ת"א 63263-10-20 ת"א 63263-10-20

לפניי תביעה כספית בסך 1,416,226 ₪ כספי חיסכון שנמשכו מחשבון התובעת שנוהל אצל הנתבע, בנק הפועלים, תאגיד בנקאי, בתוכנית חיסכון משנת 1983. לב המחלוקת נעוץ בשאלה האם כספי החיסכון נמשכו כדין על ידי התובעת בשנת 1996, או שמא נגרעו מחשבונה ונמשכו שלא כדין עקב רשלנותו של הבנק, אשר לא שמר את האסמכתאות הנדרשות לביצוע המשיכה הנטענת. העובדות שאינן במחלוקת התובעת ניהלה חשבון עו"ש מספר 175115 (להלן: "החשבון"/ "חשבון העו"ש") בבנק הפועלים בסניף 544 (להלן: "הבנק"). התובעת הייתה בעלת החשבון הבלעדית ומורשית החתימה היחידה בו. ביום 10.08.1983 פתחה התובעת תוכנית חיסכון בבנק (להלן: "תוכנית החיסכון"). ביום 30.09.96 זוכה חשבון העו"ש של התובעת בסך של 202,377.54 ₪ ממימוש תוכנית החיסכון. ביום 07.10.1996 חויב חשבון העו"ש לצורך הנפקת שיק בנקאי שהועבר לחשבון המעבר "שיקים בנקאיים" שמספרו 750020, והשיק הבנקאי נפרע ביום 08.10.1996 (להלן:"השיק"/"השיק הבנקאי"). במאי 1997 נסגר חשבון העו"ש. בתום שמיעת הראיות ובהסכמת הצדדים ניתן צו בית משפט (תחילה למרכז סליקה בנקאי בע"מ ולאחר מכן לבנק ישראל- מסלקת השיקים) במטרה לברר פרטים בדבר השיק הבנקאי שנפרע, אך ללא הואיל. המחלוקת בין הצדדים טענות התיישנות ושיהוי – הבנק טען כי הפעולות עליהן מלינה התובעת בוצעו בשנת 1996 (מעל 24 שנה לפני הגשת התביעה), ולכן התביעה התיישנה והגשתה בשיהוי גרמה נזק ראייתי לבנק. התובעת טענה מנגד כי הפקידה את כספה בתוכנית חיסכון ארוכת טווח ולא נזקקה לו, ולכן סברה לתומה כל השנים כי הכסף מצוי בבנק ובנסיבות אלה אין לייחס לה שיהוי או התיישנות. סוגיית שמירת המסמכים והנזק הראייתי – התובעת טענה כי הבנק התרשל, לא ערך בירור מקיף, ונמנע מלהציג את העתק השיק הבנקאי שבאמצעותו נטען כי נמשכו הכספים מתוכנית החיסכון בשנת 1996. מנגד, הבנק טען כי מסמכים שאינם דפי חשבון מבוערים באופן רגיל לאחר שבע שנים, וכי הגשת התביעה בחלוף 23 שנים ממועד משיכת הכספים מתוכנית החיסכון גרמה לו נזק ראייתי עצום. עוד נטען, כי התובעת נמנעה מלהציג את מסמכי תוכנית החיסכון המצויים ברשותה ובכך גרמה לנזק ראייתי לבנק. סוגיית משיכת הכספים ופירעונם- בעוד הבנק טען כי הכספים נמשכו כדין וחשבון התובעת זוכה בכספים מתוכנית החיסכון, התובעת טענה בתוקף כי לא משכה מעולם את הכספים וכי "כספה נעלם" ועל הבנק להשיב אותו, כפי ערכו במועד הגשת התביעה. סוגיית רלוונטיות הצהרות ההון של התא המשפחתי – הבנק ביקש לסתור את טענת התובעת לפיה סברה שהכספים מצויים בבנק, באמצעות אי פירוט הכספים בהצהרות ההון שהגישו התובעת ובעלה לרשויות המס לאורך השנים. מנגד, התובעת טענה כי הצהרות ההון אינן מוכיחות שהיא משכה את הכספים בפועל. עוד טענה התובעת כי ראתה בכספי החיסכון כספים נפרדים מכספי התא המשפחתי וזו הסיבה שאלה לא דווחו לרשות המיסים במסגרת הצהרת ההון שהוגשה על ידי התא המשפחתי. הצדדים הפנו לפסיקה נרחבת בתמיכה לטענותיהם. דיון הכרעה לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות על נספחיהם, לעדויות, לראיות ולסיכומי הצדדים שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מאחר שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכחת תביעתה. בין הצדדים מספר מחלוקות. אדון בכל אחת מהן בנפרד: האם עילת התביעה התיישנה? האם חלה על הבנק החובה לשמור מסמכי פעולות משנת 1996 ו- 1997 והוכחת משיכת הכספים מתוכנית החיסכון לחשבון העו"ש ומשיכתם בשיק בנקאי לאחר מכן והאם הבנק הפר את חובותיו כבנק כלפי התובעת? האם יש להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי ועל מי מהצדדים הנטל? האם הבנק התרשל ועליו להשיב לתובעת את הכספים שהפקידה בתוכנית החיסכון? טענות התיישנות ושיהוי הבנק טען כי הפעולות בגינן הוגשה התביעה בוצעו לכל המאוחר בשנת 1996 (מעל 24 שנה לפני הגשת התביעה), ולכן עילת התביעה התיישנה והגשת התביעה בשנת 2020 גרמה לבנק נזק ראייתי עצום. התובעת טענה מנגד כי הפקידה את כספה בתוכנית חיסכון ארוכת טווח, היא לא נזקקה לכספים וסברה לתומה כל השנים כי הכסף קיים בבנק. היא פנתה לבנק בשנת 2019 לקבלת הכספים וממועד זה בלבד יש למנות את מניין הימים, כך שעילת התביעה לא התיישנה והתביעה לא הוגשה בשיהוי. בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), בתביעה אזרחית תקופת ההתיישנות היא שבע שנים מהיום "שבו נולדה עילת התובענה". חוק ההתיישנות אף קובע כי מרוץ תקופת ההתיישנות מושהה במקרים של הטעיה ותרמית מצד הנתבע (סעיף 7 לחוק) או במקרים של גילוי מאוחר, "התיישנות שלא מדעת" (סעיף 8 לחוק). בתביעות כנגד בנקים יש לבחון את יכולת הגילוי של הלקוח בשקידה סבירה (ת"א (כ"ס) 41183-06-23 ביז'ן אשגר והדי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (09.03.2026)). התובעת לא העלתה כנגד הבנק טענות של הטעיה ותרמית. משכך נותר לבחון את הטענה ל"התיישנות שלא מדעת" בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כך "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". התובעת טענה כי מרוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2019, שכן זהו המועד שבו פנתה לבנק בדרישה לקבל את כספי החיסכון, כך שרגע הגילוי הוא רגע היווצרות עילת התביעה. לטענתה, במהלך כל השנים היא הייתה בטוחה שהכספים שמורים בתוכנית החיסכון ולא הייתה לה כל סיבה לחשוד או לבדוק את החשבון באופן שוטף, ועל כן אין להלין עליה על כך שלא דרשה את הכספים קודם לכן. הבנק טען כי התובעת מעולם לא העלתה באופן מפורש בכתב התביעה את הטענה בדבר גילוי מאחור או התיישנות שלא מדעת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולכן לא אפשרה לו להתגונן כראוי. הבנק הדגיש כי חריגי ההתיישנות דורשים הוכחה של רכיבים עובדתיים שהתובעת לא טענה להם, ועל כן העלאתם בשלב הסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה. לשיטת הבנק, מועד ההתיישנות החל כבר במועד משיכת הכספים בשנת 1996 ולא במועד הגילוי בשנת 2019. מנגד, התובעת טענה בסיכומיה כי טענת ההתיישנות היא טענת הגנה של הבנק, וכי התובעת לא הייתה צריכה לטעון לגביה מראש בכתב תביעתה. התובעת עמדה על כך שמועד הגילוי בשנת 2019 הוא מועד היווצרות העילה בפועל, וכי היא הביאה את כל הראיות שביכולתה להביא כדי לתמוך בגרסה זו. כלל הגילוי המאוחר, "התיישנות שלא מדעת", קובע כי מקום בו נעלמו מהתובעת העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שאינן תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע אותן, מרוץ ההתיישנות יחל ביום שבו נודעו לה עובדות אלה. במסגרת זו על בית המשפט לבחון גם את הנסיבות האישיות של התובעת והתנהגותה, על פי מבחן אובייקטיבי. הדגש, אם כן, הוא על אותה זהירות סבירה שיכולה הייתה למנוע זאת. נטל ההוכחה לקיומו של חריג זה מוטל על התובעת. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים וראיותיהם, אני קובעת כי עילת התביעה נולדה במועד ביצוע הפעולה בשנת 1996 ביחס למשיכת הכספים ובשנת 1997 ביחס לסגירת החשבון ולא בשנת 2019 כטענת התובעת. התובעת עתרה לחיוב הבנק בהשבת הכספים שנמשכו מחשבונה בשנת 1996, חשבון בנק שנסגר במאי 1997. משכך מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד משיכת הכספים, המועד הנטען לרשלנות מצד הבנק, והצגת הנסיבות בהן יש להאריך את תקופת ההתיישנות מוטלת על התובעת. כעולה מראיות הצדדים, הבנק העביר את הכספים מתוכנית החיסכון לחשבון העו"ש, ואישר משיכת הכספים על ידי גורם שלישי באמצעות שיק בנקאי, שאושר על ידי מורשי חתימה בבנק. לטענת התובעת, הפעולות בוצעו ללא אישורה ומכאן התרשלותו של הבנק בגינו יש לחייבו להשיב לה את הכספים. בע"א 352/23 עו"ד פוגל נ' רינות ואח' (14.10.2024), סעיף 40) נקבע כך ביחס לגילוי מאוחר: "נפתח במושכלות יסוד. הנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הטוען לה, קרי הנתבע, ובמקרה שלנו – המשיבים. עם זאת, כאשר התובע מבקש להתגונן מפני טענת התיישנות בטענה לתחולתה של אחת מעילות ההשעיה או ההארכה של תקופת ההתיישנות, הנטל להוכיח טענה זו מוטל על כתפיו... לפיכך, תובע שטוען כי "נעלמו ממנו העובדות מהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות), הוא הנושא בנטל להוכיח כי נתקיימו יסודותיו של כלל הגילוי המאוחר". הבנק טען, כי בהתאם לנוהל הוא שלח לתובעת מכתבים מדי שנה ובהם יידע אותה על מצב החשבון עד לסגירתו במאי 1997. העדה אורנה חסין, עובדת לשעבר בבנק דיסקונט (עדה מטעם התובעת) מסרה בעדותה כי לפי הנוהל בבנק דיסקונט (והיא מניחה שיתר הבנקים הגדולים עובדים בצורה דומה), אם דואר שנשלח ללקוח חוזר למעלה מ-3 פעמים, יש לאתר כתובת עדכנית דרך שאילתא למשרד האוכלוסין ולשנותה במחשב. בנוסף, היא הסבירה כי בשנות ה-80 וה-90 המכתבים נשלחו ממוקד מרכזי לסניף, שם פקידי הסניף פיצלו אותם למעטפות ושלחו אותם ישירות ללקוחות, כאשר עותק תמיד נשמר בסניף ועבר בהמשך לארכיון. מנהל סניף הבנק לשעבר, שלמה תמיר (עד מטעם הבנק), העיד כי בזמנים הרלוונטיים הבנק נהג לשלוח דיווחים שוטפים ללקוחות לגבי המצב בתוכניות החיסכון והעו"ש, כפי שהוא נוהג לעשות גם היום. לגבי היעדר תיעוד למכתבים אלו בענייננו, הסביר העד כי הדבר נובע מחלוף הזמן מאחר שנהוג לבער את החומר ואת הדיווחים לאחר שבע שנים. העד זוהר עמרם, עובד הבנק, מסר בעדותו כי הבנק נוהג לשלוח מעת לעת הודעות ללקוח על פעולות שבוצעו בחשבונו, לרבות על סגירת החשבון, ומכך הוא מסיק שהודעות כאלו נשלחו לתובעת בזמן אמת. בעדותו הוסיף כי בתוכניות חיסכון הבנק שולח מכתב ללקוח מדי שנה כדי ליידע אותו על יתרת הכספים והריבית, אך בחלוף 30 שנה לא ניתן להציג העתק של מכתבים אלו מכיוון שהחומר בוער. התובעת אישרה שמשנת 1983 ועד לשנת 2019 לא הייתה בבנק ולא פנתה לבנק ולא ביצעה פעולות בחשבון, מאחר שלשיטתה מדובר בתוכנית חיסכון ללא מגבלת זמן. התובעת הוסיפה כי פנתה לבנק בנוגע לתוכנית החיסכון בשנת 2019 בעקבות לידת נכדתה. הוטח בתובעת כי לא הגיוני לא להתעניין במשך 36 שנה בכסף בבנק והיא השיבה שבדיעבד זה נכון אבל אז לא סברה שעליה לגלות עניין מעת לעת. עוד מסרה כי המשכורת שלה הופקדה לחשבון בבנק דיסקונט ולא חשבה לעשות שימוש בכספים שבתוכנית החיסכון. המידע אודות משיכת הכספים מהחשבון היה מצוי וזמין בחשבון התובעת מאז שנת 1996. התובעת בהיותה הגורם הרלוונטי שבאפשרותו להגיע למידע היא אף בעלת האינטרס הישיר לקבל את המידע. התובעת מסרה כי לא קיבלה דפי בנק או הודעות כלשהן מהבנק לגבי החשבון המדובר. לעומת זאת, היא אישרה כי מחשבונותיה בבנק דיסקונט היא קיבלה דואר שוטף ודיווח שנתי בסוף כל שנה. משכך, ונוכח עדויות עובדי הבנק, בעבר ובהווה, בדבר משלוח מכתבים מעת לעת, לא מצאתי שיש להעדיף גרסת התובעת, כי קיבלה מכתבים מבנק דיסקונט אך לא קיבלה מהנתבע. דווקא לנוכח הפער בין המכתבים שקיבלה מבנק דיסקונט לאלה שלא הגיעו מהנתבע, היה עליה לפעול בשקידה סבירה, כדי לקבל ביוזמתה את העדכונים אודות תוכנית החיסכון והנעשה בחשבון העו"ש. לתובעת היו מספר דרכים לעקוב אחר תוכנית החיסכון והנעשה בחשבון. האחת, לעקוב אחר הדואר שנשלח אליה מעת לעת, בהתאם לנהלי הבנק, שאז הייתה מגלה בסמוך הן לגבי משיכת הכספים מתוכנית החיסכון והן לגבי סגירת החשבון ומאפשרת בדיקה של טענותיה על ידי הבנק. העדר תגובה מצד התובעת להודעות שנשלחו מהבנק במשך השנים בהן פעלו תוכנית החיסכון וחשבון העו"ש מקימים מניעות והשתק ביחס להודעות אלה (ת"א 11229/03 בנק לאומי נ' מקלדה ויסאם סלים (06.12.2005), ת"א (כ"ס) 41183-06-23 ביז'ן אשגר והדי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (09.03.2026)). השנייה, בדיקה יזומה שלה מעת לעת אחר הנעשה בחשבון ובתוכנית החיסכון, שכן בבדיקה פשוטה לאחר משיכת הכספים בשלהי 1996 הייתה מגלה שהכספים נמשכו מחשבונה. התובעת הפנתה לת"א 59190-03 מאיר זערור נ' בנק דיסקונט בע"מ (13.07.2006) שבו התקבלה התביעה, אך בנסיבות שלא הוכחשו על ידי הבנק עצמו, כי אין כל תיעוד למשיכת הכספים בדפי החשבון. הנסיבות בעניין זערור שונות מעניינה של התובעת שבפניי, זערור חי בחו"ל והפעולות שבוצעו היו בניגוד לתנאי תוכנית החיסכון, בנסיבות מחשידות של המרה של הכספים מדולר ללירה, אף שלא הייתה מחלוקת שלא ניתן אישורו של הלקוח לכך. נקבע שם כי גרסתו של הלקוח כי לא ביצע משיכה של סכום כלשהו מהחשבון נתמכת בעדותם של עובדי הבנק, שאישרו שלמעט שתי פעולות של המרה אין תיעוד למשיכת הכספים, כך שלא ברור לאן נעלמו כספי הלקוח. בעניינה של התובעת שבפניי, יש תיעוד להעברת הכספים מתוכנית החיסכון לחשבון העו"ש ומשם משיכה באמצעות שיק בנקאי, כך שאין בפסק דין זה לסייע לתובעת. התובעת לא חלקה על דפי החשבון שהציג הבנק. לא שמעתי מהתובעת מה בפעולות המתועדות בתדפיסים שהציג הבנק ביחס לחשבון העו"ש שלה או חשבון השיקים הבנקאיים התנהל בניגוד לנוהלי הבנק או תוך הפרת חובותיו של הבנק כלפיה. התובעת לא טענה, כי משיכת הכספים בשיק בנקאי הייתה פעולה חריגה בחשבון שהיוותה "נורת אזהרה" עבור הבנק, שבחר מצידו להתעלם ממנה. לא היה בכל אחת מפעולות הבנק אירוע חריג לגביו ניתן לומר שהבנק התרשל באופן כלשהו. אף מעדויות עובדי הבנק, בעבר ובהווה, לא עלה שהפעולות (כולן או חלקן) היו צריכות להדליק "נורת אזהרה" או חייבו בדיקה מול התובעת או שהיה על הבנק לבצע פעולה אחרת טרם העברת הכספים מתוכנית החיסכון לחשבון העו"ש ואת העברת הכספים לחשבון השיקים הבנקאיים ובהמשך משיכתו של השיק הבנקאי. התובעת מסרה כי לא הגיעה לסניף הבנק לאורך השנים וכי פעולות שבוצעו בחשבון, לרבות קניית/מכירת ניירות ערך היו בשיחה טלפונית. אין די בטענת התובעת כי היא לא קיבלה לידיה את הכספים ולא נתנה הוראה להעבירם לצד שלישי כדי להוכיח רשלנות מצד הבנק. יתרה מכך, הכספים נמשכו בשיק בנקאי שהצריך זיהוי של הלקוח על ידי הפקיד בבנק ולאחר מכן חתימה של שני מורשי החתימה. בנסיבות אלה, דווקא התובעת היא הגורם הרלוונטי שהיה ביכולתו לעלות על מעשה פסול, ככל שהיה, מצד מי שחתמו על השיק הבנקאי, ככל שזה נעשה ללא זיהוי התובעת וללא אישורה. ככל שגורם שלישי קיבל לידיו שיק בנקאי ובאמצעותו משך את כספי התובעת, הרי שבבדיקתו של אירוע מסוג יש לבנק אינטרס ממעלה ראשונה, לנוכח חשש להפרת אמון מצד מי מעובדיו, כך שלא מדובר רק באינטרס של התובעת, אלא גם של הבנק לגלות אירועים מסוג מוקדם ככל הניתן ולטפל בהם מיידית. לסיכום, התיישנות תביעה נגד בנק בגין משיכת כספים ללא אישור מתגבשת ככלל לאחר שבע שנים ממועד הפעולה. ניתן היה להאריך תקופה זו רק אם התובעת תוכיח כי העובדות נעלמו ממנה מסיבות שאינן תלויות בה ושלא ניתן היה לגלותן בזהירות סבירה, או אם הבנק הטעה אותה ביודעין. התובעת שנוהגת לבדוק את חשבונותיה בבנק דיסקונט לא מצאה לנכון לעשות כן ביחס לחשבון בבנק הנתבע, במשך עשרות שנים ללא כל הסבר מדוע נמנעה ממעקב אחר החשבון, ומבלי שיש בידה מידע שיצביע כי אכן הבנק חדל או ביצע כל פעולה שיש בה כדי לעורר חשד, במיוחד כאשר מדובר בתאגיד המנהל ספרים ודוחות מבוקרים והתובעת עצמה לא חלקה על דפי החשבון שהוצגו על ידי הבנק. משלא הועלו כל טענות כנגד הבנק נכון לשנת 1996 ובמשך שבע השנים הבאות לא הייתה עילה שהבנק יפעל באופן שונה בחשבון של התובעת, כך שמסמכים לא יבוערו בחלוף שבע שנים. אף התובעת לא טענה, כי הייתה סיבה שהבנק יחשוד בדבר מה במשך כל אותן שנים עד שפנתה אליו בשנת 2019 באופן המקים חובה על הבנק לשמור את כל המסמכים הנוגעים לחשבון התובע, לרבות תוכנית החיסכון ומשיכת השיק הבנקאי. משכך עילת התביעה תמנה ממועד ביצוע הפעולה, דהיינו שנת 1996 ולכן עילת התביעה התיישנה. טענה שהכספים הם הלוואה (תוכנית חיסכון ללא מגבלת זמן) התובעת טענה כי הפקדת כסף בתוכנית חיסכון כמוה כהלוואה לבנק, מה שהופך את התובעת למלווה ואת הבנק ללווה. לטענתה, עובדה זו מצויה בבסיסה ובמהותה של תוכנית החיסכון, וברגע שהבנק טוען טענת "פרעתי" עליו להוכיח שהחזיר את כספי החיסכון לתובעת. עוד הוסיפה התובעת כי היא אינה צריכה לטעון זאת במפורש בכתב התביעה שכן זו המהות והמשמעות של הדברים. מנגד, הבנק הכחיש לחלוטין טענה זו וטען כי מדובר בהרחבת חזית ובטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים. לטענת הבנק, היה על התובעת לטעון זאת במסגרת כתב תשובה לכתב ההגנה שהוגש על ידו. הבנק הוסיף וטען כי גם אם היה ניתן לראות בכך כהלוואה, הרי שהתובעת לא עמדה בתנאים שנקבעו בפסיקה, כדי שמרוץ ההתיישנות ימנה ממועד דרישתה לקבלת הכספים בשנת 2019. במחלוקת שבין הצדדים יש לקבל את עמדת הבנק. ישנם שני תנאים בהם ניתן לראות בתוכנית חיסכון כהלוואה בהתאם לת"א 719/96 סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (20.10.2002). התנאי הראשון לראות בכספים שהופקדו כהלוואה שהתביעה להשבתה מתיישנת רק ממועד הדרישה הוא שאין מחלוקת על הפעולות בחשבון; במקום שבו קיימת מחלוקת, מרוץ ההתיישנות מתחיל עם ביצוע הפעולה עצמה בשנת 1996 ולא ממועד הדרישה. התנאי השני הוא שיש לדרוש את הכספים בתוך זמן סביר. הבנק הציג דפי חשבון של התובעת נכון ליום 31.10.1996 ו- 30.05.1997 (נספח 1 לתצהירו של עמרם זוהר), דף חשבון עו"ש של התובעת לחודש אוקטובר 1996 (נספח 2 לתצהירו של עמרם זוהר) ודף חשבון עו"ש של חשבון "שיקים בנקאיים" של הסניף לחודש אוקטובר 1996 (נספח 3 לתצהירו של עמרם זוהר). דפי החשבון מראים כי ביום 30.09.1996 זוכה חשבון העו"ש של התובעת בסך של 202,377.54 ₪ ממימוש תוכנית החיסכון. ביום 07.10.1996 חויב חשבון העו"ש של התובעת בסך של 202,365.04 ₪ לצורך הנפקת השיק הבנקאי, והסכום הועבר לחשבון המעבר "שיקים בנקאיים" כאשר השיק טרם הוצג לפירעון. ביום 08.10.1996, חויב חשבון השיקים הבנקאיים של הסניף בסכום זה בגין "שיק בנקאי שהוצג לפירעון". ביום 06.05.1997 נסגר החשבון בבנק (נספח 5 לתצהירו של עמרם זוהר). מטעם התובעת העידו שני עובדי בנק לשעבר. מר רפאל בניסטי, עובד הבנק בין השנים 1978 ועד לשנת 1989, המצוי בקשרי חברות עם התובעת ומשפחתה וכן הגב' אורנה חסין, עובדת בנק דיסקונט לשעבר, שאף היא חברה קרובה של התובעת ומשפחתה. התובעת טענה, כי תוכנית החיסכון הייתה ללא הגבלת זמן ולכן היא אף לא מצאה לנכון לפנות לבנק במשך עשרות שנים, אך עדותה זו נסתרה בעדות העדים מטעמה ובוודאי בעדות עדי הבנק. מר בניסטי, מסר כי תוכנית חיסכון מוגבלת בזמן לתקופה של שנים בודדות, 5 שנים לכל היותר, זאת להבדיל מקופת גמל שיכולה להיות לתקופה של 15-20 שנים. אף הגב' אורנה חסין מסרה כי קופת גמל היא לתקופה של 15 שנים ותוכנית חיסכון תלויה בדרישת הלקוח, אך הבהירה ש"אין דבר כזה [תוכנית] ללא הגבלה בזמן, אבל ברגע שנכנס הכסף לחשבון, זה היה סיום התוכנית. אין משהו אחר" (תמליל הדיון מיום 02.02.2026 עמ' 40 שורות 37-38). כאשר הוטח בתובעת שמר שבניסטי העד מטעמה טען, שתוכנית חיסכון הייתה לתקופה של 1-5 שנים השיבה "אני שמתי בתוכנית חיסכון שכל פעם מתחדשת. כמו היום, שאת שמה בפיקדון וזה מתחדש. זהו" (תמליל הדיון מיום 02.02.2026 עמ' 13 שורות 34-35), אך לא ידעה לומר כל כמה שנים התוכנית הייתה אמורה להתחדש. התובעת אף לא ידעה לומר מהם תנאי התוכנית. לדבריה, הפקידה בבנק אמרה לה שלתוכנית החיסכון יש את התנאים הכי טובים, שזה צמוד למדד ויש ריבית, לא יודעת כמה, מניחה שזה בשיעור 6%. לדברי התובעת, היו להם תוכניות חיסכון נוספות בבנק הפועלים באותן שנים, ובעלה טיפל בכך כך שאינה יודעת למסור פרטים נוספים. התובעת אף שלדבריה היא מחזיקה במסמכים של תוכנית החיסכון, היא לא צירפה אותם לתביעתה ולכן אין לקבל טענתה, שמדובר היה בתוכנית חיסכון ללא הגבלת זמן. טענות התובעת נסתרו בעדויות עובדי הבנק, עדי התובעת ועדי ההגנה כאחד. משכך הנטל להציג את המסמכים בדבר משך התוכנית מוטל על התובעת, שלא הציגה אותם. חזקה שלו הוצגו, היה בהם לתמוך בעמדת הבנק. ממכלול הראיות בפניי עלה כי לא הייתה מוכרת תוכנית חסיכון ללא מגבלת זמן. משכך, התובעת לא עמדה בהוכחת קיומם של התנאים המצטברים שנקבעו בת"א 719/96 סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (20.10.2002). בין הצדדים מחלוקת ביחס לפעולות שבוצעו בשנת 1996 על ידי הבנק ולא ניתן לומר שפניה לבנק לראשונה לדרוש את הכספים בחלוף 23 שנים היא פניה תוך זמן סביר. נוכח כל האמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומם של תנאים בהם יש לראות את תוכנית החיסכון כהלוואה ובהתאם לקבוע כי מועד פנייתה לבנק בשנת 2019 הוא מועד הגילוי ממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות ולא ממועד ביצוע משיכת הכספים בשנת 1996. משקבעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שדובר בתוכנית חיסכון ללא מגבלת הזמן, הרי שהגשת התביעה באוקטובר 2020 כאשר פעולות הבנק בוצעו במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 1996, מובילה למסקנה כי התביעה הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלה, אני קובעת כי אף אם עומדת עילת תביעה לתובעת, הרי שהיא הוגשה תחת התיישנות ולכן יש לדחות את התביעה. סוגיית שמירת המסמכים והנזק הראייתי התובעת טענה כי הבנק התרשל, לא ערך בירור מקיף, ונמנע מלהציג את העתק השיק הבנקאי שבאמצעותו נטען כי נמשכו הכספים של התובעת בשנת 1996. לטענת התובעת, הבנק בחר שלא לערוך בדיקה או חקירה יסודית של הדברים, גם לא לאחר פגישתה בבנק בשנת 2019 וגם לא לאחר הגשת התביעה. היא לא קיבלה מהבנק דוח חקירה כלשהו. מנגד, הבנק טען כי מסמכים שאינם דפי חשבון מבוערים ברגיל לאחר שבע שנים, וכי דווקא התובעת נמנעה מלהציג את מסמכי תוכנית החיסכון המצויים ברשותה. פניית התובעת לבנק בשנת 2019, גרמה לו לנזק ראייתי, שכן אין בידי הבנק מסמכים מעבר לדפי החשבון, על מנת להוכיח שלא נפל כל דופי בהתנהלותו עם כספי התובעת. התובעת מסרה שמסמכי התוכנית מצויים ברשותה והוסיפה שאיש לא ביקש אותם ממנה, ולכן לא טרחה לחפש אותם ולהגישם במסגרת ההליך. הוראות המפקח על הבנקים, ובפרט הוראת ניהול בנקאי תקין 419, קובעות כי על תאגיד בנקאי לשמור מסמכים לתקופה של שבע שנים לפחות ממועד ביצוע העסקה או קבלת המסמך. חובה זו חלה על מגוון רחב של מסמכים, כולל מסמכי זיהוי, הוראות לביצוע פעולות ורישומים ממוחשבים. בתוכניות חיסכון, חובת הזהירות של הבנק מחייבת אותו לשמור את האסמכתאות על משיכות כספים עד למועד פירעון התוכנית, גם אם מדובר בעשרות שנים. זאת מאחר שלקוחות אינם נוהגים לעקוב אחר תוכניות אלו באופן שוטף, והבנק חייב לאפשר להם לבחון את מהלך התוכנית באמצעות ראיות במועד הפדיון (ת"א (שלום ירושלים) 1624/04 יעקוב הרשיש נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (15.11.2004)(. בענייננו, לא הוכח כי מדובר בתוכנית ללא מגבלת זמן שהיה על הבנק חובה לשמור את המסמכים ללא הגבלה. דוקטרינת הנזק הראייתי קובעת כי כאשר נתבע גורם ברשלנותו לאובדן ראיה או להיעדר תיעוד, ובכך שולל מהתובע את האפשרות להוכיח את עילת תביעתו, עשוי נטל השכנוע לעבור אל כתפי הנתבע. בתביעות נגד בנקים, הדוקטרינה מיושמת כאשר הבנק אינו מציג מסמכים מהותיים (כגון הוראות ביצוע פעולה או מחברות רישום) שהיה עליו לשמור. במצב כזה, העובדות השנויות במחלוקת עשויות להיקבע לפי גרסת הלקוח, אלא אם הבנק יצליח לשכנע אחרת. העברת הנטל אינה אוטומטית ודורשת הוכחת ארבעה תנאים מצטברים: חסר ממשי בראיות, שליטה של הבנק בראיות, גרימת הנזק הראייתי באשמת הבנק (בכוונה או ברשלנות), וזהות בין גורם הנזק הראייתי לנתבע. נטל השכנוע יעבור רק לגבי העובדות הקונקרטיות שהיו יכולות להתברר מאותן ראיות חסרות. בענייננו, לא הוכח שהנזק הראייתי נגרם באשמתו של הבנק. התובעת לא ביססה את טענתה לחובת הבנק לשמירת המסמכים מעבר לשבע שנים ממועד ביצוע הפעולה. משהפעולות של משיכת תוכנית החיסכון ומשיכת הכספים באמצעות שיק בנקאי בוצעו בשנת 1996 וסגירת החשבון הייתה בשנת 1997, הרי שלא הייתה חובה על הבנק לשמור מסמכים בחלוף שבע שנים ממועד ביצוע פעולות אלה. משהתובעת לא הציגה כל מניעה מדוע לא יכלה לקבל את המידע אודות הפעולות שבוצעו בשנת 1996, לא הוצגה כל רשלנות מצד הבנק, או חשד לרשלנות מצד הבנק, לא היה כל מקום להפוך את הנטל המוטל על התובעת להוכיח את יסודות התביעה. יפים לענייננו הדברים שנקבעו על ידי כבוד השופטת חגית בולמש בת"א (כ"ס) 41183-06-23 ביז'ן אשגר והדי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (09.03.2026): "56. הגשת התביעה כפי שהוגשה וקבלתה משמעה הפקעת כל חובת זהירות שהיא מצד לקוח, לכל אורך שנות ניהול חשבונו, ואף אפשרות שלא להציג מסמכים כלל בנוגע לניהול חשבונו במשך עשרות שנים. גם התובע, כמו הנתבע, הם צדדים להסכם, וזה ועצם הטלת חובת זהירות מוגברת על הבנק אינה מייתרת את חובותיו גם של הצד השני, התובע, לשמור על קשר כלשהו עם חשבונו, או לעדכן את כתובתו, ככל וזה עבר דירה ואין לו כל קשר עם הבנק. התובע אינו זר לבנק, זה בחר להפקיד את כספו בחשבון, אך לנטוש אותו ואף שלא להציג כל פרטי קשר שהיו לו עם הבנק או שמסרם לבנק בזמן אמת. לא זו בלבד שלא הוכח כי אכן כך היה, בנטל הנדרש בהליך האזרחי, הרי שבעידן גם במועד משיכת הכספים, לא קיימת כל הצדקה לניתוק ואדישות מוחלטת לחשבון המתנהל במשך 20 שנה, גם לו היתה מתקבלת טענת התובע לעניין ההתיישנות. יש לציין שהתובע אף לא ניסה להסביר מדוע בחר להימנע מבירור בכל התקופה האמורה לעיל, מלבד טענה כללית. כאן, יש לקבל את סברות הבנק לפיהן עצם העדר הבירור מעלה חשד שהתובע ידע שכספו לא שם כל אותן שנים החל משנת 2000, או לחלופין נמנע מלפקח עליו, ורשלנותו עולה לכדי רשלנות תורמת המאיינת את התביעה והוא מושתק מלטעון כיום טענות כנגד הנתבע". דווקא הימנעות התובעת מהצגת תוכנית החיסכון המצויה בידה אשר יכולה לשפוך אור בנוגע למה שסיכמו הצדדים במסגרת החוזה ביניהם ביחס לתקופת ותנאי החיסכון, יש בה לחזק את ראיות הבנק וכן לתמוך בטענתו, כי פעל בהתאם לחובותיו ולמצופה מבנק ולא הייתה כל התרשלות מצידו בפעולות שביצע ביחס לתוכנית החיסכון, העברת הכספים לחשבון העו"ש ומשיכתם בשיק בנקאי. מר עמרם זוהר, מנהל באגף לאשראי קמעונאי, מסר כי אין בידי הבנק מסמכים מהותיים, מלבד תדפיסי הבנק המעידים על משיכת מלוא הכספים. הבנק ביער את כל המסמכים שהיו קיימים לגבי חשבון התובעת. לדבריו, פנו אליו בשנת 2023 מתוקף תפקידו לבדוק את הנתונים ולתשאל את כל הגורמים במטרה לאתר את השיק הבנקאי ולברר את זהות המוטב. הוא פנה לגורמים הרלוונטיים ולא מצא כל תיעוד להתנהלות חריגה בסניף או ביקורת שנערכה באותה תקופה. העד אישר כי מי שיכול לשפוך אור זה הצד השלישי שקיבל את הכסף. לדבריו, הוא שוחח טלפונית עם נציגת המסלקה שמסרה לו שאין מסמכים ואין דוחות במסלקה לגבי שנת 1996. דברי העד קיבלו חיזוק בתגובה שנמסרה לבית המשפט לצו שניתן למסלקה הבנקאית למסור פרטים ביחס לשיק האמור, אשר לא העלה דבר. בבדיקה שערך מצא שהתובעת היא מורשת החתימה היחידה בחשבון. לדברי העד, אין רישום של זהות מורשי החתימה על שיקים בנקאיים, כך שאין תיעוד בשום מקום בעניין זה. מר שלמה תמיר, מנהל סניף הבנק בעת הרלוונטית, העיד מטעם הבנק. הוא פרש מעבודתו בבנק בשנת 2020. לדבריו, לא זכור לו אירוע חריג בסניף משנת 1996. לא ידוע לו על מקרה מעילה או ביצוע פעולות ללא הרשאה על ידי פקיד בנק בשנים בהן שימש כמנהל הסניף (1994-1999). כמו כן, לא ידוע לו על בדיקה של המחלקה לביקורת פנימית של הבנק בגין אירוע כלשהו בסניף בתקופתו. העד מניח ששיק בנקאי יחזור לסניף לשם פרעונו ואז הוא נשמר בסניף. פתיחה וסגירת חשבון הועברו לארכיון. פתיחת חשבון וסגירתו מחייבת חתימת הלקוח וטיפול על ידי הפקיד בבנק. תנועות החשבון נשמרו במיקרופישים (צילום ממוזער לשמירת מידע). למיטב זכרונו שיקים ומסמכים אחרים לא נשמרו במיקרופישים. שמירת המסמכים היא למשך שבע שנים. העד מסר שאינו מכיר את התובעת, לא זוכר אם חתם על השיק הבנקאי הנטען אם לאו. יש מורשה חתימה נוסף. הפקיד היה מביא לו את המסמכים כדי לוודא שהכל תקין. זיהוי הלקוח נעשה על ידי הפקיד, שהיה צריך להציג לו תעודה מזהה של הלקוח, אם זה סכום גבוה היה מזהה בעצמו בנוסף. הנוהל לגבי טענת לקוח שנעלמו כספים מהחשבון הוא לחפש במסמכים שיש בידי הבנק. העד מסר ביחס לתוכניות חיסכון, שהיו תוכניות שמתחדשות בהתאם לתוכנית והן היו לשנתיים עם הארכה לשנה. התובעת טענה כי הבנק לא יכול להוכיח שהכסף יצא כדין או באישור שלה, כיוון שאין את הטפסים והמסמכים. איני סבורה שדי בטענה זו כדי להוכיח את עילת התביעה כאשר לשיטת התובעת היא לא התעניינה בכספים בין השנים 1983 ל- 2019, משך 36 שנים. מחדלי הבנק לא יוצרים יש מאין ואין בהם למלא את החוסרים בראיות התובעת. מקום בו הבנק לא נדרש לשמור את המסמכים מעבר לתקופה של שבע שנים, אין לזקוף לחובתו את העדרם של הפרטים הנוגעים לזהות מורשי החתימה, המוטב שקיבל את הכספים ועוד. מנהל הסניף לשעבר מר שלמה תמיר העיד כי הבנק נוהג לבער מסמכים ושיקים לאחר שבע שנים, ולכן לא ניתן לשחזר את השיק משנת 1996. התובעת העלתה טענות בפני הבנק ביחס לתוכנית החיסכון רק בשנת 2019. בנסיבות אלה, אין לצפות כי הבנק ישמור מסמכים משנת 1996 מעבר למה שמצוי בידו. התובעת לא הראתה כי הבנק התרשל בשמירת מסמכים, כך שהיה עליו להחזיק במשך 23 שנים בצילום של השיק הבנקאי. בנסיבות אלה, פניית התובעת לבנק בשנת 2019 ביחס לתוכניות חיסכון משנת 1983 אשר נמשכה באוקטובר 1996 גרמה לבנק נזק ראייתי. הבנק לא הצליח לאתר מסמכים נדרשים בשל הזמן שחלף וביעור המסמכים לאחר שבע שנים. אף הצווים שניתנו כדי לנסות ולאתר את פרטי החשבון הנגדי שאליו הועברו הכספים, באמצעות השיק הבנקאי, לא נשאו פרי, כך שלא ניתנה תשובה אודות מוטב השיק הבנקאי. התובעת בפנייתה לבנק, בחלוף עשרות שנים ממועד הפעולה, גרמה לבנק נזק ראייתי ולא להיפך, באופן שיש בו להביא לדחיית תביעתה, גם מטעם זה. בשים לב לעדותה של התובעת כי מסמכי תוכנית החיסכון מצויים ברשותה ואלה לא הוצגו, לא מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעת, הנסתרת אף בעדויות עובדי הבנק שהובאו על ידה, בדבר קיומה של תוכנית חיסכון ללא מגבלת זמן. הפסיקה והוראות הניהול הבנקאי קובעות חובה על בנקים לשמור מסמכים למשך שבע שנים לפחות, כאשר במקרים מסוימים חובה זו מתארכת מכוח חובות הנאמנות והזהירות המוגברות של הבנק כלפי לקוחותיו (ת"א (מחוזי ת"א) 1062-09 בנראש נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (06.01.2016)). בענייננו, משיכת הכספים בוצעה בשנת 1996 והפניה הראשונה של התובעת לבנק בקשר לאותם כספים הייתה בשנת 2019, בחלוף כ- 23 שנים. אין לקבל טענת התובעת כי היה על הבנק לשמור מסמכים הנוגעים לשיק בנקאי במשך 23 שנים, שכן עד לשנת 2019 לא הועלתה כל טענה כלפי הבנק ביחס למשיכת כספי תוכנית החיסכון מחשבונה. הבנק שמר את התיעוד ביחס לחשבון התובעת וחשבון השיקים הבנקאיים בהתאם לטכנולוגיה הרלוונטית ולחובותיו בדין לשמירת המסמכים, כך שבחלוף 23 שנים אין בידי הבנק להציג מעבר למה שהוצג במסגרת הליך זה. סיכומם של דברים, כי לא ניתן לשלול את טענת הבנק, כי הקפיד לשלוח מכתבים ללקוחותיו מעת לעת, בדבר מצב החשבון ותוכניות החיסכון וכך נעשה גם בעניינה של התובעת. כן לא ניתן לשלול את טענות הנתבע, כי אין זה סביר שהתובעת שהפקידה כספים בתוכנית חיסכון בשנת 1983 תגלה עניין בתוכנית רק בשנת 2019, בחלוף 36 שנים מהפקדתם ובחלוף 23 שנים ממועד משיכת הכספים. העדר הפניה של התובעת לבנק במשך שנים רבות, מעבר לסוגיית התיישנות עילת התביעה, אף פגעה ביכולתו של הבנק לשמר מסמכים ולהתגונן מפני טענותיה, כאשר לנוכח חלוף השנים אין עליו חובה לשמור את המסמכים נשוא המחלוקת. סוגיית משיכת הכספים ופירעונם אין מחלוקת כי על פי התיעוד שהוצג, כספי תוכנית החיסכון הועברו לחשבון התובעת ולאחר מכן נמשכו באמצעות המחאה לטובת צד שלישי. בין הצדדים מחלוקת האם מדובר בפעולות של התובעת או פעולות של אחר שבוצעו עקב רשלנות הבנק, ללא ידיעתה ואישורה של התובעת ולכן עליו לפצותה בגובה הסכום בצירוף ריבית והצמדה. הבנק טען כי הכספים נמשכו כדין והחשבון של התובעת זוכה והתובעת טענה בתוקף כי לא משכה מעולם את הכספים הללו וכי "כספה נעלם" ועל הבנק להשיב אותו, כפי ערכו במועד הגשת התביעה. מר בניסטי העיד על דרכי העבודה הכלליות של הבנק אך הבהיר כי אלו משתנות ולכן המידע שברשותו הוא נכון לשנת 1989. העד הבהיר, כי משיכה בשיק בנקאי נעשית באישור של שני עובדים, אך לא ניתן לצפות שמורשי החתימה החתומים על השיק הבנקאי יזכרו את נסיבות החתימה על השיק, שבאמצעותו נמשך הכסף מחשבון התובעת. מר שלומי יפרח, עד התובעת, מנהל קשרי לקוחות עסקיים בבנק בסניף רחובות, הסביר כי שיק בנקאי יימסר לבקשת לקוח לאחר זיהויו על ידי פקיד הבנק שמאשר בפני מורשי החתימה כי זיהה את הלקוח ורק לאחר מכן מורשי החתימה חותמים על השיק הבנקאי. העד בניסטי הסביר שהיו להם מיקרופישים בבנק כדי להוציא מידע. העד גם הבהיר, כי אף נכון לשנת 1989 היה קורא שיקים בבנק ואולם אישר, כי במקרה זה יש לפנות לסניף בו נפרע השיק ומשם לקבל את הנתונים, כי הדבר אינו מתועד בחשבון של התובעת. העדה אורנה חסין מסרה כי לבנקים הגדולים יש ארכיון דיגיטלי וגם מיקרופישים. לדבריה, אם היו מביאים לה את השיק ומבקשים ממנה לאתר את החשבון אליו הועברו הכספים היא הייתה יכולה לעשות כן. התובעת לא צירפה את מסמכי תוכנית החיסכון אף שהעידה בפניי שהמסמך מצוי ברשותה. חרף המחלוקת המובהקת בין הצדדים לגבי תנאי התוכנית ומשכה, שלגביה אף הביאה לעדות מי שעבד בבנק אצל הנתבע ועדה נוספת שעבדה בבנק אחר, נמנעה מבלי לתת הסבר המניח את הדעת מלהציג את התוכנית שבה ניתן היה להיווכח מה היו תנאיה, לרבות משכה. התובעת אישרה שעבדה בחברת ביטוח במהלך השנים. היא אישרה שביצעה פעולות בניירות ערך ופתחה תוכניות חיסכון בבנק דיסקונט. לדבריה, החסכונות בבנק דיסקונט היו למשך שנתיים ולאחר מכן משכה את הכספים. התובעת לא הכחישה את המתועד בתדפיסי החשבון שלה. הבנק הגישה את נ/1, תדפיסי החשבון לגבי הפעולות שבוצעו בו בשנים 1988-1989 (מכירת ניירות ערך בפברואר 1988 וביולי 1988 והפקדת שיק וזיכוי בסך 900 ₪ באוקטובר 1989). לדבריה היא לא הייתה בסניף הבנק, אולי זה היה בהוראות טלפוניות שנתנה. התובעת הכחישה שמכרה את תוכנית החיסכון או חלק ממנה ורכשה ניירות ערך וטענה שרכישת ניירות ערך נעשה בנוסף וללא קשר לכספי תוכנית החיסכון. התובעת לא שללה שלאורך השנים נמכרו ניירות ערך בחשבונה. כשהוטח בה מאיפה נלקחו כספים לרכישת ניירות ערך השיבה שנראה שהיו כספים בחשבון העו"ש וכשהוטח בה שבחשבון העו"ש לכאורה לא היו כספים, למעט תוכנית החיסכון השיבה שאולי הפקידה שיקים בחשבון. הוטח בתובעת, כי ביום 08.10.1996, היום בו נמשך השיק הבנקאי, נפרע שיעבוד בחברה של בעלה והיא הסבירה שמדובר בעניין מקרי בלבד וכי הכספים שנמשכו מחשבונה לא קשורים לפעילות בחברה בבעלות בעלה. התובעת הבהירה, כי לא בדקה בעצמה עניין זה, ויש לה ביטחון מלא בבעלה שלא עשה שימוש בכספיה למטרות החברה. התובעת אוחזת בשתי טענות שאין לקבלן. האחת כי התוכנית הייתה ללא מגבלת זמן, זאת לנוכח עדויותיהם של עובדי הבנק שהובאו מצד התובעת ומצד הבנק. השנייה, שמדובר בתוכנית המתחדשת מעת לעת, שוב ללא מגבלת זמן. איני סבורה ששתי הטענות יכולות לדור בכפיפה אחת. אך גם אם כן, היה על התובעת לצרף את תוכנית החיסכון המצויה בהישג ידה, על מנת שניתן יהיה לבחון את טענותיה הן להעדר מגבלת זמן והן לטענה שמדובר בתוכנית מתחדשת. לנוכח הסברי העדים מטעם הבנק לא מצאתי לתת משקל לטענות התובעת בדבר העדר בירור מעמיק מטעם הבנק כדי לעמוד על זהות מורשי החתימה וזהות המוטב בשיק הבנקאי. בחלוף השנים אין כל דרך לברר את הדברים, חרף מאמצי הבנק והצו השיפוטי שניתן. הבנק ביקש להסתמך על הצהרת ההון של התובעת ובעלה משנת 2000, וטען כי השמטת תוכנית החיסכון ממנה מוכיחה שהתובעת ידעה שהכספים כבר לא קיימים בבנק. לטענת התובעת הצהרות ההון אינן מוכיחות שהיא משכה את הכספים בפועל, שכן תוכנית החיסכון לא פורטה גם בהצהרת ההון משנת 1987 ו- 1992, תקופה שבה אין חולק כי הכספים היו מופקדים בתוכנית החיסכון בבנק ולכן אין לתת לכך כל משקל. התובעת הסבירה בעדותה כי ראתה בכספים אלו, שהתקבלו מחתונתה ומהוריה, כספים נפרדים שלה, ועל כן לא כללה אותם בהצהרות ההון של התא המשפחתי. טענת התובעת לפיה ערכה הפרדה בין כספי תוכנית החיסכון לנכסיה לאחר נישואיה אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם חובת הדיווח הכללית. התובעת אישרה שבהצהרת הון לשנת 2020 כן נכלל החשבון שלה בבנק דיסקנוט ולא היה לה הסבר למה לא נכללו הכספים מושא תביעה זו, מעבר לטענתה כי עשתה הפרדה בין כספיה מלפני נישאויה לבין הכספים שנצברו לאחר נישואיה. בהמשך טענה שאופן הדיווח בהצהרות ההון הוא באחריות רואה החשבון וכי היא לא הסתירה דבר. התובעת צירפה לראיותיה שלוש הצהרות הון שהוגשו על ידי התא המשפחתי שלה, ת/6 לשנת 1987, ת/7 לשנת 1992 ו- ת/8 לשנת 2000. איכותם של המסמכים אינה טובה, אך ניתן לראות כי בהצהרת ההון לשנת 1987 יש אזכור לשני חשבונות עו"ש בבנק הפועלים (הנתבע) וקיומם של ניירות ערך וחשבון נוסף בבנק דיסקונט. בהצהרה משנת 1992 נכלל במפורש חיסכון שיש בבנק דיסקונט. ההצהרה לשנת 2000 קריאה ומפורטת ואין בה התייחסות לתוכנית החיסכון או לחשבון מושא הליך זה. התובעת נמנעה מהבאת עדים מהותיים. לדברי התובעת בעלה וגם ילדיה ידעו על הכספים ועל מטרתם, אך אלה לא הובאו לעדות. לתובעת לא היו הסברים לאי התייצבות בעלה למסירת עדות שתתמוך בגרסתה. תחילה טענה שמדובר בכספים שלה בלבד ולכן אין צורך בעדות בעלה. לאחר שאלות חוזרות בנושא אי העדת בעלה השיבה "אתה רוצה שאני אקרא לו? הוא יכול לבוא... הוא לא מצא צורך לבוא. אבל אם אתה רוצה, הוא יבוא" (תמליל הדיון מיום 02.02.2026 עמ' 27 שורות 31-33), כך שלא ניתן לשלול שבעלה לא היה מעוניין למסור עדות ולכן לא מסר תצהיר במסגרת ראיות התובעת. עדותו של בעלה של התובעת יכלה לשפוך אור על ההתנהלות לאורך השנים ביחס לתוכנית החיסכון ומדוע זו לא נכללה בהצהרת ההון של התא המשפחתי. אף ביחס לילדיה, לא היה בפי התובעת הסבר של ממש מדוע לא הובאו לעדות, אף שלטענתה הם ידעו שהכספים בתוכנית החיסכון מיועדים להם ולנכדים. יצוין, כי התובעת הייתה מלווה בחלק מהדיונים על ידי ילדיה. ניתן היה לברר עמם מתי נודע להם לראשונה על קיומם של הכספים ומתי גילתה להם התובעת על העדרם של הכספים, במיוחד על רקע העדר עדות בעלה של התובעת. התובעת אישרה שלא דיווחה על הכספים בתוכנית החיסכון לרואה החשבון שהכין את הצהרת ההון או לרשויות. ממילא הצהרת הון היא לתא משפחתי ולכן החלטת בני זוג אינה גוברת על חובת התובעת למסור דיווח מהימן לרשויות בדבר היקף כספיהם/נכסיהם. בעניין זה אף לא הובא רואה החשבון שהגיש את הצהרות ההון על מנת לתמוך בגרסת התובעת, כי חרף העובדה שהדבר לא נכון בהתנהלות מול רשויות המס, בפועל כך התייחסו התובעת ובעלה לכספי התא המשפחתי בהפרדה כלשהי. הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ (08.01.1990), עמ' 244) וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (14.11.1990), עמ' 603). הימנעות התובעת מהבאת ראיות שיש בהן לתמוך בתביעתה, תיזקף לחובתה. ההנחה היא אפוא שלו הובאו העדים למתן עדות והוגשו מסמכי תוכנית החיסכון, לא היה בהם לתמוך בגרסת התובעת אלא לחזק את ראיות הבנק, כי הכספים נמשכו כטענתו בשנת 1996. נוכח כל האמור לעיל אני קובעת, כי אין בידי לקבל גרסת התובעת שמדובר היה בתוכנית חיסכון ללא מגבלת זמן. עוד אני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הבנק התרשל בהעברת הכספים מתוכנית החיסכון לחשבונה ובאופן הטיפול בשיק הבנקאי שבאמצעותו נמשכו הכספים מחשבונה. כך שגם לגופם של דברים, התובעת לא הרימה את הנטל הנדרש בהליך אזרחי להראות כי קיימת כל התרשלות מצד הבנק ביחס למשיכת כספי החיסכון של התובעת לטובת צד שלישי, באמצעות השיק הבנקאי. לסיכום תוכנית החיסכון נפתחה בשנת 1983. המסמכים אודותיה לא צורפו, אף שהם מצויים ברשות התובעת. כספי תוכנית החיסכון הועברו ביום 30.09.1996 לחשבון העו"ש של התובעת ולאחר כשבוע נפרעו באמצעות שיק בנקאי. התובעת פנתה לבנק בקשר לתוכנית החיסכון בשנת 2019. התובעת טענה כי משיכת הכספים לא בוצעה על ידה או על דעתה ולכן הבנק התרשל ועליו לפצותה כפי ערכם נכון למועד הגשת התביעה. לא מתקיימים בענייננו חריגים בגינם יש להשהות את מרוץ ההתיישנות ולכן המועד ימנה ממועד ביצוע הפעולות בשנת 1996 ולא מועד הגילוי בשנת 2019. פנייתה של התובעת לבנק בשנת 2019 אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות סבירה מצד לקוח בנק ויש בה משום אדישות באופן שיש בו לגרום נזק ראייתי לבנק, בחוסר יכולתו להציג את השיק הבנקאי ולברר את נסיבות העברת הכספים ואת זהות מקבל הכספים. משכך דין התביעה להידחות בשל התיישנות עילת התביעה, הגשת התביעה בשיהוי ונזק ראייתי לבנק. עוד אני קובעת, כי אין בידי לקבל גרסת התובעת שמדובר היה בתוכנית חיסכון ללא מגבלת זמן. אף שהתוכנית מצויה ברשות התובעת, זו בחרה שלא לצרפה. תנאיה של תוכנית החיסכון משפיעים על מערכת היחסים החוזית בין הצדדים ומשך התקופה שניתן להטיל חבות על הבנק לשמור את המסמכים ולשקוף לחובתו את העדרם. משהמסמכים שברשות התובעת לא צורפו, יש להניח כי אילו הוצגו התנאים בתוכנית החיסכון, אלה היו תומכים בגרסת הבנק לפירעון בסיום תקופה קצרה ולא כנטען על ידי התובעת. התובעת לא דיווחה על הכספים בהצהרות ההון של התא המשפחתי. בעלה וילדיה שידעו על הדברים, לטענתה, וכך גם רואה החשבון לא העידו, מבלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת. מכל האמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הבנק התרשל בפעולות שביצע בהעברת כספי התוכנית לחשבון העו"ש ופירעונם על ידי גורם שלישי שקיבל לטובתו שיק בנקאי. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה ולכן אני מורה על דחיית התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 68,609 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין. הסכום ישולם בתוך 30 ימים. זכות ערעור כחוק. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.