עש"א 86789-06-26 עש"א 86789-06-26

לפניי ערעור על החלטת הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (להלן: "הוועדה") מיום 31.05.26, לבטל את רישיון תאגיד לשירותי שמירה של חברת "אור השמש שירותים כלליים בע"מ" (להלן: "החברה") ולשלול את רישיון מארגן שמירה של דפנה ששון (להלן: "מערערת 1"). החלטת הוועדה הרקע להחלטת הוועדה תואר בפסקאות 1-4 להחלטה, אותם נצטט להלן בפסקאות 2-7. במסגרת חקירה שביצעה משטרת ישראל (יל"פ ציון) בחודש יולי 2024 נעצר שוהה בלתי חוקי בשם זיד אלעטיאת (להלן: זיד) באתר בנייה של חברת "אלישיב" בהר המנוחות בירושלים. זיד, שימש באתר כשומר לילה ובמהלך היום ישן בתוך מכולה במקום. בחקירה הצטברו ראיות כי במהלך "עבודת השמירה" הוא אף שימש כתצפיתן עבור קבוצת עבריינים שביצעה שוד בשכונת רמות. תפקידו היה להתריע על הגעת כוחות משטרה לכביש רמות. מחקירת הפרשה עלה כי השמירה באתר מבוצעת על ידי "אור השמש"; שמנוהלת בפועל על ידי משה ששון. בהתאם למידע שהוצג לוועדה על ידי גורמי האכיפה, משה ודפנה ששון ניהלו באופן פעיל את החברה ושלטו בפעילות הפיננסית ובקשר עם לקוחות החברה. דפנה ומשה ששון עשו שימוש באליהו מאור כ"איש קש" בכדי להסוות את מעורבותם על רקע הרשעה פלילית קודמת של משה ששון, שבה נטען כי הייתה מעורבות של דפנה ששון. כמו כן, הוצגו לוועדה ראיות מנהליות לכך שהחברה ומנהליה מעורבים בפעילות פיננסית לא חוקית, וכאמור לעיל, מעסיקה בפועל שוהים בלתי חוקיים. זאת ועוד, מהדיווחים השנתיים של החברה לוועדה מהשנים 2024-2025 עולה כי החברה אינה מחזיקה ברישיון קבלן תקף בתחום שמירה ואבטחה מטעם משרד העבודה, כנדרש בחוק ולפיכך פועלת שלא כדין בהעסיקה עובדים. כמו כן, בהתאם לדיווחים השנתיים, החברה מעסיקה את משה ששון ואחרים כשומרים מבלי שהם מחזיקים ברישיון שומר תקף לפי סעיף 19 לחוק שומרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"). השתלשלות ההליכים המנהליים בתאריך 20.10.25 נשלחו למערערות זימונים לשימוע בעניין חידוש הרישיונות לשנת 2026 בשל חקירה פלילית בתיק פל"א 334293/2024 בחשד לביצוע עבירות פליליות. לדפנה ששון יוחסו העבירות הבאות: איסור הלבנת הון לפי חוק איסור הלבנות הון, שיבוש מהלכי משפט לפי חוק העונשין, הדחה בחקירה לפי חוק העונשין, סיוע לגרם במרמה למתן גמלה, לפי חוק העונשין וחוק הביטוח הלאומי, הלנה או העסקה של תושב זר למשך יומיים רצופים או יותר לפי חוק הכניסה לישראל, וכן מעביד המעסיק תושב זר שלא כדין לפי חוק הכניסה לישראל. לאליהו מאור יוחסו העבירות הבאות: איסור הלבנת הון לפי חוק איסור הלבנות הון, שיבוש מהלכי משפט לפי חוק העונשין, הדחה בחקירה לפי חוק העונשין, סיוע לגרם במרמה למתן גמלה, לפי חוק העונשין וחוק הביטוח הלאומי, הלנה או העסקה של תושב זר למשך יומיים רצופים או יותר לפי חוק הכניסה לישראל, וכן מעביד המעסיק תושב זר שלא כדין לפי חוק הכניסה לישראל. בתאריך 31.10.25 נשלחה ע"י ב"כ החברה, עו"ד יצחק אסקין, תשובה לשימוע במסגרתה הוא ביקש לקבל את התשתית הראייתית שבבסיס הזימון לשימוע וכן ביקש לקיים שימוע בעל פה. בתאריכים 11.11.25 ו-25.11.25 דנה הוועדה בחידוש הרישיונות לשנת 2026. בתאריך 02.12.25 נשלח לחברה ולדפנה ששון זימון לשימוע בעל פה אליו צורפה פרפרזה משטרתית מיום 20.11.25. בתאריך 9.12.25 התקיים שימוע בעל פה אליו הגיעו אליהו מאור, דפנה ששון וב"כ עו"ד יצחק אסקין. לאור טענות שהעלה עו"ד אסקין, הוצע לו לשלוח השלמת טיעון בכתב בתוך שבועיים, אולם עו"ד אסקין נמנע מלהשלים טיעון בכתב. ביום 8.01.26 נשלחה הודעה לעו"ד אסקין, החברה, ודפנה ששון במסגרתה נמסר להם שהליכי השימוע וקבלת ההחלטה בעניינם טרם הושלמו, ולכן חודשו הרישיונות לשנת 2026. לצד זאת, הובהר כי הליכי השימוע בעניינם ימשיכו במקביל מאחר שהוועדה שוקלת לבטל את הרישיונות. בתאריך 16.04.26 החליטה הוועדה לבטל את רישיון תאגיד השמירה לחברה ואת רישיון מארגן השמירה לדפנה ששון. נימוקי הוועדה הוועדה ציינה בהחלטתה כי היא הגיעה למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית נרחבת ומבוססת לכך שהחברה דיווחה לוועדה דיווחים שנתיים כוזבים. עוד צוין בהחלטת הוועדה, כי מהראיות עולה שמשה ששון העתיק את דפוס הפעולה בגינו הורשע בחברת "לי עוז" שם הציב את בנו כאיש קש, לחברת "אור השמש" אותה הוא הקים עם אשתו דפנה ששון ובה הציב את אליהו מאור כאיש קש. מרבית הלקוחות שקיבלו שירותי שמירה קודם לכן מחברת "לי עוז" העבירו את פעילותם לחברה, והמשיכו להתנהל מול משה ששון, כמעט באופן בלעדי. הוועדה הגיעה למסקנה כי משה ששון ממלא תפקיד משמעותי בחברה ומנהל אותה בפועל. עם זאת, החברה נמנעת מלדווח על כך לוועדה וחלף זאת ציינה את שמו ברשימת השומרים על אף שאין לו רישיון לעסוק כשומר. זאת ועוד, מעיון ברשימת השומרים שהחברה דיווחה לוועדה עולה שאין לאף אחד מהם רישיון שומר בתוקף, למעט עובד אחד. הוועדה עמדה על כך שמאחר שהחברה אינה מחזיקה ברישיון קבלן שירות בתחום השמירה מטעם משרד העבודה, הרי שכל העסקה של עובדים בתחום השמירה והאבטחה נעשה שלא כדין. בנוסף, מהראיות שהוצגו הוועדה סברה כי החברה העסיקה שוהים בלתי חוקיים שלא כדין, וכן העבירה כספים לגורמים עבריינים באופן שתואם את דפוסי הפעילות של חברות המעניקות כסות לגביית דמי חסות המוכרים לוועדה. טענות המערערות המערערות טוענות כי המשיבה הפרה את דוקטרינת המצג וההבטחה המנהלית ופגעה באופן בלתי הוגן באינטרס ההסתמכות הלגיטימי שלהן. זאת לאחר שביום 8.01.26 שיגרה המשיבה הודעה רשמית לפיה הוחלט על חידוש רישיונותיהן לשנת 2026. על בסיס החלטה זו המערערות כלכלו את צעדיהן, חידשו חוזי עבודה וקלטו עובדים. שלילת הרישיונות ביום 31.05.26 נעשתה באופן חד-צדדי וללא הוכחה של שינוי נסיבות מהותי או צידוק חוקי. המערערות מדגישות כי טענת המשיבה בדבר "חילופי גברא" בוועדה אינה יכולה לשמש הצדקה חוקית לפגיעה אנושה כל כך באינטרס ההסתמכות שלהן. המערערות מוסיפות כי ביום 9.12.2025 התקיים שימוע אשר לא נערך כדין וכי המשיבה המשיכה לנהוג שלא כדין כאשר גם בהחלטת ביטול הרישיון לא אפשרה למערערות להתגונן. בנוסף, המערערות מלינות על שלילת זכות הטיעון וקיומו של "משפט שדה" מנהלי, שכן השימוע נערך "על החשכה" מבלי לאפשר להן לעיין בראיות המפלילות נגדן. לטענתן, המשיבה סירבה להעמיד לרשותן את התשתית הראייתית הגולמית ששימשה בסיס להחלטה. בנוסף, לטענתן, המשיבה זימנה אותן לשימוע מבלי לפרט מראש את נושאי הדיון והעלתה נושאים מפתיעים מבלי לתת להן זמן סביר להתארגן ולהתכונן כדין. המשך טענות המערערות נוגע לכך שהמשיבה חרגה מסמכותה וביצעה עירוב סמכויות פסול בכך שקבעה כממצא עובדתי חלוט כי כספי החברה הועברו ל"ארגוני פשיעה בצפון" במסווה של דמי חסות (פרוטקשן). הן מדגישות כי חקירת המשטרה הסתיימה ללא הגשת כתב אישום, ועומדת להן חזקת החפות, כל עוד לא ניתן פסק דין חלוט. לטענתן, ביטול הרישיון על סמך חשדות בלבד מהווה פגיעה חמורה ובלתי מידתית בחופש העיסוק שלהן ופועל כ"עונש מוות כלכלי" עבור התאגיד. לטענת המערערות, המשיבה התעלמה לחלוטין מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והטילה סנקציה קולקטיבית על החברה בשל מעשים המיוחסים לאישים שאינם מנהלים אותה עוד. הן מבהירות כי מר אליהו מאור אינו בעלים ואינו מחזיק עוד בכל תפקיד. המערערות מכחישות מכל וכל את הטענות העובדתיות הפרטניות שהועלו נגדן, ובראשן הטענה כי העסיקו שוהה בלתי חוקי. הן מדגישות כי אותו אדם מעולם לא היה עובד של החברה, לא פעל מטעמה ושהה באתר הבנייה בזמנים שבהם החברה כלל לא קיימה שמירה במקום. כמו כן, הן כופרות בטענות בדבר עבירות פיננסיות, וטוענות כי אין להן שום ביסוס. טענות המשיבה המשיבה טוענת כי החלטתה לבטל את רישיונות המערערות התקבלה כדין ובסמכות מלאה, בהתאם לסעיף 19 לחוק, המסמיך את הוועדה לסרב לתת או לחדש רישיון מטעמים של ביטחון הציבור, עברו או התנהגותו של המבקש. לטענתה, מכלול הראיות המנהליות הניח בפניה תשתית איתנה המלמדת כי המשך פעילותן של המערערות מהווה סיכון ממשי ואקטואלי לביטחון הציבור. המשיבה מדגישה כי הרשות המנהלית רשאית ואף מחויבת לבסס את החלטותיה על מגוון רחב של ראיות מנהליות, ובכלל זה על מידע מודיעיני וחומרי חקירה חסויים המצביעים על זיקה לפעילות עבריינית קשה וסחיטת דמי חסות בצפון הארץ. המשיבה מוסיפה כי לצורך הפעלת סמכותה בשאלה האם להעניק, לחדש או לשלול רישיון הוועדה אינה כפופה לדיני הראיות הרגילים החלים בבית המשפט והיא רשאית להסתמך על רף הראיה המנהלית (עש"א 50573-05-22 מוקד זוהר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל – ועדת הרישוי עפ"י חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, פסקה 24 (2023)). המשיבה מבהירה כי המערערות הציגו מצג שווא בפני הוועדה בכל הנוגע לבעלי התפקידים בחברה, כאשר בפועל נשלטה החברה באופן מובהק בידי בני הזוג, דפנה ששון ובעלה משה ששון. לטענתה, מר אליהו מאור שימש עד להעברת המניות הפורמלית כ"דמות קש בלבד", בעוד שמשה ששון העתיק את דפוס הפעולה העברייני שבו הורשע בעבר בחברת "לי עוז" והמשיך לנהל באופן בלעדי את הקשר מול הקבלנים והלקוחות. העובדה שלא הוגש כתב אישום פלילי נגד המערערות בגין החקירה הנוכחית אינה רלוונטית, שכן לצורך קבלת החלטה מנהלית די בקיומן של ראיות מנהליות העומדות ברף הנדרש. המשיבה הוסיפה והצביעה על שורה של הפרות חוק מהותיות מצד המערערות, ובראשן העובדה כי החברה אינה מחזיקה ברישיון קבלן שירות תקף בתחום השמירה והאבטחה מטעם משרד העבודה. כפועל יוצא מכך, העסקת השומרים על ידי החברה נעשתה בניגוד מוחלט לחוק, והיא מעסיקה שומרים, בהם מר משה ששון עצמו, מבלי שהם מחזיקים ברישיון שומר תקף כנדרש לפי סעיף 19 לחוק. המשיבה מבהירה כי גוף ציבורי אינו יכול לתת יד להמשך פעילות בלתי חוקית זו המבוצעת ללא הרישיונות הנדרשים. המשיבה דוחה מכל וכל את הטענות בדבר פגיעה בזכות הטיעון או קיומו של שימוע שלא כדין. לטענתה, זכות הטיעון מומשה במלואה, בלב פתוח ובנפש חפצה, לאחר שבפני המערערות הוצגה פרפרזה משטרתית מפורטת ונערך להן שימוע מהותי הן בכתב והן בעל-פה. כמו כן, המשיבה מבהירה כי ההחלטה הזמנית על חידוש הרישיון לשנת 2026 התקבלה אך ורק עקב אילוצים טכניים וחילופי גברא בוועדה, תוך הבהרה מפורשת בכתב כי הליכי השימוע לבחינת ביטול הרישיון נמשכים במקביל ואינם נגרעים. הבקשה לעיכוב ביצוע בתאריך 29.06.26 הגישו המערערות בקשה דחופה למתן צו ביניים/סעד זמני המכוון נגד החלטת הוועדה. המערערות טענו כי סיכויי הערעור על החלטת המשיבה גבוהים שכן החלטת הביטול התקבלה ללא ראיות מבוססות ותוך פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון. לשיטתן, ביטול הרישיונות המיידי ללא הצגת חומרי חקירה מלאים מהווה פגיעה אנושה באינטרס ההסתמכות הלגיטימי שלהן, ומייצגת שימוש פסול במסלול המנהלי כעוקף הליך פלילי. עוד הן הוסיפו כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור ומובהק לטובתן, שכן קטיעת מקור פרנסתן והפסקת הפעילות העסקית יגרמו להן לנזק מיידי ובלתי הפיך שאינו ניתן לכימות. מנגד, המשיבה טענה כי קיימת תשתית ראייתית רחבה ומוצקה המבססת כראוי את החלטת הביטול. המשיבה הדגישה כי חברת "אור השמש" נשלטה בפועל על ידי בני הזוג דפנה ומשה ששון, בעוד שמר אליהו מאור שימש כ"איש קש" ובעלים פורמלי בלבד. לפי עמדתה, משה ששון העביר את פעילות השמירה לחברה זו בעודו מרצה עבודות שירות בגין עבירות מס, לאחר שהופסקה הפעילות בחברתו הקודמת "לי עוז". בהחלטה מיום 20.07.26 החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת הוועדה. זאת, מכיוון שלא התרשמתי בשלב מוקדם זה כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן מהראיות עולה כי משה ששון העתיק את דפוס הפעולה המרמתי לחברת אור השמש, והחברה פועלת ללא רישיון קבלן שירות בתחום השמירה מטעם משרד העבודה. בנוסף, מצאתי כי חל שיהוי משמעותי בהגשת הבקשה שהוגשה רק ביום 29.6.0226 למרות שהחלטת הוועדה ניתנה כבר ביום 31.5.2026, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת האינטרס הציבורי למניעת פעילות עבריינית על פני הפסדי הכנסה שלא בוססו בתצהיר המבקשות. דיון והכרעה העיסוק במתן שירותי שמירה וחובת הרישיון מוסדרים בחוק. סעיף 18(א) לחוק קובע כך: "לא יקיים אדם משרד לשירותי שמירה ולא יארגן שירותי שמירה, אלא אם יש בידו רישיון לכך מאת הוועדה". אופן וסמכות מינוי הוועדה נקבעו בסעיף 2 לחוק. מתפקידיה של הוועדה, לבדוק את התנאים השונים הקבועים בחוק בבואה לתת רישיון למבקש, כאמור בסעיף 19(א): "לא יינתן רישיון לאדם לקיים משרד לשירותי שמירה, לארגן שירותי שמירה או לעסוק כשומר בסוגי שמירה שנקבעו לפי סעיף 18(ב), אם ראתה הועדה שאין לתתו מטעמים של בטחון הציבור או מטעמים של עברו או התנהגותו של המבקש". מתפקידה של הוועדה לוודא כי מקבל הרישיון אינו פוגע או עלול לפגוע, בין היתר, בביטחון הציבור. סעיף 28 לחוק קובע כי תקופת הרישיון היא למשך שנה ויחודש מדי שנה "אלא אם מצאה הוועדה שלא נתקיים עוד במבקש תנאי מהתנאים לקבלת הרישיון". בהנחיית פרקליט המדינה 14.11 שכותרתה "דיווח על הליך פלילי נגד חוקר פרטי ונותן שירותי שמירה והעברת חומר מהתביעה" נקבע כי גם כאשר מתנהלת חקירה נגד מבקש הרישיון לא ניתן להעביר את חומרי החקירה באופן גורף לוועדה, אולם לצורך הבדיקה המקצועית ובכדי לקבל החלטה בעניינו יכולה הוועדה לבקש את חומרי החקירה במידה והם דרושים לה, וחומרי החקירה יימסרו בהתאם להנחיית פרקליט המדינה 1.14. בסעיף 15 להנחיה נקבע כי "תנאי להעברת חומר חקירה לוועדה כמפורט בסעיף 14 לעיל, הוא בקבלת אישור בכתב מאת הוועדה או מי מטעמה, כי החומר שנמסר ישמש את הוועדה בלבד לצורך מילוי תפקידה ולא יימסר לכל גורם אחר, ובכלל זאת, לחשוד או למי מטעמו". מדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, ה"ח 827), ניתן ללמוד על חשיבות הסדרת התחום בפיקוח באמצעות חובת רישיון. בדברי ההסבר נכתב כך: "העיסוק במשלח יד זה עשוי לגלוש בנקל לתחומים לא רצויים, לפגיעה בזכויות הפרט בצורות שונות ואפילו עד כדי הפרת החוק..... פיקוח ייעשה על פי המוצע מצד אחד על ידי רישוי לעוסקים במקצוע, אשר יסנן ממנו אנשים שכשירותם ועברם אינם נותנים מידה מספקת של ביטחון שישכילו לפעול במקצועם בדרך הראויה" (להרחבה ראו; ע"ש (מחוזי י-ם) 5251/98 עמיקם בן-יתח נ' הוועדה לרישוי חוקרים ושירותי שמירה, תשנ"ט (1) 879 (1999)). תקנה 12 לתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישיונות), תשל"ב-1972, קובעת כי כאשר היה לוועדה יסוד סביר לחשוב שלא מתקיים אחד מהתנאים לרישיון ושוקלת שלא לחדש את רישיונו עליה להודיע לו ולתת לו זכות טיעון קודם לקבלת ההחלטה בעניינו. הוועדה בבואה לקבל החלטה האם לחדש רישיון אינה כפופה לדיני הראיות הרגילים החלים בבית המשפט, אלא בהחלטתה יכולה הוועדה להסתמך על רף ראייתי נמוך יותר - "הראיה המנהלית" (ראו; בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998) פסקה 35, וכן; בג"ץ 7542/05 גל פורטמן נ' מאיר שטרית (11.02.2007) פסקה 23. להרחבה ראו; עש"א ( י-ם) 42824-06-17 חב' מקיפי מרום 300 בע"מ נ' הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (21.12.2017), וכן; ע"ש (מחוזי י-ם) 1039/02 אביב פישביין נ' מדינת ישראל - ועדת הרישוי לחוקרים פרטיים (20.11.2002). כמו כן ראו; דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי כרך א פרק 14 (2010). וכן; יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב - ההליך המינהלי פרק 34 (2011)). אמנם בביטול או אי חידוש רישיון על המבחן להיות מחמיר יותר מאשר בהחלטה שלא לקבל בקשה ראשונית לרישיון, אולם החוק התייחס לשני המקרים במידה שווה (ראו; ע"א (י-ם) 1566/95 ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים נ' יעקב צור, פ"ד מט(2) 366 (1995)). בסיום הדיון נמסר לעיוני קלסר הכולל את חומר הראיות הגולמי. עיינתי בחומר שבקלסר, כדי לבחון אם חומר הראיות תומך בממצאי ובמסקנות הוועדה. כמובן שלא אוכל לפרט את חומר הראיות הגולמי המצוי בקלסר, אולם להלן אפנה למסמכים המצויים בקלסר, אשר סומנו על ידי, כדי להצביע אם יש בחומר זה תמיכה במסקנות הוועדה. המסמכים הבאים נמצאו על ידי רלבנטיים למסקנות הוועדה כי משה ששון בפועל מנהל ושולט בחברה: נספח ז - עמודים 84, 73-74, 69; נספח י"א - עמוד 113; נספח י"ג - עמודים 119-120; נספח כ"ד - עמוד 216; נספח כ"ז - עמודים 230-231; נספח כ"ח, עמוד 235; נספח כ"ט, עמוד 238; נספח ל"ב, עמוד 250; נספח ל"ג, עמוד 254. מחומר הראיות עולה מסקנה חד משמעית כי קיימת תשתית עובדתית מוצקה המלמדת על חלקו המרכזי של משה ששון בניהול החברה אל מול הבעלות הפיקטיבית של אליהו מאור. מעדויות שנגבו מקבלנים רבים עלה באופן מובהק כי ההתנהלות לאורך השנים בכל הנוגע לתנאי השמירה באתרים, העבודה השוטפת, גניבות ציוד וכן הסדרת התשלומים היא כמעט באופן בלעדי מול משה ששון. בנוסף, ראיות להסתרת שב"חים נמצאו בנספח כ"ד - עמודים 217-218 ובנספח כ"ה - עמוד 227. כמו כן, ראיות בדבר קשר של משה ששון והחברה לגורמים עבריינים נמצאו בנספח ל"ב. יחד עם זאת, יצוין כי בנוגע להעברת כספים לגורמים עברייניים המקושרים לארגוני פשיעה בצפון הארץ לא נמצאו אינדיקציות בחומר הראיות. אשר לטענות המערערות בדבר הפגיעה באינטרס ההסתמכות והסתמכותן על חידוש הרישיון לשנת 2026, לא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק את התערבותי בהחלטת הוועדה. מעיון בהחלטה מיום 8.01.26 עולה כי אמנם הוועדה החליטה על חידוש הרישיון לשנת 2026, ואולם לצד זאת הבהירה במפורש כי אין בהחלטה זו כדי לגרוע מהמשך הליכי השימוע שהתנהלו בעניין המערערות, וכי הליכים אלה יימשכו במקביל. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בעצם חידוש הרישיון משום מצג שלפיו הוועדה זנחה את הליך השימוע או גמרה בדעתה להותיר את הרישיונות בתוקף ללא תלות בתוצאותיו. מכאן שגם ככל שהמערערות הסתמכו בפועל על חידוש הרישיון ופעלו בעקבותיו, לרבות באמצעות חידוש התקשרויות או קליטת עובדים, אין בכך כשלעצמו כדי להקים אינטרס הסתמכות המצדיק את הגבלת שיקול דעתה של הוועדה. ההחלטה בדבר חידוש הרישיון ניתנה תוך שמירה מפורשת על המשך ההליך, באופן שאינו מותיר מקום למסקנה כי ניתנה למערערת הבטחה מנהלית בדבר תוצאתו. על כן, לא מצאתי כי נפל בהליך שנוהל לפני הוועדה פגם בהיבט זה. אף את טענות המערערות כי נשללה מהן זכות הטיעון וכי ההליך שהתנהל בעניינן לא עמד בכללי הצדק הטבעי, אין בידי לקבל. מקובלת עליי בהקשר זה עמדת המשיבה, שלפיה בחינת ההליך בכללותו מלמדת כי למערערות ניתנה אפשרות ממשית והוגנת להשמיע את טענותיהן ולהציג את עמדתן לפני הוועדה. בעניינן של המערערות התקיימו מספר דיונים במועדים שונים, נערך להן שימוע הן בכתב והן בעל-פה, והועברו לעיונן מבעוד מועד מסמכים רלוונטיים, ובהם גם פרפרזה משטרתית מפורטת, באופן שאפשר להן להיערך לשימוע ולהתייחס לחומר שעמד לפני הוועדה. בנסיבות אלה, איני סבור כי ניתן לקבל את הטענה שלפיה ההליך נוהל באופן שפגע בזכות הטיעון של המערערות או מנע מהן הזדמנות נאותה להתמודד עם הטענות שהועלו בעניינן. עצם העובדה שהוועדה לא קיבלה בסופו של יום את טענות המערערות אינה מלמדת כשלעצמה על פגם בהליך השימוע. מן התשתית שהוצגה עולה כי למערערות ניתנה הזדמנות מספקת להביא את טענותיהן לפני הוועדה, ומשכך לא מצאתי כי נפל בהליך פגם המצדיק את התערבותי. בכל הנוגע למסקנת הוועדה כי העובדים עליהם דיווחה המערערת אינם בעלי רישיון "שומר" כנדרש בחוק, מצאתי שאין להתערב במסקנה זו. בסוגיה זו אפנה לאמור בפסק דיני בעש"א 3174-05-24 טריגו מתן שירותים בע"מ נ' ועדת רישוי והמחלקה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (21.4.25), בפסקה 26: "26. באשר לטענה שאין חובה כי סיירים יחזיקו ברישיון מאת הוועדה, סבורני כי אין לקבל את טיעון המערערים. צו שירותי שמירה (סוגי שמירה הטעונים רישיון), תשל"ב-1972 קובע כי שמירה על אתר בנייה, אתר להקמת תשתית ואתר איגום כלים לצרכי הקמת תשתית ובנייה הינה סוג שמירה הטעון רישיון מאת הוועדה. "שירות הסיור" המדובר, הוא סוג של שמירה באתרים הנ"ל. העובדה כי השומר אינו מצוי באופן רציף באתר, אלא מסייר במסגרת המשמרת בשני אתרים (או יותר), אין פירושה כי "הסייר" אינו עוסק בשמירה. מדובר בטענה מתחכמת שאין מקום לקבלתה." בנוגע למידת החשיפה של המערערות לתשתית הראייתית, אכן המערערות לא קיבלו לעיונן את חומר הראיות המלא. ואולם, חלק מחומר הראיות הוצג בפניהן ואף התקבלה בידן פרפרזה, הכוללת את עיקרי החשדות. בנוסף, הן בחקירת דפנה ששון והן בחקירת משה ששון הוצג פירוט של החשדות. העובדה כי התשתית הראייתית עליה התבססה הוועדה מקורה בראיות מנהליות חסויות ולא בכתב אישום נגד המערערות ובחומר ראיות שנמסר להן במסגרת זו, אין בה כדי לגרוע מסבירות החלטת הוועדה. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ועדה מקצועית שהוסמכה לכך בחוק. סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה. המערערות ישלמו למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורכי דינה בסך כולל של 12,000 ₪, אשר ישולם תוך 45 ימים מהיום. לאחר מועד זה יתווספו לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק. באי כוח המשיבה יוכלו לאסוף את קלסרי הראיות בסיוע מזכירות בית המשפט, לאחר תיאום מראש. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.