פרטי ההליך
לפני
כבוד השופטת דגנית משעלי ביטון
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
איתמר דהן
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 05 אוקטובר 2026, כ"ד תשרי תשפ"ז הכרעת דין כתב האישום: כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: "חוק העונשין"), וחבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום, עבד הנאשם בדוכן לממכר מזון באזור התעשייה בשדרות (להלן: "דוכן האוכל"/ "מקום האירוע"). בתאריך 20.07.23 החנה מר ישראל אוחיון (להלן: "המתלונן") את רכבו מסוג פורד (להלן: "הרכב") על המדרכה מול דוכן האוכל והלך לעבר מוסך סמוך למקום. כעבור מספר דקות, שב המתלונן אל רכבו ובמסגרת ניסיונותיו לנסוע מהמקום, צפר מספר פעמים. הנאשם ניגש אל הרכב ופתח את דלת הנוסע הקדמית, תוך שקילל את המתלונן שוב ושוב. המתלונן שאל את הנאשם לפשר מעשיו והורה לו לסגור את דלת רכבו. בתגובה לכך, איים הנאשם על המתלונן באומרו: "אני תכף אסגור לך אותה על הפרצוף" והוסיף לקללו. המתלונן אחז בתרסיס פלפל שהיה בחזקתו והניחו על ברכיו. בראותו את המתלונן אוחז את תרסיס הפלפל, הלך הנאשם אל דוכן האוכל, נטל משם מכשיר שוקר חשמלי, חזר לעבר רכבו של המתלונן והחל להסתובב סביב הרכב תוך שהוא מכה ברכב ובועט בו, חורט על הרכב ושורט אותו, וכן מפעיל את מכשיר השוקר החשמלי בסביבת דלת הנהג, והכל שעה שהמתלונן נעול ברכבו ומזעיק משטרה למקום האירוע. במעשיו ובמילותיו, איים הנאשם על המתלונן ופגע במזיד ברכב. כפירת הנאשם וגדר המחלוקת: במענה לכתב האישום, אישר הנאשם שהמתלונן החנה את רכבו מול דוכן האוכל שלו, שב לאחר מספר דקות והחל לצפצף. הנאשם טען כי חניית רכבו של המתלונן במקום, מול דוכן האוכל, מפריעה לסועדים במקום. הנאשם אישר שדיבר בצורה "לא יפה", לטענתו המתלונן ענה לו בזלזול ואמר לו לסגור את הדלת כמו כן אישר שקילל את המתלונן אך הכחיש שאיים עליו. הנאשם הכחיש שעשה שימוש בשוקר חשמלי, לטענתו מדובר בפנס וכן אישר שנתן מכה לרכב אך לא גרם לנזק. הנאשם מכחיש שבעט ברכב. במענה לכתב האישום לא אישר הנאשם כי פתח את דלת הרכב הקדמית, בצד הנוסע, בטרם החל השיח בין הנאשם למתלונן. כמו כן הנאשם לא אישר במסגרת המענה את האמרה שנאמרה למתלונן: "אני תכף אסגור לך אותה על הפרצוף" (להלן: "האמרה") אלא מסר שדיבר בצורה לא יפה, קילל אותו ולא איים. בסיכומי ההגנה אישר ב"כ הנאשם כי הנאשם פתח את דלת רכבו של המתלונן ואף אישר את אמירת האמרה, אך לדבריו אין מדובר באיום שכן לנאשם לא הייתה כל כוונה להפחיד או לפגוע במתלונן. האמרה נאמרה כחלק מרצף קללות בעידנא דריתחא ולא כאיום ממשי. עוד נטען על ידי ההגנה, שאין אפשרות טכנית לסגור את דלת הנוסע על פניו של המתלונן שישב בכיסא הנהג לכן לא מדובר באיומים. לכאורה, מהאמור בסיכומי ההגנה, המחלוקת היא האם התקיים היסוד הנפשי בלב הנאשם שעה שהטיח את האמרה בפני המתלונן, כלומר האם התכוון להשיג את מטרת האיום. אך כתב האישום מייחס לנאשם עבירת איומים כפולה, הן במילותיו של הנאשם כלפי המתלונן והן במעשיו, כמפורט בסעיף 9 לכתב האישום. לפיכך יש לבחון עובר ליסוד הנפשי, את הפן העובדתי של אמירותיו ומעשיו של הנאשם במועד האירוע והאם פרט לאמרה, יש במעשי הנאשם איומים בהתנהגות. עוד יש לקבוע ממצאי עובדה ביחס לגרימת החבלה לרכב. בהסכמת הנאשם הוגשו המוצגים הבאים: חקירות הנאשם, דוחות הפעולה של השוטרים, דו"ח תובנות מצלמות גוף, מזכרים שנערכו לתיק, דיסק הכולל סרטון ממצלמות הרכב של המתלונן, סרטוני מצלמות הגוף של השוטרים, תמונות החבלה ברכב שצילם הנאשם. דיון והכרעה: גרסת המתלונן: בחקירתו הראשית מסר כי הגיע למכון "טסטים" והחנה את רכבו כשגלגל אחד על המדרכה, אז פנה אליו הנאשם ואמר לו "אל תחנה ככה". המתלונן השיב לו שהוא רק מקבל אישור וחוזר, אך כששב לרכבו גילה כי רכב אחר חנה במקביל אליו והוא נחסם ללא יכולת לזוז. המתלונן החל לצפור מספר פעמים, דבר שעורר את כעסו של הנאשם אשר הגיע לעברו, פתח את דלת הנוסע הקדמית הימנית של הרכב והחל לקלל ולגדף אותו בבוטות. הנאשם אמר לו "אני תכף אני אסגור לך את הדלת על הפנים", ובתגובה המתלונן הוציא גז פלפל והניח אותו על ברכיו. הנאשם פנה לכיוון דוכן האוכל שלו, והמתלונן מיהר לנעול את הרכב. הנאשם חזר כשהוא אוחז בשוקר חשמלי שחור גדול. מכיוון שהרכב היה נעול, הנאשם החל לבעוט ברכב, לשרוט אותו עם השוקר, לנסות לשבור את החלון ולחשמלו תוך השמעת רעש של זרם חשמלי. כשהבחין הנאשם שהמתלונן מתקשר למשטרה, נמלט מהמקום בטרקטורון [עמ' 1 לפרו' המתומלל מיום 13.4.26 (להלן: "הפרו'") ש' 34 ועד עמ' 3 ש' 2]. הנאשם תיאר כי בזמן חילופי הדברים היה בעת שיחה עם אביו, בנוסף בעודו ישוב ברכב מצלמות הרכב עבדו והאירוע תועד בסרטון מצלמות הרכב. בחקירתו הנגדית חזר המתלונן על גרסתו (עמ' 7 ש' 21- 23 עמ' 8 ש' 3-4, ש' 31-39, עמ' 9 ש' 1-23) והדגיש כי חש מאוים שעה שהנאשם קילל, איים עליו ופתח את הדלת של רכבו ועל כן הוציא את גז הפלפל "הוא נכנס אני לא הייתי מוציא את גז הפלפל אם לא.. הוא פתח את הדלת, הוא לא עמד מבחוץ...הוא נכנס והתחיל לקלל אותי, שהרגשתי מאוים, הוצאתי את הדבר היחיד שהיה לי להגנה עצמית כי לא היה לי לאן לברוח" (עמ' 9 ש' 19-23). בהמשך תיאר כי רק לאחר שהוציא את גז הפלפל עזב הנאשם את רכבו, המתלונן סגר את הדלת ואז הנאשם שב עם שוקר בידו "הוא לא סגר אותה, אני סגרתי אותה. הוא הלך להביא -כשאני הוצאתי את הגז פלפל, הוא אמר לי: "אני אסגור לך אותה על הפרצוף" הרגשתי מאוים, הוצאתי את הגז פלפל, שמתי על הברך, אפילו לא ריססתי, לא התכוונתי לרסס, שמתי אותה על הברך, הוא ראה את הגז פלפל, השאיר את הדלת פתוחה, למיטב זכרוני, הלך לפוד טראק שלו, אני קפצתי מהר סגרתי את הדלת, נעלתי אותה". לאחר מכן ציין המתלונן כי אינו זוכר בוודאות אם הוא סגר את הדלת או הנאשם אך זוכר בוודאות כי נעל את הדלת (עמ' 11 ש' 13-14). בהמשך הוסיף ש"הוא חזר עם שוקר חשמלי וניסה לפתוח אותה שוב"- עמ' 11 ש' 20-21. המתלונן חזר ותיאר במענה לשאלות בחקירה הנגדית, כי האמרה משמעה איום: "שהוא מאיים שיעשה לי משהו" (עמ' 12 ש' 12). המתלונן מתאר שהבחין בנאשם כשהוא מוציא חפץ שחור, לאחר מכן הבין שמדובר בשוקר חשמלי. לדבריו הנאשם חשמל את הרכב, נתן בעיטות לרכב והסתובב סביב הרכב (עמ' 2 לתמלול, ש' 33-39). המתלונן העיד כי מעשיו סביב הרכב והשימוש בשוקר הגבירו את חששותיו וציין כי אלמלא הרכב היה נעול זה היה נגמר אחרת. המתלונן העיד כי עובר לאירוע הרכב עבר צביעה מחודשת (עמ' 13 ש' 11-18) ועל כן השריטות שקיימות ברכב נגרמו מהאירוע הנוכחי. רוב השריטות מינוריות, למעט חריטה אחת בצד ימין של מכסה המנוע, שהנאשם חרט באמצעות השוקר (עמ' 3, ש' 5-7, עמ' 13 ש' 1-4). בחקירה הנגדית נשאל כיצד הוא בטוח שמדובר בשוקר חשמלי, והשיב כי הנאשם בא עם מכשיר גדול, שומעים "טזזז" והוא יודע כיצד נראה שוקר חשמלי (עמ' 14, ש' 1-3). סרטון מצלמות הרכב: בסרטון מצלמת הרכב שהוגש בהסכמה (ת/11 א), שומעים את המתלונן מחייג לאביו (12:08) ומדבר איתו על בדיקת הרכב, שומעים שתי צפירות ולפתע הנאשם מגיח (שעה 12:09) הנאשם פותח את דלת הנוסע, בין השניים נשמעים חילופי הדברים הבאים: הנאשם: "מה יש לך אחי, אתה מתנהג כאילו.." המתלונן: "למה אתה פותח את הדלת?" הנאשם: "פי יא בן זונה שב בשקט, יא בן שרמוטה אחד..". המתלונן: "תסגור את הדלת, סגור את הדלת". הנאשם: "אני תכף אסגור לך אותה על הפנים". המתלונן: "תסגור את הדלת בבקשה, למה אתה נוגע לי ברכב?". הנאשם: "שתוק יא בן שרמוטה מה אתה צופר פה ככה יא בן של זונה". המתלונן: "חוסמים אותי אני אצפור". הנאשם: "שתוק יא בן שרמוטה, אמרתי לך תחנה ישר גם יא בן של זונה". המתלונן: "תסגור את הדלת, תסגור את הדלת". בהמשך נשמעת סגירה של דלת. המתלונן ממשיך בשיחת טלפון עם אביו באומרו: "אבא הוא מוציא משהו, הוא מוציא שוקר.. פה, איזה מטומטם, אני מזמין משטרה רגע.. אני חסום פה". בשלב זה נשמע רעש. המתלונן אומר "הוא מחשמל לי את הרכב". בסמוך לכך, הנאשם נראה הולך לקדמת הרכב כשביד ימין מחזיק חפץ כלשהו, המתלונן אומר: "אבא אני חסום פה צפרתי הוא יצא עליי מה אתה רוצה? חכה, חכה אני מזמין משטרה הוא שרט לי את כל הרכב, רגע ביי ביי". המתלונן מחייג למוקד 100 באומרו: "אני צריך דחוף ניידת למוסך לוק בשדרות, יש פה בן אדם עם שוקר שבועט לי ברכב, שורט לי את כל הרכב, מנסה לפתוח". ניתן לשמוע מכה ברכב ובמקביל במהלך המכה נראה הרכב זז בתגובה למכה. זה השלב שבו המתלונן אומר לאביו שהנאשם בועט ברכבו. גרסת הנאשם: בחקירתו במשטרה (ת/1), הכחיש הנאשם כי איים על המתלונן, לדבריו "ביקש" מהמתלונן שיזוז שכן חנה מול עסקו. כשחזר המתלונן והחל לצפור נגש אליו הנאשם, החלון של רכבו היה סגור לכן פתח את הדלת ובקש מהמתלונן שלא לצפור ולזוז מהמקום. המתלונן בתגובה הוציא גז פלפל. הוא חזר לעסק שלו, לקח פנס, חזר לכיוון המתלונן ואמר לו ללכת מהמקום, עשה לו עם היד תנועה שילך, לאחר מכן הלך מהמקום. מכחיש שאיים על המתלונן, מכחיש שעשה שימוש בשוקר חשמלי, לטענתו מדובר בפנס והמטרה הייתה להרחיק את המתלונן מהמקום בגלל שהמתלונן הוציא גז פלפל. כמו כן הכחיש הנאשם שנתן מכה למכסה המנוע ובעט ברכבו של המתלונן . כשהוצג בפניו סרטון ת/11 א', מסר "זה לא איום, זה תאורטי לא בכוונה לאיים". בחקירתו הראשית בבית המשפט, טען הנאשם כי ביום האירוע היה עצבני, המתלונן חנה את רכבו קרוב מאוד לדוכן האוכל. כשחזר המתלונן והחל לצפור זה הפריע לאנשים שאוכלים שם. אך המתלונן צעק מהחלון "רגע ולא עכשיו" וענה לו בחוצפה ואז הוא נגש אליו כשהוא עצבני ואכן לדבריו "קיללתי, התנהגתי כמו בהמה, מצטער על זה..." לדבריו המתלונן הגיב בזלזול (עמ' 21 ש' 10- 23). הנאשם הכחיש ששרט את הרכב. לדבריו מדובר ברכב ישן ( עמ' 21 ש' 27- 36). בחקירתו הנגדית בבית המשפט הכחיש תחילה שפתח את דלת רכבו של המתלונן לדבריו "ניסיתי אך לא פתחתי" (עמ' 22 ש' 27). התובעת מפנה אותו לסרטון שם נשמע המתלונן כשהוא דורש מהנאשם לסגור את דלת הרכב אז הנאשם עונה: "לא זה פתח, הוא סוגר ואני פותח כזה" "ש: אז כן פתחת? ת: כן נו בסדר, פתחתי את הדלת" (עמ' 33 ש' 4-7). בהמשך, הכחיש שאיים על המתלונן, לדבריו בסה"כ רצה לומר שילך מפה. וכאשר שוב מעומת עם האמרה הנשמעת בבירור בסרטון השיב "אמרתי את זה בתיאורטית, זה לא באמת". לאחר מכן נשאל שוב האם אמר את הדברים, השיב "אמרתי" (עמ' 23 ש' 25-30). בהמשך נשאל "האם לסגור דלת למישהו על הפנים מהווה תקיפה", הנאשם השיב "כן". (עמ' 24, ש' 8-9). הנאשם מתאר שהביא פנס בכדי לגרום למתלונן לפחד (עמ' 24 ש' 31, עמ' 25 ש' 1). התובעת הטיחה בפני הנאשם כי מדובר בשוקר ושומעים את רעש השוקר בסרטון. אך הנאשם טען שזהו אזור תעשייה ויש הרבה רעשים. עוד טען שלא יכול לשרוט את הרכב עם פנס והמתלונן משקר כמו שאנשים אחרי תאונה שוברים את הרכב יותר. הנאשם מאשר שהוא נצפה בסרטון חג מסביב לרכב, התובעת מפנה אותו לדקה 2:33 שם נצפה שורט את הרכב והנאשם משיב: "אתם אומרים כל הרכב, הסתובבתי מסביב, רואים אותי בא, הולך, אז נתתי לו מכה עם היד ככה באוטו "סע מפה" (עמ' 29 ש' 30-32) הנאשם שב והכחיש ששומעם רעש של חשמול. הנאשם בורח מהמקום עם טרקטורון אך במענה לשאלות התובעת מסר כי לא ברח, אלא רק התרחק כדי לעשן. אישר שהודיע לבן דודו להגיע למקום, בהמשך אמר: "הלכתי ברחתי מה זה משנה? כשעומת עם הטענה שברח כי שמע שהמתלונן מזמין משטרה, שוב הכחיש וטען שהמתלונן דיבר בטלפון עם אביו. כשעומת הנאשם עם דוחות הפעולה של השוטרים שהגיעו למקום והנאשם לא נכח במקום השיב: "ת: לא הייתי, נכון ש: ..אז זה בעצם אומר שאתה ברחת מהמקום? ת: מי אמר לך שברחתי, הלכתי לעשן אצל בן אדם אחר שליד מה זה... (עמ' 31 ש' 30 ש' 29 עד עמ' 32 ש' 18). מצלמות הגוף של השוטרים: רס"ל יוסובוב ישראל, רס"ר בסיס אלעד פרוספר בדיסק שני סרטונים ממצלמות גוף של שוטרים. בסרטון האחד (8a504038) השוטר משוחח עם המתלונן שחוזר על גרסתו. המתלונן מציג את הרכב והשריטות שעשה הנאשם על גבי הרכב. הרכב נראה בעל צבע חדיש והשריטות נראות בבירור על הדלת הימנית ובאזור מכסה המנוע הקדמי. הנאשם אינו נוכח והמתלונן מעיד כי ברח על גבי טרקטורון שחור. המתלונן מספר שצילם את הנאשם. בסרטון מצלמות גוף נוסף (aofde3a8) שומעים את המתלונן המתאר כיצד סגר את הדלת שנפתחה על ידי הנאשם ונעל אותה. מתאר כיצד הנאשם הגיע עם שוקר שרט את רכבו ובעט בו. השוטר מצלם את הנזקים לרכב ושולח את המתלונן להגיש תלונה. בדוחות הפעולה של השוטרים (ת/3, ת/4) הנ"ל המתלונן מוסר להם כי החנה את רכבו מול עסק במקום, אדם שהיה בעסק (הנאשם) צעק "למה אתה משאיר פה את הרכב". כשחזר לרכב חסמו אותו מס' רכבים, לכן החל לצפור. הנאשם הגיע לכיוונו, פתח את דלת הנוסע והתחיל לצעוק עליו. המתלונן החזיק בגז פלפל אך לא עשה בו שימוש, הצליח לסגור את דלת הרכב ונעל עצמו. הנאשם נתן בעיטה בדלת הנוסע ועשה שריטות מסביב לרכב באמצעות שוקר חשמלי- בדלת הנהג ומעל הגלגל הקדמי מצד ימין. צולמו תמונות של הנזק. צוין כי יש מצלמת רכב. תמונות: בתמונות שהוגשו (ת/11ב') ניתן לראות חריטה עמוקה בפח וכן שריטות קלות נוספות. כמו כן צורפה תמונה של הנאשם ישוב על טרקטורון. כלל התמונות, הסרטונים דוחות הפעולה ודוחות תובנה של מצלמות הגוף הוגשו כאמור בהסכמה. ההגנה לא הביעה הסתייגות ביחס לראיות אלו. מסקנה ביחס לעבירת האיומים: המתלונן העיד על השתלשלות העניינים. גרסתו נתמכה בראיות חיצוניות, עליהן לא הייתה מחלוקת ולבסוף אף הנאשם אישר עובדתית את השתלשלות העניינים. מכאן שניתן לקבוע כי המתלונן ישב ברכבו והחל לצפור כשנחסם על ידי רכבים אחרים. בו בזמן הגיע הנאשם פתח את דלת הנוסע ברכבו של המתלונן, צעק, קילל וגידף. המתלונן דרש ממנו לסגור את הדלת, במענה לכך אמר הנאשם "אני תכף אסגור לך אותה על הפנים" כשהוא מתכוון לדלת אותה פתח. מכאן שבפן העובדתי אין מחלוקת אמיתית בין התביעה להגנה ביחס לאמירת האמרה, ואולם לבחינת הראיות חשיבות כפולה; האחת ניתן להבין את השתלשלות האירוע לא רק לפי גרסת המתלונן אלא בהתאם ליתר הראיות המשתלבות זו בזו כפאזל אחד שלם כאשר הראיות משליכות באופן ישיר על ממצאי המהימנות ביחס לנאשם ולמתלונן ומביאות למסקנה התומכת בגרסת המתלונן באופן מלא. כמן כן יש בקביעה זו ביחס לעדות המתלונן, כדי להשליך על הקביעות העובדתיות ביחס לחלקו השני של האירוע – השימוש בשוקר. השנייה, בחינת כלל הראיות מלמדת על התנהגותו של הנאשם ומהווה את הבסיס לאפשרות הרשעת הנאשם בעבירת איומים בהתנהגות. ממצאי מהימנות: עדותו של המתלונן עקבית, סדורה, ותואמת את הנצפה בסרטון מצלמת הרכב. יתר על כן, עדותו מתיישבת עם הדברים שמסר בסמוך לקרות האירוע לשוטרים שהגיעו למקום בהתאם לדו"חות הפעולה של השוטרים, מצלמות הגוף ודו"ח תובנות. אל מול עדות המתלונן, ישנה עדותו של הנאשם שאיננה מתיישבת באופן מלא עם הנצפה בסרטון, וכן לעיתים איננה עקבית בתוכנה. הנאשם בחקירתו הראשית לא תיאר את השתלשלות העניינים ובחר להתעלם בתיאורו את האירוע מעצם פתיחת הדלת על ידו ואמירת האמרה המאיימת. הנאשם הכחיש שפתח את דלת הרכב, אך לבסוף הודה "כן, נו, בסדר פתחתי את הדלת" (עמ' 23 ש' 4-7) זאת על אף שבמשטרה אישר שפתח את הדלת. כמו כן ניתן לשמוע בבירורו את אמירת האמרה המאיימת. מצפייה בסרטון מהאירוע, ניתן לשמוע בשלב מסוים רעש הנשמע כרעש של חשמל מופעל. בהתאמה, ניתן לשמוע את המתלונן מדווח בשעת אמת לאביו כי הנאשם מפעיל שוקר חשמלי. בשלב זה הנאשם מתקדם ונצפה בחזית הרכב, ובידו חפץ שחור הנחזה כשוקר חשמלי. אף אם לא ניתן לזהות בסרטון שמדובר בשוקר חשמלי ואף אם לא ניתן לקבוע בוודאות שהרעש מופק משוקר חשמלי, עדות המתלונן ביחס לכך וזיהוי החפץ על ידו תוך שהוא מתאר אותו לאביו בזמן אמת שעה שעדותו מהימנה, מספיקים לצורך הקביעה כי הנאשם אחז בשוקר חשמלי. הנאשם נשאל בחקירה הנגדית מדוע הביא פנס, והשיב כי המתלונן הוציא גז פלפל לכן הביא פנס כדי שהמתלונן יפחד ממנו (עמ' 25 ש' 2). לטענתו לא עשה דבר עם הפנס, מלבד להחזיקו בידו. על אף הכחשה זו בהמשך הודה כי "רואים אותי בא, הולך, אז נתתי לו מכה עם היד ככה באוטו "סע מפה"". (עמ' 29, ש' 30-32). וכאמור בסרטון ניתן לראות שהרכב זז בתגובה למכה שניתנת לרכב ונשמעת בבירור. הנאשם טען שמדובר ברכב ישן והוא היה עם שריטות ומכות (ש' 31). ואולם, במצלמות הגוף של השוטרים ניתן לראות כי מדובר ברכב אשר נראה כחדיש. המתלונן תיאר כי עובר לביצוע הטסט חידש את הצבע על הרכב ואכן ניתן לראות זאת במצלמות הגוף. גרסתו הפתלתלה של הנאשם, הכחשותיו הגורפות וחזרתו מהם תוך מזעור מעשיו לא אחת, מעידות כי אין לסמוך על גרסתו ואין ליתן בה אמון. משכך ניתן לקבוע ממצאי עובדה לפיהן בשלב השני של האירוע, המתלונן הניח גז פלפל על ברכיו וכשהבחין בכך הנאשם עזב את הרכב, ניגש לדוכן האוכל וחזר עם שוקר חשמלי, בזמן זה המתלונן סגר את הדלת ונעל עצמו ברכב. הנאשם חג סביב הרכב והחל לשרוט את הרכב ולבעוט בו. הנאשם שבזמן זה דיבר עם אביו ותיאר בפניו את קרות האירוע ניתק את השיחה עמו והזמין משטרה. הנאשם ששמע זאת עזב את המקום כשהוא נוסע על טרקטורון. התנהגותו של הנאשם לאחר האירוע, הבריחה מהמקום על גבי טרקטורן לאחר ששמע שהמתלונן מזמין משטרה, תוך שהוא משאיר את הדוכן פתוח, מלמדות כי הבין גם הבין את פשר מעשיו. התנהגותו של הנאשם, עת אחז בשוקר, שרט את הרכב ובעט בו מעידות כי הנאשם עבר מאיום למעשה. הנאשם פעל באלימות כלפי הרכב מה שיצר אצל המתלונן מימד נוסף של הפחדה וכפי שציין המתלונן בעדותו אלאמלא הרכב היה נעול זה היה נגמר אחרת (עמ' 5 ש' 27-28). מסקנה ביחס לעבירת החבלה במזיד לרכב: ממכלול הדברים- עדותו של המתלונן, אשר מצאתי אותה מהימנה, קוהרנטית וסדורה, דו"חות פעולה מהם עולה כי גרסת המתלונן זהה, סרטון מהאירוע המתיישב עם עדות המתלונן, תיאור האירוע בשעת מעשה בה הוא מתאר לאביו כי הנאשם מחשמל את רכבו, עדות הנאשם שמצאתי לא אחת כי קיימות בה סתירות מהותיות, תמונות החבלות על הרכב וכן הודאת הנאשם כי נתן מכה לרכב של המתלונן – אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק כי הנאשם שרט את רכבו של המתלונן ובעט בו וגרם לחבלות במזיד ברכבו של המתלונן. האם האמרה שנאמרה בנסיבות המתוארות לעיל מהווה אמירה מאיימת? האם התנהגותו של הנאשם בכלל האירוע מהווה עבירת איומים בהתנהגות? המסגרת הנורמטיבית: סעיף 192 לחוק העונשין קובע: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". היסוד העובדתי של עבירת האיומים כולל רכיב התנהגותי ורכיב נסיבתי המשקללים יחדיו את מכלול ההתנהגות. הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים משמעותו מעשה שיכול להיעשות "בכל דרך שהיא", בתנאי שהמעשה- "שלא כדין"- מהווה עבירה על פי דיני העונשין או עוולה לפי החוק או שהוא נעדר הצדק בדין והוא מופנה כלפי "אדם". בע"פ 3779/94 משה חמדני נ' מדינת ישראל (11.02.98) נקבע: "משנעשה איום "בכל דרך שהיא" והוא איום בפגיעה שלא כדין בגופו של האדם, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, נתמלאו דרישות היסוד העובדתי של סעיף 192 לחוק העונשין. האיום הנו הטלת פחד או אימה מפני רעה צפויה, שיש בה כדי לפגוע באחד הערכים המוגנים המפורטים בסעיף כאמור. יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו אם יש בדברים כדי להטיל אימה בליבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של הנאשם שנגדו הופנה האיום". בע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל (06.09.89) (להלן: "עניין ליכטמן") נקבע: "פגיעה היא "שלא כדין", אם היא מהווה עבירה על-פי דיני העונשין או עוולה לפי פקודת הנזיקין. מאוחר יותר, ברע"פ 8736/15 זילפה צוברי בר נ' מדינת ישראל (17.01.18) (להלן: "עניין צוברי") נקבע: "מסקירת הפסיקה עולה כי הרכיב הנסיבתי "שלא כדין", אשר מופיע בהגדרותיהן של עבירות רבות בחוק העונשין, אינו מתפרש באופן אחיד בעבירות השונות.... במקרים אחרים, שבהם הפסיקה הכירה בחשיבותו של רכיב זה כחלק מיסודות העבירה, הובעו כמה עמדות ביחס לאופן שבו יש לפרשו. בספרות המשפטית נהוג להצביע על שתי גישות עיקריות להבנתו של הרכיב "שלא כדין". לפי גישה אחת, הנחשבת לגישה המצמצמת, יש להתייחס לתנאי זה כדרישה שיתקיים איסור נוסף שחל על ההתנהגות בנורמה נפרדת מזו המגדירה את העבירה, במשפט הפלילי או האזרחי. לפי גישה אחרת, הנחשבת לגישה מרחיבה, ההתנהגות הנדונה אינה אמורה להיות אסורה בנורמה נפרדת, ודי בכך שאין הצדק כלשהו בדין לאותה התנהגות". בענייננו, אף אם ננקוט בגישה המצמצמת על מנת לפרש את דבריו של הנאשם, הרי שאמירתו משמעותה איום בתקיפה אסורה בהתאם למשפט הפלילי, ובניגוד להוראות חוק העונשין. המתלונן שחש שהנאשם נכנס לשטחו הפרטי, לתוך רכבו, ביקש מהנאשם שוב ושוב לסגור את דלת הרכב, הנאשם קילל את המתלונן ואמר: "אני תכף אסגור לך אותה על הפנים". המדובר באיום בתקיפת המתלונן לו נלוו צעקות וגידופים אשר מחזקים את תחושת האיום כלפי כל מי ששומע את אופן השיח. כאמור, אין זה משנה אם הנאשם הגשים חזונו אם לאו, שהרי מדובר בעבירה התנהגותית, בה אין הכרח לקיומו של רכיב התוצאה. קשה לקבל את גרסת הנאשם אשר מתאר בעדותו כי "בקש" מהנאשם שלא לחנות במקום או לעזוב את המקום, התנהגותו ואופן דיבורו אינם עולים כדי בקשה אלא מהווים התנהגות ביריונית ומאיימת. הנאשם הבין גם הבין שאמירת הדברים אינה "תיאורטית בלבד" ואף אישר בחקירתו הנגדית כי סגירת דלת בפני אדם מהווה תקיפה. הנאשם גם אישר שהסתובבותו סביב הרכב בעודו אוחז בשוקר (שלדבריו היה פנס) נועדה להפחיד את המתלונן. בחינה אובייקטיבית של תוכן הדברים בנסיבות אמירתן, על רקע התנהגותו, אמירת הקללות הבוטות פעם אחר פעם, התהלכותו סביב הרכב וגרימת החבלות לרכב, מלמדת כי מדובר באמרה ובהתנהגות שיש בהם כדי להטיל אימה בליבו של אדם מן היישוב. למצער יש באמרה כדי להפר שלוות האדם ולהקניטו אך ההתנהגות בה אדם כלוא בתוך רכב נעול, ללא יכולת להימלט שכן רכבו חסום שעה שהנאשם חובל ברכב, שורט ומכה אותו בהכרח יוצרים תחושת פחד ואיום. אף במישור הסובייקטיבי, המתלונן העיד כי פחד על חייו, והוא סבור שאם לא היה נועל את דלת הרכב, זה היה נגמר אחרת. המתלונן הוציא גז פלפל לאחר ששמע איום זה, חש מפוחד, הוציא את הדבר היחיד שהיה לו להגנה עצמית משום שלא היה לו לאן לברוח וכשהחל הנאשם לחבוט ברכב התקשר למשטרה. מכל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את היסוד העובדתי הנדרש להוכחת עבירת האיומים הן בעצם אמירת האמרה והן בעצם התנהגותו של הנאשם אשר אחז בשוקר, שרט את הרכב ובעט בו בעודו חג סביב הרכב. היסוד הנפשי בעבירת איומים משמעותו מודעות המאיים לאפשרות ההפחדה או ההקנטה של המאוים. בעניין ליכטמן נקבע: "היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים הינו 'בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו'...יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים הייתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך...". ובע"פ 28719-04-24 דיין נ' מדינת ישראל (19.06.24) נקבע: "עבירת האיומים דורשת כוונה מיוחדת- "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". הכוונה נלמדת ממעשה האיום ומהנסיבות האופפות את המקרה". בכדי ללמוד על כוונת הנאשם, יש לבחון את מעשה האיום ונסיבות המקרה. בשונה מהיסוד העובדתי של העבירה, בחינת היסוד הנפשי היא סובייקטיבית – בחינת מודעותו של הנאשם לאפשרות מימוש היעד- הפחדה או הקנטה. אין די בכך שהדברים עשויים לנטוע פחד בליבו של האדם הסביר, אלא יש להוכיח כי הנאשם אמר את הדברים והתנהג כפי שהתנהג מתוך כוונה להשיג מטרתו- הפחדה או הקנטת מושא האיום. הנאשם אמר למתלונן "אני תכף אסגור לך אותה (את הדלת) על הפנים", אך לטענתו מדובר באמירה תיאורטית והוא לא באמת איים על המתלונן. עוד הוסיף שהמתלונן ענה לו בחוצפה, לכן ניגש אליו בעצבים "כן קיללתי, התנהגתי כמו בהמה, מצטער על זה". (עמ' 21 לתמלול, ש' 12-13). הנאשם התכוון בדבריו להפחיד או להקניט את המתלונן במטרה לגרום לו לעזוב את המקום, לא לחנות שם ולא לצפור. הנאשם קילל בצורה בוטה ואיים וכל זאת עשה כי הבחין שמדובר בבחור נורמטיבי שעשוי שלא להגיב להתגרות מצדו וכפי תאורו של הנאשם: "תיראי איך הוא נראה, מצטער יעני, נראה ילד טוב, בעיה לי לתקוף אחד כזה?" (עמ' 33 ש' 4) עוד אישר כי הביא פנס על מנת להפחיד את המתלונן והבין כי המתלונן- "ילד טוב"- ייבהל ממעשיו ויפחד ועל כן לכל הפחות ניתן לומר שהנאשם צפה בהסתברות גבוהה כי אמירתו והתנהגותו יפחידו את המתלונן. ברע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל (04.01.06) נקבע: "כאשר יש צפיות ברמה גבוהה של הסתברות כי יש באיום כדי להפחיד או להקניט, כי אז מתקיים היסוד הנפשי של "כוונה" הנדרש בעבירה. לפיכך, גם אם לא התכוון המאיים להפחיד את קולט האיום, די בכך שצפה שאפשרות זו עשויה להתממש ברמת הסתברות גבוהה כדי שהעבירה תושלם כלפי אותו קולט". הסבריו של הנאשם אינם מניחים את הדעת באופן שניתן לקבוע כי לא הוכחה הכוונה הנדרשת בעבירה זו. מלבד הטענה כי "מדובר באמירה תיאורטית וזה לא באמת", לא ניתן הסבר המניח את הדעת לכך שלא הייתה בכוונתו להביא להפחדת המתלונן. הסרטון מדבר בעד עצמו. אמירת האיום על רקע הקללות הרבות, צעקות הנאשם וחמתו כפי שניתן לשמוע בבירור בסרטון, יש בה בכדי להביא להפחדת או הקנטת המתלונן בעצם אמירת האמרה והתנהגותו הכוללת, לפיכך המאשימה הוכיחה את היסוד הנפשי הנחוץ בכדי שיתגבשו יסודותיה של עבירת האיומים. מכל האמור, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את עבירת האיומים המיוחסת לו. טענות ההגנה ביחס למחדלי חקירה: באשר לטענה כי החקירה לא מוצתה עד תום, ובתיק החקירה אין סרטון ממצלמות האבטחה במקום- אכן, ראוי היה שהיחידה החוקרת תערוך בדיקה באשר למצלמות אבטחה במקום, ושתיק החקירה יכלול סרטון ממצלמת האבטחה ממקום האירוע. יחד עם זאת, סבורני כי אף בהיעדר הסרטון האמור, אין בכך כדי להטות את הכף לעבר זיכוי הנאשם, שכן ממכלול הדברים לעיל, ישנן ראיות מספקות להוכחת אשמתו של הנאשם. אין מדובר בתיק של "מילה כנגד מילה". הראיות בתיק זה הכוללות סרטון מצלמת הרכב מספק חיזוק משמעותי לגרסת המתלונן וסותר באופן ישיר את גרסת הנאשם. "ההלכה היא כי קיומם של מחדלי חקירה, אין בו כשלעצמו כדי להביא לזיכוי נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ואם לא קופחה הגנתו [ע"פ 10033/17 שאכר נ' מדינת ישראל (11.12.19); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (01.09.09); ע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל (24.05.12)]. בית משפט זה אף אמר כי קיים צורך "לצמצם היזקקות לטענות בדבר מחדלי חקירה במסגרת הכרעת דין במשפט פלילי למקרים חמורים בהם עולה חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע [ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל (22.08.21). כך או כך, מקרה זה אינו נכנס לגדרם של המקרים בהן יש במחדלי החקירה הנטענים כדי להשליך על הרשעת המערער". [ראו: ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל (02.05.24)]. סוף דבר: אני קובעת כי המאשימה הוכיחה ברמת הוודאות הנדרשת ומעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לפיכך, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, וחבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.