תפ"ח 71836-11-24 תפ"ח 71836-11-24

בפני כבוד השופטת גילת שלו – אב"ד כבוד השופט איתי ברסלר-גונן כבוד השופטת פאני גילת כהן המאשימה: מדינת ישראל – פמ"ד באמצעות עו"ד גיורא חזן נגד הנאשמים: .1 אמיר אלעתאיקה (עציר) ת"ז 303025043 .2 יאזיד אלעתאיקה – לא בעניינו באמצעות ב"כ עו"ד תאמר אסדי הכרעת דין בעניינו של נאשם 1 השופט איתי ברסלר-גונן האישום, ההסדר הדיוני וההליך כתב האישום שהוגש נגד שני הנאשמים ייחס תחילה לשניהם עבירות של ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, נשיאה והובלת נשק, ירי מנשק חם והיזק בזדון, שנטען שביצעו כלפי מ' (להלן- המתלונן). כפי שיתואר להלן, לאחר עדותו של המתלונן, הגיעה המאשימה להסדר טיעון עם נאשם 2 והוא הודה בכתב אישום מתוקן והורשע על פי הודאתו בחלק מהמעשים. הכרעת דין זו עוסקת אם כן בעניינו של נאשם 1 (להלן- הנאשם) בהתאם לכתב האישום המקורי. לפי הנטען בכתב האישום, הנאשמים הינם קרובי משפחה ובין משפחתם למשפחת המתלונן קיים סכסוך שטיבו אינו ידוע למאשימה. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום נהג המתלונן ברכב מסוג טויוטה קורולה (להלן- רכב המתלונן). נטען, כי עובר לסוף חודש אוקטובר 24' קשרו הנאשמים קשר לגרום למותו של המתלונן; ולשם הוצאת תכניתם אל הפועל, במועד שאינו ידוע במדויק, בסמוך ליום 30.10.24, הוצמד לרכבו של המתלונן, על ידי הנאשמים או מי מטעמם, מכשיר מעקב המשתמש בחיבור לווייני כדי לשלוח את מיקומו אל מכשיר טלפון סלולרי שקושר אליו (להלן – מכשיר המעקב). בתאריך 8.11.24 בשעה 23:00 או בסמוך לכך, נסע המתלונן ברכבו אל צומת תל-שבע. מיד ובסמוך הגיעו הנאשמים כשהם נוסעים ברכב מסוג הונדה, כשנאשם 2 נוהג בו. הנאשמים חסמו את רכבו של המתלונן, יצאו מהרכב כאשר כל אחד מהם חמוש באקדח, והחלו בירי אל עבר רכבו של המתלונן. המתלונן הבחין בנאשמים ונמלט מהמקום, כשרכבו של המתלונן ניזוק מהירי בדלת השמאלית אחורית ובשמשה האחורית. למחרת, ביום 9.11.24, נסע המתלונן ברכבו אל היישוב דהרייה, בנפת חברון שברשות הפלשתינית, כדי לתקן במוסך את הנזקים שנגרמו לרכבו מהירי. לאחר שהוחלפו ברכב החלקים נסע המתלונן עם הרכב אל מכון שטיפת רכבים הסמוך למוסך (להלן- מכון השטיפה). נטען, כי במסגרת הקשר ולשם קידומו, בשעה 13:20 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם כשהוא אוחז בידו נשק חצי אוטומטי מסוג FN שבכוחו להמית אדם (להלן- האקדח), יחד עם אחר שזהותו אינה ידועה למאשימה (להלן- האחר). מיד ובסמוך, ובמסגרת הקשר, הנאשם התקרב אל המתלונן וקרא בשמו. המתלונן בתגובה הסתובב כדי לראות מי קורא בשמו, הנאשם כיוון את האקדח לעברו של המתלונן תוך שהוא אומר "אני אהרוג את כולכם ואזיין אותכם" או מילים דומות לכך; וירה מספר יריות לעברו של המתלונן ונמלט מהמקום יחד עם האחר. המתלונן פונה אל מחסום מיתר כשהוא פצוע ומדמם. משם הובהל על ידי מד"א לבית החולים סורוקה, שם אובחן המתלונן עם קטיעה בקצה האצבע השלישית בידו הימנית, פצע כניסה ויציאה בירך השמאלית, חתך 10 ס"מ רוחבי בשוק ואף שבר בירך, ופצע כניסה ויציאה בכף רגל ימין. המתלונן נותח ואושפז למשך 3 ימים. עוד נטען, כי במסגרת הקשר, זמן מה לאחר ביצוע הירי, סמוך לשעה 15:00, נאשם 2 נשא והוביל את האקדח ברכב הונדה אקורד (להלן- רכב ההונדה) מהיישוב דהרייה אל ישראל דרך מחסום מיתר, כשהאקדח מוסלק בחלקו הקדמי של לוח המחוונים מתחת למכסה פלסטיק בתוך זוג כפפות בד שחורות. נוכח האמור, ייחסה המאשימה בכתב האישום לנאשם עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן- החוק), עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, שתי עבירות של נשיאה והובלה של נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) רישה לחוק, שתי עבירות של ירי מנשק חם לפי סעיף 340א(ב)(1) לחוק ועבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק. המענה לכתב האישום ומהלך ההליך במסגרת המענה שהוגש בכתב ביום 11.5.25 כפרו שני הנאשמים בעובדות כתב האישום, לרבות בידיעה על סכסוך ספציפי עם משפחת המתלונן, ולמעט העובדה כי הם קרובי משפחה. בנוסף, נטען במענה המשותף כי לטענת נאשם 2 הוא התבקש על ידי הנאשם להעביר את רכב ההונדה לישראל, אולם לא ידע כי בתוך הרכב יש נשק. לישיבות ההוכחות הראשונות שנקבעו לא התייצבו המתלונן ושני אחיו, והיה צורך בהוצאת צווי הבאה. בסופו של דבר נעצר המתלונן לצורך הבאתו לעדות, והיא נשמעה ביום 10.11.25 לצד עדותם של שני שוטרים. ביום 20.1.26 הציגו הצדדים הסדר דיוני, במסגרתו תוקן כתב האישום בעניינו של נאשם 2, הוא הודה בכתב האישום המתוקן בכל הנוגע אליו, ללא הסכמה לעניין העונש, והורשע על פי הודאתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה (לגבי המקרה הראשון), שתי עבירות של נשיאה והובלה של נשק שלא כדין ועבירה של סיוע לאחר מעשה לעבירת פשע. בהמשך, נקבעו טיעונים לעונש בנפרד לנאשם 2 ודינו נגזר ביום 10.9.26. בהתאם להסדר הדיוני שבין הצדדים, לגבי הנאשם, הודיעו הצדדים כי בעניינו ימשיך להתנהל ההליך בהתאם לכתב האישום המקורי, וכי יגישו את המוצגים בהסכמה, ללא שמיעת ראיות נוספות ויטענו משפטית על בסיס הראיות; ובהתאם עתרו לקביעת התיק לסיכומים. ביום 16.2.26 הוגש, לאור המתווה הדיוני, תיק מוצגים אשר התווסף לראיות שכבר הוגשו בישיבת ההוכחות מיום 10.11.25, והסיכומים נשמעו (לאחר דחיות שנבעו בעיקר ממצב חירום) ביום 7.5.26. חלקי התצרף הראייתי כאמור, פרשת התביעה החלה עם עדותו של המתלונן, ולאחר מכן העידו שני שוטרים. יתר הראיות הוגשו בהסכמה, כאשר לא נוהלה פרשת הגנה והנאשם לא העיד. להלן אסקור את עדות המתלונן, וכן את הודעות הנאשם. ההתייחסות ליתר הראיות שהוגשו תיעשה בעיקר במסגרת הדיון. כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם נאמר אחרת. עדות המתלונן המתלונן, ששמו הפרטי מאהר, העיד כאמור לאחר שהובא בצו הבאה. כשנשאל בתחילת עדותו על האירועים מושא כתב האישום, סיפר כי עבר תאונה כחודש או כמה ימים קודם לעדות וכי אינו זוכר כלום, ואף טען כי אינו זוכר שניהל שיח בווטצאפ עם הפרקליט לקראת הדיונים (עמ' 20-19). בהמשך, כשנדרש להשיב לשאלה ספציפית טען המתלונן שאינו זוכר את האירוע, אינו זוכר שנפצע מירי, וגם כשנשאל על ידי בית המשפט ממה הפציעות שהוא רואה על גופו, השיב כי אינו זוכר שנפצע, כי הוא יודע שיש לו מתכת ברגל שמאל אך אינו יודע ממה זה (עמ' 25-23). עוד טען המתלונן כי אינו זוכר דבר קיומה של ישיבת הריענון בפרקליטות, שנערכה לפני מועד דיון קודם שאליו לא התייצב, וזאת כיוון שעבר תאונה, אולם מסר שאין לו מסמכים לגבי אותה תאונה (עמ' 26). לאחר שהמתלונן המשיך להשיב שאינו זוכר את פרטי האירועים וטען כי אינו מכיר את הנאשמים, ולאחר שהתרשמנו כי הוא מתחמק מלהשיב לשאלות, נעתרנו לבקשת ב"כ המאשימה וקבענו כי המתלונן הוא עד העוין את התביעה, והתרנו לב"כ המאשימה לחקור אותו בחקירה נגדית (עמ' 32). לאחר שהמתלונן המשיך גם בחקירה נגדית של ב"כ המאשימה להשיב שאינו זוכר מאומה, ואפילו לא זיהה את עצמו בסרטוני העימות עם הנאשם, ולא אישר חלק מהדברים שאמר במהלך החקירה בטענה כי אינו זוכר, קבענו כי התקיימו הוראות סעיף 10א(א)(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן- פקודת הראיות) והתרנו את הגשת אמרותיו של המתלונן במשטרה, לרבות העימותים שערך עם הנאשמים (עמ' 39). בחקירתו הנגדית לסנגור לא שינה המתלונן את דפוס עדותו והמשיך לטעון כי אינו זוכר כלום. הוא הבהיר כי כבר מילדות הייתה לו בעיית זיכרון קטנה ולאחר התאונה שעבר, היא גדלה כדבריו (עמ' 49, 52). עם זאת, כשנשאל על ידי בית המשפט לגבי פרטי אותה תאונה שעבר לטענתו, "זכר" את כל פרטיה, לרבות אופן קרות התאונה, מיקומה המדויק, והעובדה שאירעה בבוקר כשהוא בדרכו לעבודה (עמ' 53-52). אמרות החוץ של המתלונן להלן אפרט את גרסתו של המתלונן כפי שנמסרה לאנשי המשטרה: גרסתו הראשונה של המתלונן נמסרה עוד במעבר מיתר, כשהוא נמצא באמבולנס, והיא עולה מת/1 שהוא דוח פעולה שערך השוטר סואעד מתחנת חברון. מדוח זה עולה כי ביום 9.11.24, בשעה 13:43 לאחר שהתקבל דיווח ממד"א על ירי בדהרייה עם פצוע מתל שבע, הגיע השוטר למחסום מיתר, שם פגש במתלונן (זוהה בשמו ובמספר הזהות שלו), והמתלונן אמר לו כי היה בדהרייה ושם "עמדתי מחוץ לרכב והייתי בעסק של שטיפת רכב פתאום בא אלי אחד לא לא שניים וירו בי ברגליים, אני מכיר אותם ויודע מי הם, אמיר אלעתיאקה ויזין אלעתיקה". השוטר דיווח כי המתלונן ציין שאינו יודע למה ירו בו וכי בשלב זה הוא נרדם ככל הנראה מהתרופות שקיבל, ועל כן הפסיק את התשאול והמתלונן פונה במצב בינוני לבית החולים. הודעתו הסדורה הראשונה של המתלונן נמסרה בבית החולים סורוקה ביום 10.11.24 בבוקר, בפני השוטר עזאדין אלאטרש (ת/2). בהודעה זו סיפר המתלונן כי "כול הסיפור התחיל מיום שישי 8/11/24, סמוך לשעה 23:00 אני הייתי בדרך חזרה לבית מבאר שבע לתל שבע. הייתי לבד ברכב שלי מסוג טויוטה... הגעתי לצומת תל שבע, פתאום אני מבחין ברכב מסוג הונדה אקורד צבע כמו כסוף, זית כזה, הגעתי לכיכר הדרומית של היישוב עומר, הרכב הונדה עקף אותי וחסם לי את הדרך, מתוך הרכב ירדו שני אנשים, נהג ברכב היה יזיד אלעתאיקה (נאשם 2 – א.ב.ג) מחזיק באקדח ביד והיה גם אמיר עתאיקה (הנאשם – א.ב.ג) שירד מהרכב מהמושב של הנוסע, אמיר החזיק אקדח שניהם התחילו בירי לכיוון שלי, אני עליתי על המדרכה והמשכתי בנסיעה עד לבית. היו פגיעות ברכב וגם במשענת של הראש. אני לא דיווחתי למשטרה לא ידעתי מה לעשות, אבל הרגשתי שיש משהו לא תקין ברכב. הכוונה שיש איתוראן ברכב, אז החלטתי ביום שבת אתמול 9/11/24 לנסוע לדאהרייה לשטוף את הרכב ולבדוק אם יש איתוראן ברכב. הגעתי למוסך, החלפתי את השמשה אחורית של הרכב, והחלפתי דלת אחורית של הרכב. במהלך הבדיקה מצאנו איתוראן בחלקו האחורי של הרכב למטה. לאחר מכן עברתי לשטיפה של הרכב. אני הייתי ממתין ליד השטיפה פתאום אני מזהה את אמיר אלעתאיקה מגיע לכיוון שלי מחזיק אקדח ביד ופתח עליי בירי, הרבה יריות ואמר 'אני רוצה לירות בכם' כולכם תהיו על כיסאות גלגלים. יזיד אלעתאיקה היה מאחורי אמיר, לא שמתי לב בדיוק מה עשה יזיד אבל ראיתי שהוא מחזיק בטלפון ביד, אבל יזיד ביום שישי לפני יומיים גם החזיק באקדח וירה, אתמול ביום שבת אני נפלתי באו אנשים לא מכיר אותם ולקחו אותי עד למחסום." המתלונן הסביר כי הוא מכיר את הנאשם כבר 4 חודשים, כיוון שהנאשם כל הזמן ירה לו על עסק הירקות שלו ברהט, אולי כיוון שהוא רוצה כסף, וכי הנאשם 2 הוא בן דוד שלו ונמצא איתו תמיד. המתלונן ידע לומר שגילו של הנאשם הוא 36 ואילו הנאשם 2 בן 22. הוא זכר כי לנאשם היה אקדח שחור, וכשנשאל כמה יריות ירה בו הנאשם השיב "כול המחסנית, הרבה ירי". עוד מסר המתלונן כי מכשיר המעקב שמצא ברכב שלו נשאר במכון השטיפה של אכרם בדהרייה, ועוד הוסיף כי "אני לא מחפש בעיות כל הפגיעות שלי בשתי הרגליים". הודעתו השניה של המתלונן נמסרה ביום 12.11.24, גם כן בבית החולים סורוקה, בפני השוטר סמי מזרחי (ת/3). בהודעה זו הוסיף המתלונן כי באותו יום שישי נסע לבאר שבע לחבר (מסר את שמו) והוא יצא ממנו בשעה 22:40 בחזרה לכיוון תל שבע. המתלונן תיאר כי כשהתקרב לכיכר הגיע רכב הונדה בצבע דומה לשחור, ונסע במקביל אליו ואז הגיע לכיכר לפניו ועצר, ו"אני התחלתי להיות בפחד כי הם עמדו על הכיכר". המתלונן המשיך לתאר את ירידת הנאשמים מהרכב (בטעות נרשם פעמיים השם של אמיר אלעתאיקה ביחס לשניהם), כששניהם החזיקו אקדח בידיהם הימניות ולדבריו "אני עליתי עם הגלגלים הימניים של הרכב על המדרכה וניסיתי לברוח והם ירו עלי על הרכב איזה 6 כדורים וברחו. אני סיפרתי לאבא שאמיר ויזיד ירו עלי". לדברי המתלונן, אביו אמר לו שעכשיו אין מה לעשות וכי בבוקר ילכו למשטרה, ובבוקר הוא נסע לבד לדהרייה לתקן את הרכב אחרי שהכדורים שירו עליו הנאשמים פגעו בחלון האחורי ובדלת הנוסע שמאחורי הנהג. המתלונן הוסיף כי בדהרייה, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר וכבר במוסך שבו תיקן את הרכב חיפש "איתוראן" אך לא מצא, ורק במכון השטיפה שמול המוסך, לאחר שהעלה את הרכב על רמפה, מצא "איתוראן" בטמבון האחורי של הרכב. לדבריו, החל לחשוד ששמו לו "איתוראן" כבר לאחר שירו בו ערב קודם. המתלונן הוסיף כי במכון היה שוטף בשם אכרם שראה את הוצאת "האיתוראן" וכי לאחר שהוציא את "האיתוראן" התקדם בתור לשטיפה, ולאחר מכן ישב על כסא בזמן השטיפה; ובשלב מסויים קם להתארגן כדי להתפלל "והלכתי לכיוון הקונטנר ואז הסתובבתי וראיתי את אמיר אלעתאיקה הוא קרא לי מאהר הסתובבתי לכיוון שלו, היה מרחק של 2 מטר לערך ביננו, אמיר החזיק ביד ימין שלו אקדח צבע שחור, אני ראיתי גם את יזיד שהוא כמה מטרים מאחרי אמיר, יזיד החזיק את הפלאפון בצורה שהוא צילם את אמיר יורה בי אני בטוח בזה. אמיר ירה עלי ולא היה לי לאן לברוח. דחפתי את המקרר וניסיתי להתחבא מאחורה. אמיר ירה לי ברגלים וגם באצבע. ואז אמיר רץ החוצה מהשטיפה וברח". בשלב זה תיאר המתלונן את הליך פינויו מהזירה. לשאלת החוקר מה אמיר אמר ולבש, השיב המתלונן כי "הוא צעק מאהר והתחיל לירות עלי ואמר 'אני יהרוג את כולכם וייזיין אותכם'... היה עם כובע גרב שחור, ומשקפי ראיה בעיניים חולצה שחורה ראיתי את הפנים שלו ב 100% זיהיתי אותו בטוח הסתכלתי לו על העיניים". לדבריו, הכוונה ב"כולכם" היה לכל משפחתו. המתלונן ציין כי היתה להם חנות ירקות ברהט וכי הנאשמים רצו לקחת מהם פרוטקשיין וכי הוא ראה אותם הרבה פעמים בחנות הממתקים לידו והוא מכיר אותם מרהט. המתלונן מסר כי זו היתה הפעם הראשונה שהגיע למוסך שבו תיקן את רכבו. לשאלת החוקר ציין המתלונן כי הוא בטוח שראה גם את הנאשם 2 באירוע במכון השטיפה, כי הוא ראה אותו יורה עליו גם ביום שישי ביחד עם הנאשם, וכי למחרת בשבת הוא עמד מאחורי הנאשם אך אז לא החזיק באקדח אלא בפלאפון וצילם. לדבריו, באירוע ביום שישי נאשם 2 "היה עם כובע שחור בנדנה כזו והפנים לא היו מכוסות והיה אור בכיכר וראיתי אותם בבירור ממש". עוד הוסיף המתלונן כי הנאשם גם אמר באירוע "שכל המשפחה שלי 'יהיו בכיסא גלגלים'". במהלך החקירה הראה המתלונן לחוקר תמונה בטלפון שלו של מכשיר המעקב שמצא, עם סים, ואף העביר את התמונה לחוקר. החוקר הציג למתלונן תמונות של הנאשמים והמתלונן זיהה אותם כמי שהיו בשני האירועים בשישי ובשבת וציין כי הם לא היו רעולי פנים. הודעתו השלישית של המתלונן (ת/4) נגבתה ממנו ביום 20.11.24 בתחנת המשטרה בבאר-שבע על ידי החוקר עמית גומס דה מסקי (עת/2). בהודעה זו, לבקשת החוקר, סיפר המתלונן שוב את שארע כשהגיע לדהרייה ואת האופן שבו גילה את מכשיר המעקב שבתוכו יש סים, ואז צילם את המכשיר והסים בטלפון שלו. המתלונן תיאר את השלב שבו הלך להתארגן לתפילה, ובעת ששטף ידיים "אז הגיע אמיר, קרא לי 'מאהר, מאהר'. הסתובבתי אליו וראיתי שהוא מחזיק אקדח ביד שלו. הוא התקרב אליי מטר וחצי בערך וירה בי כמה כדורים... אני ישר נפלתי לריצפה. אמיר אמר לי 'אני אזיין אותכם' וברח ברגל. היה בחור נוסף ליד הרכבים שהיה עם הטלפון ככה ביד כאילו מצלם. וגם לפני כמה שבועות היה ירי על הבית שלנו וזה היה מצולם באינסטגרם אבל לא יודע מי צילם. אני חושב שזה היה יאזיד שם שצילם בדהרייה". כשנשאל מדוע הוא בטוח שזה היה הנאשם 2 שצילם השיב "כי היה דומה לו והחזיק טלפון וזה היה נראה כמו פעם שעברה שירו עלינו בבית בתל שבע וצילמו", ובהמשך, כשנשאל שוב האם זיהה את הנאשם 2 או חשב שזה הוא, השיב המתלונן כי "חשבתי זה יאזיד הוא היה קצת רחוק מאחורה ובגלל אמיר ויזיד ירו עליי יום לפני ליד עומר. יום לפני מיליון אחוז ראיתי אמיר ויאזיד אבל ברחתי. בדאריה ראיתי אמיר ממש קרוב אליי וירה עליי ומאחורה בן אדם שראיתי מרחוק מצלם חשבתי זה יאזיד". כשהחוקר הטיח במתלונן שהנאשם 2 כלל לא היה במקום השיב המתלונן "... בחיים שלי לא הייתי בדברים כאלה... אני בא אליי אמיר אלעתאיקה והתקרב אליי וירה בי אני נפלתי, וראיתי מרחוק מאחוריו משהו מצלם אז חשבתי זה יאזיד. אני אגיד לך אמיר מיליון אחוז זיהיתי אותו. זה היה קרוב אליי שהוא ירה". בסוף החקירה ציין המתלונן כי לאחר שהוציא את מכשיר המעקב והסים שם אותם בצד וכי לבקשת המשטרה שלח את אחיו להביא את מכשיר המעקב למשטרה. אציין כבר כעת כי דברים אלו עולים גם ממזכר ת/20. המתלונן גם ערך עימותים עם שני הנאשמים: העימות עם הנאשם נערך ביום 21.11.24 (ת/5) באופן לא שגרתי, כאשר הנאשם נמצא בחדר החקירות, ואילו הקשר עם המתלונן התבצע באמצעות שיחת וידאו בווטצאפ, בשל מצבו הרפואי של המתלונן. במהלך העימות זיהה המתלונן את הנאשם "זה אמיר אלעתיקה שירה עליי" והטיח בו את גרסתו לגבי הערב הראשון ולגבי הגעתו של הנאשם אליו במכון השטיפה "ואמר לי מאהר, מאהר, פעמיים, הסתכלתי על אמיר והוא התחיל לירות עליי. ואני הייתי על הרצפה, ואמר לי שהוא רוצה לזיין אותכם ולהרוג אתכם, וברח". במהלך העימות נשאל המתלונן על ידי הנאשם האם הוא מכיר אותו והמתלונן השיב לו "מאה אחוז", והטיח בנאשם "למה אמיר, אתה יורה עליי, מה עשיתי לך? הסכסוך התחיל לפני חצי שנה. ואמיר איים שהוא רוצה לקחת כסף 'בחאווה'". בסיכומיו, טען הסנגור כי אין לתת משקל רב לעימות נוכח האופן שבו נערך, ואתייחס לכך בהמשך במסגרת הדיון. עימות נוסף ערך המתלונן עם נאשם 2 ביום 22.11.24 (ת/6) אף הוא כאשר נאשם 2 נמצא בחדר החקירות, ואילו הקשר עם המתלונן התבצע באמצעות שיחת וידאו בווטצאפ. החוקר שערך את העימות, עמית גומס דה מסקי (עת/2) העיד כי לא ניתן היה להביא את המתלונן לחקירה נוכח מצבו הרפואי, וכך אף נרשם בדוח העימות (פרוט' עמ' 65-63). במהלך העימות ציין המתלונן כי נמצא מולו "יאזיד אלעתאיקה שירה עלי יום שישי", היה בטוח לגבי הזיהוי שלו באירוע ביום שישי, בעת שירה עליו יחד עם הנאשם, כשלכל אחד מהם אקדח, וזאת על אף שנאשם 2 טען בפניו כי הוא כלל לא מכיר אותו ולא היה באירוע הזה. גרסתו של הנאשם – אמרותיו במשטרה הודעותיו של הנאשם בחקירותיו במשטרה, הוגשו לעיוננו בהתאם למתווה הדיוני, והוא לא העיד בבית המשפט. בהודעתו הראשונה (מיום 10.11.24) (ת/7) מסר הנאשם כי יש לו בעיות ברגליים בעקבות שני אירועי ירי שהיו בעבר הלא רחוק. הנאשם אישר שהטלפון שנתפס עליו (אייפון) שייך לו מזה חודשיים וחצי ולדבריו רק הוא וילדיו מכירים את הקוד לטלפון שלו (שם, ש' 62), ועוד הוסיף כי הוא נמצא כל היום ברהט, ורוב היום בביתו. הנאשם מסר כי ביום שבת ה- 9.11.24 ניסה לנסוע לדהרייה לרופא בשם טלב, מומחה ל"עצב רגליים". לטענתו, בסביבות השעה 13:30 יצא לכיוון דהרייה יחד עם בן דודה שלו בשם חסן אלפיניש (להלן- חסן), ברכב פורד פוקוס בצבע כסף של חסן (להלן- רכב הפורד), כשחסן נהג, אולם בשל פקקים וסגרים של הצבא בכניסה לדהרייה הם לא נכנסו וחזרו לרהט. הנאשם סירב למסור את הטלפון של אותו חסן וטען כי לא קבע תור לרופא אלא ניסה להגיע אליו ללא הפניה. הוא הסביר כי המרפאה נמצאת במרכז העיר דהרייה. הנאשם אישר כי פגש את הנאשם 2 יומיים קודם בשיג וכך גם אולי יום קודם, ועוד אישר גם כי הוא מסתובב כמעט כל הזמן עם כובע על ראשו. כשהוצגה לו תמונת המתלונן לא זיהה אותו. הנאשם זיהה את רכב ההונדה שבו נעצר נאשם 2 כרכב המשפחה, וציין כי בעצמו נסע ברכב זה יומיים קודם לחקירה לבאר-שבע, משם לתל שבע, לשגב שלום ובחזרה לרהט (שם, ש' 172). הנאשם שלל שנתן את הרכב יום קודם לנאשם 2. לדבריו נתן לו אותו יומיים קודם (דהיינו ב- 8.11.24 – א.ב.ג.). הוא שלל שביצע ירי לעבר המתלונן ועמד על כך שאינו מכיר אותו בכלל. בהודעתו השנייה (מיום 17.11.24) (ת/8) שמר הנאשם על זכות השתיקה. כך, גם כשהוצג לו שרכבו של חסן, שגם מכונה "פוקסי", נראה עובר את מעבר מיתר בשעה 14:44 ביום שבת, בעוד הוא אוכן ביישוב אשכולות כבר בשעה 13:27, כלומר שהם לא נסעו יחד כפי טענתו, וכן כשהוצג לו שחסן בעצמו טען שפגש אותו לראשונה בשטחים באותו יום, ואף שנאשם 2 טען שהוא זה שהגיע עם חסן ברכבו לדהרייה - שמר הנאשם על זכות השתיקה ולא השיב על כך. בהמשך הוצגו לנאשם ראיות בדמות תיעוד של מעבר רכב ההונדה (שלדבריו שייך למשפחתו) לשטחים בשעה 13:09, והוצגה לו תמונה של מכשיר האיתור עם כרטיס הסים שצילם המתלונן, וכשנמסר לנאשם שלמכשיר יש אפליקציה לניתוח נתונים ומעקב המותקנת בטלפון שלו ומקושרת לסים שנמצא בתוך מכשיר המעקב, חייך, שמר על זכות השתיקה ולא הסביר מדוע יש אצלו בטלפון אפליקציה המקושרת למכשיר מעקב שהותקן אצל המתלונן. בהמשך הוצגו לנאשם נתונים ממחקרי התקשורת, והתכתבויות עם חסן לגבי התקנת מכשיר המעקב, והוטח בו כי הוא שעקב אחר המתלונן וירה בו ופצע אותו, ולאחר מכן העביר את רכב ההונדה לנאשם 2 וחזר לישראל עם אותו חסן, ושברכב ההונדה נתפסו אקדח וכדורים, והנאשם המשיך לשמור על זכות השתיקה. הנאשם המשיך שלא להשיב ליתר השאלות שנשאל הנוגעות לדברים שנמצאו במכשיר הטלפון שלו ולקשר עם המתלונן. בהודעתו השלישית (מיום 23.11.24) (ת/9) הוצגו לנאשם ראיות נוספות שנאספו בינתיים, לרבות מיקום מכשיר הטלפון שלו בזירות שני האירועים, ותוצרי מעבדת הנשק, והנאשם המשיך ושמר על זכות השתיקה. אציין כי במהלך העימות עם המתלונן (ת/5), אמר הנאשם למתלונן "מאהר אני לא מכיר אותך ולא יודע מי שלח אותך, ולא מכיר אותך אישית, יש לי ילדים לגדל אותם, למה אתה עושה לי ככה. אני יודע ששלחו אותך אנשים, גם מאהר יודע מי, מי שלח אותך ודבר עם החוקרים" (ת/5). עדים וראיות נוספים לצד גרסתו של המתלונן, הוגשו לבית המשפט בהסכמה הודעותיהם של עדים ביחס לאירוע במכון השטיפה או לחלקים ממנו: כך הוגשה הודעתו של אכרם א. (ת/23), בעל מכון השטיפה בדהרייה (להלן- אכרם), שעמד בקרבתו של המתלונן בעת הירי, ראה את הירי ואף את היורה. אכרם גם הראה לחוקרים שהגיעו למקום היכן התרחש האירוע, היכן עמדו כל אחד מהמעורבים, מה ראה ומה שמע. אתייחס לעדותו זו במסגרת סקירת הראיות לחיזוק. אציין כבר כעת כי במסגרת מוצגי המדיה שהוגשו, הוגש גם שחזור שנערך עם אכרם במכון השטיפה, בסמוך לאחר הירי (דיסק ת/43, קובץ 23; להלן- השחזור). פארס אבו סולב (להלן-פארס) הוא האדם שלקח את המתלונן ברכבו ממכון השטיפה למעבר מיתר כשהוא עם "חוטים על הרגליים". לדבריו, בדרך הזמין אמבולנס. פארס ציין כי המתלונן היה פצוע ברגליים וירד לו הרבה דם, והוא לא אמר לו מי פצע אותו אלא ביקש שיזדרז (ת/25, ת/1). עד נוסף הוא אחיו של המתלונן, חאלד אלאטראש (להלן-חאלד) שלפי הודעתו נסע לבקשת המתלונן ביום 10.11.24 למכון השטיפה וקיבל את מכשיר ה- GPS בצבע שחור מאכרם ומסר אותו לאח נוסף בשם זוואד שהעבירו למשטרה. לדבריו, חיפשו את הסים אך לא מצאו (ת/24). חאלד אף מסר כי משפחתו קיבלה איומים ממשפחת אלעתאיקה, שגם ירו על ביתם כחודשיים לפני שירו במתלונן אך לא ברור מי ביצע את הירי. מההודעה ת/24 עולה כי החוקר פקד אביעד בלמס התקשר במעמד גביית העדות של חאלד למתלונן, שאמר לו שהוא צילם את הסים ואת מכשיר המעקב ביום האירוע בדהרייה ומסר את הצילומים לשוטר סמי שגבה ממנו את העדות בבית החולים. אציין כי חאלד אף מסר לחוקר סמי מזרחי שני תרמילים עטופים בנייר טואלט, שלדבריו אסף בכיכר ליד עומר כבר ביום שבת 9.11.24 בבוקר (ת/24, הודעה ראשונה מיום 12.11.24). תרמילים אלו נמסרו על ידי החוקר סמי מזרחי לחוקר טדלה (ת/27), אולם אין אינדיקציה מה עלה בבדיקתם. כאמור הוגשו גם הודעות נאשם 2 אליהן אתייחס בהמשך. מעבר לעדויות שהוגשו, הגישה המאשימה גם מסמכים רבים מתיק החקירה, בהם אעסוק במסגרת הדיון: כך הוגשו ראיות הנוגעות לתפיסות מוצגים בשטח, חיפושים שנעשו ברכבים, חוות דעת הנוגעות לאקדח שנתפס ברכב ההונדה שעמו הגיע נאשם 2 למחסום מיתר, וכן חוות דעת מז"פ בנוגע לממצאים מרכבו של המתלונן. עוד הוגשו ראיות מ"עין הנץ" בדבר תנועות הרכבים בהם נסעו הנאשמים ביום האירוע בדהרייה (ת/14), וכן דוחות מחקרי תקשורת לגבי הטלפונים של שני הנאשמים וכן של הסים שהיה במכשיר המעקב (ת/16 עד ת/18). בנוסף, הוגשה פעולת איכון שביצעו החוקרים ביחס למכשיר הטלפון של הנאשם ביום 9.11.24 (ת/21). במסגרת מחקרי התקשורת הוגשו גם ממצאי פריקת מכשיר הטלפון של הנאשם (ת/38 ות/39) וכן דוחות סלברייט ותמונות שהוצאו ממכשיר הטלפון של הנאשם, לרבות התכתבויות שלו עם נאשם 2 ועם אנשים נוספים אחרים (ת/41, ת/41א, ת/42). בנוסף, הוגשו בהסכמה גם המסמכים הרפואיים מבית החולים סורוקה, אליו הובא המתלונן (ת/61). ממסמכים אלו עולה כי המתלונן נקלט בחדר המיון ביום 9.11.24 בשעה 14:28, התקבל לחדר טראומה בשל פצעי ירי לגפיים תחתונות, בהכרה מלאה ויציב המודינמית ונשימתית, ובשעות הערב הועבר למחלקה לאורטופדיה. בבדיקתו נמצאו קטיעה בקצה אצבע 3 ביד ימין; בירך רגל שמאל פצע כניסה ויציאה בחלק דיסטאלי ודמם מינימלי, חתך 10 ס"מ רוחבי בפיזור טיביאל טוברוסיטי (בחלק העליון של עצם השוק), ושבר מרוסק פתוח בירך; ברגל ימין בטיביה (עצם השוק) קדמית נמצאו פצעים נקודתיים של כניסה ויציאה, ללא דמם, בכף הרגל בבסיס הבוהן נמצא פצע כניסה ויציאה, וכן לצרציות (קרעים) בכף רגל; ללא פגיעה בכלי דם. המתלונן עבר בבית החולים שלושה ניתוחים ושוחרר ביום 12.11.24. בסיכום האשפוז צוין כי בגפה התחתונה השמאלית בירך יש שבר מרוסק (פתוח) עם מספר רב של גופים זרים מתכתיים, המטומה ותפיחות ברקמות רכות, גופים זרים מתכתיים גם בחלק מהשוק, וכן שרידי החבלה במפרק הברך. דיון והכרעה אופן ההכרעה וסלעי המחלוקת כאמור, לאחר שנשמעו עדות המתלונן ועדותם של שני שוטרים, הסכימו הצדדים כי כל המוצגים יוגשו בהסכמה וכי לאחר מכן יטענו משפטית לגבי הראיות (עמ' 95, דיון מיום 20.1.26). הראיות שבתיק הן אם כן אלו שהוגשו עד להצגת ההסדר הדיוני, לרבות הודעות החוץ של המתלונן ושל שני הנאשמים, ואליהן התווספו המוצגים שהוגשו במסגרת תיק המוצגים, ולא נשמעו עוד עדים, אף לא במסגרת פרשת הגנה. נוכח המחלוקות שבין הצדדים, הכרעת דין זו תעסוק קודם כל בשאלת זיהויו של הנאשם כמי שירה לעבר המתלונן בכל אחד משני האירועים; וככל שיוכרע כי הנאשם הוא שביצע את הירי (באחד או יותר מהאירועים), תיבחן שאלת היסוד הנפשי שלו, דהיינו מה היתה כוונתו בעת ביצוע הירי – האם לשם המתת המתלונן כפי טענת המאשימה באירוע במכון השטיפה, או "רק" כדי לגרום לו לחבלה, כטענתה החליפית של ההגנה (בכפוף לזיהוי הנאשם כיורה) בשני האירועים. העדות המרכזית הקושרת את הנאשם כמי שביצע את הירי בשני האירועים, היא עדותו של המתלונן. אלא שכאמור, המתלונן לא התייצב מרצונו להעיד בבית המשפט והיה צורך במעצרו לשם כך במסגרת צו הבאה, ואף במהלך עדותו לא שיתף המתלונן פעולה עם מי מב"כ הצדדים וטען כי אינו זוכר מאומה. לאחר שהמתלונן הוכרז כעד עויין, הוגשו אמרות החוץ שלו לפי סעיף 10א(א)(3) לפקודת הראיות. בסיכומיו, טען הסנגור כי יש קושי לבסס את הרשעתו של הנאשם על סמך הודעותיו של המתלונן במשטרה, וכי הן "בעייתיות", אי אפשר לסמוך עליהן ואי אפשר להאמין להן באופן מלא, ועל כן יש לתת להן משקל נמוך מבחינה ראייתית. כך למשל הפנה הסנגור לעובדה שהמתלונן זיהה בתחילה את נאשם 2 באירוע בדהרייה ואף ציין כי הוא צילם את האירוע, אולם בהמשך כשהחוקרים הטיחו בו שנאשם 2 לא היה באירוע, החל המתלונן לתת תשובות לא ענייניות ולסטות מהנושא. לטענת הסנגור, עובדה זו, שהמתלונן זיהה, כביכול, בביטחון רב את נאשם 2 באירוע במכון השטיפה, שידוע כי לא היה בו, אינה מאפשרת לתת אמון בגרסת המתלונן ובזיהויו את הנאשם כמי שירה בו, שהרי לא סביר שגרסתו תהיה שקרית ומסולפת לגבי נאשם 2 ולגבי הנאשם תהא מהימנה ואותנטית. נטען עוד כי במהלך עדותו של המתלונן בבית המשפט הוא לא נתן הסבר מניח את הדעת לסתירות הנוגעות לזיהויו השגוי את נאשם 2 באירוע במכון השטיפה. הסנגור טען עוד כי יכולת הזיהוי של המתלונן את הנאשם נמוכה, שכן האירוע בכיכר ליד עומר התרחש במשך מספר שניות כשהמתלונן נוהג ברכב, בשעה 23:00 בשעת חושך כשהתאורה לא טובה, והיורים חבשו כובעים; ולגבי האירוע השני (בדהרייה), הוא התרחש מספר שניות, כשהיורה היה עם כובע גרב לפי טענת המתלונן, והוא עצמו היה עסוק בבריחה ממי שירה בו ורץ להתחבא מאחורי מקרר. עוד הפנה הסנגור לסתירות הפנימיות הנובעות מעדותו של המתלונן ביחס לכוונת היורה, כשלטענתו, מבין שלל הודעותיו של המתלונן רק באחת הוא ייחס לנאשם שאמר את הביטוי "אני אהרוג אתכם", (לאחר שכטענת הסניגור "תיקן" עצמו, כשתחילה השתמש בביטוי "אזיין אתכם" או "אגרום לכם לשבת על כסא גלגלים"), כאשר גם אכרם לא העיד ששמע דבר שאמר היורה, פרט לקריאתו בשמו של המתלונן. על כן, תהה כיצד ניתן להאמין דווקא לגרסה אחת מתוך שלוש, ולבסס דווקא עליה ממצא מפליל. הרשעתו של נאשם על סמך אמרות חוץ של עד שלא העיד בבית המשפט, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות שמועה, מהווה אתגר. לא בכדי הכלל הוא שעד מוסר את עדותו במישרין באופן מילולי מעל דוכן העדים, מול בית המשפט. כך יכול בית המשפט לבחון באופן בלתי אמצעי את התנהגותו של העד ואת אותות האמת העולים מאופן העדות, בחקירה ראשית ובמסרקות החקירה שכנגד, שהיא המכשיר היעיל לצורך חשיפת האמת. ככל שהעדות נמסרת בכתב, והצדדים מסכימים כי היא מהווה ראיה לאמיתות תוכנה, הרי שאין קושי מהותי בכך. הקושי מתעורר, כפי ענייננו, כאשר הצדדים אינם מסכימים לתוכנה של אמרת החוץ, והעד שמסר אותה אינו מעיד באופן אפקטיבי בבית המשפט. תכלית סעיף 10א לפקודת הראיות, כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, בהגשת אמרת חוץ של עד, במקום עדותו בבית המשפט, הינה להתמודד עם מצבים שבהם לא ניתן להעיד את העד, או במצבים שבהם העד אינו מעוניין להעיד או שנבצר ממנו, או שהוא בוחר לשתוק בבית המשפט, בין היתר בשל לחץ או איומים המופעלים עליו לחזור בו מדברים שמסר בחקירה במשטרה או להימנע מלשוב עליהם בבית המשפט. בשל כך יצר המחוקק את האפשרות להשתמש בהודעה שנמסרה בשלב החקירה, לפני שהיה סיפק בידי המעוניין בדבר להפעיל לחץ או איום (דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661, 671 (1993)). עדות שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית, היא מעצם טיבה "עדות חסרה". על כן, לצד הוראות הנוגעות לקבילות אמרת חוץ (הוראות המנויות בסעיף 10א(א) ו- (ב) לפקודת הראיות), נקבעו הוראות שעניינן אופן שקילת אמרת החוץ ומידת הסתמכותו של בית המשפט עליה לשם הרשעתו של הנאשם. כך נקבעו בסעיף 10א(ג) המבחנים לשם העדפת אמרת החוץ על פני העדות במשפט (לרבות העדר עדות אפקטיבית): "(ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו." ובהמשך, בסעיף 10א(ד) נקבע הצורך בתוספת ראייתית לאותו "חסר בעדות" הנובע מהיעדר חקירה נגדית. "(ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה." אם כן, לצד העדפת העדות המלאה והאפקטיבית בבית המשפט, נקבעו בחקיקה כללים שתכליתם להתמודד עם מצבים של עדות לא אפקטיבית, וזאת תוך זהירות הנדרשת מעצם כך שהחלופה היא במסגרת חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה; תוך שימוש במבחנים הנוגעים להתנהגות העד ולאותות האמת במשפט, למול נסיבות מתן האמרה וכלל נסיבות העניין. בכל מקרה, קביעת משקלה הסגולי של העדות נותרת להכרעת בית המשפט בשים לב בין היתר לסיבות בעטיין נמנעה החקירה הנגדית ולמידת השתלבותה של העדות במכלול הראיות בתיק, וככל עדות אחרת, תוך בחינתה הפנימית והחיצונית של האמרה כאמינה וכמשקפת את האמת. ההסתמכות על עדות שכזו לשם הרשעה הינה אך ורק בכפוף למסקנת בית המשפט כי אמרת החוץ משקפת את האמת, ובכפוף גם לכך שיש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. זאת ועוד: בהתאם לסעיף 10א(ג), ככל שבית המשפט מקבל הודעת חוץ, הרי שדינה כדין כל עדות, ובכלל זה גם ניתן לפצלה ולקבל חלקים ממנה בעוד אחרים לדחות כלא מהימנים (ראו גם: י. קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, בעמ' 396 (2009)). כיוון שעדותו של המתלונן בבית המשפט לא היתה אפקטיבית, אבחן את אמרות החוץ שלו, גם למול התנהגותו בבית המשפט, ולאחר מכן אבחן את החיזוקים לאמרות אלו, לרבות השתלבותה במארג הכללי של הראיות בתיק. התרשמות מעדות המתלונן ומאמרותיו במשטרה כאמור, המתלונן לא שיתף פעולה בעדותו בבית המשפט. קשה היה שלא להתרשם מהעובדה שהמתלונן הגיע בעל כורחו להעיד, לאחר שזומן כדין ולא התייצב לדיונים עד שנעצר במסגרת צו הבאה. מהתנהגותו של המתלונן במהלך העדות, ניכר היה כי הוא מפחד למסור עדות, והוא אף נמנע מיצירת קשר עין עם הנאשמים, על אף שלטענתו אינו יודע מי הם והתעקש שמעולם לא ראה אותם (עמ' 30): "ש : ... מי זה האנשים שיושבים מולך עכשיו בתא הנאשמים? ת : אני לא יודע. כב' הש' גילת שלו : אתה לא מסתכל עליהם, אתה מסתכל הצדה והוא שואל אותך על מי שיושב שם. לא, שם. כב' הש' פאני גילת כהן : מולך. עד, מר מאהר...: אני לא יודע." המתלונן אמנם ציין שאינו מפחד אלא פשוט "לא זוכר" בשל תאונה שעבר כחודש לפני העדות, אלא שלא רק שלא הוצג כל מסמך התומך בהיותו מעורב בתאונה כלשהי, המתלונן אף ציין שלא פנה לבית חולים ושאין לו מסמכים רפואיים לגבי התאונה (עמ' 26). מנגד, לשאלות בית המשפט, המתלונן כן "זכר" באופן מפורט יחסית את פרטי אותה תאונה (עמ' 52), ואף ידע לומר שיש לו פציעה ברגל וידע לומר שיש לו ברגל "מתכת" (עמ' 24). עוד ידע המתלונן להשיב על שאלות הנוגעות למקום עבודתו ב"קצבייה", לרבות העובדה שעבודתו מתבצעת בעמידה ובלא שהוא סובל מכאבים (עמ' 30-29). לא נעלם מעיני כי המתלונן טען בבית המשפט כי כבר בילדותו סבל מבעיות זיכרון בגלל תאונה שעבר אז, אולם לא רק שלא היו לכך תימוכין, הוא גם לא ציין זאת בשום הודעה שלו במשטרה. בכל מקרה, גרסתו של המתלונן בבית המשפט בדבר לקות בזכרון כבר מילדותו אינה מתיישבת עם האמרות המתועדות של המתלונן, כמו גם העימותים, בהם ניכר כי אינו מתקשה בזכרונו, ואף שפת העברית שגורה בפיו. התרשמותי בדבר פחדו זה של המתלונן מלהעיד מתיישבת עם עדותו ביחס לאירוע הירי בכיכר ליד עומר, כפי שמסר במשטרה, שלפיה כבר כשראה בפעם הראשונה את הנאשמים עומדים בכיכר "אני התחלתי להיות בפחד", וזאת עוד לפני שעשו משהו, עד כדי שחש צורך לברוח. תחושה זו מתיישבת גם עם העובדה שהמתלונן לא רצה להגיע למסור עדות בבית המשפט וכאמור היה צורך בצווי הבאה ובמעצרו. כך המתלונן בעצמו הודיע בבוקר העדות לתובע שלא יגיע, למרות הכנה לעדות שעבר יום קודם לכן (פרוט' מיום 20.10.25), וגם בישיבה שלאחר מכן הצהיר התובע כי שוחח עם המתלונן והוא הודיע שהוא לא מתכוון להגיע להעיד, ולדברי התובע הוא חושש להגיע (פרוט' מיום 28.10.25). כפי שפורט לעיל, המתלונן מסר את שמותיהם של הנאשמים כבר לשוטר הראשון שפגש במחסום מיתר, כשעה לאחר הירי, בשבתו באמבולנס, וכבר אז מסר המתלונן בפני השוטר תיאור של אירוע הירי, את מיקומו (במכון השטיפה), את האופן שבו נורה (ברגליו) וציין כי הוא מכיר את היורים וידע לומר את שמותיהם של שני הנאשמים (ת/1). גם ביתר הודעותיו ובמהלך העימותים ידע המתלונן למסור את שמות הנאשמים ולזהות אותם, כשלצד זאת ציין בפני השוטר שגבה את הודעתו בבית החולים כי "אני לא מחפש בעיות כל הפגיעות שלי בשתי הרגליים" (ת/2). העובדה שבבית המשפט נמנע המתלונן מיצירת קשר עין עם הנאשמים, וציין כי אינו מכיר אותם אף בלי להסתכל עליהם, וזאת בלי קשר לתוכן עדותו, הותירה בי את הרושם כי הוא מפחד מהנאשמים ומפחד מעצם מתן העדות. העובדה שהמתלונן עמד על כך שאינו זוכר שום פרט מהאירועים, ואפילו לא זוכר את עצם קיומם של האירועים וכיצד נגרמו לו חבלות ברגלו, אינה מתיישבת עם ניסיון החיים ועם העובדה שאין כל אסמכתא לתאונה שטען המתלונן שעבר. כך גם העובדה שהמתלונן טען שאינו זוכר אפילו את שיחת הריענון בפרקליטות כשלושה שבועות לפני העדות אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא כן זוכר מה הוא עושה בחיים, היכן הוא עובד ואיך הוא עובד, ואף זכר לדבריו היטב את פרטי התאונה. מכלל התרשמות זו, אני מסיק כי המתלונן בחר שלא להעיד על האירועים מתוך פחד להעיד, ולא בשל כך שאינו זוכר את האירועים. לצדדים ניתנה הזדמנות לחקור את המתלונן, ואין הכרח כי החקירה תהיה אפקטיבית דווקא. בחוסר רצונו המופגן של העד להתייצב לעדות, גם במחיר מעצר אישי, ובתשובתו של המתלונן "לא זוכר" בכל מה שקשור לאירועים שעליהם מסר בפירוט את הודעותיו, הוא התריס נגד רצונה של התביעה והצורך להביאו להעיד באופן ענייני, ולשם כך בדיוק נועד החריג שבסעיף 10א(א) לפקודת הראיות (ראו: דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661, בעמ' 671 (1993); ע"פ 7679/14 זהאדה נ׳ מדינת ישראל ((15.8.16). קיים פער גדול בין הפירוט הרב שהמתלונן מסר בהודעותיו במהלך החקירה ובין תשובותיו המתחמקות של "לא זוכר" לגבי כל חלקי האירוע ואף לעצם קיומם של האירועים. כיוון שלגבי עצם מתן האמרות לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, הרי שבכך התמלאו תנאי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. על כן, כל אמרות החוץ שמסר המתלונן קבילות, החל מהמזכר שערך השוטר סואעד שפגש אותו במחסום, דרך הודעותיו שלו והמשך בעימותים שערך עם הנאשמים (ת/1 – ת/6). אשר לבחינתן הפנימית של אמרות המתלונן, הרי שיש לקראן בשים לב לכלל הנסיבות: האמרה הראשונה שנמסרה בפני השוטר סואעד כשעה לאחר הירי, היתה אמרה ספונטנית שניתנה לשוטר כאשר המתלונן נמצא כבר על האמבולנס. המתלונן היה במצב מטושטש מתרופות, לאחר שאיבד דם וחולץ ברכבו על ידי אדם שלא הכיר קודם לכן (פארס). מעבר לדוח הפעולה (ת/1) נראית היטב מסירת האמרה במצלמת הגוף של השוטר סואעד, וניכר כי המתלונן מסר את מלוא פרטיו האישיים, את מיקום האירוע ואת שמות הנאשמים כמי שירו בו (קובץ 2 בדיסק המדיה הדיגיטלית ת/43). העובדה שהמתלונן לא מסר לפארס בדרך מי פצע אותו, אלא רק ביקש ממנו שיזדרז בנסיעה מלמדת כי המתלונן חשש לגורלו או שהיה כאוב מאוד, כפי שמסר פארס - "הוא לא יכל לדבר, רק אמר לי 'תזדרז, תזדרז' וזהו." (ת/25). אמרה זו, בנסיבות שנמסרה כאמור, מהווה ראיה עצמאית ובעלת משקל נפרד וגבוה, כחריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה גם לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות, הקובע כי - "10. עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: (1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;" נסיבות מסירת האמרה על ידי המתלונן, כשהוא פצוע, כשעה וחצי לאחר האירוע, באמבולנס, בהזדמנות הראשונה, בדרגת פירוט גבוהה את מעשי הנאשם תוך נקיבה בשמו, וזאת כשאין למתלונן כל זמן, פניות ואינטרס לטפול על הנאשם עלילת שווא, כל אלו מחזקות את מהימנות גרסתו זו ואת המסקנה כי מדובר בדיווח אמת. לא בכדי נקבע בפקודת הראיות ובפסיקה, כי אמרה של קורבן עבירה שנמסרה בסמוך לאירוע, מהווה חריג לכלל האוסר עדות שמיעה וקבילה גם לגבי תוכנה (הכלל של "רס גסטה", וסעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות). המתלונן המשיך ותיאר את חלקו של הנאשם באופן עקבי בכל הודעותיו ואף בעימות עם הנאשם. זאת, הן לגבי האירוע הראשון של הירי בכיכר ליד עומר ביום שישי בערב (8.11.24) והן באירוע השני למחרת במכון השטיפה בדהרייה. תיאורו של המתלונן את אופן התרחשותם של שני האירועים היה עקבי לאורך כל הודעותיו. בהודעתו הראשונה בבית החולים (ת/2) כבר הסביר המתלונן במפורט איך התרחשו הפגיעות ברכבו באירוע הראשון, לרבות הפגיעות במשענת הראש, וזאת עוד לפני שידע על דוח המז"פ שגילה זאת. המתלונן ידע לומר גם דעתו אשר למניע לאירועים - רצונו של הנאשם לקבלת דמי חסות בגין העסק של משפחת המתלונן בשכונת מגוריו של הנאשם ברהט. העובדה שהמתלונן הטיח בעימות עם הנאשם את הדברים, ללא חשש, באופן בטוח, וזאת על אף התנגדותו הנחרצת של הנאשם וצעקותיו של הנאשם על המתלונן, במיוחד כאשר יש ביניהם פער גילים משמעותי (המתלונן בן 19 והנאשם בן 35), מהווה אף היא אינדיקציה למהימנות גרסתו של המתלונן, הן בהקשר של אופן התרחשות הדברים והן בהקשר לזיהויו של הנאשם כמי שירה בו. כך גם בטחונו של המתלונן לגבי זיהוי נאשם 2 כמי שירה בו באירוע בכיכר ליד עומר, כשהוא מטיח זאת בנאשם 2, שמצדו טען שכלל אינו מכיר את המתלונן ולא היה באירוע זה. כפי שיפורט להלן, העובדה שנאשם 2 לבסוף הודה במסגרת הסדר טיעון עמו, אינה ראיה המסבכת כשלעצמה את הנאשם, אולם יש בה כדי לתמוך ולאשש את גרסת הזיהוי של המתלונן לגבי אירוע זה, על אף הניסיונות לערער את בטחונו במהלך העימות, ואת יכולתו לזהות את היורים באותו אירוע. בחינת זיהוי הנאשם על ידי המתלונן מעבר לבחינת עדות המתלונן עצמה, ובטחונו של המתלונן בזיהויו את הנאשם בשני האירועים, נדרש לבחון את הזיהוי עצמו ואת משקלו. הזיהוי על סמך עדות המתלונן, כקורבן, נבחן על פי אמות מידה סובייקטיביות (אמינות המתלונן עצמו) ואובייקטיביות (היכולת לסמוך על הזיהוי עצמו), וזאת על מנת להבטיח כי לא תתרחש טעות כתוצאה מזיהוי שאינו נכון, לרבות בשל טעות כנה. כך, נפסק כי הגם שאמינותו של העד המזהה קריטית והכרחית, היא עדיין אינה מספיקה ויש לבחון את מהימנות הזיהוי עצמו במידה שאינה מותירה ספק (ע"פ 6508/02 פלוני נ' מדינת ישראל (6.2.03)). ביחס לאמינות גרסתו של המתלונן במשטרה, התייחסתי לעיל ולטעמי לא הונח כל ספק בדבר שכנועו של המתלונן בזיהוי הנאשם בשני האירועים, ועדותו אמינה עליי, ככזו שאין בבסיסה שקר או עלילה. בהתאם לכך, אמשיך ואבחן לפי אמות מידה סובייקטיביות האם ניתן לסמוך על זיהוי המתלונן את הנאשם כמי שירה בו, שמא הוא טעה בזיהוי, בין מתוך הסח דעת, ובין משום טעות או מגבלה אחרת. ראו לעניין זה ע"פ 3055/18 אבו רקייק נ' מדינת ישראל (4.8.2020), שם נקבעו המבחנים לקביעת מהימנותה ומשקלה של ראיית הזיהוי: "כדי לגשת למלאכה נראה לי שנכון יהיה להסתייע במבחן כפול – פנימי וחיצוני. המבחן הראשוני הוא בחינה פנימית של עדות הזיהוי. השני, בחינה חיצונית. הראשון יחייב כניסה לתוך פרטי העדות: מידת בהירותה, קיומן של סתירות או היעדרן, תוכן העדות ובאיזה מידה בית משפט מאמין שהעד מתאר את מה שאכן ראו עיניו. לא הרי עד שטען כי הוא בטוח בעדותו ב-"30%" כהרי עד שבטוח בעדותו ב-"99%". בית המשפט יכול לדחות את עדותו של עד מזהה על פי המבחן הפנימי, כגון קביעה שהעד מטעם התביעה משקר וכלל לא היה במקום הזיהוי. במקרה כזה העדות לא תסייע לתביעה. ברם, אף אם העדות מתקבלת מבחינה פנימית, עדיין יש צורך במבחן השני – בחינה חיצונית. דרכה בית משפט בוחן, בהנחה שהעד אומר אמת, מה המשמעות שיש לתת לעדות ומשקלה: נתונים אישיים של העד, נסיבותיו אירוע הזיהוי, היכרות מוקדמת בין העד לחשוד, תנאי הראות והתאורה, המרחק והזווית ממנה בוצעה הזיהוי ועוד. ודוגמה אחרונה – האם יש בתהליך הזיהוי פגם שעלול להפחית ממשקלו..." (הדגשות במקור – א.ב.ג). הדברים הורחבו בהמשך בע"פ 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל (30.7.23), שם התייחס בית המשפט העליון גם לכוחה של עדות הזיהוי המבוססת על הכרות מקדימה של העד המזהה: "זיהויו של הנאשם על-ידי עד ראייה הוא, לכאורה, זיהוי אמין יותר מאשר הסתמכות על כל הסקת מסקנות נסיבתיות כאלו ואחרות, שהרי עד הראייה חזה בעיניו במעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה והוא מעביר את התרשמותו זו לבית המשפט. אולם, יתרונה זו של עדות הראייה – אליה וקוץ בה – בהיותה למעשה עדות סברה הנסמכת על יכולת ההבחנה של העד בחושיו... במרוצת הזמן, פותחו בפסיקה מספר מבחנים על מנת להתמודד עם המורכבות הראייתית הנלווית לעדות הזיהוי, ובפרט כלפי שתי נקודות התורפה של עדות זו – זיהוי שקרי וטעות בזיהוי... המבחן הראשון, מתמודד עם חשש מפני זיהוי שקרי ובמוקדו בחינה סובייקטיבית שעניינה מהימנות העד המזהה וכנות העדות. בתוך כך, ייבחנו 'פרטי העדות: מידת בהירותה, קיומן של סתירות או היעדרן, תוכן העדות ובאיזה מידה בית משפט מאמין שהעד מתאר את מה שאכן ראו עיניו'... המבחן השני, מתמודד עם חשש מפני טעות בזיהוי ובמוקדו בחינה אובייקטיבית של מהימנות הזיהוי כשלעצמו ונכונות העדות, ובמסגרתו ייבחנו הנסיבות והתנאים שאפפו את הזיהוי ובכללם, תנאי הזיהוי – זווית הראייה, תנאי הראות ומצב התאורה; היכרות מוקדמת בין העד לבין החשוד; נתונים אישיים של העד; משך הזמן שנחשף העד לחשוד; וכן ההשתייכות האתנית-חברתית של החשוד ושל העד... לא בכל מקרה נדרש מסדר זיהוי, וכך הוא כאשר ישנה היכרות מוקדמת בין עד הראייה לבין הנאשם. במקרים אלו, אין מדובר בזיהוי של הנאשם כי אם בהצבעה עליו הנסמכת על מהימנותו של העד תוך התחשבות בתנאי זירת האירוע ומהימנותה של עדות הזיהוי בהתאם לשני המבחנים המפורטים לעיל... כוחה של ההיכרות המוקדמת נעוץ בכך שביכולתה להפחית את הסיכוי לטעות כנה בזיהוי... ההיכרות המוקדמת מאפשרת גם להתגבר על משך הזמן שבו נחשף עד הראייה לנאשם. יחד עם זאת, ברי כי האפשרות להסתמך על מהימנות עד הראייה אשר לו היכרות מוקדמת עם הנאשם, עומדת ביחס ישיר למידת ההיכרות שבין השניים..." (הדגשה שלי – א.ב.ג) אשר למבחן הסובייקטיבי (יכולותיו האישיות של המתלונן) - לא הונחה בפניי כל תשתית שתבסס את אפשרות הטעות של המתלונן בזיהויו של הנאשם. המתלונן ציין כי הוא מכיר את הנאשם, אשר הגיע אליו לא פעם לבית העסק כדי לאיים עליו, ובלשונו "את אמיר עתאיקה אני מכיר כבר ארבעה חודשיים מרהט יש לנו עסק של ירקות ברהט וכול הזמן אמיר היה יורה על העסק... אולי רוצה כסף... יזיד בן דודו של אמיר והם ביחד תמיד אני מכיר אותם מהעסק שלנו ברהט", והמתלונן אף ידע לציין את גילם המדוייק (ת/2; השגיאות במקור – א.ב.ג.). ואף בהודעתו השנייה ציין המתלונן כי הוא מכיר את הנאשם ואת הנאשם 2 מכך ש"היה לנו 5 שנים חנות ברהט של ירקות ופירות ליד רוזן ממתקים אמיר ויזיד היו כמה פעמים בחנות רצו לקחת בחינם פרוטקשיין וראיתי אותם המון פעמים במתוקים של רוזן, וגם אני מכיר אותם מרהט" (ת/3 ש' 14-11). המתלונן חזר על תיאור זה של היכרות גם בהודעתו השלישית (ת/4), ואף בעימות שנערך בינו לבין הנאשם (ת/5). אציין כי הגם שהנאשם טען כי אינו מכיר את המתלונן, בעימות ביניהם לא רק שהמתלונן הביע בטחון בהיכרותו ובזיהויו של הנאשם כמי שירה בו, הוא גם פנה אליו והטיח בו: "למה אמיר, אתה יורה עליי, מה עשיתי לך? הסכסוך התחיל לפני חצי שנה. ואמיר איים שהוא רוצה לקחת כסף 'בחאווה'". כאמור, המתלונן הסביר את ההכרות ביניהם סביב חנות הירקות של משפחתו, ותגובת הנאשם הייתה כי שמו מילים בפניו של המתלונן וכי הוא יודע היטב מי שלח אותו. אציין, כי מקובלת עליי גרסתו העקבית של המתלונן במשטרה לפיה הוא מכיר את הנאשמים מספר חודשים על רקע הגעתם לחנות משפחתו ברהט ורצונם לקבל כסף. אדרבא, אילו לא היה מכיר אותם, קל היה לו יותר לומר שאינו יודע מי ירה בו, וזאת על אף שהבהיר כי הוא חושש כבר בשלב הראשון של מסירת הודעותיו וכי אינו "מחפש בעיות". גם על דוכן העדים בחר המתלונן לומר כי אינו זוכר את האירוע, ולא כי אינו מכיר את היורים. משכך, שוכנעתי כי ישנה היכרות מוקדמת בין המתלונן והנאשמים. אזכיר, כי המתלונן ציין את פרטיהם של הנאשמים כבר באמבולנס, ופשיטא כי הדבר מבוסס על זיהויו אותם, לרבות הזיהוי הוודאי של הנאשם באירוע ליד כיכר עומר, כשהסבריו ביחס לנאשם 2 מבוססים על זיהויו באירוע זה יחד עם הנאשם. בסיכומיו, טען הסנגור כי אין לתת משקל רב לעימות נוכח האופן שבו נערך. אינני מקבל טענה זו. אכן, ראוי היה שהעימות ייעשה פנים מול פנים, אולם עימות כזה כפוף גם לאפשרות מעשית לביצועו ולרצון המתלונן. בסופו של דבר יש לבחון את העימות לגופו ומה תועלתו הראייתית. בענייננו, העימות מתועד באופן ברור בקובץ 89 בדיסק ת/43. ניכר בעימות כי הנאשם והמתלונן רואים זה את זה באופן ברור. המתלונן אכן מזהה היטב את הנאשם (נומרטור 03:35), מטיח בו את פרטי האירועים וכאמור אף שאל את הנאשם שוב ושוב מדוע הוא עשה לו את זה. ניכר היטב כי המתלונן לא זו בלבד שמזהה את הנאשם, הוא גם מסביר את המניע ואת הקשר לעסק ירקות "גן עדן" בשכונה של הנאשמים ברהט. יתרה מכך, המתלונן הטיח במהלך העימות בנאשם גם פרטי אירוע קודם שבו לכאורה ירה על ביתו כחודש וחצי קודם לכן, ואת הטענה שהנאשמים מגיעים אליהם לחנות (נומרטור 17:50). הנאשם, אשר החל את העימות בטענה שהוא כלל לא מכיר את המתלונן, מסיים את העימות בכך שהמתלונן טופל עליו עלילה, "שמו בפיו מילים" וכי המתלונן יודע טוב מאוד מי שלח אותו. ביטויים אלו אינם עולים בקנה אחד עם התכחשות מוחלטת להיכרות עם המתלונן. שהרי אם הנאשם אינו מכיר את המתלונן כלל (כטענתו), איך הוא יודע שהמתלונן יודע מי שלח אותו וששמו מילים בפיו?!. כאן המקום לציין כי אכרם בעדותו תאר כי אותו אדם שהגיע למכון השטיפה, חיפש אחר המתלונן, התקרב אליו וקרא לו בשמו פעמיים "מאהר מאהר" לפני שירה בו. אף עדות זו, שנמסרה מבלי שאכרם ידע את גרסת המתלונן, מתיישבת עם היכרות בין מי שירה למתלונן. במצב זה של הכרות מוקדמת ביניהם, יש לתת משקל רב לזיהויו ולביטחונו של המתלונן בזיהוי הנאשם כמי שעמד מולו, באירוע במכון השטיפה, קרוב ממש בצהרי היום בפנים חשופות. כך גם לגבי האירוע בכיכר ליד עומר, המתלונן היה בטוח בזיהויו של הנאשם יחד עם נאשם 2, וזאת ב"מיליון אחוז" (ת/4, ת/5), וכפי שאפרט להלן, הודאתו של נאשם 2 כי אכן היה חלק מהאירוע, גם אם אינה מסבכת את הנאשם, היא מחזקת את אמינות יכולת הזיהוי של המתלונן באותו אירוע. אשר למבחן האובייקטיבי (תנאי ונסיבות הזיהוי), הרי שעולה מתיאור המתלונן ואף מתיאורו של אכרם כי באירוע הירי במכון השטיפה היורה (שזוהה כנאשם) עמד בעת הירי במרחק של מטר וחצי עד שני מטר מהמתלונן. המקום היה מואר (צהרי היום), וקיימת כאמור הכרות מוקדמת בין המתלונן ליורה, כאשר היורה לא היה רעול פנים. יתרה מכך, עולה כי המתלונן זכר פרטי לבוש של היורה ותיאר את הנאשם בהודעתו (ת/3, ש' 20) כמי שחבש כובע גרב שחור, הרכיב משקפי ראיה, ולבש חולצה שחורה. לדברי המתלונן, הוא אף הסתכל לו בעיניים. כפי שיפורט, תיאור זה דומה מאוד לתיאור של אכרם במהלך השחזור (ת/43, קובץ 23); ויתרה מכך, הנאשם בעצמו ציין כי הוא נוהג ללכת עם כובע (ת/7, ש' 150-145), וכך הוא אכן נמצא בעת מעצרו של הנאשם ביום 10.11.24 הוא תואר כלבוש בבגדים שחורים עם כובע לראשו ומשקפי ראיה (ת/53). אשר לאירוע הראשון (בכיכר ליד עומר), הרי שיתכן שתנאי התאורה היו פחות טובים, כיוון שמדובר היה בשעת לילה מאוחרת סמוך לחצות, והחשיפה הייתה קצרה יותר ואף ממרחק גדול יותר. עם זאת, כאמור, לא נסתרה טענת המתלונן שלפיה "היה אור בכיכר וראיתי אותם בבירור ממש". המתלונן אף תיאר את נסיבות האירוע, כשלדבריו ראה רכב הונדה בצבע דומה לשחור שנסע במקביל אליו ואז הגיע לכיכר לפניו ועצר, ו"אני התחלתי להיות בפחד כי הם עמדו על הכיכר" (ת/3). מתיאור זה ניתן ללמוד כי כבר בעת שהרכב עקף אותו ונעצר, הוא עורר את חשדו של המתלונן, כך שהגיוני כי כבר בשלב זה הוא מיקד את תשומת לבו ברכב ובנוסעים שירדו ממנו, ולכן לא רק מסר זיהוי של הנאשמים, המוכרים לו, אלא גם ידע לספר מאיזה מקום ברכב ירד כל אחד מהם. אציין עוד כי מכשיר הטלפון של נאשם 2 אוכן בשעות הערב בבאר-שבע ולאחר מכן ליד עומר (ת/16), באופן התואם את תנועות המתלונן והתרחשות האירוע. הודאתו של נאשם 2 בכתב האישום בעניינו, אינה יכולה לסבך את הנאשם בביצוע המיוחס לו באירוע הראשון כיוון שאין לזקוף את הודאתו של נאשם 2 לחובת הנאשם. עם זאת, עצם העובדה שנאשם 2 אישר למעשה את עדות הזיהוי של המתלונן לגבי האירוע בכיכר ליד עומר (לגבי עצמו), יכולה לחזק את עדות המתלונן ואת הממצאים והראיות הנוספות. ראו לעניין זה ע"פ 4398/09 חמוד נ' מדינת ישראל (1.8.11): אמת, כאשר אדם מודה במהלך משפטו באישומים המיוחסים לו, אף מקום בו העבירות בוצעו – על פי החשד – יחד עם אחר, אין לראות בהודאתו שלו כעדות המפלילה, מניה וביה, את האחר... אדם העומד בפני הודאה באשמה שוקל בראש ובראשונה את עניינו שלו, וספק אם אותה שעה הוא נותן את דעתו להשלכות הרוחב שיש להודאה על מי שנחשד כי היה שותפו. עם זאת, אין משמעות הדבר כי הודאתו של האחד נטולת ערך במשפטו של האחר... יתכנו מקרים בהם יהיה רשאי בית-המשפט להסיק מסקנות מכך שאחד הנאשמים מאמת בהודאתו את החשדות שיוחסו לו. לא מן הנמנע כי מסקנות אלו יהיו רלוונטיות גם במשפטו של אחר, אף אם אין לראות בהודאת השותף כעדות במשמעותה המקובלת" (הדגשה שלי – א.ב.ג). הודאתו של נאשם 2 בנסיבות אלו, מאששת את המסקנה בדבר יכולת הזיהוי של המתלונן את הנאשמים, על סמך הכרותו המוקדמת עמם, גם בתנאי התאורה ונסיבות האירוע. לא נעלם מעיני כי בהודעותיו זיהה המתלונן את נאשם 2 כמי שבעת הירי במכון השטיפה עמד מאחורי הנאשם וצילם, אף כי הובהר שנאשם 2 כלל לא נכח במכון השטיפה בעת הירי שם ואפילו אוכן בתחומי ישראל בעת הירי (בבני שמעון, ת/16). כאמור, המתלונן מסר את שמו של נאשם 2 כבר באמרתו הראשונה לשוטר במעבר מיתר (ת/1), ובאמרותיו הראשונות ציין כי נאשם 2 עמד מספר מטרים מאחורי הנאשם, והחזיק טלפון ביד כמי שמצלם את המעשה (ת/2, ת/3). בהודעתו השלישית כבר היה המתלונן מסוייג יותר לגבי זיהויו של נאשם 2 במכון השטיפה, אמר שהיה בחור נוסף שהחזיק את הטלפון כאילו הוא מצלם, והוא "חושב שזה היה יאזיד שצילם בדהרייה"; והסביר כי הבחור היה דומה לנאשם 2 וכי הניח שזה הוא בגלל אירועים קודמים, לרבות האירוע יום קודם כששני הנאשמים ירו עליו בכיכר ליד עומר (ת/4). הסנגור ביקש לראות בעובדה שהמתלונן הפגין ביטחון לגבי זיהוי נאשם 2 במכון השטיפה, כשברור שהוא לא היה במקום, ראיה לחוסר יכולתו לזהות את מי שירה בו, באופן המטיל ספק ממשי במשקל הזיהוי. המאשימה, מנגד, ביקשה לראות את הודאתו של נאשם 2 כמי שירה במתלונן באירוע הראשון בכיכר ליד עומר, כעדות ליכולת זיהויו של המתלונן גם את הנאשם באירוע זה ואף במהימנות גרסת הזיהוי שלו את הנאשם באירוע הירי במכון השטיפה. בפסיקה נדונה השאלה האם ואיזו השפעה יש לאי זיהויו של אלמוני על משקל זיהויו של פלוני, כאשר מדובר לכאורה באותם תנאי זיהוי, ונקבע כי אין לקשור בהכרח בין זיהוי של אנשים שונים, וכי "טעות בזיהוי ספציפי אינה משליכה בהכרח על מהימנות העד ועל זיהויים אחרים שביצע" (ע"פ 2173/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (18.11.15)). הדברים בוודאי נכונים בענייננו כאשר הן לפי המתלונן והן לפי אכרם, היורה (שזוהה על ידי המתלונן כנאשם) עמד קרוב מאוד אליו, מרחק של כשני מטרים בעת הירי, ופניהם זה לזה, ואילו האחר (שזוהה תחילה בטעות על ידי המתלונן כנאשם 2) עמד לפי גרסת המתלונן רחוק, באזור הרכבים מחוץ לסככת השטיפה. כאמור, המתלונן היה בטוח בזיהוי הנאשם ונאשם 2 כמי שירו בו באירוע הירי ליד כיכר עומר. זיהוי זה את נאשם 2, בשעת לילה, אושש בהודאתו של נאשם 2 בדבר חלקו באירוע זה, כפי זיהויו של המתלונן. משכך, העובדה שהמתלונן טעה לגבי זיהויו של מי שעמד לכאורה מאחור וצילם את הירי במכון השטיפה מרחוק יותר, אינה מפחיתה מזיהויו את מי שעמד כשני מטרים לפניו וירה בו. המתלונן תיאר בהודעתו ת/3 את האקדח שהנאשם השתמש בו כאקדח שחור, ומכאן ניתן להסיק כי גם הסתכל על האקדח, וטבעי שכך יהיה, כשהיורה (גם לפי אכרם) עמד מרחק קצר מאוד מהמתלונן כשירה בו. המתלונן אף הדגיש, כי הנאשם היה ממש קרוב אליו בעת שירה והוא זיהה אותו בוודאות, ואילו האדם הנוסף היה רחוק יותר מאחוריו (ת/4 ש' 9-10, 13-16, 19-21), וגם בהודעתו השניה, בשלב שבו עוד זיהה את האדם הנוסף כנאשם 2, ציין כי הוא עמד כמה מטרים מאחורי הנאשם. סביר על כן, כי עיקר הפוקוס של המתלונן באותו רגע היה במי שירה בו ולא במי שעמד מאחור. המתלונן הסביר כי נתונים פיזיים אלו, בשילוב הדמיון של האחר לנאשם 2 (לפי הסבר המתלונן, ת/4), העובדה כי המתלונן זיהה בוודאות את שני הנאשמים כמה שעות קודם לכן יורים בו בכיכר ליד עומר, וידיעתו של המתלונן כי "יזיד בן דודו של אמיר והם ביחד תמיד" (ת/2), גרמו לו לחשוב שהוא רואה את נאשם 2. הסבר זה של המתלונן, מקובל עליי כהסבר סביר, והוא אף מבוסס על בטחונו של המתלונן בדבר זיהויו את הנאשם גם באירוע הירי ליד כיכר עומר. מהאמור עולה, כי הזיהוי השגוי של המתלונן את נאשם 2 יכול לנבוע מהמרחק ממנו ראה אותו המתלונן ומהפוקוס של המתלונן במי שירה בו, נתון שאינו מתקיים בנוגע לנאשם, לגביו אמר המתלונן כי עמד ממש קרוב אליו, כמטר או מטר וחצי, בעת הירי. קושי נוסף עליו הצביע הסנגור, נוגע לפערים בגרסאות ביחס לדברים ששמע המתלונן מפיו של הנאשם לטענתו, במהלך האירוע במכון השטיפה. אכן, המתלונן מסר מספר גרסאות לגבי מה בדיוק אמר הנאשם לטענתו בזמן שירה בו. בעוד שבהודעה הראשונה טען כי הנאשם אמר "אני רוצה לירות בכם" ו"כולכם תהיו על כיסאות גלגלים" (ת/2, עמ' 1 ש' 24-23), בהודעה השנייה מסר כי הנאשם אמר "אני יהרוג את כולכם ויזיין אותכם", תוך שהסביר שהכוונה היא לפגיעה בכל המשפחה שלו (ת/3 עמ' 3 ש' 2-3, 8-9), וציין כי הוא אמר גם "שכל המשפחה שלי יהיו בכיסא גלגלים" (שם בש' 26-27); בהודעה השלישית ציין כי הנאשם אמר "אני אזיין אתכם" (ת/4); ובעימות עם הנאשם אמר כי הוא אמר "שהוא רוצה לזיין אותכם ולהרוג אתכם" (ת/5). המאשימה ביקשה להתבסס על האמירה "אני יהרוג את כולכם", כאיום מפורש המעיד על כוונתו של הנאשם להמית את המתלונן. ההגנה מנגד הצביעה על ספק במהימנות גרסת המתלונן לפחות בנקודה זו. לטענת הסנגור, ניתן ללמוד מהאמירה "כולכם תהיו על כסא גלגלים" דווקא על רצון שלא להמית את הקורבן. לעניין זה, אציין כי בהודעתו של אכרם לא צוין כי היורה אמר משהו זולת שקרא בשמו של המתלונן "מאהר מאהר". אדרבא, בשחזור הוא נשאל על כך במפורש וציין כי מעבר לקריאות היורה "מאהר מאהר", לא המתלונן ולא היורה אמרו דבר נוסף כלשהו (ת/43, קובץ 23). אני מתקשה לקבל פער זה כשולל את מהימנות גרסתו של המתלונן לעצם האירוע ולעניין זיהויו של הנאשם כמי שירה בו. לא מן הנמנע כי המתלונן שמע דבר שאכרם לא שמע. בטח גם בשים לב לעובדה שנשמעו קולות ירי במקום סגור יחסית, ואכרם אף העיד כי כאשר היורה שלף אקדח הוא עצמו נבהל וזז לאחור (שחזור, ת/43). העובדה שהנאשם מצדו לא מסר גרסה כלשהי לגבי מה אמר באותו רגע (הוא הרי מכחיש נוכחותו במקום בכלל), בוודאי מקשה על קביעה עובדתית ברורה שהנאשם כלל לא אמר דבר. כך או כך, אין שוני ממשי ברוח הדברים באמרות השונות (אזיין אתכם, אהרוג אתכם), שנאמרו בשלבים שונים של האשפוז וההחלמה, כאשר האמרה הראשונה נמסרה בבית החולים לאחר ניתוח, וניתן לקבוע כי הנאשם אמר למתלונן כי הוא רוצה להרוג אותו ולזיין אותו, וכך גם הביע רצון לפגוע במשפחתו. נוכח כל האמור, ובהתאם למבחנים הסובייקטיביים והאובייקטיביים, מהימנה עליי עדות זיהויו של המתלונן את הנאשם כמי שירה עליו יחד עם נאשם 2 באירוע בכיכר ליד עומר, וביחד עם אחר ביום שלמחרת במכון השטיפה בדהרייה. החיזוקים לעדות המתלונן מעבר לבחינה הפנימית של גרסת המתלונן עצמו ובחינת ראיית הזיהוי, הרי שנוכח העובדה כי גרסת הזיהוי מבוססת על אמרות חוץ של המתלונן יש צורך בראיות נוספות לחיזוקה (סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות). כפי שאראה להלן, ישנן ראיות נוספות, חיצוניות, בעדויות ובראיות טכנולוגיות, המחזקות את גרסת המתלונן ואף את עצם זיהויו של הנאשם. יתרה מכך, עוצמתן של הראיות הנוספות כה חזקה, שיש בשילובן, אף ללא עדות הזיהוי של המתלונן, עד כדי קרבה של ממש ליכולת להקים מסכת ראיות נסיבתיות לצורך הרשעת הנאשם: איכונים ומחקרי תקשורת הקושרים את הנאשם לזירת האירוע במכון השטיפה בדהרייה הראייה הראשונה המחזקת את עדות הזיהוי של המתלונן, ולמעשה מסבכת את הנאשם בביצוע הירי, היא איכונו של מכשיר הטלפון של הנאשם בסמוך מאוד למכון השטיפה בדהרייה בעת ביצוע הירי. כאמור, גרסתו של הנאשם בת/1 היתה שכלל לא נכנס לדהרייה במועד הרלוונטי, וכי התכוון להגיע לרופא מומחה לעצבי רגליים, ללא תיאום, אך לבסוף אפילו לא עבר טיפול כתוצאה ממחסומים של צה"ל ופקק בכניסה לעיר ולכן חזר לישראל. גרסה זו, תתברר כפי שיפורט להלן כשקרית. מחקרי התקשורת ת/16 עד ת/18 לא נותנים מענה לאיכון הטלפון של הנאשם במועדים הרלוונטיים. עם זאת, בשונה מאיכון אשר מבוסס על קליטת הטלפון בשטחן של אנטנות סלולריות, המשטרה ביצעה פעולת חקירה אחרת: במסגרת פריקת הטלפון של הנאשם על ידי חוקר מיומן הורדו גם נתוני מיקום הטלפון כפי שנרשם בתוכנת גוגל מפות של המכשיר עצמו (הפריקה מופיעה בדיסק הנושא כותרת "אמיר" מתוך שלושת הדיסקים שבת/43 בתיקיית "מיקומים" כקבצי KML). לצד זאת, החוקר חיים טדלה ביקש מהשוטר בני אולו שהיה בזירה עצמה לשלוח לו "דקירה" במפה של נקודת הציון בה אירע האירוע במכון השטיפה. מהמזכר ת/21 שבו תאר החוקר טדלה את הפעולה, עולה כי לפי נתוני GPS של מכשיר הטלפון של הנאשם, בתוכנת גוגל מפות שבמכשיר, הוא היה ביום האירוע השני 9.11.24 בשעה 13:23:36 מרחק של 8 מ' מזירת האירוע, כאשר שעת האירוע לפי צילומי מצלמות האבטחה מהסביבה, היא בשעה 13:25 לערך. בעדותו בבית המשפט העיד החוקר טדלה אודות פעולה זו והסביר כי לקח את נתוני פריקת הטלפון של הנאשם שבוצעה על ידי חוקר מיומן ו"אני לקחתי מתוכן הפריקה את מיקומי המכשיר, את ה – ג'י. פי. אס. בעצם, ואני בדקתי את מיקומי המכשיר ביחס לאירוע... אני לקחתי את מיקומי המכשיר, ואני לקחתי כמובן את ה – נ.צ של הזירה, ואני בדקתי איפה היה המכשיר של הנאשם, איפה שהוא היה ממוקם ביחס לזירה ביחס לאירוע עצמו", כאשר את מיקום זירת האירוע העלה על המפה על פי מיקום ששלח לו השוטר שהיה בזירה עצמה (עמ' 79). בחקירתו הנגדית הבהיר החוקר טדלה כי יש לו הכשרה של חוקר מחשבים מיומן אך בתיק זה לא פעל במסגרת הכשרה זו. לדבריו, מתוך הנתונים שנפרקו מהטלפון של הנאשם היו גם איכוני מכשיר, ולדבריו "אני העליתי את זה על תוכנה של גוגל, ואני ביקשתי מהשוטר שהיה בשטח שישלח את המיקום של הזירה עצמה... המיקום של אירוע הירי... גוגל מראה בשעות שאתה מבקש איפה המכשיר היה ממוקם", ובהמשך הסביר כי הכוונה לנתוני GPS של הטלפון עצמו, בשונה ממחקר תקשורת המבוסס על אנטנה סלולרית (עמ' 83-82). לפי עדותו של החוקר טדלה, שלא נסתרה, איכון המבוסס GPS אמור להיות מדויק יותר מאיכון המבוסס על אותות הנקלטים באנטנות. מת/38 שהוגש בהסכמה עולה כי החדירה למכשיר הטלפון של הנאשם נערכה על פי צו, והפריקה כללה את מלוא נתוני הטלפון. ההגנה לא חלקה על מהלך הפריקה ועל תוצריה ועל הגשתם כחלק מהראיות המוסכמות, לא סתרה את ממצאי איכון מכשיר הטלפון של הנאשם, ולא חלקה על מהימנות הנתונים, שהוגשו כאמור בהסכמה. פתיחת קובץ המקור של הפריקה, שהוגש כאמור בהסכמה, מלמד כי אין מדובר במיקום רגעי אחד, אלא בנוכחות ממשית לפרק זמן לא קצר של הטלפון של הנאשם במקום האירוע בדהרייה, וכיוון שהנאשם מסר כי הטלפון אצלו וכי רק לילדים שלו יש קוד (ת/7) ניתן לראות ממש את תנועותיו בעיר עד הגעתו למקום בזמן הרלוונטי ולאחר מכן. בסיכומיו, טען הסנגור כי אין משמעות לאיכון מכשיר הטלפון של הנאשם בסמוך למכון השטיפה, כיוון שלטענת הנאשם בחקירתו ת/7 הוא נכח בדהרייה אצל רופא שיניים, והדבר לא נבדק ואף אין חוות דעת בתיק היכן נמצא רופא השיניים ואין לשלול כי מרפאת שיניים תימצא ליד מכון שטיפה. אין לקבל הסבר זה שהועלה בסיכומי ההגנה: ראשית, לא זו היתה גרסתו של הנאשם שבכלל טען בהודעתו במשטרה כי נסע עם בן דודו חסן לרופא קבוע שמטפל בו "כינוי בשם טלב. מומחה לעצב רגליים וזה", כאשר המרפאה של אותו רופא ממוקמת ב"דהריה מרכז העיר". שנית, לטענת הנאשם הם יצאו בסביבות 13:30 ועברו את המחסום בשעה 14:00, ובכל מקרה לא נכנסו לדהרייה בשל פקקים ומחסומים של הצבא וחזרו לרהט (ת/7 ש' 74 ואילך, וכן ש' 110). כך שאין בשום גרסה שנתן הנאשם כדי ליישב את נתוני מיקום הטלפון שלו שהוגשו בהסכמה. אציין אף כי ראיה זו גם הוצגה לנאשם, כבר בשלב החקירה, לרבות המסקנה הנובעת ממנה שלפיה היה בזירה שבה נורה המתלונן בשעה 13:23, אולם הנאשם, בתגובה להצגת הראיה בפניו, שמר על זכות השתיקה. מכל האמור, כאשר הראיות הוגשו בהסכמה, לרבות נתוני ה- GPS שהוצאו ממכשיר הטלפון, יש לקבוע כי הנאשם עצמו שהחזיק בטלפון אוכן בזירת האירוע ממש, בשעת הירי, וכי יש לתת לראיית מיקום זו משקל ממשי. גרסת נאשם 2 הגם שהכרעת דין זו אינה עוסקת בחלקו של נאשם 2, לעצם גרסתו, בין זו שאינה שנויה במחלוקת ובין זו שיש לה תימוכין עצמאיים, יש משמעות. הגם שהודעותיו של נאשם 2 הוגשו במהלך הדיון מיום 10.11.25, דהיינו עוד לפני ההסדר הדיוני והודאתו של נאשם 2, ולא כחלק מתיק המוצגים שהוגש לאחר מכן, הרי שהנאשם לא ביקש להחריג אמרות אלו מהמוצגים בתיק, ולא ביקש לחקור את נאשם 2, ואף לא התנגד כאשר ב"כ המאשימה הפנה לאמרות אלו ובעיקר לת/10 במסגרת הסיכומים (פרוטוקול הסיכומים עמ' 9, 10), כך שברי שגם אמרות אלו היו חלק מההסדר הדיוני בין הצדדים, כפי אמרות המתלונן והנאשם שגם הן הוגשו לפני הגשת יתרת תיק המוצגים. כזכור, נאשם 2 נתפס במחסום מיתר, ברכב ההונדה שהנאשם אישר כי הוא משמש את משפחתו. מדוח השוטר סועאד (ת/1) עולה כי ביום 9.11.24 בשעה 17:57 הוא קיבל הודעה ממחסום מיתר על חשוד המעורב בירי, וכשניגש לנאשם 2 במחסום, אמר לו נאשם 2 כי היה בדהרייה אצל רופא שיניים, אינו יודע מה קרה, אינו יודע היכן הנאשם, וכשנעצר בחשד לעבירה של ניסיון לרצח ביקש לשמור על זכות השתיקה. כן עולה מהדוח כי ברכב בו נהג נאשם 2 (רכב ההונדה, השייך למשפחת הנאשם, ת/7) נתפס תרמיל 9 מ"מ מתחת למושב הנוסע שליד הנהג. בהודעתו הראשונה של נאשם 2 מיום 9.11.24 (ת/10) הוא סיפר כי יצא מביתו ברהט ביום 9.11.24 בשעה 13:00 לאחר שהנאשם התקשר אליו וביקש שיגיע לדהרייה לקחת את רכב ההונדה לאחר שתיקן אותו, וזאת כיוון שאין לנאשם רישיון נהיגה. כשהגיע לדהרייה הוא פגש בתחנת דלק את הנאשם שנתן לו את רכב ההונדה, וכשנאשם 2 הציע לנאשם לחזור עמו, השיב לו הנאשם כי הוא נוסע ברכב האחר, הפורד פוקוס ל"כיוון אחר", עם חסן, וכי הוא נסע אחריהם עד למחסום מיתר ושם נעצר. לדבריו, הנאשם ביקש שידווח לו שהוא עובר את המחסום; ולאחר שנעצר, בזמן שעמד בצד, שלח לו הנאשם הודעה בה שאל האם עבר את המחסום והוא השיב לו בשלילה. נאשם 2 שלל הכרות עם המתלונן, שלל שלקח חלק באירוע הירי בדהרייה ושלל שהיה מעורב באירוע ירי. כשנשאל לגבי האפשרות שימצאו עליו שרידי ירי השיב כי הוא שומר על זכות השתיקה. בהודעתו השנייה של נאשם 2 מיום 12.11.24 (ת/11) לא שיתף נאשם 2 פעולה והפנה לחקירתו הראשונה, פרט לכך שטען שיש מצלמות במחסום מיתר שניתן לראות בהן מתי הוא נכנס לשטחים ומתי חזר. לדבריו, הוא נכנס לשטחים ביום שבת עם חסן, ברכב פורד בצבע כסף של אח של חסן (חסן עצמו זוהה על ידי נאשם 2 בתמונה ת/11א). הוא הסביר שהנאשם ביקש מחסן שיבואו לקחת את רכב ההונדה, וכי נפגשו עם הנאשם בתחנת דלק בכניסה לדהרייה בסביבות השעה 14:00. שם, לקח מהנאשם את רכב ההונדה שבו נתפס, והנאשם עלה על רכב הפורד ונסע עם חסן. בהודעתו השלישית של נאשם 2 מיום 17.11.24 (ת/12) הוסיף נאשם 2 כי לאחר שנכנסו לשטחים לאסוף את רכב ההונדה, עוד הספיקו חסן והוא, בדרך לאיסוף הנאשם, לעבור בחתונת חבר בדהרייה. נאשם 2 שלל קשר לאקדח שנמצא ברכב ההונדה ושלל קשר למכשיר המעקב. כשהוצגו לו מחקרי תקשורת ותמונת אקדח שנשלחה מהטלפון שלו לטלפון של הנאשם, השיב שזה לא קשור אליו, וכך גם טען לגבי הודעה שקיבל מהנאשם ובה תמונה של מפה ממערכת האיתור של האפליקציה. בהודעתו הרביעית של נאשם 2 מיום 22.11.24 (ת/13) אשר נגבתה לאחר העימות שערך עם המתלונן, הכחיש נאשם 2 את חלקו בירי סמוך לעומר ביום 8.11.24 גם כשהוצג לו איכון שלו במקום בשעות הערב, וכשהוטח בו שנמצאו עליו שרידי ירי כשנעצר, השיב "אני אמרתי בחקירה שעברה שהייתי באירוע בחברון חתונה... תפסתי נשק וזהו ועזבתי" ותיאר כי הנשק היה על הרצפה, הוא תפס אותו וזרק ולא ירה בו. ובהמשך טען כי באמצע הדרך הרים תרמיל שהיה על הכביש וזרק אותו. לשלמות התמונה אחזור ואפנה למענה שניתן במשותף על ידי שני הנאשמים ולפיו לטענת נאשם 2 הוא התבקש על ידי הנאשם להעביר את רכב ההונדה לישראל, אולם לא ידע כי בתוך הרכב יש נשק. כפי שיפורט להלן, האקדח שנתפס ברכב ההונדה זוהה כאקדח שעמו בוצע הירי במכון השטיפה, ועוד אראה כי נאשם 2 היה בעת ביצוע הירי בתחומי ישראל. נתונים אלה, יחד עם גרסתו של נאשם 2, לרבות במסגרת המענה המשותף, כי קיבל את רכב ההונדה מהנאשם, ללא ידיעה כי האקדח מוסלק בתוכו, קושרים את הנאשם לאקדח עמו בוצע הירי במכון השטיפה. מצלמות "עין הנץ", איכוני הטלפון של נאשם 2 וההתכתבויות בין הנאשם 2 לנאשם גרסתו של נאשם 2 בחקירותיו לא עומדת לבדה והיא מחוזקת, כשלעצמה, בראיות שהוגשו בתיק: כך תוצרי מצלמות "עין הנץ", הסותרים את גרסת הנאשם ומחזקים את גרסת נאשם 2 ביחס לאותו יום: מת/14 עולה כי רכב ההונדה יצא ביום 9.11.24 מרהט בשעה 12:47 דרך הצומת הדרומית של רהט (כביש 310), הגיע ישירות למעבר מיתר ועבר את המחסום לכיוון השטחים בשעה 13:03. בזמן זה, לפי האיכונים שהה נאשם 2 בישראל (ת/16), והטלפון של הנאשם שהה בשטחים (ת/21). רכב הפורד פוקוס, שעליו נאשם 2 וחסן (לפי גרסת נאשם 2), עבר את מחסום מיתר בשעה 14:44. בהמשך ניסה נאשם 2 לעבור את מחסום מיתר ולהכנס חזרה לישראל עם רכב ההונדה שלפי הנאשם היא של משפחתו (ת/7) ובתוכו האקדח ונתפס (ת/1). רכב הפורד (שבו נסעו הנאשם וחסן, לאחר שנאשם 2 עבר לרכב ההונדה) נצפה שוב בצומת שוקת לכיוון דרום בשעה 17:59. נתונים אלו של מחקרי התקשורת של נאשם 2, נתוני הרכבים ונתוני מיקום מכשיר הטלפון של הנאשם, לא רק שעומדים בסתירה לגרסת הנאשם לגבי מועד יציאתו מישראל, אף הם ממקמים אותו באזור הרלוונטי ובשעת האירוע, וסותרים את גרסתו שלפיה נכנס לתחומי הרשות הפלשתינית מאוחר יותר. מההתכתבות ת/42 עולה כי בימי האירועים נושאי כתב האישום התקיימו שיחות טלפון קוליות בווטצאפ בין הנאשם לנאשם 2. ההתכתבויות הסתיימו ביום 8.11.24 בשעה 16:35, ולאחר מכן התחדשו ביום 9.11.24 בשעה 01:34 ולאחר מכן החל מהשעה 11:33 כשהשיחה האחרונה שהוציא נאשם 2 הייתה בשעה 16:34, ולאחר מכן המשיך הנאשם להתקשר למכשיר הטלפון של נאשם 2 אך ללא תשובה (כאשר לפי ת/1 בשעה 17:57 נאשם 2 כבר נעצר במעבר מיתר). התכתבות זו בהחלט מלמדת על הקשר שבין הנאשמים ביום האירוע הראשון של הירי ליד כיכר עומר, כאשר העובדה שהפסיקו בשלב מסוים לדבר וחידשו את התקשורת לאחר חצות, מתיישבת עם עדות המתלונן שראה אותם יחד כשירו בו ליד כיכר עומר. גם מת/16 עולה כי השנים שמרו על תקשורת ביניהם ביום 9.11.24 כאשר קיימת שיחה בסמוך למעבר של נאשם 2 את מחסום מיתר לתוך השטחים (בשעה 14:45), וגם לאחר מכן. נתונים אלה מחזקים את תזת התביעה בדבר תכנון המעשים וההימלטות של הנאשם לאחר הירי במכון השטיפה תוך העברת האקדח ורכב ההונדה לנאשם 2. זאת ועוד: מדוח הסלברייט של ההתכתבות בין חסן (פוקסי) לנאשם (ת/43 דיסק הנושא את השם "אמיר"), עולה כי ביום 9.11.24 יש שיחות קוליות בין הנאשם לחסן בווטצאפ, החל מהשעה 12:21 ועד השעה 14:33. שיחות אלה מתיישבות עם גרסת נאשם 2 כי חסן היה איתו כשהתבקשו על ידי הנאשם לבוא לקחת את רכב ההונדה, וסותרות לחלוטין את גרסת הנאשם כי חסן נכנס איתו לדהרייה, שהרי אם היו יחדיו באותו רכב (כטענת הנאשם) מה היה להם לדבר ביניהם בשיחת ווטצאפ? התביעה ביקשה לתת משקל לתכתובות הווטצאפ הנוספות שבין הנאשמים. כך למשל עולה מההתכתבות שבין הנאשם לנאשם 2 שיח על הצטיידות באקדח, לרבות תכתובת ביניהם מיום 31.10.24 בשעה 00:02 "הבאתי אותו" ששלח נאשם 2 ותשובתו של הנאשם "בדקת את זה טוב?" (ת/42), כשבשעה 19:02 באותו יום שלח נאשם 2 לנאשם הודעה קולית ומיד לאחר מכן צילום של אקדח (אותו צילום שנמצא לאחר מכן בטלפון של הנאשם) ואף כתב "חמש כדורים היה בו" והנאשם ביקש ממנו בהמשך להביא אותו לשיג שבו הוא נמצא (ת/42 עמ' 46 ואילך). כמו כן, ביום 3.11.24 שלח הנאשם לנאשם 2 "נרביץ לו בבאר שבע" ותשובתו של נאשם 2 "יאללה" והנאשם ענה לו "בשקט" (ת/42 עמ' 61-60). תכתובת זו אכן מעוררת קושי מבחינתם של הנאשמים וצורך להסבירה, אולם היא לא בהכרח קשורה לאירועים שלפנינו. על כן, משקלן של תכתובות אלה בהקשרנו יהיה נמוך. בהמשך אתייחס לתכתובות נוספות שהוצאו ממכשיר הטלפון של הנאשם, מהם ניתן ללמוד על התכנון והנחישות של הנאשם לפגוע במתלונן. רכב ההונדה אין מחלוקת כי כאשר ניסה נאשם 2 לעבור את מחסום מיתר עם רכב ההונדה הוא נתפס. גם אין מחלוקת כי בחיפוש ברכב ההונדה בו נתפס נאשם 2 "בחלק הקדמי של הדשבורט מתחת למכסה פלסטיק נמצא אקדח בתוך כפפות בד שחורות. בתוך הכפפות היה אקדח שחור ועליו מספר מוטבע T72C58027 בנוסף מחסנית בתוך האקדח עם 14 כדורים 9מ"מ. ומחסנית נוספת ריקה" (ת/47). כאמור, מהמענה המשותף עולה כי נאשם 2 התבקש על ידי הנאשם להעביר את רכב ההונדה לישראל, גם אם לא ידע כי בתוך הרכב יש נשק. מענה זה מתיישב עם גרסתו בחקירותיו, כשההגנה נמנעה מלחקרו כחלק מההסכמה הדיונית. האיכונים והמסקנות העולות ממצלמות "עין הנץ", סותרים את גרסת הנאשם ותומכים בגרסת נאשם 2 ולפיו הוא זה שנכנס עם חסן לתחומי השטחים, ברכב הפורד בשעה 14:44, לבקשת הנאשם, על מנת לקחת את רכב ההונדה; וכי הוא דיווח על כך לנאשם בעת מעבר הגבול, ולאחר מכן נערך מפגש בתחנת דלק שבו נתן הנאשם לנאשם 2 את רכב ההונדה ועבר לרכב הפורד עם חסן, ואף ביקש ממנו שידווח לו כשהוא עובר את המחסום. אציין כי עולה מתכתובת של הנאשם עם "מוחמד אחי" כי הנאשם היה בקשר עם ההונדה, ידע מתי היא במחסום ואף ידע כי עוברת חיפוש (ת/42, עמ' 192). שרידי ירי ברכב המתלונן והאקדח רכבו של המתלונן נבדק על ידי מז"פ, ואף שהוחלפו בו דלת שמאל ושמשה אחורית (לאחר האירוע הראשון בכיכר ליד עומר, ובטרם הירי במכון השטיפה), נמצאו עדיין חורים בפנס האחורי של הרכב ובפגוש וכן חורים בתוך הרכב: כך, אותר חור בפנס שמאלי אחורי שאמנם לא הגיב לנוכחות עופרת ונחושת אך לא ניתן לשלול שמדובר בחור ירי. עוד נמצא חור בתוך תא המטען על גבי הפנס השמאלי שהגם שלא הגיב לנוכחות עופרת ונחושת, צויין כי לא ניתן לשלול שמדובר בחור ירי "ויכול להתאים להיות חור המשך" לחור הראשון. בפח החוצץ בין תא המטען למושב נוסע שמאלי אחורי אותר חור שלישי שעל סמך בדיקת שרידי ירי נקבע פוזיטיבית כי "מדובר בחור ירי, יכול להתאים להיות חור המשך לחור מס' 2", ובהמשך, בסריקת תא הנוסעים אותר חור רביעי שנקבע שיכול להיות חור המשך לחור השלישי, ובמשענת ראש מושב הנהג אותרו שני חורים וכן שרידים של חלקי ליבת קליע (ת/55, ת/56). ממצאים אלו מתיישבים עם גרסת המתלונן כי בירי ליד כיכר עומר נפגעה משענת ראש הנהג. אציין כי המאשימה לא קשרה בין חלקי ליבת קליע אלו לאקדח שנתפס, ואותם חלקים לא אוזכרו בחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט. ממצאים אלו ברכבו של המתלונן מתיישבים היטב עם גרסתו לגבי אופן התרחשות הירי בכיכר ליד עומר, כאשר היורים עמדו בכיכר, והוא ברח מהם ועקף את הכיכר מימין, כך שהם ירו בו מצד שמאל ומאחור לאחר שחלף אותם. ממצאי שרידי הירי של המז"פ, בשילוב גרסתו של המתלונן שלא נסתרה לפיה החליף את השמשה האחורית ואת דלת הנוסע האחורית השמאלית, מביאים למסקנה כי כל הירי כוון לצד שמאל של הרכב, דהיינו לכיוון נהג הרכב. האקדח, שכאמור נמצא ברכב ההונדה ונתפס על ידי השוטר יניב ושדי (ת/47) נשלח לבדיקת מעבדה. בנוסף, נמצאו ברכב ההונדה שרידי ירי ואף על גופו ובגדיו של נאשם 2 שנבדק בעצמו (ת/60). בנוסף, נמצאו שרידי קליעים במכון השטיפה, וניתן לראות אף חלק ממציאתם במצלמת הגוף של השוטר במהלך השחזור (ת/43, קובץ 23). גם קליעים אלו נשלחו למעבדה ונבדקו (ת/30). לא נעלם מעיני כי בדוח שליחת המוצגים נרשם כי הוכנסו שני חלקי מתכת לשקית K2444897 (ת/28) וכי חוות הדעת מציינת כי בשקית זו היו שלושה חלקי מתכת (ת/59). אין לכך הסבר בחומר החקירה והצדדים אף לא התייחסו לכך בסיכומיהם. לטעמי אין בכך חשיבות רבה, הן כיוון שהשוטר בני אולו שהוא שהכניס את החלקים לשקית רשם "כמה חלקי מתכת בצבע צהוב" (ת/29), והן כיוון שעולה ששניים מתוך שלושת החלקים נורו מהאקדח והשלישי נושא סימנים דומים. כל המסמכים המתעדים את החיפושים, את תפיסת המוצגים, לרבות שרידי ירי על נאשם 2 וברכב ההונדה בו נהג ונתפס האקדח, ושרשראות המוצגים הוגשו בהסכמה. תוצרי בדיקות המעבדה, וחוות הדעת של ממצאי שרידי הירי, כמו גם חוות הדעת של מומחית נשק פקד אלכסנדרה גריבר (ת/59) הוגשו בהסכמה, ומהן עולות המסקנות הבאות, אשר למעשה אינן במחלוקת: אקדח FN מספר סידורי T72C58027 שנתפס, וכן 14 כדורים 9 מ"מ, ששניים מהם עם ראש כסוף, הינם נשק כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק (חוו"ד של רפ"ק בלמס, ת/26 ות/26א); אקדח ה- FN הנ"ל, ירה את שני חלקי מעטפת הקליע שנתפסו בזירת הירי במכון השטיפה בדהרייה, וגם על חלק מעטפת קליע נוסף (מהזירה במכון השטיפה) נמצאו סימנים סוגיים דומים (ת/59). בשיערו ובבגדיו של נאשם 2, וברכב ההונדה עצמו (במושבים קדמיים ואחוריים), נמצאו שרידי ירי שמקורם בפיקת כדור. לפי המומחית ד"ר אסנת ישראלזון הימצאותם של שרידי ירי ברכב ההונדה מלמד על ירי מתוך הרכב או לתוכו מטווח קרוב או מאוד סמוך, או שהאזורים מהם נאספו המדגמים באו במגע עם אדם או חפץ כדוגמת כלי נשק שהיו מזוהמים בשרידי ירי. ולגבי הימצאות שרידי ירי על גבי נאשם 2 צוין כי הדבר מלמד על אפשרות שהוא ירה או שהיה בסמוך לאדם אחר שירה בנשק חם בתחמושת מאותו סוג רלוונטי, או שהוא בא במגע עם אדם או חפץ שעליהם היו שרידי ירי. כך גם לגבי המצאות של שרידי ירי על פרטי לבוש. מכאן, המסקנה המתבקשת המוכחת כי באמצעות האקדח שנמצא ברכב ההונדה, אשר נמסר על ידי הנאשם לנאשם 2 בסמוך לאחר הירי במכון השטיפה, בוצע הירי במכון השטיפה. כיוון שמהודעתו של נאשם 2 ומהמענה המשותף, עולה כי הרכב עם האקדח נמסר לו בסמוך לאחר שעת הירי, על ידי הנאשם, הדבר מחייב הסבר טוב מצדו של הנאשם, והדבר בכל מקרה מחזק את ראיית הזיהוי של המתלונן, כי אכן היה זה הנאשם שביצע את הירי. מדובר בראיה עצמאית וכבדת משקל שהיא אפילו ראיה המסבכת את הנאשם באופן קונקרטי, ולא רק מחזקת את עדות המתלונן. מעבר לנדרש אציין כי ממצאי שרידי הירי ברכב ההונדה מתיישבים לכל הפחות עם האפשרות שהנאשם נכנס לרכב ההונדה לאחר שירה במתלונן במכון השטיפה, ונסע ברכב עד למקום בו פגש בנאשם 2 ובחסן ומסר את הרכב לנאשם 2, וכך הגיעו שרידי הירי לרכב ולנאשם 2. מכשיר המעקב כעולה מעדות המתלונן, כבר לאחר אירוע הירי בכיכר ליד עומר הוא הרגיש שיש משהו לא תקין ברכב, ולאחר שתיקן במוסך בדהרייה את נזקי הירי שבאירוע זה, חיפש ולא מצא מכשיר מעקב, אך כשהוא המתין לשטיפת הרכב, הוא העלה את הרכב על מתקן הרמה ומצא מכשיר "איתוראן" (כך קרא לו) בטמבון האחורי של הרכב. בחקירה הבאה הוסיף המתלונן כי גם אכרם ראה את הוצאת המכשיר עוד בשלב שהמתין לשטיפה וכשגילה את מכשיר המעקב היה בתוכו סים, וכי הוא צילם את המכשיר והסים בטלפון שלו (ת/3). התמונה שצילם המתלונן בתושייה רבה, את מכשיר המעקב והסים, עוד לפני שנורה, נמסרה לחוקר המשטרה כבר במהלך גביית העדות מיום 12.11.24 (ת/3), עוד לפני שמכשיר המעקב, שנותר במכון השטיפה לאחר הירי, הגיע פיזית לידי השוטרים. צילום הסים וצילום מכשיר המעקב והסים הוגשו לבית המשפט וכלולים כקבצים 17 ו- 18 בדיסק המדיה שבת/43. מהדוחות שהוגשו בהסכמה ומהודעתו של חאלד אחיו של המתלונן עולה כי לאחר שהמשטרה ביקשה מהמתלונן לדאוג להבאת מכשיר המעקב, הוא שלח למכון השטיפה את אחיו חאלד, אשר נסע למכון השטיפה והביא את המכשיר והעביר אותו לאח נוסף של המתלונן בשם זוואד (ת/24), אשר מסר אותו לשוטר עמית גומס (ת/19, ת/20). בסופו של דבר, היה בידי המשטרה מכשיר המעקב שהמתלונן צילם (ניתן לראות לפי המספר הסידורי שלו), אך הסים עצמו, שצולם על ידי המתלונן בעת הוצאת מכשיר המעקב מתחת לרכבו, לא אותר. המתלונן העיד כי לאחר שפירק אותו וצילם אותו עם המכשיר, נותר הסים עם מכשיר המעקב במכון השטיפה. עם זאת, עולה מדוח השוטר עמית גומס כי על סמך צילום הסים שמסר המתלונן, הצליחה המשטרה לבצע מחקר תקשורת, ולהשוות בין מיקום הסים למיקומיהם של מכשירי הטלפון של הנאשמים (ת/18). בנוסף, עולה כי הסים קושר לאפליקציה תואמת המותקנת במכשיר הטלפון של הנאשם (ת/39). הסנגור, בסיכומיו, הלין כלפי "שרשרת המוצג" של מכשיר המעקב, וטען כי העובדה שהמכשיר הובא ממכון השטיפה רק כעבור 4 ימים מהווה מחדל חקירתי, ולא ברור היכן הוא נשמר ואיך. לטעמי, אין בטענה זו כל ממש. אכן, קיים לכאורה "פער זמנים" בין מציאת מכשיר המעקב על ידי המתלונן ביום האירוע במכון השטיפה ועד לקיחתו על ידי חאלד אחיו כעבור 4 ימים. אין מחלוקת כי המשטרה לא חקרה את אכרם לגבי מה נעשה עם המכשיר בכל התקופה הזו במכון השטיפה. ואולם, אין ל"מחדל" זה כל משמעות ראייתית, ובכל מקרה ההגנה ויתרה על חקירתו הנגדית של אכרם. הראייה עצמה (המכשיר והסים) תועדה במכשיר הטלפון של המתלונן עוד לפני שנורה, ואין על כך מחלוקת (תמונות 17 ו- 18 בדיסק ת/43). המוצג שהובא פיזית למשטרה הוא אותו מכשיר שנראה בתמונה שצילם המתלונן לפי המספר הסידורי, וכפי שאראה להלן, גם בתמונה שנמצאה במכשיר הטלפון של הנאשם עוד לפני האירוע. השאלה מה נעשה במכשיר במשך 4 ימים אינה רלוונטית לענייננו כיוון שההגנה כלל לא חלקה על כך שזהו אותו מכשיר מעקב שהוצא מרכבו של המתלונן, ואין כל תוכן נפרד במכשיר המעקב שיכול היה להשתנות באותם 4 ימים. כאמור, על בסיס צילום הסים שהוצא על ידי המתלונן ממכשיר המעקב, בוצע מחקר תקשורת, והמאשימה הגישה את תוצריו במסגרת ת/18. מדוח זה עולה כי הסים הופעל והתחבר לרשת תקשורת ביום 30.10.24 בשעה 15:50, כשהוא מאוכן בשגב שלום. השדר האחרון של המכשיר שהוצג בדוח הוא ביום 9.11.24 בשעה 11:24. מת/18 עולה כי המנוי שהפעיל את הסים (ולפי תזת התביעה את מכשיר המעקב) הוא מנוי המסתיים ב- 257. בשלב זה אעיר כי בעליו של אותו מנוי לא אותר ולא נחקר, ובהמשך אתייחס לטענת הסנגור כי מדובר במחדל חקירה נוסף. הגם שאין אינדיקציה לפיה מכשיר המעקב הופעל על ידי הנאשם, עולה מת/18 כי בעת הפעלת המכשיר (30.10.24 בשעה 15:50) הן המכשיר והן הנאשם אוכנו שניהם בשגב שלום. כאמור, מכשיר הטלפון של הנאשם נפרק לפי צו בית המשפט ותוחקר על ידי חוקר זי"ט אמיתי ואקנין (ת/38 ות/39) ותוצרי הפריקה הוגשו גם במסגרת ת/40-ת/42. מת/42 עולה התכתבות בווטצאפ בין הטלפון של הנאשם לטלפון של חסן, ביום 30.10.24, במסגרתה השניים דיברו ביניהם על סוג של מכשיר מעקב שצריך להתקין באיזשהו רכב. עוד קיימת התכתבות בין הנאשם לנאשם 2, במסגרתה נאשם 2 שלח לנאשם תמונה של אקדח. בתוך מכשיר הטלפון של הנאשם נמצאה תמונה של מכשיר איתור ומעקב של חברת TKSTAR הנושא מספר סידורי 9058098798 (תמונה מספר 532 בת/40, אשר התקבלה במכשיר הטלפון של הנאשם ביום 30.10.24 בשעה 16:17). בנוסף, החוקר ואקנין צילם בעצמו את מכשיר האיתור שהובא על ידי אחיו של המתלונן לתחנת המשטרה, ומת/39 עולה כי מדובר על אותו סוג, צבע ומספר סידורי של המכשיר שתמונתו נמצאה בטלפון של הנאשם. זהו אותו מכשיר שגם תועד בתמונה שהציג המתלונן לחוקרים עוד קודם לכן בחקירתו ת/3 (התמונה הוגשה במסגרת ת/43 דיסק מדיה תמונות 17 ו- 18). ת/41 ות/41א הם תדפיסי התמונות שהוצאו ממכשיר הטלפון של הנאשם וכן דוח סלברייט מפריקת מכשיר הטלפון של הנאשם, המלמד על מקורות התמונות שנמצאו במכשיר, ככאלו שצולמו במכשיר זהה לזה של הנאשם (ראו גם ת/38). בתמונות אלו ניתן לראות את תמונות מכשיר המעקב, לרבות צילומי מסך שנעשו לאפליקציה של המכשיר והקישור למספר הסידורי של המכשיר, וכן תיעוד של מעקב אחר המכשיר בימים שקדמו לאירועים. החוקר עמית גומס העיד על האיכונים שהוציא למכשיר הטלפון של הנאשם ולמכשיר המעקב. הוא הסביר כי ניתן לקשור את מכשיר המעקב (מכשיר GPS) ישירות לטלפון ספציפי וזאת "דרך המספר של המכשיר, שהוא טבוע על האפליקציה שפתוחה במכשיר של החשוד" (עמ' 74). ואכן, כעולה מהדו"ח של החוקר ואקנין שהוגש מאוחר יותר בהסכמה (ת/39) עולה כי בטלפון של הנאשם נמצאה אפליקציה של מכשיר המעקב ובו הוטבע מספר מכשיר המעקב שמצא המתלונן ברכבו. כיוון שכל המסמכים הוגשו בהסכמה, ניתן לקבוע ללא כל ספק כי ביום 30.10.24 הופעל מכשיר המעקב הספציפי שתואר לעיל, כאשר הטלפון של הנאשם נמצא בקרבתו, וכי בסמוך לכך קושר באמצעות האפליקציה המתאימה לטלפון של הנאשם. ת/42 הוא תדפיס שיחות הווטצאפ שהוצאו מהטלפון של הנאשם, עם חסן (המכונה גם "פוקסי" בטלפון של הנאשם, כאשר מת/38 עולה כי המספר טלפון רשום על שם חסן), עם הנאשם 2 ועם אדם נוסף המוגדר בטלפון של הנאשם כ"מוחמד אחי". יצוין כי בדיסק ת/43 נמצאות כל התכתובות גם עם אחרים, אולם המאשימה לא הפנתה אליהן. מההתכתבות שבין הנאשם לחסן (מכונה כאמור "פוקסי") עולה כי ביום 30.10.24 בשעות הערב, בסביבות השעה 19:35, נתן הנאשם לחסן הוראות כגון "תבדוק שוב את המספר", "תחזק אותו חסן", "תחזק אותו טוב", אותו "פוקסי" משיב כי "מוחמד שם אותו מתחת לתא המטען הפנימי" והשניים ממשיכים להתכתב על חיזוק דבר מה, עד שהם חוזרים לשיג. לנאשם גם תכתובת עם מי שמכונה אצלו בטלפון "מוחמד אחי" ביום 30.10.24 שבה אומר הנאשם לאחיו "הכי חשוב חזק". אכן, אין ראיה ישירה לפיה שיח זה נסב על מכשיר המעקב. עם זאת, מדובר בעוד ראיה נסיבתית, אשר הוצגה לנאשם והוא לא נתן לה הסבר. מתוך ת/40 ומדיסק ת/43 (דיסק "אמיר") עולה כי תמונות מתוך האפליקציה של מכשיר המעקב, העוקבות אחרי אותו מכשיר מעקב, מצויות במכשיר הטלפון של הנאשם תחת הכותרת "מעקב בזמן אמת", החל מיום 30.10.24, כך גם ביום 2.11.24 ביום 4.11.24, ובימים הבאים עד ליום 7.11.24. עוד ניתן לראות מהתכתובות שבת/42 (ובדיסק ת/43) כי ביום 2.11.24 שלח הנאשם ל"מוחמד אחי" תמונות של תוכנת המעקב תוך ציון "חנה ליד הבית" (ת/42 עמ' 158). בהמשך, גם ביום 4.11.24 מדווח הנאשם לאותו מוחמד "במקום" ולאחר מכן "שיזוזו אני אעדכן אותך". מאוחר יותר, בשעה 22:01 שלח הנאשם לאותו מוחמד תמונת מיקום של מכשיר המעקב מהאפליקציה, תוך שהוא מציין "חנה ליד הבית" (עמ' 172). תמונה זו שלח הנאשם בשעה 22:08 גם לנאשם 2 (ת/42 עמ' 66). גם ביום 7.11.24 בשעה 16:32 שלח הנאשם למוחמד תמונה מתוך אפליקציית מכשיר המעקב תוך ציון "הנה הם בעבודה". ביום הירי במכון השטיפה, 9.11.24 בשעה 16:56 שלח הנאשם למוחמד הודעה "ממתינים להונדה" ו"בחיפוש". הודעה זו תואמת את דבריו של נאשם 2 לגבי נסיעתו לכיוון המחסום במטרה להכנס חזרה לישראל עם רכב ההונדה בעקבות הנאשם, והיא תואמת את החיפוש שנערך לנאשם 2 במחסום מיתר בשעה זו. התנהלות זו, בשעות הרלוונטיות, תואמת את תזת התביעה שלפיה ביום 30.10.24 לא רק הופעל מכשיר המעקב והחל לשדר, הוא גם הותקן ברכבו של המתלונן. גם אם אין בחומר החקירה די נתונים כדי להוכיח בוודאות שאכן המכשיר הודבק לרכב המתלונן בדיוק במועד זה, הראיות מלמדות כי הנאשם עקב אחר מיקומו של המתלונן באמצעות אפליקציה שקושרה למכשיר הטלפון שלו, לפחות החל מיום 2.11.24, וכי שיתף בכך לפחות את הנאשם 2 ואת מספר הטלפון הנושא כינוי "מוחמד אחי". תוכן ההודעות, העובדה שגם המתלונן ציין כי היתה זו הפעם הראשונה שהגיע למכון השטיפה (ת/3) וכן דבריו של אכרם (בשחזור) כי מעולם לא ראה את המתלונן או את הנאשם במכון השטיפה קודם לכן, וכן העובדה שהנאשמים ידעו להגיע לרכבו של המתלונן באירוע בכיכר ליד עומר, מתיישבת עם המעקב של הנאשם אחר רכבו של המתלונן באמצעות מכשיר המעקב והתוכנה שבטלפון שלו, לתכלית של פגיעה במתלונן. עדות אכרם אכרם, בעל מכון השטיפה, מסר הודעתו במשטרה (בתחנת חברון) כבר ביום האירוע (ת/23), ובה תיאר כי ביום האירוע בערך בשעה 12:00 או 13:00 הגיע המתלונן לשטוף את הרכב, טויוטה לבנה, ובזמן שהוא עצמו (אכרם) החל בפעולות הניקיון, והמתלונן ישב בצד, הגיע אדם נוסף, אכרם ניסה לפנות אליו אך הוא לא ענה ופנה לכיוון המתלונן שישב "קרא לו בשם שלו לא זוכר את השם, הוציא אקדח התחיל לירות בו, ואחר כך באו הרבה אנשים, מה קרה? מה קרה? הרימו את הבן אדם ושמו אותו ברכב שלו שהתחלתי לנקות ולקחו אותו נגמר". אכרם לא ידע לזהות את היורה אך העיד כי ראה אותו אוחז אקדח בידו, שאותו הוציא מקדימה מבגדיו. לדבריו, הוא עמד וירה בו כדורים "בערך שש או שבע שמעתי תיק תיק". אכרם העיד בהמשך כי לפני הירי המתלונן עמד, לא אמר דבר, וכי לאחר הירי היורה יצא בריצה. כאמור, המשטרה ערכה ביחד עם אכרם שחזור במכון השטיפה, אשר תועד במצלמות גוף של השוטרים והוגש אף הוא בהסכמה במסגרת תיק המוצגים (דיסק ת/43, קובץ 23; השחזור). במהלך השחזור תאר אכרם בעברית טובה היכן עמד בעצמו, היכן עמד המתלונן והיכן עמד רכבו במכון השטיפה. עוד תיאר אכרם את הגעתו של היורה ברגל, הוא תיאר אותו כ"בדואי גבוה עם זקן, ומשקפי ראייה" וכן עם כובע גרב לראשו אך לא על פניו (מונה 02:32 ואילך). לדבריו, אותו אדם חיפש אחר המתלונן, אשר באותה עת שטף פנים, ואז היורה קרא לו בשמו פעמיים "מאהר מאהר", וכשהמתלונן הסתובב ונעמד מולו, כשהוא למעשה ליד מקרר שתיה, ירה עליו אותו אדם (מונה 03:32). אז, לפי תיאורו של אכרם, המתלונן ברח אל מאחורי המקרר והפילו על הקרקע, ובשלב זה היורה ברח בריצה. לדבריו, היורה הגיע לבד. אכרם תיאר כי שמע מספר יריות, לדעתו מעל 10 כדורים "פירק מחסן שלם" (מונה 07:00). ניכר מצפייה בסרטון השחזור כי אכרם חושש להגיע למסור גרסה במשטרה, והוא חושש לחייו, שמא אותם אלו שהגיעו לירות במתלונן, יבואו שוב וירו גם בו. אציין כי לא ניתן להסיק באופן חד משמעי מהשחזור להיכן כיוון היורה את אקדחו. אמנם, כשאכרם נשאל על ידי החוקר לאיפה ירה היורה, לאיזה חלק בגוף, הוא השיב לרגליים והצביע על פלג הגוף התחתון, אולם עניין זה לא צולם בבירור (מונה 05:48), ואין לשלול כי אכרם התכוון למקומות בהם נפגע המתלונן בפועל. עדותו של אכרם מחזקת את גרסת המתלונן לגבי אופן התרחשות האירוע, לגבי העובדה שהיורה אמר "מאהר, מאהר" לפני שירה, כמו גם את העובדה שהיורה עמד ממש בסמוך למתלונן, באופן שלא היה כל קושי למתלונן לזהות את היורה. בנוסף, מהשחזור עולה המקום שבו המתלונן שטף את פניו, כשאכרם קרוב אליו בעצמו, והאופן שבו המתלונן ניסה לברוח מאחורי מקרר השתייה שעמד בסמוך, ואף הפיל אותו כדי להתחבא מאחוריו, אולם ללא הועיל, כאשר בכל פרק הזמן הזה המתלונן צופה, כך עולה מהשחזור, במי שיורה בו. מצפייה בשחזור יש לדחות את טענת הסנגור לפיה בריחתו של המתלונן מהיורה הקשתה עליו את הזיהוי. השחזור מלמד כי בעת הירי עמד המתלונן למעשה בין ברז שטיפת הפנים לבין מקרר השתייה, מרחק של עד שני מטרים, כך שבעת הירי אין מדובר ב"ריצה" של המתלונן ובריחה שבה ניתק קשר עין עם היורה, אלא תנועה של מטר-שניים שעשה המתלונן אל מאחורי מקרר השתייה, כשאין משהו שימנע ממנו לזהות את היורה בו. עדות זו של אכרם מחזקת את הרושם כי המתלונן אכן יכל לזהות את מי שירה בו, כאדם המוכר לו, שקרא בשמו. התרשמות מהודעות הנאשם אמרותיו של הנאשם הוגשו בהסכמה במסגרת פרשת התביעה, ונסקרו לעיל בפירוט. הנאשם לא העיד ואתייחס למשמעות הדבר בהמשך. לגבי האירוע הראשון בכיכר ליד עומר הנאשם הכחיש מכל וכל אפילו את נוכחותו באזור האירוע; ולגבי היום שלאחר מכן טען כאמור כי ניסה להגיע לרופא בדהרייה אך לא הצליח לעבור את המחסומים ואת הפקק בכניסה לעיר. כל שאישר הנאשם היה שנתן לנאשם 2 את רכב ההונדה של המשפחה ביום 8.11.24. מעבר לכך, שמר הנאשם על זכות השתיקה, גם כשהוצגו לו כל ראיות התביעה ומשמעויותיהן, ואף חייך כשהוצג לו בחקירתו מכשיר המעקב. כאמור, גם בעימות עם המתלונן הכחיש הכל ורק אמר למתלונן ששלחו אותו להעליל עליו, באופן המרמז כי המתלונן יודע למי הוא מתכוון. גרסתו של הנאשם לגבי האירוע במכון השטיפה היא גרסה שקרית המופרכת בראיות אובייקטיביות ומוסכמות: כך לגבי גרסתו בהתייחס לשעה שבה עבר את המחסום לכיוון דהרייה, שאינה מתיישבת עם דוחות האיכון ו"עין הנץ" לגבי רכב ההונדה, ובוודאי לגבי כך שטען שנסע לדהרייה יחד עם חסן, כאשר עולה מגרסת נאשם 2, כי הנאשם 2 וחסן נסעו יחד ברכב הפורד של אחיו של חסן לדהרייה, כדי לקחת מהנאשם את רכב ההונדה, וזאת לבקשתו. הדברים עולים גם מהמענה המשותף לשני הנאשמים ולפיו לטענת נאשם 2 הוא התבקש על ידי הנאשם להעביר את רכב ההונדה לישראל. מעבר לכך, עולה כאמור מדיסק המדיה (ת/43 דיסק הנושא כיתוב "אמיר") כי הנאשם שוחח עם חסן בשיחות קוליות בווטצאפ, ביום 9.11.24 החל מהשעה 12:21 ועד השעה 14:33, באופן הסותר לחלוטין את גרסת הנאשם כי חסן נכנס איתו לדהרייה. שקר בולט נוסף נוגע לסיבת הגעתו של הנאשם לדהרייה – בעוד שהנאשם טען כי נסע לרופא, גרסתו זו לא גובתה בשום ראיה מצד ההגנה. הנאשם טען בהודעתו כי לא זומן לרופא, וכי בכלל הרופא נמצא במרכז דהרייה, והסכים כי כלל לא הגיע לרופא כיוון ששב על עקבותיו בשל מחסומים משני כיוונים. בכך, גם נשללת תזת ההגנה בסיכומיה (שלא גובתה בעדות הנאשם) לפיה יתכן שהמרפאה נמצאת ליד מכון השטיפה ומכאן האיכון של הנאשם במקום זה. כאמור, בסיכומי ההגנה נטען כי מדובר ברופא שיניים, בעוד שגרסת הנאשם הייתה שנסע לרופא המטפל בעצבים בשל כאבים ברגליים (ת/7). יתכן, כי טענת ההגנה בגרסאותיה נובעת מגרסתו הראשונה של נאשם 2 בפני השוטר סועאד שניגש אליו במחסום כשאמר לו (הנאשם 2) שהיה בדהרייה אצל רופא שיניים. כך או כך, אין כל תימוכין לגרסת הנאשם לגבי כוונת הגעתו לדהרייה במועד האמור. שקר נוסף, כפי שכבר צוין לעיל, נוגע לעניין היכרות הנאשם את המתלונן. הגם שהנאשם הכחיש זאת, עולה הרושם מצפייה בעימות עצמו (ת/5) כי הנאשם מכיר את המתלונן. יתרה מכך, טענת הנאשם כי אין לו כל קשר עם המתלונן ואינו יודע מי הוא, לא מתיישבת בשום צורה עם התקנת מכשיר המעקב והמעקב בפועל של הנאשם אחר המתלונן באמצעות האפליקציה, ואף דיווחו אודותיה לנאשם 2 ול"מוחמד אחי". כפי שנפסק, שקרי נאשם בחקירתו ובעדותו מחזקים את ראיות התביעה ומוסיפים למשקלן, זאת כאשר מדובר בשקרים מהותיים אשר מתייחסים ללב האירוע ואשר מצביעים על ניסיונו של הנאשם להרחיק את עצמו מהעבירות בהן הואשם – שקרים שמוכיחים את תודעת האשמה אצל הנאשם (ראו למשל ע"פ 9227/23 פלוני נ' מדינת ישראל (29.12.24)). עם זאת, הפסיקה מבקשת להזהיר מפני שימוש בראיה זו כחיזוק, ודורשת לבחון את מהות השקרים, והסיבה להם, שמא הם נובעים מטעמים אחרים שאינם קשורים למקרה הקונקרטי. התנאים שנקבעו בפסיקה לבחינת שקרי נאשם על מנת לעשות בהם שימוש כתוספת ראייתית הם: המדובר בשקר מהותי ולא שולי; השקר מכוון לסיכול החקירה ולהטעיית בית המשפט; השקר ברור וחד משמעי; הוכח כי מדובר בדבר שקר; השקר אינו נובע מעילה אחרת שאינה רלוונטית לבחינת האשמה (ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.4.12)). הרציונל לכך שבכפוף לכללי הזהירות, השקר יכול להוות תוספת ראייתית אף בדרגה של סיוע וזאת נוכח העובדה שהשקר מצביע על תחושת אשם וניסיונו של הנאשם להרחיק עצמו ממעשה העבירה (ראו: ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל (17.9.18)). ראו לעניין זה גם ע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל (27.8.19), שם נפסק כי - "עת עסקינן בשקר מהותי של נאשם, יש לו, לשקר – מלבד היותו ראיה המשמיטה את הבסיס מתחת לטענת ההגנה של הנאשם – תפקיד עצמאי כראיה נסיבתית מפלילה אשר מצביעה על תחושת אשם שיש לנאשם ועל ניסיונו להרחיק את עצמו ממעשה העבירה... בצד זאת, בית המשפט נדרש לנקוט משנה זהירות במתן משקל ראייתי מתאים לשקרי הנאשם, שכן יכול 'והנאשם יעלה טענה כוזבת לאו דווקא בשל כך שהוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא בשל טעמים אחרים, יהיו אלה טעמים הכרוכים בביצועה של עבירה אחרת או טעמים אישיים, אשר אינה דבקה בהם תווית עבריינית'". במקרה שלפנינו, לא זו בלבד ששקריו של הנאשם בחקירתו ברורים בנקודות שפורטו לעיל, הם שקרים מהותיים הנוגעים לליבת המחלוקת (סיבת הגעתו של הנאשם לדהרייה ומיקומו בעת האירוע, כמו גם היכרותו עם המתלונן), הנאשם כלל לא הסביר מדוע שיקר. בחירתו בעניין זה שלא להעיד, גם אם במסגרת הסכמה דיונית, מותירה את שקריו ללא כל הסבר חלופי לתחושת האשם ולרצונו להרחיק עצמו מהירי במתלונן. מעבר לשקרים האמורים, גם שתיקתו של הנאשם בחקירתו למול הממצאים האובייקטיביים, לרבות העובדה שהוצג לו שמסר את רכב ההונדה עם האקדח שירה במתלונן לנאשם 2 ואיכון הטלפון הנייד שלו בזירה בסמוך למכון השטיפה בשעת האירוע, היא שתיקה רועמת. אכן, זו זכותו של הנאשם לשתוק בחקירתו, אולם יש לכך משמעות. במהלך סיכומי הצדדים, נשאלה ההגנה על ידי בית המשפט האם אין משמעות לכך שהנאשם לא העיד בבית המשפט ולא הסביר את מעשיו, ולשאלה זו הסתפקה ההגנה בתשובה שזו זכותו של הנאשם שלא להעיד (עמ' 28-27). הדברים נשאלו בהקשר של בחינת הכוונה בעת הירי ולכך אתייחס בהמשך, אולם הם רלוונטיים גם בהקשר זה. הנאשם לא הוזהר על ידי בית המשפט כי אם לא יעיד בבית המשפט ניתן יהיה לראות בכך חיזוק לראיות התביעה (סעיפים 161(ב) ו- 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982). הצדדים סיכמו ביניהם כי יוגשו המוצגים וכי יישמעו סיכומים מבלי שהנאשם יעיד. על כן, לא מצאתי לראות בעצם אי עדותו של הנאשם בבית המשפט כחיזוק לראיות התביעה. ואולם, אין בכך כדי לשלול שהשתיקה בחקירה תהווה חיזוק בפני עצמה, וזאת מאותו טעם, שהנאשם אינו זועק לחפותו, ומותיר את תחושת האשם ללא הסבר. שתיקתו של הנאשם בחקירתו לאחר שנחשפו בפניו הראיות הקושרות אותו לזירות האירועים, משקפת התנהגות מפלילה המטילה דופי במהימנותו. השתיקה אינה יכולה לבדה לבסס את הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו אולם הבחירה בה, למול אותן ראיות מפלילות כשלעצמן, שיש בהן די, היא שתיקה רועמת, המהווה כשלעצמה ראיה נסיבתית. ראו לעניין זה ע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל (28.7.19): "ביחס לשתיקת חשוד בשלב החקירות, נקודת המוצא היא שנתונה לו זכות השתיקה כחלק מזכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית. עם זאת, שתיקתו, על-פי שיטת המשפט הישראלי, עשויה לשמש לחיזוקן של ראיות התביעה נגדו... הטעם בכך הוא שמצופה מאדם להיאבק על חפותו כאשר הוא מעומת על-ידי חוקריו עם חומרים המפלילים אותו... אלא ששתיקתו אך עשויה להיזקף לחובתו, ובדומה לאמור לעיל ביחס לשקרי הנאשם – היא יכולה לנבוע מסיבות שמקורן אינו בהתנהגות מפלילה, כגון ניסיון להגן על אדם אחר. לבית המשפט נתון שיקול הדעת במשקל הראייתי שיש לתת לכך, כאשר משקל זה יינתן בזהירות המתבקשת בשים לב לזכות השתיקה העומדת לנאשם ולדרישה להוכיח אשמתו מעבר לספק סביר." (הדגשה במקור – א.ב.ג) מעבר לשאלת הכוונה שתידון בהמשך, לעצם נוכחותו של הנאשם בכל אחת מזירות האירועים, היה עליו, ככל שהוא זועק לחפותו, להתמודד עם הראיות המפלילות שהוצגו לו במהלך החקירה, ובמיוחד תוצרי מעבדת הנשק הקושרים את האקדח שמסר עם מכונית ההונדה לנאשם 2, לשרידי הקליעים שנמצאו במכון השטיפה, כמו גם האיכון שהוצג לו הקושר אותו למכון השטיפה בעת האירוע. למעשה, פרט לטענתו הראשונה כי נסע לדהרייה לרופא אך לא נכנס לעיר וחזר, שגם לגביה הנאשם לא נתן פרטים ולא התייחס לראיות הסותרות אותה, הנאשם לא התמודד עם הראיות הקושרות אותו לזירות האירועים. הגרסה הראשונית השקרית של הנאשם, ושתיקתו בהמשך חקירתו, אינן מאפשרות לתת כל אמון בגרסתו, והן מחזקות את ראיות התביעה לעצם נוכחותו בזירות האירועים, כפי עדותו של המתלונן. אופן ביצוע הירי הצדדים חלוקים בשאלת אופן הירי ומספר הכדורים שירה הנאשם, בין היתר בהקשר של כוונתו בעת ביצוע הירי. כעולה מהראיות שפורטו, באירוע הראשון של הירי בכיכר ליד עומר הנאשם פעל יחד עם הנאשם 2. ביחד הגיעו ברכב ההונדה, ביחד חסמו את נתיב נסיעתו של המתלונן בכניסה לכיכר ליד עומר, כשכל אחד יוצא מהרכב, שולף אקדח ויורה באמצעותו על רכבו של המתלונן. לא ברור כמה קליעים ירה כל אחד מהנאשמים וכמה ירו יחדיו, אולם מעדותו של המתלונן עולה כי נורו "איזה 6 כדורים" (ת/3) ומדוח המז"פ עולה כי מספר יריות פגעו ברכב. מעשהו של הנאשם בחלק זה הוא מעשה של ביצוע בצוותא, בהיבט הפיזי של המעשים. אשר לאירוע במכון השטיפה, בעניין זה אכן הונחו לפני בית המשפט מספר גרסאות מעט שונות: בגרסתו הראשונה של המתלונן כשהוא באמבולנס, הוא לא ציין כמה יריות ירה בו הנאשם, בהודעתו הראשונה המסודרת ציין המתלונן כי תחילה ראה את הנאשם "מגיע לכיוון שלי מחזיק אקדח ביד ופתח עליי בירי, הרבה יריות ואמר 'אני רוצה לירות בכם' כולכם תהיו על כיסאות גלגלים", ובהמשך כשנשאל לגבי מספר הכדורים השיב "כול המחסנית, הרבה ירי" (ת/2). אכרם, בהודעתו העיד כאמור כי שמע שש או שבע יריות (ת/23), ובמהלך השחזור מסר כי שמע מספר יריות, לדעתו מעל 10 יריות במחסנית שלמה (ת/43 קובץ 23). כאמור, מדוחות השוטרים עולה כי נמצאו לפחות שני חלקי קליעים התואמים את האקדח שנתפס (ת/59). הסנגור טען כי מדובר בסתירות בין גרסת המתלונן לגרסתו של אכרם, וכי בעטיין לא ניתן לסמוך על גרסת המתלונן. לא מצאתי בכך כל קושי, ולטעמי אין צורך להכריע במדויק כמה קליעים נורו, וקשה לדרוש ממי שזה עתה נמצא "תחת אש" לדייק בעניין זה. הן המתלונן והן אכרם חוו הרבה יריות ולתחושתם מדובר היה במחסנית שלמה, ודי בכך כדי לאמוד את האירוע במכון השטיפה. המתלונן חווה את הנאשם באירוע במכון השטיפה כמי שעמד מולו וירה בו, וכי המשיך לירות גם לאחר שדחף את המקרר וניסה לחסות מאחוריו. המתלונן ציין כי הנאשם ירה בו ברגליו, אולם ציין זאת בהקשר של הפגיעות עצמן ולא בהקשר של המקום בגופו אליו כיוון הנאשם. העובדה שהמתלונן ציין כי הנאשם ירה בו ברגליים וגם באצבע אינה מלמדת כי לשם כיוון הנאשם אלא הוא ציין היכן נפגע בגופו, שהרי לא סביר שהנאשם כיוון את האקדח דווקא לאצבעו של המתלונן. בהודעתו של אכרם הוא ציין כאמור כי הנאשם "עמד וירה". כשהוא נשאל לעניין זה במהלך השחזור הוא ציין כי הנאשם ירה בו ברגליים וסימן "פה ופה" על רגליו (ת/43 דיסק 23 נומרטור 06:00). עם זאת, נראה כי גם אכרם התכוון למקומות בהם פגע הנאשם בפועל, כיוון שקודם כשתיאר את הירי תיאר זאת כשידיו לפנים ולא לכיוון מטה. כך עולה גם מהמשך הסרטון (נומרטור 19:00) כשנשאל היכן פגע הנאשם בקורבן והשיב שירה בו ברגליים ולא בגוף. אציין כי אכרם גם תיאר במהלך השחזור כי הנאשם ירה מספר רב של כדורים. פעם כינה זאת "מעל 10", פעם אמר "שבע-שמונה", ופעם גם ציין כי "רוקן מחסן שלם". מתיאורים אלו של המתלונן ושל אכרם, ובהעדר הסבר מצדו של הנאשם, לא ברור להיכן בדיוק כיוון הנאשם בעת ביצוע הירי, אולם כן ניתן לקבוע כי הוא ירה מספר רב של כדורים לעבר המתלונן, לתחושתם מחסנית מלאה, פגע ברגליו של המתלונן ובאצבעו, וכי המתלונן רץ אל מאחורי המקרר והפיל את המקרר כדי לחסות מאחוריו, כשהנאשם המשיך לירות בו. התייחסות למחדלי חקירה בסיכומיו, טען הסנגור לקיומם של מחדלי חקירה, שיש בהם כדי להשפיע על יכולתה של המאשימה להוכיח כדבעי את עובדות כתב האישום. כפי שנקבע בפסיקה, אין צורך כי ייאספו כלל הראיות האפשריות, ולא פעם אף לא ניתן להגיע לתוצאה שכזו. השאלה היא האם יש בראיות שהוגשו די כדי להרשיע את הנאשם או שה"אין" מכרסם ממשקל ה"יש" עד כדי הותרת ספק סביר להגנת הנאשם. כך נפסק בע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.24): "ההלכה היא כי קיומם של מחדלי חקירה אין בו כשלעצמו כדי להביא לזיכוי נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ואם לא קופחה הגנתו... בית משפט זה אף אמר כי קיים צורך 'לצמצם היזקקות לטענות בדבר מחדלי חקירה במסגרת הכרעת דין במשפט פלילי למקרים חמורים בהם עולה חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע'..." אשר לטענה הנוגעת לשיהוי שבאיסוף מכשיר המעקב התייחסתי לעיל וקבעתי כי אין לכך כל השפעה ראייתית. בהקשר זה, גם העובדה שלא נמצא הסים עצמו אינה מקימה ספק כלשהו שהרי לב האירוע אינו בעצם המעקב (שהוכח גם ללא המכשיר והסים גופם) אלא בביצוע הירי עצמו והוא מבוסס על זיהויו של המתלונן את הנאשם, והחיזוקים לכך. אכן, לא נעלם מעיני, כפי שהצביע על כך הסנגור, שהסים של מכשיר המעקב הופעל בהתחלה (ביום 30.10.24 בסמוך לשעה 15:50) על ידי טלפון שמספרו מסתיים בספרות 257. בראיות שהוגשו לבית המשפט אין הסבר למי שייך מספר זה, ואין מחלוקת כי הוא אינו של מי מהנאשמים. לטענת הסנגור, העובדה שהמשטרה לא חקרה עניין זה אף היא מהווה מחדל חקירה שאמור להביא לזיכוי הנאשם. גם טענה זו יש לדחות. לא מן הנמנע כי היו מעורבים נוספים בהקמת תשתית המעקב אחר המתלונן, וכפי שעולה מת/42, הנאשם שלח תמונות מיקום גם לאחרים. אפשר אפילו שמכשיר המעקב קוּשר גם לטלפון אחר. ואולם, אין בכל אלה כדי לכרסם ב"יש" הקושר את הנאשם למעקב אחר המתלונן ובעיקר לביצוע הירי בשני האירועים. סיכום ביניים – הוכחת חלקו של הנאשם במעשי הירי נוכח האמור, ולאחר שהתרשמתי מעדותו של המתלונן הן לעצם התרחשות האירועים, והן לגבי זיהויו את הנאשם כמי שירה בו ביחד עם הנאשם 2 באירוע הראשון בליל ה- 8.11.24 בכיכר ליד עומר, ולאחר מכן בצהרי היום שלמחרת במכון השטיפה בדהרייה; בשים לב לראיות הקושרות את הנאשם למעקב אחר המתלונן, לקשר עם נאשם 2 ולביצוע הירי במכון השטיפה; ובהעדר כל הסבר מצדו של הנאשם לראיות האובייקטיביות שהוטחו בו, ושתיקתו הרועמת והצורמת בחקירה ושקריו הבולטים בגרסה המצומצמת והראשונית שמסר, אני מוצא כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק כי הנאשם הוא אכן מי שירה יחד עם הנאשם 2 במתלונן באירוע הראשון בכיכר ליד עומר, והוא שירה במתלונן למחרת במכון השטיפה. באופן יותר מפורט, המאשימה הוכיחה כי ביום 30.10.24 הופעל מכשיר המעקב שנמצא מאוחר יותר ברכבו של המתלונן, כשהנאשם נמצא בקרבתו; כי המכשיר הותקן ברכבו של המתלונן וכי לכל המאוחר מאז יום 2.11.24 עקב הנאשם באמצעות אפליקציה במכשיר הטלפון שלו, אחר מכשיר המעקב כאמור ואחר תנועות רכב הטויוטה קורולה של המתלונן. מכאן, ובהעדר הסבר מצדו של הנאשם, נותר להסיק כי הנאשם הוא שעמד, לבדו או ביחד עם אחרים, מאחורי התקנת מכשיר המעקב ברכבו של המתלונן, מסקנה המתיישבת אף עם ההתכתבויות של הנאשם עם חסן ומוחמד ביום 30.10.24. הוכח כי ביום 8.11.24 בסביבות השעה 23:00 נסע המתלונן ברכבו אל צומת תל-שבע, וכי הנאשמים הגיעו למקום כשהם נוסעים ברכב מסוג הונדה, כשהנאשם 2 נוהג בו. הוכח כי הנאשמים חסמו את רכבו של המתלונן, יצאו שניהם מרכב ההונדה כאשר כל אחד מהם חמוש באקדח, והחלו בירי אל עבר רכבו של המתלונן; וכי לאחר שהמתלונן הבחין בנאשמים ונמלט מהמקום, הנאשמים המשיכו בירי וכתוצאה מהירי ניזוק רכב הטויוטה של המתלונן בדלת השמאלית אחורית ובשמשה האחורית ואף חדרו קליעים לתוך משענת הנוסע שמאחורי הנהג ולמשענת הראש של כסא הנהג. עוד הוכח כי למחרת, ביום 9.11.24, נסע המתלונן ברכבו אל היישוב דהרייה, כדי לתקן במוסך את הנזקים שנגרמו לרכבו מהירי, וזאת כשהוא חושד שהותקן מכשיר מעקב ברכבו, וכי לאחר החלפת החלקים ברכבו הוא פנה למכון שטיפה סמוך. שם, מצא המתלונן את מכשיר המעקב ברכבו, ולאחר שהניחו בצד ופנה לשטוף את פניו, הגיע הנאשם בשעה 13:23 או בסמוך לכך למכון השטיפה כשהוא אוחז בידו אקדח FN שבכוחו להמית אדם. בשלב זה התקרב הנאשם אל המתלונן וקרא בשמו של המתלונן "מאהר, מאהר". המתלונן בתגובה הסתובב כדי לראות מי קורא בשמו, ואז הנאשם, כשהוא במרחק של כמטר וחצי עד שני מטרים מהמתלונן, כיוון את הנשק לעברו של המתלונן וירה מספר יריות לעברו של המתלונן, אשר מצדו זינק הצידה אל מאחורי מקרר שתיה שעמד כמטר וחצי הצידה ממנו, הפיל את המקרר כדי לחסות מאחוריו, אך הנאשם המשיך בירי לעברו ולאחר מכן נמלט מהמקום. הוכח כי כתוצאה מהירי נגרמו למתלונן פציעות כפי שתוארו במסמכים הרפואיים (ת/61), ואשר כללו קטיעה בקצה אצבע שלישית בידו הימנית, פצע כניסה ויציאה בירך השמאלית, חתך 10 ס"מ רוחבי בשוק ואף שבר בירך, ופצע כניסה ויציאה בכף רגל ימין; והמתלונן נותח ואושפז למשך 3 ימים. הוכח כי בסמוך לאחר הירי, הנאשם מסר לנאשם 2 את רכב ההונדה שלו, עם האקדח שעמו בוצע הירי, כשהוא מוסלק מתחת לפלסטיק של לוח המחוונים ובתוך כפפות בד שחורות ועם מחסנית תואמת, וכי הנאשם 2 נעצר עם הרכב בבואו להעבירו במחסום מיתר לכיוון ישראל. הוכחת יסוד הכוונה שבמעשי הנאשם - הניסיון לרצח כאמור, המאשימה ייחסה לנאשם בין היתר עבירות של ניסיון לרצח (לגבי המקרה השני במכון השטיפה) וחבלה בכוונה מחמירה (לגבי המקרה הראשון בכיכר), עבירות שהיסוד הנפשי בהן הוא כוונה מיוחדת; וכן ייחסה לנאשם עבירות בהן היסוד הנפשי הוא יסוד של פזיזות - חבלה בנסיבות מחמירות, נשיאה והובלה של נשק שלא כדין, ירי בנשק חם והיזק בזדון. העבירה של ניסיון לרצח נקבעה בסעיף 305 לחוק העונשין, בהאי לישנא: "העושה אחת מאלה, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם; (2) עושה שלא כדין מעשה... בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי אדם." עבירת הניסיון לרצח היא עבירת ניסיון עצמאית, אולם הוראות החלק הכללי לחוק העונשין חלות גם עליה (ע"פ 6731/23 סטרוג נ' מדינת ישראל (16.7.24)), ועל כן יסודותיה כעבירת ניסיון נלמדים גם מהוראת סעיף 25 לחוק שלפיה "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". משכך, כפי כל ניסיון לביצוע עבירה, גם היסוד העובדתי של עבירת הניסיון לרצח הוא בעשיית מעשה שיצא מגדרי פעולת הכנה גרידא, כאשר היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש עבירת הניסיון נחלק לשניים – מודעות המבצע לטיב המעשה, לנסיבות ולתוצאה; ובמישור החפצי יש להוכיח כי המבצע ביצע את העבירה "במטרה לבצעה", דהיינו במטרה להשלים את העבירה המוגמרת (שם). לגבי המישור החפצי, נפסק כי על אף שעבירת הניסיון לרצח לא שונתה במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה (תיקון 137 לחוק), הרכיב החפצי הנדרש להרשעה בעבירת הניסיון לרצח אינו עוד כוונה תחילה, אלא כוונה בלבד (ע"פ 5922/22 קוזלוב נ' מדינת ישראל (13.8.23); להלן- עניין קוזלוב), כלומר שלשם הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח יש להוכיח כי המעשים בוצעו מתוך כוונה רגילה להביא למותו של הקורבן. בעבר, בטרם כניסתו לתוקף של תיקון 137 לחוק, נקבע כי "המונח 'כוונת קטילה', אשר באופן מסורתי שויך לעבירת הניסיון לרצח, חופף למונח 'החלטה להמית', המופיע בהגדרת היסוד הנפשי של עבירת הרצח... לשם הוכחת יסוד ההחלטה להמית, יש להוכיח כי הנאשם צפה את האפשרות כי תתרחש התוצאה הקטלנית, וכי הוא חפץ בהתקיימותה של אותה התוצאה." (ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.15); להלן- עניין פלוני). כיום, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קוזלוב הנ"ל, די להוכיח כי המבצע צפה את האפשרות כי תתרחש התוצאה הקטלנית, וכי הוא חפץ בהתקיימותה של אותה התוצאה. נוכח הקושי להתחקות אחר צפונות ונבכי נפשו של אדם ולהוכיח את מחשבותיו הסובייקטיביות בראיות ישירות, פותחה בפסיקה חזקה הכוונה, שהיא חזקה עובדתית-ראייתית, ולפיה חזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. במסגרת חזקה זו נדרש בית המשפט לבחינת הנסיבות האובייקטיביות האופפות את האירוע, העשויות ללמד על הלך נפשו של נאשם. בבסיס חזקה זו ההנחה כי "אדם בר-דעת הפועל מרצון חופשי מתכוון להביא לתוצאות הטבעיות של מעשהו" וכי בנקטו בקו התנהגות מסוים "חזקה כי התכוון לתוצאות הנובעות, באופן טבעי ובהסתברות גבוהה, מהתנהגותו זו" (ע"פ 8577/22 יפימוב נ' מדינת ישראל (21.4.24); להלן – עניין יפימוב). חזקת הכוונה, ככלי ראייתי, משמשת לכל עבירה שהיסוד הנפשי שלה כולל כוונה מיוחדת, ובכלל זה עבירת הרצח בכוונה ואף עבירה של ניסיון רצח, הדורש כיום כאמור יסוד של כוונה (רגילה). ראו עניין פלוני, שם נפסק כי - "חזקת הכוונה בעבירת הרצח, מבטאת את התובנה, לפיה 'מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו'... חזקה זו יפה גם לעבירת הניסיון לרצח, ככל שהמעשה שנעשה, עשוי היה, לפי טיבו וטבעו, לגרום לתוצאה הקטלנית - כאשר, מסיבות שאינן תלויות בנאשם, נמנעה תוצאה זו. על כן, גם בעבירת הניסיון לרצח מוחזק הנאשם כמי שקיננה בליבו הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו... חזקת הכוונה איננה חזקה חלוטה, ובידי הנאשם נתונה האפשרות לסתור אותה, תוך הבאת ראיות או על-ידי מתן הסבר מתקבל על הדעת למעשיו, באופן שיעורר ספק סביר באשר לכוונתו. ואולם, במידה שהנאשם אינו מצליח לעורר ספק סביר בדבר כוונתו, החזקה הופכת לחלוטה, והוא מוחזק כמי שהייתה לו כוונה להביא למותו של המנוח". כחלק מהבחינה האובייקטיבית של נסיבות האירוע, לצורך הכרעה בחזקת הכוונה, פותחו בפסיקה מספר מבחני עזר נסיבתיים שנועדו ללמד הן על צפיית האפשרות להתרחשות התוצאה הקטלנית והן על רצונו של הנאשם לממשה. כך, בין היתר "נבחנות נסיבות האירוע כדוגמת אופן ביצוע הרצח; טיב הפגיעה ומיקומה; כלי הרצח; אמירות קודמות של הנאשם; והתנהגותו לפני האירוע ולאחריו – לרבות היעדר ניסיון להזעיק עזרה והימלטות מהזירה" (עניין יפימוב הנ"ל). מבחנים אלה יפים כמובן גם למקרה של ניסיון לרצח שלא צלח. כאמור, חזקת הכוונה אינה חזקה חלוטה והנאשם יכול להביא ראיות לסתור אותה, בין אם כראיות עצמאיות ובין בעדותו באופן שייתן הסבר למעשיו ויעורר את הספק להתקיימותה של אותה חזקת כוונה, לפיה התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. משכך, מקום שחזקת הכוונה מביאה למסקנה ארעית כי הנאשם התכוון להביא למותו של הקורבן, והנאשם אינו מביא כלל ראיות לסתור את החזקה, לא כל שכן שאינו מספק הסבר כלשהו למעשיו – הרי שיש לראותו כמי שאכן התכוון להביא למותו של הקורבן. מכאן לענייננו: יתכן וניתן היה לראות את התקנת מכשיר המעקב ברכבו של המתלונן כחלק מפעולות ההכנה שבוצעו על ידי הנאשם או מטעמו, וזאת בשים לב לכך שהמאשימה לא ייחסה לו עבירה עצמאית של קשירת קשר לפגוע במתלונן. עם זאת, מעשיו של הנאשם כפי שמצאתי לעיל, בשני חלקי האירועים, בוודאי מעשי הירי עצמם הם מעשים אשר בבירור יצאו מגדר פעולות הכנה, ומהווים אף את השלב הנדרש שעניינו כוונה לפגוע במתלונן ולהביא למותו. בהעדר טענה לסתור, הנאשם היה מודע היטב לטיב מעשיו. מההתכתבויות שבת/42 עולה כי הנאשם היה מודע למעקב אחר המתלונן, היה מודע לשיח על אקדח (כלשהו) עם נאשם 2 ואף לשיח על אלימות (כלפי מאן דהוא). גם אם השיח על אקדח ועל אלימות בבאר-שבע אינו קשור לענייננו, ואכן לא הוכח כך, עדיין עולה מת/42 כי הנאשם אדם תבוני המודע למעשיו, ובכל מקרה הנאשם ככל אדם מוחזק כך. באירוע במכון השטיפה הנאשם ירה במתלונן מטווח של כמטר וחצי עד שני מטרים, כשהוא עומד מולו, תוך קריאות שיהרוג אותו ויזיין אותו וכך גם את בני משפחתו. ניתוח הנסיבות בהתאם למבחני העזר שנקבעו בפסיקה, מוליך למסקנה כי יש להחיל על הנאשם את חזקת הכוונה, כלומר להביא למסקנה כי התכוון להביא במעשיו למותו של המתלונן, בוודאי באירוע במכון השטיפה. כך, "נבחנות נסיבות האירוע כדוגמת אופן ביצוע הרצח; טיב הפגיעה ומיקומה; כלי הרצח; אמירות קודמות של הנאשם; והתנהגותו לפני האירוע ולאחריו – לרבות היעדר ניסיון להזעיק עזרה והימלטות מהזירה" (עניין יפימוב). ראשית, הנחישות שבה פעל הנאשם – החל משלב התכנון, לרבות המעקב הממושך אחר המתלונן, ועד לביצוע ירי בצוותא חדא עם הנאשם 2 מטווח קרוב יחסית על רכבו של המתלונן, לרבות לאחר שהמתלונן המשיך לעבור אותם בכיכר (שהרי הקליעים פגעו ברכב מאחור). העובדה שהנאשם המשיך לעקוב אחר המתלונן גם למחרת ולא היסס לנסוע לשם כך לשטחים תוך חציית מעבר מיתר, להיכנס כשהוא חשוף יחסית בצהרי היום, למקום בשיא פעילותו, ולירות במתלונן מטווח קצר ביותר, מעידה על נחישותו ועל עוצמת כוונתו. הראיות, לרבות המסקנות הנובעות מראיות "עין הנץ" (ת/14) מלמדות כי הנאשם יצא את ישראל לכיוון השטחים והגיע מהר למכון השטיפה. כיוון שנשללה כאמור טענת הנאשם לגבי סיבת נסיעתו לדהרייה, וכיוון שהמתלונן ואכרם העידו שניהם כי זו פעם ראשונה שהמתלונן הגיע למכון השטיפה, הרי שהמסקנה המתבקשת, המתיישבת עם עצם המעקב, היא כי הנאשם לא פגש את המתלונן באופן אקראי, אלא הגיע לשם כך למכון השטיפה. על רקע הירי שהיה מספר שעות קודם לכן בכיכר ליד עומר, כשהנאשם מגיע ישירות ובמיוחד למקום הימצאו של המתלונן, ניגש אליו ובקור רוח יורה בו מספר רב של קליעים, יש להסיק כי הירי שהיה מספר שעות קודם לכן "לא סיפק" את הנאשם ומכאן את עוצמת נחישותו לפגוע במתלונן. שנית – השימוש בכלי קטלני (אקדח) – פעמיים ברציפות, מטווח קצר, באמצעות ירי מספר לא מועט של כדורים מחזק אף הוא את המסקנה כי כוונת הנאשם היתה להמית את המתלונן. שלישית – העובדה שהנאשם כלל לא קרא לעזרה ולא עצר רגע לבחון את מצבו של המתלונן, לאחר הירי, על מנת להבטיח כי הירי לא יהיה קטלני. רביעית – הנאשם ברח מהר מזירת הירי במכון השטיפה, ומילט את עצמו באופן נפרד מהרכב ומהאקדח שבו עשה שימוש, וזאת על ידי כך שבקור רוח התקשר לחסן ולנאשם 2 ודאג שיבואו לחלצו שניהם – אחד כדי לקחת את רכב ההונדה ולהרחיקו ממנו יחד עם העברת האקדח לתחומי ישראל, והאחר כדי שיאסוף אותו ברכבו. בסיכומי הצדדים הם התייחסו כל אחד לאופי הפציעות כאינדיקציה לקיומה או להיעדרה של כוונה להמית. ב"כ המאשימה ציין כי העובדה שקיימים כלי דם מרכזיים באזור המפשעה העלולים לגרום למוות כתוצאה מאיבוד דם, מחייבים את המסקנה כי גם מי שיורה לכיוון הרגליים יודע שהדבר עלול לגרום למוות. מנגד, ביקש הסנגור להסיק מעצם הפגיעה ברגליים כי הנאשם לא כיוון לאיברים חיוניים ועל כן לא התכוון להמית את המתלונן. לטעמי, אין לראות בהכרח את אופי הפציעות כאינדיקציה מכרעת לגבי שאלת הכוונה של הנאשם להמית את המתלונן. טיב החבלה הנגרמת לקורבן העבירה אינה חלק מיסודות העבירה של ניסיון לרצח, עבירה אשר יכולה להתגבש גם ללא חבלה כלל. חבלה מסכנת חיים או באיברים חיוניים אמנם יכולה לבוא בחשבון כאחד ממבחני העזר שנקבעו בפסיקה, אולם העדרה אינו בהכרח אינדיקציה להעדר כוונה. מעבר לכך שפציעתו של המתלונן הייתה קשה וכללה פגיעה בשתי הגפיים התחתונות וביד, והצריכה טיפול רפואי ממשי, אשפוז ומספר ניתוחים (ת/61). בעניין זה, יש צדק בטיעוני המאשימה שהותרת שאלת המזל לעוברי האורח, קרי האם יצליחו להציל את הקורבן מאיבוד דם אם לא, אינה גורעת מהאפשרות שהתוצאה של המעשים תהיה קטלנית. נראה כי הנאשם נהנה מאותו "מזל מוסרי" שבסופו של דבר מעשיו לא הביאו לפגיעה קטלנית במתלונן. אלא שאין במזל זה כדי למנוע ממנו את האחריות למעשיו, רק בשל כך שנסיבות שלא היו תלויות בו מנעו ממנו את השלמת ביצוע העבירה ורציחתו את המתלונן. מזלו של המתלונן היה כי על אף שהאירוע היה בתחומי השטחים, רחוק מבית חולים, ועל אף שהנוכחים במקום לא סייעו באופן אפקטיבי למתלונן, היה אותו אדם (פארס) שפינה אותו לעבר המחסום, ואף יצר קשר עם מד"א וחבר לאמבולנס במחסום כדי להעניק לו טיפול ראשוני ולהסיעו לבית החולים. הצדדים היו חלוקים בסיכומיהם גם לגבי משמעות האמירות שאמר הנאשם במהלך הירי, לגרסת המתלונן. כפי שקבעתי לעיל, אין שוני ממשי ברוח הדברים באמרות השונות, כך לפי גרסתו הראשונה של המתלונן שלפיה הנאשם צעק לו "'אני רוצה לירות בכם' כולכם תהיו על כיסאות גלגלים" (ת/2), וכך בגרסתו הנוספת בת/3 שלפיה הנאשם "צעק מאהר והתחיל לירות עלי ואמר 'אני יהרוג את כולכם וייזיין אותכם'...". ניתן לקבוע כי הנאשם אמר למתלונן כי הוא רוצה להרוג אותו או לזיין אותו, וכך גם הביע רצון לפגוע במשפחתו. מדבריו של אכרם במהלך השחזור עולה כי הוא בעצמו פחד מהנאשם עוד לפני שבכלל שלף את האקדח (קובץ השחזור ת/43 קובץ 23), ועוד עולה כי הנאשם פעל בקור רוח, כשהגיע למכון השטיפה, בביטחון רב (ואפילו לא ענה לפניותיו של אכרם), הלך באופן נחוש לעבר המתלונן, קרא לו בשמו וכשהוא הסתובב אליו ירה בו מספר רב של יריות. גם אם כל מבחן עזר, כשלעצמו, אינו מוליך למסקנה ברורה, צבר הנסיבות האמור, מלמד על נחישות רבה של הנאשם לאחר הכנה, מעקב אחר המתלונן לתוך תחומי השטחים, ירי רב עד כדי "ריקון מחסנית" מטווח קרוב גם לאחר שהמתלונן קפץ וניסה להסתתר מאחורי המקרר; והכל כשברקע העובדה שיום קודם הנאשם ירה על המתלונן יחד הנאשם 2 אך המתלונן הצליח לחמוק מהירי. שילוב כל אלה, יחד עם בריחה מהירה לאחר פגיעה בקורבן תוך ניסיון לטשטש את העקבות ולהעלים את האקדח, מקים לא רק את קיומה של תוצאה קטלנית מסתברת במעשיו של הנאשם, אלא גם את החזקה לפיה הנאשם התכוון לגרום למותו של המתלונן. העובדה שלאחר שהנאשם ירה מטווח קצר ופגע במתלונן, וברח מבלי לבדוק את פגיעותיו ומבלי להושיט יד ועזרה לקורבן שנפגע, מחייבת את המסקנה כי הנאשם היה מודע לאפשרות שצירוף נסיבות זה עלול להביא למותו של המתלונן, ולכל הפחות הוא פעל בעניין זה בעצימת עיניים בכך שנמנע מלברר את מצבו של המתלונן לאחר הירי. בכך, מתגבשת מודעותו של הנאשם גם מכוח "עצימת עיניים" (סעיף 20(ג) לחוק). הסנגור טען בסיכומיו שקיימת אפשרות נוספת למעשיו של הנאשם, והיא שהתכוון "רק" לגרום לחבלה חמורה למתלונן, זאת בהתבסס על התפתחות גרסת המתלונן שציין באחת מגרסאותיו כי הנאשם אמר גם "כולכם תהיו על כסא גלגלים". אינני מקבל טענה זו. ספק סביר אין משמעו העלאה של כל תזה אפשרית, אלא בחינת הסבירות של תזת ההגנה. ובענייננו, כאשר הן התזה המסתברת לפי ניסיון החיים, והן התזה החלופית שהעלה הסנגור נבדלות ביניהן בעיקר בכוונת הנאשם, דהיינו בעניין שהוא צפון בליבו, מוטל הנטל על הנאשם לסתור את אותה חזקה, או לפחות להסביר אחרת את מעשיו מכפי המשתקף מהם. כאמור, הנאשם לא נתן כל הסבר למעשיו בחקירותיו במשטרה, ונמנע (גם אם במסגרת הסדר דיוני) מלעשות כן בבית המשפט. בסיכומיו, טען הסנגור כי נוכח העובדה שהנאשם לא מסר בחקירותיו גרסה, ממילא לא הייתה מתקבלת גרסה חדשה בבית המשפט בטענה שהיא כבושה וכי ממילא לנאשם זכות שלא להעיד. אני מתקשה לקבל טענה זו. ראשית, נפסק, כי מקום בו קו הגנה הננקט על ידי נאשם נדחה, רשאי בית המשפט לבחון תרחישים חלופיים המועלים על ידי ההגנה, הגם שהם עומדים בסתירה לגרסתו הראשונית של הנאשם, אולם תנאי לכך הוא שבית המשפט ישתכנע מהראיות שהובאו בפניו כי קו ההגנה החלופי הוא סביר ומעוגן בחומר הראיות (ע"פ 2550/15 שאפא (עבד) נ' מדינת ישראל (7.4.17)). שנית, הנאשם עדיין נדרש לתת הסברים למעשיו, בוודאי כשהם מקימים חזקה שהתכוון להמית את המתלונן. גרסתו של הנאשם בחקירתו הייתה שהוא כלל לא נכח במקום, וממילא סנגורו לא יכול לטעון כי התכוון "רק" לגרום חבלה למתלונן, אלא אם הנאשם יעיד כך בשונה מגרסתו בחקירה, או אם ימצאו ראיות אחרות התומכות במסקנה זו. ראו לעניין זה ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל (11.11.12), שם נפסק כי - "לעיתים יש מחיר לכך שהנאשם נקט בקו הגנה מסוים, ובהיעדר עדות של הנאשם במהלך שמיעת הראיות בהתייחס לקו ההגנה החלופי, הוא לא יישמע בקו הגנה זה בנסיבות בהן ההסבר היה צריך לבוא מפיו-שלו ולא מפיו של הסניגור." להכחשתו המוחלטת של הנאשם את עצם נוכחותו בזירת האירוע, יש תוצאת לוואי לפיה הוא לא יכול, רק באמצעות סנגורו, להעלות טענה חלופית הסותרת את התכחשותו הכוללת לנוכחותו באירוע, שיש בה להסביר את צפון ליבו (ראו גם: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 171 (10.11.11)). וראו גם ע"פ 417/83 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 670 (1984) שם הועמד המערער לדין בקשר עם ניסיון להוציא גופה ממקום קבורתה בבית העלמין. המערער טען תחילה שכלל לא נכח במקום, ומשטענה זו נדחתה כלא אמינה, ביקש להעלות טענה חלופית לפיה לא הייתה לו הכוונה הפלילית הנדרשת כיוון שלא ידע לאיזו מטרה מוצאת הגופה. בית המשפט העליון קבע כי – "משטען המערער, כי כלל לא היה בבית העלמין, ובית המשפט דחה את טענתו זו כבלתי אמינה בהסתמך על דבריהם של שני עדי המדינה, לא היה מקום לקבל טענה מצד הסניגור, שלא עלתה מדברי המערער או מראיה אחרת כלשהי, כי הוא אמנם היה במקום אך לא ידע מה מטרת הפעולה. ההכחשה הטוטאלית נושאת עמה לעתים תוצאות לוואי ראייתיות, השוללות העלאתה המאוחרת של טענה חלופית, הסותרת את ההתכחשות הכוללנית... ניתן לומר, כי ככל שיריעת ההכחשה רחבה וטוטאלית יותר, כך גם מתקצרת האפשרות לבנות תיזה אמינה, הבנויה על הודאה חלופית חלקית בעובדות תוך סיוג קיומה של מחשבה פלילית." על כן, מעבר לכך ששתיקתו של הנאשם בחקירתו במשטרה מחזקת את ראיות התביעה נגדו, ומעבר לגרסתו השקרית שלפיה כלל לא נכח במקום, עצם העדר הסבר למעשיו והעדר ראיות אחרות לסתור את החזקה שבדין, מותירים אותה במלוא עוצמתה. אציין, כי לטעמי גם באירוע הראשון של הירי על רכבו של המתלונן בכיכר ליד עומר היה קיים פוטנציאל קטלני. הגם שירי בנשק חם מטווח קרוב נתפס כמסוכן יותר בשל סיכויי הפגיעה, ירי מטווח קרוב על רכב ובו נהג או נוסע, בעת נסיעה, והמשך הירי גם לאחר שהרכב חולף, אף הוא מעשה מסוכן מאוד עם פוטנציאל קטלני. חוסר היכולת לדייק את הפגיעה מהווה סכנה ממשית כשלעצמו, ובוודאי כאשר מעצם הירי, אף ללא פגיעה ישירה ממנו בגוף, יכול הנהג לאבד שליטה על הרכב ולגרום לתאונה קטלנית, לו ולמשתמשי דרך אחרים. אף זו תוצאה מסתברת של ירי על אדם הנוסע ברכב בכביש ראשי. יתכן, שכבר בעת הירי בכיכר ליד עומר קיננה בנאשם הכוונה להמית את המתלונן. בשונה מהנאשם 2 "שהסביר" את מעשיו "במסגרת הודאתו", הנאשם שתק גם לגבי כוונתו אז. כיוון שהתביעה לא האשימה את הנאשם בעבירה של ניסיון לרצח באירוע זה של הירי ליד כיכר עומר, אין צורך להידרש לכך. ועדיין, אירוע זה משתלב במארג הכללי של הראיות ובהעדר הסבר מצדו של הנאשם, מלמד על עוצמת נחישותו וכוונתו להמית את המתלונן. נוכח כל האמור, מצאתי כי המאשימה הוכיחה לגבי הנאשם, מעבר לספק סביר, את כל יסודות העבירה של ניסיון לרצח באירוע הירי במכון השטיפה. העבירות הנוספות עבירה של חבלה בכוונה מחמירה – אירוע הירי בכיכר ליד עומר ביחס לאירוע הראשון של הירי בכיכר ליד עומר, ייחסה המאשימה לנאשם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, הקובע כי - 329. (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו – מאסר עשרים שנים: ... (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין, באבן או בנשק מסוכן או פוגעני אחר; כאמור, לטעמי יתכן שהיה ניתן לייחס לנאשם עבירה של ניסיון לרצח כבר באירוע הראשון, מכל הטעמים שפירטתי לעיל. במצב שכזה, כאשר המעשה הפיסי היה ירי באקדח, שאין חולק כי הוא נשק מסוכן, בנסיבות בהן מתקיימת חזקה בדבר הכוונה להטיל לפחות מום או נכות או לגרום חבלה חמורה למתלונן, ממילא מתמלאים גם יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ברכיב הניסיון שבסעיף 329(א)(2) לחוק, הן במעשה הפיסי והן ביסוד הכוונה. עבירות של נשיאה והובלה של נשק בנוסף לעבירות של ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, ייחסה המאשימה לנאשם גם שתי עבירות של נשיאה והובלה של נשק, לפי סעיף 144 לחוק הקובע בסעיפיו הרלוונטיים כי – 144. (א) ... (ב) הרוכש, נושא או מוביל נשק בלא רשות על פי דין לרכישתו, לנשיאתו או להובלתו, דינו – מאסר עשר שנים, (ג) בסעיף זה, "נשק" – (1) כלי שסוגל לירות כדור, קלע, פגז, פצצה או כיוצא באלה, שבכוחם להמית אדם, וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי כזה; ... (ה) תעודה החתומה בידי קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה והיא מאשרת שחפץ פלוני הוא נשק, תשמש ראיה לדבר, כל עוד לא הוכח היפוכו..." עבירות הנשק שבסעיף 144 הן עבירות התנהגות העוסקות בעצם המעשים הקבועים בהן, של רכישה, החזקה, נשיאה, הובלה וכו', ללא בחינת תכלית המעשה האסור, וזאת על מנת לקדם את השמירה על הסדר הציבורי ואורח החיים התקין, השלו והבטוח. בעבירות אלו לא נדרשת תוצאה כלשהי והתכלית שביסודן היא תכלית מניעה, והפרשנות של המושגים שבסעיף החוק היא פרשנות תכליתית ופשוטה לפי לשון החוק. הנשיאה, במובחן מההחזקה, היא עבירה נפרדת, שתכליתה הרתעתית כאשר מעבר לעבירת ההחזקה, המטילה אחריות על מי שהחזיק בנשק גם ללא שימוש פעיל בו, "לשם גיבוש העבירה, נדרשת, איפוא, נשיאה של הנשק, מרכיב שאותו יש לפרש במשמעותו הלשונית המקובלת – קרי המחזיק נשק, על גופו או בהישג ידו כך שיוכל לעשות בו שימוש מיידי כשיבקש לעשות כן, הריהו נושא נשק כאמור בסעיף 144(ב) לחוק העונשין... לצד זה נדרש יסוד נפשי של מודעות כלפי טיב המעשה וטיב הנסיבות." (ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (9.6.10); הדגשה במקור – א.ב.ג.). בענייננו, הוכח כאמור כי הנאשם הגיע עם רכב באירוע הראשון לזירת האירוע בכיכר ליד עומר, שם שלף את האקדח וברי כי הוא הביא את האקדח עמו לזירת האירוע. כך גם הוכח באירוע השני כי הנאשם הגיע עם האקדח לזירת האירוע, ואף נמלט עמו כשהוא מעבירו ביחד עם הרכב לנאשם 2. הוכח כאמור לפי חוות דעת של רפ"ק אביעד בלמס, אשר הוגשה בהסכמה, כי האקדח שנתפס אצל נאשם 2 ברכב של הנאשם, ואשר ממנו ירה הנאשם את הקליעים על המתלונן באירוע במכון השטיפה הוא נשק, בהיותו כלי שסוגל לירות כדור או קליע ושבכוחו להמית אדם (ת/26 ות/26א). עוד כוללת חוות דעת זו התייחסות לתחמושת שנתפסה עם האקדח, אותם 14 כדורי 9 מ"מ ששניים מהם עם ראש כסוף, והם נמצאו בחוות דעת זו כנשק. אציין, כי אמנם, לא הוגשה חוות דעת לגבי האקדח ששימש את הנאשם באירוע הראשון, ואין הכרח כי מדובר באותו אקדח שבו עשה שימוש באירוע השני, אולם כלל הראיות כמו גם הממצאים שנמצאו ברכב המתלונן מלמדים כאמור כי הנאשם עשה שימוש באקדח גם באירוע הראשון, ודי בכך לטעמי להרשיעו גם באירוע זה בנשיאת אקדח ותחמושת. נוכח כל האמור, אני קובע כי התקיימו יסודות שתי העבירות, של נשיאת הנשק ושל הובלתו שלא כדין על ידי הנאשם, בשני האירועים, וכי יש להרשיעו בעבירות אלו. עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לצד עבירת הניסיון לרצח, וכתוצאה מהפציעות שנגרמו למתלונן, ייחסה המאשימה לנאשם ביחס לאירוע השני עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(2) לחוק. סעיף 333 לחוק קובע כי "החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו – מאסר שבע שנים" וסעיף 335 לחוק העונשין מגדיר נסיבות מחמירות שבעטיין יהיה העונש בצד העבירה כפול, ובכללן הנסיבה שבסעיף 335(א)(2) לחוק המתייחסת לחבלה חמורה שבוצעה "כשהעבריין נושא נשק חם או קר". סעיף 34כד לחוק מגדיר את המונח "חבלה חמורה" כ"חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים". עבירה של חבלה חמורה (גם בנסיבות מחמירות) היא עבירת תוצאה, המותנית בקיומה של חבלה חמורה, והיסוד העובדתי והרכיב ההתנהגותי שניהם הם גרימת החבלה החמורה, כאשר הנסיבה המחמירה היא אותו שימוש בנשק. היסוד הנפשי כולל מודעות לטיב המעשה, לנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאות, ולגבי התוצאה נדרש יסוד של פזיזות (סעיף 20 לחוק). בענייננו, הירי של הנאשם במתלונן במכון השטיפה באמצעות נשק חם (אקדח) ותוצאות הירי העולות מהמסמכים הרפואיים, הכוללות בין היתר שבר ברגליו של המתלונן ואף הביאו למום קבוע או לפגיעה קשה בגפיו, כולל קטיעת חלק מאצבעו (ת/61), כפי שגם העיד על כך והדברים לא נסתרו, מקימים את יסודות העבירה. כפי שפורט, הנאשם היה מודע לטיב מעשיו ולאפשרות שתיגרם למתלונן חבלה חמורה, ולכל הפחות פעל בעצימת עיניים לכך (הוא אף רצה במותו), וכאמור, הנאשם לא העלה ספק בדבר מעשיו אלו. לא נעלם מעיני כי אותו מעשה ירי שירה הנאשם לעבר המתלונן מקים הן את היסוד הפיזי של עבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות והן את העבירה של ניסיון לרצח. עם זאת, נקבע בפסיקה כי אין מניעה להרשיע את הנאשם במספר עבירות העולות מאותו מעשה ובלבד שלא יוענש יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. הדברים נקבעו במקור בע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 1544 (1957)) והם עומדים על כנם גם היום כאשר לפי הפסיקה הנוהגת ועל אף סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, ניתן להרשיע נאשם במספר עבירות העולות ממעשה אחד, כאשר מדובר ביסודות שונים של כל אחת מהעבירות, אולם אין להענישו יותר מפעם אחת בגין אותו מעשה. העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והעבירה של ניסיון לרצח כוללים יסודות עובדתיים שונים, ולא מתקיימים בין שתי העבירה יחסי כלילות (ראו: ע"פ 1779/22 משה נ' מדינת ישראל (18.6.23); ע"פ 8457/15 מדינת ישראל נ' ווזווז (1.11.18)). כך תיתכן עבירה של חבלה חמורה שלא מתוך כוונה להמית, ואף יכולה להתקיים עבירה של ניסיון לרצח ללא חבלה כלל. בנוסף, היסודות הנפשיים בשתי העבירות שונים. מטעמים אלו, ועל אף מסקנתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לרצח באירוע השני, הרי שלמרות שמדובר באותו מעשה פיזי, ניתן להרשיעו גם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ביחס לאירוע זה; ובנסיבות שלפנינו, כאמור, הוכחו מעבר לכל ספק סביר נסיבות העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. עבירה של ירי בנשק חם המאשימה ייחסה לנאשם גם שתי עבירות של ירי מנשק חם, לפי סעיף 340א(ב)(1) לחוק, אשר קובע כי - 340א. (א) היורה מנשק חם שלא כדין, דינו – מאסר שנתיים. (ב) היורה מנשק חם שלא כדין, באחד מאלה, דינו – מאסר חמש שנים: (1) באזור מגורים, או במקום אחר שיש בירי בו כדי לסכן חיי אדם; הוכח כי הנאשם ירה בשני האירועים, במקומות אשר אף שאינם מקומות מגורים, היה בירי כדי לסכן חיי אדם. כך הדבר בעת שירה באקדח (נשק חם) במכון השטיפה, בו שהו גם אנשים נוספים, כשהוא מכוון את הירי לעבר המתלונן כשאף ניסה להמיתו, וכך גם באירוע הראשון, כשירה על רכב המתלונן והיה בירי כדי לסכן חיי אדם בכביש, קודם כל המתלונן עצמו. הנאשם היה מודע לטיב מעשיו, ולסכנה הטמונה בירי, ומשכך מתמלאים יסודות העבירה. האמור לעיל לעניין השונות שביסודות העבירה נכון גם לגבי עבירה זו, אשר יסודותיה שונים הן מהעבירה של ניסיון לרצח והן מהעבירות של חבלה בכוונה מחמירה או חבלה בנסיבות מחמירות, ואף לגבי עבירה זו, ביחס לעבירות האחרות, ולא מתקיימים יחסי כלילות. מטעמים אלו, יש להרשיע את הנאשם גם בעבירה זו ביחס לשני האירועים. עבירת ההיזק בזדון לרכב נוכח הפגיעות ברכב המתלונן באירוע הראשון, ייחסה המאשימה לנאשם גם עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק, הקובע כי - "ההורס נכס או פוגע בו במזיד ושלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע עונש אחר." היסוד העובדתי שבבסיס עבירה זו הינו ביצוע מעשה שיש בו תוצאה של הרס או פגיעה בנכס, וזאת בכל דרך שהיא, ונדרש כי הגרימה של ההרס או הפגיעה תהא לא חוקית, כלומר שתיעשה ללא אישור בעליו של הנכס או ללא הרשאה בדין. היסוד הנפשי דורש מחשבה פלילית של מודעות כלפי היסוד העובדתי והנסיבות, כמו גם לאפשרות גרימת התוצאה, וכן פזיזות כלפי התממשות התוצאה, שאותה ניתן להוכיח גם באמצעות שימוש בחזקת הצפיות (ראו סעיף 90א(1) לחוק; י. קדמי, על הדין בפלילים – חוק העונשין, חלק ראשון בעמ' 1202 (2012)). בענייננו, הנאשם היה מודע לטיב מעשה הירי לעבר רכבו של המתלונן ובוודאי שאף לכך כי הכדורים שירה יחדרו את רכבו של המתלונן בדרכם לגופו, ולכל הפחות צפה כי כך יהיה. הנזקים עצמם לשמשה האחורית ולדלת האחורית, הוכחו דיים בעדותו של המתלונן שלא נסתרה, ובכל מקרה עולה מדוח המז"פ כי נמצאו חורי ירי ברכב ואף במשענת הנוסע ובמשענת הראש של הנהג (ת/55). בנסיבות אלו, הוכחו יסודותיה של עבירת ההיזק בזדון ביחס לפגיעה ברכבו של המתלונן. אציין כי חסד עשתה המאשימה שלא ייחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 413ה לחוק (חבלה במזיד ברכב) שהעונש בצידה גבוה יותר. סוף דבר אשר על כן, לאחר שלטעמי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את מעשיו של הנאשם כפי שתוארו בכתב האישום, אציע לחברותיי להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק; שתי עבירות של נשיאה והובלה של נשק, לפי סעיף 144(ב) רישה לחוק; ירי מנשק חם, לפי סעיף 340א(ב)(1) לחוק; והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק. איתי ברסלר-גונן, שופט השופטת גילת שלו – אב"ד אני מסכימה. גילת שלו, שופטת – אב"ד השופטת פאני גילת כהן: אני מסכימה. פאני גילת כהן, שופטת -אשר על כן הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט איתי ברסלר-גונן, להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק; שתי עבירות של נשיאה והובלה של נשק, לפי סעיף 144(ב) רישה לחוק; ירי מנשק חם, לפי סעיף 340א(ב)(1) לחוק; והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק.