לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא זהר דיבון סגל בעניין: המאשימה מדינת ישראל יחידת תביעות שלוחת נתניה ע"י ב"כ עוה"ד גל סורפין נגד הנאשם גסאן טקטוק ע"י ב"כ עוה"ד רן עמר גזר דין הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירת הסעת שלושה תושבים זרים או יותר - לפי סעיף 12א (ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי''ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). על פי כתב האישום המתוקן, ביום 24.5.2026 בשעה 06:00 או סמוך לכך, הסיע הנאשם שלושה תושבים זרים ששהו בישראל שלא כחוק, בכביש 562 סמוך לכפר יונה, מזמר לקדימה, וזאת ללא תמורה, כטרמפ. הצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה באשר לעונש הראוי וכל צד טען כראות עיניו וכמיטב שיקול דעתו המקצועי. בקצרה, המאשימה עתרה לקבוע מתחם ענישה בין 9 ועד 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית כמתחייב בחוק הכניסה לישראל, וביקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל בן 9 חודשים, מאסר מותנה, פסילת רישיון נהיגה בפועל ועל תנאי וקנס. מנגד, עתרה ההגנה לקבוע את הגבול התחתון של מתחם הענישה בשלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ובהסתמך על ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל (29.12.2015) (להלן: הלכת לופוליאנסקי), ובהינתן מצבו הרפואי החריג של הנאשם, עתרה לסטות לקולה משיקולי צדק ולהשית עליו ענישה צופה פני עתיד. מאותם הטעמים, ביקשה ההגנה, להימנע מפסילת רישיון נהיגה בפועל, ולסטות משיעור הקנס המזערי הקבוע בחוק. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה ואמר: "אני מצטער על מה שעשיתי. אני לא אעשה את זה עוד פעם. אני עם עגלה ... אני צריך שיעזרו לי. עכשיו הבן שלי איתי כאן. אני מצטער". דיון והכרעה מתחם העונש ההולם האיסורים בחוק הכניסה לישראל באים להגן על זכותה של המדינה לקבוע את הבאים בשעריה, במטרה להגן על ביטחון המדינה והציבור, מפני הסיכון שבחדירתם של תושבים זרים שלא עברו סינון ביטחוני, לישראל. ר' רע"פ 5198/01 חט'יב נ' מדינת ישראל (18.1.2001) (להלן: פרשת ח'טיב) ורע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (12.2.2006) (להלן: פרשת אבו סאלם). כן אפנה לרע"פ 3173/09 פארגין נ' מדינת ישראל (5.5.2009) (להלן: עניין פרג'ין), שם נקבע על רקע המצב הביטחוני ב"עופרת יצוקה" כדלקמן: "... זכותה וחובתה של מדינה לשמור על שעריה וגבולותיה מפני כניסת הזולת אליה ושהייתו בה שלא כחוק, והרי אלה זכות וחובה שעליהן לא יתכן חולק, בתחום הביטחוני ומעבר לו... אין צורך להיות מומחה בביטחון על מנת להבין, כי לשהייה בלתי חוקית אוסף מגרעות; ראשית - היא הפרת החוק, וזו רעה חולה, ולא זו בלבד, אלא יש בה פוטנציאל ברור לסיכון בטחוני, והיו דברים מעולם; ואין מדינה עלי חלד שלא תיאבק בנכנסים לשטחה באופן בלתי חוקי, לא כל שכן אם יש מהם העלולים לסכן את ביטחונה ואף סיכנוהו". מתוך הבנה כי תופעת הכניסה לישראל שלא כחוק היא תופעה שאינה רצויה והדרך למיגורה עוברת דרך המסייעים לביצועה, שהם בבחינת חוטאים והמחטיאים (עניין פרג'ין), מצא המחוקק להחמיר בענישה וזאת במסגרת תיקון 38 לחוק הכניסה (8.4.2024). לא אפרט את כלל הוראות החוק, אתייחס לעיקריות והרלבנטיות בענייננו. העונש המרבי בגין הסעה, הלנה והעסקה, בחלופה הבסיסית הועמד על ארבע שנות מאסר במקום שנתיים ימים (בכך גם שונתה הגדרת העבירה מעוון לעבירת פשע), ובחלופה המחמירה (הסעה של שלושה שוהים בלתי חוקיים ומעלה, והעסקה של שני שוהים בלתי חוקיים), העונש המרבי הוחמר מארבע שנות מאסר לשבע שנות מאסר. לעומת זאת, עבירה של כניסה לישראל שלא כדין היא עבירת עוון והעונש המרבי הוא שנתיים מאסר (תיקון 42 לחוק הכניסה לישראל (13.7.2025)). בנוסף, סעיף 12ה'(א) לחוק הכניסה לישראל קובע עונש מזערי כדלקמן: "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 12א(ג), (ג5) או (ג6), 12ב2 או 12ב3, לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו; עונש מאסר לפי סעיף קטן זה לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על-תנאי". עוד נקבעו בסעיף 12 א(ג)(4) לחוק הכניסה לישראל הוראות בדבר קנס מינימלי, בין 10,000 ₪ ועד 40,000 ₪ בעבירות של הסעה בנסיבות מחמירות, ובעבירות של העסקה והלנה. באשר להשפעת העונש המרבי כמו גם לעונש המזערי על מתחם הענישה ועיקרון ההלימה, אפנה לפסקי הדין הבאים. ביחס לעונש מזערי: ר' רע"פ 6621/23 מדינת ישראל נ' גרין (7.4.2025); ע"פ 1693/23 אסלאם נ' מדינת ישראל (3.12.2023); ע"פ 8687/20 פלוני נ' מדינת ישראל (29.8.2021); ע"פ 1288/17 מדינת ישראל נ' שנהר (3.10.2017); ע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל (3.12.2015); ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2014). ביחס לעונש המרבי המבטא את השקפת המחוקק באשר לחומרת העבירה והסכנה הגלומה במי שעובר אותה: ע"פ 6015/24 מדינת ישראל נ' נורי (25.3.2025); ע"פ 678/22 טלוי נ' מדינת ישראל (19.5.2022); 5617/19 מדינת ישראל נ' פלוני (26.8.2021); ע"פ 8515/23 פלוני נ' מדינת ישראל (17.7.2024)). במילים פשוטות, הנאשם הורשע בעבירה של הסעה בנסיבות מחמירות. העונש המרבי בגין העבירה הוא שבע שנות מאסר. רבע מעונש מרבי זה, עומד על 21 חודשי מאסר (כולל, כמובן את תקופת המאסר על תנאי). לצד זאת נקבע קנס מינימלי שלא יפחת מ- 10,000 ₪ אלא מטעמים מיוחדים שירשמו. חריגה מהעונש המינימלי אפשרית רק בנסיבות בהם מתקיימים "טעמים מיוחדים" ואלו, כפי שנראה להלן, אינם מתקיימים במקרה דנן, אפילו לא בקירוב. הנאשם הפר את החוק ברגל גסה, על דרך של הסעת שלושה תושבי האזור השוהים בישראל ללא היתר כדין. ההסעה עצמה התרחשה במרכז הארץ, וללא כל תמורה, כאשר המפגש עם השוהים הבלתי חוקיים הוא אקראי, במסגרת "טרמפ". כמו כן, אין היכרות מוקדמת בינו לבין הנוסעים. כידוע, לרוב הסעה של שוהה בלתי חוקי מוכר היא פחות חמורה מזו של שוהה בלתי חוקי זר, וככל שמספר השוהים הבלתי חוקיים רב יותר, רמת הסיכון מתעצמת. ההסעה הייתה אמנם קצרה יחסית, אולם, אין לייחס לכך חשיבות רבה, שכן העבירה לא הופסקה בשל חרטה שחש הנאשם על מעשיו, אלא הודות למאמצים שמשקיעים גורמי אכיפת החוק במיגור תופעת הכניסה לישראל. אלמלא היה הנאשם נעצר בידי המשטרה סמוך לכפר יונה, אפשר שהנוסעים היו מתפזרים במקומות שונים בארץ, ועושים כל העולה על רוחם. אמנם, לא הוכח כי נגרם נזק בפועל ממעשיו של הנאשם. אך, יש לזכור כי מידת הנזק אינה נמדדת רק במבחן התוצאה אלא, שיש לבחון אותה אל מול הנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם כתוצאה מכניסת השוהים הבלתי חוקיים לישראל, בין אם למטרות ביצוע עבירות פליליות או חלילה וחס לביצוע עבירות ביטחוניות. כפי שנאמר פעמים אין ספור, אוכלוסיית הנכנסים שלא כדין לישראל היא אוכלוסייה המייצרת פלטפורמה לביצוע עבירות פליליות, כגון עבירות רכוש, שהוגדרו זה מכבר כמכת מדינה, ופותחת פתח לזליגת פעילות טרור. על בשרנו, למדנו את מידת הסיכון הנשקפת מתושבי האזור ומעזה, והמערכה המתמשכת חשפה את מעורבותם המשמעותית של שוהים בלתי חוקיים בפעילות טרור. אסור לשכוח כי היו גם כאלו שנכנסו לישראל במסווה של צורכי הומניטריים או צרכי פרנסה, כדי לפגוע באזרחים תמימים וחפים מפשע. לדוגמה- תפ"ח 53504-02-24 מדינת ישראל נ' זידאת ואחרים (8.4.2025)), שם דובר בשני תושבי אזור שנכנסו לכאורה לצורכי פרנסה, גנבו רכב ממכון השטיפה בו עבדו. אחד מהם דרס באמצעות הרכב אזרחים שעמדו בתחנת אוטובוס, וגרם למותה של אישה מבוגרת ולפציעה של אזרחים. כן אפנה לדיונים המקדימים בהצ"ח הכנסת תשפ"ה מס' 1101 – במסגרתם הוצגו נתונים באשר למעורבות תושבי האזור בעבירות פליליות וביטחוניות. תוצאות המתקפה הרצחנית של השבעה באוקטובר חייבות לשמש תמרור אזהרה. במציאות ביטחונית שנכפתה עלינו הצורך בהגנה אפקטיבית על שלום הציבור מתעצם וגובר, ויש להבטיח כי המשאבים המוגבלים של כוחות הביטחון יאפשרו סיכול כניסתם של גורמים עוינים לישראל. הרי אם כן, מעשיו של הנאשם יצרו את התשתית המתאימה לביצוע עבירת השהייה הבלתי חוקית, ועודדו את כניסתם של השוהים הבלתי חוקיים לתחומי המדינה. הנאשם הפך את השהות בישראל לכדאית. עסקינן בעבירה שהיא קלה ופשוטה לביצוע, וטמון בה סיכון ממשי לחיי אדם (ר' עניין פרג'ין). גם אם אין בכוונת המסיע, המעסיק או המלין, לגרום לפגיעה בביטחון המדינה, לעולם אין לדעת בוודאות מהיכן מגיעים השוהים הבלתי חוקיים ומה מטרותיהם (ר' ע"פ 617/15 רשק מונתסר נ' מדינת ישראל (2.4.2015)). באשר למדיניות הענישה הנהוגה, המהווה כידוע כלי עזר לקביעת מתחם הענישה. עיון בפסיקה יגלה כי מדיניות הענישה הנהוגה, ידעה תמורות ושינויים כפועל יוצא מהמצב הביטחוני המשתנה. בהלכת חטיב נקבע כי העונש הראוי לעבירה של הסעה שלא כדין הוא מאסר בפועל. מדיניות זו רוככה עם השנים, בעיקר לאחר פרשת אבו סאלם, וליבת הפסיקה בעונשי מאסר קצרים, לריצוי בדרך של עבודות שירות. רק במקרי קיצון, העוסקים בהסעה שיטתית של מספר תושבים זרים ללא היתרים, נידונו נאשמים לעונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. מאז השבעה באוקטובר ולאחר תיקון 38 לחוק הכניסה לישראל, ניכרת החמרה ברורה בענישה. להלן פסקי הדין אותם מצאתי כרלבנטיים לקביעת המתחם, מרביתם ניתנו לאחר התיקון לחוק הכניסה לישראל, וחלקם הוצגו על ידי הצדדים. בסקירת הפסיקה יש לתת דגש, מעבר למועד ביצוע העבירה, למספר השוהים הבלתי חוקיים, כיוון ההסעה, מרחק ההסעה, האם ניתנה תמורה עבור ההסעה, תקופת העסקה ועוד. ברי כי אין דינו של מי שהסיע, הלין או העסיק תושב זר אחד כדינו של מי שהסיע, העסיק והלין מספר תושבים, ואין דינו של מי שעבר עבירה אחת כדינו של זה שהפר את החוק מספר פעמים. ראו: רע"פ 5094/20 זנאדה נ' מדינת ישראל (30.7.2020); רע"פ 2057/19 מרזוק נ' מדינת ישראל (21.03.2019); עפ"ג 62494-05-26 חאלד רבה נ' מדינת ישראל (12.6.2026) ; עפ"ג 349296-12-24 קבהא נ' מדינת ישראל (23.3.2026); עפ"ג 26638-03-25 ג'בר נ' מדינת ישראל (26.1.2025); עפ"ג 4511-05-24 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (3.11.2024) – הסעה של 16 שב"חים; עפ"ג 33354-04-24 עקל נ' מדינת ישראל (22.9.2024); עפ"ג 64502-06-24 סאלמה נ' מדינת ישראל (15.7.2024); עפ"ג 62378-06-24 מוצטפא נ' מדינת ישראל (23.9.2024); עפ"ג 46874-01-24 קשקוש נ' מדינת ישראל (3.11.2024); כן ראו פסקי הדין הבאים שניתנו על ידי מותב זה: ת''פ 62977-01-26 מדינת ישראל נ' גוילה (6.7.2026) הסעה של 4 תושבים זרים; ת''פ 40787-01-26 מדינת ישראל נ' אבו חיט (25.5.2026) הסעת 5 תושבים זרים; ת''פ 29579-04-25 מדינת ישראל נ' עלי (08.12.2025) הסעת 3 תושבים זרים; ת''פ 61281-01-25 מדינת ישראל נ' חוראני (24.12.2025) ופסקי דין שניתנו על ידי ערכאות דיוניות אחרות: ת''פ 62071-06-25 מדינת ישראל נ' עביד (25.11.2025) הסעת שישה שוהים בלתי חוקיים; ת''פ 27775-01-25 מדינת ישראל נ' מואסי (12.3.2025); ת''פ 49654-06-26 מדינת ישראל נ' טורשאן (9.11.2025); ת"פ 43617-05-24 מדינת ישראל נ' נאצר (1.10.24); ת"פ 55041-06-24 מדינת ישראל נ' סולומון אלאיב (17.9.2024); ת"פ 12240-05-21 מדינת ישראל נ' אבו כף (29.1.2024); ת"פ 37180-08-24 מדינת ישראל נ' גומאיס (10.12.2024). נסכם. המחוקק אמר את דברו בתיקון לחוק הכניסה לישראל באופן חד וברור. עבירת ההסעה חמורה במידה ניכרת מעבירה של שהייה שלא כדין, ולכן המתחם בגינה צריך להיות גבוה מהמתחם שנקבע לעבירה השהייה. גם ביחס למתחמי הענישה בעניינם של מסיעים, מעסיקים ומלינים, יש לשמור על יחס הולם בין המעשים השונים בהתאם לקטגוריות שקבע המחוקק, תוך מתן משקל לעונש המרבי בצד העבירות, והעונשים המזעריים שנועדו להגביל את שיקול הדעת השיפוטי. קבלת עמדת ההגנה, וקביעת הגבול התחתון של המתחם בשלושה חודשי מאסר, אינה מתיישבת עם עקרון ההלימה ועליית קרנם של הערכים המוגנים, ועשויה ליצור יחס בלתי הולם בין מרכיבי הענישה, בדגש על תקופת המאסר המותנה. לאור כל האמור, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ובהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה, אני קובעת את מתחם הענישה בין 9 ועד 24 חודשי מאסר לצד רכיבי ענישה נוספים. בנוסף, אקבע את מתחם הקנס בין 10,000 ₪ ועד 40,000 ₪. גזירת העונש המתאים לנאשם לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות לחומרה או לקולה המצדיקות חריגה ממתחם העונש ההולם. לפיכך, יש לקבוע עונשו של הנאשם בתוך המתחם תוך התחשבות בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40יא' לחוק העונשין). הנאשם, יליד 1977, נשוי, אב לארבעה ילדים, בגילאי 14-23 ומתגורר עם משפחתו ביישוב זמר. הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן וקיבל אחריות על מעשיו באופן המלמד על הפנמת הפסול במעשיו ועל הבעת חרטה. הודאת הנאשם חסכה זמן שיפוטי יקר. אין לחובת הנאשם הרשעות קודמות. בעקבות גילוי העבירה, נעצר הנאשם ושוחרר בתנאים מגבילים. כיום שוהה בתנאי מעצר בית חלקי. כמו כן, ממסמכי ההגנה עולה כי הנאשם מתמודד עם מגוון בעיות רפואיות, הוא מושתל קוצב לב ולפני כשנה עבר אירוע מוחי. לדבריו, משנת 2017 אינו עובד, נתמך כלכלית בקצבה מטעם הביטוח הלאומי, ונעזר באשתו ובבני משפחתו בצרכיו השונים, וזקוק לעזרה בהלבשה ורחצה. מצבו הרפואי של הנאשם ומוגבלותו הפיזית, יקשו עליו לרצות עונש מאסר, ובהשוואה לאסירים אחרים, הוא עשוי להיתקל בקשיים רבים יותר. אולם, הפתח שנפתח בהלכת לופוליאנסקי לצורך חריגה ממתחם העונש ההולם מטעמי צדק פתח צר הוא, המתאים למקרים חריגים ונדירים (ר' פסקה 229 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן), כאשר פסיקה מאוחרת קבעה שכוחה של הלכה זו שמור לאותם מקרים נדירים בהם מוכח שהטלת עונש מאסר תביא לקיצור תוחלת חייו של נאשם (רע"פ 2844/16 ביאלה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (13.4.2016)). זהו לא המקרה שלפניי. המסמכים הרפואיים (סיכום אשפוז מיום 27.10.2025 וסיכום מידע רפואי מיום 2.6.2026 – נחתם דיגיטלי) מלמדים על מצב רפואי סטטי, להבדיל מהידרדרות במצב הבריאותי לאחר ביצוע העבירה. אף לא נטען וממילא לא הוכח כי הנאשם אינו כשיר לרצות עונש מאסר בפועל. כך או אחרת, בעיותיו הרפואיות של הנאשם לא מנעו ממנו לנהוג ברכב ולעבור על החוק, ואין בהם כדי לפטור מעונש המתחייב מהעבירה שבה הורשע. יתר על כן, רשויות שב"ס בהחלט ערוכות ומסוגלות להעניק מענה הולם לאסירים הסובלים מתחלואים שונים (ר' מיני רבים: ע"פ 4908/16 פלוני נ' מדינת ישראל (9.3.2017); רע"פ 157/16 פלוני נ' מדינת ישראל (14.1.2016); ע"פ 3545/18 קיקס נ' מדינת ישראל (24.2.2019); ע"פ 41850-02-20 וינר נ' מדינת ישראל (13.9.2021) וע"פ 4908/16 פלוני נ' מדינת ישראל (13.4.2017)). מעבר לצורך בהרתעת היחיד, יש להביא בחשבון את הצורך בהרתעת הרבים. גם מבלי להידרש לסטטיסטיקה, מכיוון שבית המשפט בתוך עמו יושב, ניתן להעריך בזהירות כי בשנים האחרונות הועמדו לדין, עשרות רבות של מעסיקים, מלינים, ומסיעים, כאשר עבירות על פי חוק הכניסה לישראל, מצויות על סדר דינו של בית המשפט דרך שגרה. הגם שהאינפלציה בכתב האישום נובעת מאכיפה מוגברת ומושקעים משאבים רבים כדי למנוע כניסה של בלתי מורשים לשטח המדינה ובמגוון דרכים. ברם, אכיפה מוגברת אינה מייצרת פשיעה, היא חושפת את ממדי התופעה העבריינית כמו גם הסיכון הפוטנציאלי לצידה. מתמונת המציאות המשתקפת בעניינם של העוברים על חוק הכניסה לישראל, לא ניתן עוד להעלים עין. הדרך להיאבק בתופעת הכניסה לישראל שלא כחוק או לכל הפחות לצמצמה, עוברת דרך אוכלוסיית המסיעים, המלינים והמעסיקים. המסר העונשי צריך להיות חד וברור, כזה אשר יהיה בו לשלול את כדאיות ביצוע העבירה. מטרה זו אינה יכולה להיות מושגת על ידי קביעת עונש הרתעתי צופה פני עתיד כעתירת ההגנה. לא בכדי קבע המחוקק שורה של סנקציות בחוק. יתר על כן, איננו נמצאים בימים הראשונים של תיקון 38 לחוק הכניסה לישראל. משמע, אוכלוסיית המסיעים, המלינים והמעסיקים היו אמורים להפנים את הסיכון הנשקף ממעשיהם ואת ההחמרה בענישה. למרות זאת, ולמרות המציאות הביטחונית הרגישה, נראה כי רבים המסיעים, המלינים והמעסיקים המחליטים לבצע את העבירה. על מנת שסחף הכניסה הבלתי חוקית ייעצר, יש להפוך את המשוואה. השילוב של אכיפה מוגברת וענישה בלתי מתפשרת, הם שיהפכו את ביצוע העבירה לבלתי כדאית בעליל. באשר לסוגיית ההרתעה, אפנה לע"פ 41674-01-25 מדינת ישראל נ' עית אלעבדאללה (12.4.2026), שאמנם עוסק במקרה חמור מענייננו, אך הרציונליים של תקפים גם כאן: וכך קבע כב' השופט שטיין: "הצורך החברתי בהרתעת הרבים, אף הוא בגדר שיקול חשוב ובעל ערך, שעל בסיסו ניתן – ובמקרים המתאימים לכך, גם ראוי – להחמיר בעונשו של העבריין בגבולות ההלימה...הנני ער לכך שנגד דבריי ניצבת הטענה ״הרתעה לא עובדת״, אשר מושמעת במחוזותינו לעיתים קרובות. טענה זו נסמכת על מחקרים שרובם ככולם נסמכים על מתודולוגיה ״רכה״ כזאת או אחרת, מבלי להעמיד את הדברים במבחני האקונומטריה המוקפדים, כדרכם של כלכלנים אמפיריים. מחקרי כלכלנים שעושים שימוש באקונומטריה תומכים במסקנה שלעונשי מאסר ארוכים יש אפקט מרתיע... מסקנה זו, מן הסתם, גם עולה בקנה אחד עם השכל הישר; וכפי שהזדמן לי להעיר, הרתעה חלקית ובלתי מספקת ממילא עדיפה על חוסר הרתעה (ר' ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 20-19 (11.11.2018))". באשר לרכיב הקנס, על אף הנסיבות הנזקפות לזכותו של הנאשם, לא שוכנעתי כי מתקיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים חריגה מהקנס המזערי הקבוע בחוק, גם לא בהצטרפותם יחד. אזכיר כי לפי הפסיקה, טעמים מיוחדים המצדיקה סטייה מעונש מינימום הם נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שאינן עולות בגדר שיקולים "רגילים" לקולה. הודאה, חרטה, מצוקה כלכלית, גיל או מצב בריאותי אינם יכולים להיחשב בגדר טעמים מיוחדים. הימנעות מהטלת קנס לחלופין חריגה מעונש המינימום במקום לא התקיימו טעמים מיוחדים, עומדת בניגוד לתכלית המוצהרת של המחוקק. עם כל ההבנה לנסיבות האישיות, הוראות המחוקק אינן יכולות להפוך לאות מתה. לקראת סיום אציין כי עם הרשעת הנאשם, ביקשה ההגנה לקבלת תסקיר שיפרוס תמונה רחבה יותר ביחס לנאשם, אשר מתמודד עם מוגבלות פיזית מצעירותו. לבקשה זו לא מצאתי להיעתר. ככלל אין לנאשם זכות קנויה שייערך בעניינו תסקיר ובית המשפט אינו מחויב בקבלת תסקיר בטרם יגזור את הדין אלא במקרים המנויים בחוק. ההחלטה האם להפנות נאשם לשירות המבחן נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי. ר' רע"פ 5216/20 אלעקם נ' מדינת ישראל (6.8.2020); ורע"פ 8722/15 תבנאס נ' מדינת ישראל (21.12.2015). בית המשפט מודע היטב להשפעת עונש מאסר על נאשמים המתמודדים עם מוגבלות פיזית, ואין צורך שהשפעה זו תתואר מכלי שני, דהיינו, מפי קצינת המבחן. דברים אלו נכונים, במיוחד, שמעשה העבירה כשלעצמו אינו מהווה אינדיקציה לצורך של העבריין בשיקום, ואף לא נטען כי ישנה נזקקות טיפולית כלשהי. משכך, ומבלי לקבוע מסמרות, לרוב, לא מתקיימים שיקולי שיקום המאפשרים חריגה לקולה ממתחם הענישה, וכאלו שאפשר לראות בהם את ה"טעמים מיוחדים" המאפשרים חריגה מהעונש המזערי. וכאמור, שיקולי צדק המצדיקים חריגה ממתחם ענישה, שמורים למקרי קיצון, קל וחומר במקרה בו קבע המחוקק עונש מזערי. בבחינת למעלה מן הצורך אומר כי גם בהנחה והיה מונח בפני תסקיר, ובסופו המלצה להסתפק בענישה צופה פני עתיד, לא היה בכך לשנות את העובדה כי סיום ההליך ללא ענישה מוחשית אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון ההלימה, ועם הוראותיו המפורשות של המחוקק. עם זאת, הנסיבות האישיות, ההודאה והחיסכון בזמן שיפוטי, יקנו לנאשם הקלה נוספת, שתבוא לידי ביטוי במשך תקופת המאסר. תוצאה בהינתן המקובץ ובאיזון בין הנסיבות העומדות לזכות הנאשם לבין הנסיבות העומדות לחובתו, אני גוזרת עליו את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל. 12 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים עבירות על פי חוק הכניסה לישראל. קנס בסך 10,000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.1.2027 ובכל 10 בחודש שלאחריו. לא ישולם איזה מהתשלומים במועדו, תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי. מוסבר לנאשם כי ניתן לשלם את הקנס כעבור שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה באחת מהדרכים הבאות: כרטיס אשראי באתר המקוון של רשות האכיפה והגביה www.eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בשירות עצמי (מרכז גביה) 35592* או בטלפון 073-2055000; במזומן בכל סניף של בנק דואר בהצגת תעודת זהות בלבד (או צורך בשוברים). אני פוסלת את הנאשם מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים. הפסילה תצטבר לכל עונש פסילה אחר. על אף שהנאשם הפקיד את רישיון הנהיגה, ומכיוון שהוא שהה בתקופה זו במעצר בית, לא מצאתי לנכות את ימי הפסילה. אזכיר כי השיקולים של הפקדת רישיון הנהיגה בשלב המעצר הם מניעתיים ולא עונשיים. הנאשם ייפסל מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים, ואולם הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור בתוך 3 שנים עבירת על פי חוק הכניסה לישראל. זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, י' חשוון תשפ"ז, 21 אוקטובר 2026, במעמד הצדדים.