ע"פ 74054-01-26 ע"פ 74054-01-26

השופט יובל ליבדרו פתח דבר האם ניתן להרשיע בעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק כאשר מושא ההטרדה לא עשה בעצמו שימוש במתקן בזק בעת ההטרדה? האם ניתן להרשיע בעבירה זו כאשר ההודעות לא נשלחו למתקן בזק של מושא ההטרדה? האם ניתן להרשיע בעבירה זו כאשר העבירה מכוונת כלפי קבוצה? שאלות אלו ושאלות נלוות להן הן שעומדות במוקד פסק דין זה. מבוא לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' ס' הנשיא, השופטת ע' חולתא) מיום 27.05.2025, ולחלופין על גזר הדין מיום 23.12.2026, בת"פ 71819-06-23. במסגרת הכרעת הדין הורשע המערער בשתי עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, עבירות לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן בהתאמה: "חוק התקשורת"; "העבירה"). בגין כך הוטל עליו עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 3,000 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו ופיצוי בסך של 1,500 ₪ לכל מתלוננת. יצוין, כי תחילה הגיש המערער את הערעור בכוחות עצמו, בעוד הסניגוריה הציבורית הגישה עבורו הודעת ערעור נפרדת אשר הוגשה בשלב ראשון ללא נימוקים. במהלך הדיון הראשון, שהתקיים בשני הערעורים שהוגשו במאוחד, ביקש המערער, בניגוד לעמדה שהציג בעבר, שהסניגוריה הציבורית תייצג אותו. בעקבות כך הותר לסניגוריה הציבורית להגיש הודעת ערעור מפורטת מטעמה. בדיון השני שהתקיים בערעור הבהירו ב"כ המערער והמערער כי מבוקש שבית המשפט יבחן את הערעור על בסיס הודעת הערעור שהגישה הסניגוריה הציבורית ולא על בסיס הודעת הערעור שהגיש המערער בעצמו. כתב האישום הכרעת הדין של בית משפט קמא אימצה את עיקרי עובדות כתב האישום שהוגש כנגד המערער. כתב האישום כלל שני אישומים. מהאישום הראשון עלה, כי בתאריכים 29-30.11.2022 המתלוננת מ' י' שעבדה באגף תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה (להלן: "מתלוננת 1") השתתפה בסיור עם מקום עבודתה והמערער שימש כחובש מלווה לסיור. לאחר שמתלוננת 1 סירבה לצאת לפגישה עם המערער, המערער שלח לה מספר הודעות טלפון בהן כתב: "נו... מה איתך?"; "איך במסעדה?"; "למה את לא עונה"; "תעני..."; "אני מחקתי את מספר הטלפון שלך, אם תרצי תתקשרי אלי", ומשכך חסמה מתלוננת 1 את מספר הטלפון של המערער. בהמשך לכך, ביום 7.12.2022, שלח המערער דואר אלקטרוני בתפוצה רחבה, לגורמים שונים ובהם לאגף נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, למשרד הרווחה, שר המשפטים, יחידת פניות הציבור במשרד המשפטים, חברי כנסת ועוד, שכותרתו: "כוולם להכיר את... (מתלוננת 1, י' ל') הזונה ממשרד מבקר המדינה" ותוכנו: "כחלק מניסיונות חוזרים לפגוע בשמי הטוב מדינת ישראל לרוב משתמשת בזונותיה השימושיות. בהליכים ומניפולציות אני מוצא עצמי מתוקך עי זונות מטעם גרורות הסרטן הציוני. מבקש לא לשלוח לי זונות של שבכ משטה או משרדי הממשלה... הסיכוי שאכנס לחופה עם עובדת מדינה פחות גבוה מאשר אתחתן עם נאצית קשישה. נייל עוווולם יחד מיתתה בייסורים ל... (מתלוננת 1, י' ל') ושולחיה. מוות לעובדי מדינת ישראל. מוות לעובדות השבכ. מוות לשוטרים ולשוטרות. שבע שאני שונא גברים ונשים באופן שווה כאשר מדובר בעובדוי מדינה. יאללה תדנדפו מארץ ישראל יא נאונאצים ושיפחותיהם הזונות היהודיות שאיבדו צלם מרוב שהן פרוצות. נכתב השראת הגונחות ממשרד מבקר המדינה שכל העולם צריך לשמוע ולהטמא מגניחותיהן". (טעויות במקור בהודעה זו וביתר ההודעות, ודגש לא במקור בהודעה זו וביתר ההודעות, י' ל'). בהמשך לכך, בתאריך 12.12.2022, שלח המערער דואר אלקטרוני בתפוצה רחבה לגורמים שונים ובהם לאגף נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה למשרד הרווחה, לשר המשפטים, ליחידת פניות הציבור במשרד המשפטים, לחברי כנסת ועוד, שתוכנו "אם כבר ה' גילה פניו כנאצי בוגד שנתן בניו בידי צמאי הדם והזונות מטעם המשטר הציונועמלקי...לפחות אבקש מה' הנאצי להכות גם בצאצי שוטרי מדינת ישרלא. נקום מחר ליום בו יקברו בעזרת ה בניהם בכוריהם של עובדי מדינת ישראל. מוות לעובדי מדינת ישראל. נכתב בהשראת ... (מתלוננת 1, י' ל') השרמוטה ממשרד מבקר המדינה ששומשה כנגדי ע"י גרורות הסרטון הציוני". בין התאריכים 4.5.2022-13.12.2022 שלח המערער מספר רב של מיילים בתפוצה רחבה, ובין היתר למשרדי הממשלה שונים ובהם למשרד הרווחה, לשר המשפטים, ליחידת פניות הציבור במשרד המשפטים, לנציבות תלונות הציבור, לחברי כנסת ועוד, ובהן קללות ונאצות המופנות לשוטרים וכן למשרדי הממשלה ולגופים מוסדיים שונים. בכתב האישום פורטו שבע הודעות שכאלה. מהאישום השני עלה כי בתאריכים הרלוונטיים לעובדות אישום זה עבדה הגב' ו' ב' א' (להלן: "מתלוננת 2") במחלקה לשירותי חירום והצלה במשרד הבריאות. במהלך חודש מאי 2022 פנה המערער באמצעות דואר אלקטרוני למתלוננת 2 בשאלה הקשורה לעבודתה במסגרת במשרד הבריאות. בהמשך לכך, ולאחר שהמערער קיבל מענה שלא היה לשביעות רצונו, החל הוא לשלוח לטלפון הנייד של מתלוננת 2 מספר הודעות ווטסאפ כמתואר להלן: "העיקר שנהנית בדובאי. אני שלושה שבועות מבקש שאלה פשוטה... את מענה אותי כאילו את לא מקבלת שכרך מכיסי... מי אתם שככה תענו אותי מי?!??! שאלה פשוטה כבר חודש... מה את בדיוק עשוה שם בתור עובדת ציבור??!! השבוע אגיש קבילה ותלונה עליך אם כי ידוע שכלום לא יעזור...המדינה הנאצית שלכם לא אכפה לה מכלום. אין עליכם טיפה של ביקורת. הפכתם את דמנו למותר"; "מחר אני בא לירמיהו ואני מצפה לדבר עם האחראי שלך מי שזה לא יהייה. לכי לדובאי על חשבון העם היהודי...זה בסדר... את עובדת קשה... עובדת קשה בלפגוע בהתנהלות תקינה של מהערכת. מחר אני אצלכם ואני מצפה לקבל שירות ראוי"; "כבר הלכת כמו עובדת ציבור מנותקת להתלונן?!?! כבר השבת איך אפשר לענות אותי כי בגעתי לך באגו"; "הם כווולם מכירים אותי... אין יום שאני לא מאחל שמדינתכם תחרב אך ורק ושל אנשים כמוך. 4 שבועות מבקש שאלה קשה לה לתת..."; "מילאת פיך מים כמו עובדת מדינה... מה תעשו אין בכם טיפה של יושרה... כמו נאצים לא מודעים". בהמשך למתואר לעיל, בין התאריכים 08.06.2022 - 16.05.2022, שלח המערער מספר רב מאוד של הודעות מטרידות ובהן קללות ונאצות לכתובת הדואר האלקטרוני של מתלוננת 2, ובתפוצה רחבה גם למשרדי ממשלה אחרים ובהם לשר הבריאות, לשר הרווחה, לשר המשפטים, לנציבות תלונות הציבור, ליחידת פניות הציבור במשרד המשפטים ועוד. בנסיבות המתוארות לעיל ובתאריך 07.06.2022 שלח המערער מספר הודעות לכתובת הדואר האלקטרוני של מתלוננת 2 ובהן הודעות שתוכנן כמפורט להלן: "... וגם את זאצית ארורה כוסאמא של מי שהביא אותך לעולם ושם אותך לתת שירות בישראל. תחזרי לדובאי. סאמקם. הייתי הולך או מכתב מישהו במשרד הבריאות אבל אין עליכם שום פיקוח. מדינה של חיות אדם וכלבות נאציות. תודה על המענה שלך סאמק"; "זה הזמן שאני צריך להמתין לתשובה לשאלה מפורטת ועניינית ששלחתי לאחראית על כך במשרד הבריאות (מתלוננת 2, י' ל') שמה... וכב הזהירו אותי... אמרי לי זה מקום ששמים על אנשים ז כי יש להם כח לענות או לתת לאזרח מבוקשו... גברל (מתלוננת 2, י' ל') יא מיץ זבל... תתני לי שירות... תדמייני שאת מקבלת על זה עוד איזה תן ביס... היא לא יכלה לענות הלכה לקבל ז מדובאי או משהו כזה... עד שהישראלוזונה כן ענתה לאחר שחזרה לה מחופשה על חשבון בשר העם היהודי שילחה אותי לאתר לקרוא באתר ולא סיפקה מענה!??!??! כאילו אמא שלכם זונה או שהעינויים מצד עובדי מדינה שלכם זה משהו מקובל. שרמוטה עובדת מדינה יקרה. שאלו שאלה תעני... אמא שלך זונה בת אלף זונה בחיים לא אמצא מקומי במדינה הנאצית שלכם. אי אפשר לחיות לצד זונות ושופכי דמים כשנם מחזיקים במשרות ציבוריות. חלאס. די לנאציזם ולזונות העובדות אצלכם שבטוחות שאנו עובדים שלהם נאצים מזדיינים...". פסק הדין של בית משפט קמא בהכרעת הדין התייחס בית המשפט לשאלת הייצוג של המערער במהלך המשפט. בית המשפט ציין שהוחלפו למערער מספר סנגורים שמונו לייצגו מטעם הסניגוריה הציבורית וכן שהתנהלותו הדיונית של המערער עוררה קשיים. כן צוין, שלאחר בקשות הדדיות רבות, של המערער והסניגור הציבורי שמונה לייצגו, שוחרר הסניגור מייצוג המערער, והמערער המשיך לייצג את עצמו. נוכח האמור הזהיר עצמו בית המשפט שלא לזקוף לחובת המערער עניינים אליהם נחשף מהמערער עצמו שלא היה אמור להיחשף אליהם. בית המשפט אף הוסיף, כי בכל מקום שבו היה ניתן להקל ולסטות מסדרי הדין הנהוגים לטובת המערער הוא עשה זאת. בית המשפט עמד בהכרעת הדין על המענה המפורט שמסר המערער לכתב האישום ממנו עלה שהוא מאשר את ההתרחשות ואת רוח הדברים שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט שיקף למערער שכמעט ולא קיים פער בין המענה שניתן לכתב האישום לתוכנו של כתב האישום, ושלמעשה המחלוקת שנותרה היא ביחס להקשר התכתובות שנשלחו והמשמעות המשפטית שלהם. בהכרעת הדין בית המשפט אף עמד על הסכמת הצדדים להצעה הדיונית שהציע במהלך שמיעת המשפט, בעקבות המענה שניתן, לפיה יוותרו הצדדים על שמיעת עדויות המתלוננות והגשת אמרותיהן תוך הסתפקות בשמיעת פרשת ההגנה בלבד, במסגרתה תתבררנה עובדות כתב האישום המבוססות על התכתובות שהוסכם שיוגשו. בית המשפט הוסיף, כי חרף הסכמות אלו במהלך המשפט הוא הורה למשיבה לזמן את גובי אמרות המערער לעדות מתוך אחריות לזכויות המערער, ובשים לב להצהרת הסניגוריה הציבורית שהמערער אינו משתף פעולה. זאת, משום שאמרות המערער שהוגשו במסגרת ההסכמה הדיונית כללו הודאה של המערער במיוחס לו. בית המשפט אף ציין בהכרעת הדין, שהוצע למערער להפנותו לבדיקת רופא בשל ההתרשמות הבלתי אמצעית מהמערער ומהתנהגותו, אך זה סירב. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי לא עלה חשש במהלך ניהול המשפט לכשירותו הדיונית של המערער. בהכרעת הדין בית המשפט התייחס לעדות המערער ולאמרותיו בחקירת המשטרה, מהן התרשם שהמערער היה מודע לאופן שבו הביטויים בהם השתמש היו צפויים להיתפס על-ידי הזולת. כן התרשם שהמערער הודה בהודעות ששלח ואף הביע עליהן חרטה. זאת, תוך שנתן משקל מלא לעדות גובי האמרות (ע.ת 3, צדוקי וע.ת 7, כהן) שדחו הטענות שהשמיע המערער ביחס לאופן ניהול החקירות. בהמשך לכך, בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה הודאתו הייתה רק לרוח הדברים ולא לתוכנם; דחה את טענתו ל"פיברוק" זדוני של אמרותיו או למתקפת סייבר שגרמה לשינוי הטקסטים במכשיר הטלפון הנייד שלו; ודחה את הטענה כי מדובר בהודעות שכוללות ביקורת ומחאה לגיטימית החוסות תחת חופש הביטוי. בית המשפט עמד על יסודות העבירה ועל המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת התגבשות יסודות העבירה, וקבע שמעשיו של המערער וההודעות ששלח מקיימות את יסודות העבירה, בשני האישומים. ביחס לאישום הראשון בית המשפט קבע כי: "על פי מבחן התוכן, התבטאויות הנאשם כלפי המתלוננת עולה לכדי הטרדה באמצעות מתקן בזק, וכי מתקיים גם מבחן הצורה, נוכח תפוצת ההודעות הנרחבת (ואף שמדובר 'רק' בשתי הודעות") (פסקה 32). ביחס לאישום השני בית המשפט קבע כי "גם במקרה זה, התבטאויות הנאשם מקיימות הן את מבחן הצורה והן את מבחן התוכן, ובמקרה זה ביתר שאת נוכח הפניות החוזרות למכשיר הטלפון של המתלוננת ונוכח ריבוי התכנים" (פסקה 33). בית המשפט אף הוסיף כי הוא מאמץ את גישת המשיבה לפיה ניתן לבסס הרשעה בעבירה גם כאשר מדובר בציבור לא מסוים, ולא רק כאשר יש קורבן קונקרטי. בעניין זה, ציין כי "לשון החוק אינה מבחינה בין סוגי הנפגעים הפוטנציאלים ואינה מחייבת נפגע קונקרטי". לצד זאת, בית המשפט הוסיף, כי "כאשר לא מדובר בקורבן קונקרטי הנפגע מהביטויים, אלא בפניה כללית לקבוצת אנשים, בית המשפט ידרוש רף גבוה הרבה יותר הן במבחן הצורה והן במבחן התוכן על מנת לקבוע כי נחצה רף הפליליות שבמעשים" (פסקה 34). בגזר הדין עמד בית המשפט על הערכים המוגנים שנפגעו, על מידת הפגיעה בהם שאותה הגדיר ברף בינוני, על הענישה הנוהגת ועל הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. ביחס לאלו התייחס לאופי הפוגעני של ביטויי המערער שכללו ביטויים מיניים משפילים, לתכנון שקדם לביצוע העבירות, למשך זמן הפרסום, לחזרתיות ולשיטתיות בשליחת הביטויים ולתפוצה הנרחבת שלהם. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם שנע בין מספר חודשי מאסר על תנאי ל-12 חודשי מאסר. ביחס לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה נתן בית המשפט משקל לכך שהמערער נעדר עבר פלילי, לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, לכך שהוא נעדר גורמי תמיכה ולרקע הסוציאלי והכלכלי שלו. בית המשפט זקף לזכותו של המערער את ההסכמות הדיוניות אליהן הגיע עם המשיבה במהלך המשפט בעטיין נחסכה עדותן של המתלוננות, אף שלא לקח אחריות על מעשיו. לצד אלה, עמד על הצורך בהרתעת המערער. בית המשפט הוסיף כי מצא להקל עם המערער בכך שלא הטיל עליו עונש של מאסר, אף לא בעבודות שירות, אף שראוי היה לעשות כן, משום שהתרשם כי הנאשם על רקע אישיותו והתנהלותו "אינו מסוגל בשום פנים ואופן לרצות מאסר בעבודות שירות... אינו מסוגל ואינו מעוניין לסגל יכולת תפקוד במסגרת סמכותית, וגזירת הדין באופן זה הייתה מובילה להערכתי לכליאתו של הנאשם מאחורי סורג ובריח. תוצאה זו, לעניות דעתי, אינה מאוזנת." (פסקה 23 לגזר הדין). בית המשפט מצא לאזן זאת בעיצומים כספיים. טיעוני הצדדים הודעת הערעור שהוגשה מטעם הסניגוריה הציבורית, ואשר כזכור נידרש אליה בלבד, התמקדה בהרשעת המערער, כאשר הערעור ביחס לגזר הדין היה חלופי והתמקד אך ברכיב המאסר חלף קנס. ב"כ המערער טענה כי גם אם ביצע המערער את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום הרי שאלה אינם מגבשים את יסודות העבירה בה הורשע בכל אחד משני האישומים. באשר לאישום הראשון, הקשור למתלוננת 1, נטען כי שליחת 5 הודעות וואטסאפ לא מגבשות את העבירה משום שהן הודעות תמימות שלא כוללות מרכיב של הטרדה, לא עומדות במבחן התוכן והצורה, ולכן ספק אם יש לייחס להן משקל. ב"כ המערער טענה, כי המשיבה לא הציגה כל ראיה שמתלוננת 1 קראה או קיבלה את ההודעות הנ"ל כמו גם את שני המיילים המוזכרים בעובדות 2 ו-3 באישום הראשון, מיילים שהיא לא הייתה נמענת שלהם. בהקשר זה צוין, שהמשיבה לא העידה את מתלוננת 1, לא הגישה את אמרתה ואת ההודעות עצמן שמתלוננת 1 קיבלה, ולמעשה הראיה היחידה שקיימת בעניין זה היא הודאתו של המערער שהוא שלח את אותן הודעות המוזכרות בעובדה 1 לאישום הראשון, וכן שהוא הבין שמתלוננת 1 שמעה על המיילים אותם שלח. במישור המשפטי ב"כ המערער טענה, כי קביעת בית המשפט לפיה אין נפקות לכך שמתלוננת 1 לא הייתה ברשימת התפוצה של אותם שני מיילים לשאלת התגבשות העבירה ביחס אליה, מלמדת על פרשנות מרחיקת לכת ושגויה של העבירה מצד בית המשפט. נטען, כי "כאשר המחוקק התייחס ל'משתמש במתקן בזק' ברור היה שהכוונה קודם כל למתקן הקצה שברשות הנפגע, דרכו מבצע העבירה חודר לפרטיות של הנפגע, פוגע באוטונומיה שלו ומפר את שלוותו. במקרה כזה השימוש במתקן בזק הוא חלק מרכזי מן הפגיעה" (פסקה 95 להודעת הערעור). על רקע האמור נטען, כי פרשנות בית המשפט לביטוי "משתמש במתקן בזק" המתרכז במתקן המוצא היא שגויה ועלולה להוביל להרשעה בעבירה גם במקרה שבו מי שכותב בעזרת מחשב ומפיץ במייל ובפלטפורמות של מדיה חברתית מסר העלול להרגיז מישהו אחר, אף ללא בחינה האם הנפגע קרא את המסר או נחשף אליו באמצעות מתקן בזק או בדרך אחרת. ב"כ המערער הוסיפה, כי בכל המקרים שבהם הורשעו נאשמים בעבירה זו עד עתה, נפגע העבירה הוא זה שקיבל באמצעות מתקן בזק את ההודעות. ב"כ המערער טענה עוד, כי מהעובדה שהמערער לא מיען את המיילים למתלוננת 1 ניתן ללמוד שהוא לא התכוון שהיא תקבל אותם. בהקשר זה צוין, שהפניות לא נעשו על רקע רומנטי, ושמעדות המערער עלה שהוא הופתע שהמיילים הובאו לידיעת מתלוננת 1. על רקע האמור נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי ומודעות המערער לכך שהמיילים ששלח עלולים היו להטריד, לפגוע, או להרגיז את מתלוננת 1. מעבר לכל האמור נטען, כי שני המיילים האמורים לא מגבשים את יסודות העבירה הן על-פי מבחן הצורה והן על-פי מבחן התוכן. באשר לאישום השני, הקשור למתלוננת 2, נטען, במישור העובדתי, כי מתלוננת 2 לא העידה, כי לא הוצגה כל גרסה שלה במשטרה ואין ראיה שזו קיבלה את המיילים, ויתכן שהם נחסמו או שכתובת המייל אליה נשלחו המיילים הייתה שגויה. עוד נטען, כי במצב שכזה, בו לא קיימת גרסה של מתלוננת 2, וכאשר לטענת המערער המיילים שהוגשו לא משקפים את התמונה המלאה של התקשורת שהתקיימה בינו לבין מתלוננת 2, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה ביחס למתלוננת זו. ב"כ המערער טענה כי גם ההודעות שנשלחו למתלוננת 2 אינן מקיימות, לחוד ובמשולב, את מבחן הצורה והתוכן הנדרש להרשעה בעבירה. באשר להודעות הוואטסאפ שנשלחו למתלוננת 2 נטען, שאין הן עומדות במבחן הצורה והתוכן. באשר למבחן הצורה נטען שמדובר ב- 7 הודעות בלבד שנשלחו בתוך 21 דקות לטלפון שמשמש את מתלוננת 2 בעבודתה. באשר למבחן התוכן נטען, שאלו הודעות שבהן הביע המערער את מורת רוחו מהשירות שקיבל ממתלוננת 2, אף אם זאת בשפה חריפה, ואולם הן אינן כוללות קללות ונאצות. באשר למיילים שנשלחו גם למתלוננת 2 (עובדה 5 באישום השני), נטען, כי באלה אכן ישנו שימוש בשפה וולגארית, אך מדובר בשני מיילים בלבד, שנשלחו ביום אחד, לתיבת הדואר האלקטרוני במקום עבודתה של מתלוננת 2. עוד נטען, כי המשיבה לא הביאה ראיה בנוגע למועד המדויק שבו נשלחו הודעות הוואטסאפ ולכן קשה לדעת מה היחס בין מועד שליחת הודעות הוואטסאפ למועד שליחת המיילים, וכפועל יוצא קשה לקבל תמונה של הטרדה פלילית בלתי פוסקת. ב"כ המערער טענה כי שגה בית המשפט גם משמצא להרשיע את המערער בהטרדה של ציבור לא מסוים של עובדי ציבור בעקבות כך שהמערער שלח מיילים לרשימת תפוצה של משרדי ממשלה שונים. נטען, כי הטרדה באמצעות מתקן בזק במקום עבודה אפשרית רק מקום בו השימוש במתקן בזק הוא אישי ומכוון אל עובד, ולכן חודר הוא את התחום האוטונומי האישי של אותו עובד. נטען, כי המשיבה לא הציגה ראיה כלשהי מי, אם בכלל, קיבל או קרא את המיילים ששלח המערער ברשימת התפוצה. עוד נטען, כי בנסיבות של הפצת מיילים באופן שכזה, אין בחשיפה למיילים, על-ידי עובדים מהמשרדים השונים, משום חדירה למתחם הפרטיות של אותם עובדים. עוד נטען, כי כתב האישום לא ייחס למערער באופן ברור וחד משמעי עבירה בגין שליחת מיילים לציבור לא מסוים של עובדי ציבור, וכי כתב האישום הזכיר רק את שתי המתלוננות בעוד שהכרעת הדין כללה למעשה גם את הרשעת המערער בעבירה ביחס למספר לא מסוים של נפגעים, שאינם מוזכרים בכתב האישום, וזאת מבלי שעדותם של אלה תישמע. כן נטען, כי גם אם קיבלו העובדים וקראו את המיילים, הם עשו זאת במסגרת עבודתם, כי הם מורגלים במיילים בעלי תוכן דומה במסגרת השירות שהם נותנים לציבור וכי ביכולתם לחסום מיילים שחוצים את הרף של פניה לגיטימית לעובד ציבורי. עוד נטען, כי עלבונות, קללות, גידופים ונאצות גם אם נוסחו באופן בוטה אינם מקימים את העבירה. נטען, כי להפללה זו אין ביסוס משפטי, והיא חורגת לא רק מגדרי העבירה כי אם גם מעולם הערכים של המשפט הפלילי, ופוגעת בחופש הביטוי ובעקרון החוקיות. ב"כ המערער עמדה בטיעוניה על-פה ובכתב על גדריה של העבירה והוסיפה כי אף שבפסיקה נקבע שתוכן פוגעני יכול לבסס את העבירה, הדגש בעבירה זו הוא על "פורמט ההטרדה". באשר לערעור על גזר הדין טענה ב"כ המערער כי שגה בית המשפט שהטיל על המערער עונש של מאסר חלף קנס באופן שלא שומר על המידתיות הנדרשת בין תקופת המאסר לגובה הקנס, וזאת מבלי להתחשב במצבו הכלכלי של המערער. ב"כ המערער עתרה לזכות את הנאשם מהעבירות שבהן הורשע. לחלופין, עתרה לבטל את המאסר חלף קנס שהוטל על המערער. בדיון שהתקיים חזרה ב"כ המערער על עיקרי טיעוניה. נטען, שפסק הדין של בית משפט קמא חולל מספר "מהפכות". ב"כ המערער יצאה כנגד קביעת בית משפט בדבר האפשרות של הרשעה בעבירה כאשר מדובר בהטרדה מוסדית. כן עמדה על הקושי להרשיע בעבירה כאשר הנפגע לא עשה בעצמו שימוש במתקן בזק או במתקן קצה כפי שהוכר על-ידי בית משפט קמא. בהקשר זה נטען, שהרציונל העומד בבסיס העבירה הוא הגנה על הפרטיות, ולכן כאשר המוטרד לא עשה בעצמו שימוש במתקן בזק או במתקן קצה, אין חדירה למרחב האישי שלו, ולמעשה לא קיימת פגיעה בפרטיות המצדיקה הרשעה בעבירה. עוד נטען, כי בהכרעת הדין שינה בית המשפט את הגישה המקובלת כשהעביר את מרכז הכובד ממבחן הצורה אל מבחן התוכן. ב"כ המערער חזרה על טענתה לפיה מבחן הצורה (תכיפות ומספר ההתקשרויות) הוא המבחן הדומיננטי לשם ביסוס העבירה. כן טענה, כי מבחן הצורה לא יכול להתגבש במקרה שבו הודעה אחת נשלחת בתפוצה רחבה. ב"כ המערער התייחסה לטענת הרחבת החזית שהעלתה ב"כ המשיבה בדיון (ביחס לטענה שהיא עצמה העלתה בהודעת הערעור לפיה לא הוכח שהמתלוננות קיבלו את ההודעות ששלח המערער או שהן היו מודעות להן), וטענה שאין מדובר בהרחבת חזית לנוכח תשובת הנאשם לכתב האישום. עם זאת, הבהירה כי הטענה העובדתית שהעלתה היא לא עיקר הערעור (עמ' 3, ש' 29 - עמ' 4, ש' 4 לפרוט' מיום 4.8.2026). המשיבה הלינה על הרחבת החזית בשלב הערעור, הן באספקט העובדתי והן באספקט המשפטי, ועתרה להתעלם מהטענות העובדתיות שלא נטענו לפני בית משפט קמא. בהקשר זה נטען עוד, כי ההודעות שנשלחו, לרבות למתלוננת 2, הוגשו בהסכמה (ת/10), מה שמוכיח שאכן המערער שלח את ההודעות למתלוננת 2. לגופו של עניין טענה המשיבה כי אין מחלוקת שמתלוננת 1 לא הייתה חלק מרשימת תפוצת המיילים ולא קיבלה אותם ואולם אלה הגיעו למקום עבודתה; כי יש לבחון את ההודעות בהקשרן הכולל; כי השילוב של פניית המערער במספר הודעות וואטסאפ למתלוננת 1 שלאחריהן היא חסמה אותו, כשבהמשך לכך החל להפיץ מיילים, עונה להגדרת העבירה; וכי פרשנות החוק צריכה להיות מותאמת לשינויים הטכנולוגיים ולמדיות החדשות. עוד הוסיפה, כי אין ביסודות העבירה דרישה שהמוטרד יהיה חלק מהנמענים. ביחס למתלוננת 2 המשיבה טענה כי יש להתעלם מהטענות העובדתיות לפיהן היא לא קיבלה או קראה את המיילים שנשלחו אליה. נטען שטענת המערער לפיה מתלוננת 2 לא ידעה על ההודעות שנשלחו אליה בעוד שאחרים כן ידעו, לא מתיישבת עם השכל הישר. ביחס להטרדה קבוצתית, ובפרט של עובדי ציבור נטען, כי ההודעות ששלח המערער מצדיקות את הרשעתו בעבירה, אף אם הן לא היו ממוענות למתלוננת זו או אחרת. נטען, כי קבלת טענת ההגנה בהקשר זה עלולה להפוך את עובדי הציבור ל"טרף קל". לעניין גזר הדין עתרה המשיבה לדחות את הערעור על המאסר חלף קנס שהוטל על המערער, וטענה כי בית המשפט נתן משקל בגזר הדין לכלל נסיבותיו של המערער. דיון והכרעה לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, חומר הראיות והעדויות שבאו לפני בית משפט קמא, הכרעת הדין וגזר הדין, מצאנו לדחות את הערעור, על שני חלקיו. הערעור על הכרעת הדין הרחבת חזית בפתח הדיון בערעור על הכרעת הדין נבקש להתייחס לטענה העובדתית שהועלתה על-ידי ב"כ המערער לפיה לא הוכח שהודעות המערער – במסרונים או בוואטסאפ או במייל (להלן: "הודעות") אכן התקבלו אצל המתלוננות או שהן היו מודעות להן. טענות אלו לא הועלו, למצער במפורש, לאורך כל ההליך. הן בגרסת המערער במשטרה, הן בתשובה שנתן לכתב האישום (עת היה מיוצג) והן במהלך עדותו. בתשובתו לכתב האישום (דיון מיום 19.6.2024) המערער הסתייג במידת מה מכך שהוא שלח ההודעות שנטען שהוא שלח, אף שהודה שמדובר בתוכן דומה לתוכן ההודעות שהוא שולח "אני לא זוכר אם שלחתי את ההודעות, מדובר באינטראקציה קצרה, ייתכן שלא, והשיחות היו הדדיות. ההודעות האלה הן מגמתיות ונראה לי מנותק מהקונטקסט... ממה שראיתי מדובר על פלטפורמה שאני משתמש בה בקבוצת מיילים מתוך מחאה שהתחילה לפני 4 שנים. בפלטפורמה הזאת שכוללת על פי דברי השוטר 9,000 מכתבים התבטאתי בין היתר במה שכתוב פה, התבטאתי גם בנושאים אחרים...אני רואה פה ציטוטים חתוכים... הסגנון שכתוב בכתב האישום הוא מאד בוטא וגס, זה מילים שאני נוטה להשתמש בהם לעיתים, אבל זה משהו שצריך לבדוק..." (עמ' 4 ש' 5-17). עם זאת, בהמשך, לאורך כל ההליך, כבר הודה המערער ברוח הדברים שבהודעות ולא כפר בכך שהמתלוננות היו מודעות להודעות ששלח אליהן. מדבריו של המערער, כפי שיפורטו להלן, עלה שהמתלוננות היו מודעות להודעות שהוא שלח להן. זאת, גם אם מעת לעת טען שההודעות לא נשלחו אליהן במישרין. מודעות מתלוננת 1 להודעות בחקירתו מיום 27.2.2023 (ת/11) מסר המערער שהוא הזכיר את שמה של מתלוננת 1 "במיילים מספר פעמים ועוד מישהי. ש: למה הזכרת את השם שלה במיילים? ת: הזכרתי את השם שלה במיילים פעם ראשונה בהתבטאות לא נעימה ואז התנצלתי בפניה ואז הבנתי מדבריה שהחברות שלה עדות למיילים שאני שולח ולזה הן הגיבו. ש: מה הכוונה מתעלמות מהמיילים שאתה שולח? באיזה מיילים מדובר? ת: יש לי תפוצה של מיילים... במשך שנתיים שפניתי אליהם במיילים לכל התפוצות... ש: איך זה קשור למקרה שהיה לך עם (מתלוננת 1, י' ל')? ת: היא השתרבבה בסיפור היא לא קשורה לזה בכלל והיא יודעת את זה כי במעמד ההתנצלות הבהרתי לה את זה... השם שלה השתרבב בכך שהיה בנינו ניסיון של רקע רומנטי שלא צלח ובמעמד ההתנצלות סגרתי איתה הכל והתנצלתי. פתאום היא אמרה לי שכל החברות שלה ראו את כל המיילים ששלחתי במשך שנתיים... אז הבנתי שלתלונות שלי לא התייחסו אבל פתאום כשאני שולח מייל על (מתלוננת 1, י' ל') פתאום כולם מתייחסים... ש: ספר לי על הניסיון לרקע רומנטי שלטענתך לא צלח בניכם? ת: זה מה שהוביל להתנצלות הראשונה שלי ולהתנהגות הלא יפה שלי. ש: מה עשית שהיה לא יפה? ת: אני ו(מתלוננת 1, י' ל') הכרנו בטיול לים המלח... ביקשתי את הטלפון שלה... לא זרם בנינו הדיבור בווצאפ ונגמר הסיפור. אחרי כמה ימים הגיע מקרה הפייסבוק, חברה שלה העליבה אותי בפייסבוק ואז שלחה לי בפרטי משהו יותר מעליב... ש: איך אתה הגבת לזה? ת: שלחתי מיילים מעליבים עם קונוטציה מכוונת ל(מתלוננת 1, י' ל') הזו בתפוצה רווחה לכל המשרדי ממשלה. יומיים אחרי זה היא פנתה אלי וכעסה ואני הבנתי את הטעות והתנצלתי ממש" (ש' 23-42). בתשובתו לכתב האישום המערער אמנם טען כי מתלוננת 1 לא קיבלה ממנו הודעות במישרין אך הוא הודה שהיא נחשפה אליהן דרך חברותיה: "צריך להבין שהמלל הגס שנכתב לא נשלח אליה, לא כוון אליה, היא לא קיבלה ממני הודעות, השם שלה הוזכר במסגרת תכתובת המיילים שמגיעה לחברות שלה. אין לי את המייל שלה" (פרוט' מיום 19.6.2024, עמ' 4 ש' 18-19). בהזדמנות נוספת שבה השיב לכתב האישום (דיון מיום 24.9.2024) אישר את שליחת ההודעות. ביחס להודעות הווטסאפ טען כי: "אני מאשר ששלחתי את ההודעות, אבל זה צריך להיות מחובר לקונטקסט של שיח רגיל" (עמ' 9, ש' 13). באשר למיילים השיב "אני מאשר ששלחתי את המייל אבל הגברת לא חלק מתפוצת המייל". כן אישר את "רוח הדברים" בהודעות המוזכרות בעובדות 4-11 לאישום הראשון. בדיון מיום 8.1.2025 המערער אישר את "רוח הדברים" שבהודעות (עמ' 33, ש' 21-23; עמ' 35, ש' 19; עמ' 36, ש' 7,14) ואף אישר "בגדול את הסיפור ואת כול הדברים" (עמ' 40, ש' 12), אף שבהמשך חזר והסתייג ואישר רק את רוח הדברים (עמ' 41, ש' 5). המערער הוסיף ש"אין לי גם חשד שהם עכשיו המציאו פה מלל, אין לי חשד כזה" (עמ' 42, ש' 12) ואף אישר שתוכן ההודעות שהוצגו קיימות אף אצלו בטלפון הנייד בנוסח הזה (עמ' 44, ש' 7-13). המערער התייחס למודעותו לכך שמתלוננת 1 נחשפה למיילים ששלח. הוא הבהיר כי לא פנה אליה ישירות במיילים, אלא שמה הוזכר בתפוצה הכללית שלו, וכי נודע לו על מודעותה למיילים אלו כאשר היא יצרה עמו קשר טלפוני בעניין. בעדותו המערער מסר שמתלוננת 1 התקשרה אליו "כדי ללבן את הדבר הזה, היא קיבלה ממני התנצלות כפי שהובא בפניות שלי" (עמ' 79, ש' 12-13). עם זאת, את המניע לשליחת ההודעות למתלוננת 1 כבר שינה ובניגוד לדבריו בחקירה לפיהם הרקע היה רומנטי, עתה קישר זאת ליחס שקיבל ממשרדי הממשלה. המערער העיד שהזכיר את שמה של מתלוננת 1 בהודעות משום שאוים שלא לעשות כן ולנוכח היחס שקיבל מהגופים עמם עמד בקשר לאחר הטיול שבו השתתף עם מתלוננת 1 "הן ממש התחילו להסתלבט עלי בטלפונים ומאז חדלו מלענות לי בטענה כי הם לא מקבלים ממני מיילים. אז אמרתי בוא נבדוק, קיללתי אחת מהמשרד שלהם וראה פלא, תוך שעות זומנתי לחקירת משטרה... זה בעיקרון... למה הזכרתי את (מתלוננת 1, י' ל')... אין פה שום מאפיינים של הטרדה באמצעות מתקן בזק (עמ' 85, ש' 23 - עמ' 86, ש' 17). בהמשך עדותו המערער תיאר את השיחה שניהל עם מתלוננת 1 המעידה על מודעותה למיילים במקום עבודתה: "לאחר שכתבתי את המייל הראשון, באמת עשיתי חושבים עם עצמי... (מתלוננת 1, י' ל') התקשרה אלי ואמרה לי בדיוק כמוך, באה לי ברציונל כזה, שאתה יודע אני הגעתי לעבודה שלי ופתאום כול הבנות אומרות לי מה רותם רשם עליך וזה, וזה, מה אמרתי לה? קודם כל (מתלוננת 1, י' ל') אני לא מכיר אותך אני מצטער ... אז היא אומרת לי למה עשית את זה". (עמ' 105 ש' 17-24). בסיכומיו על-פה חזר המערער וציין כי "לגבי העובדות של מה שנאמר מה כתבתי כפי שאמרתי לגברת, אני מסכים כאילו עם רוח הדברים ועם נטייה לאשר הכול" (פרוט' מיום 8.1.2025, עמ' 145, ש' 13). בסיכומיו בכתב מיום 16.2.2025 (שהוגשו תחת הכותרת "טענות שאינן כוללות מסמכים") העלה המערער שלל טענות משפטיות ועובדתיות, לרבות את הטענה שחלק מההודעות כלל לא נשלחו למתלוננות אך הוא לא טען גם כאן שהמתלוננות לא היו מודעות להודעות ששלח. המערער אף הוסיף בסיכומיו כי "אזכיר כי ע"פ פסיקות ביהמש תחושותיהן הסובייקטיביות של המתלוננות באשר לפניותיי אע"פ המלל הגרוטסקי, אינן מספיקות לכדי להרשעה ויש להוכיח כוונת הנאשם". מודעות מתלוננת 2 להודעות בחקירתו מיום 8.6.2022 (ת/12) התייחס המערער לרקע שקדם להודעות ששלח למתלוננת 2. המערער אישר כי שלח למתלוננת 2 הודעות בוטות מתוך תסכול בשל כך שלא קיבל מענה לפניותיו. לדברי המערער: "ראיתי באחד המיילים שיש טלפון שספרו מתחיל ב 052... אני כבר מתוך תסכול שלחתי לה כמה קללות ללא שום איומים, דיברתי באופן בוטה ומכוער... אני רוצה להוסיף כי אני מצטער על הדבר הזה..." (ש' 19-20). המערער הבהיר כי שלח את ההודעות רצופות הקללות ממקום של תסכול ורצון לקבל יחס (ש' 25). מדברי המערער עולה שמתלוננת 2 הייתה מודעת היטב להודעותיו, ואף הגיבה אליהן ישירות בשיחת טלפון שבה קיללה אותו בחזרה. הוא ציין זאת במפורש באומרו: "היא התקשרה אליי לקלל אותי", וכן הוסיף: "להוסיף שהם התקשרו לקלל אותי אבל כשראיתי אותם הבנתי שהם אנשים טובים" כשבעקבות פנייתה ומודעותו לחומרת דבריו, הביע הנאשם רצון להתנצל בפניה ומסר: "אני לא מכיר אותה, אבל אני לא רוצה להגיש עליה תלונה ואפילו אשלח לה הודעת התנצלות" (ש' 36). במענה הראשון לכתב האישום המערער הודה שמתלוננת 2 נכללה ברשימת התפוצה של ההודעות ששלח והצהיר במפורש: "היא גם הייתה בתפוצה" (פרוט' מיום 19.6.2024, עמ' 4, ש' 23). במענה נוסף לכתב האישום (פרוט' מיום 24.9.2024) המערער הודה ששלח את ההודעה המוזכרת בעובדה 2 באישום השני. המערער אף הודה ששלח למתלוננת 2 הודעות וואטסאפ כאמור בעובדה 3, אך הודה רק ברוח הדברים של ההודעות משלא זכר את תכנן. כן הודה בשליחת המיילים כאמור בעובדות 4 ו -5 תוך שציין: "שבגדול ייתכן זו התפוצה שלי וחיברתי אותה גם לתפוצה, היא ביקשה שאני אוריד אותה והורדתי אותה", והוסיף כי "אני זוכר שהוספתי אותה לקבוצה ובמקביל גם יצרתי איתה אינטראקציה במייל שלה "(עמ' 10, ש' 5-8). בעדותו אישר המערער באופן מפורש שמתלוננת 2 הייתה מודעת למיילים ששלח מכיוון שכיתב אותה והוסיף אותה לרשימת התפוצה שלו. הוא הודה כי היא פנתה אליו ישירות וביקשה ממנו לחדול מכך. המערער מסר כי יידע את מתלוננת 2 באופן אישי על כך שהוא עומד לכתב אותה במיילים הקבוצתיים, ואישר שהיא הגיבה לכך בסירוב: "הוספתי את (מתלוננת 2, י' ל') רשימת התפוצה וגם דיברתי איתה על זה, כדי שהיא תהיה, אמרתי לה תקשיבי גברתי, אני מעכשיו מזכיר אותך ברשימת התפוצה, את מוזכרת וכיתבתי אותה. התקשרה אלי אמרה לי אני לא רוצה שתכתב אותי" (עמ' 120 ש' 3-5). בהמשך טען כי הפניות נעשו במסגרת מחאה לגיטימית, וכשנשאל האם במסגרת מחאה לגיטימית נכון היה גם לפנות לטלפון הנייד של מתלוננת 2, השיב: "הפניות לטלפון הנייד התחילו עוד לפני, לפני שהמחאה נהיתה. הדיבור התחיל להתדרדר ולהיות מוסלם, שנייה, אז הפניות היו עוד לפני המחאה, הפניות היו כחלק מתקשורת בהקשר לדבר הזה...פניתי ל(מתלוננת 2, י' ל') באופן יפה ומכובד, בטלפון... ש: בטון מכובד? ת: אחרי כול האירוע ושוחחנו יפה ומכובד ואפילו חם וחברי, אחרי כול האירוע והתסכול, ניסיתי – היא התקשרה אלי כשהיא חזרה עם ה-עם האג'נדה כאלו של אתה פגעת בי וזה וזה, אני תיארתי לה את המצב שלי והתנצלתי וניסיתי לגשר" (עמ' 121, ש' 11 – עמ' 122, ש' 1). בהמשך, כשעומת עם כך ששלח למתלוננת 2 שבע הודעות וואטסאפ בטווח של 20 דקות, להן לא השיבה, ונשאל האם זאת תקשורת לגיטימית או בריאה כפי שטען, השיב שההודעות האלה היו חלק מהתקשורת ושהקללות המוזכרות בהן מוציאות את הדברים מהקשרם, והוסיף שמדובר באזרח תמים שרוצה להתקדם ונתקע מול הררי עבריינים של המשטרה (עמ' 123, ש' 6 – עמ' 124, ש' 7). המערער הודה כי ההודעות שנשלחו למתלוננת 2 כללו קללות שנבעו מתסכולו, ופירט בהמשך: "התנצלתי מספר פעמים, לגבי הפגיעה אני לא גם בהתנצלות שלי לא התייחסתי לפגיעה בה... אני התנצלתי על האירוע" (עמ' 128 ש' 22-23). בהמשך טען, כי מתלוננת 2 איימה עליו בהודעות קוליות ובשיחות (עמ' 129 ש' 8-9). אף אם נקבל טענת המערער בעניין זה, ואיננו מביעים כל עמדה, טענה זו מקפלת בתוכה מודעות של מתלוננת 2 לתוכן הפוגעני של ההודעות ששלח המערער. לא למותר לציין כי המערער הוסיף בעדותו שהוא שלח ביטויים "פוגעניים" משום שהמדינה התייחסה אליו כעבריין, אף שלהבנתו, ביטויים אלה הם "לא בלתי חוקיים בעליל, אולי בקונוטציה" (עמ' 136, ש' 14-15). הנה כי כן, טענת ב"כ המערער לפיה ההודעות ששלח המערער לא הגיעו אל המתלוננות ולמצער שהמתלוננות לא היו מודעות להן, היא טענה שלא הועלתה על-ידי המערער לפני בית משפט קמא. כאמור, מגרסתו של המערער עולה שאף אם חלק מההודעות לא נשלחו במישרין למי מהמתלוננות, הן היו מודעות לתכנן הקשה של ההודעות ששלח המערער בעניינן. על רקע האמור, סברנו שלא נכון לאפשר "הרחבת חזית" שכזו, ולהתייחס עתה, בשלב הערעור, לטענות שלא נבחנו במהלך ההליך ולא באו להכרעתו של בית משפט קמא. כפי שנקבע לא פעם, החלפת ייצוג אינה פתח ל"מקצה שיפורים" בקו ההגנה שננקט על-ידי המייצג בערכאה הדיונית ולהעלאת טענות חדשות כחכמה שלאחר מעשה (ע"פ 678/07 פלוני נ' מדינת ישראל (3.7.2007), פסקה 8; ע"פ 6986/13 אוחיון נ' מדינת ישראל (25.6.2015), פסקה 29). כן ראו בהקשר זה ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל (4.9.2002), פסקה 18: "כאן המקום לציין כי חלק מן הטענות הנטענות מועלות לראשונה במסגרת הערעור, ומטעם זה אין מקום לדון בהן כלל. העלאתן נעשתה על ידי סניגוריו הנוכחיים של המערער, שהחליפו את אלו שייצגוהו בבית המשפט המחוזי. החלפת עורכי דין איננה מכשירה העלאת טענות שלא הועלו בערכאה הדיונית [...]". ודוק, יש מקום לערוך הבחנה בין טענות עובדתיות חדשות לבין טענות משפטיות חדשות שלא נטענו בערכאה הדיונית. כאשר מדובר בטענות משפטיות אשר מבוססות על התשתית העובדתית שנדונה ונקבעה על-ידי הערכאה הדיונית יהיה נכון שערכאת הערעור תידרש להן אף אם אלו לא הועלו לפני הערכאה הדיונית. בעניין זה ראו ספרו של י' קדמי "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום ב', תשס"ט – 2009, עמ' 1906. נוסיף עוד, כי גישה זו מתכתבת גם עם אופייה ותפקידה העיקרי של ערכאת הערעור, אשר ככלל ממעטת להתערב בקביעות של ממצאי עובדה ומהימנות ומתמקדת בשאלות משפטיות. ואחר כל האמור, נזכיר כי אף ב"כ המערער הבהירה בדיון שהתקיים שהערעור לא מתמקד במישור העובדתי כי אם במישור המשפטי. משהסרנו מן השולחן את הטענות העובדתיות, נבחן עתה את הטענות המשפטיות שהועלו ביחס להכרעת בית המשפט לפיה מעשיו של המערער הצדיקו את הרשעתו בשני האישומים. העבירה - כללי סעיף 30 לחוק התקשורת קובע כי: "המשתמש במיתקן בזק או בציוד קצה באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים". עבירת ההטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת היא עבירה התנהגותית הכוללת יסוד עובדתי של שימוש במתקן בזק או ציוד קצה (רכיב ההתנהגות); באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין (רכיב הנסיבה); ויסוד נפשי של מחשבה פלילית, קרי מודעות להתנהגות ולנסיבות. הפסיקה הרחיבה בשנים האחרונות את משמעות התיבה "מתקן בזק" וקבעה כי זו כוללת גם ציוד קצה בדמות אמצעי תקשורת מודרניים כמו הודעות וואטסאפ, מסרונים (SMS) ודואר אלקטרוני, וכן תוכנות שאינן פיזיות. זאת, מתוך פרשנות תכליתית של החוק, המבקשת להתאים אותו להתפתחויות הטכנולוגיות בתחום התקשורת. המונח "רשת בזק" מתייחס כיום לכל מערכת אלקטרונית להעברת אותות, לרבות רשתות סלולריות ואינטרנטיות וציוד נלווה כמו מכשירי טלפון ניידים. בעניין זה ראו ע"פ (ת"א) 70868/00 מדינת ישראל נ' ברוך (27.05.2002) (להלן: "עניין ברוך") והסקירה הנרחבת שנעשה בעניין זה בת"פ (נצ') 31871-09-21 מדינת ישראל נ' אורגד (29.03.2023). הפסיקה קבעה כי המבחן לקיומה של הטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת הוא אובייקטיבי. הווה אומר, השאלה אם מדובר בהטרדה לא מוכרעת בהתאם לתפיסתו הסובייקטיבית של המטריד או המוטרד, אלא בהתאם לאמת מידה של התנהלות סבירה כללית. מסננת אובייקטיבית זו מבטיחה שרק הטרדה החוצה רף מסוים תוכל לבוא בחשבון לצורך ביסוס אחריות פלילית. מסננת אובייקטיבית זו נשענת על שני מבחנים: מבחן הצורה ומבחן התוכן. בהתאם למבחן הצורה, מספר רב ומוגזם של הודעות, גם אם תוכנן אינו מאיים במיוחד, יכול לגבש את ההטרדה. להבדיל, לעיתים תוכן ההודעות הוא המהותי, ומשקלו גדול מהיקף ההטרדה, ודי יהיה בו כדי לגבש את העבירה. השילוב בין היקף ההודעות לבין תוכנן הוא שיוצר את אי הנוחות הגורמת ללחץ, מבוכה ודאגה, כשהערך המוגן הוא הגנה על שלוותו של האדם. למעשה, ניתן לומר כי בבחינת ההטרדה נעשה שימוש בעקרון "מקבילית הכוחות" הידוע. ברע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (30.06.2005) (להלן: "הלכת הראר"), פסקה ה(1) צוין ביחס לכך: "באשר לטיבה של ההטרדה על פי סעיף 30 סבורני כי מרכיב הצורה ומרכיב התוכן ירדו שלובים. אין בידי לקבל את הקביעה כי ענייני תוכן מקומם לא בחוק דנא אלא בסעיפים בחוק העונשין [...] האם אופן השימוש במתקן בזק הוא אך ורק בעל יסוד טכני, כלומר אפשר להטריד אדם רק אם בטלפונים ובפקסים חוזרים עסקינן, ושהאמירה שבהם עצמה אינה מעלה או מורידה או שמא יש לנאמר בטלפון ולנכתב בפקס עצמו חשיבות? לדעתי, כאמור, קשה להלום כי אין רלוונטיות לתוכן. התוכן שלוב בצורה, במובן מסוים בחינת תוך וקליפה או חרב ונדן, ששניהם יחד יוצרים את השלם, את "ההטרדה בשלמותה". פעמים יהיה התוכן בולט, ואזי תהא חשיבות מועטה יותר למספר הפעמים שבהן נעשית ההטרדה, ופעמים תהא הצורה בולטת, וכמותה תגבר על תוכן שאיננו מטריד ביותר כשלעצמו". ולעניין ההגדרה של "הטרדה" נקבע בפסקה ה(7): "בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי-נוחות המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול והתעסקות במושא ההטרדה". ובהמשך, בפסקה ח': "קריאת הסעיף בהקשרו הכולל, בחוק ובמקביליו בחקיקה. קריאה זו מגלה לדעתי עירוב בין תוכן לצורה, קרי כמות ההטרדות או תוכנן, או שניהם יוצרים אותה אי-נוחות הגורמת ללחץ, למבוכה, לדאגה, והערך המוגן הוא שלוותו של האדם מפני הטרדתו תוך שימוש ביכולות שמזמנת הטכנולוגיה שבה מדובר". ועתה נעבור מן הכלל אל הפרט. אישום ראשון האישום הראשון מורכב למעשה משלוש קבוצות של הודעות: הקבוצה הראשונה, זו המצויה בעובדה 1 לאישום, כוללת 5 הודעות ששלח המערער לטלפון הנייד של מתלוננת 1; הקבוצה השנייה, זו המצויה בעובדות 2 ו-3 לאישום, כוללת שתי הודעות ששלח המערער בדואר אלקטרוני לגורמים שונים, לרבות למקום עבודתה של מתלוננת 1 – אגף תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה – אשר כוללים אזכור שמה של מתלוננת 1 יחד עם קללות ונאצות; הקבוצה השלישית, זו המצויה בעובדות 4-11 לאישום, כוללת מספר רב של מיילים בתפוצה רחבה למשרדי ממשלה שונים, אשר כוללים קללות ונאצות, אך לא כוללים את אזכור שמה של מתלוננת 1. באשר לקבוצה הראשונה, הרי שזו כוללת 5 הודעות ששלח המערער לטלפון הנייד של מתלוננת 1. את ההודעות שלח המערער לאחר שהמתלוננת סירבה לצאת איתו לפגישה. בהודעות כתב המערער "נו... מה איתך?"; "איך במסעדה?"; "למה את לא עונה"; "תעני..."; "אני מחקתי את מספר הטלפון שלך, אם תרצי תתקשרי אלי". בשל הודעות אלה חסמה מתלוננת 1 את מספר הטלפון של המערער. יישום מבחני הצורה והתוכן על ההודעות ששלח המערער בקבוצה הראשונה מלמד שהעבירה לא התגבשה בהודעות אלה. לא מדובר בהיקף הודעות משמעותי ואף תוכן ההודעות הוא לא כזה שמלמד על הטרדה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מקבוצת ההודעות הראשונה בבחינת האישום הראשון בכללותו באשר הודעות אלו לא מנותקות מקבוצת ההודעות השנייה ומהוות רקע לה. באשר לקבוצה השנייה, הרי שזו כוללת שתי הודעות ששלח המערער בדואר אלקטרוני, בין היתר למקום עבודתה של מתלוננת 1, ואשר בהן יש אזכור שמה המלא של מתלוננת 1. כותרת הודעת הדואר האלקטרוני הראשונה, מיום 7.12.2022 (ת/1) שנשלח בתפוצה רחבה לרבות לאגף תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה בו עבדה מתלוננת 1, היא: "כווולם להכיר את (מתלוננת 1, י' ל') הזונה ממשרד מבקר המדינה". בהמשך בגוף ההודעה נכתבו ביטויים כמו " משתמשת בזונותיה השימושיות... מבקש לא לשלוח לי זונות של שב"כ משטה או משרדי ממשלה... נייל כווולם יחד מיתה ביסורים ל(מתלוננת 1, י' ל') ושולחיה... מוות לעובדי מדינת ישראל... נכתב השראת הגונחות ממשרד מבקר המדינה...". בחלוף 5 ימים, ביום 12.12.2022 (ת/2) שלח המערער את ההודעה השנייה במסגרת הקבוצה השנייה, אף היא בדואר אלקטרוני למשרדים שונים לרבות למקום עבודתה של מתלוננת 1. הודעה זו כוללת נאצות ואיחולי מוות לעובדי מדינת ישראל שבסופה נכתב: "נכתב בהשראת (מתלוננת 1, י' ל') השרמוטה ממשרד מבקר המדינה ששימשה כנגדי על ידי גרורות הסרטן הציוני". באשר לקבוצה השלישית, הרי שזו כוללת מקבץ הודעות ששלח המערער בדואר אלקטרוני בתפוצה רחבה למשרדי ממשלה שונים שבהן קללות ונאצות המופנות כלפי שוטרים ומשרדי ממשלה וגופים מוסדיים שונים בין התאריכים 04.05.2022 – 13.12.2022. הודעות אלו אינן מאזכרות את שמה של מתלוננת 1. אף שבחלק מההודעות יש אזכור של שם של שוטר מסוים (ראו ההודעות המוזכרות בעובדות 5, 6 ו- 9 לאישום הראשון) ההודעות ברובן הן כלליות ומתייחסות לעובדי מדינה, למשרדי ממשלה, למערכת החינוך, למשטרת ישראל בכלל או למחוז הדרומי של המשטרה או לתחנת באר שבע. מבנה כתב האישום הנחלק לשני אישומים, כאשר בכל אישום ישנה מתלוננת אחת, יוצר קושי אמיתי להבין כי כלל עובדי המדינה, השוטרים, שוטרי המחוז הדרומי או שוטרי תחנת משטרת באר שבע, הם בגדר נפגעי עבירה, מוטרדים או מתלוננים, היינו שהמשיבה ביקשה להרשיע את המערער בעבירה על בסיס הקבוצה השלישית של ההודעות. כאמור, בהודעות אלו יש אזכור של אנשים אחרים, אך כתב האישום לא הגדיר אותם כ"מתלוננים". אף המשפט עצמו לא נוהל באופן כזה אשר יכול היה ללמד שהמאשימה כיוונה לכך, שכלל עובדי המדינה או האנשים האחרים שהוזכרו הם בגדר המוטרדים. על רקע האמור, נראה כי הרשעת המערער בעבירה לא יכולה להתבסס על ההודעות שבקבוצה השלישית. העבירה – כלפי קבוצה במישור המשפטי העלתה ב"כ המערער טענה לפיה לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה כאשר ההודעות מופנות כלפי "ציבור לא מסוים של עובדי ציבור". בהקשר זה התייחסה לקבוצת ההודעות השלישית שבאישום הראשון כמו גם לעובדה 4 שבאישום השני. בית משפט קמא התייחס בפסקה 34 להכרעת דינו לסוגיה זו בקצרה. בית משפט קבע כי לשון החוק תומכת בעמדה שהביעה המשיבה לפיה ניתן להרשיע בעבירה גם כאשר ההודעות הופנו כלפי עובדי ציבור בכללותם או שוטרים כקבוצה מבלי שהוזכר בהם שם ספציפי, היינו כאשר ההטרדה לא כוונה כלפי אדם ספציפי. בית המשפט הוסיף כי "עם זאת, ללא ספק, כאשר לא מדובר בקורבן קונקרטי הנפגע מהביטויים, אלא בפנייה כללית לקבוצת אנשים, בית המשפט ידרוש רף גבוה הרבה יותר הן במבחן הצורה והן במבחן התוכן על מנת לקבוע כי נחצה רף הפליליות שבמעשים". מקריאת הכרעת הדין קשה לקבוע במפורש שהרשעת המערער נשענה גם על בסיס אותה הטרדה של "עובדי הציבור". לא ברור האם בית משפט אך הבהיר שקיימת אפשרות שכזו לאחר שמצא כבר להרשיע את המערער בהטרדת מתלוננות 1 ו-2, או שמא גם ממש ביסס את הרשעת המערער על הטרדת עובדי הציבור. על רקע האמור, לא מצאנו להרחיב ביתר ביחס לסוגיה הזו, ונוסיף, אולי מעבר לנדרש, כי על-פניו האפשרות להרשיע בעבירה כאשר מדובר בחבר בני אדם, קבוצה או תאגיד קיימת, אך היא לא חפה מקשיים, משפטיים וראייתיים. אפשרות זו קשורה גם לגודל הקבוצה, אופייה, צורת ההודעות, מספרן ותוכנן, והזיקה שבין ההודעות לקבוצה ולפרטיה. עוד נוסיף, כי יכול שדווקא בהקשר שבו עסקינן ישנה חשיבות מוגברת בהגנה על "קבוצה", בהינתן שכיחות השימוש בעידן הנוכחי באמצעי מדיה שונים במסגרת קבוצתית. העבירה וחופש הביטוי כאשר מדובר בהודעות שנשלחות בתפוצה רחבה כלפי משרדי ממשלה עולה בחריפות סוגיה נוספת הקשורה בהגנה על חופש הביטוי. במקרה שכזה מדובר בהגנה על חופש הביטוי ה"פוליטי" הרלוונטית לביקורת של הפרט כלפי רשויות השלטון, בייחוד בכל הקשור לטיב השירות והיחס שניתן מצד רשויות השלטון לפרט. הווה אומר, כאשר מדובר בהודעות רבות שנשלחות לרשויות השלטון, יש ליתן משקל מוגבר להגנה על חופש הביטוי של הפרט לבקר את אותן רשויות. זאת, גם מתוך הנחה שלרשויות השלטון, להבדיל מאדם פרטי, ספציפי, כתפיים רחבות לשאת בביקורת קשה, נוקבת ולעיתים אף מכוערת. בעניין זה ראו הלכת הראר, פסקה יא' (3)(7): "ההגנה הרחבה ביותר ניתנת לחופש הביטוי הפוליטי: 'על ביטויים פוליטיים חלים במידה הרבה ביותר כל הראציונאלים לחופש הביטוי. על כן, בדרך כלל, אין להגביל ביטוי פוליטי אך בשל פגיעתו ברגשות. הגבלה כזאת עלולה לפגוע באושיות הדמוקרטיה [...] כך אף כשעסקינן בפגיעה ברגשות. פגיעה זו – דרגות שונות לה; יש רגשות שטיבם – או המרכיב הדומיננטי בהם – 'אישי', ויש שהמרכיב הדומיננטי בהם 'ציבורי' ברגשות מן הסוג השני הלך בית משפט זה ככלל אל עבר חופש הביטוי מתוך הנחה כי יכולת הסיבולת הציבורית גדולה [...] ואולם, לא כך לדעתי כשמדובר בפגיעה ברגשות בהקשר פרטי – אישי". מכאן, שכאשר מדובר בשליחת הודעות כלפי ציבור כללי של עובדים ברשויות השלטון, הודעות הקשורות בעבודה הציבורית ובשירות שניתן על-ידי השלטון לפרט, האפשרות להרשיע בעבירה הופכת עוד יותר מורכבת ומוגבלת. הגם שכך, ראוי להדגיש כי גם ההגנה על חופש הביטוי הפוליטי של הפרט לבקר את רשויות השלטון ועובדיהם היא לא בלתי מוגבלת, ובמקרי קיצון יהיה נכון להגבילה. כך, המחוקק מצא להגן דווקא על עובד ציבור, להבדיל מאדם פרטי, למשל מפני העלבה, עת גיבש עבירה ייחודית של העלבת עובד ציבור בהתאם לסעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). ביחס לעבירה זו ראו הניתוח שנעשה ברע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל (02.11.2017) (להלן: "עניין סגל") ודנ"פ 7383/08 אונגרפנלד נ' מדינת ישראל (11.07.2011). עד עתה ראינו כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירה על בסיס ההודעות של הקבוצה הראשונה ושל הקבוצה השלישית. השאלה היותר מורכבת היא האם ניתן היה להרשיע את המערער בביצוע העבירה על בסיס ההודעות של הקבוצה השנייה. כפי שציינו, סבורים אנו כי הגם שלא ניתן לבסס את הרשעת המערער באישום הראשון על הקבוצה הראשונה של ההודעות (חמש ההודעות ששלח אל הטלפון הנייד שלה) לא יהיה נכון להתעלם מהן בבחינת ביסוס ההרשעה על קבוצת ההודעות השנייה. הודעות הקבוצה הראשונה מהוות את הרקע לשליחת ההודעות שבקבוצה השנייה, ונכון לקרוא את ההודעות שבקבוצה השנייה על רקע ההודעות שנשלחו בקבוצה הראשונה. בחינת האישום הראשון מלמדת כי המערער השתתף עם מתלוננת 1 בסיור ביום 29-30.11.2022. ביום 30.11.2022, לאחר שמתלוננת 1 סירבה לצאת לפגישה עם המערער, שלח המערער למתלוננת 5 הודעות לטלפון הנייד. בשל הודעות אלו חסמה מתלוננת 1 את מספר הטלפון של המערער. בחלוף שבוע המערער שלח שתי הודעות בתפוצה רחבה, כולל למקום עבודתה של מתלוננת 1, שבהן הזכיר במפורש את שמה המלא – שם פרטי ושם משפחה – בצירוף גידופים והכפשות, גם בעלי קונוטציה מינית. הרקע לשליחת שתי ההודעות של הקבוצה השנייה, הנגזר מקבוצת ההודעות הראשונה, מלמד כי מדובר ברקע אישי ולא מקצועי. להבדיל מהאישום השני, אליו נתייחס בהמשך, שבו יש הקשר מקצועי מסוים להתנהלות המערער, הרקע לאזכור שמה של מתלוננת 1 באישום הראשון קשור כולו לפן האישי. לאחר שלא נרקמה מערכת יחסים אישית, לאחר שמתלוננת 1 התעלמה מחמש ההודעות ששלח לה המערער, ולאחר שזו חסמה את מספר הטלפון של המערער, שלח המערער את ההודעה הראשונה, שכאמור כותרתה היא "כוולם להכיר את (מתלוננת 1, י' ל') הזונה ממשרד מבקר המדינה". הנה כי כן, זהו נושא ההודעה ששלח המערער, כשבהמשך, בתוכן ההודעה, מתייחס המערער ל "זונות מטעם גרורות הסרטן הציוני" ל"נייל עוווולם יחד עם מיתתה בייסורים ל(מתלוננת 1, י' ל') ושולחיה"; ל"נאונאצים ושיפחותיהם הזונות היהודיות שאיבדו צלם מרוב שהם פרוצות. נכתב השראת הגונחות ממשרד מבקר המדינה שכל העולם צריך לשמוע ולהטמא מגניחותיהן". בחלוף חמישה ימים שלח המערער כאמור עוד דואר אלקטרוני, לרבות למקום עבודתה של מתלוננת 1, שבה חזר והזכיר את "הזונות מטעם המשטר הציוני העמלקי" והוסיף שזאת "נכתב בהשראת (מתלוננת 1, י' ל') השרמוטה ממשרד מבקר המדינה ששומשה כנגדי ע"י גרורות הסרטן הציוני". סבורים אנו כי השילוב בין שתי ההודעות של הקבוצה השנייה (בצירוף ההודעות שנשלחו בקבוצה הראשונה ואשר היוו את הרקע לשליחת ההודעות בקבוצה השנייה) יחד עם תוכן ההודעות של הקבוצה השנייה, צולח את המבחנים שהותוו בפסיקה לצורך גיבוש יסודות העבירה. סבורים אנו כי תוכן ההודעות בקבוצה השנייה הוא חריף ופוגעני, וכולל קונוטציות מיניות. סבורים אנו כי הודעות אלו לא חוסות תחת הגנת חופש הביטוי. סבורים אנו כי במקרה זה השילוב בין שליחת הודעות למקום העבודה של מתלוננת 1 יחד עם אזכור שמה המלא של מתלוננת 1 והוספת ביטויים מחפיצים ופוגעניים הוא הוא שמלמד על כך שהמערער השתמש במתקן בזק באופן שהיה בו כדי לפגוע, להטריד או להרגיז את מתלוננת 1. למותר להזכיר, כי אף המערער עצמו הבין שהמיילים ששלח למקום עבודתה של מתלוננת 1 למצער פגעו בה, ולא בכדי הוא התנצל בפניה. בעניין זה נחזור לדבריו של המערער במשטרה (ת/11), ש' 33-42: "השם שלה (מתלוננת 1, י' ל') השתרבב לכך שהיה בנינו ניסיון של רקע רומנטי שלא צלח ובמעמד ההתנצלות סגרתי איתה הכל והתנצלתי [...] ש: ספר לי על הניסיון לרקע רומנטי שלטענתך לא צלח בניכם. ת: זה מה שהוביל להתנצלות הראשונה שלי ולהתנהגות הלא יפה שלי. ש:מה עשית שהיה לא יפה? ת: אני ו(מתלוננת 1, י' ל') הכרנו בטיול ים המלח... ביקשתי את הטלפון שלה... לא זרם בנינו בווצאפ ונגמר הסיפור. אחרי כמה ימים הגיע מקרה הפייסבוק, חברה שלה העליבה אותי בפייסבוק ואז שלחה לי בפרטי משהו יותר מעליב 'אתה שבור רצח, חולה נפש, מי תצא איתך'. ש: איך הגבת לזה? ת: שלחתי מיילים מעליבים עם קונוטציה מכוונת ל(מתלוננת 1, י' ל') הזו בתפוצה רווחה לכל המשרדי ממשלה. יומיים אחרי זה היא פנתה אלי וכעסה ואני הבנתי את הטעות והתנצלתי ממש". פרשנות העבירה הסוגיה המשפטית היותר מורכבת בענייננו מתייחסת לשאלה האם תנאי להתגבשות העבירה הוא שהמוטרד עצמו יעשה שימוש במתקן בזק או בציוד קצה בעת ההטרדה, ולחלופין, האם תנאי להתגבשות העבירה הוא שההודעה נשלחה אל "מתקן הבזק" או ציוד הקצה, קרי הטלפון או תא הדואר של מושא ההטרדה דווקא. בהקשר זה טענה ב"כ המערער כי קביעת בית משפט קמא לפיה העובדה שמתלוננת 1 עצמה לא הייתה חלק מרשימת התפוצה אינה מעלה ואינה מורידה להתקיימות יסודות העבירה מעניקה פרשנות חדשה ומהפכנית להוראות החוק. נטען כאמור, כי "כאשר המחוקק התייחס ל'משתמש במתקן בזק' ברור היה שהכוונה קודם כל למתקן הקצה שברשות הנפגע, דרכו מבצע העבירה חודר לפרטיות של הנפגע, פוגע באוטונומיה שלו ומפר את שלוותו. במקרה כזה השימוש במתקן בזק הוא חלק מרכזי מן הפגיעה". בהקשר זה הפנתה ב"כ המערער גם למאמרו של ד"ר ח' ויסמונסקי "הפללה של התנכלות מקוונת ומקרי המבחן של התנכלות כלפי עובדי ציבור וקטינים במרחב המקוון", משפט ועסקים כג' תשפ"א. זה חיווה דעתו בעמ' 369-370 כי "...על פי נוסחה נראה כי עברת ההטרדה באמצעות מתקן בזק מחייבת הוכחה של קשר ישיר בין המטריד לבין המוטרד, ועל כן התנכלות על דרך פרסום ברבים או על דרך ביוש וביזוי פומביים אינה נכנסת לכאורה בגדרי העברה. גם פרסומים המתגלגלים באופן משורשר, מיחיד-אל יחיד-אל-יחיד וכך הלאה, אינם נכללים לכאורה בגדרי העברה" (דגש לא במקור, י' ל'). מן הטעמים אשר יפורטו להלן, סבורים אנו שאין לקבל עמדה זו, שאף הובאה באופן מסויג במידת מה. עניין לנו הוא בפרשנות הוראת החוק הרלוונטית. המהלך הפרשני מתחיל בלשון החוק ובגדרו נעשה ניסיון לבחון האם לפרשנות המוצעת עוגן בלשון החוק. בשלב השני, כאשר לשון החוק מאפשרת יותר ממשמעות אחת, יש לבחון איזו מן המשמעויות מגשימה באופן הולם יותר את תכלית החוק, כאשר תכלית זו כוללת הן את התכלית הסובייקטיבית, המשקפת את כוונת המחוקק כפי שזו עולה מההיסטוריה החקיקתית של הוראת החוק הרלוונטית, והן את התכלית האובייקטיבית המשקפת את הערכים, המטרות ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית אשר חזקה שאותה הוראת חוק נועדה להגשים. בשלב השלישי, שמתקיים רק אם מספר פרשנויות צלחו את שני השלבים הקודמים, נעשה שימוש בסעיף 34 כא לחוק העונשין, שמורה אותנו להעדיף את הפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית. בעניין זה ראו, בין היתר, רע"פ 1553/15 עיסא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "השומרון" (31.10.2017), פסקאות 14-15; ע"פ 6538/22 מדינת ישראל נ' פלוני (18.09.2023), פסקה 29. פרשנות ב"כ המערער לפיה הרשעה בעבירה אפשרית רק אם המוטרד עשה בעצמו שימוש במתקן בזק או בציוד קצה בעת ההטרדה, או שההודעות נשלחו דווקא למתקן הבזק או ציוד הקצה שלו, ספק אם היא צולחת את השלב הראשון של הפרשנות, זה של לשון החוק. נחזור עתה להגדרת העבירה כאמור בסעיף 30 לחוק התקשורת: "המשתמש במיתקן בזק או בציוד קצה באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים". לשון החוק היא ברורה. הדרישה היא שהנאשם ישתמש במתקן בזק או בציוד קצה כדי שניתן יהיה להרשיעו בעבירה ואין דרישה שגם מושא ההטרדה ישתמש במתקן בזק או בציוד קצה, או שיצירת הקשר תעשה דווקא למתקן הבזק או לציוד הקצה שלו. הפרשנות המוצעת על-ידי ב"כ המערער, מבקשת להוסיף נסיבה ליסוד העובדתי של העבירה אשר לא בא זכרה בלשון החוק. לפיכך, נראה כי לשון החוק לא סובלת את הפרשנות שהוצעה על-ידי ב"כ המערער. הפרשנות שאותה מציעה ב"כ המערער מובילה בהכרח לצמצום גדרי העבירה בניגוד לקביעת המחוקק. על חשיבות לשון החוק בבחינת גדרי עבירה פלילית ראו דברי בית המשפט העליון בע"פ 3583/20 פלוני נ' מדינת ישראל (9.1.2020), פסקאות 34-36 (להלן: "עניין פלוני"): "בצד העבירות והעונשים שדיני העונשין קובעים עבור מפרי החוק, דינים אלה מציבים גבולות לכוחה של המשטרה, לכוחה של הפרקליטות ולכוחם של בתי המשפט לפגוע בחירותם, בכבודם וברווחתם של חשודים ונאשמים. גבולות אלה נקבעו, בראש ובראשונה, במילות האיסורים הפליליים אשר נכתבו בחוק, שכן מילים אלו – ורק הן – מגדירות את המעשים והמחדלים אשר מגיעים כדי עבירה פלילית. שמירה על גבולות אלו מרסנת את הכוח שבידי רשויות האכיפה לבל יעצים את עצמו יתר על המידה, יגלוש אל מחוץ לגבולות שנקבעו לו ויחריב את חירותו, את כבודו ואת רווחתו של האזרח שעומד מולו. שמירה על גבולות כאמור, אף היא בגדר תכליתם של דיני העונשין בני זמננו, וחשיבותה של תכלית זו איננה נופלת מחשיבות ההגנה על ערכים חברתיים מפני מעשים עברייניים. כללי משפט שבאים להגשים תכלית זו אינם מאפשרים למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט להתייחס אל מילות החוק כאל חומר ביד היוצר, אשר סובל כל פירוש שניתן למקמו על הקו שמחבר את מילות האיסור הפלילי אל הערך החברתי המוגן באמצעותו [...] כך הוא לגבי ההבחנה בין מעשים שמהווים עבירה פלילית לבין אלו שאינם מגיעים כדי עבירה; וכך הוא הדין באשר להבחנה בין עבירה חמורה יותר לעבירה חמורה פחות, כמו במקרה שלפנינו. בכל מקרה ומקרה שומה עלינו – ועל כל רשויות האכיפה, ללא יוצא מן הכלל – להיצמד אל מילותיו של החוק, שכן הן, ורק הן, מכוננות, מגדירות ומגבילות את הסמכות השלטונית להרשיע ולהעניש [...] במסגרת זאת, עבירות ועונשים חייבים להיקבע בתוך כללים משפטיים מוגדרים וברורים, המנוסחים ברמת רזולוציה גבוהה ככל שניתן, ולא בתוך סטנדרטים מופשטים ועמומים אשר מאפשרים לרשויות האכיפה להעצים את כוחן באמצעות פרשנות יצירתית כזאת או אחרת, אשר מרחיבה את היקף האיסורים הפליליים בהתאמה לרצונן ולמטרותיהן". אכן, דברים אלו נאמרו בהקשר של חשש מפני פרשנות מרחיבה של לשון החוק הברורה, באופן אשר עלול להוביל להרחבת האחריות בפלילים, בניגוד לעקרון החוקיות, ואולם המהלך הפרשני אשר דורש תחילה את התאמת הפרשנות המוצעת ללשון החוק תקף בין אם בחינת ההתאמה תוביל להרחבת האחריות ובין אם לצמצומה. בעניין זה ראו עניין פלוני, פסקה 46: "ברצוני להבהיר ולהדגיש, כי פרשנותו של איסור פלילי בהתאם למובנן הטבעי והרגיל של מילותיו איננה בהכרח מצמצמת את היקפו ומגדילה את חירותו של הפרט. במקרה שלפנינו, אימוץ המשמעות הטבעית והרגילה של המילה "דוד" אכן מביא לצמצום היקפו של האיסור הפלילי שבו עסקינן, אבל במקרים אחרים התוצאה עשויה להיות הפוכה; ובכך אין שום רע, כל אימת שמדובר במתן משמעות נכונה למילים ולחיבוריהן". עוד נוסיף, כפי שכבר צוין, כי העבירה היא עבירה התנהגותית ולא תוצאתית. משלא נדרשת תוצאה להתגבשות העבירה הדגש ממילא מושם על התנהגות הנאשם ולא על זו של הקרבן. בהקשר זה ראו הלכת הראר, פסקה יב': "אך בענייננו תכלית האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התקשורת היא בין השאר מניעתו של שימוש לרעה במכשירי הבזק ובאפשרויות הטמונות בהם". השימוש לרעה במכשיר בזק, שהוא אחת מתכליות האיסור הפלילי שבבסיס העבירה, הוא ודאי של הנאשם ולא של מושא ההטרדה. אף שנראה כי פרשנות ב"כ המערער את העבירה לא צולחת את השלב הפרשני הראשון, נתייחס גם לשלב השני, זה של בחינת תכלית העבירה. זאת נעשה אם נבקש לראות בשימוש במתקן בזק או בציוד קצה באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז אך כשימוש דו כיווני בין המטריד למושא ההטרדה, בין הנאשם לנפגע העבירה או כיצירת קשר אל מתקן הבזק או אל ציוד הקצה של מושא ההטרדה. כפי שכבר הוזכר, שלב בחינת תכלית הוראת החוק נחלק לבחינת התכלית במישור הסובייקטיבי ולבחינת התכלית במישור האובייקטיבי. בחינת התכלית הסובייקטיבית של העבירה באמצעות איתור כוונת המחוקק אכן מלמדת כי יש מקום לפרשנות שהוצעה על-ידי ב"כ המערער. על כך ניתן ללמוד מהצעת החוק לתיקון פקודת בתי הדואר (תיקון מס' 6), תשכ"ה - 1965 ומדברי ההסבר להם, בהם צוין כי "ההוראה המוצעת באה לאפשר הענשת אנשים שמשתמשים בטלפון כדי להטריד את מינויי הטלפון". הגם שכך, בבחינת התכלית הסובייקטיבית של העבירה יש לתת את הדעת לכך שחוק זה, לתיקון פקודת בתי הדואר, כבר הוחלף בחוק התקשורת, ואף הגדרת העבירה שונתה אגב כך באופן לא מבוטל, כשלהצעת חוק התקשורת לא צורפו דברי הסבר הרלוונטיים לענייננו. לעניין הקושי ללמוד על כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק ביחס לעבירה, ראו פסקה ז'(5)–(8) להלכת הראר. בחינת התכלית האובייקטיבית של העבירה נעשית כאמור בהתאם לעקרונות ולערכי שיטת המשפט, כאשר ישנה חשיבות בהקשר זה גם לשמירה על הרמוניה חקיקתית. כפי שעוד יפורט, הערך המוגן בעבירה הוא שלוות הנפש של האדם. מקורו של ערך זה הוא בזכות האדם לאוטונומיה, זכות שנגזרת כשלעצמה מזכויות היסוד של האדם לכבוד ולחירות. לפיכך, פרשנות תכליתית של הגדרת העבירה, שצריכה לקדם את עקרונות וערכי שיטת המשפט, ובכללם, הזכות לאוטונומיה, כבוד וחירות, תומכת בדחיית הפרשנות המוצעת על-ידי ב"כ המערער באשר זו מובילה לצמצום ההגנה על זכויות אלו בהיותה דורשת תנאי נוסף על זה הקבוע בחוק לשם גיבוש אחריות פלילית למי אשר פגע באותם ערכים וזכויות. אמת, גם הערך של הגנת הפרטיות רלוונטי לעבירה, ויכול שיש בו כדי למשוך לכוון הנוגד, באשר ביצוע העבירה בנסיבות שבהן מושא ההטרדה לא השתמש אף הוא במתקן בזק או בציוד קצה בעת ההטרדה ולחלופין בנסיבות שבהן ההודעות לא נשלחו למתקן הבזק או לציוד הקצה שלו, יסוד ה"פלישה" למרחב הפרטי הוא פחות מובהק. זאת, על אף שניתן לומר שגם בפרסום ברבים שפלונית היא "זונה" כרוכה גם פגיעה בפרטיותה של פלונית. מכל מקום, לטעמנו בבחינת תכלית העבירה המוקד הוא כאמור בהגנה על שלוות הנפש ולא בפרטיות. נוסיף ונציין, כי חופש הביטוי אף הוא חלק מעקרונות השיטה שיש ליתן הדעת עליהם, אך בבחינת פרשנות העבירה סברנו שלערך זה משקל מופחת אל מול הערכים שהעבירה ביקשה לקדמם באופן ישיר ומובהק. כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז) סקר בפסקה ו' להלכת הראר את החקיקה המתייחסת להטרדה בדין הישראלי. מסקירה זו עולה שגם בהוראות חוק נוספות הקשורות להטרדה אין דרישה שההטרדה תהיה באמצעות קשר ישיר שבין מטריד למוטרד, כשלעתים הוראות החוק אף מציינות שההטרדה יכולה להיות "בכל דרך אחרת", הווה אומר שגם בעקיפין דרך צד ג'. כך למשל ישנה הפניה לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 בו צוין בסעיף 2(1) שפגיעה בפרטיות יכולה להיעשות גם באמצעות "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת"; וכך יש הפניה גם לחוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, כאשר בסעיף 2(א) לחוק זה מוגדרת הטרדה מאיימת כ"...הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו...". בנוסף, בסעיף 2(ג) לחוק זה, נקבע כי "לעניין חוק זה אחת היא אם המעשים המפורטים בסעיפים קטנים (א) או (ב) נעשו כלפי האדם או כלפי אדם אחר הקרוב לו, בין במפורש ובין במשתמע, בין במישרין ובין בעקיפין". זו אף זו, גם בעבירות נוספות, הקשורות בהתייחסות של הנאשם אל מושא העבירה, נקבע שהן יכולות להתגבש גם כאשר קולט ההודעה הוא לא מושא ההודעה. כך, ברע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (4.1.2006) (להלן: "עניין לם"), פסקאות 22-25, שתפורטנה להלן, נקבע כי התגבשות עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין לא מותנת בכך שהאיומים יקלטו אצל מושא האיומים, וכי די בכך שדבר האיומים הועברו לידיעתו של מושא האיומים. באופן דומה, עבירה של הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין לא מחייבת פניה ישירה של המטריד אל העד, וההטרדה יכולה להיעשות גם באמצעות צד ג'. ראו ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל (12.3.1992), פסקה 7. כך גם עבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 3(א)(5א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, יכולה להתגבש גם כאשר התצלום, הסרט או ההקלטה לא נשלחו דווקא למושא ההטרדה כי אם לאחרים. בהקשר של פגיעה בקרבן שתיעוד מבזה או משפיל המתמקד במיניותו ברבים "בתור אוביקט מיני להנאת הצופים והשומעים" ראו ע"פ 5090/18 מדינת ישראל נ' פלוני (18.11.2018), פסקה 10. הנה כי כן, אף מטעמים של הרמוניה חקיקתית נראה שאין מקום לעמוד על דרישה של קשר ישיר בין המטריד למושא ההטרדה. במקום שבו קיימת התנגשות בין תוצאות הבחינה הסובייקטיבית של תכלית העבירה לבין תוצאות הבחינה האובייקטיבית של תכלית העבירה, על בית המשפט: "לאזן בין התכליות השונות, לגבש תכלית חקיקתית סופית, ולפרש את החוק באופן שמגשים את התכלית החקיקתית הסופית בצורה מיטבית. מהלך האיזון המתואר כולל בחובו הפעלת שיקול דעת שיפוטי [...]" (רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר (1.5.2006), פסקה 19). ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות שהתרגשו עלינו מאז נחקק חוק התקשורת מצדיקות מתן בכורה לפרשנות שלא מחייבת שימוש במתקן בזק או בציוד קצה גם על-ידי מושא ההטרדה או כזו שלא מחייבת שליחה של ההודעה לתא הדואר או הטלפון שלו. בעניין זה יש לזכור את חלוף הזמן מאז נתן המחוקק דעתו לטעמיי העבירה (שנות השישים של המאה הקודמת, כאשר בעיגון חוק התקשורת לפני קרוב ל-45 שנים לא ניתנה כל התייחסות לשאלה זו). בעידן של רשתות חברתיות ומרחב קיברנטי, השימוש לרעה ב"מתקן בזק" או "בציוד קצה", היינו באופן "שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז" לא מחייב עוד פניה ישירה אל מושא ההטרדה או שימוש מקביל שלו במתקן בזק או בציוד קצה בעת ההטרדה. פרשנות מצמצמת שתחייב את האמור, כפי שהציעה ב"כ המערער, לא תגשים באופן מיטבי את תכליות החוק ולא תגן על הערכים המוגנים שבבסיס העבירה באופן אפקטיבי. בהקשר זה נכון להפנות לע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל (2.3.1998), פסקה 23 במסגרתה ציין כב' הנשיא ברק כי: "כל נורמה מתפרשת על פי תכליתה; כי תכלית זו הינה התכלית הסובייקטיבית שעמדה לנגד עיני המחוקק ההיסטורי בעת החקיקה, והתכלית האובייקטיבית המגשימה את ערכי היסוד של השיטה בעת הפרשנות" (דגש לא במקור, י' ל'). וכן לבג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים (13.9.2017), פסקה 32 בו צוין שהאיזון בין התכליות "כולל בחובו הפעלת שיקול דעת שיפוטי ומושפע מהתפתחויות משפטיות, חברתיות, כלכליות ואחרות שחלו בשיטה". ב"כ המערער טענה, שברוב רובם של המקרים שבהם נאשמים הורשעו בעבירה, מושא ההטרדה עשה בעצמו שימוש במתקן בזק בעת ההטרדה. אכן, קשה להצביע על מקרים שבהם נאשם הורשע בעבירה כאשר מושא ההטרדה לא עשה בעצמו שימוש במתקן בזק או בציוד קצה, ואולם בעובדה זו אין כדי ללמד על כך שחלק מהרכיב העובדתי של העבירה כולל גם שימוש של מושא ההטרדה עצמו במתקן בזק או בציוד קצה או שההודעות תשלחנה בהכרח ל"מתקן הבזק" או לציוד הקצה שלו. בהקשר זה יוער, כי בעניין ברוך התקיים דיון נרחב ביחס לפרשנות העבירה, וערעור המערער התקבל והוא זוכה, בדעת רוב, מהעבירה לנוכח מסקנת הרוב לפיה הדגש בעבירה הוא בהיבט הטכני של אופן השימוש במתקן בזק ולא בתוכן ההודעות, גישה שנדחתה כאמור בהלכת הראר. ואולם, ההפניה לעניין ברוך הנ"ל נעשתה משום שבאותו מקרה המערער הורשע בבית משפט השלום בביצוע העבירה משום שהכתיב לאחר שהואשם איתו שני מכתבי דואר אלקטרוני אותם שלחו לתיבת הדואר האלקטרוני של מפלגת שינוי ואשר מוענו לטומי לפיד ז"ל בטרם זה הפך חבר כנסת. מכתבים אלה כללו אמירות קשות שאין מקום לחזור עליהן כאן משום שעיקר ענייננו הוא בכך שבשתי הערכאות שלפניהן התנהל ההליך כלל לא עלתה השאלה של שימוש במתקן בזק על-ידי מושא ההטרדה או אפשרות ההרשעה כאשר ההודעות לא נשלחו במישרין אליו אלא למשרדי מפלגתו. שכיחות נסיבות ביצוע העבירה שבהן המוטרד עשה אף הוא שימוש במתקן בזק או בציוד קצה מלמדת על התגבשות רכיב הנסיבה של היסוד העובדתי, היינו שהשימוש במתקן בזק על-ידי הנאשם אכן היה באופן כזה שיש בו כדי לפגוע, להטריד, להרגיז וכו', שכן על דרך כלל שימוש במתקן בזק בהתאם למבחני הצורה והתוכן כאשר מושא ההטרדה הוא צד ישיר לשיחה או להודעה מלמד על אותו פוטנציאל - "שיש בו כדי" – לפגוע, להטריד, להרגיז וכו'. ואולם, פוטנציאל שכזה, נסיבה שכזו, יכולים להילמד גם בדרכים אחרות, למשל בדרך שבה המטריד עושה שימוש במתקן בזק או בציוד קצה ושולח הודעות או מתקשר למקום העבודה של מושא ההטרדה או לביתו, וכאשר המטריד מזכיר מפורשות את שמו של מושא ההטרדה ומוסיף תוכן פוגעני שיש בו כדי לפגוע, להטריד או להרגיז. טול לדוגמא סניגור ציבורי שנאשם שיוצג על-ידו בעבר שולח פעם אחר פעם לסניגור הציבורי המחוזי ולסניגור הציבורי הארצי ולשר המשפטים הודעות שבהן מצוין שמדובר בסניגור כושל, ש"מוכר את לקוחותיו", מושחת וכיוצ"ב. האם במקרה שכזה, על-פי מבחן אובייקטיבי, אותו נאשם לא עובר עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק אך משום שההודעות לא נשלחו לטלפון של אותו סניגור ציבורי או לתיבת הדואר שלו? האם ההודעות האלו לא פוגעות, מטרידות או מרגיזות? ואפשר להרחיב בדמיון ביחס להודעות משפילות, סקסיסטיות וכיוצ"ב. זו אף זו, סבורים אנו כי הבהרת בית המשפט העליון בהלכת הראר לפיה גם תוכן ההודעות יכול לבסס את התגבשות העבירה, ולא רק צורת ההודעות (מספר ההטרדות), מחזקת אף היא את ההבנה שאין הכרח שההודעות יופנו במישרין למושא ההטרדה. כפי שצוין בפסקה ח'(1)(א) להלכת הראר: "כמות ההטרדות או תוכנן או שניהם יוצרים אותה אי-נוחות הגורמת ללחץ, למבוכה, לדאגה, והערך המוגן הוא שלוותו של האדם מפני הטרדתו תוך שימוש ביכולות שמזמנת הטכנולוגיה שבה מדובר" (דגש לא במקור, י' ל'); ובפסקה יב': "[...] אך בענייננו תכלית האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התקשורת היא בין השאר מניעתו של שימוש לרעה במכשירי הבזק ובאפשרויות הטמונות בהם. אפשרויות אלה כוללות לדידי לא רק את השימוש הטכני במכשיר, אלא אף את המסרים המועברים בו". הצצה אל מעבר לים מלמדת אף היא שאין עמידה על כך שגם מושא ההטרדה יעשה שימוש במתקן "בזק" או בציוד קצה או שההודעות תישלחנה במישרין אליו לשם ביסוס הרשעה בעבירה. כך, בבריטניה, נקבע בסעיף 1 ל- Malicious Communications Act 1988, המתייחס לעבירה של Offence of sending letters etc. with intent to cause distress or anxiety, נקבע כי: "(a) Any person who sends to another person (a) letter, electronic communication or article of any description which conveys— (i) a message which is indecent or grossly offensive; (ii) a threat; or (iii) information which is false and known or believed to be false by the sender; or (b) any article or electronic communication which is, in whole or part, of an indecent or grossly offensive nature, is guilty of an offence if his purpose, or one of his purposes, in sending it is that it should cause distress or anxiety to the recipient or to any other person to whom he intends that it or its contents should be communicated." אכן, בשונה מהעבירה, נראה כי העבירה של Malicious Communications היא עבירת כוונה מיוחדת, אך העניין הרלבנטי לענייננו הוא שההטרדה יכולה להיעשות גם באמצעות צד ג'. כן ראוי להפנות לסעיף 127 ל-Communications Act 2003, המתייחס לעבירה של Improper use of public electronic communications network, ולפיו: "(1). A person is guilty of an offence if he— (a) sends by means of a public electronic communications network a message or other matter that is grossly offensive or of an indecent, obscene or menacing character; or (b) causes any such message or matter to be so sent . .(2) A person is guilty of an offence if, for the purpose of causing annoyance, inconvenience or needless anxiety to another, he — (a) sends by means of a public electronic communications network, a message that he knows to be false (b) causes such a message to be sent, or (c) persistently makes use of a public electronic communications network." נראה אפוא כי גם בעבירה של Improper use of public electronic communications network לא קיימת דרישה שהקרבן ייעשה שימוש בציוד הקצה או שההודעות יישלחו במישרין אליו. בפסק הדין Director of Public Prosecutions v Collins [2006] UKHL 40 ניתח בית הלורדים את תכלית העבירה של Communications Act, ובין היתר צוין בפסקאות 7-8 לחוות דעתו של הלורד בינגהאם כי: "This brief summary of the relevant legislation suggests two conclusions. First, the object of section 127(1)(a) and its predecessor sections is not to protect people against receipt of unsolicited messages which they may find seriously objectionable. That object is addressed in section 1 of the Malicious Communications Act 1988, which does not require that messages shall, to be proscribed, have been sent by post, or telephone, or public electronic communications network. The purpose of the legislation which culminates in section 127(1)(a) was to prohibit the use of a service provided and funded by the public for the benefit of the public for the transmission of communications which contravene the basic standards of our society. A letter dropped through the letterbox may be grossly offensive, obscene, indecent or menacing, and may well be covered by section 1 of the 1988 Act, but it does not fall within the legislation now under consideration. Secondly, it is plain from the terms of section 127(1)(a), as of its predecessor sections, that the proscribed act, the actus reus of the offence, is the sending of a message of the proscribed character by the defined means. The offence is complete when the message is sent. Thus it can make no difference that the message is never received, for example because a recorded message is erased before anyone listens to it. Nor, with respect, can the criminality of a defendant's conduct depend on whether a message is received by A, who for any reason is deeply offended, or B, who is not. On such an approach criminal liability would turn on an unforeseeable contingency. The respondent did not seek to support this approach". (דגש לא במקור, י' ל'). יצוין אגב, שבמקרה זה בית הלורדים קיבל את ערעור המדינה והרשיע את הנאשם בגין כך שהתקשר מספר פעמים למשרדי חבר פרלמנט ולעיתים שוחח עם אנשי הצוות ולעיתים השאיר הודעות מוקלטות (שלחלקן האזין גם חבר הפרלמנט) בהן הביע מורת רוחו מהמדיניות הקשורה למהגרים תוך שימוש בשפה קשה ובוטה. בפסק דין הודגש שסעיף 127(1)(א) מתמקד באופיו של המסר שנשלח ולא בהשפעתו על נמען מסוים, זה או אחר. תכלית הוראת החוק היא לאסור את השימוש לרעה במערכת תקשורת ציבורית ("מתקן בזק" או "ציוד קצה" בענייננו) לשם העברת מסרים פוגעניים. עוד ראוי להפנות לסעיף 2 ל- Protection from Harassment Act 1997 אשר קובע כי: "A person who pursues a course of conduct in breach of section 1(1) or (1A) is guilty of an offence". כשסעיף 1(1) קובע ש: "A person must not pursue a course of conduct— (a) which amounts to harassment of another, and (b) which he knows or ought to know amounts to harassment of the other". בפסק הדין שניתן בעניין Kellett v Director of Public Prosecutions EWHC 107 (Admin) נבחנה הוראת חוק זו בהקשר של השאלה שבענייננו, היינו האם הטרדה יכולה להתגבש באמצעות צד שלישי. כך, בפסקה 7 לפסק הדין בית המשפט שואל השאלות הבאות: "The questions for this court are set out in paragraph (9) of the case stated in these terms: (i) As a point of law, could the Appellant be guilty of the offence of harassment contrary to Section 2 of the Protection from Harassment Act 1997 when the harassment itself only occurred when a third party informed Shirley Carr about the telephone calls made by the Appellant? (ii) As a point of law, could the Appellant be guilty of the offence of harassment contrary to section 2 when the Protection from Harassment Act 1997 when the harassment itself only occurred when a third party informed Shirley Carr about the telephone calls made by the Appellant even though the Appellant, in his first telephone call, had specifically asked that Shirley Carr should not be so informed? (iii) As a point of law, were the bench entitled to find that the Appellant knew or ought to have known that Shirley Carr would have been informed about his telephone calls in the absence of specific evidence that he was in possession of the information that she would be so informed…". ובהמשך, בפסקה 16 עונה ש: "In my judgment there is no error of law in the approach adopted by the Crown Court in this case and the questions posed are to be answered in the affirmative. The offence was only complete when the complainant was told of the telephone calls made by the appellant in that it was the knowledge of his conduct that caused her distress. But the fact that she had been informed of the course of conduct by a third party rather than by the appellant himself did not mean that there was no offence committed once she had been so informed, even in circumstances where the appellant had asked that she should not be so informed, so long as there was evidence on the basis of which the court could properly conclude, as it clearly did, that the appellant was pursuing a course of conduct which he knew or ought to have known amounted to harassment of the complainant". (דגש לא במקור, י' ל'). גם בארצות הברית, בחקיקה הפדרלית, נקבע בסעיף 2261A(2) ל- U.S. Code 18, שעוסק בעבירת stalking , כי: "Whoever - with the intent to kill, injure, harass, intimidate, or place under surveillance with intent to kill, injure, harass, or intimidate another person uses the mail, any interactive computer service or electronic communication service or electronic communication system of interstate commerce..., engages in a course of conduct that— (A) places that person in reasonable fear of the death of, or serious bodily injury to, that person...; or (B) causes, attempts to cause, or would be reasonably expected to cause substantial emotional distress to a person... shall be punished as provided in section 2261(b)". יוער, כי בסעיף 1 ההתייחסות ל-person היא אל אותו אדם ואל בן משפחה מקרבה ראשונה ובן זוג של אותו אדם. גם בסעיף 223 ל- 47 U.S. Code, שעוסק בעבירה של שיחות מטרידות או מגונות, נקבע כי: (a) "Whoever—(1)in interstate or foreign communications— (A); (B); (C); (D) makes or causes the telephone of another repeatedly or continuously to ring, with intent to harass any person at the called number; or (E) makes repeated telephone calls or repeatedly initiates communication with a telecommunications device, during which conversation or communication ensues, solely to harass any specific person; or…”. יושם אל לב , כי הוראת החיקוק המקבילה לעבירה מצויה בסעיף E, ובסעיף זה השיחות או ההודעות יכולות להיעשות ל-"any specific person", בעוד שהוראת החיקוק שבסעיף D, המתייחסת להטרדה "צורנית", היינו ריבוי שיחות, בהתעלם מתוכנן, המוטרד יכול להיות "any person at the called number". הווה אומר, שכאשר ההטרדה היא תוכנית ולא צורנית, אין הכרח שמושא ההטרדה יעשה בעצמו שימוש ב"מתקן בזק" או ב"ציוד קצה" או שההודעות יופנו דווקא אל הטלפון או המייל שלו. הערך המוגן בעבירה ב"כ המערער טענה שהעבירה לא מתגבשת כאשר מושא ההודעות לא עושה בעצמו שימוש במתקן בזק, וזאת משום שפרטיותו לא נפגעת בנסיבות שכאלו. כך למשל ציינה בפסקה 65 להודעת הערעור כי "התפיסה שבבסיס החוק הינה של פלישה לפרטיות של האדם באמצעות מכשיר הטלפון שלו". בעניין זה אף הפנתה להלכת הראר אשר התייחס לסוגיית הפגיעה בפרטיות בהקשר של העבירה. איננו סבורים כי את העבירה יש לבחון רק במשקפיים של פגיעה בפרטיות, שהרי ישנה עבירה נפרדת של פגיעה בפרטיות, זו המנויה בסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, כאשר לכאורה ניתן היה לראות בהטרדה באמצעות מתקן בזק ככזו הנכנסת תחת התיבה של "הטרדה אחרת" לפי סעיף 2(1) לחוק זה, ואז מה הועילו חכמים בתקנתם, היא העבירה? אכן, מי שמבצע את העבירה עלול גם לפגוע בפרטיות של מושא ההודעות אך אין הכרח שהעבירה תוביל לפגיעה בפרטיות, שכן בין שתי העבירות אין חפיפה מלאה. לטעמנו, הערך המרכזי שמוגן בעבירה הוא הגנה על שלוות הנפש, כאשר הפגיעה בשלוות הנפש יכולה לבוא לידי ביטוי בשימוש במתקן בזק או בציוד קצה "באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין". בעניין זה ראו בעניין הראר, פסקה ח': "...והערך המוגן הוא שלוותו של האדם מפני הטרדתו תוך שימוש ביכולות שמזמנת הטכנולוגיה שבה מדובר". וכן פסקה יא(5): "האינטרס הנעלה הימנו כאן הוא הזכות לשלוות נפש, שלא להיות מוטרד". פשיטא, שלא כל שימוש במתקן בזק או בציוד קצה שיש בו כדי לפגוע או להטריד או להרגיז בהכרח יש בו גם כדי לפגוע בפרטיות במובן של הפלישה (הווירטואלית) לענייניו הפרטיים של מושא ההודעות או חשיפתם של אלה. הגנה על שלוות הנפש מקורה בזכות של האדם להגנה על האוטונומיה שלו, אף שלה זיקה מסוימת גם לזכות להגנה על הפרטיות. לכל אדם צריכה להישמר האוטונומיה מה לעשות ועל מה לחשוב. לכל אדם צריכה להישמר האוטונומיה כיצד להעביר את זמנו ובמה לעסוק. לכל אדם הזכות להיעזב לנפשו (The right to be left alone). הזכות לאוטונומיה היא זכות חוקתית הנגזרת מזכויות היסוד לכבוד ולחירות כאמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו למשל בג"ץ 8420/21 אלנקווה נ' צבא ההגנה לישראל (11.02.2024), פסקה 29; בג"ץ 8425/13 איתן מדיניות הגירה הישראלית ואח' נ' ממשלת ישראל (22.09.2014), פסקה 121; דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני (12.09.1996), פסקה 2 לחוות דעתו של השופט א' גולדברג; א' ברק: "פסקת עקרונות היסוד", ספר יעקב נאמן (2023), עמ' 457, 474; א' רובינשטיין וג' קלנר: "לאום לוט בערפל", משפט ועסקים כה', תשפ"ב, עמ' 87, 100; א' ריבלין: "עיונים בתורת החוזה", שער שישי, עמ' 509. כאשר אדם שולח הודעות באמצעות מתקן בזק או ציוד קצה אשר יש בהן כדי לפגוע או להפחיד או להטריד או ליצור חרדה או להרגיז אדם אחר, פוגע הוא בזכות לאוטונומיה של האדם האחר. זאת, משום שהודעות שכאלו מפרות את שלוות הנפש של האדם האחר. ההודעות הפוגעניות, המפחידות, המטרידות, המרגיזות "גונבות" את דעתו של האדם האחר. מעסיקות אותו וגוזלות הן משאבים של זמן ותעצומות נפש ממנו. כל זאת על כורחו של האדם האחר שיכול היה לעסוק ולחשוב על דברים אחרים שבהם היה עוסק על-פי רצונו אלמלא הוטרד על-ידי אותן הודעות. בהקשר זה צוין בעניין הראר, פסקה ה'(7) כי: "בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי-נוחות המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול והתעסקות בנושא ההטרדה". פגיעה שכזו באוטונומיה עשויה להתרחש גם כאשר ההודעות לא נשלחו במישרין אל האדם האחר אלא לצד ג' והן הובאו לידיעתו של האדם האחר. גם במצב שכזה האוטונומיה של האדם האחר נפגעת. גם במצב שכזה מופרת שלוות נפשו. גם במצב שכזה נגרמת לו מבוכה, הוא מתעסק בהודעות ומוטרד מהן, ויכול שדווקא במצב שכזה הפגיעה באוטונומיה היא מוגברת באשר הוא צריך להתמודד לא רק עם תוכן ההודעות עצמן אלא גם עם החשיפה של צד ג' לאותן הודעות והצורך להתייחס אליהן בפני צד ג' וליתן להן הסברים. הווה אומר, לעיתים דווקא שליחת ההודעות לצד ג', למשל מעסיק, היא היא האמצעי שבאמצעותו נוצרת אותה הטרדה כלפי מושא ההודעה. מודעות מושא ההטרדה להודעות אף שציינו כי לא ניתן לקבל את פרשנות ב"כ המערערת המבקשת להוסיף תנאי שלא מוזכר בהגדרת העבירה, זה של שימוש במתקן בזק גם על-ידי המוטרד, סבורים אנו כי ככלל ניתן יהיה להרשיע בעבירה אך אם מושא ההודעות התוודע להודעות. אכן, גם דרישה זו של מודעות מושא ההטרדה להודעות אינה מוזכרת בלשון החוק ואולם התקשינו לראות כיצד שימוש במתקן בזק או בציוד קצה יכול להיעשות באופן שיש בו כדי לפגוע, להטריד, להרגיז וכו' מבלי שמושא ההודעות מודע לאותן הודעות. היינו, כדי שיקום אותו פוטנציאל אסור לשימוש במתקן בזק, נדרשת מודעות של מושא ההטרדה. כפי שצוין, מודעות זו נוצרת על דרך כלל כתוצאה מהשימוש שעשה מושא ההטרדה בעצמו במתקן בזק או בציוד קצה בעת ההטרדה (או מכך שההודעות נשלחו לטלפון שלו או לתיבת הדואר שלו), ואולם אין הכרח שהמודעות להודעות תיווצר בדרך זו שכן מודעות להודעות יכולה להיווצר גם במקרה שההודעות נשלחו לטלפון או לתיבת דואר של אחר, צד שלישי, שהביא לידיעת מושא ההטרדה דבר ההודעות שנשלחו. עניין זה של התגבשות עבירה "מילולית" גם כאשר קולט ההודעה הוא לא מושא ההודעה איננו חדש. כך בעניין לם, פסקאות 22-25 נקבע כי: "הדרישה כי האיום ייקלט בתודעתו של המאוים היא אינהרנטית לעבירת האיומים נוכח הערכים שעליהם נועדה העבירה להגן – שלוות נפשו, ביטחונו וחירות פעולתו של המאוים. גישת הקליטה מדגישה את התכלית של מניעת ההפחדה ותכלית זו עומדת במרכזה. נראה אפוא כי מאפייניה של גישת הקליטה עולים בקנה אחד עם הערכים המוגנים שביסוד עבירת האיומים. לפיכך דומה כי במצבים שבהם אין המאוים יודע על דבר האיום, אין לומר כי נפגעו הערכים המוגנים שביסוד עבירת האיומים [...] הפחדה בפועל של המאוים אינה יסוד מיסודות העבירה, ולפיכך העובדה שהמאוים אינו פוחד אינה מעלה ואינה מורידה לעניין השלמת העבירה. מנגד, כאשר האיום לא נקלט כלל על ידי המאוים, הרי המאוים לא הועמד בסכנה כי יופחד, והמעשה שבוצע בכוונה להפחיד או להקניט עשוי לעלות לכל היותר כדי ניסיון לבצע עבירה [...] סיכומם של דברים: נוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל מתבקשת כאמור המסקנה כי יש לאמץ את גישת הקליטה ולקבוע כי משמעותו של הרכיב הנסיבתי "על אדם" היא כי דבר האיום חייב להיקלט אצל המאוים עצמו, ואין די בכך שהאיום נקלט אצל אדם אחר כלשהו. למותר לציין שהקליטה אינה חייבת להיות ישירה מפיו של המאיים או סימולטנית לקיום ההתבטאות. כמו כן ייתכנו מקרים שבהם השלמת העבירה תהא תלויה במעשיו של צד ג כלשהו [...] בהתחשב בכל האמור לעיל יש להעדיף אפוא את גישת הקליטה בנוגע לרכיב הנסיבתי "על אדם". לפיכך כדי שתתגבש עבירת איומים מושלמת, נדרש כי האיום ייקלט על ידי המאוים עצמו. כל עוד לא נקלט האיום – בין ישירות ובין בעקיפין – לא הושלמה העבירה, ובנסיבות המתאימות תעמוד לפנינו עבירת הניסיון לאיים בלבד. יודגש כי ניתוחנו זה רלוונטי אך ורק למקרים שבהם מי שקלט את האמירה באופן ישיר אינו יכול להיחשב בעצמו למאוים, וכבר עמדנו בפסקאות 17-13 לעיל על כך שמי שקלט את האיום יכול להיות בגדר מאוים אף אם תוכן האיום לא הופנה כלפי גופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו שלו עצמו" (דגש לא במקור, י' ל'). ודוק, אין בעובדה שהעבירה היא עבירה התנהגותית כדי לייתר את דרישת המודעות של מושא ההטרדה להודעות שהרי גם עבירת איומים היא עבירה התנהגותית (עניין לם, פסקה 7), ובכל זאת בית המשפט העליון מצא להתנות התגבשות עבירה זו במודעות של מושא האיומים לדברי או התנהגות המאיים. גישה שכזו אף תאפשר מרחב תמרון לייחוס עבירת ניסיון ולא עבירה מושלמת כאשר ההודעות לא באו לידיעת מושא ההטרדה. שאלה נפרדת היא האם ניתן להגדיר את קולט ההודעה שהתייחסה לאדם אחר כמוטרד בפני עצמו. מבלי להרחיב, נציין כי לא ניתן לשלול ששליחת הודעות מרובות לטלפון או לתא דואר של שמעון, שבהן יש התייחסויות לראובן, תגבש את העבירה כאשר דווקא שמעון יוגדר כמוטרד. זאת, תוך שימוש מושכל במבחני הצורה והתוכן שהוזכרו לעיל. מבלי לקבוע מסמרות, נראה כי הליכה במתווה זה תהיה נכונה בעיקר כאשר ההודעה נשלחה לטלפון אישי או לחשבון פרטי של שמעון ולא ברשת חברתית או בחשבון קבוצתי וכו', ובפרט כאשר ישנה זיקה מסוימת בין שמעון לראובן, אף שזיקה שכזו לא תמיד תתחייב. בענייננו, ההודעות בקבוצה השנייה של האישום הראשון לא נשלחו לתיבת דואר של אדם ספציפי, ולכן אין מקום לבחינת אשמת המערער במתווה זה. סיכומו של דבר, סבורים אנו כי ההודעות ששלח המערער בקבוצת ההודעות השנייה, בין היתר למקום עבודתה של מתלוננת 1, יחד עם אזכור שמה המלא של מתלוננת 1, בהינתן תוכן ההודעות הקשה והקשרן המיני, לאחר שזו חסמה את מספר הטלפון שלו בעקבות חמש ההודעות ששלח לטלפון הנייד שלה, מגבשות את העבירה. בהקשר זה נתנו דעתנו לכך שמתלוננת 1 אכן הייתה מודעת להודעות, והמערער אף התנצל "בפניה" על שליחת הודעות אלו. אישום שני האישום השני מורכב אף הוא משלוש קבוצות של הודעות: הקבוצה הראשונה, זו המצויה בעובדה 2 לאישום, כוללת הודעה אחת ששלח המערער לדואר האלקטרוני של מתלוננת 2 בשאלה הקשורה במסגרת עבודתה במשרד הבריאות. הקבוצה השנייה, זו המצויה בעובדה 3 לאישום, כוללת מספר הודעות ווטסאפ ששלח המערער לטלפון הנייד של מתלוננת 2. הקבוצה השלישית, זו המצויה בעובדות 4 ו-5 לאישום, כוללת מספר רב מאוד של מיילים בתפוצה רחבה למשרדי ממשלה שונים ובכלל זאת גם לדואר האלקטרוני של מתלוננת 2, מיילים שכללו גם קללות ונאצות. באשר לקבוצה הראשונה, הרי שזו כוללת כאמור הודעה אחת אותה שלח המערער לדואר האלקטרוני של מתלוננת 2, בה שאל שאלה הקשורה במסגרת עבודתה של מתלוננת 2 במשרד הבריאות, והודעה זו לא מגבשת את יסודות העבירה על-פי מבחני הצורה והתוכן. באשר לקבוצה השנייה, הרי שזו כוללת כאמור מספר הודעות ווטסאפ ששלח המערער לטלפון הנייד של מתלוננת 2 (עובדה 3 לאישום השני), ואלו הן ההודעות: "העיקר שנהנית בדובאי. אני שלושה שבועות מבקש שאלה פשוטה... את מענה אותי כאילו את לא מקבלת שכרך מכיסי... מי אתם שככה תענו אותי מי?!??! שאלה פשוטה כבר חודש... מה את בדיוק עשוה שם בתור עובדת ציבור??!! השבוע אגיש קבילה ותלונה עליך אם כי ידוע שכלום לא יעזור...המדינה הנאצית שלכם לא אכפה לה מכלום. אין עליכם טיפה של ביקורת. הפכתם את דמנו למותר"; "מחר אני בא לירמיהו ואני מצפה לדבר עם האחראי שלך מי שזה לא יהייה. לכי לדובאי על חשבון העם היהודי...זה בסדר... את עובדת קשה... עובדת קשה בלפגוע בהתנהלות תקינה של מהערכת. מחר אני אצלכם ואני מצפה לקבל שירות ראוי"; "כבר הלכת כמו עובדת ציבור מנותקת להתלונן?!?! כבר השבת איך אפשר לענות אותי כי בגעתי לך באגו"; "הם כווולם מכירים אותי... אין יום שאני לא מאחל שמדינתכם תחרב אך ורק ושל אנשים כמוך. 4 שבועות מבקש שאלה קשה לה לתת..."; "מילאת פיך מים כמו עובדת מדינה... מה תעשו אין בכם טיפה של יושרה... כמו נאצים לא מודעים". הקבוצה השנייה של ההודעות היא גבולית. מחד, מדובר ברצף של 5 הודעות, אותן שלח המערער בווטסאפ לטלפון הנייד של מתלוננת 2. היינו לא לטלפון בעבודה. הודעות אלו כוללות גם אמירות קשות מהן עולה, בין היתר, שהמערער משווה את מתלוננת 2 לנאצים. עם זאת, סבורים אנו כי קבוצה זו, כשלעצמה, לא מגבשת את העבירה, באשר השילוב של מבחן הצורה והתוכן הוא כאמור גבולי, ובאשר נראה כי עיקר ההודעות הן בהבעת ביקורת על התפקוד של רשויות השלטון ועובדיהם, וביחס להודעות שכאלו, נודעת כאמור חשיבות גדולה יותר לחופש הביטוי. עם זאת, גם מקבוצה זו לא ניתן להתעלם עת אנו באים לבחון את הקבוצה השלישית. באשר לקבוצה השלישית, הרי שזו כוללת מספר רב מאוד של הודעות מטרידות ובהן קללות ונאצות לכתובת הדואר האלקטרוני של מתלוננת 2, ובתפוצה רחבה גם למשרדי ממשלה אחרים ובהם לשר הבריאות, לשר הרווחה, לשר המשפטים, לנציבות תלונות הציבור, ליחידת פניות הציבור במשרד המשפטים ועוד (עובדה 4 לאישום השני). כך מצוין, כי המערער שלח מספר הודעות לכתובת הדואר האלקטרוני של מתלוננת 2 ובהן התייחסויות למתלוננת 2 שבאחת מהן גם הוזכר שמה של מתלוננת 2 (עובדה 5 לאישום השני): "... וגם את זאצית ארורה כוסאמא של מי שהביא אותך לעולם ושם אותך לתת שירות בישראל. תחזרי לדובאי. סאמקם. הייתי הולך או מכתב מישהו במשרד הבריאות אבל אין עליכם שום פיקוח. מדינה של חיות אדם וכלבות נאציות. תודה על המענה שלך סאמק"; "זה הזמן שאני צריך להמתין לתשובה לשאלה מפורטת ועיניינית ששלחתי לאחראית על כך במשרד הבריאות (מתלוננת 2, י' ל') שמה... וכב הזהירו אותי... אמרי לי זה מקום ששמים על אנשים ז כי יש להם כח לענות או לתת לאזרח מבוקשו... גברל (מתלוננת 2, י' ל') יא מיץ זבל... תתני לי שירות... תדמייני שאת מקבלת על זה עוד איזה תן ביס... היא לא יכלה לענות הלכה לקבל ז מדובאי או משהו כזה... עד שהישראלוזונה כן ענתה לאחר שחזרה לה מחופשה על חשבון בשר העם היהודי שילחה אותי לאתר לקרוא באתר ולא סיפקה מענה!??!??! כאילו אמא שלכם זונה או שהעינויים מצד עובדי מדינה שלכם זה משהו מקובל. שרמוטה עובדת מדינה יקרה. שאלו שאלה תעני... אמא שלך זונה בת אלף זונה בחיים לא אמצא מקומי במדינה הנאצית שלכם. אי אפשר לחיות לצד זונות ושופכי דמים כשנם מחזיקים במשרות ציבוריות. חלאס. די לנאציזם ולזונות העובדות אצלכם שבטוחות שאנו עובדים שלהם נאצים מזדיינים...". סבורים אנו כי השילוב בין מספר ההודעות הכולל ששלח המערער למתלוננת 2 בווטסאפ ולמייל הפרטי (הקבוצה השנייה והשלישית של ההודעות), יחד עם תוכן ההודעות של הקבוצה השלישית, צולח את מבחני הצורה והתוכן לצורך גיבוש יסודות העבירה. באשר למבחן הצורה, הרי שמעובדות 3-5 לאישום השני עולה שמדובר במספר הודעות לא מבוטל שנשלחו הן לטלפון הנייד של מתלוננת 2 והן למייל שלה (ושל משרדים רבים אחרים). באשר למבחן התוכן, סבורים אנו כי תוכן ההודעות בקבוצה השלישית הוא חריף ופוגעני, וכולל קונוטציות מיניות. סבורים אנו כי ההודעות בקבוצה השלישית לא חוסות תחת הגנת חופש הביטוי. קביעת בית משפט קמא כי "המדובר בביטויים מיניים משפילים ומבזים, שאין ביניהם ובין ביקורת על תפקודה המקצועי, דבר וחצי דבר" מקובלת עלינו. ביקורת יכולה להיות נוקבת, קשה ולעיתים אף כזו הנאמרת בשפה גסה. עם זאת, ההודעות ששלח המערער למייל של מתלוננת 2 ובהן כתב לה, בין היתר, "זאצית ארורה כוסאמא של מי שהביא אותך לעולם" או "סאמק" או שהיא "ישראלוזונה" או שהיא לא יכולה לענות כי היא הלכה "לקבל ז", או ש"אמא שלך זונה בת אלף זונה" לא יכולות להיכנס תחת הגנת חופש הביטוי. חופש הביטוי אין משמעו חופש הביזוי. זאת, אף אם מדובר לכאורה בביקורת כלפי עובד רשות השלטון. ההודעות בקבוצה השלישית עיקרן בדברי בלע ואין בהן ביטוי אמיתי לביקורת פוליטית המצדיק הגנה. בעניין זה ראו למשל עניין סגל, פסקאות 2-4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) י' עמית: "עיקרם של קללות וגידופים ובביזוי ובהשפלה והם לא מתכתבים עם אף אחד מהטעמים והרציונליים שבבסיס חופש הביטוי. למצער, הקשר בין חרפות וגידופים לטעמים ולתכליות של חופש הביטוי הוא רופף ביותר [...] ביקורת- ואף ביקורת קשה ובוטה- לחוד, וקללות וגידופים לחוד [...] קללות וגידופים אינם ביטוי פוליטי, אינם בגרעין הזכות לכבוד ולא בליבת הזכות לחופש ביטוי. חוששני כי אי מתן מענה לפגיעה בעובד ציבור עלולה להביא לערעור החישוקים השומרים על המשטר הדמוקרטי ובסופו של דבר, לערעור שלטון החוק. הדברים נכונים במיוחד בימינו, בעידן של אובדן כל רסן בשיח הציבורי בכלל וברשתות החברתיות בפרט". וכן ראו רע"פ 4559/19 כהן נ' מדינת ישראל (10.07.2019), פסקה 9: "אולם, המשותף לכלל הגישות שהובעו בעניין סגל הוא כי ביטוי אשר עיקרו בדברי גידוף וקללות ותרומתו למימוש הרציונלים שבבסיס חופש הביטוי שולי, אינו עולה כדי 'ביטוי פוליטי' אשר לגביו יש לצמצם את תחולתה של עבירת העלבת עובד ציבור". ובהקשר של העבירה, ראו עניין הראר, פסקה יא(4): "לדידי, אין הטרדת הזולת בטלפון או בפקסימיליה ביטוי לחופש ביטוי. אין ביישומה של הגבלה על כך כדי לכלוא את הרוח. יש בה כדי לשמור על שפיות אנושית ועל סדרי חברה בסיסיים תקינים. כשם שזכותו של אדם להיות מוגן פיזית, זכותו להיות גם מוגן נפשית". ודוק, יש לזכור כי בהתאם לעובדות 4 ו-5, את ההודעות האלו שלח המערער לא רק למייל של המתלוננת, אלא גם בתפוצה רחבה למשרדי ממשלה, לרבות לשר הממונה על המשרד שבו עבדה מתלוננת 2. לסיכום, סבורים אנו כי במקרה זה השילוב בין מספר ההודעות ששלח המערער, תכיפות מכלול ההודעות שנשלחו (כעולה מהרישא של עובדות 2-5 לאישום השני), שליחת הודעות לטלפון הנייד של מתלוננת 2, למייל שלה ולמשרדי ממשלה אחרים, לרבות לשר הממונה במשרד שבו עובדת מתלוננת 2, יחד עם אזכור שמה המלא של מתלוננת 2 והוספת ביטויים מחפיצים ופוגעניים הוא הוא שמלמד על כך שהמערער השתמש במתקן בזק או בציוד קצה באופן שהיה בו כדי לפגוע, להטריד או להרגיז את מתלוננת 2. אחר כל הדברים האמורים נבקש להזכיר גם זאת. העבירה, מעצם הגדרתה, פוגעת בחופש הביטוי. הגדרתה של העבירה בנוסחה הישראלי האוסרת למשל שימוש במתקן בזק באופן שיש בו אך כדי להרגיז, שלא כדין, היא הגדרה רחבה שעלולה ללכוד ברשת המשפט הפלילי ביטויים שונים והודעות רבות שלא בטוח שנכון לצבוע אותם בצבעים פליליים, כך שהפגיעה בחופש הביטוי של הפרט עלולה להיות רחבה מדי. החשש שהביעה ב"כ המערער מפני הרחבה בלתי מבוקרת של גבולות העבירה בפרט בעידן הרשתות החברתיות הוא אפוא מובן, אך אין בו כדי למנוע יישום מושכל וזהיר בכלים שהקנה המחוקק. קביעותינו הנ"ל בדבר כך שהאפשרות לבסס ההרשעה בנסיבות שבהן ההודעות מופנות כלפי קבוצה היא לא חפה מקשיים משפטיים וראייתיים; בדבר הצורך לשמור על חופש הביטוי, בפרט הפוליטי ובעיקר כאשר מדובר בביקורת כלפי התנהלות עובדי ציבור והשירות הניתן על-ידם; ובדבר עמידה על כך שמושא ההטרדה יהיה מודע להודעות המטרידות מקום בו הוא לא קיבל אותן במישרין; לצד הקפדה על שימוש במבחני הצורה והתוכן שהוכרו בפסיקה, במשקפיים אובייקטיביים, הן שאמורות להפיג את החשש מפני שימוש בלתי מבוקר בעבירה ומפני פגיעה עודפת בחופש הביטוי. הערעור על גזר הדין במסגרת הערעור על גזר הדין ב"כ המערער מיקדה את טיעוניה ביחס למאסר חלף קנס שקבע בית משפט קמא. בגזר הדין נקבע קנס בסך של 3,000 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו. ב"כ המערער טענה כי בהינתן שהמערער חסר כל, יש חשש שהוא ייאסר. זאת, אף אם נקבע שהקנס ישולם בשיעורים. לא מצאנו מקום לקבל את הערעור גם ביחס לגזר הדין. העונש שהוטל על המערער הוא מתון ונתן ביטוי הולם לכך שמדובר בשתי עבירות שנעברו כלפי שתי קורבנות שהוטרדו באופן לא קל על-ידי המערער. העונש, ובכלל זאת, רכיב הקנס והמאסר חלף קנס, מאזן נכונה בין שיקולי הגמול וההרתעה לבין נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המורכבות של המערער ועובדת היותו נעדר עבר פלילי. אף אם תאמר שתקופת המאסר חלף קנס שנקבעה היא לא קצרה בהינתן סכום הקנס שנקבע, הרי שזה לא סוטה מן המקובל, ובוודאי שלא באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. בעניין זה נתנו דעתנו גם לכך שבית משפט קמא מצא לאפשר למערער לשלם את הקנס בעשרה שיעורים. סוף דבר סוף דבר, הערעור נדחה על שני חלקיו. יובל ליבדרו, שופט פאני גילת כהן, שופטת נועה חקלאי, שופטת