ת"א 25009-08-25 ת"א 25009-08-25

המדובר בתביעה בסך 5,000,000 ש"ח לפי החוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), תשפ"ד-2024 (להלן חוק הפיצויים) בכתב תביעה מיום 10.8.25 נטען, כי ביום 13.5.23 בעת שהתובעת שהתה בביתה נשמעה אזעקת "צבע אדום" המתריעה על ירי רקטות, התובעת רצה למרחב המוגן בביתה, נתקלה בקיר, נפגעה ונקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 4% לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970. תשומת הלב, כי כלל לא נאמר מניין נורו אותם טילים או רקטות - ודי להזכיר כי בשנים האחרונות נורו לעבר ישראל טילים מרצועת עזה, לבנון, תימן, איראן ועוד - או מי ירה אותם (בסעיף 22 לכתב התביעה נטען באופן כללי, כי נתבעים 3-2 "אחראים באופן ישיר לביצוע פיגועי טרור, ובכלל זה ירי רקטות לעבר אזרחי ישראל, כדוגמת הירי שגרם לפגיעה בתובעת"). למעשה אפילו לא נאמר אם בפועל אכן נורו רקטות והטענה היא שבעקבות שמיעת אזעקה התובעת רצה ונחבלה (יוזכר, כי לצורך הכרה כנפגע פעולות איבה אין הכרח שאכן התרחשה פעולת איבה וראו לדוגמה סעיף 1(2) ו-(1)3 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה; בהקשר של אזעקה ראו גם ת"א (שלום ירושלים) 18907-05-15 א. ש נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (18.6.19) פסקאות 39-38). לטענת התובעת "הנתבעת 1, הרשות הפלסטינית, מוגדרת במפורש בחוק כ-'מתגמלת טרור'. הגדרה זו נתמכת בשורה של פסקי דין, ובהם ת"א (מחוזי ירושלים) 31863-03-23 פלוני נ' הרשות הפלסטינית (19.11.24), ות"א (מחוזי ירושלים) 54314-03-24 פלונית נ' הרשות הפלסטינית (28.11.24), ונובעת ממדיניותה המוצהרת והמתועדת של העברת כספים למבצעי מעשי טרור ולבני משפחותיהם" (סעיף 21 לכתב התביעה). נטען, "לאור כל האמור לעיל, מתקיימים כל התנאים הנדרשים בחוק לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים לדוגמה לתובעת: הוכחה נכות צמיתה שנגרמה כתוצאה ממעשה טרור, הנתבעים מוגדרים כמתגמלי טרור, והתביעה הוגשה במסגרת התקופה הקבועה בחוק" (סעיף 28 לכתב התביעה). בכתב ההגנה (מיום 12.2.26) העלתה הנתבעת שורה של טענות הגנה, ובין היתר טענה כי התביעה כפי שהוגשה אינה מגלה עילת תביעה כלפיה. בהחלטה מיום 13.7.26 התבקשה התובעת להגיש כתב תשובה המתייחס לטענות הנתבעת וזה הוגש ביום 14.9.26. בכתב התשובה שבה התובעת וטוענת, בין היתר, כי די בכך שהיא הוכרה כנפגעת פעולות איבה ובכך שהנתבעת הוכרה כמתגמלת טרור כדי להטיל עליה אחריות לפי חוק הפיצויים, ואין היא נזקקת להצביע על זהות מבצע מעשה הטרור או על קשר קונקרטי בינו לבין הנתבעת: "המחוקק הגדיר 'מתגמל טרור' כ-'מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצע מעשה הטרור או למי מטעמו'. ההגדרה אינה דורשת זיהוי של מבצע מסוים, אינה מחייבת הוכחת תשלום למבצע מסוים ואינה קובעת כי יש להראות קשר בין התשלום לבין המחבל שפגע בתובע קונקרטי. השאלה שביקש המחוקק לברר היא האם הנתבע הוא 'מתגמל טרור' כהגדרת החוק..." (סעיף 10 לכתב התשובה). נטען, כי "המחוקק קבע כי מקום שבו 'גרם מעשה טרור למותו של אדם' או לנכותו, קמה הזכאות לפיצוי לדוגמה... החוק מתמקד באירוע הטרור ובזהות הנתבע כמתגמל טרור, ולא בזהותם של כל המבצעים שפעלו במסגרתו" (סעיף 12 לכתב התשובה). עוד נטען, כי "הגדרת 'מתגמל טרור' בחוק מלמדת כי המחוקק התמקד בעצם קיומו של מנגנון תשלום בשל מעשי טרור. ההגדרה אינה קושרת בין הזכאות לפיצוי לבין מחבל מסוים... בכך ביקש המחוקק ללכוד את מנגנון התגמול בכללותו ולא לבחון כל מקרה דרך זיהויו של מבצע פרטני" (סעיף 18 לכתב התשובה). בסופו של דבר חוזרת התובעת על עמדתה לפיה, "לצורך בירור שאלת האחריות לפי החוק, די בהוכחת קיומו של מעשה טרור ובהוכחת היות הנתבעת 'מתגמל טרור' כהגדרת המונח בחוק" (סעיף 16 לכתב התשובה). לאחר העיון בכתב התביעה, בכתב ההגנה, בכתב התשובה ובמכלול החומר, אין בידי לקבל את עמדתה המשפטית של התובעת, סבורני כי התביעה כפי שהוגשה אינה מגלה עילת תביעה ודינה להימחק. אקדים ואומר, למען הסדר הטוב הדיוני, כי הנתבעת אמנם לא הגישה בקשה נפרדת לסילוק על הסף, ואולם הטענה לפיה כתב התביעה אינו מגלה עילה פורטה בכתב ההגנה, ובעקבות ההחלטה מיום 13.7.26 גם זכתה - כפי שניתן לראות לעיל - למענה מפורט ומנומק בכתב התשובה מיום 14.9.26. בהחלטה נוספת מיום 14.10.26 הבהיר בית המשפט, כי בכתב ההגנה הועלו טענות משפטיות ואף נטען להעדר עילה, כי הוא שוקל לתת החלטה בעניין טענות אלה על יסוד כתבי הטענות שכבר בתיק, וכי אם מי מהצדדים סבור שיש צורך בהשלמת טיעון בעל פה הוא יוכל לנמק עמדתו עד ליום 20.10.26 שאם לא כן תינתן החלטה על יסוד החומר הכתוב. שני הצדדים בחרו שלא להגיב להחלטה. כידוע, תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 מסמיכה את בית המשפט "להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה... כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה" (ההדגשה הוספה - ע"ש). כידוע, "הסמכות בבקשה לסילוק על הסף מסורה לבית-המשפט. סמכות זו יכול שתהיה מופעלת גם ביוזמת בית-המשפט..." (ע"א 6313/01 עיזבון המנוח אלעד שיאון ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(1) 567, 576 (2001)) ואף מבלי שהוגשה בקשה נפרדת לסילוק על הסף (ראו לדוגמה ת"א (מחוזי נצרת) 13124-02-17 לחאם נ' לחאם (22.4.18)). שעה שהטענות הועלו בכתב ההגנה, לתובעת ניתנה הזדמנות להגיב לטענה והיא עשתה כן במסגרת כתב תשובה (ובהמשך להחלטה מיום 14.10.26 גם לא ביקשה להשלים טיעון בעל פה) ובית המשפט סבור שכתב התביעה אינו מגלה עילה - אין מקום להאריך את ההליך לשווא, תוך גרימת טרחה והוצאות לצדדים וניצול לא יעיל של משאבי השיפוט. עוד יותר כך בשים לב לכך שמדובר במחיקה בלבד, בהליך שפטור מאגרה (וכך גם הגשתו מחדש אם אכן תסבור התובעת שיש עילה לכך), לכך שהמחיקה נעשית ללא צו להוצאות, כמו גם בשים לב להיקף התביעות המוגשות לבית משפט זה לפי חוק הפיצויים על כל המשתמע. כאמור, לטענת התובעת התנאים הקבועים בחוק הפיצויים לצורך הטלת אחריות על הנתבעת הם: "הוכחה נכות צמיתה שנגרמה כתוצאה ממעשה טרור, הנתבעים מוגדרים כמתגמלי טרור, והתביעה הוגשה במסגרת התקופה הקבועה בחוק" (סעיף 28 לכתב התביעה). משמעות הדברים היא, כי מאחר שהנתבעת מוגדרת - כך נטען - "מתגמלת טרור" הרי שמוטלת עליה אחריות לפצות את כל מי שנגרמה לו נכות צמיתה כתוצאה ממעשה טרור ואין הוא נדרש להוכיח קשר או זיקה כלשהי בין הנתבעת לבין מעשה הטרור. מעבר לתחולה הרחבה כמעט עד בלי קץ שנובעת מפרשנות זו - והרי נכות צמיתה כתוצאה ממעשה טרור יכולה להיגרם גם כתוצאה מירי ארגוני טרור ממדינות זרות רחוקות יותר או פחות, מפיגועי טרור המבוצעים על ידי ארגוני טרור שונים נגד ישראלים בחו"ל ומאירועים שונים שקשה לראות קשר כלשהו בינם לבין הנתבעת - לדידי היא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה. בניגוד לאמור בסעיף 28 לכתב התביעה ובסעיף 16 לכתב התשובה (המובאים בפסקאות 5 ו-16 לעיל), התנאים הקבועים בחוק הפיצויים לצורך הטלת אחריות על הנתבעת אינם התנאים שהתובעת טוענת להם (נכות צמיתה שנגרמה ממעשה טרור ונתבע המוגדר מתגמל טרור) ובית המשפט העליון כבר קבע, כי "על מנת להיכנס בגדרי החוק ולהיות זכאים לפיצויים לדוגמה, נדרש להוכיח קיומם של: (1) מעשה טרור; (2) מותו של אדם או נכות צמיתה; (3) תגמול או אשרור מטעם המערערים" (ע"א 15278-04-25 הרשות הפלסטינית נ' עיזבון פלוני ז"ל (8.3.26) פסקה 14). קרי: חובה להוכיח "תגמול או אשרור מטעם המערערים" ואין די להוכיח כי באופן כללי הנתבעת היא "מתגמלת טרור" ובוודאי שאין די - כפי שטוענת התובעת - בעובדה שהנתבעת היא הרשות הפלסטינית. כך לדוגמה, באחד המקרים שנדון בבית משפט זה לא היה חולק שהתובעים נפגעו ממעשה טרור ונגרמה להם נכות צמיתה, אך בקשה למתן פסק דין שיחייב את הנתבעת לשאת בפיצויים לפי חוק הפיצויים נדחתה, שכן אין די בשני יסודות אלה ויש צורך לדון בהוכחת אשרור או תגמול במקרה הקונקרטי (ראו ת"א (מחוזי ירושלים) 12052-12-24 עזבון המנוח נ' הרשות הפלסטינית (29.12.24)). בין היתר נאמר: "נדמה, כי הטענה שדי בעובדה שהנתבעת שילמה, ואף אם משלמת כיום, כספים בשל מעשה טרור במקרים אחרים... כדי לחייבה בתשלום פיצויים לדוגמה בכל מעשה טרור שנעשה, בכל מקום שהוא ועל ידי כל מחבל שהוא, גם כאשר היא – בניגוד לכלל המקרים האחרים - כופרת בקשר כלשהו שלה לפיגוע, ובשל כך היא גם אינה משלמת למחבלים ובני משפחותיהם, ובטרם עריכת כל בירור עובדתי, היא מרחיקת לכת" (פסקה 11; ההדגשה הוספה - ע"ש). עוד הבהיר בית המשפט, כי קיומה של החזקה הקבועה בסעיף 2(ה) לחוק הפיצויים (אליה נדרש בקצרה בהמשך) אינה מביאה למסקנה אחרת, שכן "יש מקום לאפשר לנתבעת להבהיר מדוע לא שולמו כספים במקרה זה למחבלים או לבני משפחותיהם..." (פסקה 13; ההדגשה הוספה - ע"ש; ראו גם ת"א (מחוזי ירושלים) 57917-05-25 פלוני נ' הרשות הפלסטינית (23.3.26)). לא למותר לציין, כי באותו התיק התקבלה לסוף התביעה נגד הנתבעת, ואולם זאת לאחר שהוכח שהנתבעת אכן שילמה בפועל כספים למשפחת מבצע מעשה הטרור בו נפגעו התובעים (ראו ת"א (מחוזי ירושלים) 12052-12-24 עזבון המנוח נ' הרשות הפלסטינית (26.8.26)). התובעת מתייחסת להגדרת "מתגמל טרור" בחוק הפיצויים וטוענת, כי "הגדרת 'מתגמל טרור' בחוק מלמדת כי המחוקק התמקד בעצם קיומו של מנגנון תשלום בשל מעשי טרור. ההגדרה אינה קושרת בין הזכאות לפיצוי לבין מחבל מסוים, אינה דורשת כי התשלום יוכח ביחס למבצע שפגע בתובע הקונקרטי..." (סעיף 18 לכתב התשובה). ואולם חוששני כי הטענה מתעלמת מלשונו של החוק המגדיר מתגמל טרור "מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצע מעשה הטרור או למי מטעמו..." (ההדגשה הוספה - ע"ש). מתגמל טרור איננו מי שמעביר באופן כללי כספים לטובת מבצעי מעשי טרור, אלא מי שמעביר כספים למבצע מעשה הטרור העומד ביסוד התביעה. ואכן, הפסיקה עסקה בשאלה כיצד נדרש תובע להוכיח קשר בין מבצע מעשה טרור שהנתבעת מתגמלת (בין לפי הודאתה בתגמול ובין לפי ראיות ו/או חזקות המוכיחות זאת) לבין מעשה הטרור הספציפי בו הוא עצמו נפגע. במקרים רבים נעשה שימוש בהכרעת דין בגדרה הורשע מבצע מעשה הטרור בביצוע הפיגוע בו נפגע התובע (ראו לדוגמה ת"א (מחוזי ירושלים) 21694-07-25 פלוני נ' הרשות הפלסטינית (7.5.26) פסקה 11; ת"א (מחוזי ירושלים) 63678-02-25 פלוני נ' הרשות הפלסטינאית (12.8.26) פסקאות 16-11; ת"א (מחוזי ירושלים) 71634-04-25 פלונית נ' שינאוי (26.4.26) פסקאות 8-6). במקרים אחרים נדונה השאלה, אם די בהצגת אישור של רשויות הביטחון בדבר זהות המפגע שביצע את הפיגוע (ראו לדוגמה ת"א (מחוזי ירושלים) 68035-06-22 פלוני נ' הרשות הפלסטינאית (5.5.26)) או בהצגת גזר דין או הכרעת דין שלא אומתה כדין כדי להוכיח את זהות המפגע שביצע את הפיגוע (ראו לדוגמה ת"א (מחוזי ירושלים) 19443-06-24 פלוני נ' הרשות הפלסטינאית (19.4.26)). עוד נקבע, לדוגמה, כי ניתן להסתמך על צו הריסה שהוצא על ידי אלוף הפיקוד הקושר בין אותו פלוני לבין מעשה הטרור ממנו נפגע התובע (ראו לדוגמה ת"א (מחוזי ירושלים) 20975-06-24 פלוני נ' הרשות הפלסטינית (19.1.26); ליישום במקרה של חיוב על יסוד חזקת התגמול ראו לדוגמה ת"א (מחוזי ירושלים) 5551-01-25 פלונית נ' הרשות הפלסטינית (17.9.26)). לשיטת התובעת דיונים אלה מיותרים, שכן לשיטתה אין צורך להוכיח - לא באמצעות הכרעות דין ולא באמצעים אחרים - את הקשר בין מעשה הטרור בו נפגעה לבין הנתבעת (אציין, כי גם אם נניח שחלק מפסקי הדין עוסקים באחריות מכוח אשרור ולא מכוח חלופת התגמול גם תגמול מחייב הוכחת העברת "כספים בשל מעשה טרור ספציפי" (ע"א 15278-04-25 הרשות הפלסטינית נ' עיזבון פלוני ז"ל (8.3.26) פסקה 20) כאשר במקרים בהם "אין הוכחה קונקרטית להעברת כספים בשל מעשה טרור ספציפי... החזקה קובעת כי די במדיניות תגמול הקבוע בחקיקה כדי להעביר את הנטל למתגמל הטרור להוכיח אחרת" (שם; ההדגשות במקור - ע"ש); קרי: להוכיח שלא היה תגמול במקרה הספציפי). בסעיף 21 לכתב התביעה נטען, "הנתבעת 1, הרשות הפלסטינית, מוגדרת במפורש בחוק כ-'מתגמלת טרור'. הגדרה זו נתמכת בשורה של פסקי דין, ובהם ת"א (מחוזי ירושלים) 31863-03-23 פלוני נ' הרשות הפלסטינית (19.11.24), ות"א (מחוזי ירושלים) 54314-03-24 פלונית נ' הרשות הפלסטינית (28.11.24), ונובעת ממדיניותה המוצהרת והמתועדת של העברת כספים למבצעי מעשי טרור ולבני משפחותיהם". ככל שהכוונה היא, שדי בכך שהנתבעת היא הרשות הפלסטינית כדי לחייבה בפיצויים כמתגמלת טרור הרי שאין בידי לקבל את הטענה. כאמור, סעיף 1 לחוק מגדיר "מתגמל טרור" ואין בו קביעה קטגורית גורפת לפיה הרשות הפלסטינית מוגדרת per se כמתגמלת טרור באופן שמייתר לחלוטין ניהול הליך להוכחת תגמולו של מבצע מעשה הטרור. שני פסקי הדין שהובאו על ידי התובעת מתייחסים להטלת אחריות על הנתבעת לא מכוח היותה מתגמלת טרור אלא מכוח היותה מאשררת (שאחריותו נובעת מסעיף 12 לפקודת הנזיקין) וזאת לאחר שהוכח בפועל, בשני המקרים, שהנתבעת אכן העבירה כספים למבצע מעשה הטרור. אכן, בסעיף 2(ה) לחוק הפיצויים נקבעה חזקה המקלה על התובעת - שהנטל להוכיח תגמול מוטל עליה - להוכיח תגמול: "לעניין חוק זה, חזקה שהנתבע הוא מתגמל טרור... אם מדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בדרך של חקיקה ראשית, חקיקת משנה או מתן הנחיות לתשלום כספים לצורך זה, כל עוד מתגמל הטרור לא הוכיח אחרת" (החזקה הוזכרה ללא כל פירוט או הרחבה גם בסעיפים 2 ו-23 לכתב התביעה). ראשית, הסעיף תומך באמור מעלה, הנטל להוכיח תגמול מוטל על התובע, והחזקה באה להקל עליו לעשות זאת. שנית, לדידי הנטל להוכיח שהחזקה חלה במקרה קונקרטי מוטל על התובע (ומשעשה כן על הנתבעת לסתור את החזקה לפיה תגמלה את מבצע מעשה הטרור). אינני סבור שלצורך ההכרעה במקרה הנוכחי יש לדון בשאלה מה היקפו המדויק של הנטל המוטל על תובע בהקשר זה (לדיון בשאלה אם בנסיבות מסוימות די בכך שהתובע מסר את שמו של מבצע מעשה הטרור או שמא עליו למסור גם את תעודת הזהות שלו ראו ת"א (מחוזי ירושלים) 5551-01-25 פלונית נ' הרשות הפלסטינית (17.9.26)), אך אינני סבור שקיומה של החזקה מאפשר לתובע להסתפק בטענה הכללית לפיה הוא נפגע איבה והנתבעת מתגמלת טרור (כפי שנעשה בענייננו). לצורך הדוגמה ניתן לומר, כי אם באופן תיאורטי החקיקה של הנתבעת היתה מעניקה תשלומים רק למי שנכלא בעקבות מעשה טרור, היה על תובע לכל הפחות לטעון שמבצע מעשה הטרור ממנו נפגע אכן נכלא (או כל טענה מספקת ברוח זו), על מנת להעביר את הנטל לנתבעת להוכיח שלמרות החקיקה שלה היא לא תגמלה את מבצע מעשה הטרור במקרה הקונקרטי. ספק בעיני אם אדם שנסע בכבישי ישראל ונפגע מאבן שהושלכה על רכבו על רקע לאומני יכול לטעון - ללא כל פירוט נוסף ובוודאי בנסיבות בהן יתכן מאוד שמשליך האבן סב על עקביו וחזר לביתו ולשגרת חייו - שחזקה על הנתבעת שתגמלה את משליך האבן (שזהותו או מידע כלשהו לגביו לא נמסר) ללא כל פירוט שיכול להסביר מדוע לשיטתו חלה החזקה או כיצד יכולה הנתבעת לסתור אותה, ולהיות זכאי באופן אוטומטי לפיצוי בסך 5,000,000 ש"ח (ראו גם ת"א (מחוזי ירושלים) 30553-05-25 פלוני נ' הפלסטינית (28.6.26); כל זאת, מבלי להתייחס לאפשרות, שהעובדה שמדובר בחזקה הניתנת לסתירה עשויה להקים חובה מסוימת לתובע לספק מידע - בוודאי כזה המצוי בידיו - לגבי נסיבות פגיעתו, באופן שיאפשר לנתבעת לנסות לסתור את החזקה, ואינה מאפשרת לתובע להסתפק באמירה כללית לפיה נפגע בפעולת איבה). מכל מקום, בענייננו הטענה היא שלצורך קבלת התביעה די בזהותה של הנתבעת ובעובדה שמדובר בנכות צמיתה שנקבעה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה – קרי: לטענת התובעת אלה, ורק אלה, שני היסודות שעליה להוכיח - וטענה זו אין בידי לקבל. ויודגש, בית המשפט אינו מקל ראש חלילה בפגיעתה של התובעת אשר מסתבר כי לא בכדי הוכרה כנפגעת פעולות איבה. בית המשפט אף אינו קובע פוזיטיבית, כי התובעת לא נפגעה באירוע טרור שמבצעו תוגמל על ידי הנתבעת וממילא זכאית לפיצוי הקבוע בחוק, ומסיבה זו התביעה נמחקת ולא נדחית. משמעות הדברים היא, שהתביעה כפי שהוגשה אינה מגלה עילה. בהתחשב במכלול הנסיבות ובשלב הדיוני בו ניתנת החלטה זו לא ייעשה צו להוצאות. כיון שביחס לנתבעים 3-2 כבר ניתן פסק דין בהעדר הגנה, החלטה זו מסיימת את הטיפול בתיק והוא ייסגר; עיקול זמני שהוטל ביום 12.1.2026 - בטל.