ת"א 16451-02-24 ת"א 16451-02-24

תביעה כספית, על סך 80,000 ₪, שהוגשה בגין עוולת לשון הרע. רקע ותמצית טענות הצדדים התובע, בעל עסק לממכר מכוניות יד שנייה בשם "אוטו מרקט", עותר לחיוב הנתבע בפיצוי כספי בסך של 80,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לטענת התובע, הפגיעה בשמו הטוב נגרמה בעקבות התבטאויות פוגעניות שהפנה כלפיו הנתבע בעל פה במקום עסקו של התובע בנוכחות לקוחות. ברקע הדברים, אירוע שהתרחש מספר שנים קודם לאירוע מושא התביעה, עסקה למכירת רכב שלא צלחה. לגרסת הנתבע, הוא ביקש לרכוש רכב עבור אביו הנכה המותאם לצרכיו. התובע הציג עצמו כאדם פרטי המוכר רכב, על אף שמדובר בסוחר רכבים. לדבריו, הוא עמד על בדיקת הרכב במכון בדיקה, ולדרישת התובע הפקיד בידיו סך של 1,500 ₪ כ"ערבון" להבטחת רכישת הרכב ככל והבדיקה תצא תקינה. טוען הנתבע כי הרכב נמצא בבדיקה כלא תקין מבחינת מגדש טורבו ועל כן לא רצה לרכוש את הרכב. אלא, שהתובע, שניסה למכור לו ביודעין רכב לקוי, סירב להשיב לו את כספו. גרסתו של התובע בכל הנוגע לאירוע מכירת הרכב, שונה. לטענתו, באותה העת לא עסק בסחר ברכבים והמכירה היתה פרטית. הנתבע שהתרשם מהרכב לקח אותו למכון בדיקה. בסיום הבדיקה, שתוצאותיה היו לשביעות רצונו של הנתבע, ביקש הנתבע לרכוש את הרכב, והשאיר בידי התובע מקדמה בסך 1,500 ₪ על מנת שהתובע לא ימכור אותו לאחר. בחלוף כיומיים התקשר הנתבע לתובע והודיע לו כי אינו מעוניין ברכב וביקש חזרה את המקדמה. התובע סירב להשיב את המקדמה שנועדה להבטיח את שמירת הרכב לנתבע, כאשר במהלך אותם ימים נמנע מהתובע למכור את הרכב לאחר. אין חולק כי מאז אותו אירוע ובמשך שנים לא עמדו הצדדים בקשר כלשהו. ביום 24.12.2023, בעת ששהה התובע במשרדו יחד עם לקוחות, נכנס הנתבע לבית העסק ולטענת התובע החל להתלהם בנוכחותם. לטענתו, הנתבע הוציא דיבתו רעה באמירות המייחסות לו מעשה "עוקץ" ,"קומבינה" ו"לקיחת כסף בשחור" וכן קרא ללקוחות שלא לבצע עמו עסקה והפנה אותם לביקורות שליליות שפרסם עליו בפייסבוק. לטענת התובע, הלקוחות ששהו בבית העסק היו בעיצומה של סגירת עסקה לרכישת רכב, ואף מסרו לו כרטיס אשראי לצורך חיוב. ואולם, בשל התנהלות הנתבע, נטלו הלקוחות את כרטיס האשראי, עזבו את המקום ולא שבו, ובכך סוכלה העסקה ונגרם לו הפסד כספי הנאמד בכ- 60,000 ₪. יוער כי תביעה זו אינה כוללת נזק ממוני שנגרם לתובע כתוצאה מסיכול העסקה, כטענתו, אלא אך פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב. הנתבע טוען, מנגד, כי התובע לא עמד בדרישות הדין ולא פירט בכתב התביעה את הביטויים המהווים לשון הרע. לטענתו, מדובר בתביעת סרק הנעדרת עילה ממשית, ונסמכת על תמלול ערוך ומניפולטיבי של סרטון ממצלמות האבטחה בעסק. לגופם של דברים, טוען הנתבע כי הדברים המיוחסים לו לא נאמרו באופן המוטעה שהוצג בכתב התביעה. לחלופין, טוען כי הדברים נאמרו על רקע התנהלות התובע כלפיו בעבר. לטענת הנתבע, עומדת לו הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב. הדברים שאמר היו אמת והיה בפרסומם עניין ציבורי. עוד הוא טוען כי דבריו נאמרו בתום לב, כדי למנוע מלקוחות נוספים ליפול קורבן למעשים דומים. להוכחת טענותיו צירף התובע לכתב התביעה שני תמלולים של סרטוני הוידאו של מצלמות האבטחה; האחד, תמלול השיחה בין התובע לנתבע בנוכחות הלקוחות, והשני, תיעוד של השיח בין התובע ללקוחות לאחר שהנתבע עזב את המקום. סרטוני הוידאו עצמם צורפו על ידי התובע כראיה לתיק ביום 9.12.2025. למען שלמות התמונה יובהר כי ב"כ הנתבע להגשת הסרטונים לאחר שהוגשו ראיות הצדדים. עם זאת, בהחלטתי מיום 3.1.2026 התרתי את צירופם של הסרטונים כראיה בתיק, בכפוף לכך שהסרטונים תואמים את התמלולים שהוגשו במצורף לכתב התביעה ולראיות התובע. כדי לא לפגוע בהגנת הנתבע ניתנה לו רשות להגשת תצהיר השלמה ביחס לעולה מהסרטונים בלבד. ויודגש, הנתבע לא הגיש תצהיר משלים ואף טען בדיון הראיות כי לא נחשף לסרטונים, וזאת על אף שהסרטונים הוגשו לתיק עם הגשת הבקשה לצירופם. לאור זאת, נערכה הפסקה בדיון הראיות על מנת שהנתבע ובא כוחו יצפו בסרטונים, שאינם ארוכים, ויבדקו התאמתם לתמלולים שהוגשו. בדיון ההוכחות העידו לפניי בעלי הדין, ובסיומו סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובראיות שהוצגו, ושמעתי העדויות וסיכומי הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. מצאתי כי התבטאויות הנתבע עולות כדי "לשון הרע" כהגדרתו בחוק, וכי הנתבע לא הוכיח כי עומדת לו איזו מההגנות הקבועות בדין. עם זאת, מצאתי לנכון להעמיד את סכום הפיצוי ברף הנמוך, מהטעמים שיפורטו להלן. ראשית, יש לקבוע עובדתית האם ההתבטאויות נאמרו על ידי הנתבע ובהקשר הנטען בכתב התביעה ובראיות התובע. ככל והתשובה לכך חיובית – יש לבחון האם מדובר ב"לשון הרע" כמשמעותו בחוק, והאם עומדות לנתבע מי מההגנות הקבועות בדין. האם נאמרו האמירות המיוחסות לנתבע התביעה מתבססת על עדות התובע בדבר האמירות שנאמרו כלפיו על ידי הנתבע וכן על סרטוני מצלמות האבטחה ותמלולם. ייאמר כבר עתה, עצם קיומו של האירוע בבית העסק בנוכחותם של לקוחות במקום אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. המחלוקת ניטשת, אפוא, בעיקרה סביב תוכן הדברים שנאמרו במהלכו. הנתבע טען כי איכות השמע בסרטונים אינה מאפשרת לשמוע דבר, וכי הצגת האמירות בכתב התביעה הינו "שקרי ומטעה" ונועד להטעות את בית המשפט. לטענתו, התובע ליקט "בליל של מילים ומשפטים", ללא רצף כלשהו" וניסה "לחבר אותם כפאזל", כדי ליצור מצג כוזב של רצף דברים אחיד שלא היה ולא נברא. מעיון בסרטונים עולה כי הגם שאיכות השמע אינה גבוהה, ניתן לשמוע בבירור את הדברים שהפנה הנתבע לתובע בפני הלקוחות: "אתה זוכר את העוקץ שעשית לי..." ובהמשך: "עשית קומבינה...", ו -"אני מקווה שהאנשים שעושים פה עסקה אתה לא עוקץ אותם". לא מצאתי לקבל טענת הנתבע בתצהירו לפיה בדרך הצגת האמירות בכתב התביעה ניסה התובע ליצור מצג כוזב בפני בית המשפט ולהונות את בית המשפט לכתב התביעה צירף התובע את התמליל ממנו הוצאו הביטויים המהווים לטענתו "לשון הרע" כלפיו. לא מצאתי גם כי התמלול עצמו ערוך או מגמתי, וזאת לאחר קריאת התמלולים והשוואתם אל מול הראיה המקורית – הסרטונים, ומהתרשמותי התמלולים משקפים נאמנה את הנשמע בהם. יתרה מזאת, גם לאחר שהנתבע עיין בתמלולים וצפה בסרטונים לא הועלתה על ידו כל טענה לפיה מי מהדברים לא נאמרו על ידו או נערכו בדרך מגמתית. כך, כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית מדוע השתמש מול הלקוחות במילים כגון "עוקץ", "קומבינה" או "כסף שחור", הוא לא הכחיש את השימוש במילים אלו, אלא השיב : "הוא לקח ממני כסף שהוא לא החזיר לי אותו. הוא עשה איתי עסקה, הוא לקח לי כסף, אחרי זה הלכנו לבדוק את האוטו, האוטו יצא בבדיקה דפוק, אוקיי ? לא קשור לכסף בכלל, פניתי אליו אחרי יום, רציתי את הכסף שלי בחזרה, זה מה שקרה" (פרוטוקול מיום 20.7.2026, עמ' 34, שורות 6-11). נוכח האמור לעיל, מצאתי כי הוכח כדבעי שהאמירות המיוחסות לנתבע אכן נאמרו על ידו. האם מדובר בפרסום "לשון הרע" בהתאם לסעיף 1 לחוק, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום מהו, וקובע בין היתר כי פרסום יכול שיהיה בעל פה, ובלבד שמיועד היה לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאחר. בפסיקה נקבע כי הבחינה האם ביטוי עולה כדי לשון הרע תעשה בארבעה שלבים - הראשון, הוא בחינת הביטוי והמשמעות העולה ממנו באופן אובייקטיבי בהתאם לנסיבות חיצוניות וללשון הדברים; השני, האם מדובר בביטוי המטיל חבות בגינו; בשלב השלישי יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת מן ההגנות הקבועות בחוק והרביעי אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. (ראו בין היתר: רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ מיקי (מכלוף) זוהר (נבו 30.5.2023)). בענייננו, בשים לב לתשתית העובדתית שהוכחה, יש לבחון בראש ובראשונה את אופיים של הביטויים שהופנו כלפי התובע – ובפרט הדיבורים בדבר "עוקץ", "קומבינה" ו"כסף שחור" – והאם יש בהם משום לשון הרע. מושכלות יסוד הן כי השאלה אם ביטוי מסוים מהווה "לשון הרע" נבחנת לפי אמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר, ואינה תלויה בכוונת המפרסם או במידת הפגיעה הסובייקטיבית שחש הנפגע. בנסיבות העניין, ייחוס האמירות 'עוקץ', 'קומבינה' וקבלת 'כסף שחור' לבעל עסק לממכר מכוניות יד שנייה, בזיקה ישירה לפעילותו העסקית ובפני לקוחותיו, מתפרש בעיני האדם הסביר כייחוס מעשה מרמה. אמירות אלו עלולות מטבען לפגוע פגיעה באמינותו של בעל העסק, לבזותו בעיני הבריות ולהסב נזק למשלח ידו. לפיכך, מצאתי כי אמירות אלו נכנסות באופן מובהק בגדר חלופות סעיף 1 לחוק. יוזכר, כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (אורי שנהר, דיני לשון הרע התשנ"ז-1997 (להלן: שנהר) עמ' 121). באשר ליסוד ה"פרסום", סעיף 2 לחוק מורה כי פרסום בעל פה מתקיים משהושמעו הדברים בפני אדם אחד לפחות זולת הנפגע. במקרה דנן, מדובר בהתבטאויות שהושמעו במשרדו של התובע ובנוכחותם הישירה של לקוחות, שלושה בני משפחה שהגיעו לבית העסק של התובע לצורך רכישת רכב, כפי שהעיד התובע ועולה מהסרטונים שהוגשו. משכך, יסוד הפרסום מתקיים בענייננו. האם עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק משנקבע כי האמירות המיוחסות לנתבע אכן נאמרו על ידו וכי הן מהוות "לשון הרע", עובר הנטל אל הנתבע להוכיח כי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק להן הוא טוען – הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב. הגנת אמת בפרסום - קבועה בסעיף 14 לחוק, ודורשת קיומם של שני תנאים מצטברים: כי הדבר שפורסם היה אמת, וכי היה בפרסום עניין ציבורי. הנתבע טוען כי עומדת לו הגנה זו, שכן, לשיטתו, התובע הציג לפניו בעבר "רכב פגום" ו"גנב" ממנו מקדמה בסך 1,500 ₪ מבלי למסור קבלה או חשבונית. אלא שטענות אלו, שהנטל להוכיחן מוטל כאמור על כתפי הנתבע, לא הוכחו. הנתבע לא הציג כל אסמכתא להוכחת טענותיו, ובכלל זה לא הגיש את טופס בדיקת הרכב, אם כי העיד כי ניסה לאתרו במספר מכוני בדיקה אך ללא הצלחה, לא צירף תכתובות בינו לבין התובע או פניות מצידו לתובע מאז אותו אירוע בדרישה להשבת הכסף על אף שהעיד כי היו תכתובות כאלו אך כיום לא יכול לאתרן, ואף לא זימן עדים מטעמו לתמיכה בגרסתו בדבר הליקויים הנטענים, לרבות אותו מומחה שלטענתו הוא נועץ בו לאחר בדיקת הרכב. בנוסף, במכתב התשובה למכתב ההתראה טרם הגשת התביעה, טען הנתבע כי יש בידו ראיות מפורשות לפיהן הנתבע עוסק בסחר ברכבים עוד משנת 2017, ואולם, גם ראיות אלו לא הוצגו. גם לו אקבל את טענת הנתבע לפיה התובע עסק בסחר ברכבים בעת שניסה למכור לו רכב, אין בכך כדי לסייע לנתבע. ראשית, לגרסת הנתבע עצמו הוא ידע כי התובע עוסק בסחר ברכבים והתובע אף הציג עצמו ככזה. שנית, אין בעובדה זו כדי לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים הנוגעת למטרה לשמה ניתן אותו "ערבון" בסך 1,500 ₪ - האם, כטענת התובע, הנתבע העביר לו את המקדמה לאחר שהרכב נמצא תקין בבדיקה על מנת "שישמור" לו את הרכב ולא ימכור לאחר ולמחרת חזר בו מהעסקה, או שמא, כטענת הנתבע, המקדמה שולמה טרם הבדיקה ועל מנת להבטיח כי ירכוש את הרכב רק ככל והבדיקה תצא תקינה. כך או כך, וכפי שפורט לעיל, הנתבע לא הוכיח כי הבדיקה לא יצאה תקינה. בהיעדר ראיות אובייקטיביות לתמיכה בטענותיו כי הרכב אכן היה לקוי באופן חריג או כי הוסכם בין הצדדים על החזר המקדמה במקרה בו הבדיקה תצא לא תקינה, הרי שנותרנו עם שתי גרסאות של בעלי הדין, שעדותם הינה עדות בעל דין יחידה, ללא כל חיזוק או סיוע ראייתי. מאחר והנטל מוטל על כתפי הנתבע להוכיח טענת הגנתו, ונטל זה לא הורם, יש לדחות טענתו לתחולת הגנת "אמת בפרסום". אוסיף, כי האמירות שהטיח הנתבע בתובע מייחסות לתובע ביצוע עבירות פליליות או בעלות גוון פלילי ("עוקץ", "קומבינה", "לוקח כסף בשחור"), ומשכך אף מוטל עליו נטל הוכחה מוגבר (ראו בין היתר ע"א (מחוזי מרכז) 48458-01-24 רונן חייא נ' דיויד סילברמן (נבו 9.10.2024)". הגנת תום הלב - ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק קמה בהתקיים שני תנאים מצטברים; האחד, הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני, הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. הנתבע טען כי עומדת לו הגנת תום הלב ואולם, לא פירש איזה מהחלופות המוגדרת בסעיף 15 מקימה את הגנת תום הלב, שכן זו אינה עומדת לבדה. בהעדר ציון החלופה ופירוט העובדות המבססות את אותה הגנה, די היה בכך כדי לדחות את טענת הגנת תום הלב. הגם שהנתבע לא טען מפורשות לקיומה של מי מהחלופות ולא פירט כדבעי את העובדות המבססות אותה, עולה מטיעוני הנתבע כי, ככל הנראה, הוא מבקש להתבסס על חלופות 15(2) ו-15(3) לחוק, שעניינן קיומה של חובה מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, והגנה על עניין אישי כשר. ואולם, הנתבע לא עמד בנטל המוטל לפתחו להוכחת הגנת תום הלב. ודוק, אין די בכך שהנתבע, "המפרסם", האמין בתום לב בדברים שפרסם אם לא מתקיימים גם תנאי אחת החלופות בסעיף 15. הנתבע לא הוכיח קיומה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית כלפי האדם אליו הופנה הפרסום, קרי לקוחות התובע שנכחו בעסק. כך, בין היתר, לא הוכיח הנתבע כי היחסים בינו לבין לקוחות התובע הצמיחו חובה חוקית, מוסרית או חברתית למסור את המידע. לא די בכך כי הפרסום היה מועיל או שהנתבע רצה לשתף במידע. בנוסף, יש לבחון האם אותה חובה, ככל וקיימת, הצדיקה את פרסום הדברים המסוימים שנאמרו. בענייננו, הנתבע לא הסתפק במידע על קיומו של סכסוך מסחרי בינו לבין הנתבע בכל הנוגע לאותה עסקת רכב שלא יצאה לפועל, אלא ייחס לתובע מעשה מרמה ועוקץ. זאת ועוד, הנתבע אף הציג בפני הלקוחות מצג לפיו יש בידו את טופס הבדיקה המוכיח את דבריו וכי באפשרותם לעיין בו, בעוד שבפועל ידע כי הטופס אינו ברשותו באותו מעמד, או בכלל. כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם עובדה זו, אישר הנתבע את הדברים והשיב: "נכון והייתי בטוח שאני יכול להשיג את הבדיקה..." (פרוטוקול מיום 20.7.2026, עמ' 37, שורה 25). כך גם הציג הנתבע בפני לקוחות התובע מצג עובדתי כוזב כאילו פרסם ביקורות שליליות על התובע ברשת החברתית פייסבוק, בעוד שבפועל הודה בחקירתו כי אין לו כלל חשבון פייסבוק ומעולם לא פרסם דבר ברשת זו (פרוטוקול מיום 20.7.2026 עמ' 33 שורות 7-24). כנשאל מדוע נהג כך השיב: "עשיתי את זה כי לקחו ממני כסף בעסקה שלא נעשתה" (שם, עמ' 34, שורה 5). הצגת נתונים עובדתיים שאינם אמת בכוונת מכוון מול לקוחותיו של התובע, ואף ייחוס לתובע הלכה למעשה פעולה של עוקץ ומרמה, אינה מתיישבת עם טענת תום הלב. גם ההגנה על עניין אישי כשר אינה חלה בענייננו. הנתבע העיד כי מטרתו הייתה השבת כספו הפרטי, קרי עניין אישי שלו (פרוטוקול מיום 20.7.2026, עמ' 38, שורה 23). משכך, כלל לא ברור כיצד פנייה לתובע בנוכחות לקוחותיו שנכחו בעסק, ואף פנייה ישירות ללקוחות ואזהרתם פן יעשו עסקים עם התובע, אינה משרתת את עניינו האישי של הנתבע לקבל את כספו בחזרה. ודוק, על המבקש ליהנות מהגנה זו להראות קיומה של זיקה הגיונית בין הפרסום לבין האינטרס של הנתבע לקבל את כספו חזרה. פיצויים בנסיבות דנא, משהוכח כי התבטאויות הנתבע עולות כדי "לשון הרע" וכי לא עומדת לו מי מההגנות הקבועות בדין, זכאי התובע לסעד של פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב. התובע עתר לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א לחוק. כידוע, בתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק זכאי הנפגע לפיצוי בגין עצם הפגיעה בשמו הטוב, גם אם לא הביא ראיות להוכחת נזק ממון ספציפי (שנהר בעמ' 367 ). אומדן הפיצוי הראוי נתון לשיקול דעתו של בית המשפט לפי נסיבות העניין כאשר שיעור הפיצוי נגזר מאופי וחומרת הפגיעה. יש לתת את הדעת גם לתפוצת הפרסום ולהתנהגות המפרסם. ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, (נבו 14.8.2001)) קבע בית המשפט העליון כי: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים." בענייננו, מדובר בהתבטאות חד פעמית ובעל פה שהושמעה בפני פורום מצומצם ביותר של בני משפחה אחת, שאף אינם תושבי האזור, ולא בפרסום המוני בעל תפוצה רחבה, כך שהיקף תפוצתו מוגבל והשפעתו אינה מתמשכת. התובע אף לא הוכיח טענתו כי הלקוחות שעמדו להתקשר עמו בעסקה חזרו בהם לאור אמירות הנתבע, ובכך נגרם לו נזק ממוני. באיזון בין חומרת הביטויים בהם נקט הנתבע והרקע לסכסוך בין הצדדים, לבין היקף התפוצה המצומצם, העובדה כי מדובר בהתבטאות בעל פה, ובהיעדר הוכחת נזק ממשי, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי ברף הנמוך. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסך של 8,500 ₪, בצירוף ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד למועד הפירעון. לאור הפער הניכר בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את אגרת בית המשפט כפי ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. סכומים אלו ישאו ריבית שקלית מהיום ועד למועד הפירעון. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.