ת"א 19767-07-25 ת"א 19767-07-25

לפניי בקשת הנתבע לסילוק על הסף מחמת התיישנות של התובענה דנן, שעניינה תביעה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש בגין בניה שביצע הנתבע, כך נטען, בחצר משותפת של בניין בשדרות המגינים 15 בחיפה (להלן: "הבניין"). תמצית טענת הנתבע: בכתב הגנתו טען הנתבע בין היתר כי עילת התביעה דעסקינן התיישנה עוד בשנת 2020. הנתבע טען כי הבנייה הנטענת בחצר המשותפת בוצעה במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת ועל פי היתר בנייה, וכי במשך עשרות שנים לא הוגשה כל התנגדות או מחאה מצד הבעלים של המקרקעין. לטענתו, העובדה שהתובעים קיבלו את הזכויות בנכס בירושה מכוח צוואה בשנת 2021 אינה "מאפסת" את תקופת ההתיישנות או את תקופת השיהוי, וכי מאחר שמדובר במקרקעין מוסדרים, חלה במקרה דנן תקופת התיישנות בת 25 שנים בהתאם להוראת בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, ודין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לחילופין עתר הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. תמצית תשובת התובעים: מנגד טענו התובעים כי הם מחזיקים בזכויות קנייניות רשומות ועסקינן ב"מקרקעין מוסדרים" וכי לפי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, דיני ההתיישנות אינם חלים על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין אלו, ומשכך דין טענת ההתיישנות להידחות. עוד נטענו התובעים כי לא חל שיהוי במקרה דנן, שכן מדובר בתביעה קניינית לסילוק פולש, והחלת שיהוי בנסיבות אלו נעשית רק בנסיבות נדירות, שלא מתקיימות במקרה דנן. דיון והכרעה מושכלות יסוד הן כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע שחוק ההתיישנות לא חל על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, ומשכך נקבע כי תביעה לאכיפת זכות רשומה במקרקעין מוסדרים חסינה מהתיישנות (ראו למשל ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, נבו, 7.8.00 וע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, נבו, 29.6.03). כך גם נקבע כי תביעה לסילוק יד ולפינוי במקרקעין מוסדרים, המוגשת על ידי בעלים רשום, נחשבת לתביעה לקיום זכות במקרקעין במובנו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, קרי לתביעה לקיום זכות במקרקעין שאינה כפופה להתיישנות (ראו למשל היישום ב בת"א (שלום הרצליה) 25553-10-25 ארגון הקבלנים והבונים מחוז השרון והשומרון נ' עיריית הרצליה, נבו, 13.4.26), וזאת להבדיל מתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין הסגת גבול (ראו למשל ת"א (שלום ת"א) 49688-03-21 נציגות הבית המשותף הרחוב ה באייר 60 ת"א נ' אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ, נבו, 5.12.23). זאת ועוד, הלכה היא כי טענת שיהוי המועלית לפני שתמה תקופת ההתיישנות החוקית נחשבת לטענה מורכבת, אשר מתקבלת רק בנסיבות חריגות ביותר, ומשהטוען לקיומה הוכיח שהתובע זנח או ויתר על זכותו לתבוע, שהנתבע שינה את מצבו לרעה בעקבות העיכוב או שהעיכוב נבע מחוסר תום לב של התובע. בהקשר זה הודגש כי איחור בהגשת התביעה אינו מעיד על ויתור או מחילה, וכי רמת ההוכחה הנדרשת מהנתבע לשם הוכחת התנאים האמורים הינה גבוה (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, נבו, 2.7.03). בענייננו, אין חולק כי עסקינן במקרקעין מוסדרים, וכי לתובעים זכויות רשומות במקרקעין אלו. הואיל ותביעתם של התובעים לסילוק יד מהחצר המשותפת נועדה לקיים את זכותם הרשומה, הרי שגם אם נכונה טענת הנתבע לפיה הבנייה בוצעה עוד בשנות התשעים, אין בה כדי להצדיק את קבלת טענת התיישנות התביעה לסילוק יד. מאידך, וכפי שאף צוין בסעיף 23 לכתב התביעה, על התביעה העוסק בתשלום דמי שימוש ראויים חלים דיני ההתיישנות, ומשכך התביעה הוגשה רק לגבי שבע השנים שקדמו להגשתה. ולבסוף, אשר לטענת השיהוי - זו תיבחן לאור מכלול הנסיבות כפי שיובאו במסגרת בירור התביעה ולא ניתן להכריע בה בשלב זה (ראו והשוו רע"א 7940-12-24 מועצה אזורית מגידו נ' בליס דר בע"מ, נבו, 13.1.25). אשר על כן, דין הבקשה להידחות, אך בנסיבות העניין אין צו להוצאות.