עש"א 53264-08-26 עש"א 53264-08-26

ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בתל אביב (כב' הרשמת הילה תמרי) בתיק הוצל"פ 536957-12-25 מיום 12.8.2026 שבה התקבלה טענת פרעתי שהגיש המשיב נגד המערער, תיק ההוצאה לפועל נסגר, והמערער חויב בהוצאות בסך של 5,000 ש"ח. לאחר העיון, החלטתי לדון בערעור על דרך הכתב ולדחותו לגופו. התשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת: בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי הוטל על המערער לשלם למשיב 250,000 ש"ח. כמו כן חויבו המערער והמשיב ביחד ולחוד לשלם לצד ג' סך של כ-520,000 ש"ח. צד ג' גבה מהמשיב את כל הסכום, לרבות את חלקו של המערער, ולמשיב קמה זכות חזרה על המערער על הסכום שנגבה ממנו ביתר מכוח סעיף 56(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. על סמך זכות חזרה זו נתן המשיב הודעת קיזוז לנאמן על נכסי המערער (שהיה בהליך חדלות פירעון), וכך לשיטתו פרע את החוב למערער מכוח פסק הדין. לימים פתח המערער את תיק ההוצאה לפועל דנן לגביית ה-250,000 ש"ח (קרן) שנפסקו לו. המשיב טען "פרעתי" על סמך הודעת הקיזוז האמורה. המערער התנגד לפרעתי על סמך טענות מספר שאין צורך לפרטן. הרשמת דחתה את טענותיו, ואין הוא מלין על כך לפניי. בערעור דנא מעלה המערער, גם לשיטתו הוא, טענה אחת ויחידה: הרשמת לא הייתה מוסמכת לדון בטענת הקיזוז מהטעם שמדובר בטענת קיזוז "נטענת" ולא בטענת קיזוז קיימת, כזו שהוכרעה בפסק דין. הואיל ורשמת ההוצאה לפועל מוסמכת לדון רק בטענות קיזוז של חובות חלוטים או פסוקים, ולא בחובות אובליגטוריים, לטענתו יש מקום לבטל את החלטתה (הבחנה זו נקבעה בין היתר ברע״א 5336/06 פרמינגר נ׳ עיריית חיפה (25.3.2007)). המערער אינו כופר בכך שהעלה את הטענה הזו לראשונה בשלב הערעור, אך טוען שיש מקום להידרש לה מהטעם שהיא טענה משפטית שנובעת מהתשתית העובדתית שהוכחה, שהידרשות לה אינה מקפחת את המשיב, ושיש מקום לתקן את הטעות של הרשמת ולהעדיף תוצאה נכונה. אין חולק שלערכאת הערעור יש סמכות לדון בטענה משפטית שהועלתה לראשונה לפניה ולא נדונה בערכאה הדיונית. ברע"א 6693/13 אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 19 (16.2.2014) נפסק בנושא: בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי, ככלל, בית המשפט לא יידרש במסגרת ערעור לטענות שלא נטענו בערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן. כלל זה אמנם מופנה בעיקרו כלפי טענות עובדתיות חדשות, וניכרת בפסיקה גישה מרוככת יותר בנוגע לאפשרות העלאתן של טענות משפטיות חדשות במסגרת הערעור. עם זאת, אין לומר שכל טענה משפטית שמועלית לראשונה בערכאת הערעור תישמע ותידון לגופה. רק טענות משפטיות שנובעות מהתשתית העובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית ושמצויות במסגרת עילת התביעה וכתבי בית הדין עשויות להישמע בערכאת הערעור. ומנגד, ערכאת הערעור לא תידרש, ככלל, לטענה משפטית שמהווה שינוי מהותי של חזית הטיעון ושנטענת לראשונה במסגרת הערעור. השאלה היא אפוא שאלה של שיקול דעת ולא של סמכות. השיקולים בעניין זה נעים על המתח בין התמריץ לרכז את כל הטענות לפני ערכאה ראשונה ולא לאפשר "מקצה שיפורים" הפוגע בסופיות הדיון וביעילות ההתדיינות, לבין השאיפה להגיע לתוצאה צודקת ונכונה ולאפשר תיקון טעויות משפטיות כשראוי לתקן אותן (לדיון בשיקולים ראו חמי בן נון ועל חבקין הערעור האזרחי 337-334 (מהדורה שלישית 2012)). על האיזון הראוי בין השיקולים הללו כתבתי (שם): "נראה לנו שככלל ראוי לתמרץ את הצדדים לרכז את טיעוניהם ב'סבב דיוני אחד' ולא להידרש לטענה משפטית שלא הועלתה לראשונה בערכאה הדיונית. [...] מוצדק לחרוג מהכלל במקרה שהנימוק החדש מעורר שאלה משפטית חשובה שיש אינטרס ציבורי בקביעת הלכה בעניינה, ובמקרים המתאימים – שקשה להגדירם מראש והם תלויי נסיבות – כשתוצאת פסק הדין אינה צודקת במידה ניכרת" (שם, בעמ' 337). יישום אמת מידה זו בענייננו, על רקע פסיקת בית המשפט העליון שהובאה לעיל, מוליכה למסקנה שאין מקום לאפשר למערער לבצע "מקצה שיפורים" ולהעלות בשלב הערעור טענה חדשה שלא הועלתה לפני הרשמת. למעט הנימוק הפורמלי – שלא היה בסמכות הרשמת לדון בעניין – אין בפי המערער טענה טובה נגד זכות החזרה שקמה למשיב כלפיו והקימה את זכות הקיזוז המהותית, לאחר שהמשיב שילם את חלקו של המערער בשכר הטרחה ונתן הודעת קיזוז. כך שאם נשים בצד את טענת הסמכות העניינית של הרשמת, כשהלכה היא שככלל לא תישמע טענת סמכות עניינית המועלית לראשונה בשלב הערעור (רע"א 35964-01-25 פלוני נ' פלוני, פסקות 22-19 (12.3.2025)), אין בפיו טענה טובה נגד זכות הקיזוז המהותית שהופעלה. קביעת הרשמת בנושא זה כלל לא נתקפה בערעור לפניי, ובצדק לא נתקפה. בנסיבות אלו אין מדובר באותם מקרים חריגים שבהם יש מקום להתיר "מקצה שיפורים" משפטי ולדון בטענה שהיה ראוי להעלותה לפני הרשמת. ממילא אין לומר שהרשמת טעתה על סמך הטיעונים שהונחו לפניה. על רקע זה דין הערעור להידחות, וכך אני מורה. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ש"ח. הערובה שהופקדה תועבר למשיב באמצעות בא כוחו.