לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא זהר דיבון סגל בעניין: המאשימה מדינת ישראל יחידת תביעות שלוחת נתניה ע"י ב"כ עוה"ד גל סורפין נגד הנאשם איעד אלטורי ע"י ב"כ עוה"ד נוראן שביטה גזר דין הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירה שעניינה הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין בנסיבות מחמירות לפי סעיף 12א(ג)(א1)(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי''ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). לפי כתב האישום המתוקן, ביום 3.9.2025 בשעה 16:28, הסיע הנאשם, בציר טירה-נעורים, ברכבו מסוג פולקסוואגן מ.ר 37-664-61 (להלן: הרכב) חמישה תושבי האזור ששהו בישראל מבלי שהחזיקו באישור כניסה או שהייה כחוק. הצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה באשר לעונש הראוי שיוטל על הנאשם וכל צד טען כראות עיניו וכמיטב שיקול דעתו המקצועי. המחלוקת נוגעת הן בגבולות מתחם הענישה והן ביחס למיקום העונש בגדרי המתחם. בקצרה, המאשימה עתרה לקבוע מתחם ענישה בין 9 ועד 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית כמתחייב בחוק הכניסה לישראל, ובשים לב להודאת הנאשם והרשעותיו הקודמות והרלוונטיות ולצורך הרתעת היחיד והרבים, עתרה להשית על הנאשם עונש מאסר בן 13 חודשים, וכן מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה וקנס בסך 20,000 ₪. מנגד, עתרה ההגנה לקבוע מתחם ענישה גמיש יותר, שתחתיתו ב-6 חודשי מאסר בפועל, ולנוכח נסיבותיו האישיות החריגות כעולה מדוח שערכה עובדת סוציאלית שיקומית מטעם הסנגוריה הציבורית (טע/1), ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר שיכול וירוצה בעבודות שירות שיהווה מסגרת ענישתית הולמת שתשמר גם את יכולת תפקודו ועצמאותו. כן ביקשה ההגנה, להימנע מפסילת רישיון נהיגה בפועל, ולסטות משיעור הקנס הקבוע בחוק, בשל הנסיבות האישיות החריגות. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה ואמר: "מצטער, עשיתי טעות. המצב שלי בשביל הפסילה, כל המשקל גוף שלי על הרגל. הגעתי היום לבית המשפט עם האוטו שלי, אני נוהג. יש לי חמישה ילדים, אישה לא עובדת, אני מקבל ביטוח לאומי כל חודש. יש לי נכות צמיתה. מצטער, יש לי הגבלות ברגליים, כל המשקל על הגוף ברגל ימין, אני לא עובד. יש לי הגבלות בידיים, אני מזיז רק את האצבעות, אני לא יכול להזיז את הידיים". דיון והכרעה האיסורים בחוק הכניסה לישראל באים להגן על זכותה של המדינה לקבוע את הבאים בשעריה, במטרה להגן על ביטחון המדינה והציבור, מפני הסיכון שבחדירתם של תושבים זרים שלא עברו סינון ביטחוני, לישראל. ר' רע"פ 5198/01 חט'יב נ' מדינת ישראל (18.1.2001) (להלן: פרשת ח'טיב) ורע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (12.2.2006) (להלן: פרשת אבו סאלם). כן אפנה לנקבע ברע"פ 3173/09 פארגין נ' מדינת ישראל (5.5.2009), על רקע המצב הביטחוני ב"עופרת יצוקה" (להלן: עניין פרג'ין): "... זכותה וחובתה של מדינה לשמור על שעריה וגבולותיה מפני כניסת הזולת אליה ושהייתו בה שלא כחוק, והרי אלה זכות וחובה שעליהן לא יתכן חולק, בתחום הביטחוני ומעבר לו... אין צורך להיות מומחה בביטחון על מנת להבין, כי לשהייה בלתי חוקית אוסף מגרעות; ראשית - היא הפרת החוק, וזו רעה חולה, ולא זו בלבד, אלא יש בה פוטנציאל ברור לסיכון בטחוני, והיו דברים מעולם; ואין מדינה עלי חלד שלא תיאבק בנכנסים לשטחה באופן בלתי חוקי, לא כל שכן אם יש מהם העלולים לסכן את ביטחונה ואף סיכנוהו". מתוך הבנה כי תופעת הכניסה לישראל שלא כחוק היא תופעה שאינה רצויה והדרך למיגורה עוברת דרך המסייעים לביצועה, שהם בבחינת חוטאים והמחטיאים (ר' עניין פרג'ין), מצא המחוקק להחמיר בענישה וזאת במסגרת תיקון 38 לחוק הכניסה לישראל (8.4.2024). לא אפרט את כלל הוראות החוק, אתייחס לעיקריות והרלבנטיות בענייננו. העונש המרבי בגין עבירות שעניינן הסעה, הלנה והעסקה, בחלופה הבסיסית הועמד על ארבע שנות מאסר במקום שנתיים ימים (בכך גם שונתה הגדרת העבירה מעוון לעבירת פשע), ובחלופה המחמירה (הסעה של שלושה שוהים בלתי חוקיים ומעלה, והעסקה של שני שוהים בלתי חוקיים), העונש המרבי הוחמר מארבע שנות מאסר לשבע שנות מאסר. לעומת זאת, עבירה של כניסה לישראל שלא כדין היא עבירת עוון והעונש המרבי הוא שנתיים מאסר, ולצדה קנס מזערי בשיעור של 10,000 ₪ שלא ניתן לסטות ממנו אלא מטעמים מיוחדים (ר' תיקון 42 לחוק הכניסה לישראל (13.7.2025)). בנוסף, קבע המחוקק בסעיף 12ה'(א) לחוק הכניסה לישראל עונש מזערי: "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 12א(ג), (ג5) או (ג6), 12ב2 או 12ב3, לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו; עונש מאסר לפי סעיף קטן זה לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על-תנאי". מבחינת עונש המאסר המרבי והעונש המזערי, אין הבחנה בחוק בין הסעה, הלנה והעסקה שלא כדין, מובן כי האחרונות חמורות יותר. זאת לאור טיב מערכת היחסים בין המעסיק לעובד, והרווח הכלכלי המופק מהעבירה. משכך, גם נקבע לחלופה הבסיסית של העסקה קנס מינימלי, שלא נקבע בעבירת הסעה "רגילה", וכן נקבעו סנקציות נוספות, כנגד המעסיקים. באשר להשפעת העונש המרבי כמו גם לעונש המזערי על מתחם הענישה ועיקרון ההלימה, אפנה לפסקי הדין הבאים. ביחס לעונש מזערי: ר' רע"פ 6621/23 מדינת ישראל נ' גרין (7.4.2025); ע"פ 1693/23 אסלאם נ' מדינת ישראל (3.12.2023); ע"פ 8687/20 פלוני נ' מדינת ישראל (29.8.2021); ע"פ 1288/17 מדינת ישראל נ' שנהר (3.10.2017); ע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל (3.12.2015); ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2014). ביחס לעונש המרבי המבטא את השקפת המחוקק באשר לחומרת העבירה והסכנה הגלומה במי שעובר אותה: ע"פ 6015/24 מדינת ישראל נ' נורי (25.3.2025); ע"פ 678/22 טלוי נ' מדינת ישראל (19.5.2022); 5617/19 מדינת ישראל נ' פלוני (26.8.2021); ע"פ 8515/23 פלוני נ' מדינת ישראל (17.7.2024)). במילים פשוטות, הנאשם הורשע בעבירה של הסעה בנסיבות מחמירות. העונש המרבי בגין העבירה הוא שבע שנות מאסר. רבע מעונש מרבי זה, עומד על 21 חודשי מאסר (כולל, כמובן את תקופת המאסר על תנאי). לצד זאת, נקבע קנס מינימלי שלא יפחת מ – 10,000 ₪ אלא מטעמים מיוחדים שירשמו. חריגה מהעונש המינימלי אפשרית רק בנסיבות בהם מתקיימים "טעמים מיוחדים" ואלו, כפי שנראה להלן, אינם מתקיימים במקרה דנן, אפילו לא בקירוב. הנאשם הפר את החוק ברגל גסה, בכך שהסיע חמישה תושבי האזור השוהים בישראל שלא כדין. ההסעה עצמה התרחשה במרכז הארץ, ואין לנאשם היכרות מוקדמת עם הנוסעים. כידוע, לרוב הסעה של שוהה בלתי חוקי מוכר היא פחות חמורה מזו של שוהה בלתי חוקי זר, וככל שמספר השוהים הבלתי חוקיים רב יותר, רמת הסיכון מתעצמת. כתב האישום המתוקן אמנם שותק לעניין התמורה שהתקבלה בגין הנסיעה, אך אין לכך משמעות רבה. אדם הנוטל על עצמו סיכון ומסכן אחרים, אינו עושה זאת לשם שמיים. ההסעה הייתה אמנם קצרה יחסית, אולם, נתון זה במידה רבה הוא מקרי, כיוון שהעבירה לא הופסקה בשל חרטה שחש הנאשם על מעשיו, אלא הודות למאמצים שמשקיעים גורמי אכיפת החוק במיגור תופעת הכניסה לישראל. אלמלא היה הנאשם נעצר בידי המשטרה בציר טירה - נעורים, אפשר שהנוסעים היו מתפזרים במקומות שונים בארץ, ועושים כל העולה על רוחם. הנוסעים אמנם החזיקו בעבר באישורי כניסה לישראל (טע/3), אך אין בכך להפחית את הסיכון הנשקף לביצוע עבירות ביטחוניות או פליליות. מדובר ברישיונות עבודה מוגבלים, אצל מעסיקים ספציפיים, שבוטלו זה מכבר, ולא חודשו. יש בכך להצביע על מסוכנות שאינה פחותה מזו של אלו שמעולם לא החזיקו בהיתר כניסה, שכן אין כל וודאות כי קיומו של היתר שתוקפו פקע, ימנע ביצוע עבירות פליליות או ביטחוניות בעתיד. לא זו אף זו, קבלת הטענה כי קיומם של היתרים קודמים מהווים נסיבה לקולה, עשויה לעודד, גם אם בעקיפין, מצב של הימנעות מחידוש היתרי כניסה, באופן שעשוי לפגוע ביכולתם של הגורמים המוסמכים לערוך בקרה וסינון כנדרש, ובכך תפגום ביכולתם לפקח על המצויים בתוככי המדינה, בהיבטי משילות, ריבונות וביטחון. פגיעה במנגנוני הבקרה הקיימים, משמעותה, פגיעה ביכולת לאתר מפגעים פוטנציאלים המבקשים להסתנן לארץ על מנת לסכן את ביטחון התושבים. לכך אין לתת יד. הרי אם כן, מעשיו של הנאשם יצרו את התשתית המתאימה לביצוע עבירת השהייה הבלתי חוקית, ועודדו את כניסתם של השוהים הבלתי חוקיים לתחומי המדינה. הנאשם הפך את השהות בישראל לכדאית. עסקינן בעבירה שהיא קלה ופשוטה לביצוע, לרוב מבוצעת מבצע כסף וטמון בהן סיכון ממשי לחיי אדם (ראו מיני רבים עניין פרג'ין). אמנם, לא הוכח כי נגרם נזק בפועל ממעשיו של הנאשם. אך, יש לזכור כי מידת הנזק אינה נמדדת רק במבחן התוצאה אלא, שיש לבחון אותה אל מול הנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם כתוצאה מכניסת השוהים הבלתי חוקיים לישראל, בין אם למטרות ביצוע עבירות פליליות או חלילה וחס לביצוע עבירות ביטחוניות. כפי שנאמר פעמים אין ספור, אוכלוסיית הנכנסים שלא כדין לישראל היא אוכלוסייה המייצרת פלטפורמה לביצוע עבירות פליליות, כגון עבירות רכוש, שהוגדרו זה מכבר כמכת מדינה, ופותחת פתח לזליגת פעילות טרור. על בשרנו, למדנו את מידת הסיכון הנשקפת מתושבי האזור ומעזה, והמערכה המתמשכת חשפה את מעורבותם המשמעותית של שוהים בלתי חוקיים בפעילות טרור. אסור לשכוח כי היו גם כאלו שנכנסו לישראל במסווה של צורכי הומניטריים או צרכי פרנסה, כדי לפגוע באזרחים תמימים וחפים מפשע. לדוגמה- תפ"ח 53504-02-24 מדינת ישראל נ' זידאת ואחרים (8.4.2025)), שם דובר בשני תושבי אזור שנכנסו לכאורה לצורכי פרנסה, גנבו רכב ממכון השטיפה בו עבדו. אחד מהם דרס באמצעות הרכב אזרחים שעמדו בתחנת אוטובוס, וגרם למותה של אישה מבוגרת ולפציעה של אזרחים. כן אפנה לדיונים המקדימים בהצ"ח הכנסת תשפ"ה מס' 1101 – במסגרתם הוצגו נתונים באשר למעורבות תושבי האזור בעבירות פליליות וביטחוניות. תוצאות המתקפה הרצחנית של השבעה באוקטובר חייבות לשמש תמרור אזהרה. במציאות ביטחונית כה מורכבת וקשה, הצורך בהגנה אפקטיבית על שלום הציבור מתעצם וגובר, ויש להבטיח כי המשאבים המוגבלים של כוחות הביטחון יאפשרו סיכול כניסתם של גורמים עוינים לישראל. גם אם אין בכוונת המסיע, המעסיק או המלין, לגרום לפגיעה בביטחון המדינה, לעולם אין לדעת בוודאות מהיכן מגיעים השוהים הבלתי חוקיים ומה מטרותיהם (ראו ע"פ 617/15 רשק מונתסר נ' מדינת ישראל (2.4.2015). באשר למדיניות הענישה הנהוגה, המהווה כידוע כלי עזר לקביעת מתחם הענישה. עיון בפסיקה יגלה כי לאורך השנים, מדיניות הענישה הנהוגה, ידעה תמורות ושינויים, שהם פועל יוצא מהמצב הביטחוני המשתנה. בהלכת חטיב נקבע כי העונש הראוי לעבירה של הסעה שלא כדין הוא מאסר בפועל. מדיניות זו רוככה עם השנים, בעיקר לאחר פרשת אבו סאלם. מאז, ועד לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, ליבת הפסיקה בעונשי מאסר קצרים, לריצוי בדרך של עבודות שירות. רק במקרי קיצון, העוסקים בהסעה שיטתית של מספר תושבים זרים ללא היתרים, נידונו נאשמים לעונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. מאז השבעה באוקטובר, ניכרת החמרה ברורה, וישנה אף "קפיצת" מדרגה לאחר תיקון 38 לחוק הכניסה לישראל. להלן פסקי הדין אותם מצאתי כרלבנטיים לקביעת המתחם, מרביתם ניתנו לאחר התיקון לחוק הכניסה לישראל, וחלקם הוצגו על ידי הצדדים. בסקירת הפסיקה יש לתת דגש, מעבר למועד ביצוע העבירה, למספר השוהים הבלתי חוקיים, כיוון ההסעה, מרחק ההסעה, האם ניתנה תמורה עבור ההסעה, תקופת העסקה ועוד. ברי כי אין דינו של מי שהסיע, הלין או העסיק תושב זר אחד כדינו של מי שהסיע, העסיק והלין מספר תושבים, ואין דינו של מי שעבר עבירה אחת כדינו של זה שהפר את החוק מספר פעמים. ראו: רע"פ 5094/20 זנאדה נ' מדינת ישראל (30.7.2020); רע"פ 2057/19 מרזוק נ' מדינת ישראל (21.03.2019); עפ"ג 62494-05-26 חאלד רבה נ' מדינת ישראל (12.6.2026) ; עפ"ג 349296-12-24 קבהא נ' מדינת ישראל (23.3.2026); עפ"ג 26638-03-25 ג'בר נ' מדינת ישראל (26.1.2025); עפ"ג 4511-05-24 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (3.11.2024) – הסעה של 16 שב"חים; עפ"ג 33354-04-24 עקל נ' מדינת ישראל (22.9.2024); עפ"ג 64502-06-24 סאלמה נ' מדינת ישראל (15.7.2024); עפ"ג 62378-06-24 מוצטפא נ' מדינת ישראל (23.9.2024); עפ"ג 46874-01-24 קשקוש נ' מדינת ישראל (3.11.2024); כן ראו פסקי הדין הבאים שניתנו על ידי מותב זה: ת''פ 62977-01-26 מדינת ישראל נ' גוילה (6.7.2026) הסעה של 4 תושבים זרים; ת''פ 40787-01-26 מדינת ישראל נ' אבו חיט (25.5.2026) הסעת 5 תושבים זרים; ת''פ 29579-04-25 מדינת ישראל נ' עלי (08.12.2025) הסעת 3 תושבים זרים; ת''פ 61281-01-25 מדינת ישראל נ' חוראני (24.12.2025) ופסקי דין שניתנו על ידי ערכאות דיוניות אחרות: ת''פ 62071-06-25 מדינת ישראל נ' עביד (25.11.2025) הסעת שישה שוהים בלתי חוקיים (הוצג על ידי ההגנה); ת''פ 27775-01-25 מדינת ישראל נ' מואסי (12.3.2025); ת''פ 49654-06-26 מדינת ישראל נ' טורשאן (9.11.2025); ת"פ 43617-05-24 מדינת ישראל נ' נאצר (1.10.24); ת"פ 55041-06-24 מדינת ישראל נ' סולומון אלאיב (17.9.2024); ת"פ 12240-05-21 מדינת ישראל נ' אבו כף (29.1.2024); ת"פ 37180-08-24 מדינת ישראל נ' גומאיס (10.12.2024). נסכם. המחוקק אמר את דברו בתיקון לחוק הכניסה לישראל באופן חד וברור. עבירת ההסעה חמורה במידה ניכרת מעבירה של שהייה שלא כדין, ולכן המתחם בגינה צריך להיות גבוה מהמתחם שנקבע לעבירה השהייה. גם ביחס למתחמי הענישה בעניינם של מסיעים, מעסיקים ומלינים, יש לשמור על יחס הולם בין המעשים השונים בהתאם לקטגוריות שקבע המחוקק, תוך מתן משקל לעונש המרבי בצד העבירות, והעונשים המזעריים שנועדו להגביל את שיקול הדעת השיפוטי. קבלת עמדת ההגנה, ביחס לגבול התחתון של מתחם הענישה אינה מתיישבת עם עקרון ההלימה ועליית קרנם של הערכים המוגנים, ועשויה ליצור יחס בלתי הולם בין מרכיבי הענישה, בדגש על תקופת המאסר המותנה. לאור כל האמור, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ובהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה, אני קובעת את מתחם הענישה בין 9 ועד 24 חודשי מאסר לצד רכיבי ענישה נוספים. בנוסף, מכיוון שלרוב, המניע לביצוע עבירות מעין אלו הוא כלכלי גרידא, יש הצדקה להטיל קנסות כבדים כדי לפגוע במוטיבציה הכלכלית שבבסיס העבירה וללמד כי אין כל תועלת בביצועה. מתחם הקנס יעמוד על בין 10,000 ₪ ועד 40,000 ₪. גזירת העונש המתאים לנאשם לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות לחומרה או לקולה המצדיקות חריגה ממתחם העונש ההולם. לפיכך, יש לקבוע עונשו של הנאשם בתוך המתחם תוך התחשבות בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40יא' לחוק העונשין). הנאשם יליד 1986, נשוי ואב לילדים, מתגורר עם משפחתו בכפר קאסם. לדבריו, סיים 10 שנות לימוד. הוא נולד עם בעיות במפרקים בידיים וברגליים, ארטוגרופיזיז, וסובל מטלסמיה. מגיל צעיר, לנוכח מוגבלותו הפיזית, התמודד עם קשיים במוטוריקה, התקשה להשתלב במקום תעסוקה, ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי (טע/1 , טע/4 -טע/5). הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן, נטל אחריות על מעשיו, והיה בהודאה זו לחסוך את שמיעת הראיות, ולחסוך בזמן שיפוטי יקר. הגם שנכונה אני לצאת מנקודת הנחה כי מצבו הרפואי של הנאשם ומוגבלותו הפיזית, יקשו עליו לרצות עונש מאסר, והוא עשוי להיתקל בקשיים רבים יותר בהשוואה לאסירים אחרים. דא עקא, מעבר למסמכים הרפואיים המלמדים על מצב רפואי סטטי, להבדיל מהידרדרות במצב בריאותי לאחר ביצוע העבירה, לא נטען וממילא לא הוכח כי הנאשם אינו כשיר לבצע מאסר. למעשה, ממסמכי ההגנה, ניתן ללמוד כי הגם שהנאשם טוען כי הוא זקוק לליווי תומך בביצוע פעולות מורכבות, מבחינה תפקודית, מצבו יציב ומשביע רצון בנסיבות, והוא שומר על ניידות ועצמאות. מכל מקום, כפי שנפסק פעמים רבות, מוגבלות פיזית או בעיה רפואית אחרת, עשויה להקות על המאסר אינה פוטרת מעונש המתחייב מהעבירה בה הורשע, קל וחומר שהנאשם כבר עמד לדין בגין עבירות דומות בעבר. יתר על כן, רשויות שב"ס ערוכות ומסוגלות להעניק מענה הולם לאסירים הסובלים מתחלואים שונים (ראו מיני רבים: ע"פ 4908/16 פלוני נ' מדינת ישראל (9.3.2017); רע"פ 157/16 פלוני נ' מדינת ישראל (14.1.2016); ע"פ 3545/18 קיקס נ' מדינת ישראל (24.2.2019); ע"פ 41850-02-20 וינר נ' מדינת ישראל (13.9.2021) וע"פ 4908/16 פלוני נ' מדינת ישראל (13.4.2017)). כאן המקום לציין כי עם הרשעת הנאשם, ביקשה ההגנה לקבלת תסקיר שיפרוס תמונה רחבה יותר ביחס לנאשם, אשר מתמודד עם מוגבלות פיזית מצעירותו. לבקשה זו לא מצאתי להיעתר. ככלל אין לנאשם זכות קנויה שייערך בעניינו תסקיר ובית המשפט אינו מחויב בקבלת תסקיר בטרם יגזור את הדין אלא במקרים המנויים בחוק. ההחלטה האם להפנות נאשם לשירות המבחן נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי (ר' רע"פ 5216/20 אלעקם נ' מדינת ישראל (6.8.2020); רע"פ 8722/15 תבנאס נ' מדינת ישראל (21.12.2015)). בית המשפט מודע היטב להשפעת עונש מאסר על נאשמים המתמודדים עם מוגבלות פיזית, ואין צורך שהשפעה זו תתואר מכלי שני, דהיינו, שירות המבחן. דברים אלו נכונים, במיוחד, שמעשה העבירה כשלעצמו אינו מהווה אינדיקציה לצורך של העבריין בשיקום, ואף לא נטען כי ישנה נזקקות טיפולית כלשהי. משכך, ומבלי לקבוע מסמרות, לרוב, לא מתקיימים שיקולי שיקום המאפשרים חריגה לקולה ממתחם הענישה, וכאלו שאפשר לראות בהם את ה"טעמים מיוחדים" המאפשרים חריגה מהעונש המזערי. אף שיקולי צדק המצדיקים בהתאם להלכה הפסוקה, חריגה ממתחם ענישה, שמורים למקרי קיצון, קל וחומר במקרה בו קבע המחוקק עונש מזערי. אדרבה, ההגנה עשתה עבודתה נאמנה, ופרשה בפני בית המשפט מלוא הנתונים הצריכים לעניין, ואף הפנתה לדוח סוציאלי שסוקר את קורותיו של הנאשם, ובסופו המלצה להשית עליו עונש מאסר בדרך של עבודות השירות. יתר על כן, מבלי להרחיב על משקלה של חוות דעת סוציאלית פרטית, לצורך העניין, אף אניח כי לו היה מופנה הנאשם לשירות המבחן, זוהי גם הייתה המלצתה של קצינת המבחן, ואפילו הייתה ניתנת המלצה מקלה יותר. דא עקא, סיום ההליך ללא עונש מאסר של ממש, אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון ההלימה. ועם כל ההבנה לנסיבות האישיות, מדובר בטיעון שיש בו להישחק עם הזמן, ומשקלו היה רב יותר לו היה מדובר בהרשעתו הראשונה של הנאשם. אלא שזה רחוק מלהיות המצב. לחובת הנאשם שתי הרשעות קודמות בגין עבירות על חוק הכניסה לישראל, אחת מהן בנסיבותיה המחמירות וכן בעבירה של החזקת חלק של נשק או תחמושת. בתחום התעבורה – הנאשם מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2011, מאז צבר לחובתו 26 הרשעות קודמות. הרשעתו האחרונה, היא מיום 1.12.2025 בגין עבירת נהיגה ברכב לא תקין שהוחלט לאסור את השימוש בו. עבירה שבוצעה ביום 31.8.2025. המפגש הקצר עם רשויות החוק, לא הוביל את הנאשם להיזהר על נפשו, וכעבור ארבעה ימים, הסתבך בביצוע עבירה חמורה בהרבה. בחינת גיליון הרישום הפלילי והתעבורתי של הנאשם אל מול המעשים בגינם נותן את הדין, מלמד כי עסקינן בנאשם שהוא בבחינת פגע רע, בגדר סכנה מוחשית לציבור שאינו מורתע מההליכים המשפטיים. בעבר, נהג בית המשפט עם הנאשם בסלחנות, לא פעם, אלא פעמיים. בפעם הראשונה הוטל על הנאשם מאסר מותנה, קנס ושל"צ, בפעם השנייה הוטל על הנאשם עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות לצד ענישה נלווית. נכון שחלפו כחמש שנים מאז ההרשעה הקודמת, אולם, שהנאשם מודע היטב לאיסורים החלים עליו, הוא שב וביצע את העבירה, ועוד בתקופה ביטחונית כה רגישה, והסיע לא תושב שטחים אחד, אלא חמישה. העובדה שלא היה בעונשים קודמים להשיג את אפקט ההרתעה מחייבת לטעמי שינוי גישה והטלת עונש הולם שיהיה בו כדי לשקף לנאשם את חומרת מעשיו. הרתעה שכזו אינה יכולה לטעמי להיות מושגת אלא על ידי הטלת מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח, אף במנותק משאלת תקופת משך המאסר. כאמור משקלן של הנסיבות האישיות, מורכבות ככל שהיו, נשחק עם הזמן. מעבר לצורך הברור בהרתעת היחיד, יש להביא בחשבון את הצורך בהרתעת הרבים. גם מבלי להידרש לסטטיסטיקה, מכיוון שבית המשפט בתוך עמו יושב, ניתן להעריך בזהירות כי בשנים האחרונות הועמדו לדין, עשרות רבות של מעסיקים, מלינים, ומסיעים. עבירות על פי חוק הכניסה לישראל, מצויות על סדר דינו של בית המשפט דרך שגרה. הגם שהאינפלציה בכתב האישום נובעת מאכיפה מוגברת ומושקעים משאבים רבים כדי למנוע כניסה של בלתי מורשים לשטח המדינה ובמגוון דרכים. ברם, אכיפה מוגברת אינה מייצרת פשיעה, היא חושפת את ממדי התופעה העבריינית כמו גם הסיכון הפוטנציאלי לצידה. מתמונת המציאות המשתקפת בעניינם של העוברים על חוק הכניסה לישראל, לא ניתן עוד להעלים עין. הדרך להיאבק בתופעת הכניסה לישראל שלא כחוק או לכל הפחות לצמצמה, עוברת דרך אוכלוסיית המסיעים, המלינים והמעסיקים. המסר העונשי צריך להיות חד וברור, כזה אשר יהיה בו לשלול את כדאיות ביצוע העבירה. מטרה זו אינה יכולה להיות מושגת על ידי קביעת עונש המצוי בתחתית המתחם. לא בכדי קבע המחוקק שורה של סנקציות בחוק, לרבות פסילת רישיון נהיגה לעוברים על חוק הכניסה לישראל. יתר על כן, איננו נמצאים בימים הראשונים של תיקון 38 לחוק הכניסה לישראל. משמע, אוכלוסיית המסיעים, המלינים והמעסיקים היו אמורים להפנים את הסיכון הנשקף ממעשיהם ואת ההחמרה בענישה. כמו כן, אנו מצויים במהלכה של תקופה ביטחונית קשה ומתמשכת. למרות זאת, נראה כי משיקולים של כדאיות כלכליות והערכת סיכון נמוך להיתפס, רבים המסיעים, המלינים והמעסיקים המחליטים לבצע את העבירה. על מנת שסחף הכניסה הבלתי חוקית ייעצר, יש להפוך את המשוואה. השילוב של אכיפה מוגברת וענישה בלתי מתפשרת, הם שיהפכו את ביצוע העבירה לבלתי כדאית בעליל. באשר לסוגיית ההרתעה, אפנה לפסק דין מהעת האחרונה, שאומנם עוסק במקרה חמור מענייננו, אך הרציונליים המשפטיים תקפים גם כאן. וכך קבע בע"פ 41674-01-25 מדינת ישראל נ' עית אלעבדאללה (12.4.2026) – כב' השופט שטיין: "הצורך החברתי בהרתעת הרבים, אף הוא בגדר שיקול חשוב ובעל ערך, שעל בסיסו ניתן – ובמקרים המתאימים לכך, גם ראוי – להחמיר בעונשו של העבריין בגבולות ההלימה...הנני ער לכך שנגד דבריי ניצבת הטענה ״הרתעה לא עובדת״, אשר מושמעת במחוזותינו לעיתים קרובות. טענה זו נסמכת על מחקרים שרובם ככולם נסמכים על מתודולוגיה ״רכה״ כזאת או אחרת, מבלי להעמיד את הדברים במבחני האקונומטריה המוקפדים, כדרכם של כלכלנים אמפיריים. מחקרי כלכלנים שעושים שימוש באקונומטריה תומכים במסקנה שלעונשי מאסר ארוכים יש אפקט מרתיע... מסקנה זו, מן הסתם, גם עולה בקנה אחד עם השכל הישר; וכפי שהזדמן לי להעיר, הרתעה חלקית ובלתי מספקת ממילא עדיפה על חוסר הרתעה (ראו: ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 20-19 (11.11.2018))". שקלול כל הפרמטרים, בדגש על הצורך בהרתעת היחיד והרבים, מוביל למסקנה כי יש להשית על הנאשם עונש שלא בתחתית מתחם הענישה. ר' ע"פ 280/23 מדינת ישראל נ' Abker (18.5.23); ע"פ 5832/24 מיזערו נ' מדינת ישראל (6.3.2025). במובן זה, עתירת המאשימה לעניין עונש המאסר, אינה בבחינת מיצוי הדין, במיוחד שלא ביקשה לחלט את הרכב ששימש לביצוע העבירה. באשר לרכיב הקנס - על אף הנסיבות הנזקפות לזכותו של הנאשם, לא שוכנעתי כי מתקיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים חריגה מהקנס המזערי הקבוע בחוק, גם לא בהצטרפותם יחד. אלמלא נתוניו האישים של הנאשם, היה מקום לקבלת את עתירת המאשימה גם בעניין שיעור הקנס. אזכיר כי לפי הפסיקה, טעמים מיוחדים המצדיקה סטייה מעונש מינימום הם נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שאינן עולות בגדר שיקולים "רגילים" לקולה. הודאה, חרטה, מצוקה כלכלית, גיל או מצב בריאותי אינם יכולים להיחשב בגדר טעמים מיוחדים. קל וחומר, בהינתן נסיבות המעשה והעושה. הימנעות מהטלת קנס לחלופין חריגה מעונש המינימום במקום לא התקיימו טעמים מיוחדים, עומדת בניגוד לתכלית המוצהרת של המחוקק. עם כל ההבנה לנסיבות האישיות, הוראות המחוקק אינן יכולות להפוך לאות מתה. דברים אלו נכונים בשינויים המחויבים ביחס לפסילת רישיון הנהיגה. תוצאה בהינתן המקובץ ובאיזון בין הנסיבות העומדות לזכות הנאשם לבין הנסיבות העומדות לחובתו, אני גוזרת עליו את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל. 9 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים עבירות על פי חוק הכניסה לישראל. קנס בסך 14,000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.1.2027 ובכל 10 בחודש שלאחריו. לא ישולם איזה מהתשלומים במועדו, תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי. מוסבר לנאשם כי ניתן לשלם את הקנס כעבור שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה באחת מהדרכים הבאות: כרטיס אשראי באתר המקוון של רשות האכיפה והגביה www.eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בשירות עצמי (מרכז גביה) 35592* או בטלפון 073-2055000; במזומן בכל סניף של בנק דואר בהצגת תעודת זהות בלבד (או צורך בשוברים). אני פוסלת את הנאשם מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 חודשים. הפסילה תימנה במצטבר לכל פסילה אחרת שטרם סיים לרצות. הוסברה לנאשם חובתו בהפקדת רישיונו במזכירות בית המשפט. לא יופקד הרישיון, תחל הפסילה אך לא תימנה כל עוד לא יופקד הרישיון ולכן לא תסתיים. הנאשם ייפסל מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים, ואולם הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור בתוך 3 שנים עבירת על פי חוק הכניסה לישראל. זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, א' חשוון תשפ"ז, 12 אוקטובר 2026, במעמד הצדדים.