עת"מ 36729-02-26 עת"מ 36729-02-26

עתירה בעניין החלטת משיבה 1 (להלן – הוועדה המחוזית) מיום 28.9.2025 לאשר את תוקפה של תכנית 101-1063965 (להלן – התכנית), ובעניין החלטת משיבה 2 (להלן – יו"ר הוועדה) מיום 28.12.2025 שלא ליתן רשות לערור על החלטת האישור. כללי התכנית הנדונה בעתירה הנוכחית עניינה "התחדשות עירונית רח' אהליאב 4-14 ורח' ירמיהו 74-76 ירושלים". בדברי ההסבר לתכנית פורט כי – "התכנית חלה במתחם בשטח של כ-12 דונם, בשכונת רוממה בין הרחובות ירמיהו, אהליאב והרקמה. במצב התכנוני המאושר שטח המתחם מיועד ברובו לאזור למלאכה זעירה, מגורים ושטח ציבור פתוח, כן קיים בתחומו מבנה לשימור ומספר מבני תעשיה ומסחר אשר חלקם מיועדים להריסה. התכנית מציעה שינוי ייעוד ל'מגורים מסחר ומוסדות ציבור' ול'דיור מיוחד ומסחר', וכוללת הקמת שלושה מבנים בני 14 קומות ומבנה בן 20 קומות מעל חזית מסחרית לרחוב אהליאב, בשני מתחמי איחוד וחלוקה נפרדים. סה"כ מוצע בתכנית 380 יחידות דיור מתוכן 100 יחידות דיור להשכרה ארוכת טווח. כמו כן מוצעים גני ילדים ובתי כנסת בהפרשה מבונה בנוסף להפרשת שטח ציבורי פתוח ושטח למוסדות ציבור עבור הקמת בית ספר. בנוסף מוצעת הרחבת דרך לרחוב אהליאב". התכנית אושרה ביום 28.9.2025. ביום 28.12.2025 דחתה יו"ר הוועדה המחוזית את בקשת העותרים ליתן להם רשות לערור למועצה הארצית. ביום 30.12.2025 פורסמה התכנית למתן תוקף. העתירה הנוכחית הוגשה ביום 10.2.2026. העתירה העותרים הם, לדבריהם, תושבים המתגוררים בסמוך לתחום התכנית ובסביבתה. התנגדות שהגישו לתכנית נדחתה (פסקה 8 לעתירה). טענתם המרכזית של העותרים בעתירה הנוכחית היא כי התכנית סותרת את תכנית האב לשכונת רוממה. תכנית האב לשכונת רוממה, שמכונה גם "תכנית שלד לרוממה", היא תכנית שהוכנה בשנים 2006-2005, ואשר נועדה "להפיכת אזור התעשייה ברוממה לשכונת מגורים רוויה" (פסקה 7 ונספח ד' לתשובת הוועדה המחוזית). לדברי העותרים, בעוד שתכנית האב דיברה על בינוי של עד 9 קומות, התכנית מתירה בניה של שלושה בניינים בני 14 קומות ובניין נוסף בן 20 קומות, וכן מתירה שטחים מסחריים בהיקף נרחב של כ- 5,000 מ"ר. לשיטת העותרים, מדובר בחריגה בלתי סבירה ובלתי ראויה מתכנית האב. העותרים מצאו תימוכין לעמדתם בעמדת הוועדה המקומית, שהמליצה בפני הוועדה המחוזית על בנייה בהיקף של עד 12 קומות, וכן המליצה לצמצם בצורה משמעותית את היקף שטחי המסחר. העותרים ציינו כי אילו הייתה מתקבלת עמדת הוועדה המקומית, ספק אם היו מגישים את העתירה הנוכחית (עמ' 2 לתמליל). עוד טענו העותרים שנכון היה ליתן להם רשות לערור למועצה הארצית על ההחלטה בדבר אישור התכנית. לעמדתם, טענותיהם מעלות שאלות בעלות חשיבות המצדיקות מתן רשות ערעור. מנגד, הוועדה המחוזית (משיבות 2-1) ביקשה לדחות את העתירה. הוועדה המחוזית לא חלקה על כך שהתכנית חורגת מתכנית האב, אך עמדה על עמדתה לפיה מכיוון שתכנית האב היא מסמך מדיניות שניתן לחרוג ממנו, הרי החריגה ממנו נעשתה כדין, משיקולים תכנוניים ענייניים וראויים, שאין כל עילה להתערב בהם. הוועדה המחוזית עמדה על חלוף הזמן הניכר מאז קבלתה של תכנית האב – עשרים שנה ויותר, כשבמהלך השנים שחלפו ידעה העיר ירושלים שינויים תכנוניים רבי היקף, בפרט באזור הכניסה לעיר; רחוב אהליאב ורחוב ירמיהו מצויים בסמוך לאזור הכניסה לעיר, בקרבת התחנה המרכזית וגשר המיתרים, תחנת רכבת ישראל וקווי הרכבת הקלה (גם אם רחוב אהליאב הוא רחוב פנימי יותר מרחוב ירמיהו). האזור כולו ידע תנופת בנייה לגובה והתרחבות של שטחי המסחר. הוועדה המחוזית הדגישה את היתרונות הרבים שהתכנית מבטאת מבחינת שטחי הציבור הנרחבים הכלולים בה, ותיארה את הדיונים הרבים והמעמיקים שהתקיימו במוסדות התכנון ביחס לתכנית, כשאף מונה חוקר לבדיקת ההתנגדויות. לעמדת הוועדה המחוזית לא קמה כל עילה להתערב בהחלטה לאשר את התכנית ואף לא בהחלטה שלא ליתן לעותרים רשות לערור למועצה הארצית. הוועדה המקומית (משיבה 3) השאירה את ההכרעה בעתירה לשיקול דעת בית המשפט. הוועדה המקומית ציינה שעמדתה הייתה, כמתואר, שונה מעמדת הוועדה המחוזית, אך הטעימה שהוועדה המחוזית היא הגורם המקצועי המוסמך והמכריע, שאין עילה להתערב בשיקול דעתו המקצועי. החברות היזמיות (משיבות 5-4) ביקשו לדחות את העתירה. החברות היזמיות עמדו על כך שעוד בשנת 2016, לפני כעשור, אושרה במקום תכנית, המשתרעת על כ- 6.8 דונם, אשר התירה בנייה של שלושה מבני מגורים בני 12 קומות (תכנית מס' 101-0067876, "מבני מגורים במתחם אורן – רחוב אהליאב, רוממה, ירושלים"). תכנית זו לא יצאה אל הפועל מטעמים כלכליים, והמתחם נותר "פצע פתוח ומכוער בלב לבה של שכונת מגורים, קרקע מוזנחת, ריקה בחלקה, עם מבני מסחר מוזנחים המיועדים להריסה" (פסקה 7 לתשובת משיבות 5-4). היזמים רכשו שטחים סמוכים וביקשו תחילה להקים במקום ששה מבנים בגובה 14-12 קומות. בעקבות עמדת הוועדה, שביקשה שבתכנית ייכללו שטחי ציבור בהיקף נרחב יותר, וויתרו החברות היזמיות על בניית שניים מהמבנים שביקשו לכתחילה לבנות, כשמטבע הדברים המבנים שנותרו בתכנית גבוהים יותר. החברות היזמיות הוסיפו והעלו טענות סף, ובהן טענה לשיהוי ול"מעשה עשוי", מחמת שהעתירה הוגשה לאחר שהתכנית פורסמה למתן תוקף ויצרה הסתמכות. עוד טענו החברות היזמיות לחוסר תום לב של העותרים או מי מהם, משום שלטענתם מי מהעותרים גרים בעצמם בבנייני מגורים שגובהם עולה על תשע קומות. העותרים חלקו על טענה זו, תוך צירוף תמונות תומכות. משיבה 6 (שהיא חברה יזמית נוספת) ביקשה אף היא לדחות את העתירה. משיבה 6 ציינה כי היא היזמית של הבניין המיועד להשכרה והדגישה כי "מדובר במטרה סמי ציבורית בעלת חשיבות עליונה" (ראו הודעה מיום 19.10.2026). דיון והכרעה דין העתירה להידחות. בתכנית האב נכתב במפורש כי התכנית קובעת "עקרונות מנחים למוסדות התכנון בבואם לדון בתכניות מפורטות באזור. אין לראות בעקרונות המפורטים להלן הקניית זכויות בניה. כל תכנית מפורטת במתחם רוממה תידון לגופה לעת הגשתה למוסדות התכנון" (ההדגשה הוספה). פסיקת בית המשפט העליון הבהירה כי "אין לרשות לסטות, בהעדר נסיבות מיוחדות, מהנחיותיה הפנימיות", אך "כלל זה אינו מתקיים לבדו. הוא דר בכפיפה אחת עם כלל נוסף, והוא שיקול הדעת העצמאי של הרשות, המאפשר סטייה מן ההנחיה במקרה המתאים", וקיימים מקרים "בהם הסטייה מן ההנחיות הפנימיות הינה מותרת ואף מחויבת", ובלבד שקיימים "נימוקים תכנוניים פרטניים המצדיקים זאת" (עע"מ 4573/12 פיינגולד נ' הוועדה המחוזית, בפסקה 5 (7.1.2014)). עוד הבהירה הפסיקה כי: "מורכבות המלאכה דורשת מהרשות שיקול דעת בהכרעת מקרה ספציפי לגופו. בשל כך, אין לה להסתמך באורח עיוור על ההנחיות הפנימיות שנקבעו בכל מקרה ומקרה. קיומן של הנחיות פנימיות אינו כובל את הרשות, ונקודת המוצא, אשר נקבעה בהלכה הפסוקה מימים ימימה, היא כי הרשות רשאית לסטות מהן בהינתן טעם ענייני לכך... לאמור, לא ניתן לחרוג מהנחיה בצורה שרירותית – אך כאשר הדבר נדרש כדי ליישם את תכלית התכנון, שונים הם פני הדברים" (שם). על כן, השאלה במקרה הנוכחי היא האם כאשר הוועדה המחוזית חרגה מהוראות תכנית האב, היא עשתה כן מ"נימוקים תכנוניים פרטניים המצדיקים זאת", מ"טעם ענייני", וללא שרירות. החברות היזמיות טענו שהתכנית המדוברת היא "תכנית שלד" שלא הגיעה אפילו לכדי "תכנית אב", וגרסו שהסמכות לחרוג מ"תכנית שלד" רחבה אף יותר מהסמכות לחרוג מ"תכנית אב". לא סברתי שיש מקום להידרש לטענה זו משעה שבתכנית האב עצמה נכתב שהתכנית המדוברת היא "תכנית שלד", ו"תכנית אב", ללא כל הבחנה בין "תכנית שלד" ל"תכנית אב". כמו כן, לא ראיתי בסיס משפטי לטענת העותרים לפיה כדי לחרוג מתכנית האב היה על רשויות התכנון לתקן תחילה את תכנית האב. טענה זו אינה מתיישבת עם הפסיקה המתירה במפורש חריגה מתכנית האב ללא צורך בתיקון כנטען. עיון בהחלטת הוועדה המחוזית מעלה שהוועדה ראתה לחרוג מתכנית האב מטעמים ענייניים, מנימוקים תכנוניים פרטניים המצדיקים זאת, וללא שרירות. החוקר מטעם הוועדה נדרש בהרחבה לטענות העותרים, ובסוגיית החריגה מתכנית האב פירט לאמור: "הוועדה המחוזית ראתה לנגד עיניה מתחם מוזנח, עם מאפייני מיקום וגודל ייחודיים, הדורש התייחסות תכנונית ייחודית, וסברה כי התכנית נותנת מענה להיבטים האלה – גאולתו מהזנחה, ניצול יעיל של הקרקע, מרכזיותו וקרבתו לצירים ראשיים ולמרכזי תחבורה ציבורית, עירוב שימושים עירוני, והפרשה גבוהה לשימושים ציבוריים... נוספה לתכנית גם הקמת בניין שלם לדיור להשכרה; שגם לו יש ערך ציבורי מיוחד. ...שלאור מאפייני התכנית, מיקומה המרכזי והיקף ההפרשות לצרכי ציבור שהיא מציעה... שראוי להעצים את זכויות הבנייה שנקבעו בתכנית האב לשכונת רוממה, וכי [הוועדה המחוזית] רואה בתכנית המוצעת כהגשמת החזון שעמד ביסוד תכנית האב לשכונה" (עמ' 6 לדו"ח, נספח י"ב לתשובת הוועדה המחוזית). כעולה מהאמור לעיל, ברור ששיקולי הוועדה בדבר חריגה מתכנית האב היו ענייניים, ומיוסדים על נימוקים תכנוניים פרטניים המצדיקים זאת, וללא שרירות. הוועדה עמדה על מאפייניו הייחודיים של המתחם המתוכנן, שהוא כיום מתחם מוזנח, אך כזה המשווע לתכנון ולפיתוח בהיותו מצוי בקרבה לצירים ראשיים ולמרכזי תחבורה ציבורית. הוועדה סברה שנתונים ייחודיים אלו, בצירוף הפרשה גבוהה לצרכי ציבור, מצדיקים את החריגה המדוברת מתכנית האב. הוועדה אף עמדה על כך שהתכנית מגשימה את חזונה של תכנית האב להפוך את אזור התעשייה ברוממה לשכונת מגורים רוויה, כאשר חרף חזון זה – שנקבע לפני למעלה מעשרים שנה – המתחם המדובר נותר מוזנח, והתכנית מאפשרת לקדמו ולממשו. מדובר בשיקולים תכנוניים מובהקים, שאין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בהם. שכן, כידוע, בית המשפט אינו "מתכנן על". ראו, מני רבים, בג"ץ 3416/24 תחנת דלק צומת מכר-פהד סכס נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, בפסקה 9 (9.6.2025). העותרים טענו שבעת בחינתה של החלטת הוועדה יש להידרש גם לשיקולים של סבירות ומידתיות, ולא ניתן להסתפק בקביעה שהוועדה שקלה שיקולים תכנוניים וענייניים בלבד. העותרים הצביעו בהקשר זה על הפער הניכר בין תכנית האב, שדיברה על בניית בניינים בני תשע קומות, לעומת התכנית הנוכחית שמתירה בניית שלושה בניינים בני 14 קומות ובניין אחד בן 20 קומות. אכן, פסיקת בית המשפט העליון קובעת שבגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התכנון מצויה גם עילת הסבירות, ועל כן יש מקום לבחינת ההחלטה לחרוג מתכנית האב גם במשקפיה של עילה זו. כדברי כב' השופטת (כתוארה אז) חיות בעע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית, בפסקה 9 (24.11.2005): "כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות" (ההדגשה הוספה). בחינת נסיבות המקרה מעלה שלא הוכחה בענייננו העילה המדוברת. יש לזכור ש"שיקול הדעת המינהלי מקנה לרשות, הנהנית בדרך כלל ממומחיות או מניסיון רלוונטי בתחום שעליו היא מופקדת, יכולת לבחור בין חלופות שונות שנכנסות כולן בגדר מתחם הסבירות. בית המשפט לא ישים את עצמו בנעליה של הרשות המינהלית, לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר, ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו, ובלבד שההחלטה מצויה בגדר המתחם האמור" (בג"ץ 8171/09 עבאס נ' מועצת התכנון העליונה, בפסקה 21 (20.11.2011)). במקרה הנוכחי הפער בגובה הבניינים הוא אמנם בלתי מבוטל, אך בדין טענה הוועדה המחוזית שאין לבחון את שאלת סבירות החריגה מתכנית האב על יסוד ראיה מצומצמת, הבוחנת את גובה הבניינים בלבד, אלא יש לבחון את הסבירות על רקע התכנית כמכלול. בראייה זו, החלטת הוועדה המחוזית לחרוג, כמתואר, מהוראות תכנית האב מקיימת את מבחן הסבירות. כפי שעמדה על כך הוועדה המחוזית, ברקע הדברים ניסיון קודם, שכשל מטעמים כלכליים, לפתח את המתחם המוזנח האמור: לפני למעלה מעשור אושרה תכנית אורן, שהשתרעה על כמחצית משטח התכנית הנוכחית, ואשר כבר התירה בניית שלושה מבנים בגובה 12 קומות תוך חריגה מתכנית האב. התכנית הנוכחית, שמשתרעת על כ- 12 דונם, מתירה בניית שלושה מבנים בגובה 14 קומות, פער שאינו פער ניכר בהשוואה לתכנית אורן, כשבקרבת מקום בולטים מבנים גבוהים נוספים, והכול תוך הגדלה משמעותית של שטחי הציבור. השטחים הציבוריים בהתאם לתכנית הם נרחבים ביותר וכוללים הקמת בית ספר, מקווה, גני ילדים, שני בתי כנסת, גינה קהילתית ועוד (ראו הפירוט, לרבות תשריטים, בפסקאות 36-35 לתשובת הוועדה המחוזית). החריגה העיקרית היא בנייתו של מבנה בן 20 קומות, אך בעניין זה ראתה הוועדה המחוזית חשיבות בכך שמדובר במבנה המיועד לשכירויות ארוכות טווח, ייעוד שהוועדה ראתה בו צורך ציבורי משמעותי. ב"כ העותרים אישר שאילו התכנית הייתה מורה על בניית מספר רב יותר של מבנים, כולם בני 12 קומות, לא הייתה לעותרים כל טרוניה (עמ' 57 לתמליל). אולם, הוועדה המחוזית – כעניין תכנוני מובהק – ראתה להעדיף בנייתם של פחות בניינים, גם אם לגובה, כדי להבטיח הגדלה משמעותית של השימושים הציבוריים. אין עילה להתערב בשיקול דעת תכנוני זה, והבחירה בין מספר רב של בניינים נמוכים ושטחים ציבוריים מופחתים לעומת מספר מועט של בניינים גבוהים ושטחים ציבוריים נרחבים, היא עניין המצוי במובהק בגדרי ה"גרעין הקשה" של שיקול דעתה התכנוני של הוועדה המחוזית. וראו גם דברי יו"ר הוועדה המחוזית בהחלטתה מיום 28.12.2025 שלא ליתן רשות ערר: "בחלוף השנים מגישי התכנית הרחיבו את תחום התכנית ובכך התאפשרה הפרשה משמעותית בקרקע לצרכי ציבור בהיקף של כ- 50%, שיעור גבוה מזה שנקבע בתכנית האב..." (פסקה 5. ההדגשה במקור). ב"כ העותרים מצא חיזוק לטענותיו בעמדת הוועדה המקומית, שפורטה לעיל. אולם, כפי שקבע בית המשפט העליון בעע"מ 5981/19 א. ברינג נ' ועדת המשנה הנקודתית (3.1.2022), מחלוקת בין רשויות התכנון אינה מבססת טעם משפטי להתערבות בהחלטת ועדת התכנון המוסמכת. כדברי כב' השופט (כתוארו אז) סולברג: "הכלל הפסיקתי... בדבר צמצום מידת התערבותו של בית המשפט בשיקולים מקצועיים-תכנוניים, מקבל משנה תוקף דווקא כאשר הסוגיה התכנונית שעל הפרק איננה מובהקת וחד-משמעית... דווקא כאשר קיים יותר מפתרון אפשרי אחד, ואולי אף קיימת מחלוקת בין מוסדות התכנון השונים באשר לתוצאה הראויה, כבענייננו-אנו, דווקא אז יש להחיל את הכלל האמור, ביתר שאת וביתר עוז, ולהדגיש כי בית המשפט איננו מתכנן-על, והוא ימשוך ידיו מהתערבות שיפוטית, בסוגיות מקצועיות-תכנוניות, שאינן מתחום מומחיותו, לבד מאשר במקרים חריגים ונדירים..." (בפסקה 29 לפסק-הדין). אשר לטענת העותרים בנוגע להיקף שטחי המסחר: החוקר שמינתה הוועדה התייחס לטענה זו, והבהיר את החשיבות התכנונית בקיומם של שטחים מסחריים בסמוך לבתי מגורים: "עמדתי, כמו גם עמדת התכנון העירוני המיטבי ההולך ונוהג בכל רחבי העולם היא שעירוב שימושים מחזק את החוסן העירוני, מאפשר שירותים מגוונים במרחקי הליכה נוחים ממקום המגורים, ומשפר את איכות החיים של כל התושבים" (עמ' 42 לדו"ח החוקר). לצד זאת, ראה החוקר להמליץ על קבלה חלקית של עמדת העותרים: החוקר המליץ להגביל את המסחר ברחוב אהליאב לקומת הרחוב בלבד, כעמדת הוועדה המקומית, "על מנת ליצור רחוב עירוני חיוני המאפשר חיים עירוניים טובים בעירוב שימושים... ובה בעת לא להעמיס יותר מידי על רחוב אהליאב". עוד המליץ החוקר לקבוע הוראות המפרטות במדויק את חלוקת הייעודים בין מסחר לתעסוקה (עמ' 43 לדו"ח החוקר). הוועדה המחוזית קיבלה את המלצת החוקר להגביל את המסחר ברחוב אהליאב, כעמדת העותרים וכעמדת הוועדה המחוזית, אך לא ראתה לקבל את המלצתו לפירוט מדויק של חלוקת הייעודים בשל החשיבות שראתה הוועדה בשמירה על גמישות. כדברי הוועדה: "סבורה הוועדה כי קיימת עדיפות להותיר גמישות בהקצאת השטחים למסחר ותעסוקה לשלב התכנון המפורט וההיתר" (עמ' 3 להחלטת הוועדה). וראו גם דברי נציגת לשכת התכנון בדבר המאפיינים הייחודיים של המגרש המדובר, הקרוב לצירי תנועה מרכזיים, שבהם כבר קיים מסחר, "שהמגרש הזה... הוא מאפיין ייחודי של אותו מגרש ,כי הוא למעשה לא פנים השכונה כמו שהעותרים מבקשים ,לסמן אותו ,אלא הוא מין חוליה מקשרת בין אותם צירים ,אפילו בין עירוניים ועירוניים ראשיים מאוד כמו יפו וירמיהו לתוך פנים השכונה .ולכן מבחינתנו זה מאפיין ייחודי של המגרש שמאפשר לתת שם מסחר בהיקף כזה ,מה גם שהמסחר הוא ,גם היום הוא קיים" (עמ' 26 לתמליל). על כן, גם בהקשר זה, טיעוני העותרים הם טיעונים תכנוניים מובהקים, שאין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בהם. טענה נוספת בפי העותרים נגעה לעומס התחבורתי שהתכנית עתידה ליצור. אולם, טענה זו נבחנה על ידי יועצי התחבורה של הוועדה, שחיוו דעתם כי "נעשו כל הבדיקות הנדרשות למלא אחר צרכי התנועה והחניה וכי התוצאות מצביעות על תפקוד ולא על חוסר תפקוד" (עמ' 44 לדו"ח החוקר). משעה שלא הוגשה על ידי העותרים כל חוות דעת לסתור, לא מצאתי בסיס משפטי להתערבות בעמדה המקצועית של יועצי הוועדה. וראו גם דברי כב' השופטת (כתוארה אז) נאור בעע"מ 9264/10 נ.י.ל.י. בע"מ נ' עיריית גבעת שמואל (30.5.2012): "באשר להיבטים התחבורתיים... מדובר ככלל בעניין תכנוני שלא בנקל יתערב בו בית המשפט. יש גם לזכור כי לרשות מותר לסמוך על מומחיה כפי שעשתה בענייננו הוועדה המחוזית שבחנה את הסוגייה עם יועציה התחבורתיים – והרשות מוסמכת כמובן גם לבכר את עמדת מומחיה" (בפסקה 36). ב"כ העותרים סמך יהבו על פסק-דינו של בית משפט זה (כב' השופט אילן סלע) בעת"מ (י-ם) 47381-11-24 פרי נ' הוועדה המחוזית (28.3.2025). אולם, אין הנדון דומה לראיה. דובר שם בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה, כך שספק מה השלכה יש לו, אם בכלל, לענייננו. כמו כן, ובעיקר, דובר שם במקרה בו רשויות התכנון אישרו תכנית מבלי להידרש לשאלת החריגה מתכנית האב. לאחר שבית המשפט העיר כי נראה שהתכנית חורגת מתכנית האב, הושב הדיון לוועדה כדי שתידרש לפער בין התכנית לתכנית האב. בענייננו הוועדה הייתה מודעת היטב לחריגה מתכנית האב, ונדרשה לפער זה בהרחבה בהחלטתה. בעניין אחד ראיתי טעם מסוים בטיעוני העותרים, והוא בעניין השטח הציבורי הפתוח (להלן – שצ"פ): החוקר בדו"ח שהגיש, כתב כי "אני מקבל את הטענה כי התכנית מצמצמת את שטחי השצ"פ בתחומה, זאת למרות שסך הייעודים הציבוריים גדל בצורה משמעותית, למעשה מוכפל, משלושה דונמים לשישה דונמים. על כן, אני ממליץ לוועדה כי שטח השצ"פ יורחב כך שלא יופחת משטחו במצב המאושר. אני סבור כי השטח מדרום למבנה לשימור עשוי להוות חלק מהרחבה זו, בדומה למצב המאושר, ובנוסף על ידי צמצום תאי השטח למגורים בהיקף השצ"פ ככל ויידרש" (עמ' 9 לדו"ח החוקר). בהחלטת הוועדה המחוזית לאמץ, בעיקרם של דברים, את המלצות החוקר, לא פורטה הסתייגות מהמלצתו בנושא השצ"פ. חרף זאת, בפועל המלצת החוקר בעניין לא אומצה במלואה על ידי הוועדה. לדברי ב"כ העותרים, משמעות המלצת החוקר היא שצ"פ בשטח 2,700 מ"ר בעוד שבפועל התכנית כוללת שצ"פ בשטח כ- 2,350 מ"ר. בדיון שהתקיים בפניי הוברר מפי נציגת לשכת התכנון כי הוועדה ביקשה לאמץ את המלצות החוקר בעניין השצ"פ, והיא עשתה כן ככל הניתן, אך לא הייתה אפשרות מעשית לאמץ את המלצת החוקר במלואה. כדברי נציגת לשכת התכנון: "והדבר הזה הוא נבדק על ידינו בקפידה... ובאמת הקצנו את השטח מתחת למבנה השימור, דרומית למבנה השימור...", "השצ"פ הוגדל לאחר המלצת החוקר במידת האפשר" (עמ' 29 לתמליל). דומה בעיניי שנכון היה, מקום בו הוועדה מוצאת שלא לאמץ את המלצת החוקר במלואה, לציין את הדברים במפורש בהחלטתה, בצירוף ההסבר לאימוץ החלקי של ההחלטה כדי שהמעיין יבין אל נכון במה דברים אמורים. ואכן, ב"כ הוועדה המחוזית אישרה בדיון בהגינות שייתכן שראוי היה שמשפט כאמור יופיע במפורש בהחלטת הוועדה (עמ' 30 לתמליל). עדיין, לא סברתי שיש בסוגיה זו כדי להביא לקבלת העתירה או כדי להוביל להשבת הדיון לוועדה לצורך הבהרת החלטתה. שכן ה"שורה התחתונה" נכללה בפועל בתכנית, וההבהרה הנדרשת ניתנה בדיון בפניי. לאמור לעיל יש להוסיף את השיהוי המסוים בהגשת העתירה. כנזכר, התכנית אושרה ביום 28.9.2025. ביום 28.12.2025 דחתה יו"ר הוועדה המחוזית את בקשת העותרים ליתן להם רשות לערור למועצה הארצית על החלטת האישור. התכנית פורסמה למתן תוקף ביום 30.12.2025. אולם, העתירה הנוכחית הוגשה ביום 10.2.2026, כארבעה וחצי חודשים לאחר החלטת האישור, גם אם בטרם חלוף מלוא 45 הימים ממועד פרסום התכנית וממועד החלטת יו"ר הוועדה. כידוע, שיהוי יכול להביא לדחייתה של עתירה, בפרט בתחום התכנון והבניה, על השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי שהליכים אלו יוצרים, על פי רוב, לאחר פרסומה של תכנית למתן תוקף, לרבות לפני חלוף 45 יום. ראו עע"מ 42102-01-25 טבגר נ' מועצת התכנון העליונה, בפסקה 19 (29.7.2026). במקרה הנוכחי לא ניתן הסבר של ממש לשיהוי המסוים האמור. לפיכך, דין טענות העותרים בנוגע לאישור התכנית – להידחות. נותרה טענת העותרים בנוגע לדחיית בקשתם למתן רשות ערר. דין הטענה להידחות בקצרה ובפשטות: סוגיה נקודתית של העדפת בניה מסוימת לגובה לטובת הגדלת שטחי ציבור, גם אם תוך סטייה מסתברת מתכנית אב שהתקבלה לפני כעשרים שנה, אינה מקימה עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה שלא ליתן רשות ערר. וראו עע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית (13.3.2003). אשר על כן, העתירה נדחית. משעה שמצאתי טעם מסוים בטענה בנוגע לחריגה מהמלצות החוקר בסוגיית השצ"פ, גם אם לא סברתי שיש בטענה כדי להצדיק קבלת העתירה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך שישים יום.