לפני כבוד השופט ערן זלר המאשימה המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה ע"י ב"כ עוה"ד דן ארטן נגד הנאשם איל ליפשיץ הכרעת דין רקע לנאשם ניתן דוח חניה בגין העמדת רכבו ברחוב הטחנה בבנימינה, במקום האסור לחניה על-פי תקנות התעבורה או על פי תמרור שהוצב כדין. הנאשם ביקש להישפט, ועל כן הוגש נגדו כתב אישום. בכתב האישום יוחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 4(ב) לחוק העזר לבנימינה גבעת עדה (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ו – 2005, אותה כנטען ביצע ביום 10.12.24, שעניינה, כפי שהובא בהמשך, הוא חניה בשוליה של דרך, בניגוד לתמרור שאסר זאת. הנאשם כפר באישום, ועל כן התקיים בתיק הליך שמיעת ראיות. דיון ההוכחות מטעם המאשימה העיד מר אלעד יפת, שבעת הרלוונטית היה פקח של הרשות המקומית, והוא זה שנתן את דוח החניה. בפרשת ההגנה העיד הנאשם. המאשימה הגישה את הדוח שכתב הפקח יחד עם תמונות שצילם (ת/1); צילום של התמרורים במקום (ת/2); ופרוטוקול של ועדת התמרור והתנועה מיום 18.9.22 (ת/3). הנאשם הגיש צילום אוויר בו ניתן לראות את המקום בו חנה ואת סביבת המקום (נ/1); מספר צילומים של המקום בו חנה הרכב (נ/2), ותמונות נוספות שצילם במקום (נ/3). עוד הוא הגיש אסופת מסמכים הכוללת צילומי אוויר נוספים, תשריט של השטח וכן העתק רישום מפנקס הזכויות המתייחס למקרקעין בהן עוברת הדרך (נ/4). עדות עד התביעה הפקח העיד כי נתן את הדוח משום שרכב הנאשם חנה בשולי הדרך ובניגוד לתמרור האוסר על חניה במקום. הוא אמר כי הגם שמדובר בדרך עפר עוברים במקום רכבים תפעוליים, כלים חקלאיים ומשאיות. בחקירה הנגדית אמר הפקח כי במקום תמיד חונים הרבה רכבים ועל כן הם מקבלים דוחות. עוד העיד, כי מדובר בדרך חקלאית והוא אינו יודע להשיב מה הרוחב הרשמי שלה. כשנשאל איך בנסיבות אלה יכול היה לקבוע כי רכבו של הנאשם חנה בשוליים של אותה דרך, השיב "רואים שזה שולי דרך", והוסיף כי שוליים נחשבים על פני ארבעה מטר בצידי הדרך. בהמשך אמר כי ברגע שחונים על השביל רכבים אז יש מצבים "שאפילו טרקטורון לא יכול לעבור". כשהנאשם התעקש איתו הכיצד הוא יכול היה לקבוע שהרכב חנה בשולי הדרך אם הוא אינו יודע מה אמור להיות רוחבה של הדרך, השיב: "... השביל שהוא ברור ואתה חונה בצד השביל הכי ברור". הנאשם עימת את העד עם כך שבצידי הדרך יש שדה, ושאל אותו אם מותר לחנות בשדה. העד השיב כי הוא לא מתעסק עם חניה בתוך השדה, והוסיף כי רכבו של הנאשם לא חנה בשדה. עדות הנאשם הנאשם העיד כי הגיע עם רכבו למקום בשעת בוקר, וזאת לאחר שבדק והבין כי המקום בו חנה הוא שטח פרטי. הוא תמך את טענתו בנסח רישום מקרקעין שהגיש (נ/4). הנאשם אישר כי ראה את התמרורים שבכניסה לדרך וכי הוא מכיר אותם, אך טען כי הוא לא חנה את רכבו על תוואי הדרך וגם לא בשולי הדרך, אלא "בחלק של השדות". הוא הוסיף בהקשר זה כי השביל הורחב הרבה מעבר לרוחב המקסימלי של דרך חקלאית כפי שקבוע בדין, ועל כן, לטענתו, הפקח התייחס למקום בו חנה כאל שולי דרך, למרות שהלכה למעשה מדובר בשדה. הוא הדגיש בעניין זה, כי רוחבה המקסימלי של הדרך הוא 17.6 מטר, במקום שרכבו עמד הרוחב הוא 12.2 מטרים, ולאחר שהדרך עוברת מתחת לגשר רוחבה מצטמצם כדי 3.1 מטרים בלבד. לדבריו, לא הוכח כי הוא חנה בשולי הדרך, שכן במקום בו חנה כלל אין דרך, בוודאי לא מוגדרת וברורה, וגם לא שולי דרך. בחקירתו הנגדית השיב הנאשם כי אינו זוכר מאיזה כיוון הוא נכנס עם רכבו לשביל באותו יום, אך אישר עם זאת כי הוא מכיר את התמרורים שנטען כי חנה בניגוד אליהם. סיכומי הצדדים התובע טען בסיכומיו כי יש להרשיע את הנאשם. הוא הפנה לחוק העזר וכן לתקנה 18 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961, טען כי הרשות רשאית להציב תמרור המתייחס לכל דרך שנמצאת בתחומה, גם אם מדובר בדרך העוברת בשטח פרטי ובכל מקום שיש לציבור זכות לעבור בו, וכן הפנה בעניין למספר פסקי דין. באשר לרוחב הדרך, טען כי ההגדרה שבדין אינה מגבילה את גודל המקום שלציבור יש זכות לעבור בו – במובן זה שאין הגבלה בהקשר זה על רוחב הדרך. הוא התייחס גם לאופן שבו מגדיר הדין שוליים של דרך, אך הטעים כי במקום בו חנה הנאשם אין משמעות לדברים, שכן כל המרחב משמש לתנועה, וכולו הוא בבחינת "דרך ושוליים". הנאשם טען בסיכומיו כי יש לזכותו, וזאת על יסוד מספר טענות שהיו בפיו. טענה אחת הייתה, כי בשל העובדה שהדרך עוברת בשטח פרטי הרי שאין לציבור זכות לעבור בה, ומכאן כי לא מדובר בדרך על-פי הגדרת הדין. הוא הדגיש בהקשר זה, כי חוק העזר לבנימינה- גבעת עדה מפנה להגדרת "דרך" שבפקודת התעבורה, המגדירה דרך כמקום שלציבור יש זכות לעבור בו, וטען כי היות ומדובר בדרך העוברת בשטח פרטי אין זכות מוקנית לציבור לעבור במקום. טענה נוספת הייתה כי וועדת התימרור, שמכוח החלטתה הוצבו התמרורים האוסרים על חניה במקום, אסרה על חניה בשוליה של דרך חקלאית, אולם התוכניות הרלוונטיות למקרקעין אינן כוללות ואינן מגדירות דרך חקלאית במקום. הוא טען בהקשר זה כי משעה שהתכניות אינן מגדירות במקום "דרך" וממילא גם אין כל הגדרה של רוחבה או של שוליה - הרי אדם סביר כלל לא יכול לדעת היכן מותר לו לחנות והיכן אסור. הנאשם הדגיש כי ממילא הוא חנה בשדות ולא בתחומה של הדרך או בשוליה. הנאשם הפנה בהקשר זה לתמונות שהגיש, הצביע על הבוץ שיש במקום ועל שרידיה של שלולית גדולה, טען כי הדברים מלמדים כי הוא חנה בשדה, והוסיף כי רחבת העפר הגדולה שבמקום נוצרה "מתנועה כבדה של רכבים במשך שנים שמסתובבים שם, וגם בהקמת הגשר, היו שם רכבים כבדים ... התאגדו שם, התארגנו שם, הסתובבו שם". הטעים כי מדובר בדרך חקלאית, והפנה בהקשר זה לפרוטוקול ועדת התימרור מיום 18.9.22 (ת/3) ולהחלטתה להציב תמרורים בכניסה לדרכים חקלאיות בכל מקום שנדרש לכך. הוא טען כי מבדיקה שערך עלה שרוחבה המקסימלי של דרך חקלאית הוא 6 מטרים ושוליה המקסימליים הם 2 מטרים. לדבריו, במקום בו חנה רוחבה של הדרך הוא למעלה מ- 17 מטרים, הרבה מעבר למה שמוגדר, ואף מטעם זה לא ניתן לומר שהוא חנה על הדרך או בשוליה, שכן רוחב הדרך, כפי שהוא אמור להיות, הסתיים הרבה יותר משני מטרים לפני המקום בו רכבו חנה, והמסקנה היא אפוא כי הוא חנה בשדה ולא בשולי הדרך. דיון והכרעה לא היה חולק בין הצדדים כי המקום בו חנה הנאשם את רכבו נמצא במקרקעין בבעלות פרטית. נראה שכך גם עולה מהעתק רישום מפנקס הזכויות אותו הגיש הנאשם (חלק מ- נ/4). אני דוחה את טענת הנאשם כי לא מדובר במקום שלציבור זכות להיכנס אליו, ועל כן הרשות אינה מוסמכת לאכוף את דיני החניה במקום. אפרט. על פי פסיקת בתי המשפט, גם שטח פרטי יכול לשמש רחוב או דרך, בתנאי שמדובר במקום פתוח שהציבור משתמש בו או רשאי להיכנס אליו, והוא יכול להתהלך בו ללא הפרעה; ובמקרה כזה הרשות רשאית להציב תמרורים שיגבילו תנועה וחניה, ורשאית לאכוף, בדרך של מתן דוחות, כל הפרעה אחרת לציבור המשתמשים, ולעתים אף של בעל המקרקעין עצמו (ראו: רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל (23.2.94); ע"פ (ת"א) 178/97 לינדה נ' מדינת ישראל (19.10.98); עפא (ת"א) 80082/02 חסין נ' מדינת ישראל (12.1.03) – פסקי דין אליה הפנתה המאשימה)). נפסק במפורש כי מקרקעין פרטיים שהציבור נוהג לעבור בהם ולעשות בהם שימוש, הם בבחינת "מקום ציבורי", על כן רשאית הרשות לאכוף בהם את חוקי העזר שלה; הובהר כי אין נפקא מינה אם מדובר ב- "רחוב" או "גן", ודי בכך שהמקום פתוח לתנועה חופשית של הציבור (ראו: רע"פ 4970/12 בן יקר נ' עיריית תל אביב – יפו (28.6.12)). אף נפסק פרטנית, כי פקח של העירייה הוא בעל סמכות ברורה לאכוף עבירות חניה בכל מקום בשטח השיפוט של הרשות, העונה על הגדרה של דרך לפי הגדרות פקודת התעבורה, ושבו יש לציבור זכות לעבור והוא משמש כלי רכב (עפמק (נצ') 46305-01-26 אלסייד עלי נ' עיריית נוף הגליל (15.2.26)). במקרה שלפניי אין כל ספק כי במקום עוברת דרך המשמשת את הציבור באופן תדיר. כך עלה במפורש מעדות הפקח, שלדבריו הדרך משמשת למעבר "רכבים תפעוליים, טרקטורים, קומביינים, משאיות"; כך עלה גם מדברי הנאשם עצמו, וכך גם עולה בבירור מהתמונות השונות שהוגשו לעיוני, מהן בהחלט ניתן להתרשם כי מדובר בשביל בין שדות – שהוא פתוח לציבור, ונעים בו רכבים באופן קבוע. בנסיבות אלה, ובשים לב לפסיקת בתי המשפט – הרשות בהחלט מוסמכת לאכוף את חוקי העזר שלה גם בשטח זה, והפקח היה מוסמך לתת דוח חניה לנאשם. אני דוחה את טענת הנאשם כי מאחר והתכניות החלות על המקרקעין אינן כוללות "דרך" הרי שהרשות אינה יכולה להטיל קנס על מי שחונה במקום. נדחית גם טענתו כי הסעיף בו הואשם אינו מכסה את העבירה המיוחסת לו, שכן מדובר בדרך חקלאית וחוק העזר ופקודת התעבורה אליה מפנה החוק אינם מתייחסים לדרך חקלאית. הגדרת המונח "דרך" בפקודת התעבורה [נוסח חדש], אליה מפנה חוק עזר לבנימינה –גבעת עדה (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ו – 2005, היא כלהלן: "דרך" - לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם" על פי הגדרת החוק אין אפוא כל משמעות לשאלה אם מדובר ב- "רחוב", "מעבר", "סמטה", וגם לא אם ענייננו ב- "דרך רגילה" או "דרך חקלאית", אלא אך בשאלה אם לציבור יש זכות לעבור במקום. אעיר כי גם בפסיקה נקבע שלא ניתן בדיוק להצביע על ההבדל בין "דרך" ל- "דרך חקלאית", כאשר מכל מקום "דרך חקלאית" היא בוודאי "דרך" (ראו למשל: בג"ץ 10/00 עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה ואח' (25.11.01)). אין כל משמעות להגדרה הרשמית של המקרקעין או של המקום המסוים בו נעברה עבירה בניגוד לחוק העזר, וגם לא לשאלה אם הרשות תכננה לסלול במקום דרך או אם ועדת התמרור התייחסה למקום כאל "דרך חקלאית" או הכתירה את הדרך בכותרת אחרת. הדבר היחיד ממנו נגזרת סמכותה של הרשות לאכוף את הדין במקום - הפסיקה בעניין ברורה - הוא המענה לשאלה אם מדובר באזור פתוח, שהציבור משתמש בו או רשאי להיכנס אליו, והוא יכול להתהלך בו ללא הפרעה. זה בהחלט המקרה שלפניי. הנאשם טען כי דרך חקלאית צריכה להיות ברוחב מוגדר, ומשכך, העובדה שחנה במקום בו רוחבה עולה בהרבה על "הרוחב התקני" מלמדת כי הוא לא חנה על הדרך או בשוליה – דבר שצריך להביא לזיכויו. הטענה נדחית. אין בדין הגדרה מה צריכה להיות רוחבה של דרך חקלאית. נקבע לא אחת כי רוחב של דרך המשמשת לחקלאות נקבע לפי התכניות, אם קיימות כאלה, או לפי השימושים בפועל, וכן בהתאם לצרכים והנסיבות הקונקרטיות במקום - ואין כל תקרה סטטוטורית הקובעת רוחב מקסימלי (ראו: תא (מרכז) 32189-08-11 חברת אגודת החקלאים ראשון לציון נ' נתיבי ישראל (17.3.15) – ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה: ע"א 3437/15 חברת אגודת החקלאים נ' נתיבי ישראל (28.3.16); וכן ראו והשוו: עתמ (ב"ש) 31454-10-25 נגדי נ' ראש הועדה המחוזית דרום (10.2.26); תא (ראשל"צ) 8978-07-18 מושב מלילות נ' רכבת ישראל (18.3.21)). התמונות שצולמו במקום וצילומי האוויר שהוגשו מלמדים כי תוואי השביל או "הדרך החקלאית" מושא הדיון, הוא ברור לחלוטין ומובהק. מדובר בדרך חולית כבושה שגבולותיה ברורים. מצידה האחד שדה בור שהוא בפירוש אינו חלק מהדרך, ומצידה האחר תלולית חול מכוסה עשבייה (בחלק הקרוב יותר לכיכר התנועה) וכן שיחים ועצים, שמהווים אף הם "גבול טבעי" לנתיבה של הדרך. לא התרשמתי כלל וכלל כי רוחבה של הדרך הוא בלתי סביר או כי "...הרחיבו את השביל עד להיקפים של אוטוסטרדות" כדברי הנאשם בדיון; להיפך – דומני כי מדובר ברוחב דרך שמתאים למעבר משאיות, קומביינים וכלים חקלאיים אחרים, כפי שעוברים מעת לעת במקום, כדברי הפקח - שאותם אני מוצא מהימנים. בניגוד לאשר עולה מטענות הנאשם, אני סבור כי אין כל "טשטוש" בין תוואי הדרך לשדה החקלאי שצמוד אליה. לא ניתן לטעות בדברים, ועל כן גם קשה לטעון, לשון המעטה, כי מי שחנה על הדרך או בשוליה - הרי שהלכה למעשה הוא חנה בתוך השדה. מהתמונה שצילם הפקח כשנתן את דוח החניה לרכב הנאשם (הצילום התחתון ב- ת/1) ניתן לראות בבירור כי רכב הוולוו של הנאשם חונה ברובו על תוואי הדרך; ליתר דיוק, כשני שליש מרוחב הרכב נמצאים על תוואי הדרך ממש, ואילו השליש שנותר – קרי שני הגלגלים הימניים שלו ועוד כחצי מטר או מעט יותר מרוחב הרכב – נמצאים בשטח של השדה הסמוך. הדבר נתמך גם בעדות הפקח וכן ב- נ/1, צילום אוויר, שעליו סימן הפקח את המקום בו חנה הרכב. רכבו של הנאשם חנה אפוא במנוגד לשני התמרורים שניצבים בכניסה לדרך, המורים: "אסורה החניה בשוליים משני צידי הדרך" (ראו את הצילום שבעמ' 2 ב- ת/1, והתמונה שב- ת/2). ומאליו מובן כי אם החניה אסורה "בשוליים", היא ממילא אסורה גם על הדרך עצמה. הנאשם נאחז כמוצא שלל רב בתמונות שב- נ/2, בהן ניתן לראות שרידים של שלולית, כמו גם באלה שב- נ/3 בהן גם ניתן לראות שרידי שלולית ובוץ, הפעם לצד רכב אחר שחונה במקום. לטענת הנאשם, השלולית היא בוודאי אינה חלק מהדרך, ולטענתו התמונות הללו מוכיחות כי רכבו לא חנה על הדרך וגם לא בשוליה, אלא בשדה הסמוך. אני דוחה את הטענות. ראשית, הצילום ב-ת/1, בו מתועדת עבירת החניה, מלמד כמבואר מעלה, בבירור, כי רכב הנאשם חנה ברובו על תוואי הדרך, דבר שגם נתמך כאמור בעדות הפקח ובסימון שסימן על גבי נ/1. שנית, בצילום שב- ת/1 ניתן להבחין כי כשניים או שלושה מטרים מאחורי רכבו של הנאשם, באמצע השביל, יש שקע כלשהו - שגודלו להערכתי כ- 2X3 מ"ר או אפילו יותר, אשר גוון האדמה בו מעט שונה. ניתן בהחלט להניח כי מדובר במה שהיה בעבר שלולית. ובכן, ואומר זאת בעדינות, העובדה שבמרכזה של דרך חקלאית חולית שעוברת בין שדות קיימת גם שלולית (או לפחות הייתה קיימת) אינה משנה את מהותה של הדרך, ובוודאי אינה מלמדת כי היכן שהייתה קיימת השלולית אין דרך. הצילום ב- ת/1 מדבר בעד עצמו, ועולה ממנו בבירור כי נתיב הדרך החקלאית עובר על אותו כתם חול, אשר בהחלט ייתכן שכדרך הטבע ועונות השנה – עבר "הסבה" משלולית שבאמצע הדרך החקלאית לשקע יבש. שלישית, בחנתי בדקדקנות את התמונות שהגיש הנאשם (נ/2 ו- נ/3) ומצאתי כי הגם שהן מתעדות שרידי שלולית כלשהי, ואף שרידים טריים של בוץ כהה במקום סמוך, לא מדובר באותה "שלולית" שבסמוך לה חנה רכב הנאשם כשקיבל את הדוח; מה גם שהרכב האחר (טויוטה) אשר נראה בתמונות ב- נ/3, חונה במקום אחר ובזווית אחרת (בניצב לשביל ולא במקביל לו), ואף במרחק רב יותר מהשביל מאשר חנה רכב הוולוו של הנאשם (שחנה עליו). אעיר בשולי הדברים, כי גם מדבריו של מר יפת, הפקח, אשר עומת בחקירתו הנגדית עם התמונות, עולה כי לא מדובר באותו מקום, ולאחר שבחנתי את התמונות והתרשמתי מהן – אני בהחלט מקבל את דבריו. איני קובע כמובן מסמרות בשאלה אם רכב הטויוטה הלבן הנראה ב- נ/3 (שלהבנתי הוא רכב אחר של הנאשם) חונה במקום בניגוד לתמרור או שמא הוא חונה כדין, ואיני נדרש כלל לדברים. אעיר רק, כי מדובר כאמור ברכב אחר שחונה אמנם אף הוא בסמוך לשביל, אך במקום אחר, בזווית שונה ולכאורה אף במרחק רב יותר מהשביל מאשר חנה רכב הנאשם שלו ניתן הדוח. נוכח כל האמור, ולאחר שדחיתי לגופן את טענות ההגנה של הנאשם, אני קובע כי הנאשם חנה את רכבו במקום בניגוד לתמרורים, שכן חלקו העיקרי של הרכב חנה על הדרך החקלאית ממש. המאשימה הוכיחה אפוא את אשמת הנאשם על-פי הנדרש ממנה בדין הפלילי, ועל-כן אני מרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו.
ניתנה היום, ו' חשוון תשפ"ז, 17 אוקטובר 2026.