ת"א 23742-03-24 ת"א 23742-03-24

רקע במסגרת הליך הסדר מקרקעין בתיק הסדר מס' 19/24 הוגשו תביעות סותרות לגבי חלקה 32 בגוש 203038 באדמות עין קיניא (להלן: "הקרקע"). התביעות הסותרות הוגשו על ידי אמג'ד עמראן (להלן: "עמראן") מחד גיסא ומדינת ישראל מאידך גיסא. מכוח סעיף 43 לפקודת ההסדר התביעות הסותרות הועברו, על ידי סגן פקיד הסדר המקרקעין למחוז צפון, להכרעת בית המשפט. טענות רמ"י בתמצית מדובר בקרקע בור בלתי מוקצית אשר הבעלות בה היא של המדינה בהתאם לסעיף 3 לחוק נכסי המדינה, תשי"א- 1953 (להלן: "חוק נכסי המדינה"), בהיותה רכוש ממשלתי. עמראן לא הציג ולו ראשית ראיה לקיומו של קושאן ולא הוכיח שרשרת זכויות מבעל הקושאן ועד אליו. הסכם המכר הנטען משנת 2005 לא מוכיח את הנדרש. אין במסמכים שצורפו לתזכיר התביעה כדי להוכיח את בעלותו בקרקע ואף לא זיקה אליה. רמ"י התייחסה למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לאזור ולהליכי ההסדר ברמת הגולן. היא ציינה, בין היתר, כי הדין הנוהג בקרקע עד להחלת המשפט הישראלי ברמת הגולן יסודו בדין העות'מאני ולפיו זכויות מוקנות בקרקע בהקצאה או הכרה בזכות מצד השלטון או בהכרה בזכות על בסיס חזקה ועיבוד אינטנסיבי ברצף בשנים 1967-1981. בנוסף, רמ"י התייחסה לאופן בו פורשה דרישת העיבוד החקלאי בפסיקה ולדרישה, כי העיבוד יהיה רציף. עמראן טוען, כי רכש את הקרקע בשנת 2005 ממר עמאד פדאללה עזאם (להלן: "עזאם) אשר נטען, כי ירש אותה מאביו המנוח. לא צורף מסמך שיכול להצביע על הבעלים הראשון הנטען בקרקע. לא הוכחה שרשרת הזכויות הנטענת על ידי עמראן ולא הוכח, כי הסכם המכר משנת 2005 מתייחס לקרקע הרלוונטית בשים לב שההסכם לא מצביע על המיקום המדויק של הקרקע. רמ"י התייחסה לתנאים להוכחת בעלות מכוח חיג'ה ולדרישה לחפיפה בין הגבולות של הקרקע הנדונה לבין הקרקע המתוארת בחיג'ה מכל ארבע כנפות שמיים. מפענוחי תצ"א עולה, כי הקרקע לא הייתה מעובדת בשנים הרלוונטיות ויש חזקה עובדתית לפיה מדובר בקרקע ללא בעלים. טענות עמראן בתמצית עמראן רכש את הקרקע בשנת 2005 בתום לב ובתמורה. המקרקעין נרכשו כאשר הם נטועים בעצי זית בגירים בני 45 מטופלים ומעובדים וקיימים עד היום. עמראן רכש את הקרקע מעזאם שהיה בעל הזכויות בקרקע וזאת מתוך חלקה פרטית נטועה גדולה יותר שעזאם בעל הזכויות בה. רכישת הקרקע היא בהתאם לחיג'ה כתובה ערוכה כמקובל ובעדות עדים בקיאים במקרקעין בהם עסקינן. המקרקעין מסומנים כאדמות פרטיות מיועדים לשימוש בנייה למגורים לפי תוכנית מתאר מס' ג/17089. למקרקעין גבולות ברורים ובחלקם גדר בטון והם נמצאים בתוך שכונת מגורים ובניינים פרטיים שנבנו בהתאם להיתרי בנייה מאושרים. המקרקעין רשומים בבעלות עמראן ברישומי המועצה המקומית עין קיניא והוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון. המקרקעין היו בבעלות פרטית של משפחת עזאם והבעלות בהם עברה מדור לדור. עזאם ירש אותם מאביו המנוח פדאללה עזאם (להלן: "פדאללה") שהיה בן יחיד וקיבל אותם בירושה מאביו, סבו של עזאם (להלן: "דוקאן") שבעצמו ירשו אותם מאביו (להלן: "סלמאן"). עמראן, כמו רוב תושבי עין קיניא הבגירים, בקיא בגבולות האדמות והבעלויות הפרטיות באדמות הכפר, מפני שרובם עסקו בחקלאות ורעיית צאן ופרות. לעמראן ידוע באופן אישי, כי משפחתו של עזאם הייתה בעלת הקרקע וכי הם עיבדו את הקרקע באופן רציף. עמראן היה רואה את עזאם, פדאללה ודוקאן מעבדים את הקרקע. עמראן רכש את הקרקע כאשר היא מעובדת ב- 100% מכלל השטח באופן רציף בשנים הרלוונטיות ועד היום. אין מדובר בקרקע בור אלא בקרקע נטועה עצי זית עוד מימי השלטון הסורי והיא שימשה את המוכר ומשפחתו לפרנסה. הקרקע נמצאת בחזקתו ושימושו הרציף והבלעדי של עמראן מהמועד שרכש אותה וישנה התיישנות רוכשת. אין רלוונטיות לצו מס' 21 של המושל הצבאי. הקרקע לא הייתה רכוש ממשלתי לא לפני 1967 ולא לאחר מכן. מאחר ומדובר בקרקע פרטית, הרי שאין רלוונטיות לסעיף 113(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. הראיות מטעם עמראן הוגשו תצהירי עדות ראשית של עמראן, של עזאם- המוכר, של מר סלמאן שרף (להלן: "שרף), מר סלמאן מוגרבי (להלן: "מוגרבי") ושל מר סלים נכלה (להלן: "נכלה")- שלושתם תושבי עין קיניא. בנוסף, עמראן הגיש חוות דעת של מפענח תצ"א מר שרון אסיף (להלן: "אסיף"). מטעם המדינה הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' סיון אלוף (להלן: "אלוף")- מרכזת בכירה הסדר קרקעות צפון ברמ"י. המדינה הגישה חוות דעת של מפענח תצ"א מר מנשה רותם גיאת (להלן: "גיאת"). המצהירים והמומחים העידו ונחקרו על האמור בתצהיריהם ובחוות הדעת, בהתאמה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות האם יש לרשום את הבעלות בקרקע בה עסקינן על שם עמראן או על שם המדינה. זו המחלוקת בה דרושה הכרעתי במסגרת התביעה שבכותרת. לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי לא עלה בידי עמראן להוכיח, כי הוא זכאי להירשם כבעלים של המקרקעין. משכך, יש לרשום את הקרקע על שם המדינה, מכוח בעלותה השיורית בקרקע לא מוסדרת שאינה בבעלותו של אחר. כל אחד מהצדדים בהליך שלפני טען, כי נטל ההוכחה מוטל על הצד השני. בעניין זה אציין, כי כאשר מדובר בתביעות סותרות אשר הוגשו במסגרת הליך הסדר, כאשר כל אחד מהצדדים טוען, כי הוא בעל הזכויות בקרקע, כמו במקרה שלפני, הרי שעל כל אחד מהצדדים מוטל הנטל להוכיח את טענותיו באשר לזכותו בקרקע. בע"א 7340/13 מדינת ישראל נ' נימר מג'יד אלשער התייחס בית המשפט העליון לכך שסעיף 3 לחוק נכסי המדינה דורש הוכחת יסוד שלילי. כלומר, שהקרקע אינה שייכת לאחר. צוין, כי הוכחת יסוד שלילי טעונה רף ראייתי נמוך יותר. טענת עמראן לבעלות מכוח רכישתה מבעל הזכות דורשת הוכחת שרשרת העברת הזכויות והטענה לבעלות מכוח התיישנות רוכשת דורשת עמידה בהוכחה של עיבוד חקלאי של ממש, אינטנסיבי ורציף, של לפחות 50% מהשטח בשנים הרלוונטיות, כפי שיפורט בהמשך. הקרקע בה עסקינן היא קרקע לא מוסדרת ברמת הגולן. שטח רמת הגולן נמצא בשליטת מדינת ישראל משנת 1967, כאשר תחילה הוחל ברמת הגולן משטר צבאי ומשנת 1981 הוחל החוק הישראלי ברמת הגולן בהתאם לחוק רמת הגולן, תשמ"ב-1981 (להלן: "חוק רמת הגולן"). בחוק רמת הגולן נקבע, כי "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן כמתואר בתוספת". עוד נקבע בחוק רמת הגולן, כי תחילתו של חוק זה ביום קבלתו בכנסת. בטרם הוחל החוק הישראלי ברמת הגולן, הדין שחל על קרקעות רמת הגולן היה חוק הקרקעות העות'מאני. חוק הקרקעות העות'מאני מחלק את הקרקעות לחמישה מינים: מולכ- שהיא קניינו הפרטי הגמור של אדם, מירי- השייכת לאוצר הממשלה, מואת- קרקע מתה- אינה מוחזקת בידי איש ולא הוקצתה לשימוש הציבור והיא רחוקה מהכפר או העיר, מתרוכה- קרקע ברשות הרבים ווקף- קרקע של הקדש. (ראה לעניין זה משה דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה שנייה, תשי"ג, פרק שני (להלן: "דוכן")). טענת המדינה לפיה מדובר בקרקע מסוג מירי לא נסתרה. לא עלה בידי עמראן להוכיח, כי מדובר בקרקע פרטית ובעניין זה לא די בהפניה לאישור מועצה או לאמור בהיתרי בניה המתייחסים לחלקות סמוכות. אין מחלוקת, כי בעבר יעודה של הקרקע היה חקלאי. במשטר הקרקעות במשפט העות'מאני מרבית הקרקעות סווגו כקרקע מירי. רוב המקרקעין הניתנים לניצול בארץ ישראל העות'מאנית, גם אם הוחזקו על ידי פרטים, היו מהסוג השיורי שבו הבעלות שייכת לשלטון (מירי). (חיים זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ ישראל ובמדינת ישראל, תשס"א- 2000, 111 (להלן: "זנדברג")). יש בכל האמור כדי לתמוך בטענה לפיה מדובר בקרקע מסוג מירי. בקרקעות מסוג מירי הייתה הבחנה בין זכות הבעלות (הרקבה) לבין זכות ההנאה מהקרקע (התצרוף). הבעלות העליונה בקרקע שייכת לאמירות. חוק המקרקעין הפקיע מידי המדינה את זכויות הרקבה והעביר אותן לידי בעל התצרוף. חוק הקרקעות העות'מאני הכיר בבעלות פרטית מוחלטת רק בקרקעות המצויות בתחומי ערים ומוגדרות כקרקע מולק (ראה לעניין זה גדעון ויתקון דיני מקרקעי ישראל, חושן למשפט, מהדורה רביעית, תש"ע- 2009, 49, 75 (להלן: "ויתקון")). על פי הדין העות'מאני, קרקעות מירי היו קרקעות בבעלות הממשלה, וזכות החזקה, השימוש ואכילת הפירות לגביהן הוקנתה למחזיק. עם כניסת חוק המקרקעין לתוקף, הבעלות בקרקעות מירי הפכה לבעלות מלאה, בהתאם להוראת סעיף 153 לחוק המקרקעין (ע"א 3296/19 עזבון המנוח סעד דין אחמד ג'אבר ז"ל נ' רשות הפיתוח רשות מקרקעי ישראל). ישנן שתי דרכים לרכישת זכויות במקרקעין מסוג מירי. דרך אחת מבוססת על הוכחת הקצאה קדומה מידי השלטונות. הדרך השנייה מבוססת על החזקה ועיבוד חקלאי בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק העות'מאני. כדי להוכיח את זכויותיו בחלקה, על עמראן להוכיח אחת משתיים: הקצאת הקרקע על ידי השלטונות או החזקה ועיבוד של החלקה בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק העות'מאני (ראה לעניין זה ע"א 7340/13 מדינת ישראל נ' נימר מג'יד אלשער). בענייננו, עמראן טוען, כי רכש את הקרקע מעזאם אשר ירש את הקרקע. עוד טען, כי התגבשה בעלות בקרקע מכוח עיבוד חקלאי על ידי משפחתו של עזאם בשנים הרלוונטיות. כפי שאפרט בהמשך, מצאתי, כי לא עלה בידי עמראן להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח, כי התגבשה לו זכות בעלות בקרקע מכוח עיבוד והחזקה בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק העות'מאני. למען הסר ספק, לא די בטענה בנוגע להעברת הקרקע בירושה במשפחת עזאם, שגם היא לוקה בקשיים ולא נתמכת במסמכים, כפי שאפרט בהמשך. תחת זאת יש להוכיח, כי המוריש היה בעל זכות בעלות בקרקע כך שהיה בידו להעבירה ליורשים. הנה כי כן, עמראן טען לזכות בעלות בקרקע מכוח עיבוד הקרקע ועליו הנטל להוכיח טענה זו. בסעיף 158(1) לחוק המקרקעין נקבע, כי חוק הקרקעות העות'מאני וכל חקיקה עות'מאנית אחרת שעניינה מקרקעין בטלים. כאמור, בשנת 1981 הוחל הדין הישראלי ברמת הגולן. עם זאת, סעיף 162 לחוק המקרקעין עניינו "שמירת דינים". בסעיף 162(2) נקבע, כי "על אף האמור בסעיפים 152 ו-158 עד 161, אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים". בסעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, נקבע, כי מי שהחזיק בקרקע "מירי" או הקדש (מוקופה) עשר שנים רצופות בלי ערעור יש לו בה זכות של חזקה (פרסקריפציה), ובין שהיה לו שטר טאבו (קושאן) ובין שלא היה – אין הקרקע נידונה כרטושה (מחלול) ונותנים לו שטר טאבו חינם. מודה המחזיק שהקרקע הייתה רטושה (מחלול) והחזיק בה שלא ברשות- אף על פי שהחזיק בה כמה שנים תוצע לו הקרקע בתשלום דמי טאבו, ואם אינו רוצה- מוכרים אותה במכירה פומבית. (הנוסח לקוח מתוך: דוכן, 476). בהוראת סעיף 78 לחוק העות'מאני מעוגן המכשיר המשפטי של "התיישנות רוכשת". בהתמלא התנאים הנדרשים, בכוחה של התיישנות זו להעניק למחזיק זכות פוזיטיבית במקרקעין. אציין, כי בפסיקה הובהר, כי סעיף 78 מקנה זכות בקרקע רק למי שעיבד אותה (בג"ץ 2966/95 מוחמד אחמד סאלם הרש נ' שר הביטחון, פד"י נ(2) 9). לאורך השנים פורש המושג "עיבוד" על-ידי בתי המשפט כעיבוד חקלאי של ממש. משכך, נדרש, כי מדובר יהיה בקרקע שמטיבה ומטבעה ניתנת לעיבוד (ע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי-שותפות מוגבלת). בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות הות'מאני נדרשת הוכחה של החזקה ועיבוד הקרקע במשך 10 שנים. במסגרת סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 תוקן חוק הקרקעות העות'מאני ונקבע, כי "בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העות'מאני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) – תקופת עשרים וחמש שנים, ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במניין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות". במסגרת ע"א 520/89 מדינת ישראל נ' עבדאללה אסעד שבלי, פד"י מו(2) 81 עסק בית המשפט העליון בשאלה, האם חוק-יסוד: מקרקעי ישראל שולל את האפשרות לרכישת זכויות במקרקעי ישראל לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. בית המשפט העליון ציין, כי מטרתו הברורה של חוק היסוד היא למנוע העברת הבעלות במקרקעי ישראל. נקבע, כי אין ליתן לסעיף 1לחוק היסוד פרשנות מצמצמת ולומר, כי סעיף זה לא נתכוון אלא לאסור העברה רצונית של הבעלות ולהתיר העברת בעלות שאינה לרצונה של המדינה. עוד נקבע, כי אין הצדקה להעדיף את הוראתו הארכאית של סעיף 78לחוק הקרקעות העות'מאני, שטעמו בטל על המגמה העולה מחוק היסוד, כי אדמת מדינה לעולם אינה עוברת לידיים פרטיות, בכפוף לחריגים שנקבעו במפורש. במסגרת הלכת שיבלי נקבע, כי "החל מחוק היסוד, ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק, אינה עוד "רוכשת", ומקנה זכויות קניין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול." כאמור, החוק הישראלי הוחל על רמת הגולן בשנת 1981. משכך, רכישת בעלות באדמות מדינה באמצעות התיישנות רוכשת לפי סעיף 78 לחוק העות'מאני אפשרית ברמת הגולן עד לשנת 81. בע"א 8117/14 עבדאלוילי תופיק חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל התייחס בית המשפט העליון להבחנה בין הסדר ההתיישנות הרוכשת הקבוע בסעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני לבין הסדרים הקבועים בחוק ההתיישנות. צוין, כי סעיף 78 היה הסדר ייחודי ששימש כחריג להסדרים האחרים הקבועים בחוק ההתיישנות, לפיהם ההתיישנות מעניקה הגנה מפני תביעת סילוק בלבד, בעוד שזכות הקניין נותרת בידי הבעלים. בית המשפט העליון הוסיף, כי החריג האמור צומצם עוד יותר בשנת 1992 במסגרת פסק הדין בעניין שבלי. צוין, כי בהתאם להלכת שבלי לא ניתן לרכוש זכויות בעלות מכוח התיישנות רוכשת במקרקעי ישראל, למעט לגבי התיישנות שהושלמה לפני חקיקת חוק יסוד: מקרקעי ישראל, בשנת 1960. אולם, חוק היסוד הוחל על אדמות רמת הגולן רק בשנת 1981. משכך, בשטחי רמת הגולן ניתן היה לרכוש בעלות בקרקעות מדינה מכוח התיישנות רוכשת עד לשנת 1981. בעניין עבדאלוילי ציין בית המשפט העליון, כי על הטוען לזכות בקרקע מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני להוכיח החזקה ועיבוד חקלאי של לפחות 50% מן הקרקע למשך 15 שנים. הנה כי כן, מבחינת משך ההחזקה והעיבוד נדרשת תקופה של 15 שנה. עוד נקבע, כי יש צורך בעיבוד "רציף", למעט תקופה קצרה של "שבתון מטעמים חקלאיים טהורים" (ע"א 453/61 מחמוד נמר מצטפא ע'אליה נ' מדינת ישראל, פ"ד טז 909, 911). השנים הרלוונטיות לצורך בחינת קיומה של התיישנות רוכשת בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק העות'מאני ומכוח עיבוד הן 1967-1981. כאמור, בעניין שיבלי נקבע, כי לאחר שנת 1981 לא תתגבש התיישנות רוכשת. עמראן והמדינה הגישו חוות דעת של פיענוח תצ"א. כל אחד מהצדדים ביקש להוכיח באמצעות חוות הדעת מטעמו את טענותיו בנוגע לעיבוד או העדר עיבוד של הקרקע בשנים הרלוונטיות. אסיף התייחס בחוות דעתו לתצלומים מה- 17.9.68, 14.2.69, 16.8.71, 17.9.76, 25.8.79, 10.9.83, 6.12.86 ומשנת 2016. הצילומים משנת 83 ואילך אינם רלוונטיים לצורך הוכחת התיישנות רוכשת, כמפורט לעיל. בנוגע לתצלום משנת 68 אסיף ציין, כי הצילום בוצע בסוף הקיץ תקופה שנעדרת פעילות חקלאית. הוא ציין, כי בחלקה ניתן לראות מיעוט עשבוני קיץ והתייחס למצב העשבונים בחלקות סמוכות. עוד ציין, כי קיומן של סוללות סיקול בשטח שהן מעשה ידי אדם מעיד שהשטח נושא עיבוד חקלאי. מסקנתו היא, כי החלקה טרם עברה הכשרה קרקעית לקראת הכנתה לזריעה וכי היא משמשת לגידולי שדה חד שנתיים (בעיקר דגנים). בעדותו טען אסיף, כי האמירה לעניין הדגנים בחוות דעתו זה לא כעובדה פיענוחית אלא בשביל להראות סוג של שימוש בקרקע של גידולי שדה חד שנתיים או חד עונתיים. הוא אישר, כי מדובר בדוגמא (עמ' 35 ש' 23-35). אציין, כי על מפענח תצ"א לפענח את העולה מהתצלום ולא ליתן השערות ודוגמאות לגידולים אפשריים בקרקע הרלוונטית. אסיף אישר, כי מצא שהחלקה עם מיעוט עשבוני קיץ וכי זו הסיבה היחידה שהוא הסיק שהשטח מעובד (עמ' 36 3-6). הוא העיד, כי למעט התצלום משנת 69 כל הצילומים הם מחודשי הקיץ כשאין פעילות חקלאית ומיד לאחר הקציר יש תהליך של ריבוי עשבונים וכאשר התופעה הזו לא מתרבית במהלך הצילומים המסקנה שלו היא שהצמצום או אי קיום של ריבוי עשבונים נובע מסיבה אחת- ניכוש עשבים לקראת מחזור הגידול הבא (עמ' 36 ש' 7-13). אסיף שלל טענה לפיה צמצום או אי קיום של ריבוי עשבונים יכול להיות תוצאה של רעיית עדרים וטען, כי הוצגו טבלאות מהממשל הצבאי שמראה כמה ראשי בקר היו בעין קיניא והוסיף, כי זה ממש לא זה (עמ' 36 ש' 16-22). נטען לפניו, כי בתיק אחר הוא העיד, כי אינו יכול לשלול טענה שעדרים רעו בשטח ולכן יש פחות עשבונים. בתגובה טען אסיף, כי הוא אינו חוזר בו מדבריו האמורים אולם ראוי שכל מקרה יבחן לגופו וכי יש מקרים שהוא לא יכול לשלול שבעלי חיים עשו את זה אולם זה שאין ריבוי עשבונים מעיד על זה שהחלקה מעובדת והוסיף, כי אף אם מכניסים עדרים לחלקה הם לא נכנסים כרעיית בר אלא כדי לשרת את המהלך החקלאי של עיבוד החלקה (עמ' 36 ש' 23-33). אציין, כי אסיף אינו מומחה בתחום החקלאות ועדותו באשר לסיבות בגינן הוכנסו עדרים לחלקה, ככל שהוכנסו, מבוססות על השערות בלבד. בנוסף, כשם שבתיק קודם לא היה בידו לשלול, כי מצב העשבונים בשטח נובע מרעייה של עדרים במקום, הרי שאין זה סביר, כי במקרה שלפני בידו לעשות כן. אכן, כל מקרה נבחן לגופו אולם לא עלה בידו להסביר מדוע כעת בידו לשלול את הטענה האמורה בניגוד למקרה האחר. אוסיף ואומר, כי כמות ראשי הבקר בעין קיניא, אליה התייחס אסיף בעדותו, אין בה כדי לשלול את הטענה דווקא במקרה הרלוונטי בשונה ממקרים אחרים. כפי שאפרט בהמשך עדויות מטעם עמראן דווקא תומכות בטענה בנוגע לרעיית עדרים בקרקע. בעדותו הופנה אסיף לחוות דעת משלימה שנתן בהליך אחר (נ/2) ונטען פניו, כי בחוות הדעת האמורה הוא סימן את החלקה בה עסקינן ויש חץ לפיו מדובר באזור מרובה עשבונים. אסיף השיב, כי החץ מצביע בדיוק על אותו אזור עם עשבונים באזור ספציפי בתוך החלקה. כאשר נטען לפניו, כי זה נראה אותו דבר גם בצד השני של הקו שסימן הוא שלל טענה זו (עמ' 40 ש' 33-37). אינני מקבלת את טענתו בעניין זה. אסיף נשאל, האם האזור שסימן כמרובה עשבונים אינו בחלקה בה עסקינן והשיב, כי הוא מחוץ לחלקה וכי בחלקה יש מיעוט (עמ' 41 ש' 16-24). אסיף אישר שלא רואים תלמים, חריש וכדומה והוסיף, כי לא ניתן לצפות לראות משהו שלא במועדו וכי אם התצלומים הם מאוקטובר- נובמבר ניתן לראות חריש ובתצלומים מאפריל מאי ניתן לראות קציר (עמ' 37 ש' 6-11). לגבי פברואר העיד אסיף, כי זה שיא עונת החורף ובשל הגשמים הרגבים או התלמים נשחקים ובעיקר אם זה חריש של בעלי חיים שהוא רדוד. הוא העיד, כי יש זריעה ולא שתילה ואז יש צמיחה והנבטה של הזרעים וזה צומח באופן ספורדי. לטענתו, לגבי הצילום מחודש פברואר הדבר היחיד שהוא יכול להגיד זה שינוי גוונים שמעיד שיש תחילה של הנבטה (עמ' 37 ש' 24-31). נטען פניו, כי אם החריש הוא באמצעות בהמות היו צריכים לראות בתצלומים שורות עם גוונים שונים והוא השיב, כי בחריש ממוכן באמת רואים שורות ישרות אולם עם שור או חמור ומחרשה זה לא שורות פלס. הוא אישר, כי זה כן שורות במתווה הכללי וההנבטה ספורדית והיא מותנית בחריש, בפיזור הזרעים ובמבנה הטופוגרפי של החלקה. אסיף העיד, כי החלקה במקרה בו עסקינן היא עם שיפוע לכיוון דרום ומזרח ולכן רואים את תחילת ההנבטה באזור של דרום מזרח (עמ' 38 ש' 5-25). אציין, כי אין מדובר בתחום מומחיותו של אסיף שאינו אגרונום. בעדותו אסיף נשאל לגבי אחוז העיבוד בשנת 68 והשיב, כי כמו שהחלקה נראית מבחינת תופעת העשבונים וכי הוא לא יכול לדעת מה אחוז העיבוד והוא יכול להסיק ומסיק שמדובר ב- 100% (עמ' 39 ש' 2-8). נטען בפניו, כי בחוות דעתו קבע 65% עיבוד ואסיף השיב, כי שם הלך לחומרה. עוד העיד, כי אין לו למה להשוות את שנת 68 וכי הוא הותקל בדיון אז הסיק 100% (עמ' 39 ש' 9-13). בהמשך הוא נשאל על בסיס מה קבע 65% עיבוד והשיב, כי על בסיס הצילום משנת 69, כי ב- 68 אין לו למה להשוות ולכן בעדות אמר 100% (עמ' 41 ש' 29-31). טענתו לפיה הלך לחומרה בחוות הדעת אין די בה כדי להסביר את הפער המשמעותי בין קביעותיו לגבי שיעור העיבוד בשנת 68. בנוסף, מסקנתו באשר לשיעור העיבוד אין לה על מה לסמוך. אציין עוד, כי לא ברורה טענתו לפיה אין לו למה להשוות את התצלום משנת 68 בהיותו התצלום הראשון ולא ברור כיצד הדבר קשור לבחינת שיעור העיבוד בחלקה בהתאם לעולה מאותו תצלום. כמו כן, לא ברורה טענתו באשר להתקלתו כאשר נשאל מה שיעור העיבוד של החלקה במועד הרלוונטי. לגבי התצלום משנת 69 אסיף ציין בחוות דעתו, כי הוא מחודש פברואר, לקראת סוף עונת החורף. הוא ציין, כי המשמעות היא שניתן יהיה לאתר בתצלום סימני הנבטה של גידולי שדה חד שנתיים. עוד ציין, כי ניתן לראות חלק מעשבוני הקיץ שהיו בתצלום הקודם וכי במרכז החלקה יש אזור בהיר נקי מעשבוני קיץ והשטח הנקי הוא בשיעור 65%. מהאמור הוא הסיק את שיעור העיבוד בשנת 68. גם ביחס לתצלום האמור קבע אסיף, כי החלקה משמשת לגידולי שדה חד שנתיים (בעיקר דגנים). בעדותו נטען בפני אסיף, כי לגבי התצלום משנת 69 הוא כתב תחילת הנבטה אולם הוא לא רואה צמחים כלל. אסיף השיב, כי הוא רואה שינוי גוונים ומבחינתו זו אינדיקציה שקורית כאן תופעה בקרקע וזו תחילת הנבטה. אסיף הוסיף, כי ככה הוא מפרש את זה (עמ' 42 ש' 12-27). אסיף נשאל, האם הוא יכול לשלול שהימצאות או העדר עשבונים נובעים מהזרימה בחלקה בהתאם לשיפוע והשיב בשלילה. בהמשך טען, כי במקומות שרואים פגיעה של נגר עילי יש לזה חתימה אחרת בתצלום האוויר (עמ' 42 ש' 18-21). אסיף טען, כי כל מקרה לגופו וכי במקרה הזה זה לא רלוונטי. אסיף אישר שהחלקה בשיפוע אך טען, כי אין השפעה של העשבונים או על הנגר העילי. הוא נשאל, האם יכול להיות שהזרימה משפיעה על הימצאות עשבונים והשיב בשלילה (עמ' 42 ש' 25-35). לטענתו, באזור מדבריות בנגב לדוגמא דווקא מקור זרימה של מים הופך להיות מקור היאחזות של צמחים (עמ' 42 ש' 38-39). אסיף העיד, כי במקרה בו עסקינן מדובר ביחידת שטח קטנה יחסית וכי השיפוע הטופוגרפי מאפשר זרימה של מים בצורה כזו שהם יספגו ויחלחלו בקרקע ויאפשרו נביטה ולא שיטפון של זרעים (עמ' 43 ש' 1-5). נטען לפניו, כי הזרימה גורמת שבמקום אחד יהיו יותר עשבונים ובאחר פחות והוא השיב, כי לא במקרה הזה (עמ' 43 ש' 6-9). כפי שכבר ציינתי, אסיף אינו אגרונום וחוות דעתו לא ניתנה בתחום זה. לגבי הצילום משנת 71 ציין אסיף בחוות דעתו, כי הוא מחודשי הקיץ ולכן נעדר פעילות חקלאית קלאסית לתצורת עיבוד חקלאי. הוא ציין, כי בשל איכות התצלום יש קושי בזיהוי סימנים בקרקע כמו חריש או הנבטה. בעניין זה אציין, כי מעדותו עולה, כי ממילא לא אמורים להיות סימנים כאמור במועד התצלום. אסיף ציין עוד, כי על פי הגוונים נראה, כי ממצאי הפיענוח ללא שינוי והעריך את השטח המעובד בכ- 65%. בעדותו נטען לפניו, כי בתצלום משנת 71 יש הרבה קטעים כהים והוא השיב, כי זה דומה לקטעים הכהים בתחילת ההנבטה ב- 69 ובעשבונים של 68 אולם במיקומים שונים ובשל המגבלה של התצלום זה מעיד שהתופעה היא אותה תופעה של 68 אולם הוא לא יכול להתחייב שזו אותה תופעה. אסיף הוסיף, כי התצלום משנת 76 מראה מציאות אחרת ולכן ביחס ל-71 הוא לא מעלה ולא מוריד ונשאר עם 65% עיבוד (עמ' 43 ש' 31-39). נטען לפניו, כי אף שהוא לא יודע לומר מהצילום משנת 71 מה אחוז העיבוד הוא קבע 65% והוא אישר את האמור והוסיף, כי יש את אותם ממצאי פענוח של שינויי גוונים וזה מחזק את קביעתו (עמ' 44 ש' 1-5). בהתייחס לתצלום משנת 76 אסיף שב על טענותיו לעניין מועד התצלום בקיץ. הוא הוסיף, כי למרות זאת ניתן לראות בתצלום, כי החלקה עברה ניקוי עשבונים והיא מוכנה לקראת שתילה. הוא מצא, כי כל שטח החלקה נראה נקי מעשבונים ולכן אחוז העיבוד עומד על כ- 100% מחלקה. עוד ציין, כי היא משמשת לגידולי שדה חד שנתיים (בעיקר דגנים). אציין, כי בתצלום האמור החלקה אכן נראית נקייה מעשבונים אולם, לא די בנתון יחיד זה כדי להביא לקביעה האמורה. סבורני, כי מסקנתו של אסיף בעניין זה היא מרחיקת לכת. בנוגע לתצלום משנת 79 אסיף שב על הטענה לפיה התצלום הוא מחודשי הקיץ על כל המשתמע מכך. הוא ציין, כי בתצלום ניתן לראות את החלקה טרם ניקוי העשבונים ומצא, כי המצב מעיד על עיבוד החלקה לאורך השנים. הוא מצא, כי החלקה מעובדת בשיעור של כ- 100%. לגבי הצילום משנת 79 נטען בפני אסיף בעדותו, כי לא רואים סימנים לעיבוד, תלמים, חרישה וכדומה והוא השיב, כי בחודש אוגוסט אין חריש וכנ"ל לגבי יצירת תלמים (עמ' 45 ש' 24-39, עמ' 46 ש' 5-7). הוא טען, כי בחודשים אוגוסט-פברואר לא יראו שום מגמה שקורית בקרקע מלבד תופעה אחת של ריבוי עשבונים ככל שהחלקה לא מעובדת (עמ' 46 ש' 26-31). אסיף העיד, כי בין לבין נעשו פעולות בקרקע כגון חריש וכי זה נעשה באוקטובר-נובמבר. הוא נשאל, האם בתצלום מחודש פברואר ראה עדות לכך שהיה חריש והשיב בחיוב והשיב, כי רואים שינוי בגוון. אסיף נשאל לגבי תלמים וטען, כי אי אפשר לראות. הוא העיד, כי מה שראה זה רק שינוי גוון (עמ' 47 ש' 14-26). טענותיו באשר לנעשה בשטח בין לבין, כמפורט, הוא בגדר השערה שאינה נתמכת בתצלומים אותם פענח בחוות דעתו. גיאת התייחס בחוות דעתו (ת/1) לתצלומים מה- 17.9.68, 14.2.69, 16.8.71, 4.9.76 ו- 25.8.79. ביחס לכל התצלומים הוא מצא, כי כל החלקה בור, אין ממצאים לעיבוד חקלאי ואין שינוי בהשוואה לתצלום הקודם. גיאת העיד, כי רוב הצילומים הם מחודשים אוגוסט-ספטמבר, כלומר סוף הקיץ, וצילום אחד מפברואר (עמ' 17 ש' 29-32). הוא שלל טענה לפיה החלקה עברה עיבוד חקלאי ושימשה לגידולי שדה וטען, כי ציין במפורש, כי אין שום סימן או ממצא לעיבוד חקלאי (עמ' 17 ש' 33-35). בעדותו טען אסיף, כי חלק מהמסקנות שלו לגבי עיבוד חלקה זה התופעה של הטרסות שיש להן שימוש אחד- להחזיק את הקרקע לצורך עיבוד ולא כדי למנוע גלישה לחלקה מתחת כי זה לא מעניין אף אחד. הוא טען שהטרסות לא עברו מצב של הקרסה וזו עוד אינדיקציה שכל האזור מעובד חקלאית ומתוחזק (עמ' 48 ש' 11-18). גיאת אישר, כי החלקה ממוקמת על טרסות ומסביבה מטעי עצים בגדלים שונים (עמ' 16 ש' 6-8). אציין, כי עדות זו הוצאה מהקשרה במסגרת הסיכומים כאילו גיאת הודה, כי יש בחלקה מטעים כאשר הוא בבירור הבהיר בעדותו, כי הכוונה לאזור ולא לתיחום עצמו (עמ' 16 ש' 14-17). אציין, כי גם מחוות דעתו של אסיף עולה בבירור, כי המטעים נמצאים מחוץ לחלקה בה עסקינן. ברי, כי קיומם של מטעים בסביבת החלקה אין בו כדי ללמד על עיבוד בתוך החלקה. גיאת טען, כי יש קטע מסוים מתוך התיחום שעובר על גדר של טרסה (עמ' 16 ש' 35-36). גיאת העיד כי הטרסות בתצלום משנת 68 נועדו לצורך מניעת סחף של אדמה במדרון של ההר ולצרוך שימוש או הכוונה של מים כך שניתן יהיה לעשות בהם שימוש בהמשך כדי שלא תהיה הצפה בשטח (עמ' 17 ש' 18-22). נטען לפניו, כי הטרסות משמשות לחקלאות והוא אישר והעיד, כי הן לצורך מניעת סחף ושב וטען, כי לא רואים בקרקע סימנים לעיבוד חקלאי וככל שהיה עיבוד היו רואים סימנים כמו תלמים, חרישה, נטיעה וכדומה אולם מה שרואים זה שיחים קטנים מאוד בריכוז כזה או אחר בתוך החלקה ללא כל סימן שמצביע על עיבוד חקלאי (עמ' 17 ש' 36-38, עמ' 18 ש' 1-8). בהמשך עדותו אישר, כי אין ויכוח לגבי קיומן של הטרסות (עמ' 19 ש' 23). עוד טען, כי הסלעים ששמו זה לא עניין של חקלאות אלא מניעת סחף והשפעה על הדרך (עמ' 19 ש' 27-28, עמ' 20 ש' 14-24). גיאת העיד, כי הטרסות יכולות להיות לחקלאות אולם המטרה הראשונה היא מניעת סחף (עמ' 20 ש' 31). גיאת העיד, כי כנראה שהתושבים בנו את הטרסות (עמ' 21 ש' 29-30). הוא טען שהטרסות נועדו למנוע סחף וליצור בסופו של דבר מצע לעיבוד חקלאי (עמ' 21 ש' 36). גיאת אישר, כי הטרסות עומדות במקומן עשרות שנים והוסיף, כי קשה לקבוע האם הן מתוחזקות (עמ' 24 ש' 33-34). הנה כי כן, אין מחלוקת בין המומחים באשר לקיומן של טרסות בקרקע אולם הם חלוקים באשר למטרתן והשאלה, האם קיומן מלמד על עיבוד חקלאי. עמדתי היא, כי לא די בקיומן של טרסות כדי ללמד על עיבוד הקרקע. אף אם מדובר בטרסות מעשה ידי אדם, הרי שלא ברור מי בנה אותן ומתי נבנו הטרסות, וכל קביעה בעניין זה היא בגדר השערה בלבד. יתרה מזאת, ממילא בניית טרסות כשלעצמה לא מוכיחה ולא מקנה בעלות בקרקע ואינה מלמדת בהכרח על עיבוד הקרקע ובוודאי שלא על עיבוד רציף ובשיעור הדרוש ובתקופה הרלוונטית. גיאת נשאל, האם בתצלום משנת 76 האדמה נקייה והשיב, כי אינה נקייה לגמרי ויש עדיין שיחים אך בהחלט פחות אולם עדיין אין שום סימן לעיבוד חקלאי (עמ' 18 ש' 12-16). נטען לפניו, כי בתצלום משנת 76 רואים שאין עשבייה והקרקע נקייה והוא השיב, כי יחסית לתצלומים קודמים יש הרבה פחות אבל היא לא נקייה לגמרי (עמ' 18 ש' 24-31). הוא אישר, כי השטח מימין למגרש בתצלום משנת 76 הוא שטח בר לא מעובד (עמ' 18 ש' 34-36). נטען לפניו, כי יחסית לשטח האמור, השטח בו עסקינן הוא נקי וגיאת השיב, כי השטח האמור לא נקי אלא פחות ממה שיש בשטח הסמוך (עמ' 19 ש' 12-17). נטען לפניו, כי שטח שנקי יותר מסביבתו ויש טרסות זה אמור לבטא פעולות ושאנשים עבדו שם, ניקו בנו אבנים וכדומה בתגובה טען גיאת, כי יש בחלקה עשבונים והיא לא נקייה לגמרי (עמ' 19 ש' 27-28, עמ' 20 ש' 14-20). גיאת נשאל, האם ניקוי עשבים זה לא עבודה לחקלאות והשיב, כי הוא לא רואה שיש שם ניקוי עשבים וכי רואים עשבים בתמונה. הוא טען, כי יש פחות אבל יש (עמ' 20 ש' 32-36). לטענתו, בתצלום משנת 76 השטח פחות עמוס בשיחים אולם עדיין יש ואין שום סימן לעיבוד חקלאי (עמ' 21 ש' 25-28). בעניין זה אציין, כי היות הקרקע נקייה יותר, או אף נקייה לגמרי, אין די בכך כדי ללמד על עיבוד חקלאי. במסגרת עדויותיהם, נחקרו גיאת ואלוף ארוכות בנוגע לביצוע מדידה. אינני מקבלת את טענות עמראן בסיכומיו בנוגע לפגמים בחוות דעתו של גיאת בשל העדר מדידה ועיגון קורדינטי והטענה באשר לחוסר יכולת לזהות את הקרקע באופן ודאי. מקובלת עליי טענת רמ"י במסגרת סיכומי התשובה, לפיה המומחים אינם חלוקים ביחס למיקום החלקה בשטח והם מסמנים אותה פחות או יותר באותו המקום בתצ"אות במהלך השנים. בעניין זה טען גיאת בעדותו, כי הוא ואסיף זיהו את אותו שטח בדיוק באותו גודל (עמ' 10 ש' 1-3). גיאת העיד, כי רמ"י סיפקה לו את התצלומים (עמ' 8 ש' 11-13). בסיכומיו טען עמראן, כי כאשר מומחה לא ערך בדיקה עצמאית אלא מסתמך על נתונים שנמסרו לו מבלי לאמתם נפגעת מהימנות חוות דעתו. ברי, כי אין כל פגם בכך שגיאת קיבל את התצלומים מרמ"י. גיאת טען בעדותו, כי אין תצלומים בין 1971 ל- 1976 (עמ' 8 ש' 31). אציין, כי אף חוות הדעת מטעם עמראן נסמכת על תצלומים מאותן שנים עליהן נסמכת חוות הדעת האמורה. גיאת טען בעדותו שיש מספר בודד של מקרים שיש שני תצלומים של אותו תיחום מאותה גיחה (עמ' 11 ש' 1-5). לטענתו, אם יש שתי תמונות של אותו מקום מאותו יום הוא לוקח את התצלום הטוב יותר (עמ' 10 ש' 31-32). בסיכומיו של עמראן הוצאה טענה זו מהקשרה ולא מצאתי, כי נפל פגם כלשהו בחוות הדעת בשל טענתו האמורה של גיאת. גיאת העיד, כי הוא לא ביקר בשטח וכי זה לא רלוונטי והפיענוח נעשה אך ורק מתצלום האוויר (עמ' 5 ש' 24-26). בסיכומיו התייחס עמראן לסוגיה זו. אינני מקבלת את טענתו כאילו יש באמור כדי להשליך על המשקל שיש ליתן לחוות דעתו של גיאת. מפענח תצ"א נדרש לפענח את תצלומי האוויר ובהתאם להם להסיק מסקנות באשר למצב בשטח במועד בתצלום והוא לא נותן חוות דעת בנוגע למצב הקרקע כפי שהיא כיום עשרות שנים לאחר התקופה הרלוונטית. העדר ביקור בשטח אינו רלוונטי ואין בו כדי להשליך על חוות הדעת ומהימנותה. המפענח אינו נדרש לבחון את המצב בשטח עצמו וגם לא נדרש להיות בקיא בענייני חקלאות. מפענח תצ"א אינו מומחה אגרונומי ולא צריך להיות בקיא בענייני חקלאות ובעונות החקלאות השונות. בנוסף, הוא בוחן תצלומי אוויר ולא נדרש לערוך סיורים בשטח. אציין, כי עמראן לא הגיש חוות דעת של אגרונום, ככל שסבר שיש בכך צורך, וכי אסיף העיד בעניינים אלו שאינם בתחום מומחיותו, כמפורט לעיל. לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי אין בחוות דעתו של אסיף ובעדותו כדי לתמוך בטענה בנוגע לרכישת בעלות בקרקע מכוח התיישנות רוכשת. קביעותיו לגבי עיבוד הקרקע מבוססות על השערות ומסקנות מרחיקות לכת. כפי שציינתי, לא די בהיות החלקה עם מיעוט עשבונים או נקייה מהם. קבעתי כבר בעבר, כי יכולות להיות סיבות שונות לכך שקרקע נקייה מעשבים ובין היתר שבעלי חיים ליחכו במקום. יתרה מזאת, אף אם מדובר בקרקע שניקו מעשבים לצורך עיבודה, הרי שלא די בכך כדי לקבוע, כי אכן היה עיבוד של הקרקע בפועל או מה שיעורו. כמו כן, לא די בקיומן של טרסות כדי ללמד על עיבוד הקרקע, כמפורט לעיל. בניית טרסות וניקוי עשבים מהקרקע יכולים ללמד על כוונה לעבד אותה וייתכן, כי אף היה עיבוד כאמור בשלב מסויים בעבר שכן קרקעות מירי הוקצו לצורך עיבוד חקלאי. אולם, לא די בכך כדי לקבוע, כי אכן היה עיבוד ובוודאי לא כדי לקבוע, כי הוא היה רציף, בשנים הרלוונטיות, על ידי האדם שמכר את החלקה לעמראן ובשיעור הנדרש לצורך התיישנות רוכשת מכוח סעיף 78 לחוק העות'מאני. לא די באפשרות שהיה עיבוד חקלאי כדי לקבוע, כי אכן היה עיבוד כאמור בפועל, אף שאין בתצלומי האוויר ראיה לכך ובוודאי שאין די בכך כדי לקבוע ,כי מדובר בעיבוד חקלאי משמעותי ורצוף שיש בו כדי להקנות בעלות בקרקע. כפי שציינתי לעיל, עמראן טוען, כי בשנת 2005 רכש את הקרקע מעזאם. בעדותו עמראן אישר, כי קנה את החלקה מתוך חלקה גדולה יותר שהייתה לעזאם. באשר לידיעתו, כי מדובר בקרקע בבעלות עזאם העיד, כי היה רואה אותם הולכים לקרקע כל יום (עמ' 50 ש' 4-18). מעדותו עולה, כי בתקופה הרלוונטית התגורר במרחק של חצי קילומטר מבית משפחת המוכר וליד הדרך שמובילה לקרקע. הוא העיד, כי היה רואה את סבו של עזאם הולך לאדמה עם פרות. עמראן נשאל כיצד ידע שהוא הולך לקרקע האמורה והשיב, כי אביו אמר לו שהקרקע שייכת לו והוא ידע את זה. עמראן טען, כי ראה בעיניים שהחלקה בבעלותו. הוא טען, כי היה רואה אותו מעבד את האדמה (עמ' 51 ש' 6-21). עמראן אישר, כי הוא יודע שזה שייך למשפחת המוכר, כי ראה אותם מעבדים ולא, כי ראה קושאן או מסמכים שמוכיחים בעלות (עמ' 51 ש' 22-24). עמראן העיד, כי החלקה הגדולה של משפחתו של עזאם שבתוכה החלקה בה עסקינן הייתה גדולה מאוד. הוא לא ידע לומר כמה בערך שטחה של החלקה הגדולה וטען שהחלקה בה עסקינן נמצאת בפינה המזרחית של החלקה האמורה, בדיוק ליד הכביש (עמ' 53 ש' 19-24). הוא נשאל, האם כאשר היה ילד והלך לראות את החלקה האם הוא יודע לזהות שראה שעיבדו בדיוק את הפינה הזו והשיב, כי הוא יודע שעיבדו את הקרקע והיה רואה אותם מעבדים אותה. נטען לפניו, כי אינו יודע מה גודל החלקה הגדולה ואם כך כיצד הוא יכול לומר שעיבדו את כולה והשיב שהוא יודע את היקף החלקה הגדולה והם היו מעבדים את כולה (עמ' 53 ש' 31-38, עמ' 54 ש' 1-2). עדותו בעניין האמור לא הותירה עליי רושם אמין. מעדות עמראן עולה, כי עמדתו בנוגע לבעלות בחלקה מבוססת, בין היתר, על עדות שמועה. אין להתעלם מגילו של עמראן במועדים הרלוונטיים ובשים לב לכך ליכולתו להעיד בנוגע לעיבוד החלקה לפחות לגבי חלק מהתקופה האמורה. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענתו, כי ראה את בני משפחתו של עזאם הולכים לחלקה הגדולה, הרי שאין בכך כדי ללמד, כי בידו להעיד בנוגע לעיבוד החלק הרלוונטי בו עסקינן מתוך החלקה הגדולה. כמו כן, טענתו באשר להליכה למקום עם פרות דווקא מלמדת, כי ההליכה לקרקע לא הייתה בהכרח למטרות עיבוד חקלאי והיא תומכת בטענה לפיה ייתכן, כי מצב העשבונים בחלקה נבע מרעיית עדרים בקרקע, בניגוד לעדות אסיף. עמראן הופנה לטענתו בכתב הטענות, לפיה רכש את הקרקע כשהיא מעובדת בשיעור של 100% באופן רציף משנת 67 עד שנת 83. הוא העיד, כי בשנת 67 הוא היה בן 9-10 והוא זוכר שהם היו מעבדים את הקרקע (עמ' 55 ש' 1-4). נטען לפניו, כי המומחה מטעמו טען, כי מדובר ב- 65% עיבוד ועמראן השיב, כי לגבי הקרקע שקנה הוא ראה שכל השטח מעובד. הוא נשאל, האם מה שהמומחה מטעמו קבע לא נכון והשיב, כי המומחה קבע הערכה (עמ' 55 ש' 5-9). לא עלה בידו ליישב את הסתירה האמורה. עזאם העיד, כי הוא יליד 66 (עמ' 62 ש' 5-6) וכי היה בן 15 כאשר החל לעבוד בחלקה (עמ' 61 ש' 12-13). ברי, כי אין מדובר בתקופה הרלוונטית להוכחת בעלות מכוח עיבוד החלקה. עזאם העיד, כי לפני שנות ה- 80 לפני שנטעו בעצי זית הוא היה בן 13-14 והיה עוזר לאביו ומביא לו אוכל וזהו. עזאם נשאל, האם לא היה מעבד והשיב, כי כל הזמן היה עם אביו (עמ' 61 ש' 24-29). הוא נשאל כיצד הוא יודע לומר שדווקא החלקה בה עסקינן עובדה כאשר הוא אפילו לא יודע מה הגודל של השטח הכולל והשיב, כי הוא לא מהנדס שיודע לומר בדיוק את גודל השטח אבל הוא יודע איפה נמצא מה ששלו (עמ' 61 ש' 38-39, עמ' 62 ש' 1-2). נטען לפניו, כי לטענתו הלך לחלקה הגדולה של אביו והוא נשאל כיצד הוא יודע למקם את החלקה בה עסקינן בתוך השטח הזה ושאביו עיבד את החלקה האמורה והשיב, כי הוא מכיר היטב את הקרקע (עמ' 62 ש' 13-22). נטען לפניו, כי בשנות ה- 60 ובתחילת שנות ה- 70 היה כביש אחד ולא היה כביש צמוד לחלקה כמו היום כך שהוא לא יכול לזהות בדיוק מה גבולות החלקה עזאם השיב, כי הם עשו את הדרך הזו מהאדמה שלהם. הוא נשאל שוב כיצד בידו לזהות דווקא את החלקה הרלוונטית ולטעון כיום שהיא הייתה מעובדת והשיב, כי אם ישאלו אותו איפה קרית שמונה הוא ידע לומר בדיוק (עמ' 62 ש' 23-38, עמ' 63 ש' 1-2). לאור גילו של עזאם, הרי שלפחות לגבי חלק מהתקופה הרלוונטית ברי, כי אין בידו להעיד מידיעה אישית בנוגע לעיבוד החלקה. יתרה מזאת, אין זה סביר, כי בידו להעיד באופן ספציפי לגבי עיבוד החלקה בה עסקינן מתוך כלל השטח שנטען, כי היה בבעלות משפחתו ולא שוכנעתי, כי יש ממש בעדותו בעניין זה. שרף העיד, כי כל החיים הוא חי בעין קיניא (עמ' 70 ש' 23-28). נטען לפניו, כי בתיק אחר הוא העיד, כי שירת בצבא. בתגובה טען שרף, כי נעדר במשך שנתיים אבל כל החיים היה בעין קיניא (עמ' 70 ש' 30-36). מעדותו עולה, כי למצער ביחס לחלק מהשנים הרלוונטיות אין בידו להעיד מידיעה אישית בנוגע לעיבוד החלקה בעת ששירת בצבא. אציין, כי טענתו, לפיה היה רועה צאן והיה לוקח צאן ובקר לחלקה האמורה (עמ' 73 ש' 7-17), תומכת בטענת המדינה באשר לאפשרות שהדבר השפיע על מצב העשבונים בחלקה וכי אין בכך כדי ללמד בהכרח על עיבוד חקלאי, כמפורט לעיל. אציין עוד, כי טענתו של שרף באשר לשתילת עצי זית בשנת 81 והטענה, כי גילם כיום כ- 45 שנים (נ/5 סעיף 6), טענה אשר העלה גם עמראן בכתב טענתו וגם מצהירים נוספים מטעמו בתצהיריהם, אין בה כדי ללמד על עיבוד הקרקע בשנים הרלוונטיות. מוגרבי העיד, כי הוא יודע שמשפחתו של עזאם היו בעלי הקרקע משום שהוא תושב עין קיניא מאז שנולד ב- 1951 (עמ' 2 ש' 19-21). לטענתו, הוא יודע על הטיפול שלהם בשטח ויודע שהוא שלהם והוא יודע את זה משום שנולד בעין קיניא. מוגרבי טען, כי ראה אותם עובדים בשטח המון פעמים (עמ' 2 ש' 29-31). הוא נשאל מה גודל השטח והשיב, כי אין לו מידע על השטח אבל הוא יודע שיש להם שטח גדול, מעל 15 דונם (עמ' 2 ש' 32-34). נטען לפניו, כי בתצהיר טען שהחלקה מושא התביעה היא חלק קטן מתוך אדמה יותר גדולה של משפחתו של עזאם והוא נשאל מה השטח של האדמה היותר גדולה אליה התכוון והשיב, כי השטח שלהם היום הוא 10-15 דונם והוסיף, כי בנו שם בסביבה בתים בחלקים שקנו מעזאם ואחיו ומאביהם (עמ' 3 ש' 7-22). מוגרבי טען שהחלקה בה עסקינן היא בצורה מלבנית (עמ' 4 ש' 29-36). לאור עדותו זו בנוגע לשטח הגדול ולחלקה בה עסקינן מתעורר ספק משמעותי באשר ליכולתו להעיד בנוגע לעיבוד החלקה הספציפית, אף אם תתקבל טענתו לפיה ראה את משפחתו של עזאם מעבדת את השטח שלה. אציין עוד, כי מוגרבי נשאל מתי היה מגיע לשטח של החלקה הגדולה של משפחת עזאם והשיב, כי היה מגיע לאזור עם חברים משנת 76 (עמ' 6 ש' 2-10). משכך, על פניו לגבי מרבית התקופה אין בידו להעיד מידיעה אישית לגבי עיבוד הקרקע. אציין, כי מוגרבי טען שאין לו עניין אישי במקרקעין הגדולים של משפחת עזאם אולם בהמשך אישר, כי בנו הגיש תזכיר תביעה בנוגע לשטח שהוא קנה מעזאם באותו שטח (עמ' 7 ש' 15-26). יש להביא עובדה זו בחשבון בבחינת מהימנותו. בנוסף, נכלה, אשר העיד בדיון ההוכחות השני העיד, כי בדרך חזרה מדיון ההוכחות הראשון סיפרו לו חלק ממה שהיה בדיון האמור (עמ' 9 ש' 1). הוא טען, כי הם נסעו ביחד ברכב עם מוגרבי,עמראן ושרף ושוחחו (עמ' 9 ש' 31-36). עדותו בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של מוגרבי בעניין זה. יש בכך כדי להוסיף לסוגית המהימנות של מוגרבי וכן, למשקל שיש לתת לעדויות שנשמעו במסגרת דיון ההוכחות השני, אשר ממילא מצאתי, כי אין בהן כדי להוכיח בעלות בקרקע. נכלה טען בתצהירו, כי עוד לפני שנת 67 ובמשך כל השנים לאחר מכן, משפחתו של עזאם עבדה את אדמתם כולל החלקה בה עסקינן (נ/7 סעיף 6). עוד טען בתצהירו, כי משנת 72 ועד 2002 הוא המשיך לבקר את משפחתו של עזאם בקרקע וראה את דוקאן ופדאללה בזמן שעיבדו את הקרקע (נ/7 סעיף 5). טענתו זו מתייחסת רק לחלק מהשנים הרלוונטיות. לצורך התיישנות רוכשת נדרש עיבוד רציף ומשמעותי לאורך התקופה כולה. אוסיף, כי בתצהירו הוא מתייחס לעבודה שביצע בקרקע בהובלת קציר וחריש ורעיית פרות (נ/7 סעיף 4). טענה זו מתייחסת לשנים שאינן רלוונטיות לצורך הוכחת התיישנות רוכשת. למעלה מהדרוש אציין, כי רעיית פרות אינה בגדר עיבוד חקלאי בשטח. נכלה נשאל כיצד הוא יודע שמשפחת עזאם היו הבעלים של הקרקע והשיב, כי הם מאותו הכפר והם מכירים את הקרקע והוא עבד אצל בעל הקרקע בהעברת היבול מהקרקע לגורן (עמ' 10 ש' 5-13). הוא נשאל, האם ידע שהוא הבעלים משום שאמר לו והשיב בחיוב והוסיף, כי בטח שהוא הבעלים וכי עבד באדמה שלו (עמ' 10 ש' 21-25). מתצהירו ועדותו עולה, כי השנים בהן עבד לטענתו בקרקע של משפחת עזאם אינן השנים הרלוונטיות לענייננו. אציין, כי הוא נשאל מה היה גודל השטח הגדול בבעלות משפחת עזאם והשיב, כי אינו יודע (עמ' 13 ש' 38 עמ' 14 ש' 7-8). בנוסף, נכלה העיד, כי הקרקע מושא העתירה נמצאת בפינה מסוימת והיא בערך בצורת מלבן (עמ' 16 ש' 6-17). לאור עדותו מתעורר ספק האם בידו להעיד בנוגע לעיבוד השטח הספציפי בו עסקינן מתוך כלל השטח אשר נטען, כי שייך למשפחתו של עזאם ובשים לב שהוא אפילו אינו יודע מה גודל השטח האמור. כאמור, הטענה היא, כי עמראן רכש את הקרקע מעזאם שירש אותה מאביו שבעצמו ירש מאביו. עזאם העיד, כי אביו נפטר בינואר 99 וסבו ביולי 99 (עמ' 58 ש' 32-39). הוא אישר, כי אביו נפטר לפני סבו (עמ' 59 ש' 1-2). נטען לפניו, כי אין ממש בטענה לפיה ירש מאביו שירש מהסב, בשים לב שאביו נפטר לפני הסב, והוא השיב, כי זה לא קשור וכי בדרך כלל זה הולך מאבא לילדים והוא לא יכול לקבל את האדמה מהסבא וכי ככה זה אצלם (עמ' 59 ש' 3-13). ברי, כי אביו של עזאם לא יכול היה לרשת את סבו של עזאם אשר נפטר אחריו. עזאם העיד, כי סבו כתב צוואה. כאשר נשאל האם היא צורפה השיב, כי הוא לא קיבל את הניירת. הוא העיד, כי אין בידו צוואה (עמ' 59 ש' 23-30). הנה כי כן, הטענה בנוגע לשרשרת ההורשה לא נתמכה במסמכים אלא בטענות בעלמא אשר אף לא מתיישבות עם העובדות. האמור הוא למעלה מהדרוש בשים לב שלא הוכחה זכותו של הסבא רבא של עזאם בקרקע כך שהיה בידי המשפחה להורישה מדור לדור. ברי, כי אין בידי אדם להוריש או למכור אלא את מה שבבעלותו. עזאם העיד, כי אין לו קושאן להראות שהקרקע הייתה של אביו והוסיף, כי גדל על הקרקע הזו (עמ' 61 ש' 3-4). עזאם העיד, כי קיבל מאביו שטחים נוספים, בערך 6 דונם (עמ' 60 ש' 9-16). הוא העיד, כי אחיו זיאד קיבל את השטח שנותר וכי הוא לא יודע כמה שטח היה לאביו אולי 10-13 דונם. הוא נשאל כיצד ניתן לדעת שהוא קיבל דווקא את השטח הזה אם אין מסמכי הורשה והשיב, כי לפני שאביו נפטר הוא אמר ששני הדונמים הראשונים לו והיתר לארבעת האחרים. הוא נשאל, האם יש לו מסמך כלשהו להראות בעניין ובתגובה טען, כי אביו הוריש לארבעת אחיו ולו בנפרד (עמ' 60 ש' 29-39). עזאם אישר, כי לטענתו אביו חילק את האדמה כאשר עדיין היה בחיים (עמ' 61 ש' 1-2). כאמור, אביו של עמראן לא ירש את הקרקע מהסב שנפטר אחריו ועל כן ברי, כי לא היה בידו לחלק בחייו את הקרקע לבניו. אציין עוד, כי קיימת סתירה בין הטענה לפיה האב חילק את הקרקע בחייו לבין הטענה לפיה עזאם ירש את הקרקע. עמראן נשאל כיצד הוא יודע שהקרקע הגיעה מהסבא רבא של עזאם לעזאם והשיב, כי מכיוון שהיה רואה אותם. הוא העיד, כי היה רואה אותם הולכים ביחד- עזאם, אביו וסבו (עמ' 51 ש' 25-33). ברי, כי אין בכך כדי ללמד על הורשת הקרקע הרלוונטית לעזאם. עמראן העיד, כי אינו יודע כמה אחים יש לעזאם וכי הם הרבה נכדים (עמ' 51 ש' 34-38). הוא נשאל בהנחה שהקרקע הייתה של פדאללה כיצד הוא יודע שדווקא עזאם ירש את החלקה והשיב, כי הוא ירש את החלקה ולא בן אחר. לטענתו עזאם אמר לו שהקרקע שלו והאחים של עזאם לא טענו שהיא בבעלותם (עמ' 52 ש' 14-22). הוא העיד, כי פדאללה היה בן יחיד והוא לא יודע כמה אחים היו לדוקאן (עמ' 52 ש' 23-26). מעדותו עולה בבירור, כי טענתו בנוגע לשרשרת ההורשה במשפחתו של עזאם אינה מבוססת על ידיעה ומסמכים אלא על עדות שמועה והשערות. בעדותו נטען בפני שרף, כי כאשר כתב בתצהירו שהקרקע עברה בירושה מהסבא רבא לסבא וממנו לאבא זה מבוסס על דברים ששמע ולא על מסמכי ירושה שראה. שרף השיב, כי הוא אינו מבין במסמכים. הוא נשאל, האם זה מבוסס על דברים שאמרו לו והשיב, כי ראה בעיניים (עמ' 75 ש' 7-15). שרף נשאל, האם ראה את עזאם מעבד את החלקה הזו ספציפית והשיב בחיוב. הוא טען, כי ראה אותו מעבד בשנות ה- 80 (עמ' 75 ש' 22-26). כאמור, עיבוד לאחר שנת 81 אינו רלוונטי להוכחת התיישנות רוכשת. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענתו לפיה ראה את משפחתו של עזאם מעבדת את הקרקע ואף אם בידו להתייחס ספציפית לחלקה בה עסקינן מתוך כל השטח הגדול, הרי שאין באמור כדי ללמד על שרשרת הורשה ואין מחלוקת, כי לא הוצגו מסמכים לשם תמיכה בטענה בעניין זה. מוגרבי נשאל כיצד הוא יודע שעזאם הוא הבעלים של הקרקע בה עסקינן והוא השיב, כי הוא הבן של פדאללה. נטען לפניו, כי יש לפדאללה הרבה בנים וכיצד הוא יודע שדווקא עזאם קיבל את השטח הזה ומוגרבי השיב, כי פדאללה חילק לבניו ונתן לעזאם את השטח הזה. הוא נשאל כיצד הוא יודע והשיב, כי הוא בן הכפר. מוגרבי אישר, כי אמרו לו שעזאם קיבל את השטח הזה (עמ' 3 ש' 29-37, עמ' 4 ש' 1-11). מעדותו עולה, כי טענתו אינה מבוססת על ידיעה אישית. אציין, כי מוגרבי טען בעדותו, כי עזאם ירש את השטח מפדאללה שקיבל מדוקאן. הוא העיד, כי אינו יודע מתי דוקאן נפטר וכי אם אינו טועה פדאללה נפטר לפני דוקאן. נטען לפניו, כי אם ככה, הרי שפדאללה לא יכול היה לרשת את דוקאן ובתגובה שאל למה לא וטען שפדאללה ירש מאביו (עמ' 5 ש' 3-20). בתצהירו התייחס נכלה לבעלות של משפחתו של עזאם בקרקע ולשרשרת ההורשה הנטענת (נ/7 סעיף 4). בעדותו נשאל על מה מבוסס האמור בתצהירו בעניין זה והשיב, כי הקרקע עוברת בירושה לבא בתור. הוא נשאל, האם ראה צו ירושה או מסמכים אחרים והשיב, כי לא מראים מסמכים לאנשים אחרים בשכונה והוא יודע שזה מה שקורה באופן כללי (עמ' 13 ש' 10-32). עדותו באשר לאופן בו נעשים הדברים בדרך כלל אין בה כדי ללמד על שרשרת הורשת הזכויות במקרה שלפני. זאת, למעלה מהדרוש ובשים לב שלא הוכחה הטענה לפיה כל חוליה בשרשרת הייתה בעלת זכות בקרקע וכי היה בידה להורישה לאחר. עמראן נשאל כיצד הוא יכול לדעת מה גבולות החלקה והשיב, כי סימנו את הדרך בשני הצדדים. הוא העיד, כי הבעלים של הקרקע בא ושם סימנים וסימן את החלקה (עמ' 56 ש' 23-39). נטען לפניו, כי בהסכם מדובר על חלקה בשטח של חצי דונם בעוד שפה מדובר על חלקה בגודל 685 מ"ר והוא נשאל, האם קיבל עוד 185 מ"ר במתנה. בתגובה טען, כי לאחר שעשה מדידה של הקרקע הוא אמר לעזאם שהדרך לקחה מהקרקע והוא נתן לו במקום זה שטח נוסף. עמראן נשאל מדוע זה לא מופיע בתצהירו והשיב, כי לא חשב שיש צורך (עמ' 57 ש' 27-39). נטען לפניו, כי אם יש ממש בטענתו בעניין זה, הרי שבמעמד הרכישה לא היו מסמנים בזנטים במקומות לגביהם העיד קודם לכן והוא השיב, כי זה היה תקופה קצרה לאחר שעשה את המדידה. מקובלת עליי טענת רמ"י בסיכומיה לפיה הטענות לגבי שטח נוסף שקיבל עמראן לאחר כריתת הסכם המכר לא הופיעו בתצהיר וכי העדות לא הסתדרה עם אופן סימון השטח בבזנטים לטענתו והשאלה, האם הסימון כלל את הדרך כבר בשלב החתימה על ההסכם או רק בשלב מאוחר יותר. עזאם נשאל כיצד החליטו איזה חלק עמראן קנה ממנו והשיב, כי הם הסכימו על החלקה ההיא, מדדו עם מטר בשטח עצמו ושמו בזנטים בפינות (עמ' 64 ש' 25-37). לטענתו, עמראן בא לבקש ממנו עוד שטח זמן קצר לאחר מכן אולי שבוע או חודש והוא הסכים מיד. הוא נשאל כיצד הסכימו שיקבל את הפס הנוסף הנטען והשיב, כי הוא סימן וכי החזית בדרום הייתה עד לנקודה מסוימת והזיזו משם עוד מטר תוספת ובמקום 500 מ"ר זה הפך ל-600 מ"ר (עמ' 65 ש' 16-24). נטען לפניו, כי עדותו לא עולה בקנה אחד עם עדותו של עמראן לגבי החלק שהסכימו ביניהם שיתווסף לאחר כריתת ההסכם והוא השיב, כי לאחר שהוא הרחיב עמראן הרחיב במקום אחר ואת זה לא לקח ממנו (עמ' 66 ש' 14-17). עזאם העיד שעמראן קנה ממנו פה חצי דונם ופה חצי דונם והוא נתן לו כדי להרחיב את השטח. הוא טען שיש דרך באמצע השטח וכי עמראן לקח חלק כדי שיוכל לגשת לשטח שלו. עזאם נשאל האם הוא מכר לו את זה והשיב, כי מכר לו 700 מ"ר (עמ' 67 ש' 2-7). בהמשך העיד, כי היו שני חצאי דונם וכי עמראן ביקש ממנו כדי שיוכל להרחיב את החלק שלו והם הזיזו את הגבול. הוא נשאל באיזה שלב עמראן קיבל ממנו את הפס שנמצא בגבול של חלקה 31 והשיב, כי ב- 200 מטר שעמראן לקח הוא לקח את התוספת הזו. עזאם נשאל, האם כעת הוא טוען, כי עמראן לקח כולל החלק שצמוד לחלקה 31 והשיב, כי במקום ה- 500 מ"ר שקיבל הוא קיבל 700 מ"ר והם הזיזו ועמראן לקח שטח שתהיה גישה אליו לחלקה (עמ' 67 ש' 31-39, עמ' 68 ש' 1-5). מדובר בגרסה חדשה שאין לה זכר בכתב הטענות או התצהירים מטעם עמראן וכן, היא לא נתמכה במסמך כלשהו. עזאם נשאל לגבי העדים להסכם המכר וטען, כי הם רשומים בהסכם. כאשר נשאל מי היו השיב, כי חסן אל מגרבי ובהמשך טען, כי אינו זוכר וכי זה רשום (עמ' 55 ש' 31-38). עזאם העיד, כי ההסכם נכרת בביתו ונכחו הוא, עמראן וזיאד וזהו (עמ' 63 ש' 18-27). אציין, כי העדויות לגבי חתימת הסכם המכר לא היו קוהרנטיות ביחס לחלק מהנושאים ובכללם השאלה מי נכח במעמד החתימה. עדויותיהם של עזאם ועמראן בעניין זה לא עלו בקנה אחד זו עם זו ועדותו של עזאם לא עולה בקנה אחד עם המפורט בחיג'ה, לפיה נכח גם עד בשם יוסף עקאב אל מוג'רבי וככל הנראה עד נוסף ששמו אינו ברור (נ/3 נספח א). מצאתי, כי לא עלה בידי עמראן להוכיח באמצעות עדותו והעדים מטעמו, כי הקרקע עובדה בתקופה הרלוונטית או את שרשרת העברת הזכויות בה עד לעזאם, ממנו נטען, כי רכש את הקרקע בשנת 2005. עדותה של אלוף באשר לרצון להקל במסגרת מתן היתרי בניה מקום בו טרם נערך הסדר (עמ' 31 ש' 2-11) הוצאה מהקשרה בסיכומי עמראן כאילו מדובר בהודאה על אפליה. בסיכומיו טען עמראן, כי המדינה מודה בשיקולים זרים, אכיפה בררנית וחוסר שוויון. אין ממש בטענה זו ואלוף שללה את האמור במפורש בעדותה. ברי, כי אין קשר בין הסדרת היתרים לבנייה למגורים לבין קביעת בעלות במסגרת הליך הסדר. אלוף העידה, כי משנת 2014 השטח נמצא בתחום שיפוט עין קיניא משום שהתב"ע השתנתה וזה כרגע נמצא בשטח המגורים מאז שהקו הכחול השתנה ב- 2014 (עמ' 33 ש' 27-33). עמראן טען בסיכומיו, כי המדינה לא יכולה מצד אחד לאפשר תכנון ולתת היתרים ולהרחיב את הקו הכחול ומצד שני להתעלם מאותם מסמכים כאשר הם תומכים בעמראן. למען הסר ספק אציין, כי בקרקע בה עסקינן לא ניתן היתר בנייה וכלל לא התבקש היתר כאמור וטענתו של עמראן מתייחסת להיתרים שניתנו ביחס לקרקעות סמוכות. כך או כך, אכן קיים הבדל בין הליך של מתן היתר בנייה לבין הליך הסדר קרקעות כאשר מטרתה של ועדת היתרים היא לאפשר את התפתחות היישוב ומניעת סטגנציה גם כאשר טרם הוסדרה בעלות בקרקע. אציין, כי אף במקרים בהם ניתנו היתרי בנייה אין בכך כדי ללמד בהכרח, כי מקבל ההיתר ירשם כבעל הקרקע במסגרת הליך הסדר והדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו כאשר ממילא לא ניתן ולא התבקש היתר. אלוף הבהירה היטב בעדותה כיצד מתגבשת החלטה, האם להגיש תסקיר תביעה במסגרת הליך הסדר אם לאו (עמד 31 ש' 29-33). אין באמור כדי ללמד על אכיפה בררנית ושיקולים זרים, כטענת עמראן בסיכומיו, וכך גם לגבי הטענה לפיה בחלקות סמוכות הקרקע נרשמה על שם הפרטיים. מקובלת עליי טענת אלוף לפיה זה שמימין ומשמאל לחלקה יש הליכי הסדר שמתנהלים זה לא מקנה לעמראן בעלות. אלוף הוסיפה, כי בהליך הסדר בודקים בעלות והיא לא נבדקת על פי השכנים אלא על פי נתונים קיימים (עמ' 33 ש' 7-11). ברי, כי אין כל בסיס לטענת עמראן בסיכומיו לפיה המדינה נתנה הודאה מפורשת, כי היא פעלה נגד עמראן מתוך שיקול שאינו קנייני. בסיכומי התשובה טען עמראן, כי לא ניתנה סיבה עניינית מדוע במגרשים גובלים נרשמה בעלות השכנים למרות שנרכשו מאותו מוכר באותה חלקה היסטורית. בעניין זה אציין, כי במסגרת ההליך שבכותרת בית המשפט אינו דן בקרקעות אחרות וכל מקרה נבחן לגופו. מצאתי, כי לא עלה בידי עמראן להוכיח את טענתו לאכיפה בררנית. לגבי הרישום במועצה המקומית אלוף העידה, כי מועצה מקומית לא נותנת אישור שיש לו תוקף מבחינת בעלות במקרקעין והמועצה לא מסתמכת על נתון עובדתי ואם אדם מגיע ואומר שהוא גר במקום ומחזיק בו אז מתוקף זה המועצה נותנת אישור ולא נערכת בדיקה או משהו שנותן לאישור תוקף (עמ' 29 ש' 21-31). לטענתה, למועצה המקומית אין יכולת להעניק זכות קניינית (עמ' 30 ש' 11-12). טענותיה בעניין זה מקובלות עליי לחלוטין. הנה כי כן, מצאתי, כי לא עלה בידי עמראן להרים את הנטל ולהוכיח את בעלותו בקרקע מושא התביעה שלפני. בעלותה השיורית של המדינה בסעיף 3 לחוק נכסי המדינה נקבע, כי "נכס מקרקעין המצוי בישראל, ואין לו בעל, הוא נכס מדינת ישראל מיום היותו לנכס ללא בעל או מיום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), הכל לפי התאריך המאוחר יותר." בסיכומיו טען עמראן, כי מעדות אלוף עולה, כי המדינה לא נשענת על מסמך קנייני ברור או מדידה פרטנית וכי מעדותה עולה, כי לא אותר מסמך הקושר את החלקה למדינה ואין טענת נפקדים או רכוש מדינה קודם. אין באמור כדי להועיל לעמראן מקום שלא עלה בידו להוכיח את זכויותיו בקרקע מכוח רכישתה מבעל הקרקע ומכוח עיבוד החלקה על ידי המוכר ומשפחתו. טענת המדינה היא לבעלות שיורית בקרקע וטענה כאמור אינה צריכה להישען על מסמך קנייני, טענת נפקדים וכדומה. כאמור, חוק רמת הגולן החיל את החוק הישראלי ברמת הגולן ממועד חקיקתו בשנת 81. לפני החלת החוק הישראלי והחל משנת 67 הוחל ברמת הגולן משטר צבאי במסגרתו הוצאו צווים רלוונטיים לענייני מקרקעין. ביניהם צו מס' 21 במסגרתו נקבע, כי רכוש אשר ביום הקובע היה שייך למדינת אויב הוא רכוש ממשלתי. כפי שפורט לעיל, קרקע מירי היא קרקע שהבעלות בה בהתאם למשטר הקרקעות העות'מאני היא בבעלות המדינה. משכך, רק המדינה הייתה יכולה להקצות קרקע זו, באמצעות קושאן. בהיותה קרקע בלתי מוקצית, הרי שהייתה שייכת למשטר ובהתאם לצו 21 היא רכוש ממשלתי. בשים לב לכך שלא הוכחה בעלותו של עמראן בקרקע ובשים לב לכך שמדובר בקרקע מירי, אשר מסיווגה עולה, כי היא הייתה בבעלות השלטון הרי שמדובר בקרקע בבעלות המדינה. אציין, כי בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפה דויקאת, פד"י לד(1) 1 אליו הפנה עמראן בסיכומיו עוסק בשאלת החוקיות של הקמת ישוב אזרחי (התנחלות) באלון מורה, במבואות העיר שכם, על אדמה שבבעלות פרטית של תושבים ערביים. אין בין פסק הדין האמור ומה שנקבע בו לבין התביעה שלפני דבר. אציין עוד, כי הציטוט אשר מופיע בסעיף 22 לסיכומי המשיב כלקוח מפסק הדין האמור כלל אינו מופיע בו. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם אציין, כי בסיכומי עמראן שזורים מספר רב של פסקי דין שלא עלה בידי בית משפט זה לאתר ואשר מספריהם שייכים להליכים אחרים ולא כפי שהופיע בסיכומים. לכל הפחות חלק מההליכים אשר נושאים את מספרי ההליכים בהפניות אינם רלוונטיים לענייננו. הדבר מעורר תמיהה רבה. על עורך הדין המגיש סיכומיו לבית המשפט לוודא, כי הוא מפנה לפסיקה נכונה וקיימת ואל לו להטעות את בית המשפט. בבג"ץ 38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים קבע בית המשפט העליון, כי "עורך דין המגיש כתב בית-דין שתוכנו בדוי, תוך שהוא נסמך על אסמכתאות שאינן קיימות, מועל בחובותיו, כלפי בעל הדין אותו הוא מייצג, כלפי בית המשפט, כלפי הצד שכנגד וכלפי מקצוע עריכת הדין." עוד צוין, כי "מחובתו הכללית של עורך הדין לסייע לבית המשפט לעשות משפט נגזרת חובתו שלא להטעותו. חובה זו אף עוגנה בכלל 34(א) לכללי האתיקה שכותרתו "איסור הטעיה", המורה, כי "לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה". החובה שלא להטעות את בית המשפט נועדה לאפשר הגעה לחקר האמת, לשמור על טוהר ההליך השיפוטי, להבטיח הליך הוגן ויעיל, ולשמור על כבוד המקצוע- ערכים הנחוצים לשם תפקודה התקין של מערכת המשפט". התוצאה הנה כי כן, עמראן, טען, כי רכש את הקרקע מעזאם אשר לטענתו היה הבעלים של הקרקע שעברה בירושה במשפחתו וכי הבעלות בקרקע התגבשה מכוח עיבודה בשנים הרלוונטיות. מצאתי, כי לא עלה בידו להוכיח את טענותיו אלו. לא הוכחה שרשרת העברת הזכויות הנטענת במשפחתו של עזאם. הטענה בעניין זה לא נתמכה במסמכים ואינה עולה בקנה אחת עם העובדות באשר למועדים בהם נפטרו אביו וסבו של עזאם. יתרה מזאת, לא הוכח, כי כל גורם בשרשרת ההורשה הנטענת היה בעל זכות בקרקע כך שהיה בידו להורישה. זאת, בשים לב שאין אדם יכול למכור או להוריש מעבר למה שיש לו. בנוסף, לא עלה בידי עמראן להוכיח את הטענה בנוגע לעיבוד הקרקע. חוות הדעת מטעמו מתבססת על השערות מרחיקות לכת ולא ניתן להסתמך עליה לצורך קביעה, כי היה בקרקע עיבוד רצוף ומשמעותי בשנים הרלוונטיות. אף העדויות מטעמו של עמראן לא מבססות טענה זו ואין בהן כדי להרים את הנטל המוטל עליו. העדויות האמורות לא הותירו עליי רושם אמין ובחלק מהמקרים מדובר בעדויות שמועה או עדויות בלתי סבירות. לאור כל האמור, מצאתי, כי עמראן לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח את טענתו לעיבוד הקרקע בשנים הרלוונטיות. בנסיבות אלו, המדינה זכאית להירשם כבעלים מכוח זכותה השיורית בהתאם לסעיף 3 לחוק נכסי המדינה, משלא הוכחה בעלותו של אחר בקרקע. לפיכך, אני קובעת כי המדינה היא הבעלים של החלקה מושא התביעה שלפני חלקה 32 בגוש 203038 בעין קיניא ומי שזכאית להירשם כבעלת הקרקע במסגרת הליך ההסדר. אני מחייבת את עמראן בהוצאות שנגרמו למדינה לרבות בגין עלות חוות דעת בסך 7,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא לצדדים ולפקיד ההסדר מחוז צפון.