ת"א 63031-08-23 ת"א 63031-08-23

(בעניין הנתבעים 4 ו-9) מבוא ותמצית ההליך עניינו של ההליך בתביעה כספית, חוזית, שטרית, עשיית עושר ולא במשפט והרמת מסך שהוגשה במקור על ידי התובעת, בלפור חברה למסחר (1985) בע"מ (להלן – בלפור או התובעת), כנגד תשעה נתבעים - ספיראקס שיווק בע"מ; טרי סטון בע"מ; מעוז תחזוקה בע"מ; ג'וי קווד בע"מ; ספיר מועלם; דוד בניסטי; רנט איברייב; אלכסנדר איסקילוב וטל גופין. התביעה הוגשה על סך של 1,090,000 ₪, ומהות המחלוקת נוגעת לדרישת התובעת לפרוע סדרת שיקים שלא כובדו, אשר הומחו לה, לטענתה, על ידי חברת א.א גרופ שיווק יזמות מימון והשקעות בע"מ (להלן – א.א. גרופ). במהלך ניהול ההליך ניתנו ביחס לחלק מהנתבעים פסקי דין בהעדר הגנה וכנגד חלק אחר [הנתבעים 1 (ספיראקס) ו-5 (ספיר מועלם)] נמחקה התביעה בהסכמה. בהתאם, נותרה מחלוקת בין בלפור לבין הנתבעים 4 ו-9 בלבד על פירעון שיק מספר 082 (להלן – שיק 082 או השיק). סכום התביעה ביחס לנתבעים אלה עומד על סך של 200,000 ₪ הוא סכום שיק 082. הרקע העובדתי הרלוונטי לתביעה בעניינם של הנתבעים 4 ו-9 התובעת היא חברה העוסקת במתן שירותי אשראי וביצוע עסקאות ניכיון שיקים בהתאם לרישיון מאת משרד האוצר. במסגרת עסקאות מסחריות, נמסרו שיקים מעותדים המשוכים מחשבונה של חב' ספיראקס בבנק לאומי, אשר הוסבו לא.א. גרופ ובהמשך לתובעת, וביניהם שיק 082 על סך 200,000 ₪. על פי הנטען, שיק 082 נמשך על ידי חב ספיראקס לפקודת חב' מעוז. חב' מעוז, מצדה, הסבה את השיק לנתבעת 4. הנתבעת 4 הסבה את שיק 082 לחב' א.א. גרופ לצורך ניכיון השיק. ביום 12.1.21 סורב השיק מסיבת נ.ה.ב. כפי שנטען, חב' ספיראקס הורתה לבנק הנמשך על ביטול השיק. כעולה מטענות ספיראקס, השיק בוטל בטעות, ולטענתה, במקומו נמסר ביום 13.1.2021 שיק אחר על אותו סכום (שיק 084). להבדיל משיקים אחרים אשר הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, שיק 082 לא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. על פי הנטען, א.א. גרופ נתנה בשעתו תמורה מלאה עבור השיק במסגרת עסקת הניכיון בניכוי עמלת ניכיון כמקובל, ובמזומן. התובעת מציינת כי השיק מעולם לא נפרע בפועל, וכי סיבת אי-הצגתו או אי-פירעונו נבעה מקשיים תזרימיים של חב' ספיראקס ויתר הנתבעים, ומכך שהחשבון הוגבל או בוטל על ידם. ביחס לנתבעת 4 טוענת בלפור כי היא חבה בפירעון סכום שיק 082 בשל היותה מסבת השיק ומי שניכתה את השיק באמצעות א.א. גרופ. מנגד, ביחס לנתבע 9, הרי שעל פי הנטען בכתב התביעה, אחריותו נובעת מהיותו בעל המניות היחיד בנתבעת 4 ומי שחב באופן אישי בנזיקין כלפי התובעת, מאחר שלטענתה נתקיימו בו באופן אישי יסודות העוולה. בהקשר זה נטען, כי הנתבע 9 הוא בעל היכולת לקבוע את המדיניות הכספית והתפעולית של החברה והיה בזמנים הרלוונטיים בעל השליטה בחברה. עוד נטען, כי התובעת רומתה על ידי הנתבע 9 שעשה שימוש שלא כדין במסך ההתאגדות וניצל את ההפרדה התאגידית על מנת להוציא מא.א. גרופ כספים שלא כדין. התובעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבע 9 השתמש במסך ההתאגדות על מנת לרוקן את קופות הנתבעת 4 והותיר את חב' א.א. גרופ עם חוב שאינו בר פרעון. לטענתה, בעת שהוסב שיק 082, הנתבעת 4 לא יכלה לעמוד בחובותיה כלפי א.א. גרופ והדבר עולה לכדי שימוש לא ראוי במסך ההתאגדות. עוד נטען על ידה, כי הנתבע 9 נתן ידו להוצאת הכספים המוברחים בעצם היותו בעל המניות, וכי אין כל תיעוד לכך שלא נהנה מפירות הכספים המוברחים. בכך, לטענתה, קמה עילה להרמת מסך על פי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות. על פי הנטען, פעולות ריקון החברה מכספיה אינן עולות לכדי רשלנות גרידא ,כי אם אלה פעולות אקטיביות בנוגע לריקון החברה, ויש לייחס לנתבע 9 ידיעה אודות מעשים אלו. עוד טוענת התובעת, כי יש לייחס לנתבע 9 אחריות גם נוכח נטילת סיכונים בלתי סבירים בניהול החברה, ומכוח עקרון המימון הדק של החברה. לטענתה, במסירת השיק יצר הנתבע 9 מצג שהשיק יפרע, אולם משיכת השיק ללא כיסוי מלמדת על מימון דק ועל אחריות הנתבע 9 שהיה עליו לדעת שהחברה לא תוכל לפרוע את ההתחייבות על פי השיק. לצד האמור מוסיפה התובעת וטוענת, כי ככל שהדבר נוגע למי ששימשו כדירקטורים ומנהלים בחברות הנתבעות במועד פיזור הכספים המוברחים, הרי שאלה חבים בפירעון סכום השיק מכוח עילת הרשלנות. התובעת מוסיפה כי חובת הנתבע 9 חלה גם מכוח העובדה שרובץ עליו אשם אישי בכך שאפשר הברחת כספים. בנסיבות העניין, לטענתה, חל חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד הנתבע 9. הנתבעים 4 ו-9 טוענים כי הנתבעת 4 אינה פעילה עוד ואינה מחזיקה בחשבון בנק פעיל כלשהו. הנתבע 9 טוען כי החתימות המופיעות על גבי שיק 082 וההסכמים, מזויפות ואינן חתימותיו, וכי מעולם לא חתם עליהם או אישר אותם. לטענתו, ביום 20.06.2023 הגיש תלונה רשמית במשטרת ישראל בגין זיוף ומרמה הקשורים להעברות כספיות אלו. הנתבעים 4 ו-9 מוסיפים כי מר עומר חמו ניהל את כל הפעילות באופן עצמאי וללא ידיעתם, תוך שרשויות המס אף הגישו נגדו כתב אישום בגין פעולותיו בחברה זו. הם מדגישים כי אין כל בסיס עובדתי או משפטי להטלת אחריות אישית או להרמת מסך כנגד הנתבע 9 באופן אישי. על כן, עותרים הנתבעים 4 ו-9 לדחיית התביעה כנגדם ולחיוב התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הראיות התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר אילן ארביב, מנהל ובעלים בחברת א.א. גרופ, אשר העיד על מתן האשראי, עסקאות הניכיון ופרטי המחאת הזכות. כמו כן, הוגשה בקשה לזימון הגב' אביה מור יוסף, קצינת הציות של חברת א.א. גרופ, אשר על פי הנטען בנוכחותה חתם הנתבע 9 על מסמכי ניכיון השיקים. בדיון מיום 28.11.2024 הוסכם על זימונה של העדה הגב' אביה מור יוסף מטעם התובעת ונקבע כי לאחר הוצאת הזימון, הזימון יבוצע במסירה אישית על ידי ב"כ הצדדים. באותו דיון הוסכם גם על זימונו של העד מר עומר חמו מטעם הנתבעים 1 ו-5. הנתבע 9 הגיש תצהיר מטעמו במסגרתו שלל כל מעורבות בנושא והכחיש את החתימות על שיק 082 ועל הסכם המסגרת לניכיון. כמו כן, הוגשה חוות דעת גרפולוג מטעמו שבחן את אותנטיות חתימת ההיסב על שיק 082 והאם מדובר בחתימתו של הנתבע 9. ביום 8.10.2026 התקיימה ישיבת הוכחות. בישיבת ההוכחות העיד העד מטעם התובעת, מר ארביב. העדה שזימונה התבקש והוסכם, הגב' אביה מור יוסף, לא התייצבה לדיון. מפי ב"כ התובעת נמסר כי בניגוד להחלטה, זימון לא נמסר לעדה. מטעם הנתבעים 4 ו-9 העיד הנתבע 9. הגרפולוג שנתן חוות דעת מטעמו של הנתבע כאמור, לא התייצב לדיון. ב"כ התובעת לא ביקש להוציא את חוות דעת הגרפולוג, ומצא להותיר אותה בתיק, ולמעשה הפנה בסיכומיו לחוות הדעת כאמור. הצדדים סיכמו בעל פה. לטענת התובעת, הוכח כי החתימות הן חתימות הנתבע 9 ועל כן מכוחן יש לחייב את הנתבעת 4 והנתבע 9. עוד נטען, כי ממילא יש מקום לחייב את הנתבע 9 באופן אישי מכוח עילת הרמת מסך ו/או מכוח אחריות אישית בנזיקין. לטענתה, מאחר שהנתבע 9 ייפה את כוחו של מר עומר חמו לפעול בשם החברה ולחייב את החברה, ומאחר שלא עשה דבר כדי לפקח על פעולותיו, הרי שיש לחייב אותו מכוח עילת הרמת מסך ו/או מכוח התקיימות יסודות עוולת מצג שווא רשלני שהוצג כלפי א.א. גרופ ביחס ליכולת פירעון השיק. בתמיכה לטענתה מפנה התובעת להכרעת דין מיום 17.2.2026 במסגרת הליך פלילי (ת"א 61977-12-23) כנגד הנתבעים 4 ו-9 במסגרתם הורשעו, על פי הודאתם, בעבירה של ניכוי מס תשומות, מבלי שיש לגביו מסמך במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס עבירה, וכן בעבירה לפיה הכין ניהל או הרשה לאחר להכין או לנהל פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות. לטענתה, הרשעה זו מלמדת כי הנתבע 9 אפשר למר חמו לנהל את החברה כאוות נפשו, ללא פיקוח וללא בחינה של פעולותיו באופן המקים עילה להרמת מסך, בפרט שעה שמדובר בחברת יחיד. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה. לטענתם, לא הוכח כי החתימות על גבי השיק או ההסכמים הם חתימות הנתבע 9. עוד נטען כי לא הוכח שלנתבע 9 היה כל חלק בהליך הסבת השיק. לטענתו, כלל לא ידע על פעולותיו של מר חמו שנעשו ללא הרשאה וללא הסכמתו. דיון והכרעה בהינתן המחלוקות והראיות שהוגשו בתיק בעניינם של הנתבעים 4 ו-9, השאלות שיש להכריע בהן הן: האם חתימת ההיסב על שיק 082 והחתימות על ההסכמים והמסמכים שצורפו על ידי התובעת הן חתימות הנתבע 9? האם בעקבות חתימת ההיסב על שיק 082, כאמור, יש מקום לחייב את הנתבעת 4 בפירעון סכום השיק? האם יש לחייב את הנתבע 9 מכוח עילת הרמת מסך ו/או מכוח ביצוע עוולת מצג שווא רשלני באופן אישי? האם הוכח כי החתימות היסב והחתימות על מסמכי הניכיון הן חתימות הנתבע 9: ככלל, כאשר התובע מבקש להסתמך על חתימת הנתבע על מסמך או שטר לצורך חיובו, והנתבע מכחיש כי חתם על מסמך או השטר, הנטל על התובע להוכיח את אמיתות החתימה. אין חזקה כללית שלפיה חתימה הנחזית להיות חתימת הנתבע היא אכן חתימתו (ראה: ע"א 642/61, טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000; ע"א 268/56 נוי נ' עירית חדרה, פ"ד יב 353, 358 (1958); ע"א 641/66 שפיר נ' שפיר, פ"ד כא(2) 358 (1967); ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב(2) 197, 201 (1978); ע"א (מחוזי ת"א) 673/95 לוגסי נ' מרגלית חן (1991) בע"מ (בכינוס נכסים), [נבו] (18.6.97); ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שנייה 1999, בעמ' 250). כאשר עולה טענה בדבר אמיתות חתימה על גבי השטר, קובע סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן - פקודת השטרות), כי ככלל, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות בשטר. חתימה מזויפת או חתימה שנחתמה ללא הרשאה אינה מקימה חיוב, אלא אם מתקיימות נסיבות של מניעות מהעלאת טענת הזיוף או היעדר ההרשאה. משקמה טענה בדבר אמיתות החתימה, על התובע מוטל נטל השכנוע, שכן זו חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך הרלוונטי [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד מז (3)240, 261 (1993)). בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להוכיח אמיתותה של חתימה, בשלוש דרכים עיקריות. ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ. שאול רחמים בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 240,261, שם נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר כדלהלן: "קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) .th ed., by c 7,london) cross, on evidence144; . R 690( 1989,tapper; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144 - 145 ); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון (,supra cross)." לאחר בחינת חומר הראיות, באתי לכלל דעה ומסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת חתימתו של הנתבע 9 על גבי שיק 082 או על גבי הסכם הניכיון והמסמכים הנוספים שצורפו. כפי שנלמד מעיון בראיות התובעת, להוכחת אמיתות חתימת הנתבע 9 בחרה התובעת בחלופה הראשונה מבין שלוש החלופות לעיל - קרי, עדות ישירה של מי שהיה עד לחתימה. בתצהיר העדות הראשית של מר ארביב, בסעיף 38.6 לתצהירו, מציין כי "...טל חתם על מסמכי פתיחת תיק הלקוח של חברת ג'וי בפניי בנוכחות קצינת הציות של חברת קרופ, גב' אביה מור יוסף. ובמשרדיה של חברת גרופ. אני הוא זה שהחתים את טל על כל סט המסמכים הרלוונטיים שעליו אני מחתים כל לקוח חדש המבקש לפתוח בשורות חברת גרופ חשבון אשראי או ניכיון שיקים. במעמד זה אף מסר לי טל את תעודת הזהות ואת רישיון הנהיגה שלו, על מנת שאצלם אותם כחלק ממסמכי פתיחת הלקוח.". לצד תצהירו ועדותו של מר ארביב, נתבקש זימונה של העדה אביה בר יוסף אשר נטען,, כאמור, כי שימשה קצינת הציות של א.א. גרופ, ובנוכחותה נחתמו הסכם המסגרת לניכיון השיקים והמסמכים הנוספים (צורפו כנספח 21 לתצהיר ארביב). הנתבע הכחיש כי חתם על המסמכים האמורים. בנסיבות העניין, איני סבור כי עדותו היחידה של מר ארביב ביחס לחתימת הנתבע 9 על המסמכים מרימה את הנטל המוטל על התובעת. אנמק. ראשית, עדותו של מר ארביב היא עדות יחידה של מי שיש לו אינטרס בתוצאות המשפט. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות) מאפשר לבית המשפט לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא לו להעיד. ואולם, כאשר מדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, מוטלת על בית המשפט חובת הנמקה. על בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הגם שאינטרס אישי של העד אינו פוסל את עדותו, הדבר מהווה שיקול משמעותי בהערכת מהימנותה ובקביעת המשקל שיש לייחס לה. לכן על בית המשפט לבחון את העדות בזהירות יתרה ולהצביע על טעם אמיתי להסתמכות עליה (ראו: ע"א (מחוזי ירושלים) 9248/06 לוי ברוך נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ [נבו] (15.10.2006)). ויודגש, אין די בקביעות מהימנות כדי לבסס הנמקה להכרעה על בסיס עדות יחידה. גם בנסיבות בהן בית המשפט מוצא את עדותו של עד בעל אינטרס כעדות מהימנה, עצם הקביעה בדבר מהימנותו אינה בהכרח מספיקה. מהימנות היא תנאי בסיסי לכל עדות ואינה יכולה לבדה להסביר מדוע ניתן להכריע על פיה כאשר מדובר בעד בעל עניין (ע"א 761/79 חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ [נבו] (17.9.1980); ע"א (מחוזי נצ') 59808-02-21 בלו ליס בע"מ נ' עמית יצחק [נבו] (29.6.2021)). במקרה דנן, ובפרט נוכח הטעמים הנוספים שיפורטו להלן, לא מצאתי להתבסס על עדותו היחידה של מר ארביב, וממילא איני סבור כי יש בנמצא הנמקה כלשהי כדי לבסס ממצא, כאמור, על עדותו היחידה. עיון במסמכים שצורפו מלמד כי המסמכים נחתמו בפני הגב' חגית ארביב, רעייתו של מר ארביב, אשר כעולה מהמסמכים גם אישרה בחתימתה את החתימות של המסמכים בפניה. ברם, הגב' ארביב לא מסרה כל תצהיר ולא התייצבה לעדות לצורך אימות הטענה כי המסמכים נחתמו בפניה על ידי הנתבע 9. מר ארביב טען כי הוא היה נוכח בעת חתימת המסמכים ואילו רעייתו היא זו שאישרה את החתימה (פרו' עמ' 45, ש' 30-34). אולם, בכל הכבוד, אישור החתימה על ידי הגב' ארביב נועד בדיוק למצב שבו עולה הכחשה של החתימה על ידי מי שנטען כי זו חתימתו. אין מניעה כי מר ארביב יעיד כי גם הוא היה נוכח בעת החתימה, אולם מצופה כי עדות זו תינתן בנוסף ולצד עדות הגב' ארביב אשר אימתה את החתימה, ולא במקומה. הגב' ארביב היא העדה העיקרית בסוגיה זו באשר היא אימתה על פי הנטען את החתימה. עדותו של מר ארביב, הגם שנטען כי היא עדות ישירה, היא עדות משנית בסוגיה. אוסיף בהקשר זה 2 הערות – האחת, אין כל תיעוד, ראיה או אסמכתא כי מר ארביב אכן היה במעמד החתימה האמור זולת הצהרתו בתצהיר. דומה, כי לא הייתה כל מניעה להציג בפני בית משפט ראיות המוכיחות כי אכן נכח במעמד האמור בפרט כאשר היו לטענתו נוכחים נוספים באותו מעמד. הדברים נכונים בייחוד נוכח הכחשת הנתבעת 9 את חתימת ועל המסמכים האמורים ועל היותה של הכחשה זו הפלוגתא העובדתית העיקרית בהליך; השנייה, לא ניתן כל הסבר מדוע לא הובאה עדותה של הגב' ארביב בעניין. בהקשר זה אעיר, כי הגב' ארביב התלוותה למר ארביב לישיבת ההוכחות ונכחה באולם כל משך הדיון. מכאן, שלא ברור מדוע לא הוגש תצהיר מטעמה. הלכה מושרשת היא, כי עדות רלוונטית שלא הובאה על ידי בעל דין, אשר יש בה כדי לסייע בבירור האמת, ושלא הוצגה לפני בית המשפט, דינה שתיזקף כנגד בעל הדין שנמנע מהבאתה. עמד על כך בית המשפט בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980) (מצוטט בע"א 2275/90 באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993) וראו גם ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [נבו] (27.7.2008): "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990))."" הלכה זו נכונה גם ביחס להימנעות בעל דין מהבאת ראיה או עדות, וגם ביחס למקרים בהם בעל דין נמנע מהבאת עדות של העד הרלוונטי אשר לו ידיעה אישית על המחלוקת העובדתית. בעניין זה קבע כבוד השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו [נבו] (12.9.1991): "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד". והוא הדין כאשר בעל דין בוחר להביא לעדות עד משני ולא את העד המרכזי הרלוונטי לעובדות שבמחלוקת (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1889-1910). ודוק, ראיה לכך שעדותו של מר ארביב אינה מספקת, ניתן ללמוד מעצם העובדה שהתובעת בעצמה לא ראתה להסתפק בתצהיר שניתן על ידי מר ארביב, אלא ביקשה לזמן במקביל ובנוסף, גם את הגב' אביה בר יוסף. פשיטא, כי הדרישה לזמנה לעדות נועדה לתמוך בטענה כי מדובר בחתימתו של הנתבע 9, שהרי היא, כך על פי הנטען, נכחה במעמד החתימה. ברם, גם הגב' בר יוסף לא התייצבה לעדות, וכפי שהוטעם לעיל על ידי בא כוח התובעת, העדר התייצבותה נובע מכך שלא הוצא זימון חרף החלטת בית המשפט, ולא בוצע לה מסירה אישית של הזימון. טענת התובעת לפיה הגב' בר יוסף סירבה להעיד אינה טעם מספיק להימנעות מהעדתה. בדיוק למקרים אלה נועד זימון לעדות על ידי בית המשפט. זימון כאמור מאיין את שיקול דעתו של העד באם להתייצב לעדות, אם לאו. הוצאת הזימון כפי שנקבע בהחלטה היה מאלץ את הגב' בר יוסף (ככל שזו אכן סירבה להעיד) להתייצב לעדות. הימנעות מהוצאת הזימון כמוה כוויתור על עדותה. התובעת נמנעה מלפעול בהתאם להחלטת בית המשפט לצורך זימונה של העדה, ועל כן גם בעניינה קמה החזקה כי אילו הייתה מעידה בפני בית המשפט, עדותה הייתה פועלת לרעת התובעת. זאת ועוד, הגם שהנטל להוכחת אמיתות החתימה מוטל על התובעת, הנתבע 9 הגיש לבית המשפט חוות דעת גרפולוגית. כאמור, עורך חוות הדעת לא התייצב לחקירה על חוות דעתו, אולם התובעת לא ביקשה להוציא את חוות הדעת ולמעשה ביקשה לבסס טענותיה על ממצאי חוות הדעת. מעיון בחוות הדעת עולה כי הגרפולוג נדרש להשוות בין החתימה שיק 082 (חתימת ההיסב) למספר דוגמאות חתימה של הנתבע 9. באופן לא מובן ומעורר שאלה, חלק מחתימות הדוגמא להשוואה עליהן ביסס הגרפולוג את חוות דעתו, הן החתימות על הסכם המסגרת לניכיון השיקים והמסמכים הנלווים – אותם מסמכים שהנתבע 9 מכחיש את חתימתו עליהן. מאחר שהמומחה לא התייצב ולא נחקר על חוות דעתו, לא ניתן היה לקבל הסבר לפשר ההשוואה לחתימות על מסמכים שהנתבע 9 הכחיש שחתם עליהם. בחוות הדעת הגיע המומחה למסקנה כי קיימת אפשרות שחתימת המחלוקת (חתימת ההיסב על שיק 082) לא נחתמה על ידי חותם הדוגמאות. נוכח האמור לעיל, למסקנה זו שני הבטים – האחד, קיימת אפשרות שחתימת ההיסב על השיק אינה חתימת הנתבע 9; השנייה, קיימת אפשרות שמי שחתם על חתימת ההיסב על השטר אינו מי שחתם על הסכם מסגרת לניכיון השיקים והמסמכים הנלווים. כך או כך, מסקנות חוות הדעת מערימות קושי נוסף על התובעת שממילא הנטל מוטל עליה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם אפשר להגיע למסקנה כי הנתבע 9 חתם על הסכם המסגרת לניכיון השיקים והמסמכים הנלווים (להבדיל מחתימת ההיסב על השיק), מסקנה זו לכל היותר רלוונטית לצורך חיובה של הנתבעת 4 (שכן היא הצד להסכם המסגרת) ולא לחיובו של הנתבע 9. זאת משום, שעילת התביעה כנגד הנתבע 9 אינה מכוח טענה לחתימה על ערבות או שטר חוב, אלא טענה לאחריות מכוח עילת הרמת מסך או חבות אישית בנזיקין בהינתן הטענה כי חתם חתימת היסב על השיק. מטעמים אלה, אני סבור כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי החתימות הן חתימות הנתבע 9. האם, בנסיבות העניין, ניתן לחייב את הנתבעת 4 בפירעון סכום השיק? לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים, דומני כי ביחס לנתבעת 4 יש מקום להטיל עליה חיוב מכוח אי פירעון השיק. אנמק. הנתבע 9 טען בכתב ההגנה ובתצהירו כי הפעולות שבוצעו על ידי עומרי חמו, בוצעו ללא הרשאתו וללא הסכמתו. טענה זו היוותה טענת הגנה שנועדה להרחיק את הנתבע 9 מכל פעולה הקשורה בניכיון השיק או הסבתו. אלא שטענה זו היא בבחינת אליה וקוץ בה. בעדותו אישר הנתבע 9 כי חתם על ייפוי כוח המתיר למר חמו לפעול בשם החברה (פרו' עמ' 62, ש' 3-11). הנתבע 9 הוסיף וטען, כי ייפוי הכוח שניתן למר חמו היה ייפוי כוח מוגבל המאפשר לו לפעול בשם הנתבעת 4 רק ביחס לעסקת נדל"ן שביקש לקדם (פרו' עמ' 62, ש' 14-30). על פי עדות הנתבע 9, הנתבעת 4 הוקמה על ידו לאחר שעבודתו בתחום המוסיקה נפגעה בתקופת הקורונה. באותה עת הוצע לו לפעול לייזום פרויקט נדל"ן תמ"א 38 ברחובות. ההצעה הגיעה ממר חמו, והוא נענה לכך. בהתאם, הוא הקים את החברה וחתם על ייפוי כוח לטובת מר חמו שיפעל בשם החברה לצורך ייזום הפרויקט (פרו' עמ' 60, ש' 16-40; עמ' 61, ש' 1-4). ודוק, הנתבע 9 לא הגיש לתיק בית המשפט את ייפוי הכוח שלטענתו נחתם עבור מר חמו (בעדותו אישר תחילה כי ייפוי הכוח הוא ייפוי הכוח שצורף בנספח 21 לתצהיר התובעת, אולם בהמשך חזר בו וטען כי מדובר בייפוי כוח אחר (פרו' עמ' 74, ש' 26-37; עמ' 86, ש' 20-29)). הטענה כי מדובר בייפוי כח מוגבל רק לעסקת הנדל"ן, נותרה בעדות הנתבע 9 בעל פה בעניין, למרות שברשותו היה ייפוי הכוח שלטענתו מסר למר חמו. הנתבע 9 הוסיף וטען בעדותו, כי לצורך ייזום הפרויקט נפתח חשבון בנק אליו הועבר תשלום מחברת י.ד.שומרוני (פרו' עמ' 64, ש' 13-22). עוד העיד הנתבע 9, כי בעקבות התשלום נקרא לבנק אשר מצדו ביקש להשיב את הכספים שהתקבלו בחשבון והורה על סגירת החשבון והפסקת הפעילות (פרו' עמ' 61, ש' 28-37). בעקבות זאת, לטענתו, הופסקה פעילות החברה, נסגר חשבון הבנק והופסק הייזום של הפרויקט. הנתבע 9 הוסיף והעיד, כי בהמשך גילה כי מר חמו המשיך לפעול בשם החברה בעניינים שונים לרבות, בניכיון שיקים, וזאת ללא מודעותו וללא הסכמתו (פרו' עמ' 61, ש' 41-42; עמ' 62 ש' 1-2; 66, ש' 1-12). על פי עדותו, כל הכספים שהתקבלו מניכיון השקים באמצעות החברה עברו ישירות למר חמו, והנתבעת 4 שלא החזיקה בחשבון בנק פעיל, לא קיבלה תשלום כלשהו בקשר עם פעילות זו. עדות זו מלמדת על כך שבכל הנוגע להרשאה שניתנה למר חמו לפעול בשם החברה, מכוח ייפוי הכוח שניתן לו, פעל מר חמו כשלוח של החברה לכל דבר ועניין. הטענה כי מר חמו חרג מהרשאתו לא הוכחה ולא הונחה בפני בית המשפט כל ראיה או אסמכתא לפיה ייפוי הכוח שניתן למר חמו כלל הרשאה חלקית לפעול בשם החברה. ממילא, גם לא הוכח כי התובעת ידעה שמר חמו חורג מהרשאתו. הימנעות מהגשת יפוי הכח הנטען פועלת בהקשר זה כנגד גרסת הנתבעים. מטעמים אלה, ובהתאם לדיני השליחות, פעולותיו של מר חמו כשלוח של הנתבעת 4, מחייב את הנתבעת 4 לכל דבר ועניין (ראו סעיף 6(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965). בעניין זה אוסיף, כי גם מר ארביב העיד כי כל הפעולות שבוצעו בשם הנתבעת 4, נעשו על ידי מר חמו והוא הגורם מולו עבד באופן שוטף (פרו' עמ' 40, ש' 37-40; עמ' 41, ש' 1-18_). ודוק, מר חמו, הגם שזומן לעדות על ידי הנתבעים 1-5, לא זומן לעדות על ידי הנתבע 9 ולא מסר את גרסתו העובדתית לנטען. הימנעות מהבאתו לעדות בסוגיה זו מותירה בסימן שאלה האם חתימת ההיסב של הנתבעת 4 בוצעה על ידו כמיופה כוח של הנתבעת 4. ככל שהנתבעת 4 ביקשה לטעון כי לא מדובר בחתימתו של מר חמו (טענה שלא נטענה) או כי זה פעל בחריגה מהרשאה, הרי שהנטל עליה ויש לזקוף לחובת הנתבעת 4 את הימנעותה מהעדתו של מר חמו. מטעם זה מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבעת 4 מכוח חתימת ההיסב על שיק 082. בהתאם, על הנתבעת 4 לשאת בפירעון סכום השיק כאמור מכוח חתימת ההיסב שלא הוכח שנעשתה ללא הרשאה. האם ניתן לייחס לנתבע 9 אחריות מכוח הרמת מסך ההתאגדות ו/או מכח אחריות אישית בנזיקין הרמת מסך סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות), מסדיר את עקרון היסוד של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. סעיף 6 לחוק החברות, קובע חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עת הוא מאפשר לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניה בה. סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כדלקמן: "(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד." תיקון מס' 3 לחוק החברות צמצם בצורה משמעותית את היקף המקרים אשר בהם ניתן לעשות שימוש באמצעי של הרמת המסך (ראו: ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי [נבו] (1.8.2010)). בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ [נבו] (21.1.2009) עמד בית המשפט העליון על המשמעות של תיקון מס' 3 והנסיבות בהן ייעשה שימוש בהרמת מסך בעקבות התיקון: "נוסחו החדש של הסעיף מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט. בעוד שבנוסח הקודם רשאי היה בית משפט "להרים את מסך ההתאגדות אם... בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כיום הוגבלה סמכות בית המשפט להרים מסך רק כאשר מתקיימת גם אחת מהחלופות הנזכרות בסעיפים קטנים (א)1(א)-(ב)." בהתאם נקבע, כי הרמת המסך הוא החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, וכי מדובר בצעד קיצוני ומרחיק לכת ולא בנקל יורה בית המשפט על הרמת מסך ההתאגדות בין חברה לבין בעלי מניותה. קיומו של החריג יתאפשר בהתקיים התנאים הבאים: מדובר במקרה חריג שבו צודק ונכון לייחס את החוב של החברה לבעל המניות; השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון לא סביר באשר ליכולותיה לפרוע את חובותיה; בעל המניות הנתבע היה מודע לשימוש האמור באישיות המשפטית הנפרדת ולכל הפחות חשד כי נעשה שימוש כאמור באישיות המשפטית הנפרדת. בשים לב לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, נקבע בפסיקה כי הרמת-מסך מכוחו של סעיף 6 לחוק החברות יש לעשות במשורה במקרים חריגים. במסגרת זו אף נקבע כי יש לבכר את בחינת אחריותו האישית של האורגן בחברה על פני הרמת מסך ההתאגדות, באשר הראשונה אינה מטשטשת את גבול האישיות המשפטית הנפרדת ובוחנת את אחריותו האישית של אורגן בחברה כפי שנבחנת אחריות אישית של כל מזיק אחר. בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון [נבו] (22.1.2015) נקבע כי: "הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה" ובהמשך הוטעם: "בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות העניין 'צודק ונכון לעשות כן', רק 'במקרים חריגים' שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" ודוק: לצורך הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעל המניות בחברה, אין די בטענה, ואף לא בקביעה, כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת. יש צורך להראות כי נעשה בחברה ובמסך ההתאגדות הנפרד, שימוש לרעה באופן ניהול החברה (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב [נבו] (23.3.2011)). התובעת טענה, בין היתר, כי יש לייחס לנתבע 9 אחריות הואיל וזה נטל סיכון בלתי סביר בניהול החברה (נתבעת 4). טענה זו לא פורטה דיה, ולא ברור מה אותו סיכון בלתי סביר שנטל הנתבע 9 באשר ליכולותיה של החברה לפרוע את חובותיה. ככלל, יש להראות כי מדובר בנטילת סיכון עסקי הנעדר כל בסיס עסקי ממשי מבחינת החברה. בעניין זה אירית חביב-סגל, בספרה דיני חברות (כרך א, 2007 ) בעמ' 321-322, מציינת בהקשר זה: "... נטילת סיכון בלתי סביר, באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, תהווה עילה להרמת המסך אך ורק כאשר אין לאותם סיכונים עסקיים כל בסיס עסקי ממשי, מבחינתה של החברה. מכאן, שכאשר נוטלים קברניטי החברה סיכונים עסקיים מרחיקי לכת, מתוך ניסיון כן להציל את העסק בקשיים – לא יהווה הדבר בסיס או עילה להרמת המסך." אמנם, אפשר שכאשר בעל מניות ממשיך להפעיל את העסק ואף להוציא שיקים לספקיו, מבלי לגלות לאותם הספקים על הקשיים הפיננסיים של החברה, וכאשר קיימת רמת וודאות גבוהה יחסית שהחברה לא תוכל לעמוד עוד בפירעון התחייבויותיה, יש בכך כדי לבסס את הטענה בדבר אחריותו האישית מכח הרמת מסך ההתאגדות. אולם, זה אינו המקרה שבפנינו, שכן, לא זו בלבד שלא הוכח שהנתבע 9 הוא הגורם שהוציא את השיק או חתם עליו חתימת הסב, התובעת לא הניחה כל ראיה לטענה זו. התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית ביחס לסיכונים שנטל הנתבע 9 אל מול פעילות החברה ו/או ליכולתה לפרוע את חובותיה. הנתבע 9 העיד, ובעניין זה עדותו לא הופרכה, כי החברה הוקמה מתוך מטרה לקדם וליזום עסקת נדל"ן במסגרת תמ"א 38 ברחובות. העסקה לא צלחה עוד בטרם החלה לקרום עור וגידים, והלכה למעשה חשבון הבנק אליו הוזרם תשלום ראשוני, נסגר ביוזמת הבנק. הנתבע 9 העיד כי לא הייתה כל פעילות של החברה לאחר מכן ולא נפתח כל חשבון בנק אחר. גם עדות זו לא נסתרה. גם הטענה כי כל הפעילות ביחס לשיקים, ובכלל זה לשיק נשוא התביעה, בוצעה על יד עומר חמו ללא ידיעתו וללא הסכמתו, לא הופרכה. כאמור, גם מר ארביב העיד כי כל ההתנהלות הייתה ישירות מול אותו עומר חמו (פרו' עמ' 40, ש' 17-27). מר ארביב גם העיד כי כל הכספים הועברו ישירות לעומר חמו ולא הוכח כי הנתבעת 4 או הנתבע 9 קיבל כספים כלשהם מ.א.א גרופ בקשר עם עסקאות ניכיון השיקים (פרו' עמ' 42, ש' 23-38). בנסיבות אלה, ככל שניטלו סיכונים כאלה ואחרים, הרי שמהראיות והעדויות שבפני לא מדובר בסיכונים שנטל הנתבע 9. כל הפעולות כאמור, בוצעו אף לשיטת התובעת באמצעות מר חמו. מכל מקום, לא הוכח שמדובר בשיק שניתנן על ידי הנתבע 9 ו/או שנחתם על ידי הנתבע 9 חתימת היסב לצורך ניכיונו. גם לא הוכח כי ניכיון השיק נעשה כאשר הנתבע 9 (שלטענתו כלל לא היה מודע להתנהלות האמורה), ידע שהחברה לא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה. מטעמים אלה, לא מצאתי כי הוכח שהנתבע 9 נטל סיכון בלתי סביר בניהול החברה באופן המצדיק הרמת מסך. הוא הדין לטעמי גם בכל הנוגע לטענה כי נעשה שימוש בחברה לצורך קיפוח או הונאת נושים. לצורך הוכחת יסוד זה נדרש כי השימוש באישיות המשפטית של החברה ייעשה לצורך קיפוח או הונאת נושים. בעניינננו, די בכך שלא הוכח כי צמחה לחברה כל טובת הנאה מעסקת ניכיון השיק כדי להעמיד בספק רב את השימוש שנטען כי נעשה על ידי הנתבע 9 באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, זאת להבדיל מטענה שניתן אולי להעלות כנגד מר חמו אשר על פי עדות מר ארביב, מולו התנהל בעסקה הנדונה. בהקשר זה אוסיף, כי אין מחלוקת שא.א. גרופ ידעו שמדובר בשיק של ספיראקס ולא של הנתבעת 4. מר ארביב ידע כי מדובר בהסבה של ההמחאה למעוז ולאחר מכן לנתבעת 4. עובדות אלה לא הוסתרו ממנו. מר ארביב ידע על גלגוליו של השיק שבנדון. דבר לא מנע ממר ארביב וא.א. גרופ לבדוק את חוסנה הכלכלי של הנתבעת 4, ולוודא את איתנותה הפיננסית. עובדות אלה מקשות על הטענה כי מדובר בניסיון לקפח או להונות את א.א. גרופ (השוו: ת"א (שלום אש') 3873-10-10 רחמים גואטה גבעתי - מ.ק.ל.ד נ' ענת עברי [נבו] (20.11.2013)). לא מצאתי ממש בניסיון התובעת לעשות שימוש בהרשעה בפלילים של הנתבע 9 והנתבעת 4 כדי לבסס את הטענה כי מדובר בשימוש לצורך הונאה וקיפוח של הנושים. כפי שעולה מהכרעת הדין (ת/2). אחריות הנתבע 9 נובעת מכך שעל פי הודאתו הורשע בעבירה של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, וכן בעבירה לפיה הכין ניהל או הרשה לאחר להכין או לנהל פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות. פשיטא, כי ביצוע עבירה פלילית במסגרת ניהול החברה לא מלמד, מניה וביה, שנעשה שימוש באישיות המשפטית של החברה לצורך הונאה או קיפוח נושים. מטבע הדברים מתבקשת ההבחנה בין פעילות אסורה - פלילית - בניהול החברה, לבין שימוש אסור במסך ההתאגדות של החברה לצורך קיפוח או הנאה של נושים. טענת התובעת יוצרת אבסורד, שעה שעל פי שיטתה, בכל פעם שבעל מניות מורשע בעבירה של הונאה, נפתח צוהר גורף לכל נושה לטעון להרמת מסך כנגד בעל המניות, וזאת גם מקום בו אין כל קשר בין נסיבות ביצוע העבירה הפלילית לבין נסיבות ההתקשרות עם אותו נושה או החוב הנטען של החברה כלפיו. זאת כמובן לא ניתן לעשות. בסיכומי התובעת מיקד ב"כ התובעת את עיקר הטענה לכך שיש לייחס לנתבע 9 אחריות מאחר וכשל במלאכת הפיקוח על פעולותיו של עומר חמו, וזאת לאחר שעל פי הודאתו נתן לו ייפוי כוח לפעול בשם החברה. לטעמי, גם טענה זו לא מבססת את התשתית הנדרשת להרמת המסך המבוקשת. ככלל, לא די בכך שבעל מניות לא פיקח על פעילות החברה או נתן ייפוי כוח לפעול בשמה ללא פיקוח כדי להרים את מסך ההתאגדות. בדומה ליתר העילות להרמת מסך, גם בעילה זו יש להוכיח שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, מודעות של בעל המניות לשימוש זה (ולמצער חשד ועצימת עיניים), וכן כי מתקיימת אחת החלופות שבסעיף 6 לחוק החברות. אפשר שהמחדל האישי של בעל המניות עצמו מקיים עוולה נזיקית, אולם זו עשויה להקים אחריות אישית נפרדת שאינה הרמת מסך. אי־פיקוח או מתן ייפוי כוח ללא פיקוח, כשהם כשלעצמם, יכולים להצביע בנסיבות המתאימות, לכל היותר, על מחדל או רשלנות (ועל כך אדון בהרחבה בדיון על אחריות אישית של הנתבע 9). אלא שלפי סעיף 6(א)(2) לחוק החברות, רשלנות בלבד אינה מספקת לייחוס מודעות הנדרשת להרמת מסך. כדי לבסס הרמת מסך יש להראות קשר בין היעדר הפיקוח לבין שימוש לרעה באישיות החברה, כגון הונאה, קיפוח נושה או נטילת סיכון בלתי סביר שהבעלים היה מודע לו. הרמת מסך אינה מבוססת רק על שליטה בחברה או על כך שבעל המניות אפשר לאחר לפעול מטעמה, אלא על שימוש פסול באישיות המשפטית הנפרדת ועל התקיימות תנאי החוק. לפיכך, מתן ייפוי כוח עשוי להיות נתון עובדתי רלוונטי רק אם הוא מצטרף לראיות המלמדות שבעל המניות השתמש בשלוח או באורגן כדי לבצע הונאה, לקפח נושה או ליטול ביודעין סיכון בלתי סביר בשם החברה. ללא תשתית כזו, אין די בטענה שייפוי הכח ניתן ללא מנגנון פיקוח. האם הנתבע 9 אחראי מכוח אחריות וחבות אישית הלכה היא כי ככלל מנהל חברה או בעל מניות בה אינו אחראי אישית בנזיקין למחדלי החברה (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997)) ונפסק גם כי הטלת חבות אישית על אורגן בחברה מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שעשה בשם החברה תיעשה במקרים חריגים בלבד (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט פס' 32 [נבו] (20.9.2007); ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ [נבו] (14.12.2006)). עם זאת, תיתכנה נסיבות בהן יחויב אורגן בחברה בחבות אישית, ואפנה בעניין זה לע"א 407/89 צוק אור בע"מ נגד קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) עמ' 661, בעמ' 700, לאמור: "אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי בשל פעולותיו ...". כאמור, בענייננו, התובעת מיקדה טענותיה בקיומם של יסודות עוולת מצג שווא רשלני כנגזרת של עוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין. לפיכך, יש לבחון את התקיימות יסודות העוולה כנטען. בטרם דיון בהתקיימות יסודות העוולה, אקדים ואעיר כי ספק אם בעייננו יש בכלל מקום לבחון את אחריות הנתבע 9 מכוח עוולה נזיקית. כאמור, התביעה בענייננו היא תביעה שיסודותיה בהמחאת זכויות של א.א. גרופ לתובעת. מעמדה של התובעת הוא מעמד של בעלת זכות אובליגטורית מכוח המחאת הזכות הנטענת, ולא של אוחזת בשטר על קניינו. עילת התביעה מטבעה היא עילה חוזית ולא עילה שטרית. בהקשר זה אוסיף, כי לכתב התביעה ולתצהיר צירפה התובעת כנספח 1 את כתב המחאת הזכות הנטען, ואולם עיון בנספח שצורף מגלה כי מדובר במסמך שאין לו כל רלוונטיות לענייננו ואינו מסמך המחאת הזכות הנטען (בדיון קדם המשפט טען ב"כ התובעת כי בטעות צורף מסמך אחר, אולם מחדל זה לא תוקן והמסמך "הנכון" לא מצוי בפני בית המשפט). מכאן שאין בפני בית המשפט כל פירוט באשר לטיב ואופי המחאת הזכות, לא כל שכן היקפה. סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 קובע: "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.". סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כי: "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין." בת"א (מחוזי י-ם) 1284/99 אנקונה נ' מבנה רב דירות (1990) בע"מ, [נבו] (20.2.2003) דן בית המשפט בשאלה באם ניתן להמחות את זכויות החברה לנושיה. באותו הדיון נקבע כי אין בידיו של נושה להמחות לגורם אחר עילות תביעה נזיקיות, נוכח ההגבלה הקבועה בסעיף 22 לפקודת הנזיקין. זאת להבדיל מהזכות להמחות את זכויות התביעה החוזיות, אם אלה עומדות לו. העמדה המסורתית של איסור בהמחאת עילת תביעה נזיקית זכתה לכרסום בפסיקת בית המשפט העליון. בע"א 456/71 פילוסוף נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 604 (1971) הכיר בית המשפט העליון באפשרות להמחות את פירות התביעה המבוססת על עילה נזיקית, להבדיל מניהול התביעה. ברע"א 2077/92 אדלסון נ' רייף, פ"ד מז(3) 485, 507 (1993) הכיר בית המשפט באפשרות להסב את פירותיה של זכות שנתקבלה לפי פסק דין, להבדיל מהסבת זכות תביעה. בע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya Argentaria, S.A. [נבו] (06.01.2013) נדונה סוגיה זו. בית המשפט עמד על כך שהתפיסה המונעת את המחאתן של זכויות תביעה בנזיקין היא מיושנת, אך בה בעת הבהיר שחרף הכרסום האמור סעיף 22 לפקודת הנזיקין, האיסור על מכירתה של זכות התביעה, עומד בעינו. משמעות הדבר, לכאורה, היא שזכות התביעה בעילה הנזיקית כנגד הנתבע 9 היא זכות שניהולה שמור לידי א.א. גרופ בלבד, ולתובעת כאן (בלפור) אין כל זכות בניהול התביעה בעילה זו מכח המחאת הזכות. גם אם לבלפור הזכות לקבלת הכספים מכוח תביעה כאמור, הרי זכות התביעה הייתה ונותרה בידי א.א. גרופ. על פניו, די היה בכך כדי לדחות את התביעה בעילה זו. ואולם, מאחר שהטענה לא הועלתה על ידי מי מהצדדים, אבחן גם את הטענה לגופה. אם כן, נחזור לבחינת התקיימות יסודות עוולת מצג שווא רשלני בענייננו. בע"א 666/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ [נבו] (19.7.2011) עמד בית המשפט על יסודות עוולת מצג שווא רשלני: "המשפט הישראלי הכיר זה מכבר באחריות בנזיקין בגין מצג שווא רשלני ("היזק דיבור") (ראו: המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד ח(3) 1317, 1333 (1954)). מצג שווא רשלני נכלל במסגרת עוולת הרשלנות שיסודותיה פורטו בהרחבה בפסיקה, ועל כן אעמוד עליהם רק בקצרה. היסודות כוללים חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985); ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה פסקה 7 ([פורסם בנבו], 19.2.2007)). בעבר נראה שהאחריות בגין מצג שווא רשלני נקבעה רק בהתייחס למתן חוות דעת מקצועיות, ואולם בהמשך הורחבו גבולותיה של האחריות ומקובל לראות כל העברת אינפורמציה רשלנית או מסירת מידע מוטעה בכתב או בהתנהגות לידי גורם אחר אשר צפוי להסתמך על המידע כמצג שווא רשלני (ראו: ע"א 3862/04 עיריית פתח תקווה נ' נקר, פסקה 14 ([פורסם בנבו], 13.2.2008) (להלן: נקר); ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים, פסקה ל"ה לפסק הדין ([פורסם בנבו], 10.11.2009) (להלן: כספי רג'ואן); ע' בר שירה, "היצג רשלני", הפרקליט כז 490 (1971)). הפסיקה קבעה מספר תנאים לצורך גיבושה של עוולת מצג השווא הרשלני. בע"א 536/89 פז חברה לנפט בע"מ ואח' נ. לויטין, פ"ד מו(3) 617 (1992) נפסק כי לצורך התגבשות העוולה, על התובע להראות כי התקיימו היסודות הבאים: (1) שהיה מצג עובדתי בין בכתב ובין בעל-פה ובין על-ידי התנהגות מצד המציג: (2) שהמצג אינו מהימן ושהמציג - בזהירות ובשקידה הראויות - יכול היה לדעת שהמצג אינו מבוסס; (3) שהמציג היה צריך לצפות כי הצד האחר יסתמך על מצג זה ויפעל על פיו וכי ייגרם לו נזק; (4) שהצד האחר הסתמך בפועל על המצג וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. במסגרת זו עוד נקבע, כי המבחן לקיומה של חובת הזהירות, הוא "מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר, מבחן הצפיות" (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 776 (1980)). על פי מבחן זה יש להוכיח כי הגורם שמסר את המידע צריך היה לצפות שמקבל המידע יסתמך עליו ויפעל על פיו. בע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693 (2004) עמד בית המשפט על כך שלעיתים ניתן לחייב אורגן בחברה בעקבות מצג שווא רשלני בדבר איתנותה הפיננסית של החברה. לצורך כך יש להציג את המצג שהוצג. במקרה דנן, אין כל ראיה על מצג שכזה, וגם לא נטען כי הנתבע 9 הציג מצג שווא שכזה (השוו: ת"ח (ימאות חיפה) 37935-07-11 כספי אשדוד בע"מ נ' האוניה "RIO" [נבו] (10.7.2013). בע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [נבו] (12.8.2007) נקבע עוד כי אחריות בגין מצג שווא רשלני, בדומה לאחריות בעוולת התרמית, תוטל רק מקום בו התובע הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו הנזק. עוד נקבע, כי לשם הטלת האחריות, המידע שהועבר בין הנתבע לתובע צריך שיעלה כדי "מצג שווא". מקום בו נותן המצג התכוון לקיימו באופן כנה אין המדובר במצג שווא. אקדים ואטעים, שקיומה של עוולת מצג שווא רשלני אפשר שתתקיים גם כאשר המצג הוא במחדל, ולא נדרש בהכרח מצג אקטיבי. בע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים [נבו] (10.11.2009) ציין בית המשפט כי: "הוטעם, כי מצג שווא רשלני יכול שייעשה לא רק במעשה – מתן מידע שגוי, אלא אף במחדל – מתן מידע חלקי, מקום שחלקיות המידע יוצרת רושם מוטעה (אילנקו, לעיל, 198). אחריות בגין מצג שווא רשלני יכול שתוטל גם במקום בו המידע המבוקש פורסם לציבור; מבקש המידע רשאי להסתפק במידע שמסר לו הגורם המוסמך, ואין מצופה ממנו לערוך בנוסף בירור עצמאי (אילנקו, לעיל, 209; רוטברד, לעיל, 120). אחריות הוטלה אף בגין יצירת מצג שווא רשלני בשלב של בירור מקדים, שנערך בעל פה עם הגורמים הרלבנטיים (ע"א 1540/97 ועדה מקומית לתכנון ובנייה חולון נ' רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ, פ"ד נז(3) 374). לצורך הטלת אחריות בגין מצג שווא רשלני יש להקים בנסיבות המקרה הספציפי חובת זהירות קונקרטית, על פי מבחן הצפיות – נדרש להוכיח כי הגורם שמסר את המידע צריך היה לצפות, שמקבל המידע יסתמך עליו ויפעל על פיו (נקר, לעיל, פסקה 15)." בהתאם להלכה, בעל עסק המושך שיקים ומוסרם לאחר יוצר בכך מצג כי ביכולת העסק לפרוע את השיקים (המ' (נצרת) 377/94 עו"ד גולדשטיין נ' עויסאת [נבו] (5.7.1995)). בעניין זה אף נפסק כי בין אם מי שמסר את השיקים חתם באופן אישי על השיקים ובין אם לאו, די בכך שהינו בעל הידע הנוגע למצבה של החברה כדי להטיל עליו חובה להעמיד את הצד שכנגד על הסיכונים שהינו נוטל על עצמו. ודוק, בענייננו לא הוכח מצג אקטיבי ואף לא מצג רשלני במחדל. אזכיר, כי במקרה דנן מדובר בשיק שנמשך על ידי ספיראקס (הנתבעת 1) והוסב לחברת מעוז שמצדה הסבה לנתבעת 4. מי שהורה על ביטול השיק היא ספיראקס ולא הנתבעת 4. על פי טענת ספיראקס השיק בוטל בטעות ובמקומו ניתן שיק 084. בין אם טענה זו נכונה ובין אם לאו, לא מדובר בפעולות שנעשו על ידי הנתבעת 4 או הנתבע 9, וממילא לא ניתן לייחס להם מצג כלשהו לנתבע 9 ביחס ליכולת פרעונו של השיק. עוד אזכיר, כי לא הוכח בענייננו שהנתבע 9 הוא מי שמסר את השיק, וגם לא מי שחתם עליו חתימת היסב. מכאן שבהיעדר רכיב "המסירה", אין מצג היכול לעלות לכדי מצג שווא רשלני. דומני כי נוכח טענות הנתבעים 1 ו-5 באשר לנסיבות ביטול השיק, היה מקום לבקש את זימונם להעיד וזאת לכל הפחות כדי לעמוד על נסיבות ביטול השיק והמצגים הנטענים ביחס יכולת פרעונו. דווקא מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-5 מעוררת בהיבט זה קושי, שכן לא הונחה בפני בית המשפט תשתית כלשהי באשר ליסודות ההסכמה למחיקת התביעה כנגדם. הקושי מתחדד נוכח כך שהנתבעת 1 (ספיראקס) היא מושכת השיק והיא מי שנתנה את הוראת הביטול. לעדות נציגיה (הנתבעת 5) משמעות רבה לבחינת הטענה למצגי שווא מטעם הנתבע 9. סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבעת 4 להתקבל ואילו דין התביעה כנגד הנתבע 9 להידחות. בהתאם, הנתבעת 4 תשלם לתובעת את סכום השיק (200,000 ₪) וזאת בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן, הנתבעת 4 תישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. נוכח דחיית התביעה כנגד הנתבע 9, התובעת תישא בהוצאות הנתבע 9 ובשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתוך 60 ימים ממועד קבלת פסק הדין.