סע"ש 5144-10-25 סע"ש 5144-10-25

לפניי בקשת הנתבע להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו בהליך, בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן – הבקשה ו- התקנות בהתאמה). רקע עובדתי בבית הדין מתבררת תביעת התובעת נגד הנתבע, לתשלום זכויות שונות הנובעות מיחסי העבודה שלטענתה שררו בין הצדדים, לרבות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, בכללן הפרשי שכר; תוספת ותק; דמי כלכלה; מענק שנתי; פדיון ימי חופשה; דמי חגים; דמי נסיעות; דמי הבראה; תשלום חלף הודעת מוקדמת; פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר; פיצויי פיטורים; הפקדות לקרן הפנסיה; פיצוי בגין היעדר הודעה לעובד על תנאי העסקה; ופיצוי בגין היעדר שימוע על הסך הכולל של 373,368 ₪. בגדרי כתב התביעה נטען, כי התובעת, תושבת הרשות הפלסטינית, "עבדה בשירותי הנתבע בענף החקלאות" החל מחודש יוני 2006 ועד לחודש יוני 2023 וכי לאורך תקופת העסקתה לא שולמו לה זכויותיה הסוציאליות. התובעת הוסיפה, כי הנתבע הוא שפיטר אותה שלא כדין מבלי שנערך שימוע בעניינה, מבלי שניתנה לה הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו לה פיצויי הפיטורים להם היא זכאית. מנגד, בכתב ההגנה מטעמו טען הנתבע כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף היות שהתובעת לא הועסקה על ידו, שכן העסקת העובדים נעשתה על ידי שותפות בשם "קורן-שלאו" שהנתבע הוא שותף בה בלבד, וכי השותף האחר הוא מנהלה. הנתבע ציין, כי "בשירות השותפות הועסקו בימי המיון קרוב ל-100 עובדים, ואין שליטה לנתבע על הבאת עובדים והעסקתם". עוד הודגש על ידי הנתבע, כי הגם שהתובעת טוענת לתקופה העסקה כה ארוכה (כ-17 שנים) "לא צורפה ראיה או בדל ראיה" לתביעה. כך, התביעה חסרה פרטים לעניין המטלות שהוטלו עליה, במה הועסקה, זהות מנהליה הישירים וכיו"ב. יתר על כן, הנתבע כלל אינו מוסמך לפטר עובדים והתובעת "אינה מוכרת בין עובדיו". טענות הצדדים בבקשה במקביל להגשת כתב ההגנה, הגיש הנתבע אף את הבקשה שלפניי, במסגרתה טען ביתר פירוט כי אינו מנהל משק עצמאי, והוא שותף בשותפות רשומה בשם קורן-שלאו ועל כן איננו המעסיק של התובעת; כי בהפקדת הערובה יש כדי לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובעת מחד וזכותו שלו לגבות את הוצאותיו במידה שתיפסקנה מאידך; וכי סיכוייה של התביעה "קלושים, אם לא אפסיים לאור העדר ראיות ומסמכים". הנתבע הוסיף כי התובעת לא פירטה מקורות הכנסה כלשהם ולא הצביעה על נכסים או חשבונות בארץ. ממילא, בהעדר ראשית ראיה להוכחת התביעה ו/או להוכחת יכולת פירעון, הרי שלפי תקנה 116א לתקנות יש להורות על הפקדת הערובה. במסגרת התגובה מטעמה, טענה התובעת כי הבקשה מהווה "ניסיון דיוני פסול להרתיע את התובעת, עובדת מוחלשת, ממימוש זכויותיה הקוגנטיות ולחסום את זכות הגישה שלה לערכאות". נטען כי הפקדת ערובה "אינה הכלל אלא החריג" ובפרט בהליכים בבית הדין לעבודה וכי טענתו של הנתבע להיעדר שליטה מוקשית, שהרי "אם לנתבע – המעסיק – אין שליטה על תנאי ההעסקה, רישומי השכר, ימי העבודה והזכויות הסוציאליות, למי בדיוק היתה שליטה?". כן נטען, כי מאז פיטוריה "התובעת אינה מועסקת במקום עבודה כלשהו, ומצבה הכלכלי והתעסוקתי רגיש ושברירי", וכי הנתבע עצמו "לא הראה – ולו בדל ראיה – כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי, קלושה או קנטרנית". לשיטת התובעת קיומן של המחלוקות בין הצדדים מחייב בירור עובדתי, שהחלטה על הפקדת ערובה עלולה למנוע. המשך ההליכים בתיק ביום 19.2.2026 ניתנה החלטת בית הדין המורה לתובעת כדלקמן: "התובעת לא צירפה לכתב התביעה או לתגובה מטעמה ראשית ראיה להעסקתה על ידי הנתבע. בטרם תינתן החלטה בבקשה תודיע התובעת בתוך 14 ימים, האם היא עומדת על המשך ניהול התביעה כנגד הנתבע (ולא כנגד השותפות הנזכרת בכתב ההגנה) וככל שתשיב בחיוב – תצרף אל תצהיר גילוי המסמכים מטעמה את כלל המסמכים הנזכרים בו". בהתאם, התובעת השיבה כי היא עומדת על ניהול התביעה נגד הנתבע ומבקשת להמשיך בניהול ההליך. בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה ציינה התובעת, כי בחזקתה "צילומי וידאו ו/או סרטונים ו/או תמונות המתעדים את מקום ההעסקה ו/או המעידים על עצם ההעסקה", תוך שצורפו לתצהיר שלוש תמונות - בשתיים מהן מצולמת [ככל הנראה] התובעת בכיסוי פנים, ובשלישית מצולם רכב כלשהו מסוג פורד. ההחלטה שניתנה בגדרי הדיון המוקדם שנערך ביום 1.7.2026 (להלן – הדיון המוקדם) הוקדשה אף היא לשאלת ראשית הראיה שעל התובעת להציג. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, תצוטט החלטת בית הדין במלואה: "כתב התביעה הוגש ביום 1.10.25 ולפיו התובעת עבדה עבור הנתבע בחקלאות מחודש יוני 2006 ועד חודש יוני 2023. התובעת תושבת הרשות הפלסטינית לא הציגה במצורף לכתב התביעה שום מסמך במסגרת גילוי המסמכים הפנתה לתמונות ווידיאו בלבד. בכתב התביעה התובעת לא פרטה מי קיבל אותה לעבודה, מי ניהל את עבודתה, מי פיטר אותה ומי שילם את שכרה. התובעת לא פרטה באילו מטעים היא עבדה. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה יחסי עובד ומעסיק עם התובעת וציין כי לא צורפה ראשית ראיה הקושרת את הנתבע להעסקתה של התובעת. הנתבע הוסיף שאינו מכיר את התובעת, לא ידוע לו שהיא נימנית עם העובדים של השותפות שלו. ביום 27.1.26 הגיש הנתבע בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו והתובעת הגיבה ביום 5.2.26. גם לתגובתה לא צרפה התובעת ראשית ראיה לקשר בינה לבין הנתבע. בטרם יכריע ביה"ד בבקשה להפקדת ערובה, ניתנת לתובעת שהות של 10 ימים לשקול לאור האמור לעיל האם היא מבקשת להמשיך בהליך וכיצד". בתגובה, התובעת שבה וציינה כי עבדה אצל הנתבע מאז חודש יוני 2006 ועד לחודש יוני 2023 וכי במהלך תקופה זו לא שולמה זכויותיה הסוציאליות; כי ברשותה "ראיות התומכות בטענותיה, ובכלל זה צילומים וסרטונים ממקום העבודה, המעידים על עבודתה, אצל הנתבע ועל קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים"; וכי יש לדחות את הבקשה משיקולי צדק נוכח מצבה הכלכלי הקשה והחשש שחיובה בהפקדת ערובה יחסום את דרכה מלברר את טענותיה. בית הדין לא הסתפק באמור והורה בהחלטתו מיום 27.7.2026 על מתן מענה בתצהיר לשאלות בקשר להעסקתה של התובעת: "בטרם ינתנו הוראות נוספות, על התובעת להבהיר את הפרטים הבאים...: א. מי הגורם אשר קיבל אותה לעבודה?; ב. מי הגורם אשר נתן לה הוראות בעבודה?; ג. מי הגורם ממנו קיבלה את שכרה ובאיזו תדירות (שבועית? יומית? חודשית?); ד. באלו מטעים עבדה התובעת (מה הגידולים באותם מטעים?); ה. מי הגורם אשר פיטר את התובעת מעבודתה? על התובעת לפרט שם/שמות מלא/ים וככל שניתן מספר טלפון של כל גורם..." התובעת הגישה תצהירה אפוא, בו נטענו הדברים הבאים: הגורם אשר קיבלה לעבודה הייתה מנהלת עובדים בשם גב' כפאח עלי ארמיליה (צוין מספר הטלפון הסלולארי) והיא אשר שילמה לתובעת את שכרה מידי חודש בחודשו. הגורם שנתן לתובעת הוראות במהלך העבודה והיה האחראי על העבודה הינו מר ח'ליל מחמוד עביאת שכינויו "אבו מחמוד" (מספר הטלפון הסלולארי שלו צוין ג"כ). העבודה הייתה חקלאית-עונתית כך שהגידולים השתנו עם עונות השנה. בכלל זה, התובעת עסקה בקטיף שעועית, קישואים, פלפלים חריפים, תותים וענבים. הגורם שהודיע לתובעת על פיטוריה הינו הנתבע. מאידך, הנתבע טען כי יש לקבל את הבקשה משניתנה לתובעת הזדמנות לגבות את גרסתה בראיות פוזיטיביות והיא לא ניצלה הזדמנות זו וכי התצהיר שהוגש הינו "כללי ולקוני". התובעת לא הגישה לתיק את אותם "סרטונים" שטענה כי מצויים בחזקתה "ומלבד תמונה של רכב, ותמונתה לא צירפה כל ראיה". עוד נטען, כי כיום הנתבע אינו מגדל ירקות שונים ועיקר עבודתו בגידול ענבים במסגרתה הוא מסתייע לעיתים בכוח אדם (בעיקר גברים) לצורך המיון. בנוסף, טענות התובעת לעניין עבודה עונתית הן "הרחבת חזית" ואינן מתיישבות עם הנטען בכתב התביעה לפיו התובעת עבדה "בעבודות קטיף, 26 יום מידי חודש, במשך כל תקופת העסקתה". הנתבע סיים בכך שחזר על טענתו לפיה, "אין לו כל היכרות עם התובעת, לא קיבל אותה לעבודה לא קבע שכרה ולא שילם שכרה ובוודאי לא פיטר את התובעת מעבודתה". הנה כי כן, מסכת העובדות והשתלשלות העניינים פורטו במלואן לשם ביסוס ההכרעה בבקשה. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה, בתצהיר התובעת לעניין פרטי העסקתה וכלל חומר התיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט נימוקיי. ויוער, אין בקביעות כדלקמן לעניין ראשית הראיה [או היעדרה] כדי להקרין בהכרח על משקלה הראייתי של התביעה בראי ההליך העיקרי, סוגיה בה יכריע המותב השיפוטי בתיק לאחר ניהול הליך הוכחות. משהתובעת תושבת הרשות הפלסטינית, הרי שחלה בענייננו הוראת תקנה 116א לתקנות שזו לשונה: "היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו". ויוזכר, ברירת המחדל ביחס לתובעים שהתקנה חלה עליהם כבענייננו, שונתה מעת שהותקנה, ועתה "ברירת המחדל בעת שמוגשת בקשה להפקדת ערובה היא לחייב תובע שחלה עליו התקנה בהפקדת ערובה, ועל פי לשון התקנה לכאורה הנתבע אינו נדרש להציג טעמים נוספים לשם חיוב תובע שהתקנה חלה עליו בהפקדת ערובה" (ע"ע (ארצי) 2385-02-17 אחמד אבו מוחסן - קיבוץ בית הערבה (11.2.2021), בפסקה 28). כך, שלא כטענת התובעת בתגובתה לבקשה, מעת שהותקנה התקנה הפכה הפקדת הערובה (ביחס לתובעים מעין התובעת דנא) להיות הכלל, והפטור ממנה לחריג, המצריך עמידה בתנאי התקנה, כשהנטל להוכיחם מוטל על מבקש הפטור. על כן, לא הנתבע הוא שהיה צריך להציג ראיות "כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי" כטענת התובעת, אלא היא שהייתה אמורה להציג ראשית ראיה להוכחת תביעתה כלשון התקנה. אשר למהות והיקף ראשית הראיה, נקבע כי "על מנת שהתובע יהיה פטור מחובת הפקדת ערובה, עליו להראות ראשית ראייה להוכחת תביעתו באופן כללי, וזאת בהתחשב בחזית המחלוקת בין הצדדים, ובכפוף להוראות החוק ולפסיקה בעניין נטל ההוכחה, החובות הרישומיות המוטלות על מעסיק ותוצאות הפרתן, והוראות חוק אחרות" (עניין אבו מוחסן בפסקה 53; כן ראו בר"ע (ארצי) 49134-03-21 berhe okbamichael - עץ השקד הנדסה בע"מ 25.4.2021, בפסקה 10). חזית המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אחת ויחידה והיא, האם התובעת כלל הועסקה על ידי הנתבע [במישרין] אם לאו, ממילא, ראשית הראיה של התובעת אמורה להיות רלוונטית לשאלה זו. מחד, התובעת טענה כי הועסקה על ידי הנתבע אשר לא נשא בתשלום זכויותיה הסוציאליות, ומאידך הנתבע חזר וטען כי כלל אינו מכיר את התובעת וככל שהייתה העסקה הרי שיחסי העבודה הם בין התובעת והשותפות בה הוא שותף, אך לא מולו באופן אישי. ודוק, יסוד מוסד הוא כי נטל השכנוע הראשוני להוכחת יחסי עבודה מוטל על הטוען להם (ע"ע (ארצי) 34042-06-20 מוחמד כעאבנה - יאיר אזולאי (20.6.2022), בפסקה 9 והאסמכתאות שם), ואילו "העברת נטלי השכנוע אל המעסיק כפי שנקבעה על ידי המחוקק בהוראות חוק שונות רלוונטית ככלל רק ככל שמוכח קיומו של קשר עבודה, ולא קודם לכן" (שם). אין מחלוקת כי התובעת לא הציגה ראיה פוזיטיבית כלשהי הקושרת בינה ובין הנתבע. לא במסגרת כתב התביעה, לא בתגובתה לבקשה ואף לא בתצהיר שנתנה בדבר פרטי העסקתה. יחד עם זאת, התובעת ציינה כי בחזקתה תמונות וסרטונים שלה במטעים בהם עבדה. נראה, כי אין די בתמונות שהוגשו כדי להוות ראשית ראיה בפריזמה של חזית המחלוקת דלעיל. ובמה דברים אמורים? ראשית, תמונותיה של התובעת נסרקו לתיק באופן בלתי ברור, ומכל מקום כל שרואים בהן הוא את פניה של התובעת (המכוסים בחציים) מבלי שיש אינדיקציה כלשהי כי התמונה אכן צולמה במטעי הנתבע (או השותפות). שנית, גם אם ניתן היה להוכיח כי תמונותיה של התובעת צולמו במטעים הרי שלא היה בהן כדי להוות ראשית ראיה לעניין העסקה. שכן כל שיכלו להעיד עליו במקרה זה הוא שהתובעת הייתה מצויה במטעים אלו, אך לאו דווקא במסגרת עבודתה שם. שלישית, התובעת הגישה תמונה נוספת של רכב מסוג פורד, אך גם בנוגע אליה רב הנעלם על הגלוי. התובעת לא סיפקה פרטים כלשהם אודות רכב זה - למי הוא שייך; למה שימש; וכיצד ניתן ללמוד מתמונתו על העסקתה במטעים. ורביעית, התובעת ציינה כי בחזקתה סרטוני ווידאו המעידים על עבודתה במטעים ואולם עד עתה לא הוגשו לתיק סרטונים אלו, כך שלא ניתן לעמוד על טיבם. זאת ועוד, טענת הנתבע בנויה למעשה קומה על גב קומה. הנתבע טען, כי כלל אינו מכיר את התובעת וממילא לא ניתן לטעון כי העסיק אותה, ובנוסף כי גם לו יצוייר שהתובעת הועסקה במטעים הרי שמעסיקתה הינה השותפות ולא הוא בעצמו. ממילא, גם אם ניתן היה לבסס העסקה (על ידי גורם כלשהו) על יסוד התמונות שהוגשו, הרי שלא היה בהן כדי להראות העסקה ישירה באמצעות הנתבע עצמו [ולא באמצעות השותפות], וזאת מבלי להיכנס לשאלה עד כמה מקרינה העסקה על ידי שותפות על השותפים בה לאור הוראת סעיף 20(א) לפקודת השותפיות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (ראו בעניין זה לדוג' סע"ש (אזורי ת"א) 13809-10-18 בנימין ויסמן - תדביק פרו )15.8.2023)). לא זו אף זו, העובדה כי התובעת טוענת לתקופת עבודה משמעותית וממושכת וחרף זאת לא הציגה ולו הודעה כתובה אחת ממהלך תקופה זו, לרבות מסרון אחד ו/או הודעת "ווטסאפ" אחת או אפילו הודעה קולית אחת המתעדת שיחה בינה ובין הנתבע, לכל הפחות אומרת דרשני (השוו: עניין אבו מוחסן, בפסקה 42). גם מתצהיר התובעת לעניין פרטי העסקתה (אשר הוגש אך ורק לדרישת בית הדין לאחר שתי החלטות בעניין זה) לא תוכל התובעת להיבנות, שכן התובעת לא פירטה כלל מה הקשר בין הגורמים המוזכרים בתצהירה (גב' כפאח עלי ארמיליה ומר ח'ליל מחמוד עביאת) ובין הנתבע והאם היו שלוחיו או שהועסקו על ידו. בנסיבות אלה, שעה שהתובעת לא הציגה ראשית ראייה לקיומם של יחסי עבודה בינה ובין הנתבע ישירות, דומה כי התובעת לא תוכל לזכות בפטור מהפקדת הערובה. יתר על כן, התובעת לא טענה לקיומה של יכולת פירעון על יסוד כספים ו/או חשבונות בארץ מהם ניתן יהיה להיפרע. אדרבא, בתגובתה לבקשה צוין כי מצבה הכלכלי של התובעת הינו "רגיש ושברירי", ובהודעתה מיום 27.7.2026 נטען במפורש כי "התובעת מצויה במצב כלכלי קשה", באופן המחזק את הצורך בהפקדת ערובה כאמור. התובעת אמנם טענה כי הינה עובדת מוחלשת וכי תביעתה היא, בין היתר, לתשלום זכויות סוציאליות קוגנטיות ואולם בהתחשב באמור לעיל דומה כי טעמים אלו אינם יכולים לפטור את התובעת מהפקדת ערובה לגמרי, ולכל היותר יש להתחשב בהם במסגרת קביעת שיעורה. לעניין גובה הערובה נפסק, כי "על בית הדין לנהוג במתינות בקביעת סכום הערובה, ולהימנע מחיוב בסכומים גבוהים שיציבו חסם בלתי עביר לגישה לערכאות, בהתחשב במאפייני אוכלוסיית העובדים עליה חלה התקנה" (עניין אבו מוחסן, בפסקה 62). בהתחשב בחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שהינה "זכות יסוד חוקתית על חוקית" (רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר, פ"ד סא(1) 301, 321 (2006) והאסמכתאות שם); נוכח השתייכותה של התובעת לאוכלוסיית עובדים מוחלשת; ובהינתן שהתביעה היא בעיקרה לתשלום זכויות קוגנטיות, יש להעמיד את הערובה על סך נמוך יחסית (למול סכום התביעה) של 3,000 ₪ בלבד. סוף דבר הבקשה מתקבלת כך שעל התובעת להפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך 3,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו, קרי עד יום 22.11.2026, שאם לא כן תימחק התביעה בהתאם להוראת תקנה 116א(ג) ללא התראה נוספת. בנסיבות העניין, הוצאות בקשה זו תישקלנה בתום ההליך. התיק יובא לעיוני ביום 23.11.2026.