ת"א 35630-06-21 ת"א 35630-06-21

תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 77,730 ₪ (כולל מע"מ) בגין פלישה נטענת למקרקעין של התובעת לתקופה שממועד מתן פסק דין לסילוק יד בשנת 2013 ועד לשנת 2020. המחלוקת המרכזית נוגעת לשאלות הבאות: האם הנתבעים קיימו את פסק הדין הקודם שניתן נגדם בשנת 2013 לסילוק ידם מהמקרקעין ואם כן מתי. ככל שהתשובה שלילית, מהו שטח הפלישה שעל בסיסו יש לחשב את דמי השימוש לאורך השנים, מאז שנת 2013, שכן לטענת הנתבעים הפלישה היחידה שנותרה היא של 10 ס"מ באורך של 4 מטר, כך שלא הייתה מניעה לעשות שימוש במקרקעין ולשווק אותם. עסקינן במקרקעין הידועים כמגרש 7, בשטח 488 מ"ר, המהווה חלק מחלקה 45 בגוש 18441 בתחומי היישוב ג'וליס (להלן: "המקרקעין"). הצדדים להליך התובעת - רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמי"), היא הבעלים הרשום של המקרקעין. הנתבעים 1 ו-2 (להלן יחד: "משפחת הינו") הם בעלי זכויות החכירה במגרש מספר 8 הסמוך פיסית למגרש 7 מאז שנת 1989. הנתבעים 3 ו-4 הם מי שרשומים אף הם כבעל הזכויות במגרש מס' 8. הנתבעים בנו את בית המגורים שלהם על מגרש מספר 8 בהתאם להיתר בניה שניתן להם בשנת 1989. העובדות הדרושות לעניין ופסק דין קודם לסילוק יד משנת 2013 התביעה לדמי שימוש מתבססת על פסק דין קודם שניתן לסילוק יד של הנתבעים משנת 2013. התובעת הגישה תביעה קודמת לסילוק יד נגד אותם נתבעים ביום 13.07.2009 במסגרת הליך (ת"א (קריות) 8076-07-09 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' ג'אבר אמיל הינו ואח', להלן: "פסק הדין הקודם") לבית המשפט השלום בקריות במסגרתה עתרה לסילוק ידם של הנתבעים ממגרש 7, לרבות צו משלים להריסת הבנוי ולעקירת הנטיעות שנעשו ע"י הנתבעים. בפסק הדין שניתן ביום 22.09.2013 התקבלה התביעה לסילוק יד ובית המשפט הורה כך: "...אני מורה לנתבעים, יחד ולחוד, לסלק את ידם מן המגרש נשוא התביעה, המסומן בתשריט ת/3, המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, ובכלל זה לסלק בעצמם ועל חשבונם את משטח הבטון, הגדרות והנטיעות שבחלקת התובעת והכל תוך 90 יום מהיום. על אף האמור, גדר הבטון ושער הברזל הנצפים (בחלקם) בתמונות ת/4, יסולקו, בהתאם להסכמת הצדדים, על ידי התובעת ועל חשבונה, אשר תשיב את שער הברזל לידי הנתבע 1 לאחר הפירוק. כן הנני מורה לנתבעים, יחד ולחוד, להסיר ולסלק את המדרגה הפולשת לעבר מגרש 7 וכן מחייבת את הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, לסלק ולהסיר את המרפסת הפולשת לעבר מגרש 7, כמסומן בתשריט, ת/3 המהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין, לא כולל שני עמודי המרפסת (מתוך 4) המעוגנים לעמודי שלד המבנה הראשי. חיוב זה יכנס לתוקף רק ביום 31.1.2013 וזאת על מנת לאפשר לנתבעים למצות את הזכויות ככל שעומדות להם מכח החלטה 1165 ו/או לתקוף את החלטת המינהל באפיקים המתאימים, אם תסרב להכיר בזכותם (ככל שקיימת) להסדיר הפלישה מכח החלטה זו" (פסקאות 69 – 72 לפסה"ד). בעניין זה נפלה טעות סופר ומועד הפינוי לפי פסק הדין היה 31.12.2013 מאחר שלטענת התובעת, הנתבעים לא קיימו את פסק הדין, הרי שביום 29.01.2020 פתחה התובעת תיק הוצאה לפועל שמספרו 534145-01-20 לצורך ביצוע כפוי של צו ההריסה והפינוי. במסגרת הליך זה, העלו הנתבעים טענת "פרעתי", לפיה הם קיימו את פסק הדין במלואו, הרסו את המרפסת את השטח התפוס עוד בשנת 2020 ולפיכך ביקשו לסגור את התיק נגדם. ביום 11.02.2026 וביום 24.02.2026 ניתנו החלטות על ידי כבוד הרשמת הדס דידי, אשר דחו את טענת "פרעתי" של הנתבעים. הרשמת קבעה, כי הנתבעים לא קיימו את הוראות פסק הדין במלואן וכי לא צורפו אסמכתאות מספיקות להוכחת טענתם. במקביל, הגישה התובעת ביום 16.06.2021 את התביעה דנן לתשלום דמי שימוש ראויים עבור שבע השנים שלאחר תום עיכוב הביצוע (מיום 1.01.2014 ועד 31.12.2020, להלן: "התקופה הקובעת"). לכתב התביעה צירפה התובעת חוות דעת שמאית מטעם השמאית טל דביר מיום 17.09.20, אשר מטרתה לאמוד את שווי זכויות הבעלות במגרש 7 בשטח 488 מ"ר בגין שימוש שלא כדין. כמו כן, צירפה התובעת תחשיב בגין דמי שימוש ראויים המהווה 6% משווי השוק כולו אשר שטחו עמד על 488 מ"ר וביקשה לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 77,730 ₪ לכל התקופה. טענות הצדדים בתמצית התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום דמי השימוש הראויים בסך 77,730 ₪ כולל מע"מ. התובעת טוענת כי על אף פסק הדין החלוט, הנתבעים ממשיכים להחזיק במגרש 7 שלא כדין, באופן שמונע את שיווקו, תוך כדי שימוש לצרכיהם ללא תשלום. התובעת טענה, כי הנתבעים הקימו על המגרש חלק מבית מגורים שלהם (מרפסת), יצקו משטח בטון, הקימו גדר ושער ונטעו עצים וצמחים המונעים את שיווק המגרש. התובעת צירפה דוחות פיקוח מהשנים 2014 ועד 2025 לפיהם עולה כי הפלישה עודנה קיימת. הנתבעים מכחישים את הפלישה המיוחסת אליהם וטוענים כי הבית שלהם נבנה כולו בתוך מגרש 8. לחלופין, הנתבעים טוענים כי מיד לאחר מתן פסק הדין בשנת 2013 הם הרסו את המרפסת שפלשה ופינו את השטח התפוס. לטענת הנתבעים, חוות דעת השמאית שצרפה התובעת מוגזמת ואינה ריאלית, ובנוסף חלק מהתקופה התיישנה. לטענתם הפלישה הנטענת, ככל שהייתה הצטמצמה לשטח מזערי בלבד (כ-10 ס"מ רוחב ו-5 מטר אורך במרפסת) המהווה כ 35 מ"ר בלבד ולא על פני כל המגרש ששטחו 488 מ"ר, ועל כן בכל מקרה אין לחייב אותם בדמי שימוש בגין שטח המגרש כולו. הנתבעים טוענים כי פנו להסדרת החזקתם בהתאם להחלטה 1165 של מועצת אך פניותיהם לא נענו במשך שנים. לבסוף טוענים הנתבעים, כי התובעת לא פעלה להסרת שער הברזל וגדר הבטון כפי שהיה עליה לעשות בהתאם סעיף 70 לפסק הדין בהליך הקודם, שכן היה על התובעת בעצמה לסלק אותם רכיבים מהמקרקעין כך שבעניין זה אין לתובעת להלין אלא על עצמה ובוודאי שאין לחייב את הנתבעים בדמי שימוש משבחרה התובעת שלא לסלק את הגדר הגם שלא הייתה כל מניעה לעשות זאת. הנתבעים צירפו לתצהיר עדות ראשית מטעמם את הצהרת המודד מטעם מר אשרף הינו, אשר קובע כי לאחר ביקור בשטח, מדידת גבולות המרפסת החדשים וחישוב גבולות המגרש בצורה מיטבית גבולות המרפסת לאחר ההריסה נמצאים במגרש שבבעלות הנתבעים. המודד קבע, כי הגבולות אינם חודרים למגרש מספר 7 הסמוך וצירף חלק ממפה מצבית מיום 30.07.2025. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, התרשמתי מעדויות הצדדים והמומחים, מצאתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים בדמי שימוש בגין התקופה שמינואר 2014 ועד דצמבר 2020 (כולל) עבור שטח המגרש כולו, זאת לאחר שהתובעת הוכיחה, כי הנתבעים לא סילקו את ידם מרוב רובו של המגרש ובמה דברים אמורים: אין חולק כפי שגם עולה מפסק הדין בהליך הקודם, כי הנתבעים פלשו למגרש, בנו גדר בטון המקיפה את המגרש, שער כניסה ובנוסף משטח בטון בחלק לא מבוטל מהמגרש. גם אם התובעת לא פעלה לאורך השנים לממש את פסק הדין ואף לא סילקה רכיבים שהיה עליה לסלק מהמגרש בהתאם לפסק הדין (שער ברזל וגדר בטון), עדיין חלק לא מבוטל מהמגרש נותר תפוס במשטח בטון שהנתבעים יצקו והשתמשו בו גם לחנייה. כפי שציין גם בית המשפט בהליך הקודם: "גם אם המינהל שקט על שמריו משך תקופה ארוכה, עדיין עסקינן כאן בנתבעים אשר פלשו באופן בוטה למגרש הסמוך, כאשר פלישת המרפסת הינה פלישה אחת מיני מספר פלישות חמורות לא פחות למגרש נשוא התביעה, וכוונתי למשטח הבטון והגדר והשער שנבנו והותקנו על המקרקעין. כאשר מדובר בפלישה כה חמורה, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי הדבר נעשה בתום לב, או כדי למנוע זריקת פסולת לתוך שטח מגרשם. אם אכן זו הייתה המטרה שעמדה מאחורי הקמת הגדר, היינו מצפים שהגדר תיבנה בגבול האמיתי, ולא תוך פלישה לעבר מגרש התובעת. גם יציקת הבטון והחניית הרכבים במגרש התובעת אינה מתיישבת עם טענה זו" (ההדגשות אינן במקור). בית המשפט בהליך הקודם גם דחה את טענות הנתבעים שלא הם אלה שיצקו את משטח הבטון: "(ואיני נותנת אמון בגרסתם כי משטח הבטון לא נבנה על ידם)" (פיסקה 29 לפסק הדין שניתן בהליך הקודם, הסוגריים במקור) דוחות פיקוח המתעדים את הפלישה ברוב רובו של המגרש לרבות משטח הבטון בתקופה הקובעת: מאחר שתקופת דמי השימוש הנתבעת הינה מיום 01.01.2014 ועד 31.12.2020, הרי שדוחות הפיקוח הרלבנטיים לעניינו האם דוחות פיקוח מהשנים 2014, 2016 ו-2020. דוחות פיקוח נוספים מהשנים 2021 ו-2025 מחזקים את טענות התובעת לכך שהשטח נותר עם פלישות גם לאחר מכן. מדוחות הפיקוח כולם עולה, כי משטח הבטון נותר בעינו לאורך כל השנים, וזה מצוי ברוב החלקה: מדו"ח פיקוח מיום 8.06.2014 עולה כי עדיין נותר משטח בטון שהיה על הנתבעים לפנות וזה לא פונה. מעיון בתמונות שצורפו לדוח הפיקוח משנת 2014 ניתן לראות כי מרבית השטח עודנו תפוס על ידי הנתבעים השטח כולו עדיין מגודר, חסום בשער ברזל כולל גינה ומרפסת בחלק הדרומי ומשטח הבטון גם בחלק הצפוני. דו"ח פיקוח מיום 6.06.2016 אישר קיומה של פלישה מתמשכת באמצעות חצר מגודרת, שער ברזל ותוספת בנייה של מבנה מרפסת שלא פונתה מהמקום יחד עם אותו משטח בטון שנותר במקום. בתמונות שם ניתן לראות את אותו עץ במרכז החצר ורכב פרטי חונה בתוך משטח הבטון מתחת לעץ. דו"ח פיקוח מיום 03.12.20 (ר' תאריך צילום) ניתן לראות עדיין משטח בטון במרבית השטח. בעמ' 18 לתצהיר התובעת ישנה תמונה מדוח פיקוח מדצמבר 2020 המלמדת כי שטח משטח הבטון מצוי בחלק גדול של החלקה. גם דוחות פיקוח מאוחרים יותר, מאשרים כי נותרו אותן פלישות למגרש: דו"ח פיקוח מיום 23.04.2025 – תיעד כי בחלקה קיימת עדיין פלישה של שער ברזל, גדר בטון ועליה גדר לבנה, משטח בטון, מדרגות בטון, עצי נוי וצמחייה, קונסטרוקציות ברזל ומרפסת אשר נמצאת בשלבי פירוק. גם אם השמאית ציינה בעדותה כי לא הבחינה בעצי הנוי, הרי שרוב רובו של השטח נותר תפוס. דו"ח פיקוח מיום 5.05.2025 – תיעד כי חרף פירוק המרפסת, הנתבעים ממשיכים להחזיק במגרש באמצעות משטח בטון, מדרגות בטון, עצי נוי, גידור היקפי, שער ברזל וכן סככת קונסטרוקציה המותקנת במקום ומשמשת אותם לחניית רכבים. דו"ח פיקוח מיום 27.10.2025- נערך במהלך פגישה בשטח עם ראש מועצת ג'וליס, ותועדה פלישה מתמשכת של מדרגת בטון, עץ לימון, גדר מקיפה ושער כניסה וכן פרגולת עץ ומדרגת אבן הפולשת בחלקו הצפוני של מגרש 7. אם כן, סדרת דוחות הפיקוח שהוגשו, ותועדו החל משנת 2014 ועד לדוח הפיקוח מיום 27.10.2025, מלמדת על רצף פלישה מתמשך, למעט פירוק חלקי של המרפסת בשנת 2025, בשטח קטן מהמגרש. לכך יש להוסיף את עדותו של המפקח מטעם התובעת שאישר, כי משטח הבטון תופס את חלק ניכר משטח המגרש ומונע את שיווקו, וכי לא הושגה הסכמה לפנות את השער והגדר (עמ' 8-ו9 לפרוט' מיום 17.12.25): "כב׳ השופט: המשטח בטון, זה על כל החלקה? ת: כן. הוא... רובה הגדול". אמנם המפקח שהעיד לא היה זה שערך את דוחות הפיקוח בשנים 2014 – 2020, אלא שכאמור מדובר בדוחות פיקוח הקיימים בתיק המינהל, הכוללים תמונות עם תאריכים וכן דוחות פיקוח גם לאחר התקופה הקובעת, ולמעשה כמעט עד היום שבו ניתן לראות כי עדיין נותר משטח הבטון והשטח לא פונה (למעט חלק מהמרפסת). הנתבעים לא סתרו ולא הפריכו את דוחות הפיקוח או את התמונות שצורפו לאותם דוחות ולמעשה בחרא שלא לצרף כל ראיה שיש בה כדי לסתור את האמור בדוחות הפיקוח מאותם שנים. ביקור של השמאית מטעם התובעת במקום - ביום 27.11.2019, השמאית מטעם התובעת, טל דביר ביקרה במקרקעין לצורך עריכת חוות הדעת וגם זו ציינה, כי באותו מועד המקרקעין לא פונו. מתמונות שצילמה ממועד הביקור ניתן שוב לראות את אותם אלמנטים שפולשים למגרש של התובעת ובפרט משטח בטון בשטח משמעותי מהמגרש גדר בטון ושער (ר' תמונות בעמ' 3 לחו"ד מיום 17.09.2020 ניתן לראות משטח בטון ורכב פרטי חונה בתוך תחומי המגרש). הימנעות הנתבעים מהצגת מספר ראיות מהותיות להוכחת טענותיהם, כי המגרש פונה: לכל אלה יש להוסיף, כי בשעה שניתן נגד הנתבעים פסק דין לסילוק יד, היה עליהם להצביע על כך שאכן סילקו ופינו את המקרקעין כנדרש בהתאם לפסק הדין. חרף זאת, הנתבעים נמנעו מהצגת שורה ארוכה של ראיות שיכולות היו ללמד על כך שהמגרש פונה לפחות ברובו, אך הנתבעים בחרו שלא לעשות זאת: המודד מטעם הנתבעים שנמנע במפורש מלהתייחס לרוב רובם של "האלמנטים הפולשים"– הנתבעים הגישו מסמך המכונה "הצהרה" של המודד מטעמם מר אשרף הינו מיום 10.08.25, שבה נדרש לבחון אך ורק אם המרפסת הצמודה לדירתם פולשת למגרש של התובעת. ראשית, למסמך זה אין משקל ממשי, שכן לא מדובר בחוות דעת וגם לא בתצהיר שאומת כדין (בכל מקרה לפי מהותו אמור להיות מוגש כחו"ד דבר שלא נעשה). חרף האמור אפילו הייתי מקבל מסמך זה, לאחר שהמודד אישר את חתימתו בדיון ההוכחות ונחקר על המסמך, הרי שהמודד מטעם הנתבעים בהנחיית הנתבעים נמנע מלמדוד את כל יתר האלמנטים הפולשים למגרש, ובראש בראשונה את משטח הבטון. ככל שביקשו הנתבעים להוכיח, כי שטח משטח הבטון הוא מצומצם ורק בחלק קטן מהמגרש, לא הייתה מניעה לבקש מהמודד מטעמם לפרט זאת בחוות דעתו, אלא שהמודד (בהתאם להנחיית הנתבעים) בחר להסתפק במדידת המרפסת בלבד. זאת ועוד בחקירתו בבית משפט נשאל המודד במפורש מדוע לא מדד גם את כל יתר האלמנטים הפולשים: "ש. רק לעניין המרפסת שלחו אותך? ת. כן. ש. צרפת בדף 2, המפה שהצגת חתוכה ולא מלאה. מדוע לא הגשת מפה מצבית מלאה אלא רק חלק? ת. כי מהות הבקשה הייתה להתמקד במרפסת ועל כך עשיתי זומים להראות שהמרפסת לא חורגת." (עמ' 12 לפרוט' מיום 02.07.26). נוסף על כך, המודד מטעם הנתבעים, מר אשרף הינו, אישר בעדותו מיום 2.07.2026, כי היו פלישות נוספות חוץ מהמרפסת עת ביקר במגרש בחודש פברואר 2026: "היה שם משטח בטון, עוד קיר וזה מה שזכור לי שפלש למגרש ליד" (עמ' 12 לפרוטוקול דיון שורות 30-33). המודד גם אישר כי הגיש לתיק מפה מצבית חתוכה המשקפת רק חלק ממצב המגרש וזאת בהתאם להנחיית הנתבעים. תמונות - הנתבעים לא צירפו תמונות כלשהן מזמן אמת המלמדות על פינוי השטחים או חלקם למרות שהם גרים במגרש השכן הסמוך, ולא הייתה כל מניעה להציג תמונות של מצב "אחרי" סילוק הפלישות הנטענות לאורך כל השנים בתקופה הקובעת משנת 2014 – 2020 או עד היום. משכך לא הפריכו את התמונות שצורפו לדוחות הפיקוח של המינהל באותם שנים. הנתבעים גם נמנעו מלהציג ראיות כלשהן מתי בוצע הפינוי, עלויות הפינוי של משטח הבטון (שנראה היטב בתמונות) וגם לא הביאו לעדות את הקבלן מטעמם שביצע את עבודות הפינוי, לרבות קבלות ששילמו לקבלן ולמעשה לא הביאו ראיה כלשהי על פינוי השטחים, למעט חלק קטן מהמרפסת. הנתבעים גם הסתפקו בתצהירו של הנתבע 1 – כעדות יחידה של בעל דין, ואף לא הוגשו תצהירים מטעם שאר הנתבעים. יתר על כן בדיון מיום 2.07.2026 הנתבע מר אמיל הינו טען, כי מיד לאחר מתן פסק הדין, הביא קבלן שהרס את כל המרפסת, ואת החלק שפלש למגרש 7, אלא כאשר נשאל האם הקבלן שהביא ביצע דבר מה נוסף למעט המרפסת, השיב: "לא, לא " מה אתה רוצה שיעשה עוד" (עמ' 11 לפרוטוקול דיון מיום 2.07.2026 שורות 10-16). גם לאחר שנדחתה טענת "פרעתי" במסגרת הליך ההוצל"פ הנתבעים נמנעו מהצגת ראיות נוספות התומכות בפינוי המגרש- כאמור משלא פינו הנתבעים את המקרקעין כפי שטענה התובעת, התובעת פתחה נגדם במקביל להליך הנוכחי בהליך הוצל"פ שם העלו הנתבעים "טענת פרעתי" לפיה פינוי את המקרקעין. דא עקא, טענה זו של הנתבעים, נדחתה בעיקרה בהתאם להחלטת רשם ההוצל"פ מיום 11.02.2026 (ההחלטה הוגשה לתיק בהודעה שהגישה התובעת ביום 24.02.26) בין היתר הגישו הנתבעים בהליך שם את אותה הצהרה של המומחה מטעמם שטען כי המקרקעין פונו (מסמך של המודד מטעמם מיום 10.08.25). רשמת ההוצל"פ קבעה בהחלטתה מיום 11.02.26, כי הנתבעים לא צרפו אסמכתאות לתמוך בטענותיהם כי פסק הדין בוצע במלואו, תוך שהפנו את הזוכה לטפל בעצי הנוי והצמחייה שעה שסעיף 69 לפסק הדין קבע מפורשות, כי על החייבים לסלק בעצמם ועל חשבונם את הנטיעות. גם לאחר שנדחתה טענת פרעתי, הרי שגם בהליך הנוכחי וחרף העובדה שדיון ההוכחות התקיים לאחר שניתנה החלטת רשמת ההוצל"פ, נמנעו הנתבעים מהצגת ראיות נוספות כלשהן כדי לתמוך בטענותיהם. כבר נפסק לא אחת, כי הימנעותו של צד מגילוי ראיה או זימונו של עד, יכול שתביא את בית המשפט לידי מסקנה כי אילו הוצגה אותה הראיה, זו הייתה פועלת לרעתו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736, 760 (1980) ר' בנוסף ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 455/88 חדד נ' א. דהן חברה לבניין בע"מ, פ"ד נה(5) 655 (1991)). ע"א 4063/04 הפניקס - חברה לביטוח בע"מ נ' רומן לסקר (תל-אביב-יפו), [פורסם בנבו], 23/11/2006)). השער וגדר הבטון - הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי מאחר והתובעת לא פעלה להסרת השער והגדר, על חשבונה בהתאם לסעיף 70 לפסק הדין, הרי שאין להטיל עליהם את האחריות או לחייבם בדמי שימוש בגין רכיבים אלה ומשכך לטענתם רוב המגרש פונה. בעניין זה גם בהליך ההוצל"פ נקבע כי: ""בכל הנוגע לשער הברזל וגדר הבטון מופנית הזוכה לסעיף 70 לפסק הדין לפיו עליה לפעול לסילוקם". מצאתי לדחות טענות אלה: אין באמור כדי לפגוע בדרישת התובעת לדמי שימוש לתקופה הקובעת (עד לשנת 2020) עבור שטח המגרש כולו. המפקח מר עודד צעירי אישר בעדותו כי הלכה למעשה השער וגדר הבטון לא סולקו מאחר שלא הושגה הסכמה בין הצדדים (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון שורות 22-25). יתרה מכך, אף אם נותרו השער וגדר הבטון, הרי שהתובעת הוכיחה כי הנתבעים המשיכו לעשות שימוש ברוב רובו של המגרש באמצעות משטח הבטון, עץ וחנייה במגרש. כפי שעולה מדוחות הפיקוח הנתבעים המשיכו להחזיק ולעשות שימוש בתקופה הקובעת בחלקים נרחבים של מגרש 7 גם ללא קשר לשער ולגדר. למעלה מכך, המפקח מטעם התובעת אישר בעדותו, כי הסיבה המרכזית המונעת את שיווק המגרש, ופוגעת ביכולת להשתמש בו, היא משטח הבטון הרחב והמדרגות שהקימו הנתבעים על פני השטח (ר' עמ' 8 ו-9 לפרוטוקול דיון מיום 17.12.2025 שורות 13-16). לאור האמור לעיל, הוכח כי הנתבעים המשיכו להחזיק שלא כדין, להשתמש ולפלוש למגרש 7 לאורך כל השנים, ובפרט במהלך התקופה הקובעת (החל מיום 1.1.2014 ועד 31.12.2020) תוך הפרה של פסק הדין החלוט שניתן נגדם עוד בשנת 2013. יש לדחות את הטענה כי ניתן היה לשווק המגרש במצבו הנוכחי באשר לטענות הנתבעים, כי התובעת הייתה יכולה לשווק את המגרש במצבו הנוכחי, הרי שטענה זו הועלתה על ידם גם בהליך הקודם ונדחתה, כאשר אותם נימוקים יפים גם לענייננו: "על חוסר תום הלב שבהתנהלות הנתבעים 2-1 אף ניתן ללמוד מכך שלא הקפידו על המרווח הצידי הנדרש בין שני המגרשים ומבניית המרפסת בניגוד להיתר!!! גם שיקולים של צדק יחסי ואינטרס ציבורי אין בהם להטות את הכף לעבר קבלת עמדת הנתבעים. ההפך מכך! המדובר במגרש המיועד לשיווק לתושבים. קבלת טענות הנתבעים תסב נזק לא רק לתובעת שתיאלץ להסתפק בתמורה מופחתת בגין המגרש, אלא גם בתושבים אשר יבקשו להשתתף במכרז לרכישת המגרש, ויזכו במגרש "פגום"". לכך יש להוסיף, כי המפקח מטעם המינהל אישר בעדותו בפני, כי כל האלמנטים הפולשים במצטבר מונעים את שיווק המגרש, וקיימים שם גם כיום, ויש לאמץ טענות אלה: "לא נעשה הסכמה בין הצדדים לפנות את השער, ולכן השער והגדר לא פונו. מעבר לכך, מרשך תופס חלקים נרחבים של החלקה ללא קשר לשער. עצם העובדה שקיים משטח בטון על כל החלקה, מונע שיווק, כי אדם שרוצה... כב׳ השופט: המשטח בטון, זה על כל החלקה? ת: כן. הוא... רובה הגדול" (עמ' 8 ו9 לפרוט' דיון הוכחות מיום 17.12.25). דמי השימוש משהוכיחה התובעת כי הנתבעים תופסים ועשו שימוש ברוב שטח המגרש בתקופה הקובעת, יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בעניין זה נפסק כי: "תביעת המינהל לתשלום דמי שימוש ראויים מתבססת על עילת עשיית עושר שלא במשפט, ויש בה כדי לשקף את ההלכה לפיה "מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט" (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פד"י נג(4) 769, 777 (1.9.99)). התביעה בעילה של עשיית עושר שלא במשפט, באה לשקף את הרווח של המשתמש במקרקעין, כתוצאה מהחיסכון בדמי השכירות (ע"א 7156/10 חברת הירקון נ' מדינת ישראל, עמ' 20 (פורסם בנבו) (11.10.12), וראה האסמכתאות המפורטות שם). דהיינו, התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים באה לחייב המערערים לשלם למינהל את דמי השכירות הראויים בתמורה למקרקעין בהם עשו שימוש. בהעדר תביעה מעין זו, נוצר מצב פרדוקסלי בו דווקא בשל העובדה שהמערערים עשו שימוש במקרקעין שלא כדין, יצאו הם פטורים מתשלום דמי שימוש, אותם היו משלמים, לו היו שוכרים את המקרקעין כדין" (ע"א (ב"ש) 24603-06-13 אהרון מלכיאל נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו). חוות הדעת השמאית מטעם התובעת התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בדמי השימוש בסך 77,730 ₪ (כולל מע"מ) על בסיס חוות הדעת מיום 17.09.20 של השמאית טל דביר, אשר העריכה את שווי המגרש על בסיס שטח המגרש כולו העומד על 488 מ"ר. השמאית ערכה את השומה לאחר שביקרה במקום, בחנה עסקאות השוואה למגורים, בהתאם ליעוד של המגרש, השמאית אף הפחיתה 10% משווי הקרקע היות ומדובר בסביבה פריפריאלית וזאת בהשוואה לסקר שיעור עליית מחירי הדיור לשנים 2009 – 2016 (ר' סעיף 9.10 לחוה"ד) ופירטה את שווי המגרש לשנים 2014 – 2020 (חוה"ד אף מתייחסת לשווי משנת 2009) התובעת גזרה את דמי השימוש לפי 6% משווי הקרקע בהתאם להחלטות של מועצת מקרקעי ישראל ושערכה סכום זה נכון למועד הגשת התביעה (נכון ליום 03.06.21 – ר' מכתב פנימי של המינהל מאותו יום). שיעור דמי שימוש של 6% לשנה בתי המשפט חזרו ואישרו שיעור זה של דמי שימוש כאשר עסקינן בפלישות למקרקעי הרשות, כך למשל קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 24603-06-13 אהרון מלכיאל נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו): "המערערים מוסיפים וטוענים, כי סכום דמי השימוש הראויים לא הוכח משלא ניתן לבסס דמי השימוש על החלטות המינהל, כיון שאין בהחלטות אלה כדי לחייב את הציבור. גם בטענה זו אין ממש. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המינהל וקבע את דמי השימוש בשיעור של 6% מערך המקרקעין. אמנם, חישוב זה מתבסס על חוזר פנימי של המינהל, אולם אין בכך פגם. אדרבא, בביסוס דמי השימוש הראוי באופן זה, יש כדי לוודא, כי אין מדובר בסכום שרירותי, אלא המדובר בתשלום הנדרש מכל היושבים שלא כדין על אדמות המינהל. עוד יצוין, כי המערערים לא הציגו חוות דעת לשיעור דמי השימוש הראויים, או כל שיטת חישוב חילופית לתשלום זה, פרט לחוות דעת באשר לערך המקרקעין. ....על כן, דין הערעור, ככל שהוא נוגע לדמי השימוש הראויים – להידחות" (ההדגשות אינן במקור). פסיקה נוספת שבה אישרו בתי המשפט דמי שימוש בשיעור של 6% בגין פלישה למקרקעי מדינה ר' למשל פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א (חי') 11833-05-19 מחמוד אבו סאלח נ' רשות מקרקעי ישראל חיפה, פסק דין מיום 10.05.23) הנתבעים לא הפריכו את חוות הדעת ואת מסקנות השמאית הנתבעים לא הביאו חוות דעת של שמאי מטעמם, לא סתרו ולא הפריכו את מסקנות המומחית מטעם התובעת. למעט הכחשה כללית של רכיבי חוה"ד הנתבעים לא הצביעו על נתונים כלשהם שאכן מלמדים כי חוה"ד שגויה או נפלה בה טעויות. גם בעקבות חקירת המומחית לא הצביעו הנתבעים על פגמים בחוות הדעת. באשר לטענת הנתבעים כי שטח הפלישה בפועל היה מצומצם בהרבה והשתרע לאורך הגבול בלבד ועל פני שטח של כ-35 מ"ר בלבד, הרי שהשאלה מהו שטח הפלישה שלגביו יש לחשב את דמי השימוש, איננה שאלה שמאית, אלא שאלה עובדתית משפטית. משנמצא כי הנתבעים אכן עשו שימוש ברוב רובו של המגרש, יש לחייב אותם בדמי שימוש מלאים עבור שטח החלקה כולה מאחר שלא ניתן היה לשווק אותה או להשכיר אותה לאחרים בשל הפלישה המתמשכת של הנתבעים. כאמור הנתבעים אף נמנעו מלהגיש חוות דעת של מודד מטעמם שיכול היה למשל להראות כי שטח משטח הבטון מצומצם ביחס לשטח החלקה אך בחרו שלא לעשות זאת. יתר על כן וכפי שקבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע: "גם שימוש חלקי בנכס מקרקעין שולל שימוש אלטרנטיבי בו, ותמרון וגישה השלובים בשימוש החורג מהווים חלק ממנו. לפיכך גם פינות בלתי מנוצלות בשטחי השימוש, ושטחי התמרון והגישה שבהם, מזכים בדמי שימוש בגין מלוא השטח של הנכס שבו נעשה השימוש החורג" (פסק הדין בת"א (מחוזי ב"ש) 29164-06-18 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' ג'אן בנימין (פורסם בנבו) בעניין זה ר' גם פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' אטיאס) שקבע כי לצורך קביעת שטח השימוש (ממנו יחושבו דמי השימוש), די בכך שהנתבעים מנעו מהתובעת אפשרות לעשות שימוש בשטח המגרש כולו למגורים, כדי לחייבם בדמי שימוש עבור שטח המגרש כולו. מכאן שאפילו בחרו הנתבעים שלא להשתמש בכל שטח הפלישה, אלא רק ברוב השטח, הדבר אינו צריך להוות שיקול להפחתת דמי השימוש, שכן הייתה להם אפשרות להפיק רווח מהשימוש בכל המגרש נוכח רכיבי הפלישה המצטברים: "לצורך חיובו של התובע בדמי שימוש בגין רחבת האספלט, רמ"י רשאית להשתית את עילת התביעה לאו דווקא על תביעה מכוח דיני עשיית עושר, אלא גם על דיני הנזיקין. לעניין זה, כפי שאדגים להלן, אין נפקא מינה נעשה בפועל שימוש מלא או חלקי ע"י התובע ו/או מי מטעמו במגרש 78/5 אם לאו" (ת"א (חי') 11833-05-19 מחמוד אבו סאלח נ' רשות מקרקעי ישראל חיפה, פסק דין מיום 10.05.23, שם תביעת דמי השימוש התבררה כתביעה שכנגד). התיישנות חלק מהתקופה וחישוב דמי שימוש עם זאת, מאחר שהתביעה הוגשה רק ביום 16.06.2021, ולאור טענת התיישנות שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה, הרי שאין לחייב את הנתבעים בדמי שימוש החל מיום 1.1.2014 שכן חלק מהתקופה התיישנה ובהתאם לתקופת התיישנות של 7 שנים זכאית התובעת לדמי שימוש רק מיום 17.06.2014. על כן בתחשיב דמי השימוש לשנת 2014 מתוך סכום של 8,000 ₪ שהתובעת ביקשה לחייב את הנתבעים יש לחייב את הנתבעים בקירוב רק עבור 6 וחצי חודשים לשנת 2014, כלומר בערכי קרן סכום של 4,333 ₪ ובשערוך סכום זה (מאמצע התקופה) עד למועד שערוך הסכומים לצורך הגשת התביעה (3.06.21) 4,712 ₪. על כן מסכום התביעה יש להפחית סכום של 3,987 ₪ + מע"מ. כך שסה"כ דמי שימוש לתקופה שמיום 17.06.2014 ועד ליום 31.12.2020 יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום כולל של 73,065 ₪ (סכום כולל מע"מ בשיעור של 17% באותם שנים). אין לקבל את המסמכים שהוגשו מהמועצה מקומית ג'וליס. הנתבעים ביקשו להסתמך על מכתב ומסמך הנחזה לתע"צ של המועצה המקומית כדי ללמוד על כך שהמגרש ריק מפלישות וניתן לשיווק. בהחלטתי שניתנה בדיון הוכחות מיום 2.07.26, הוריתי על הוצאת תעודת עובד הציבור של ראש המועצה המקומית ג'וליס מתיק בית המשפט. ציינתי כי העובדות הנטענות באותו מסמך, כגון הטענה כי מדובר במגרש "ריק מחפץ ואדם", הן טענות עובדתיות שאינן כאלה שניתן לתת לגביהן תעודת עובד ציבור. עוד ציינתי כי המועד להגשת תצהירים וראיות חלף בהתאם להחלטה מיום 02.07.25, והנתבעים לא הגישו בקשה להתיר להם להגיש ראיות באיחור. בנוסף, המסמך הוגש לראשונה רק ביום 29.06.26, ימים בודדים לפני דיון ההוכחות השני בתיק (לקראת שמיעת פרשת ההגנה) ולאחר שהסתיימה פרשת התביעה. כמו כן, ציינתי כי ראש המועצה לא התייצב לדיון, ועל כן ממילא אינו יכול לאשר את העובדות המפורטות באותו מסמך. באותו מידה אין לתת משקל כלשהו למסמך של מהנדס המועצה המקומית (מכתב מיום 4.05.25) שטען כי המגרש ריק וניתן לשווק אותו. למרות שהנתבעים הודיעו, כי יזמנו את מהנדס המועצה המקומית כעד מטעם (הופיע ברשימת עדים), הרי שבסופו של דבר המהנדס לא זומן לעדות. בדיון הוכחות מיום 02.07.26 אישר ב"כ הנתבעים כי הוא מוותר על זימונו של מהנדס המועצה. הערה לסיום: הגם שהדבר אינו נדרש לצורך ההליך הנוכחי, הרי שלאחר שהנתבעים שבו ואישרו כי הם מסכימים שהתובעת תסלק את גדר הבטון ואת השער בהתאם לפסק הדין שניתן עוד בשנת 2013, טוב תעשה התובעת אם תקדים ותסלק רכיבים אלה בהתאם למוסכם ולפסק הדין שניתן. התוצאה: אני מקבל את עיקר התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 73,065 ₪ (סכום כולל מע"מ) – דמי שימוש לשנים 2014 – 2020 כולל, בצירוף הפרשי ריבית שיקלית כחוק מיום 16.06.2021 (מועד הגשת התביעה) ועד לתשלום המלא בפועל. 7,000 ₪ - הוצאות משפט, בקביעת סכום זה לקחתי בחשבון את טענות הצדדים, לרבות שכר המומחית מטעם התובעת וכן שכר המומחית עבור חקירתה בבימ"ש (בעניין זה גם עיינתי באסמכתאות שצורפו לבקשת התובעת מיום 07.03.22). 8,700 ₪ - שכ"ט עו"ד. הסכומים שהנתבעים הפקידו בקופת בית משפט יועברו ישירות לתובעת על חשבון הסכומים שנפסקו (באמצעות ב"כ התובעת) כך שהנתבעים ידרשו לשלם את ההפרש. כל הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית שיקלית על פי חוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.