך ורק מחיקת הרישום שנעשה בטאבו, המתייחס למחצית הדירה של התובע, ולא למחצית שהגיעה אליו בירושה, לגביה אף לא נרשמה לעת הזו כל משכנתא. הטעון עלה עם זאת בטענות התובע במהלך ההליך, ובכלל זאת בתצהיר שהגיש. הנתבע מצידו לא התייחס לטעון בתצהיריו או בסיכומים שהגיש, ויתכן שהדבר נובע מתוך כך שאין בתביעה עצמה סעד בעניין, כך שהטעון מהווה מבחינה זו שינוי חזית. במצב האמור, ומשאין המדובר בעניין שסעד כלשהו מתבקש בנוגע אליו במסגרת התביעה, אין למעשה הכרח לעסוק בטענה. יצויין רק, מעל הנדרש, כי אין מדובר לכאורה במצב בו עוסקת הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה. כמוסבר על ידי שילה בספר פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך א, 1995), לסעיף ניתנה פרשנות מצמצמת, והוא "... אוסר רק את העברת זכות הירושה עצמה מאדם לחברו". ובהמשך: "... מותר לאדם להתחייב שיעביר בעתיד נכס מסויים, לאחר שיירש אותו נכס. לשון בית-המשפט גורסת כי רק עסקאות בדבר ירושתו של אדם אסורות, ולא עסקאות בדבר עזבונו של אדם" (עמ' 93) (ההדגשה לא במקור). משאין מתבקש סעד בתביעה עצמה בנוגע לאמור, אין עם זאת נקבעים מסמרות סופיים בעניין. ממילא בשלב זה לא נרשם גם כאמור שעבוד כלשהו על חצי הדירה שהיה שייך לאברהם, ועבר בירושה לתובע. סוף דבר סוף דבר, כי לאור האמור והמפורט לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 15,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ו תשרי תשפ"ז, 07 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.