פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט ערן זלר
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
אוס גאנם
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 22 אוקטובר 2026, י"א חשוון תשפ"ז גזר דין רקע הנאשם, יליד 1980 - תושב איו"ש שאינו מחזיק היום בהיתר כניסה לישראל - הודה והורשע בכתב אישום מתוקן בעבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, על פי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952. בעת הסעת השוהה הבלתי חוקי, הנאשם שהה בישראל על-פי היתר כדין שבו הוא אחז. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 20.5.25 בשעה 16:47 לערך, הסיע הנאשם ברכב בו נהג, תושב יהודה ושומרון ששהייתו בישראל טעונה היתר כדין. השוהה הבלתי חוקי לא היה בעל היתר להיכנס לישראל, והנאשם היה מודע לכך כי הוא שוהה בישראל שלא כדין. הנאשם הסיע את השב"ח באזור התעשייה הדרומי בבאקה אל-גרביה, נסיעה קצרה – עד שנעצר על ידי שוטרים. הסנגור ביקש לשלוח את הנאשם לשירות המבחן על מנת שיגובש תסקיר על אודותיו. הוא נימק את הדברים בכך שהנאשם נמצא בהליך של איחוד משפחות, חי בישראל, ולכן הלכה למעשה הסטטוס שלו הוא של תושב ישראל. הוא אף ביקש ששירות המבחן יתייחס גם לאפשרות שלא להרשיע את הנאשם בדין. המאשימה לא התנגדה לשליחת הנאשם לשירות המבחן, אך ציינה כי לא תהיה כפופה לאמור בתסקיר, ומראש הודיעה כי עמדתה היא להרשעה ולמאסר בפועל. שירות המבחן הגיש תסקיר מפורט. במעלה הדרך, הנאשם נשלח גם לממונה על עבודות השירות, אשר מצא כי הנאשם כשיר לרצות מאסר בעבודות שירות. תסקיר שירות המבחן על פי התסקיר, הנאשם יליד טול כרם והוא גדל במשפחה שמצבה הכלכלי ירוד. הנאשם אב לארבעה ילדים, הוא מתגורר עם משפחתו בענאתה החדשה, אינו עובד, ומתקיים מקצבת נכות המגיעה לבתו - שהיא בעלת צרכים מיוחדים ומתמודדת עם תסמונת דאון. מגיל 14 עבד הנאשם בחקלאות. כיום הוא אינו עובד, שכן לדבריו, בשל מעורבותו בתיק נשללה ממנו האפשרות לעבוד בישראל כפי שנהג לעשות בעבר. הוא ציין כי הדבר גם פגע בהליך איחוד המשפחות שהתקיים טרם שביצע את העבירה. הוא ציין בהקשר זה, כי אשתו היא משכונת בית צפאפה בירושלים, בעבר הם עברו להתגורר יחד בשטחי ישראל, זאת במקביל להליך של איחוד משפחות שקיים בעניינם מזה שנים, ואשר מכוחו ניתנו לו היתרי לעבוד בשטח ישראל. בהתייחסו לעבירה הנאשם מסר כי אדם שהוא אינו מכיר ביקש ממנו להסיע אותו. לדבריו, הוא לא ידע כי אותו אדם הוא שוהה בלתי חוקי, והוסיף כי הוא כלל לא התחיל בנסיעה ולמעשה הוא לא הספיק לאשר לאותו אדם לעלות לרכב ולנסוע איתו. הנאשם ציין כי הוא מבין את חומרת העבירה של הסעת שבחים, ואם היה מודע לכך כי אותו אדם הוא שוהה בלתי חוקי – לא היה מסתכן בביצוע העבירה. לדבריו של הנאשם בשירות המבחן – מדובר בטעות אליה נקלע. שירות המבחן התרשם כי הנאשם עסוק בהשלכות ההליך הפלילי על חייו, בעיקר בכל הקשור להליך איחוד המשפחות, וכן התרשם נוקט בצמצום וטשטוש התנהלותו. צוין עם זאת, כי הנאשם ביטא חרטה על מעורבותו בעבירה. שירות המבחן המליץ להטיל על הנאשם ענישה מוחשית מציבת גבולות ברורים, אשר תהווה עבורו גורם מרתיע לעתיד. באשר לשאלת ההרשעה בדין, צוין בתסקיר כי לדברי הנאשם היה והוא יורשע הדבר יפגע בפרנסתו, זאת בהקשר של פגיעה בהליך איחוד המשפחות ואפשרויות התעסוקה שלו בשטח ישראל. עם זאת, שירות המבחן ציין כי הנאשם לא הציג מסמכים רלוונטיים התומכים בטענותיו, למעט מסמך משנת 2021 של רשות האוכלוסין וההגירה, שאינו בתוקף. נוכח האמור, שירות המבחן מצא כי אין בידו להעריך פגיעה קונקרטית בנאשם, ועל כן הוא לא בא בהמלצה לאי הרשעה. טיעוני הצדדים המאשימה באת כוח המאשימה טענה כי הנאשם אינו עומד בקריטריונים המאפשרים אי הרשעה, דבר שממילא שירות המבחן לא המליץ עליו. היא הוסיפה כי לעבירה בה הורשע הנאשם נודעת חומרה רבה, המחוקק ביקש להחמיר עם המורשעים בעבירה, ועל כן האינטרס הציבורי בהרשעה הוא גבוה ואינו מאפשר לסיים את התיק ללא הרשעה. התובעת עמדה עוד על חומרת מעשהו של הנאשם, על הערכים המוגנים בהם פגע, ועל הפוטנציאל לפגיעה חמורה בביטחון תושבי המדינה, בשל הסיכון הביטחוני הטמון בשוהים בלתי חוקיים. היא הוסיפה כי לא בכדי בחר המחוקק להחמיר בעונש המוטל על מסיעי שבחים, והפנתה בעניין לתיקון 38 לחוק הכניסה לישראל. היא הטעימה עוד, כי הנאשם הסיע אמנם את השבח מרחק קצר, אך זאת רק בשל העובדה כי הוא נעצר מייד על ידי המשטרה, שאם לא כן הנסיעה הייתה ממשיכה. היא טענה כי מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה צריך להיות 4 – 12 חודשי מאסר, והיא הפנתה לפסיקה התומכת לשיטתה בעמדה שהציגה. בשאר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, הפנתה לגילו של הנאשם ולכך שהוא נעדר הרשעות קודמות. עוד היא הפנתה לתסקיר שירות המבחן, וטענה כי עולה ממנו שהנאשם כלל אינו לוקח אחריות על העבירה, עסוק בהשלכות של ההליך הפלילי על חייו, ומצמצם מהתנהלותו. וכן הדגישה את המלצת שירות המבחן להטיל על הנאשם ענישה מוחשית ומציבת גבולות. באת כוח המאשימה ביקשה בסוף דבריה, להטיל על הנאשם עונש מאסר ברף הבינוני תחתון של מתחם העונש ההולם לו טענה, אשר ניתן יהיה לרצותו בדרך של עבודות שירות. עוד ביקשה לגזור על הנאשם מאסר על תנאי, קנס, פסילת רשיון נהיגה בפועל ועל תנאי, והתחייבות כספית. ההגנה הסנגור טען בהרחבה כי יש מקום לבטל את הרשעתו של הנאשם, ולסיים את ההליך באי הרשעה. הוא נימק את עתירתו הן בנסיבותיו האישיות של הנאשם, שאת חלקם גיבה במסמכים רבים שהגיש, הן בהמלצת שירות המבחן, והן בנסיבות המינוריות לשיטתו בהן בוצעה העבירה, ובעיקר תמך את טענתו בכך שהנאשם נמצא בהליך של איחוד משפחות עם אשתו הישראלית, ואם יורשע בדין הדבר יסכל את ההליך ולא יאפשר לו להתאחד איתה. לחילופין טען, כי אם בית המשפט לא יקבל את העתירה לאי הרשעה, יש לגזור על הנאשם מאסר לריצוי בעבודות שירות. עניין שאותו נימק בענישה הנוהגת לסוג זה של עבירות ובכך שהדין מאפשר לגזור מאסר לריצוי בעבודות שירות גם למי שאינו אזרח ישראלי. הנאשם הנאשם בדברו האחרון אמר כי הוא עשה טעות גדולה והתנהג בטיפשות. הוא הטעים כי מימיו לא ביצע עבירה וציין כי הוא בעל משפחה גדולה כאשר אחת מבנותיו היא בעלת צרכים מיוחדים, והוא מטפל בה כל הזמן ולוקח אותה לרופאים. הוא הזכיר עוד את הליך איחוד המשפחות שתלוי ועומד ואת חששו כי הרשעתו תסכל את ההליך. דיון והכרעה עתירת ההגנה לביטול ההרשעה סמכותו של בית המשפט שלא להרשיע נאשם, מהווה את החריג לכלל, לפיו נאשם אשר הוכח כי ביצע עבירה - יורשע בה. הימנעות מהרשעה תהיה במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם עשוי להיווצר פער ממשי ובלתי נסבל בין הפגיעה שתיגרם לנאשם בשל הרשעתו, לבין התועלת שתצמח לאינטרס הציבורי כתוצאה ממנה (ראו: ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07)). על פי הפסיקה ניתן כחריג להימנע מהרשעת נאשם כשמתקיימים שני תנאים מצטברים. האחד הוא כי ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. האחר הוא כי סוג העבירה מאפשר לסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה - מבלי שהדבר יפגע בשיקולי הענישה האחרים, ובאינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (21.8.97)). בפסיקה אף נקבעו מבחני עזר ליישום נכון של ההלכה וצוינו מספר גורמים המהווים בעיקרם חלק משיקולי שיקום, אשר מקובל שיש להביאם בחשבון כשנשקלת שאלת אי ההרשעה בדין: האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה; חומרת העבירה ונסיבותיה; מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה לאלה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; האם ביצוע העבירה משקף דפוס של התנהגות כרונית של הנאשם; יחסו של הנאשם לעבירה, האם הוא נוטל עליה אחריות ומתחרט; משמעות ההרשעה על דימויו העצמי; השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו (ראו למשל: ע"פ 5985/13 אבן נ' מדינת ישראל (2.4.14)). במעלה הדרך נקבע פעמים רבות כי באשר לתנאי הראשון – תנאי השיקום, על הנאשם להרים את הנטל להוכיח כי הרשעה תפגע בשיקומו. עליו להצביע על נזק מוחשי וקונקרטי בסיכוייו להשתקם, ולבסס את הדברים על ידי הנחת תשתית ראייתית משכנעת (ראו: עפ"ג (חי') 44030-02-22 מדינת ישראל נ' בכרי (7.7.22)). דומני כי סוג העבירה בה הורשע הנאשם מקשה מאוד, וזו לשון המעטה לבטל את הרשעתו ולסיים את ההליך ללא הרשעה. הדבר נטוע בחומרת העבירה שעניינה הסעת שוהה בלתי חוקי ובפוטנציאל הרב הטמון בה לפגיעה בציבור. לא בכדי נפסק כי בעבירה מסוג זה לא ניתן לסיים את ההליך ללא הרשעה (ראו למשל: רע"פ 1119/18 חסן נ' מדינת ישראל (9.5.18)). בא כוח הנאשם הפנה למקרה שעסק בנאשם אשר שהה בישראל מכוח אשרה של איחוד משפחות, והעסיק שב"ח, ועניינו הסתיים ללא הרשעה (ת"פ (ב"ש) 37741-11-09 מדינת ישראל נ' מוחמד (8.7.12); למקרה נוסף שבו שב"ח הורשע בהסעת שני שבחים אחרים, אולם בשל נזק בלתי הפיך שהיה צפוי לו - שלא יותר לו לשהות בתחומי המדינה עם אשתו וארבעת ילדיו, קיבלה המדינה את המלצת בית המשפט וההרשעה בוטלה (עפ"ג (מרכז) 8906-01-11 ג'אבר נ' מדינת ישראל (8.2.11)); הוא הפנה גם למקרה שבו בוטלה הרשעתו של שב"ח שנכנס לישראל שלא כדין ובתוך כך נהג ברכב ללא פוליסת ביטוח ת"פ (ק"ג) 19207-02-14 מדינת ישראל נ' טל (3.5.17); וכן הפנה לת"פ (ת"א) 33532-03-13 מדינת ישראל נ' פלוני (5.2.19) שבו שב"ח ששהה בישראל שלא כדין והזדהה בפני שוטר כאדם אחר, עניינו הסתיים ללא הרשעה; וכן הפנה למקרה שבו אזרח ישראלי הסיע ברכבו שני שבחים והאישום שהוגש נגדו הסתיים ללא הרשעה (ת"פ (כ"ס) 33190-05-19 מדינת ישראל נ' מנסור (23.6.20)). אף מבלי לאבחן את המקרים הללו לגופם מהמקרה שלפניי, ובהחלט ניתן לעשות זאת, דומני כי לא ניתן לגזור מהם גזירה שווה לעניינו של הנאשם. מדובר בפסקי דין שניתנו לפני זמן רב, הרבה לפני שתיקון 38 לחוק הכניסה לישראל בא לעולם, ושנים (ואף שנים רבות) לפני זוועות 7.10.23 וטרם אירועי הלחימה והמתח הביטחוני הממשי של השנים האחרונות. דומני כי בחירתו של הנאשם לעבור את העבירה דווקא בתקופה זו, כשלעצמה יוצרת רף חומרה שאין להקל בה ראש, אשר בוודאי אינו מאפשר לבטל את הרשעתו, וכך גם באשר לבחירתו לעבור עבירה כשהוא עצמו נמצא בישראל מכח היתר זמני. אני בהחלט סבור כי אירועי השנים האחרונות, תיקוני החקיקה הרלוונטיים, דבריו המפורשים של המחוקק, ופסיקת בתי המשפט שהביאה להחמרה ממשית בענישה – מלמדים כולם כי האינטרס הציבורי להרשיע בעבירות כגון דא, גובר בקלות כמעט על כל אינטרס פרטי של נאשם שלא להיות מורשע. ההגנה התמקדה בטענה כי הרשעת הנאשם עלולה לסכל את הליך איחוד המשפחות שבו הוא נמצא ולמעשה תסתום את הגולל על האפשרות שלו לאיחוד משפחות. הסנגור הפנה לפסקי דין שמהם עולה לטענתו כי מי שנמצא בהליך של איחוד משפחות ומבצע עבירה, יש לשקול שלא להרשיע אותו על מנת שלא לפגוע בהליך. על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952, מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה, הוא אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל. כניסתו לשטח המדינה וישיבתו בה מותנים ברישיון שניתן להעניק לו בהתאם להוראות החוק. שיקול הדעת לאפשר לתושב האזור "איחוד משפחות" ולהעניק לו בהתאמה היתר מתאים, מסור לשר הפנים או למי שהוסמך על ידו, ומדובר בשיקול דעת רחב (ראו למשל: בג"ץ 431/89 קנדל נ' שר הפנים (3.9.92); עעמ 61516-02-25 אלרבאיעה נ' שר הפנים (26.3.25)). מעבר לכך שבית משפט זה אינו אמור להחליף את שיקול הדעת המסור לגורמים המוסמכים, ואין בידי לקבוע, כי הנאשם זכאי לקבל היתר כניסה לישראל וגם לא כי אין להרשיעו כדי שיוכל לקבל היתר כאמור. משעה ששיקול הדעת למתן היתר או שלילתו מסור לגורמי המקצוע שהוסמכו לכך בחוק, יש להותיר את ההכרעה בידם, ולהימנע מלהתוות אותה מראש בדרך של סיום הליך פלילי ללא הרשעה – עניין שתהיה בו מלאכותיות והוא ממילא יעמוד גם בניגוד לרצון המחוקק (לעניין הותרת שיקול הדעת לגורמים המוסמכים ראו והשוו: רע"פ 1746/18 פלהיימר נ' מדינת ישראל (26.4.18); רע"פ 3224/19 אביב נ' מדינת ישראל, פסקאות 10 – 12 (28.5.19); רע"פ 6117/23 אפרים נוה נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (2.5.24)). הנאשם לא הצליח אפוא להרים את הנטל ולהראות כי הרשעה תפגע בשיקומו; הפגיעה לה הוא טוען היא רחוקה, בוודאי אינה קונקרטית ולא עומדת בקנה אחד עם הכלל כי הימנעות ממנה היא החריג (רע"פ 3589/14 לוזון נ' מדינת ישראל (10.6.14)). מה גם שטענה כללית ותיאורטית אינה יכולה להוות אדן איתן דיו כדי לבסס עליו את התנאי הנדרש של פגיעה בשיקום (ראו: רע"פ 1240/19 לוי נ' מדינת ישראל (24.3.19). לאור כל האמור איני מוצא לבטל את הרשעת הנאשם. קביעת מתחם העונש ההולם הערכים המוגנים העבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים פוגעת בביטחון המדינה ובזכותה לקבוע את זהות הבאים בשעריה, ויוצרת פוטנציאל סיכון ממשי לכך שהשוהים הבלתי חוקיים יבצעו עבירות ביטחוניות ואחרות בתוך תחומי ישראל. הסיכונים האינהרנטיים הנובעים מעצם שהייתם בישראל של שוהים בלתי חוקיים, מתעצמים ומקבלים משנה תוקף כל אימת שהמצב הביטחוני מידרדר ופיגועי הטרור מתעצמים. נסיבות ביצוע העבירה ומידת הפגיעה בערכים המוגנים הנאשם ביצע את העבירה בתקופת חירום. עם זאת, הוא הסיע את השוהה הבלתי חוקי פעם אחת בלבד, והייתה זו נסיעה קצרה באזור התעשייה של כפר קרע; זאת להבדיל מנסיעות ממושכות, בוודאי אם הן מתבצעות עבור תשלום, או מהסעות שמתאפיינות באיסוף שבחים סמוך לגדר והסעתם אל לב ערי ישראל. על כן אני סבור כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא נמוכה יחסית. איני יכול לקבל את טענת הנאשם בשירות המבחן כי הוא כלל לא היה מודע להיותו של המוסע שב"ח, וגם לא לטענה המובלעת של הסנגור לפיה מייד עם עליית השב"ח לרכב השוטרים עצרו אותם. המסגרת העובדתית עליה נסמך בית המשפט היא זו המתוארת בכתב האישום המתוקן, שבו הודה הנאשם, ולא על אמירות מתגוננות שלו בשירות המבחן, אשר ההתרשמות מהן הייתה של צמצום וטשטוש מעשיו. הנאשם ממילא לא ביקש לחזור בו מהודאתו. גם דו"ח הפעולה של השוטרים אותו הגיש הסנגור בטיעונים לעונש (נ/3) אינו משנה את המסגרת העובדתית של כתב האישום, שככלל אין לכרסם בה על דרך של הצגת ראיות לאחר שהנאשם הודה באישום; וגם לגוף הדברים, דוח הפעולה המשטרתי מלמד כי השוטרים ראו את הנאשם והשב"ח עולים לרכב, ולאחר מכן התקרבו אליהם ועצרו אותם, ואין ללמוד ממנו כי הנאשם לא נסע ברכב נסיעה קצרה כשהשבח איתו, כמתואר בכתב האישום המתוקן. מדיניות הענישה בפסיקה ענפה במהלך השנים הודגשה חומרתן של עבירות כגון דא, זאת נוכח הסכנה הנשקפת מהשב"חים לשלום הציבור. נקבע כי הענישה הראויה למי שעברו את העבירות צריכה להיות מחמירה, ובמקרים רבים אף לנטות לעבר מאסר בפועל, בוודאי בצוק העיתים ועל רקע התעצמות אירועי טרור; זאת בכפוף כמובן לבחינת הנסיבות הפרטניות המיוחדות של כל מקרה ושל כל נאשם והותרת שיקול הדעת לערכאה הדיונית לגזור את הדין בהתחשב בנסיבות (רע"פ 5198/01 חט'יב נ' מדינת ישראל (18.10.01); רע"פ 7544/05 שאולוב נ' מדינת ישראל (26.12.05); רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (12.2.06); רע"פ 6217/05 חג'אג נ' מדינת ישראל (4.9.06)). עיון בפסיקה מלמד כי במקרים דומים, על פי רוב חמורים יותר מהמקרה שלפני – בין בשל נסיבות ההסעה ובין בשל נסיבות הנאשם - נגזרו בדרך כלל עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות; אם כי במקרים רבים, זאת בעיקר טרם המלחמה, הוטלו גם עונשים שלא כללו כל רכיב של מאסר. במסגרת תיקון מספר 38 לחוק הכניסה לישראל (8.4.24) הרחיב המחוקק והחמיר את סל הענישה על המורשעים בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, העסקתם והלנתם. בכך אמר המחוקק את דברו כי מי שמסיעים ומעסיקים את השוהים הבלתי חוקיים ומאפשרים להם לנוע בחופשיות בתוך שטח המדינה, נותנים את ידם לביצוע העבירות ומרימים תרומה לסיכון הביטחוני האינהרנטי הנשקף משהותם של השבחים בישראל, ועל כן הם חלק בלתי נפרד מהסיכון הביטחוני שהשבחים יוצרים. על כן מצא המחוקק להחמיר בעונשם, ולמעשה נתן בכך ביטוי לפסיקת בתי המשפט בה צוין כי מחוללי הסיכון הביטחוני הנובע מהשוהים הבלתי חוקיים, הם המסיעים, המעסיקים והמלינים - מחטיאי הרבים. בקביעת מתחם העונש ההולם יש להביא לידי ביטוי את רצון המחוקק. להלן מספר דוגמאות מהפסיקה. עפ"ג (מרכז) 62332-06-24 קשקוש נ' מדינת ישראל (3.11.24). המערער הורשע בהסעת 2 שוהים בלתי חוקיים בטייבה, תמורת 50 ₪. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם של 3 – 15 חודשי מאסר, וגזר 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס 5,000 ₪ ופסילת רשיון נהיגה על תנאי. בית המשפט המחוזי קיבל בהסכמת הצדדים את ערעור המערער, והפחית את עונשו ל- 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. עפ"ג (מרכז) 62378-06-24 מוצטפא נ' מדינת ישראל (23.9.24). המערער הסיע ברכבו, פעם אחת, לאחר פרוץ המלחמה (טרם תיקון 38) שלושה שוהים בלתי חוקיים. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם של 3 – 15 חודשי מאסר, וגזר על הנאשם 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס 7,500 ₪. ערעורו נדחה. עפ"ג (י-ם) 56189-04-24 שוויקי נ' מדינת ישראל (10.7.24). המערער הודה והורשע בכך שהסיע ברכבו תושב שטחים שלא החזיק בהיתר כניסה לישראל. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם הנע בין מספר חודשי מאסר בעבודות שירות לשנת מאסר בפועל, לצד מאסר מותנה, קנס ובמקרים מתאימים פסילת רישיון נהיגה. בשים לב לעברו הפלילי המכביד של המערער בעבירות רלוונטיות, ובתסקיר לא חיובי שהוגש בעניינו, גזר עליו בית המשפט 8 חודשי מאסר בפועל, הפעיל במצטבר מאסר על תנאי בן שלושה חודשים, וכן הטיל עליו מאסר על תנאי, קנס 200 ₪ והתחייבות להימנע מעבירה. בית המשפט המחוזי מצא כי המאסר על תנאי שהופעל לא היה בר הפעלה ולכן ביטל אותו, אך לא מצא להתערב ביתר רכיבי העונש. ע"פ (חיפה) 2789-05-21 אבו טועמה נ' מדינת ישראל (15.7.21). המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בהסעה של שני שוהים בלתי חוקיים. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם שמתחיל מרף תחתון של מאסר על תנאי, וגזר עליו מאסר על תנאי ושל"צ של 120 שעות. ערעורו לבית המשפט המחוזי על עצם ההרשעה נדחה, וערכאת הערעור ציינה כי העונש שהוטל עליו הוא קל. עפ"ג (חיפה) 68583-12-21 ביאדסה נ' מדינת ישראל (24.2.22). המערער הודה והורשע בעבירות של הסעת שב"ח והעסקתו בחנות בהקמה, כמו גם בעבירות נהיגה בזמן פסילה ללא רשיון וללא ביטוח ובית משפט השלום גזר עליו מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וצו מבחן. ערעור שהגיש ובו עתר לבטל את הרשעתו נדחה. ת"פ (חדרה) 71095-08-24 מדינת ישראל נ' מרעי (1.2.26). נאשם הודה והורשע בהסעת שני שבחים בתוך כפר קרע. בית משפט זה קבע מתחם עונש הולם שנע בין 3 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועד ל- 11 חודשי מאסר בפועל, וגזר על הנאשם 3 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס 3,000 ₪ והתחייבות כספית. ת"פ (ב"ש) 70099-01-25 מדינת ישראל נ' עספור (23.10.25). נאשם הודה והורשע בכך שהסיע שני שוהים בלתי חוקיים, באופקים. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם של 4 - 14 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים, וגזר על הנאשם 4 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, פסילת רשיון נהיגה על תנאי וקנס 5,000 ₪. ת"פ (חיפה) 45419-01-25 מדינת ישראל נ' בכר (6.5.25). נאשם הודה והורשע בכך שהסיע שני שבחים בסמוך למחלף עתלית. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם שנע בין מספר חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות ועד 12 חודשי מאסר בפועל, וגזר על הנאשם, ששירות המבחן המליץ בעניינו על עונש שיקומי ומקל, 3 חודשי עבודות שירות, קנס 5,000 ₪, חודשיים פסילת רשיון נהיגה בפועל וחודשיים על תנאי. ת"פ (י-ם) 42639-01-25 מדינת ישראל נ' מנאצרה (24.3.25). נאשם הודה והורשע בכך שהסיע שוהה בלתי חוקי מכיוון פתח תקווה לכיוון ירושלים. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם של 5 – 18 חודשי מאסר בפועל, וגזר על הנאשם, שהורשע זמן קודם לכן בעבירה אחרת מחוק הכניסה לישראל, 5 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס 3,500 ₪, פסילה של חודשיים מלהחזיק ברשיון נהיגה ופסילה על תנאי. ת"פ (חיפה) 46598-11-24 מדינת ישראל נ' אבו סראיא (16.11.25). נאשם הודה והורשע בכך כי הסיע, בתוך חיפה, יחד עם אחר, שוהה בלתי חוקי שאיתו הייתה להם היכרות מוקדמת. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם של בין מספר חודשים ועד 18 חודשי מאסר, וגזר על הנאשם 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס 5,000 ₪. ת"פ (חדרה) 51732-04-24 מדינת ישראל נ' קבהא (24.11.25). נאשם הודה והורשע בכך שהסיע שבח אחד בתוך ג'סר א-זרקא. בית משפט זה קבע מתחם עונש הולם שנע בין רף תחתון של מאסר קצר לריצוי בעבודות שירות ועד לרף עליון של 8 חודשי מאסר בפועל, וגזר על הנאשם חודשיים מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס 6,000 ₪ ופסילת רשיון נהיגה על תנאי. ת"פ (חדרה) 48734-08-24 מדינת ישראל נ' יאסין (28.10.25). נאשם הודה והורשע בהסעת שני שוהים בלתי חוקיים סמוך למחלף עירון, בתמורה לתשלום. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם שמתחיל בעונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, וגזר על הנאשם - שהיה נעדר עבר פלילי אך שירות המבחן סבר כי קיים סיכון שייבצע עבירות נוספות – 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס 5,000 ₪. ת"פ (נת') 8840-06-24 מדינת ישראל נ' קבהא (29.10.24). נקבע מתחם עונש הולם של 6 – 18 חודשי מאסר לנאשם שהורשע בהסעת שני שוהים בלתי חוקיים, ובית המשפט גזר עליו 9 חודשי מאסר בפועל, הפעיל מאסר מותנה, והטיל עליו עוד מאסר על תנאי, קנס 6,000 ₪ ופסילת רשיון נהיגה בפועל ועל תנאי. ת"פ (כ"ס) 29142-02-24 מדינת ישראל נ' גבארה (3.7.24). נאשם הודה והורשע בכך שהסיע שב"ח בתוך טייבה, ובתוך כך נהג ברכב שרישיונו פקע והשתמש בטלפון ללא דיבורית. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם שנע בין מספר קטן של חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות ועד 7 חודשי מאסר בפועל, וגזר על הנאשם חודשיים מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס 7,000 ₪ ופסילת רשיון הנהיגה בפועל ועל תנאי. ת"פ (חדרה) 65693-11-22 מדינת ישראל נ' נעאמנה (10.9.24). בעניינו של נאשם שהורשע בהסעת 3 שבחים טרם המלחמה, נקבע מתחם עונש הולם הנע בין מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועד 12 חודשי מאסר בפועל, ונגזר עליו עונש של 3 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס 2,000 ₪, התחייבות כספית ופסילה על תנאי של רשיון הנהיגה. ניתן אפוא להצביע על מגמה ברורה של החמרה בענישה לאחר פרוץ המלחמה ובוודאי לאחר תיקון 38 לחוק, אשר נכנס לתוקף ביום 8.4.24, אולם כל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו הפרטניות, ובהן אופי ההסעה, המרחק, האזור בארץ ומספר המוסעים. סעיף 12ה לחוק הכניסה לישראל קובע כי עונשו של מי שהורשע בעבירה של הסעה שלא כדין לא יפחת מרבע העונש המרבי שנקבע לעבירה, אלא אם החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונש. העונש הקבוע בצד העבירה בה הורשע הנאשם הוא 4 שנות מאסר, ועל כן, ככלל, עונש המינימום שיש לגזור הוא שנת מאסר. נקבע בפסיקה כי העונש המזערי האפשרי על פי החוק לעבירה – אשר צריך להשתקף ברף התחתון של מתחם העונש ההולם שייקבע לה - אינו חייב כמובן להיות כולו בפועל וחלקו יכול להיות על תנאי (ראו: את לשון סעיף 52 לחוק העונשין, וכן למשל: ע"פ 337/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק הדין של כב' השופט הנדל (9.9.13)). כידוע, אין בדרך כלל לקבוע מתחם עונש הולם אשר הרף התחתון שלו נמוך מן העונש המזערי הקבוע לעבירה בחוק, אך עם זאת ייתכנו טעמים מיוחדים העשויים להצדיק קביעת רף תחתון נמוך יותר – ובמקרה כזה על בית המשפט לפרט את אותם טעמים (ראו למשל: רע"פ 6621/23 מדינת ישראל נ' גרין, בפסקאות 36 – 37 לחוות הדעת של כב' השופט סולברג וההפניות שם (7.4.25)). המקרה שלפניי מצדיק קביעת רף תחתון נמוך קמעא מהמקרים הטיפוסיים של העבירה אשר נקבעים לאחר תיקון 38, זאת בשל כך שההסעה הייתה קצרה עד מאוד, והנאשם הסיע בה שב"ח אחד בלבד. מתחם העונש ההולם בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ובשים לב לענישה הנוהגת, אני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירה נע בין רף תחתון של מאסר קצר לריצוי בעבודות שירות ועד לרף עליון של 8 חודשי מאסר בפועל, יחד עם רכיבי ענישה נלווים. לא מצאתי מקום לחרוג לקולא או לחומרה ממתחם העונש ההולם. ב"כ הנאשם טען לאורך כל הדרך כי אם תדחה עתירתו לאי הרשעה, יש להטיל על הנאשם לכל היותר מאסר לריצוי בעבודות שירות, כפי שמקובל להטיל בעבירות כגון דא על אזרחים ישראלים שמורשעים בהסעת שוהה בלתי חוקי. הנאשם נשלח לשירות המבחן, וזאת על דעתה של המאשימה. במעלה הדרך, על יסוד טענות ששמעתי מסנגורו ובשים לב לפסיקה המאפשרת לבחון ריצוי עבודות שירות גם ביחס למי שהם אינם אזרחי ישראל, הוריתי על שליחתו של הנאשם לממונה על עבודות השירות לשם גיבוש חוות דעת על התאמתו. אעיר כי התברר שבמהלך זה היו נטועים קשיים משמעותיים, שכן הנאשם אינו מחזיק היום באישור כניסה תקף לישראל והגעתו אל הממונה חייבה להוציא היתרים, אלא שאלה לא תמיד ניתנו או שלא ניתנו בזמן והדבר הציב קשיים וגרם לדחיות לא מבוטלות. בסופו של דבר הנאשם נמצא כשיר לבצע עבודות שירות. עם זאת, בחינת מהות הדברים, ופסיקה רלוונטית מובילה למסקנה כי אין בידי להטיל על הנאשם לרצות מאסר בעבודות שירות. הנימוק לעניין הוא פשוט. הנאשם אינו מחזיק היום בהיתר כניסה לשטח מדינת ישראל, ואם אטיל עליו לרצות מאסר בן מספר חודשים בעבודות שירות, משמעות הדבר היא כי הלכה למעשה אתיר בעצמי את כניסתו לישראל למספר חודשים, מבלי שבידי הסמכות ליתן היתרי כניסה לישראל ממושכים. הלכה למעשה יהיה בכך משום עקיפה של סמכות הגורמים הביטחוניים הממונים, אשר צריכים לבחון לפניהם את המידעים הביטחוניים הרלוונטיים- ואלה אינם בפניי. הפסיקה בה עיינתי גם תומכת במסקנה זו. קביעת עונשו של הנאשם בתוך המתחם – נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנאשם בחר להודות בכתב האישום המתוקן ובכך חסך את ניהול ההליך ואת הבאת העדים. ממילא הודאתו משקפת לקיחת אחריות, והתרשמתי באולם בית המשפט כי הוא אכן מתחרט על מעשהו. אעיר עם זאת, כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם מצמצם ומטשטש מהתנהלותו והוא עסוק בעיקר בהשלכות ההליך הפלילי על חייו ועל הליך איחוד המשפחות. הודאתו של הנאשם הייתה בכתב אישום שתוקן לקולא ביחס לזה שהוגש נגדו בתחילת הדרך, ולפיכך הוא עמד בסיכון להיות מורשע באישום חמור יותר מזה בו לבסוף הורשע. התחשבתי גם בעובדה זו לקולא במסגרת שיקוליי. הנאשם נעדר כל עבר פלילי, כפי שהובא בפניי לאורך רוב שנותיו הוא עבד והתפרנס מיגיע כפיו. הוא נשוי לאישה ישראלית, ואב לילדים שגם הם ישראלים. התחשבתי בדברים לקולא. נתתי משקל ממשי ורב, לכך שהנאשם אב לבת בעלת צרכים מיוחדים שמתגוררת איתו בענאתה החדשה, והוא זה שמטפל בה ואחראי לכל צרכיה. נימוק זה מצדיק לדעתי הקלה משמעותית בעונש שייגזר, זאת על מנת שלא לפגוע יתר על המידה באפשרות של הנאשם להיות עם בתו ולדאוג לכל צרכיה. עוד נתתי דעתי לכך, שהנאשם כבר "נענש" על העבירה בכך שנשלל היתר הכניסה והעבודה שלו בישראל, והדבר פגע בו ממשית הן בהיבט של מפגשים עם אשתו ומשפחתו, והן בהיבט שנפסקה היכולת שלו לעבוד בישראל ולהתפרנס כפי שעשה תקופה ארוכה. בהתחשב בכל אלה החלטתי להעמיד את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם שקבעתי. בנסיבות אלה, לו היה מדובר בתושב או אזרח ישראל, הוא בוודאי היה נדון למאסר של מספר חודשים לריצוי בעבודות שירות. אלא שבעניינו של הנאשם קיים כאמור קושי מובנה להטיל עליו עונש כזה, ולטעמי אין כל מקום לעשות זאת. על כן דומני שאין מנוס מלהטיל עונש מאסר בפועל, אולם בכלל הנסיבות שעליהן עמדתי, יהיה זה עונש קצר, מדוד, ומתון. נסיבותיו האישיות של הנאשם, אף אם יש בהם בהחלט כדי להקל עמו - אינן מצדיקות לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם, אולם בהחלט יש בהם כדי להציב את עונשו בתחתית מתחם העונש ההולם שקבעתי. באשר לפסילת רשיון הנהיגה של הנאשם. בשים לב למשך ההסעה הקצר, ולכך כי בסמוך לתחילת ההליך- ביום 25.5.25 הפקיד הנאשם את רישיון הנהיגה שלו, וזה הוחזר לו רק לפני כחודש, ובשים לב לעונשי פסילת הרישיון בפועל הקבועים בחוק והנהוגים לסוג זה של עבירה, איני מוצא להטיל עליו רכיב של פסילת רשיון נהיגה בפועל. אני גוזר אפוא את עונשו של הנאשם כדלקמן: 14 ימי מאסר בפועל, אשר ירוצו בניכוי ימי המעצר בהם שהה הנאשם במסגרת תיק זה (מיום 20.5.25 עד יום 25.5.25). הנאשם יתייצב בבית המשפט ביום 13.12.26 בשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי מאסרו, כשבידו תעודה מזהה ופרוטוקול זה. באחריות הנאשם להוציא היתר כניסה מתאים לישראל על מנת שיוכל להגיע לבית המשפט לשם תחילת ריצוי המאסר. מאסר על תנאי של 6 חודשים, לבל יעבור הנאשם במשך 3 שנים מהיום כל עבירה שעניינה הסעה, העסקה או הלנה של שוהה בלתי חוקי בישראל, ויורשע בה בתקופת זמן זו או לאחריה. קנס בסך 1,200 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם במלואו לא יאוחר מיום 31.12.26. 3 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי על כל רכב מנועי, לבל יעבור הנאשם בתוך שנתיים מהיום כל עבירה שעניינה הסעה של שוהה בלתי חוקי בישראל. על הנאשם יהיה להסדיר את תשלום הקנס באמצעות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה, ובעשותו כן עליו לציין את מספר התיק הפלילי. ניתן יהיה לבצע את התשלום כעבור שלושה ימים ממתן גזר הדין, לחשבון המרכז לגביית קנסות - באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגביה www.eca.gov.il במוקד שירות טלפוני בשירות עצמי – בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000. במזומן – בכל סניף של בנק הדואר – בהצגת תעודת זהות בלבד. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים מהיום.