לפני כבוד השופט יניב בן הרוש בעניין: המאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד דור כהן נגד הנאשמים אביאל שושן ע"י ב"כ עוה"ד יונת בן חיים גזר דין במסגרת הסדר אליו הגיעו הצדדים, לאחר שהחלה להישמע פרשת התביעה והנאשם חזר בו מכפירתו, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בעבירה שעניינה תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בן זוג, לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי המתואר בכתב האישום המתוקן במועדים הרלוונטיים לכתב האישום היו הנאשם והגברת הגר ציצואשוילי (להלן: "המתלוננת") בני זוג, ולהם ארבעה ילדים משותפים, עימם התגוררו במושב עוצם, במשק 21 (להלן: "הדירה"). ביום 14.1.21 בשעה 23:00 לערך, נכנס הנאשם אל הדירה ובאותו מעמד התווכחו הנאשם והמתלוננת על רקע טענותיה של המתלוננת כלפי הנאשם כי שתה יותר מידי ועלול לאבד כסף שנתנה לו. בתגובה, צעק הנאשם על המתלוננת ואמר לה: "תזוזי מפה, מי שתחליטי, יאללה עופי לבית" והכה אותה בכך שדחף אותה והכה בפניה באמצעות ידו. המתלוננת כמעט מעדה ועל כן אחזה בחולצתו של הנאשם. המתלוננת נמלטה מהנאשם, הסתגרה בדירה והזעיקה את המשטרה. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בדמות נפיחות ואודם בשפה העליונה, אודם בעור בלחי ימין, פצע שטחי ברירית שפה עליונה וכאב באזור הלחי. במסגרת ההסדר לא הייתה הסכמה עונשית וסוכם כי הצדדים יטענו באופן חופשי, תוך שהמאשימה תעתור לעונש מאסר בפועל לצד הפעלת עונש מאסר מותנה ובמצטבר ומנגד, ההגנה תעתור להארכת המאסר המותנה. השתלשלות התיק מדובר בהליך פלילי המתנהל תקופה ממושכת, אשר ראשיתה בחודש ינואר 2021. עיון בתיק מלמד כי הימשכות ההליכים נעוצה בהתנהלות הנאשם. לאורך השנים לא התייצב הנאשם פעם אחר פעם לדיונים שנקבעו בעניינו, באופן שהביא לדחייתם ואף להוצאת צווי הבאה נגדו. כבר בחודש יולי 2021 לא התייצב הנאשם לדיון. בהחלטה מיום 7.3.24 צוין כי הנאשם "עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיון", תוך שהציג אישור מחלה שאינו תקף למוסדות משפטיים. ביום 9.10.24 שב הנאשם ולא התייצב לדיון הוכחות, חרף העובדה שבית המשפט לא פטר אותו מהתייצבות, ובית המשפט קבע פעם נוספת כי עשה דין לעצמו. להתמשכות ההליך תרמו אף חילופי הייצוג מטעם הנאשם, כאשר כבר ביום 5.12.23 צוין כי בתיק התחלפו שלושה סנגורים. בתוך כך, דיון הוכחות שנקבע ליום 23.5.23 לא התקיים והעדים שוחררו, לאחר שבפתח הדיון ביקש הסנגור להשתחרר מן הייצוג לבקשת הנאשם ומשפחתו. בהמשך, החל מסוף שנת 2025 ובמהלך שנת 2026 היו דחיות נוספות על רקע מצבו הרפואי של הנאשם, אשר עבר ניתוחים, אשפוזים וטיפולים ברגלו, ובשל כך נדחו פעם אחר פעם גם דיוני הטיעונים לעונש. תסקירי שירות המבחן מתסקיר שירות המבחן שהוגש בתאריך 3.6.25 עלה כי הנאשם, כבן 38 ואב לארבעה ילדים, מתגורר בגפו בבית סבתו במושב עוצם ועובד לאורך השנים לפרנסתו. הנאשם תיאר נסיבות חיים מורכבות, לרבות גירושי הוריו בילדותו והוצאתו לפנימייה. אשר ליחסיו עם המתלוננת, אם ילדיו, תוארה מערכת יחסים ממושכת ובלתי יציבה, כאשר כיום השניים אינם מתגוררים יחד אך מקיימים קשר הורי. המתלוננת מסרה כי חל שיפור בקשר וכי הנאשם מגלה מעורבות ואחריות כלפי ילדיהם. שירות המבחן עמד על עברו הפלילי המכביד של הנאשם, הכולל 16 הרשעות בעבירות רכוש, סמים, אלימות ואיומים, בגינן ריצה במצטבר למעלה מ-12 שנות מאסר. בהתייחס לעבירה הנוכחית, הנאשם לא קיבל אחריות לביצועה וטען כי לא היה מעורב באירוע וכי המתלוננת ביימה אותו כנקמה על סירובו לשוב לביתם. ביום 27.4.25 השתלב בקבוצה טיפולית בתחום האלימות הזוגית, ושירות המבחן התרשם כי הוא בשל לטיפול, מתמיד במפגשים, משתף בכנות, מביע רצון לרכוש כלים וכן התרשם משינוי תפיסתי ומחרטה כנה על מעשיו ובחירותיו בתקופה הרלוונטית. בהערכת הסיכון עמד שירות המבחן על גורמי סיכון ובהם עברו הפלילי העשיר, דפוסי קונפליקט בין אישיים וקשיים בוויסות רגשי, ומנגד על גורמי סיכוי לשיקום, ובהם הקשר החיובי עם ילדיו, מודעות מסוימת לדפוסיו, רצונו בשינוי ונכונותו להמשיך בטיפול. לפיכך, המליץ שירות המבחן על ענישה בדמות צו מבחן למשך שנה ועל מאסר מותנה, תוך שסבר כי הטלת של"צ או קנס עלולה לפגוע בהתמדתו בטיפול וביציבות הקשר ההורי עם המתלוננת לטובת הילדים. בהמשך, ביום 30.6.25, הוגש תסקיר משלים, במסגרתו התייחס שירות המבחן לסוגיית הארכת המאסר המותנה התלוי ועומד נגד הנאשם. שירות המבחן שב וציין כי הנאשם מצוי בראשיתו של הליך טיפולי ומשולב בטיפול לראשונה בחייו. עוד נתן שירות המבחן משקל לצורך בשמירת יציבות הקשר עם המתלוננת לטובת ילדיהם ולדיווחיה של המתלוננת כפי שפורטו בתסקיר הקודם. להתרשמותו, הארכת המאסר המותנה תמשיך להוות עבור הנאשם גבול ברור ומרתיע מפני ביצוע עבירות, ובד בבד תאפשר לו להמשיך בהליך הטיפולי שבו החל. לפיכך, המליץ שירות המבחן על הארכת המאסר המותנה לצד יתר רכיבי הענישה והשיקום עליהם המליץ. ביום 17.11.25 הוגש תסקיר משלים נוסף ממנו עלה כי בתקופת הדחייה המשיך הנאשם להשתלב בקבוצה הטיפולית והתמיד בהגעתו למפגשים. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מצא בהליך הטיפולי מקור משמעותי לשינוי דפוסים, העמיק ביכולתו לבחינה עצמית וביקורתית ורכש ידע וכלים להתמודדות, ואף היווה דמות משמעותית עבור יתר חברי הקבוצה. בתאריך 3.9.25 נפצע הנאשם מירי במקום עבודתו ואושפז. בעקבות פציעתו הקשה ברגליו, אשר הותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים, הופסק הטיפול הקבוצתי, תוך ששירות המבחן המשיך לעמוד עמו בקשר טלפוני. עוד צוין בתסקיר כי הקשר בינו לבין המתלוננת נותר טוב ורציף וכי אף לאחר שחרורו מבית החולים התגורר בביתה לתקופה מסוימת. באשר לבחינת אפשרותו לשילוב בבית משפט קהילתי, התרשם שירות המבחן כי בהליך הנוכחי הצליח לגייס את הנאשם לטיפול ולהביא לתחילתו של שינוי בתפיסותיו ובעמדותיו, וכי העברתו לבית המשפט הקהילתי עלולה דווקא להקשות על שיקומו ועל כן לא המליץ לשלבו תוך ששב על המלצותיו. בשים לב לכך שבתסקיר מיום 17.11.25 נקבע כי לאור הפסקת ההליך הטיפולי, נוכח כך שהנאשם נורה, סוכם ששירות המבחן יבחן את חזרתו של הנאשם לטיפול בעוד חודש ימים, הוריתי על קבלת תסקיר אשר יתייחס לשאלה האם הנאשם חזר להליך טיפולי אם לאו. עשיתי כן, על אף שלא התבקשתי לכך, משום שלא מצאתי שניתן להשאיר אבן זו מבלי להופכה. מהתסקיר שהתקבל ביום 18.10.26 עלה כי הנאשם לא שולב להמשך הליך טיפולי. שירות המבחן תיאר כי הנאשם היה עסוק בשיקומו הפיזי ולכן לא שב להליך הטיפול. טיעוני הצדדים לעונש ב"כ המאשימה הגישה את רישומו הפלילי של הנאשם (ת/21), מאסר מותנה מתיק קודם (ת/22), שני כתבי אישום וגזרי דין בתיקים שמאוחרים לאירועים נשוא האישום נגד המתלוננת (ת/23) וכן טיעונים לעונש בכתב (ת/24). בטיעוניו לעונש עמד ב"כ המאשימה על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של הנאשם וטען כי מידת הפגיעה בהם מצויה ברף הגבוה, בשים לב לכך שהנאשם תקף את המתלוננת, בת זוגו ואם ילדיו, בביתה ובשעת לילה מאוחרת, גרם לה חבלות של ממש, ובעקבות מעשיו הסתגרה המתלוננת בבית והזעיקה את המשטרה. בהתייחס למדיניות הענישה הנוהגת עתר לקבוע את מתחם העונש בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל. אשר לקביעת העונש בתוך המתחם, הפנה לעברו הפלילי המכביד של הנאשם, הכולל הרשעות בעבירות אלימות, וכן לכך שלאחר האירוע מושא תיק זה שב וביצע עבירות כלפי אותה מתלוננת. נטען שהתנהלות זו מלמדת כי הנאשם לא נרתע מעונשים שהוטלו עליו בעבר ואף לא מהמאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו, ומשכך יש ליתן בעניינו משקל ממשי לשיקולי הרתעת היחיד והרבים ולהחמיר בעונשו. עוד טען כי אין ליתן משקל לקולא לחלוף הזמן, נוכח התנהלות הנאשם לאורך ההליך, וכי הודאתו ניתנה רק לאחר שנוהל חלקו הארי של ההליך ואף נשמעה עדות המתלוננת. בהתייחס להמלצת שירות המבחן, נטען כי אין מקום לאמצה, בין היתר נוכח עמדת הנאשם שלפיה המתלוננת ביימה את האירוע כנקמה בו, עמדה שאינה מתיישבת עם הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, וכן בשים לב לכך שהמאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו לא הרתיעו מלשוב ולבצע עבירות. לאור המפורט, עתר ב"כ המאשימה למקם את עונשו של הנאשם בשליש העליון של המתחם לצד הפעלת המאסר המותנה בן 12 חודשים במצטבר ולהשית עליו ענישה נלווית בדמות מאסר מותנה, פיצוי משמעותי למתלוננת, קנס והתחייבות. ב"כ הנאשם בטיעוניה לעונש חלקה על מתחם העונש שלו עתרה המאשימה וטענה כי הוא אינו הולם את נסיבות ביצוע העבירה ואף אינו מתיישב עם הפסיקה שאליה הפנתה המאשימה עצמה. לטענתה, מבלי להקל ראש במעשים, מדובר באירוע אלימות המצוי ברף הבינוני נמוך, וכך גם החבלות שנגרמו למתלוננת, כאשר הפסיקה מלמדת כי אף במקרים חמורים יותר נקבעו מתחמי ענישה מתונים יותר והושתו עונשים שאינם מאחורי סורג ובריח. בהתאם עתרה לקבוע מתחם הנע בין מאסר מותנה לבין מספר חודשי מאסר בודדים שניתן לרצות בעבודות שירות, ולהשית על הנאשם עונש ברף התחתון של המתחם. אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם, הפנתה למצבו הרפואי, לרבות ניתוחים ואשפוזים חוזרים שעבר בעקבות זיהום ברגלו ולהגבלה שממנה הוא סובל (הוגשה אסופת מסמכים רפואיים נ/1), וכן לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה בשנת 2021 ולעובדה שלטענתה מאז גזרי הדין משנת 2022 לא נפתחו נגדו תיקים חדשים. עוד הפנתה להליך הטיפולי שעבר הנאשם ולהתרשמות שירות המבחן כי ההליך הנוכחי הצליח לגייסו לטיפול ולהביא לתחילתו של שינוי בתפיסותיו ובעמדותיו, תוך שהדגישה כי הנאשם התמיד בקשר עם שירות המבחן אף בתקופה שבה מצבו הרפואי מנע ממנו להגיע למפגשים. בהתייחסה לטענת המאשימה שלפיה הנאשם טען כי המתלוננת ביימה את האירוע כנקמה בו, הבהירה כי בהתאם לתסקיר שירות המבחן מדובר באמירה שעלתה מדיווחי המתלוננת ולא מפיו של הנאשם. לבסוף, טענה כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את הארכת המאסר המותנה, ועתרה לאמץ את המלצת שירות המבחן, להאריך את המאסר המותנה ולהשית על הנאשם צו מבחן למשך שנה ושל"צ. בדבריו לעונש מסר הנאשם כי כיום יחסיו עם המתלוננת, אם ילדיו, מכבדים וכי הוא מסייע לה ככל שניתן. לדבריו, הוא אינו מצוי עוד במקום שבו היה בעת ביצוע העבירה, מתגורר כיום במושב אצל סבתו, מטפל באחד מילדיו המצוי בחזקתו ומנהל עסק בתחום המזון בסמוך למקום מגוריו. עוד ציין כי שיתף פעולה עם ההליך הטיפולי והשתתף בקבוצות כנדרש. קביעת מתחם העונש ההולם בקביעת מתחם העונש ההולם על בית המשפט להתחשב בערכים המוגנים, במידת הפגיעה בהם, בענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. הערכים המוגנים ומידת הפגיעה בהם הערכים המוגנים שנפגעו ממעשה הנאשם הינם הגנה על שלמות גופה של המתלוננת, שלוות חייה, ביטחונה האישי והאוטונומיה על גופה וכבודה. כאשר האלימות מתרחשת בתוך התא המשפחתי, נפגע גם ערך חברתי נוסף של שלמות התא המשפחתי ותחושת המוגנות בתוך התא המשפחתי. אישה זכאית לחוש מוגנת ובטוחה לצד בעלה ולא לחוש פחד ואימה מפניו. ביחס לעבירת אלימות במשפחה נקבע ברע"פ 2486/19 נאטור נ' מדינת ישראל (נבו 11.4.19): "עבירות אלימות נגד בן זוג פוגעות בשלמות גופו של בן הזוג, בביטחונו, בכבודו ובשלוות חייו. יש לייחס לעבירות אלו חומרה יתירה, באשר ככלל הן מתרחשות בין כתלי הבית באופן הסמוי מן העין, תוך ניצול פערי כוחות פיזיים בין בני הזוג, ולעיתים תוך ניצול תלות כלכלית ורגשית של בן או בת הזוג" ראו גם רע"פ 1884/19 שמריז נ' מדינת ישראל (נבו 14.3.19) שם נקבע כי: "עבירות האלימות במשפחה הן תופעה נפסדת המהווה נגע רע בחברה, ועל רשויות החוק והמשפט לעשות ככל שביכולתן כדי להביא למיגור תופעה זו". נסיבות הקשורות בביצוע העבירה מכתב האישום עולה כי מדובר באירוע שהתרחש על רקע ויכוח שהתגלע בין הנאשם למתלוננת בשעת לילה, לאחר שהמתלוננת טענה בפני הנאשם כי שתה יתר על המידה וכי הוא עלול לאבד כסף שנתנה לו. במהלך הוויכוח צעק הנאשם על המתלוננת, דחף אותה והכה בפניה באמצעות ידו, באופן שהמתלוננת כמעט מעדה ונאלצה לאחוז בחולצתו. נתתי דעתי לכך שאין מדובר באירוע שקדם לו תכנון, אלא באלימות שהתפתחה באופן ספונטני על רקע הוויכוח בין השניים, ומנגד לכך שהאלימות כללה הן דחיפה והן מכה בפניה של המתלוננת. עוד נתתי דעתי לכך שבעקבות מעשי הנאשם נמלטה המתלוננת מפניו, הסתגרה בדירה והזעיקה את המשטרה, נסיבות שיש בהן ללמד על תחושת הפחד והמצוקה שחוותה באותה עת. כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בדמות נפיחות ואודם בשפה העליונה, אודם בלחי ימין, פצע שטחי ברירית השפה העליונה וכאב באזור הלחי. לצד זאת, מדובר באירוע נקודתי, אשר לא נעשה תוך שימוש בחפץ או בנשק ולא תוארה במסגרתו אלימות מתמשכת. בהינתן מכלול הנסיבות, סברתי כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא ברף הבינוני. מדיניות הענישה הנוהגת בצדה של עבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג קבוע עונש מרבי של 6 שנות מאסר, וזו נקודת המוצא בקביעת העונש הראוי למעשה הנאשם. מנעד הענישה בעבירות תקיפה הגורמת חבלה ממש כלפי בת זוג בנסיבות דומות הוא רחב, ראו כמה לדוגמה: ברע"פ 8576/22 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 15.12.22) הורשע המבקש בביצוע עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפרת הוראה חוקית. המבקש פנה אל המתלוננת מספר פעמים והשניים נפגשו, ביום שבו הוצא צו שיפוטי האוסר עליו להטרידה. במהלך המפגש איים המבקש על המתלוננת באומרו שאם תהיה עם גבר אחר, הוא ישחט אותה ואותו, הכה אותה בפניה, צבט אותה, ירק עליה ואיים כי יהרוג אותה. בית משפט השלום קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר בפועל ועד 18 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהוגש על קולת העונש תוך שציין כי מתחם העונש שנקבע בבית משפט קמא אינו הולם את חומרת העבירות ונקבע כי המתחם ההולם נע בין 18-36 חודשי מאסר בפועל ועל המבקש הושתו 18 חודשי מאסר בפועל חלף 9 חודשי המאסר, לצד הפעלת המאסר המותנה כפי שהופעל בבית משפט קמא ובסך הכל 22 חודשי מאסר בפועל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שהוגש על ידי המבקש נדחתה. ברע"פ 340/21 מסרי נ' מדינת ישראל (נבו 28.1.21) הורשע הנאשם בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממש ובניסיון לתקיפת בת זוג, בכך שבמהלך ויכוח עם בת זוגו השליך לעברה נעל ספורט, בהמשך הכה אותה באמצעות נעל בגבה ובפניה וגרם לדימום בשפתיה, כל זאת לעיני בנם הקטין. בית המשפט המחוזי קיבל ערעור המדינה והשית על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודת שירות. בקשת רשות ערעור שהגיש הנאשם נדחתה. ברע"פ 3077/16 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 2.5.16) הורשע הנאשם לאחר ניהול הוכחות בעבירה של תקיפת בת זוג, בכך שבמהלך ויכוח דחף את אשתו לעבר המיטה, משך בשערה, סובב את גופה וכופף אותה לעבר הרצפה בעודו אוחז בצווארה. בית משפט השלום קבע את מתחם הענישה בין מאסר לתקופה קצרה ועד 14 חודשי מאסר בפועל והשית על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגיש הנאשם נדחו. בעפ"ג (מח' ב"ש) 48110-01-24 טקלה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.3.24) נדון עניינו של מי שהורשע בתקיפה הגורמת חבלה ממש על רקע ויכוח שהתגלע בין הצדדים לגבי הודעה שקיבלה המתלוננת מאחר. הנאשם סטר למתלוננת בפניה והכה בפניה באמצעות טלפון נייד שאחז בידו. למתלוננת נגרמו חבלות בדמות פצע מדמם באזור העין ונפיחות באוזן. בית המשפט קבע מתחם העונש בין 4-15 חודשי מאסר בפועל וגזר את עונשו ל-5 חודשי מאסר בעבודות שירות. ערעור שהגיש הנאשם נמחק לאחר הנאשם חזר בו מהערעור. בעפ"ג (מח' ב"ש) 42579-03-23 אבו עג'ג' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.6.23) נדון עניינו של מי שהורשע בעבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממש. בהכרעת הדין נקבע כי הנאשם אחז במתלוננת וניסה להשתיק אותה בכך ששם ידו על פיה, ובעשותו כן דחף אותה אל עבר הקיר. כתוצאה מכך נגרם למתלוננת אדמומיות בזרוע. בית משפט השלום קבע את מתחם העונש ההולם בין מאסר קצר בפועל ועד 10 חודשי מאסר בפועל וגזר את עונשו לחודשיים מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הרשעת הנאשם וקיבל את הערעור לעניין העונש, בהסכמת הצדדים ועל רקע נסיבותיו המיוחדות של התיק, כך שבוטל רכיב המאסר בפועל. בת"פ (שלום ב"ש) 27730-01-23 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו 16.7.2023) הורשע הנאשם בעבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממש. על רקע ויכוח שהתגלע בין הצדדים הכה בראשה של המתלוננת באגרוף, באזור אוזנה, וגרם לה לעילפון ולחבלה באזור האוזן ורגישות באפרכסת. בית המשפט קבע את מתחם העונש בין מספר חודשי מאסר ועד 12 חודשי מאסר בפועל וגזר את עונשו ל-4 חודשי מאסר בפועל. בת״פ (שלום נצ') 27849-03-20 מדינת ישראל נ׳ מ' פלוני (נבו 29.11.21) הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש כלפי בת זוג בכך שעל רקע ויכוח בין השניים, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שסטר לה על פניה ודחף אותה למיטה. בניסיון המתלוננת לצאת מהבית, משך הנאשם בחוזקה בחולצתה, תפס בחוזקה את ידה השמאלית ומשכה לכיוונו. למתלוננת נגרם סימן אדום קל. בית המשפט קבע מתחם עונש הנע בין מאסר קצר לריצוי בעבודות שירות לבין 10 חודשי מאסר בפועל וגזר את עונשו של הנאשם בחריגה מהמתחם בשל שיקולי שיקום מאסר על תנאי, צו מבחן למשך שנה והתחייבות. בת"פ (שלום י-ם) 17170-06-18 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו 06.02.20) הורשע הנאשם בשתי עבירות של תקיפה כלפי בת זוג שאחת מהן גרמה לחבלה של ממש. הנאשם סטר לאשתו בנוכחות בתם וכתוצאה מכך המתלוננת דיממה משפתיה ומאפה. במועד אחר סטר לה הנאשם כשהם בביתם. בית המשפט קבע את מתחם העונש בין 4-12 חודשי מאסר בפועל וגזר את עונשו בחריגה משיקולי שיקום ל-60 ימי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, צו מבחן והתחייבות. עיינתי בפסיקה שאליה הפנה ב"כ המאשימה, אולם מצאתי כי נסיבות ביצוע העבירות בחלק מן המקרים חמורות מנסיבות המקרה שלפניי. כך למשל ברע"פ 977/16 פלוני נ' מדינת ישראל (10.2.16), הורשע המבקש בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפת בת זוג סתם, איומים והיזק לרכוש במזיד. באותו עניין הכה המבקש את המתלוננת בפניה, משך בשערה עד שנפלה ארצה, ובעודה שרועה על הרצפה הוסיף לבעוט בה ולהכותה. בהמשך, דלק בעקבותיה לחדר שבו שהו ילדיה הקטינים, איים עליה וגרם נזק לרכושה, עד שנאלצה להימלט עם ילדיה לדירת השכנים. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה הנע בין 12 ל-36 חודשי מאסר בפועל וגזר על הנאשם 24 חודשי מאסר, אשר הופחתו בערעור ל-18 חודשים בשל שגגה שנפלה בשיקולי הענישה. בקשת רשות הערעור נדחתה. לטעמי, נסיבות המקרה שם חמורות מענייננו, הן נוכח ריבוי העבירות והן בשים לב לאלימות המתמשכת, אשר כללה הכאת המתלוננת בעודה שרועה על הרצפה, איומים וגרימת נזק לרכושה. זאת, בשונה מענייננו, שבו הורשע הנאשם בעבירה אחת של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, בעקבות דחיפה ומכה בפניה של המתלוננת. כך גם ברע"פ 3077/16 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.16) מצאתי כי נסיבות ביצוע העבירות חמורות מענייננו. באותו עניין הורשע המבקש בעבירה של תקיפת בת זוג, לאחר שבמהלך ויכוח דחף את המתלוננת לעבר המיטה, משך בשערה, סובב את גופה וכופף אותה לעבר הרצפה בעודו אוחז בצווארה. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה הנע ממאסר לתקופה קצרה, שאפשר שירוצה בעבודות שירות, ועד ל-14 חודשי מאסר בפועל, וגזר על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל. ערעורו נדחה, וכך גם בקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט העליון. לטעמי, נסיבות המקרה שם חמורות מענייננו, בשים לב לאופייה של התקיפה, אשר כללה מספר מעשי אלימות רצופים, ובפרט אחיזה בצווארה של המתלוננת, הרמתה והטחתה ארצה. זאת, בשונה מענייננו, שבו תקף המבקש את המתלוננת באמצעות דחיפה ומכה בפניה. עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך שבענייננו נגרמו למתלוננת חבלות של ממש, בעוד שבעניין פלוני הורשע המבקש בעבירת תקיפת סתם בת זוג. עוד נתתי דעתי לפסיקה אליה הפנתה ב"כ הנאשם. כך למשל ברע"פ 2323/17 פלוני נ' מדינת ישראל (12.6.17) הורשע המבקש בארבעה אישומים שכללו עבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפה סתם, איומים והיזק לרכוש במזיד. בין היתר, אחז בחוזקה בידה של המתלוננת וגרם לה להמטומה, איים לרצוח אותה ואף נהג באלימות כלפי בתו, כאשר חלק מהמעשים בוצעו בנוכחות ילדיו. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה הנע ממספר חודשי מאסר, שניתן לרצותם בעבודות שירות, ועד ל-12 חודשי מאסר בפועל, והשית על המבקש 70 ימי מאסר בעבודות שירות, בניכוי ימי מעצרו. ערעורו ובקשת רשות הערעור נדחו. אמנם, מדובר במסכת מעשים רחבה וחמורה מענייננו, אולם העונש המקל שנגזר שם הושת בשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן היעדר עבר פלילי, הודאה ונטילת אחריות, הבעת חרטה כנה, הליך שיקומי מוצלח ושהייה במעצר במשך 44 ימים. בנסיבות אלה, סבורני כי אין בעונש המקל שנגזר באותו עניין כדי ללמד על העונש הראוי בענייננו, שכן יש להבחין בין מתחם הענישה שנקבע על יסוד חומרת המעשים לבין העונש שהושת בתוך המתחם, בשים לב לנסיבותיו האישיות והשיקומיות של הנאשם. כאן המקום לציין כי לאחר תיקון 113 הענישה הנוהגת הינה רק שיקול אחד מבין שלל שיקולים אשר על בית המשפט לשקול. ולפיכך אין לזהות בין טווח הענישה המקובל לבין מתחם העונש הראוי: "אין לטעות ולזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג. מדובר ב"יצורים" שונים. מתחם העונש ההולם מגלם, כאמור, הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, כאשר מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה הנדונה הוא רק אחד מהם. טווח הענישה הנהוג בפסיקה, לעומת זאת, הוא נתון אמפירי-עובדתי, המורכב מהעונשים המקובלים בגין עבירה מסוימת בדין הנוהג. היעדר החפיפה בין השניים עולה במפורש גם מדברי ההסבר להצעת החוק, שהפכה לימים לתיקון 113" (ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (נבו 5.6.2013)) במקרה דנן נוכח נסיבות ביצוע העבירה וטיב החבלה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם נע בין 3 חודשי מאסר שניתן לשאת בדרך של עבודות שירות ועד שנת מאסר מאחורי סורג ובריח, לצד מאסר מותנה מרתיע והתחייבות. חריגה ממתחם העונש ההולם הלכה היא כי על נאשם המבקש לסטות לקולה ממתחם העונש ההולם הנטל להציג ראיות לכך שעבר הליך שיקומי משמעותי. ראו למשל רע"פ 1705/22 אלצראיעה נ' מדינת ישראל. ודוק, לא בכל מקרה שבו הליך טיפולי מתקדם בכיוון חיובי, יש מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם, אחרת החריג ירוקן את הכלל מתוכן. ראו למשל ע"פ 7757/21 אהרון קיי מרזוקי נ' מדינת ישראל. במסגרת המבחנים שנקבעו בפסיקה לחריגה מטעמי שיקום, נקבע כי בית המשפט ישקול את: "המוטיבציה שהפגין האדם שהשתקם, הליך של גמילה מהתמכרות שהוא עובר, השתלבות מוצלחת בהליכים טיפוליים שונים אינדיקציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה, הבעת חרטה על המעשים והפגנת אמפתיה כלפי נפגעי העבירה". ראו ע"פ 1229/19 סלומינסקי נ' מדינת ישראל. וכן ראו ע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל. בענייננו, תסקיר שירות המבחן מלמד על כך שהנאשם שולב בקבוצה טיפולית אך הפסיק את השתתפותו בשל כך שנורה במקום עבודתו, בנסיבות שלא פורטו בפני בית המשפט. הנאשם לא חידש את הליך הטיפול מסיבותיו הוא לאורך שנה תמימה, בין מועד פציעתו לבין מועד הטיעונים לעונש. אציין כי אין בידי לקבל את ההסבר העולה מתסקיר שירות המבחן לפיו הנאשם לא פעל לחידוש הליך הטיפול בשל מצבו הרפואי. הנאשם הציג מצג תפקודי מלא בטיעונים לעונש: "היום יש לי עסק של אוכל ליד המושב שלי". כך או אחרת, ברי כי טיפול בשירות המבחן מותאם גם לאנשים הסובלים מבעיות בריאותיות. אם כן, הנאשם החל בהליך טיפולי ולא השלים אותו. בסופו של יום שירות המבחן ציין בתסקיר מיום 17.11.25 כי הצליח לגייס את הנאשם לטיפול ולהביא לתחילתו של שינוי בתפיסותיו ובעמדותיו. בכל הכבוד: "תחילתו של שינוי בתפיסות ובעמדות" אינו עומד ברף הנדרש לצורך חריגה מטעמי שיקום, משום שאין בו ללמד על שינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה. נתון נוסף קשור בסוגיית לקיחת האחריות. הנאשם התקשה בתחילת הדרך לקחת אחריות מלאה על מעשיו וטפל אשמה על המתלוננת כאילו היא ביימה את האירוע. שירות המבחן לא נתן משקל בתסקירו לכך שדברי הנאשם בהקשר זה עומדים בסתירה להודאתו. גם בסופו של הליך כאשר קיבל הנאשם את זכותו לומר את דברו, בחר שלא להתנצל או להביע חרטה על מעשיו אלא דווקא לציין כי: "הם מגזימים בכל מה ששמעתי". כך או אחרת, וגם לו היה הליך הטיפול מוצלח יותר, יש לזכור כי חריגה ממתחם העונש ההולם, אין משמעה ביטול באחת של כל השיקולים והאינטרסים הקשורים בענישה, אלא שיקול אחד נוסף אשר על בית המשפט לקחת בחשבון בין מכלול שיקוליו. ראו למשל רע"פ 189/15 עומר כהן נ' מדינת ישראל. בענייננו מדובר בנאשם בעל עבר פלילי עשיר ואלים, אשר הורשע בין השאר בעבירת אלימות כנגד אותה מתלוננת ממש. האינטרס הציבורי, שיקולי גמול והצורך בהרתעת היחיד והרבים בעבירות אלימות במשפחה, לא מאפשרים סטייה ממתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם. לא נעלם מעיניי חששו של שירות המבחן שהליך השיקום שהחל הנאשם ייפגע נוכח שליחת הנאשם אל מאחורי סורג ובריח. אולם בפסיקת בית המשפט העליון נקבע במספר הזדמנויות כי הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח אין משמעה בהכרח ירידה לטמיון של הליך השיקום. ראו ע"פ 1026/24 מדינת ישראל נ' פלוני. וכן ראו עפ"ג 2100-12-24 סיידון נ' מדינת ישראל, שם קבע בית המשפט העליון: "שיקום ומאסר אינם בהכרח תרתי דסתרי. בימינו אנו שירות בתי הסוהר מציע אף הוא כלים ומסייע בידי אסירים להמשיך הליך שיקומי שהחלו בו טרם המאסר" לכן ככל שפניו של הנאשם לשיקום, הרי שעל אף שלא חידש את הליך השיקום במהלך השנה עובר למאסרו, הוא וודאי יוכל לעשות כן במהלך מאסרו. סוף דבר אף שנתתי דעתי להליך הטיפולי שבו השתלב הנאשם ולהתרשמותו החיובית של שירות המבחן, הרי שהלכה היא כי היא: "מהווה המלצה בלבד, ובית המשפט רשאי להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב בכלל האינטרסים העומדים לפניו", ראו למשל רע"פ 4144/15 אבו אלטיף נ' מדינת ישראל. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, לא מצאתי כי מתקיימים בעניינו של הנאשם שיקולי שיקום המצדיקים סטייה לקולא מן המתחם, ואלה יובאו בחשבון בקביעת עונשו בגדרי המתחם. קביעת העונש ההולם בתוך המתחם לשם קביעת העונש ההולם, בגדרי מתחם העונש, על בית המשפט להידרש לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. הנאשם שלפניי כבן 39 ואב לארבעה ילדים. הנאשם מתגורר במושב עוצם ועובד לפרנסתו, כאשר מדברי שירות המבחן עולה כי הוא מקיים קשר עם ילדיו ומגלה מעורבות ואחריות בחייהם. כן נתתי דעתי לכך שכיום הנאשם והמתלוננת אינם מנהלים משק בית משותף, אך מקיימים קשר הורי, אשר תואר על ידי המתלוננת כטוב ורציף. לחובת הנאשם עבר פלילי הכולל 18 הרשעות קודמות, 3 מתוכן התיישנו, בעבירות של רכוש, סמים, אלימות, איומים ונהיגה, שבגינן ריצה עונשי מאסר ממושכים ובמצטבר למעלה מ-12 שנות מאסר. לאחר ביצוע העבירה נשוא תיק זה, הורשע הנאשם בעבירות נוספות כלפי אותה מתלוננת (כעולה מת/23). עברו הפלילי של הנאשם ועונשי המאסר הממושכים שהוטלו עליו והעובדה כי שב והסתבך בפלילים, לרבות כלפי המתלוננת, מלמדים כי אין מדובר במעידה חד פעמית ומחייבים מתן משקל משמעותי לשיקולי הרתעת היחיד. הנאשם הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ואולם הודאתו ניתנה בשלב מתקדם של ההליך, לאחר שנוהל חלק ניכר ממנו ואף נשמעה עדותה של המתלוננת. עוד נתתי דעתי לכך שבפני שירות המבחן התקשה הנאשם לקבל אחריות מלאה על מעשיו וטען כי לא היה מעורב באירוע וכי המתלוננת ביימה אותו כנקמה בו. מנגד, נתתי דעתי להליך הטיפולי שבו השתלב הנאשם בתחום האלימות הזוגית, להתמדתו במפגשים ולהתרשמות שירות המבחן כי ההליך הטיפולי היה משמעותי עבורו והביא לתחילתו של שינוי בתפיסותיו ובעמדותיו. שקלתי את עמדת המתלוננת כפי שזו עולה מתסקירי שירות המבחן. המתלוננת תיארה שיפור ביחסיה עם הנאשם ואת מעורבותו ואחריותו כלפי ילדיהם, ואף מסרה כי פנייתה למשטרה באירוע הנדון נבעה מתחושות של תסכול ונקמה. בהמשך שבה ותיארה את יחסיהם כטובים ורציפים, ואף צוין כי לאחר פציעתו ושחרורו מבית החולים עבר הנאשם להתגורר בביתה והיא סייעה בטיפול בו. לצד זאת, נתתי דעתי לזהירות המתחייבת במתן משקל לעמדת נפגעת העבירה בתיקי אלימות במשפחה, ולכך שהאינטרס הציבורי בענישה הולמת אינו מתמצה בעמדתה של המתלוננת. נתתי דעתי למצבו הרפואי של הנאשם, כעולה מדברי באת כוחו והמסמכים הרפואיים שהוגשו (נ/1) אשר נפצע באופן משמעותי ברגלו, נזקק לאשפוזים ולניתוחים וסובל ממגבלה בניידותו. עוד נתתי דעתי לחלוף הזמן הניכר מאז ביצוע העבירה בחודש ינואר 2021. עם זאת, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הימשכות ההליך נבעה במידה לא מבוטלת מהתנהלות הנאשם עצמו, ועל כן אין הוא יכול להיבנות מחלוף הזמן. בנסיבות אלה, מצאתי ליתן לחלוף הזמן משקל מוגבל ביותר. באופן רגיל נראה כי היה מקום לקבוע את עונשו של הנאשם ברף הגבוה של מתחם העונש ההולם, אולם בשים לב להליך השיקומי החלקי שעבר הנאשם, ועל מנת לעודדו להמשיך בטיפול, מצאתי כי ניתן לקבוע את עונשו של הנאשם ברף הבינוני-נמוך של המתחם. שאלת הפעלת המאסר המותנה סעיף 55(א) לחוק העונשין קובע כי מי שנידון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר המותנה. לצד זאת, סעיף 56(א) לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט, מטעמים שיירשמו ובהתקיים התנאים הקבועים בו, להורות על הארכת תקופת התנאי, אם שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעילו. מכאן שהכלל הוא הפעלת המאסר המותנה, ואילו הארכתו היא החריג. ברע"פ 7391/08 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (נבו 10.7.08) נקבע כי הסמכות להאריך מאסר מותנה נועדה למקרים שבהם מוצדק להעניק לנאשם הזדמנות נוספת לשוב לדרך הישר, כאשר קיימים סימנים המעוררים ציפייה כי אכן יעשה כן. בענייננו, תלוי ועומד נגד הנאשם מאסר מותנה, לא קצר, בן 12 חודשים. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, לא מצאתי כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הארכתו. אמנם, נתתי דעתי להליך הטיפולי שבו השתלב הנאשם בתחום האלימות הזוגית, להתמדתו במפגשים ולהתרשמותו החיובית של שירות המבחן מהתקדמותו ומהשינוי הראשוני שחל בתפיסותיו ובעמדותיו. כן נתתי דעתי למצבו הרפואי המורכב ולכך שאף לאחר פציעתו המשיך לשמור על קשר מסוים עם שירות המבחן. ואולם, אל מול שיקולים אלה ניצבים שיקולים כבדי משקל אחרים. בראשם, עברו הפלילי המכביד של הנאשם, הכולל הרשעות רבות, חלקן בעבירות אלימות קשות ביותר, שבגינן ריצה עונשי מאסר ממושכים. כנגד הנאשם הופעלו לאורך השנים לא פחות מששה מאסרים מותנים, ללמדנו שמדובר במי שלא נרתע מעונש מאסר על תנאי וממילא אין תועלת רבה בהארכת תנאי בעניינו. לכך מצטרפת העובדה כי לאחר ביצוע העבירה מושא תיק זה שב והורשע בעבירות כלפי אותה מתלוננת, באופן המלמד כי העונשים שהוטלו עליו בעבר לא היה בהם כדי להרתיעו. עוד נתתי דעתי לכך שעל אף הודאתו בכתב האישום המתוקן, התקשה הנאשם לקבל אחריות מלאה על מעשיו בפני שירות המבחן. בנסיבות אלה, וחרף המלצת שירות המבחן וההתקדמות הטיפולית שהפגין הנאשם, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק מתן הזדמנות נוספת בדרך של הארכת המאסר המותנה. יצוין כי שירות המבחן ציין בין נימוקיו להארכת המאסר המותנה כי שליחתו של הנאשם למאסר עלולה לפגוע ביכולות להתמיד בטיפול. אולם, הלכה למעשה, הנאשם אינו משולב בטיפול מזה שנה, על אף שאינו במאסר. סבורני כי משקלם המצטבר של עברו הפלילי, הרשעותיו הנוספות כלפי אותה מתלוננת, אי השלמת הטיפול, והקושי בקבלת אחריות מלאה על מעשיו גוברים על השיקולים התומכים בהארכת התנאי. לפיכך, מצאתי לדחות את בקשת ההגנה ולהורות על הפעלת המאסר המותנה. הכלל הוא שיש להפעיל מאסר על תנאי במצטבר לכל עונש אחר. עם זאת, לפנים משורת הדין, ובשים לב למכלול הנסיבות שפורטו, מצאתי שלא להורות על הפעלת מלוא תקופת המאסר המותנה במצטבר לעונש המאסר, אלא להורות על חפיפה משמעותית, באופן שיהא בה לבטא איזון ראוי והולם בין הצורך בענישה מוחשית ומרתיעה לבין מתן משקל לנסיבותיו האישיות ולמאמציו לשוב לדרך הישר. גזירת העונש לאחר ששקלתי את כלל השיקולים לעיל, לקולה ולחומרה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בהתאם לרישומי שב"ס. מורה על הפעלת עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים שהוטל על הנאשם במסגרת ת"פ (אשקלון) 8150-02-18 בתאריך 4.7.18 על ידי כבוד השופט אבשלום מאושר, כך שחציו יופעל במצטבר לעונש המאסר שהוטל וחציו בחופף. בסך הכל ירצה הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור הנאשם כל עבירת אלימות כלפי בת זוג. התחייבות בסך 5,000 ₪ שלא לעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין. פיצוי בסך 1,500 ₪ שישולם למתלוננת עד ליום 1.1.27. זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ז, 22 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.