ת"פ 52892-01-25 ת"פ 52892-01-25

לפני כבוד השופט אמיר דורון בעניין: המאשימה מדינת ישראל - פמ"ד ע"י ב"כ עוה"ד עדי מכליס נגד הנאשמת שורוק אבו כף ע"י ב"כ עוה"ד אלקורען גזר דין רקע: הנאשמת הורשעה על-יסוד הודאתה בכתב אישום מתוקן, בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ד) בחוק העונשין, התשל״ז-1977. בהתאם לעובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום שימשה הנאשמת כמדריכה במרכז יום במעון "השלושה-מגשימים פסגות" (המעון), המיועד לחניכים בעלי מוגבלויות שכליות שונות. במסגרת עבודתה במעון, הנאשמת הייתה אחראית על כיתה בת ארבעה דיירים (הכיתה) וביניהם ח', יליד שנת 1982, שהינו חניך במעון ומאובחן כבעל מוגבלות. ביום 10.1.24, שהתה הנאשמת בכיתה יחד עם הדיירים ובהם ח'. בשלב מסוים ניסה ח' לצאת מהכיתה, והנאשמת חסמה דרכו על מנת למנוע ממנו לצאת מהכיתה, העיפה הצידה ידו בחוזקה וסטרה על פניו. תמצית תסקירי שירות המבחן: הוגשו שני תסקירים. מהתסקיר הראשון מיום 9.2.26, נלמד כי הנאשמת, בת 23, נשואה ואם לשני ילדים בני שלוש ושנה וחצי, המתגוררת באום בטין, סטודנטית בשנה השלישית בלימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד במכללת קריית אונו. הנאשמת נעדרת עבר פלילי. בהתייחסה למיוחס לה, הסבירה כי סטרה לדייר במעון בו עבדה, לאחר שמרד בה והכה אותה כשהיא בחודש השישי להריונה. תיארה, כי המעשה נבע מלחץ ומצורך בהגנה עצמית. עם זאת, ביטאה חרטה עמוקה וחשש מהרשעתה. מנהל המעון תיארה כעובדת טובה ומסורה, שהאירוע חריג לחלוטין להתנהלותה. תהליך אבחון הנאשמת התבסס על פגישה עמה בסיוע מתורגמן לשפה הערבית, מסמכים ושיחה טלפונית עם מנהל המעון. לאחריו, הומלץ על שילוב הנאשמת בטיפול רגשי לרכישת כלים להתמודדות עם לחץ ומשבר והנאשמת הביעה הסכמתה לכך. כבר עתה יובהר, שבית המשפט אינו יכול להתייחס, כנסיבה מקלה, או נסיבה מחמירה, לאמירות שנאמרו על ידי הנאשמת לשירות המבחן. בית המשפט, קובע מתחם הענישה, והענישה לאחריו, רק על סמך נתונים הנלמדים מניסוח כתב האישום, או מראיות שהוגשו לעיונו. כך, שככל שלא הוכחה טענת ההגנה העצמית, יתעלם בית המשפט מעמדה זו. בתסקיר מיום 10.5.26, עדכן שירות המבחן, כי ניסיונות הנאשמת להשתלב בהליך טיפולי במסגרת קופת חולים לא צלחו וערכה מאמצים לחפש מסגרת טיפולית אחרת, שם תוכל להתחיל הליך טיפולי בקרוב. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן להשית על הנאשמת ענישה שיקומית בדרך של צו מבחן למשך שנה, במסגרתו תשולב בהליך טיפולי וזאת בנוסף לצו של"צ בהיקף של 180 שעות. כמו כן, המליץ שירות המבחן לשקול לבטל הרשעת הנאשמת. תמצית חוות דעת הממונה: בהתאם לחוות דעת הממונה מיום 13.8.25, הנאשמת מתאימה לביצוע עבודות שירות. ראיות לעונש: ב"כ הנאשמת הגיש מסמכים רפואיים (נ/1) ואישורי השכלה (נ/2). תמצית טיעוני הצדדים: ב״כ המאשימה, בטיעוניה הכתובים לעונש, עתרה ליתן משקל נמוך להמלצת שירות המבחן והפנתה למיוחס לנאשמת ולערכים המוגנים בהם פגעה. הנאשמת ניצלה מעמדה כמבוגרת אחראית בכיתה, ובמקום לדאוג לרווחת המתלונן, סטרה לו. התייחסה לתסקירי שירות המבחן וציינה, כי הנאשמת לא החלה הליך טיפולי ומשכך לא ברורה ההמלצה העונשית. לדידה, הנזק שייגרם לנאשמת כתוצאה מהותרת הרשעתה על כנה, הינו תיאורטי בלבד. ככל שתבקש לעבוד בתחום החינוך, תיבחן על ידי הגורמים המקצועיים-מנהליים של אותו מוסד. עתרה להותיר הרשעת הנאשמת על כנה, ולהשית עליה 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה, קנס, פיצוי והתחייבות. ב״כ הנאשמת, ציין הודאת הנאשמת בהזדמנות הראשונה ולקיחת האחריות על ידה. הפנה לתסקירי שירות המבחן, והדגיש התרשמות גורמי הטיפול מהתנהלותה. הנאשמת משתייכת למגזר הבדואי ועל אף היותה אמא ובעודה עובדת, משקיעה בהשכלתה והתקדמותה המקצועי. הפנה להלכת כתב, וציין כי להבנתו אדם בעל הרשעה פלילית לא יכול לעבוד במשרד החינוך. הנאשמת, הביעה צער וחרטה על התנהלותה, וביקשה שבית המשפט ירחם עליה ויגזור עליה עונש שלא ישפיע על עתידה. קביעת מתחם העונש ההולם: קביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצעה הנאשמת, נעשית בהתאם לעקרון המנחה, שהוא קיום יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיה, ומידת אשם הנאשמת, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליה. לשם קביעת מתחם העונש, בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשמת, הם שמירה על גוף ונפש חסרי ישע. ברי, שיש במעשים כדוגמת מעשי הנאשמת, משום פגיעה ברמת התפקוד המצופה מאנשי מערכת החינוך, באמון משפחות נפגעי העבירה, ופגיעה באמון הציבור בכללותו בציבור המטפלים העושה תפקידו נאמנה. פגיעה זו בערכים חברתיים מתגברת כאשר הפגיעה מתבצעת על ידי דמות האמורה לשמור ולהגן על חסר הישע השוהה במסגרות המותאמות לצרכיהם. הפסיקה הדגישה, בעבירות דומות, הצורך בענישה מחמירה של אלה הפוגעים בקורבנות חלשים או חסרי ישע. בעניין זה ראו האמור בע"פ 1836/12 קריסנה נריינה נ' מדינת ישראל (1.6.12)(פורסם במאגרים): "חברה נבחנת בדרך שהיא מטפלת בחסרי הישע שבקרבה ... מעשי תקיפה ואלימות של מטפלים כלפי מטופלים ככלל קשים לגילוי, בשל העדר יכולת פיזית או נפשית של קורבנות העבירה להתלונן על הנעשה בהם בחדרי חדרים. כאשר מגיעים מקרים שכאלה ראוי שיזכו, אם כן, למענה שיפוטי הולם לפיו לא ניתן להשלים עם מעשי אלימות, השפלה וניצול של קשישים אלו בידי מטפליהם. חשוב שבתי המשפט יעבירו מסר ברור, נחרץ וחד משמעי שיש בו התוויה של נורמות התנהגות ראויות והצבת הגדר שמעבר לה אותן התנהגויות הן פסולות ואסורות." בנוסף, ראה הנאמר בע"פ 6056/18, אדרי נ' מדינת ישראל (16.5.19)(פורסם במאגרים): "פגיעה בקשישים ובחסרי ישע נמנית עם המעשים הנקלים והבזויים ביותר שידעה החברה. מעשים אלו פוגעים באופן חמור בביטחונם האישי של הקורבנות – ושל אוכלוסיות שלמות – ובזכותם להתקיים בכבוד וללא מורא. מעשים אלו אף משקפים דפוס התנהגות אנטי סוציאלי אשר מגלם בתוכו אכזריות ואדישות לנזק הנגרם לקורבן העבירה". מדיניות הענישה הנוהגת: לא כל הפסיקה המפורטת מטה, הולמת ישירות ענייננו. חלקה עוסק במעשים קשים יותר ממעשי הנאשמת ולא באירוע נקודתי כמתואר בכתב האישום. משכך ייקבע המתחם בהתאם למעשי הנאשמת ובהיקש המתאים לפסיקה: בעפ"ג (מרכז) 1943-05-23 PEDDI RAJU MSD נ' מדינת ישראל (11.9.23), נדון ערעור נאשם, שהורשע בשתי עבירות של תקיפת חסר ישע ובתקיפה סתם. הנאשם סעד המתלונן במשך תשעה חודשים, נכנס לחדרו, רכן מעליו והכה אותו שלוש פעמים בפניו במכות אגרוף בעוד המתלונן ניסה להגן על עצמו מפניו. לאחר מכן הכהו בבטנו. במועד אחר, שכב המתלונן על גבו במיטתו והנאשם הניח ידיו על חזה המתלונן ולחץ בחוזקה. לאחר מכן אחז בכתפיו, נענעו בחוזקה והכהו קלות בזרועו. נקבע מתחם שנע בין 8 ועד 16 חודשי מאסר בפועל. הושתו על הנאשם, שלקח אחריות מוגבלת על מעשיו, 12 חודשי מאסר, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. הערעור נדחה. בת"פ (רח') 37786-05-23 מדינת ישראל נ' גואהר עם (4.1.26), הורשעה הנאשמת בתקיפה הגורמת חבלה של ממש ובעבירת תקיפה סתם, בכך שעת עבדה כמטפלת במעון לחוסים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים, דחפה אחד החוסים בחוזקה בגבו. כתוצאה מכך נחבט החוסה בכתפו בקיר ונפל ארצה. בהמשך דחפה חוסה נוסף בישבנו ארבע פעמים באמצעות רגלה בכדי להזיזו. בית המשפט קבע מתחם ענישה הנע בין מספר חודשים שניתן לרצות במאסר בעבודות שירות ועד 15 חודשי מאסר בפועל וגזר על הנאשמת 3 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי. בת"פ(י-ם) 19060-05-20 מדינת ישראל נ' עיסה (8.3.23), נדון עניין נאשם, מטפל במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים, שהורשע על פי הודאתו בתקיפה סתם, בכך שתקף המתלונן - מטופל במחלקה. הנאשם תפס המתלונן בחוזקה במעילו בעת שישב בכיסאו. לאחר מכן, ניגש אליו משך באוזנו ובעט ברגלו. נקבע, כי בנסיבות אלה מתחם העונש ההולם נע בין מספר ימי מאסר בודדים או של"צ ועד 6 חודשי מאסר שיכול שירוצו בעבודות שירות, לצד ענישה נלווית. הושת על הנאשם עונש של מאסר מותנה, צו של"צ בהיקף של 100 שעות, פיצוי בסך של 2,000 ₪, קנס והתחייבות כספית. בת"פ (קריות) 29355-09-24 מדינת ישראל נ' סמאהר ח'טיב (7.9.25), הורשעה הנאשמת בתקיפת חסר ישע על ידי אחראי, בכך שבהיותה מטפלת במעון לחוסים בעלי צרכים מיוחדים, סטרה לאחת המטופלות בחוזקה על לחיה השמאלית. בית המשפט קבע מתחם ענישה הנע בין מאסר מותנה לעונש בן 16 חודשי מאסר בפועל וגזר עונש של מאסר מותנה, צו של"צ בהיקף של 400 שעות ופיצוי. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה נסיבות העבירה מצביעות על פגיעה לא קלה בערכים חברתיים מוגנים, אך מנגד לא ניתן לקבוע שפגיעת הנאשמת בערכים אלו היא משמעותית או חמורה. הנאשמת פגעה בחוסה, עת הייתה אמורה להשגיח עליו ולשמור עליו מכל משמר. הנאשמת ניצלה מעמדה כאחראית על החוסים ונהגה בניגוד לחוק עת תקפה החוסה ובכך כשלה בתפקידה. ברי, שהשגחה על חניכים עם מוגבלויות שכליות שונות הינה מלאכה מורכבת, קשה ועדינה. כשמדובר בחניכים כאלו, הרי שהמלאכה, האחריות, הצורך בהקפדה על סבלנות יתירה ושמירה על איפוק מרבי, הופכים להיות חשובים ונדרשים בצורה רבה יותר. משכך, כשפעלה הנאשמת בסתירה לכך, הפגיעה בערכים המוגנים הפכה להיות מוחשית. ברי, שאחד מאבני היסוד בביצוע תפקיד במקום בו יש להשגיח על אוכלוסייה בעלת צרכים מורכבים, הוא אמון ללא תנאי הניתן על ידי משפחות החוסים. אמון זה, מושתת, בין היתר, על הנחת דעת סבירה, שלא תופעל אלימות נגד החוסים בשום תנאי. בית המשפט אינו מתעלם מהעובדה שעבודה עם אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים, עשויה להיות מתסכלת ובעלת קושי לא מבוטל. ברם, ההתמודדות עם קושי זה, לא יכולה להיות - לעולם - בשימוש בכח או באלימות. ככל שאדם מוצא עצמו מתוסכל מעבודתו זו, בה בחר ואיש אינו מחייבו לעסוק בה, אל לו לפתור התסכול בסטייה לעבר הפגנת העדר סבלנות והפעלת כוח. והרי ברי, שאיש לא מחייב מי שאינו מסוגל להתמודד עם הקושי, להיוותר בתחום עבודה זה. כאמור, כתב האישום לא ציין שהמתלונן נפצע כתוצאה מהאלימות שהופגנה כלפיו. עוד יש לקבוע, שאין המדובר באלימות ברף גבוה. ואין הדברים הנאמרים, כדי להוות אישור, גם לא בדיעבד, לאלימות שהופגנה. ויש לזכור, שמעבר לפגיעה גופנית, שכאמור לא נטענה, הרי שיש מימד ברור של פגיעה נפשית, שיכולה להיות קשה יותר על מי שממילא יכולותיו מוגבלות מלכתחילה. נוכח כלל המפורט לעיל, ובשים לב למעשי הנאשמת, אני קובע כי מתחם הענישה בתיק זה ינוע בין מאסר מותנה ברף התחתון ועד ל-4 חודשי מאסר ברף העליון, ובשני המקרים, לצד רכיבי ענישה נוספים. סוגיית ביטול ההרשעה: ב"כ הנאשמת עתר לביטול הרשעתה ושירות המבחן המליץ לעשות כן. הכלל בהליך הפלילי הוא כי נאשם בגיר, שהוכחה אשמתו, יורשע בדין. הימנעות מהרשעה הינה חריג לכלל, שהנו מוצדק רק במקרים נדירים וחריגים, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, אשר יש לקבוע כי הוא ממשי וחריף, לבין עצמת חומרת העבירה, ובחינת האפשרות להימנע מהרשעת מבצעה, מבלי שהדבר יפגע באינטרס הציבורי ובערך המוגן. הכלל המנחה לגבי הימנעות מהרשעה, נקבע בע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל (21.08.97), שם נקבע כי הימנעות מהרשעה תהיה מוצדקת רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: "ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה.." בע"פ דוד סילבר נ' מדינת ישראל (5.12.24), נקבע: "לאחר שבית המשפט שב והדגיש כי הימנעות מהרשעה היא חריג יוצא דופן, נקבע כי לצורך הליכה בתלם זה נדרשים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי סוג העבירה שביצע הנאשם מאפשר שלא להרשיעו מבלי שייפגעו באופן מהותי יתר שיקולי הענישה; השני, כי ההרשעה תיפגע פגיעה חמורה וקונקרטית בשיקומו של הנאשם (רע"פ 6496/20 ורבר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.9.2020); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 (23.7.2009))." ניתן לומר, כי הסוגיה האם ניתן להימנע מהרשעת הנאשמת נבחנת תוך איזון הדדי בין שני שיקולים שמשקלם משפיע זה על זה. ככל שהעבירה חמורה יותר, נסיבותיה קשות, ופגיעתה בערכים ובמוסכמות החברתיות גבוהה יותר, אזי הימנעות מהרשעת מבצעה תהיה פחות סבירה ומוצדקת, ותתאפשר, אם בכלל, רק מקום בו תוכח פגיעה ניכרת וקשה בעתידה. הנאשמת, תקפה, וכאמור בסעיף העבירה, בנסיבות מחמירות חסר ישע בעל מוגבלות, בכך שחסמה דרכו בכדי למנוע ממנו לצאת מהכיתה, העיפה ידו בחוזקה וסטרה בפניו. לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, עיינתי בתסקירי שירות המבחן, בעמדת הצדדים ובדברי הנאשמת לבית המשפט, לא שוכנעתי כי מקרה זה נמנה בגדר המקרים החריגים בהם יהיה זה מוצדק לסטות מהכלל לפיו נאשם שעבר עבירה יורשע בדינו. מצאתי, כי בעניין הנאשמת לא מתקיימות הנסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות מהרשעתה. קיים דיסוננס בהמלצת שירות המבחן בתסקיריו. הנאשמת, על אף הבעת רצונה להשתלב בהליך טיפולי התואם צרכיה, טרם החלה הליך זה. חרף העדר תשתית המבססת הוכחה להליך שיקומי טיפולי נאות וראוי, גם לא אחד עתידי אליו התקבלה או אמורה להתקבל, המליץ שירות המבחן על ביטול הרשעתה. יש בכך טעם לפגם. הוסף לכך, העובדה שהנאשמת לא הוכיחה נזק קונקרטי שייגרם לה כתוצאה מהותרת הרשעתה על כנה. וברי, שגם סיום ההליך בדרך של העדר הרשעה, אינו מבטל רישום פלילי המלמד על קיום ההליך. ממילא, ראוי שכל מוסד חינוכי, שיבקש בעתיד להעסיק הנאשמת, יהא מודע לדברים ויוכל לשקול שיקוליו בהתאם. עוד יובהר, שבית המשפט לא נכנס בנעלי גורמי המקצוע במשרד החינוך, ככל שיבחנו בקשת הנאשמת בעתיד, והדבר מסור לשיקול דעתם. כלל אלו, מלמד שאין הצדקה במקרה זה להורות על ביטול הרשעת הנאשמת. הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מדובר בנאשמת, צעירה, נעדרת עבר פלילי, שזו הסתבכותה הראשונה בפלילים, ומדובר באירוע שאירע בשנת 2024. הנאשמת לקחה אחריות על התנהלותה, הביעה חרטה ובכך חסכה בזמן שיפוטי יקר. די בכך, כדי לקבוע האפשרות להצמדת ענישת הנאשמת בצמוד לרף התחתון של מתחם הענישה שנקבע. לא הוכח שהנאשמת לא הייתה מודעת לאיסור הפלילי והמוסרי הצמוד לעבירה שביצעה ולא הוכח שלא יכולה הייתה להימנע מביצועה. נהפוך הוא. הנאשמת בתגובה לא מידתית לניסיון המתלונן לצאת מהכיתה, פעלה נגדו באלימות. יש לזכור שהעונש שיושת על הנאשמת, ישפיע לא רק עליה, אלא גם על הסמוכים לשולחנה. ממילא יש להניח שלאחר הרשעתה וענישתה כאמור, תצטרך הנאשמת לעמוד בפני בחינת יכולתה לעסוק בתחום לימודיה. יש בכך מימד בר שקילה במלאכת הענישה. הצדדים לא התייחסו בהרחבה ליכולת הנאשמת כלכלית. ממילא קביעת רכיב הפיצוי, בניגוד לרכיב הקנס אינה תלויה במצב הכלכלי של הנאשמת, אלא נבנית על סמך שיקולים אחרים ונוספים. וברי, כי פיצוי בהליך הפלילי, אינו שקול לתשלום מלוא הנזק שנגרם למתלונן, ומהווה הוא בגדר העברת מסר ברור לנאשמת ושכמותה. באשר לרכיב הקנס, בית המשפט יפסוק גובהו בהתאם לשיקול דעתו, ובהתאם לפסיקה השלטת. וברי, שבמקרה דנא, יש חשיבות מיוחדת להעביר מסר של עונש כלכלי הצמוד לעבירות כגון דא. לאחר ששקלתי מכלול השיקולים, לחומרה ולקולא, גוזר אני על הנאשמת העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר מותנה, למשך שלוש שנים מהיום, והתנאי שלא תעבור כל עבירת אלימות או ניסיון לעבור עבירות אלו. קנס בסך 4,000 ₪ או שבוע מאסר תמורתו. הקנס ישולם בארבעה תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.3.27, ובכל אחד בחודש לאחריו. לא ישולם אחד התשלומים במועדו, תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי. הקנס ניתן לתשלום בחלוף 3 ימים מהיום באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי-באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה, www.eca.gov.il . מוקד שירות טלפוני בשרות עצמי (מרכז גבייה)-בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000. במזומן בכל סניף של בנק הדואר - בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בהצגת שוברי תשלום). הנאשמת תשלם פיצוי בסך של 4,000 ש״ח להורי נפגע העבירה או לאפוטרופוס החוקי שלו. סכום זה ישולם בארבעה תשלומים שווים ורצופים החל ביום 1.3.27 ובכל אחד בחודש לאחריו. לא ישולם אחד מתשלומי הפיצוי במועד, תעמוד יתרת תשלום הפיצוי לפירעון מידי. המאשימה תעביר פרטי חשבון בנק להעברת הפיצוי בתוך 60 ימים למזכירות בית המשפט. זכות ערעור כחוק