ת"א 9689-01-23 ביהמ"ש המחוזי נוף הגליל-נצרת, ש' עינב גולומב: פס"ד בבקשה לסילוק תביעה על הסף בעניין רשם מקרקעין (ת"א 9689-01-23)

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף.

רקע:

ענייננו בתביעה למתן פס"ד לתיקון הרישום במרשם המקרקעין, באופן שיירשם בו כי התובע הוא בעלים (בחלק) של חלקה 6 בגוש 203017 ברמת הגולן (להן – המקרקעין).

המקרקעין האמורים רשומים במרשם (בשלמות) על שם המדינה.

המקרקעין עברו הליך של הסדר שהחל משנת 1988. במסגרת הליך ההסדר הוגשו תזכירי תביעה סותרים ביחס למקרקעין, האחד מטעם המדינה והשני מטעם המועצה המקומית מג'דל שמס. בהתאמה הועברה המחלוקת להכרעה בפני בית המשפט המחוזי בנצרת.

ביום 5.1.98 ניתן פס"ד בתביעות הסותרות, בו התקבלה תביעת המדינה ונדחתה תביעת המועצה (להלן – פס"ד ההסדר). פסה"ד ניתן בהיעדר התייצבות מטעם המועצה לדיון, והוא חלוט מזה שנים רבות.

בהתאם לפס"ד ההסדר נרשמה המדינה כבעלת המקרקעין ביום 11.2.1998.

בשנת 2020 התריעה המדינה בפני צד שלישי (שנטען כי הוא בנו של התובע) בדבר פלישה למקרקעין ודרשה את סילוק ידו. ככל הנראה בעקבות דרישה זו, הוגשה התביעה דנן, בה טוען התובע כי הוא הבעלים של 17 דונם מהמקרקעין, לפי הסכם רכישה משנת 1961 בינו לבין הבעלים הקודם, ועותר לשינוי המרשם תוך רישום זכויותיו חלף זכויות המדינה.

המדינה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, היא הבקשה המונחת לפני.

הבקשה לסילוק על הסף – תמצית טענות הצדדים:

המדינה טוענת לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות, שיהוי והיעדר עילה נוכח עקרון סופיות ההסדר.

אשר להתיישנות, המדינה טוענת כי תקופת ההתיישנות הינה 15 שנים, וכי היא חלפה נוכח מועד מתן פס"ד ההסדר ורישום הזכויות במרשם. עוד לטענתה, אף אם נאמר כי תקופת ההתיישנות הינה 25 שנים הרי שהיא כמעט וחלפה והגשת התביעה במועד זה נגועה בשיהוי. באשר לטענת התובע לתחולת סעיפים 8 ו- 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, טוענת המדינה כי יסודתיהם לא בוססו.

המדינה טוענת בנוסף כי במקרה דנן חל עקרון סופיות ההסדר, על-פיו כל טענה לזכות שעמדה בטרם עריכת ההסדר, נמחקת עם השלמתו. עוד לטענתה, לא הונחה תשתית ולו לכאורית לעילה לתיקון המרשם לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר. העילות המוכרות במסגרת הסעיף הן שתיים בלבד – השמטה שלא כשורה של זכות שהיתה רשומה בפנקס בעבר, ומרמה. העילה הראשונה איננה רלוונטית שכן התובע לא הצביע על כל זכות רשומה שהושמטה. אשר לעילה השניה, מרמה, טענות התובע בכתב התביעה הן כוללניות ואיננן מצביעות על מרמה כלשהי. המדינה מציינת כי התובע עצמו לא הגיש תזכיר תביעה ביחס למקרקעין, על-אף שהליכי ההסדר התקיימו באופן פומבי ובידו היה לעשות כן. עוד לטענתה, טענות התובע בדבר פגמים שנפלו בהליך והתרשלות פקיד ההסדר, אף אם יוכחו, אינן מקימות עילה לשינוי הרישום.

לטענת התובע, אין מקום לסילוק התביעה על הסף ויש לאפשר לו להוכיח טענותיו העובדתיות בראיות אותן בכוונתו להגיש בהליך, תוך שהוא מפנה להלכה הפסוקה באשר לגישה הזהירה בסילוק תביעה על הסף.

באשר להתיישנות, התובע טוען כי תקופת ההתיישנות של תביעתו היא 25 שנים, וכי נוכח העובדה שרישום זכויות המדינה במרשם נעשה ביום 11.2.1998, ואילו התביעה הוגשה ביום 4.1.2023, הרי שהיא טרם התיישנה. עוד לטענתו, רק בשנת 2020 נגלה לו לראשונה כי המקרקעין נרשמו על שם המדינה במרשם המקרקעין ומכאן שחל סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

באשר לעילה לתיקון תוצאות ההסדר והרישום במרשם, התובע טוען כי בענייננו מדובר בהשמטה שלא כשורה של זכויותיו מכוח ההסכם שצורף לתביעה. כמו-כן טוען התובע למרמה, הן מצד המועצה המקומית, אשר לדברי התובע הטעתה אותו להניח כי תדאג לזכויותיו ולאחר מכן זנחה את תביעתה והביאה לקבלתו של פס"ד ההסדר, והן מצד המדינה אשר נטען כי ידעה אודות זכויותיו במקרקעין בהם נהג מנהג בעלים אך שתקה בעניין זה במסגרת הליך ההסדר. בהקשר זה אף טוען התובע בתשובתו לבקשה למעין "שיטה" מרמתית של המדינה ביחס לרישום מקרקעין ברמת הגולן על שמה במסגרת הליכי הסדר. בנוסף נטען לפגמים שונים בהליך ההסדר, וכן לפגמים בתזכירי התביעה שהוגשו מטעם המועצה ומטעם המדינה, כשלעניינה של האחרונה נטען כי היא התבססה על מסמכים שגויים/לקויים/לא מספקים לפיהם מדובר במקרקעין שהוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והועברו על-ידו לרשות הפיתוח.

דיון והכרעה:

לאחר עיון ובחינה מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות על הסף, וזאת בהיעדר עילה לשינוי הרישום על בסיס הליך ההסדר שהתנהל והסתיים בשנת 1998.

תחילה, ובהתייחס לטענת ההתיישנות, הצדדים חלוקים באשר לתקופת ההתיישנות הרלוונטית לתביעה, 15 שנים או שמא 25 שנים. ככל שמדובר בתקופה הראשונה – אין חולק כי התביעה הוגשה לאחר סיומה, אולם ככל שהתקופה השניה היא הרלוונטית – לא כך הוא (כאמור, רישום זכויות המדינה נעשה ביום 11.2.98, והתביעה הוגשה ביום 4.1.23, שבועות ספורים בטרם חלפה התקופה שלעיל). בפסיקת בהמ"ש העליון אין הכרעה ברורה מהי תקופת ההתיישנות של תביעה לתיקון המרשם לאחר הליך הסדר, וקיימות בעניין זה דעות שונות בפסיקה וספרות (ראו: ע"א 753/87 בראשי נ' עזבון המנוח משה בראשי ז"ל (פורסם במאגרים) (1989); ע"א 531/92 גמאל סאלח נואל נ' אחמד סאלח דווירי (פורסם במאגרים) (1993); ע"א 3190/15 מוחמד רג'א שואהנה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (2017)). במקרה דנן אינני סבורה כי יש הכרח להידרש לשאלה זו ולהכריע בה, שכן דין התביעה סילוק על הסף מטעמים אחרים, כמפורט להלן. אוסיף עם זאת, כי ככל שהייתי קובעת כי חלפה תקופת ההתיישנות, לא היה מקום לקבל את טענת התובע לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, בהיעדר בסיס לכאורי כלשהו לרכיב האובייקטבי הנדרש בסעיף 8 (אי-ידיעת התובע "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן") ובהינתן שרישום זכויות המדינה נעשה במרשם פומבי הנגיש לכל (ר': HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/6142648" ע"א 8995/03 עמותת אוהל יצחק נ' קרן אהל דוד לצרכי דת ואח' (2009), פסקה 32). לכך יש להוסיף כי התובע טוען שהוא סבר שהמועצה המקומית תייצג את עניינו בהליך ההסדר, טענה המשמיעה מתוכה כי הוא היה מודע לקיומו של הליך ההסדר, וממילא מחובתו היה לעקוב אחר תוצאותיו (ע"א 7237/13 מ"י נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין ז"ל (2015)).

אשר לעילת התביעה; כאמור לעיל, התובע טוען לבעלות במקרקעין שעברו הליכי הסדר בסופם נרשמו במרשם המקרקעין בבעלות המדינה. על סיטואציה מעין זו חולש HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/law/72912/81" סעיף 81 לפקודה הקובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". הינה-כי-כן, כל זכות שעמדה עובר לרישום נמחקת עם השלמתו. זהו הכלל הבסיסי של סופיות ההסדר. הוראה זו, ולצידה הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין הקובעת את הכלל כי רישום במרשם ביחס למקרקעין מוסדרים "יהווה ראיה חותכת לתכנו", משקפות את עקרון היסוד בדבר וודאות ויציבות המרשם; "העיקרון העומד בבסיס סעיפי חוק אלה הוא עיקרון סופיות המרשם, ולפיו נקודת המוצא היא כי הרישום בפנקס המקרקעין משקף נכוחה את מצב הדברים לאשורו. תכליתו של עיקרון זה היא לבצר את אמינות המרשם ואת ודאותו, ולהבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים. ....על חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם נאמר כי הוא 'מהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר" (עניין יאסין לעיל).

בהתאם להוראות הדין, משנרשמו הזכויות מכוח ההסדר במרשם המקרקעין, תיקון המרשם אפשרי רק בהתקיים עילות ספציפיות וגדורות הקבועות בפקודה, שהעיקרית בהן היא זו הקבועה HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/law/72912/93" בסעיף 93 לפקודה, עליה מבסס התובע את עילת תביעתו במקרה דנן.

ההלכה הפסוקה מכירה כיום בשתי עילות בלבד לתיקון רישום הבעלות במרשם במסגרת סעיף 93 לפקודה: כאשר הרישום הושג במרמה, או כאשר הוא הושג באופן בו הושמטה או נרשמה שלא כשורה זכות שהיתה רשומה בפנקס קודם ( HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/20924171" ע"א 3190/15 מוחמד רג'א שואהנה ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (2017)). עניין יאסין לעיל).

פסיקת בית המשפט העליון שבה ושנתה כי עילות אלה יש לפרש בצמצום וכי השימוש HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/law/72912/93" בסעיף 93 לפקודה צריך להישמר למקרים נדירים בלבד, וזאת מכוח עקרון סופיות המרשם וודאותו כמפורט לעיל ( HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/6142648" עניין עמותת אוהל יצחק לעיל). בהתאם לכך נקבע בהלכה הפסוקה, כי טענות בדבר פגם בביצוע הליך ההסדר, טעות או רשלנות של פקיד ההסדר, אינן מהוות עילה לפתיחה מחודשת של ההסדר ותיקון הרישום במרשם שנעשה מכוחו ( HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/5571963" ע"א 523/12 ג'מילה אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין ואח' ((20140; עניין יאסין לעיל, שם בפסקאות 22, 26). עוד נפסק, כי על הטוען להתקיימות העילות הקבועות HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/law/72912/93" בסע' 93 לפקודה מוטל נטל ראייתי וטיעוני משמעותי תוך הנחת תשתית מפורטת וברורה לטענותיו, ואין להסתפק בטענות כוללניות למרמה ( HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/5816378" רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 726). וכך סוכמה ההלכה בעניין יאסין לעיל, בפסקאות 21-20:

"בית משפט זה עמד פעמים רבות על כך שעל הטוען לתרמית, ובייחוד בהקשר של ביטול הליכי הסדר ופסק-דין הסדר בעקבותיהם, להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה במישור הטיעוני ולשאת בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי (עניין עבוד; HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/6142648" ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת ). עוד נפסק כי "הנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים" ( HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/17936787" ע"א 681/88 עיזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל, בעמוד 659 והאסמכתאות המופיעות שם; עניין עבוד). לשם ביסוס טענת מרמה נדרש להוכיח קיומה של כוונת מרמה) HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/case/5571963" ע"א 523/12 ג'מילה אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין פסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל (להלן: עניין אסמאעיל). כפי שציין השופט נ' הנדל, מדובר בעניין סובייקטיבי, ולא רק אובייקטיבי (שם). על טענות שעניינן ידיעה או כוונה אשר ניתן ללמוד מהן על תרמית להיות מפורטות ומבוססות (השוו: עניין אסמאעיל, פסק דינו של השופט צ' זילברטל (2014)). ודוק: טעות של פקיד ההסדר, ואפילו כזו העולה כדי רשלנות, אין די בה כדי לבסס טענה כי רישום הזכות נעשה במרמה".

בענייננו, אין חולק כי זכויות התובע לא היו רשומות בפנקס קודם עובר לעריכת ההסדר במקרקעין. מכאן, שהטענה להשמטה – בגבולותיה כפי שנקבעו בפסיקה – איננה יוכלה לעמוד (ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (פורסם במאגרים) (2015)). יצויין כי הפסיקה אליה הפנה התובע בתגובתו לצורך ביסוס טענתו כי העילה הנ"ל איננה מוגבלת להשמטה של זכות שהיתה רשומה במרשם הישן בלבד, איננה עדכנית וכי ההלכה הפסוקה של בהמ"ש העליון בסוגיה זו היא ברורה כפי שפורט לעיל.

נותרנו עם טענת המרמה. התובע טוען למרמה בהליך ההסדר, אולם סבורני כי אין בטענותיו כדי להניח תשתית נדרשת לטענה מעין זו. כפי שצויין לעיל, הפסיקה הדגישה כי "המילה תרמית אינה מילת קסם שיכולה להיזרק בחלל האוויר ולפתוח את הדלת לתיקון פנקס המקרקעין" (ע"א 8237/19 דעבוס נ' מ"י (2021), פסקה 7), וכי על הטוען לה בהקשר בו עסקינן, להניח כבר בכתב תביעתו תשתית מפורטת וברורה לקיומה של מרמה (עניין עבוד לעיל, שם).

בענייננו, טענות התובע בכתב התביעה אינן מפרשות תשתית מספקת לנקיטת מרמה מצד המדינה בהליך ההסדר, לרבות ביחס ליסוד הנפשי הדרש ביחס למרמה (כוונה). יש פער ניכר בין חריפות הלשון בה נוקט התובע בייחסו מרמה, לבין התשתית הקונקרטית הנוגעת אליה המובאות בכתב התביעה. כך, טענת התובע לידיעה בפועל של המדינה בזמן עריכת ההסדר אודות זכויות שהוא מחזיק בידיו במקרקעין, נטענה בעלמא מבלי פירוט כל ראיה לכך. טענות התובע בהקשר זה הן בעיקר טענותיו לעצם קיומן של זכויות משלו במקרקעין, אולם לא די בכך אין כדי לבסס טענת מרמה. אוסיף כי בתגובתו לבקשה הרחיב התובע עד מאוד את היריעה, תוך שטען למקרי "רמיה" אחרים מצד המדינה ביחס למקרקעין ברמת הגולן, שאינם קשורים לתביעה זו. לאלה אין זכר בכתב התביעה, שהוא המסד היחיד לבחון קיומה של עילת תביעה, ואין להידרש להן.

התובע טוען לליקויים שונים בהליך ההסדר, ובכלל אלה - לפגמים וחוסרים בתזכירי התביעה שהוגשו במסגרתו, ודומה שאף לפגמים ביחס להליך והמשפטי ופס"ד ההסדר כפי שיתן. אולם כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה, טענות מסוג זה, ואפילו אם יוכח שנפל פגם בהליך ההסדר או התרשלות של פקיד ההסדר או טעות שבשיקול-דעת, אין בהן להוות עילה לקבלת הסעד החריג של שינוי תוצאות ההסדר בחלוף שנים רבות לאחר השלמתו עניין אסמאעיל לעיל). לא-כל-שכן כך הדבר בענייננו, עת רישום הזכויות במקרקעין על שם המדינה נעשה על יסוד פסק-דין שניתן ע"י בהמ"ש בשנת 1998. התובע (שלא היה צד לאותו הליך שכן הוא כלל לא טרח להגיש תזכיר תביעה משלו בהליך ההסדר) איננו יכול לתקוף פס"ד חלוט בטענות בעלמא, ואף לא התבקש על-ידו סעד ישיר בעניין זה. עולה מהאמור, שאף אם היה נקבע כי נפלו פגמים כאלה או אחרים בתזכירי התביעה שהובא בשעתו בפני בהמ"ש, כגון – טענות התובע להיעדר מפות נדרשות/מסמכים חסרים ויוצ"ב, הרי שפסה"ד שקיבל את תביעת המדינה שריר וקיים, ולא ברור כיצד ובאיזה עילה מבקש התובע להתעלם מתוצאותיו.

אוסיף כי טענות העותר בדבר מרמה מצד המועצה המקומית, מעבר לכך שאינן מבוססות על תשתית של ממש, אינן יכולות לבסס טענה למרמה כעילה לשינוי הרישום, שעה שהן מופנות נגד המועצה שתזכיר התביעה שהגיעה בהליך נדחה, ואשר איננה צד לתביעה דנן. לא מותר לציין, כי לפי טענת התובע, בתזכיר התביעה של המועצה שהוגש במסגרת הליך ההסדר, נטען כי המקרקעין משמשים לרעייה עבור תושבי המועצה, וממילא לא ניתן לטעון למרמה בשל עצם הסתרת דבר שימוש וחזקה במקרקעין ע"י גורמים פרטים.

עוד יש לציין, כי ניסיונו של התובע לתקוף במסגרת תביעה זו את עצם הנפקדות/ההקניה של המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, איננה יכולה לעמוד. ככל שלתובע טענות נגד הקניית הנכס לאפוטרופוס לנכסי נפקדים או העברתו מהאחרון לרשות הפיתוח, היה עליו להגיש תביעה התוקפת זאת ישירות. על תביעה כאמור חלה מערכת דינים שונה מתביעה לתיקון המרשם, ואין בטענות כאמור לבסס עילה לכאורית לקיומה של מרמה בהליכי המרשם, שהיא העילה היחידה שעשויה להיות רלוונטית לקבלת התביעה דנן.

סיכומם של דברים; נוכח כל המפורט לעיל דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל, וכך אני מורה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 6,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא לצדדים