ת"א 23242-09-23 ת"א 23242-09-23

1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן בפרסומים אסורים המהווים לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), על רקע סכסוך שכנים בבניין מגורים. 2. במרכז התביעה העיקרית עומדת טענה לפרסום לשון הרע במסגרת אירוע מיום 6.7.2022, שבו מיוחסים לנתבעת ביטויים מבזים, מיניים ומאיימים שנאמרו במהלך ויכוח בחדר המדרגות ובנוכחות שכנים. במקביל, התביעה שכנגד נסבה על טענות הנתבעת להתנהלות פוגענית ומתמשכת מצד התובעת, לרבות טענות לפרסומים ואמירות בעניינה וביחס למשפחתה. רקע עובדתי וטענות הצדדים 3. התובעת מתגוררת בדירה בקומה השנייה בבית משותף ברחוב בר יהודה בבת ים, והנתבעת התגוררה באותה עת יחד עם הוריה בדירה המצויה מעל דירת התובעת. לטענת התובעת, בין הצדדים שררו יחסי שכנות בלתי תקינים, כאשר הרקע לאירועים נשוא התביעה היה ליקוי במזגן בדירת משפחת הנתבעת, אשר ממנו נזלו מים אל תוך דירת התובעת. התובעת טוענת כי מדובר היה במטרד שנמשך במשך תקופה ממושכת, וכי היא פנתה לאביה של הנתבעת בבקשה לפעול לתיקון הליקוי. 4. קודם לאירועים נשוא התביעה התנהל בין התובעת לבין הנתבעת והוריה הליך משפטי בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, במסגרת ת"א 48158-09-22, אשר עסק בעניין המזגן והנזילה מדירת הנתבעת. בפסק הדין שניתן באותו הליך קבע בית המשפט, בין היתר, כי התובעת נהגה בהגינות וכי לא ביקשה להמשיך בריב ובמדון ביחס למזגן. בית המשפט קבע כי התובעת רשאית להגיש פעם נוספת את התביעה בגין לשון הרע, ככל שתחליט על הגשתה, וקבע כי ככל שתוגש התביעה פעם נוספת, היא תמשיך מהשלב שבו היא נמצאת, שהיה ממילא שלב התחלתי, שכן הצדדים לא ניהלו דיון מוקדם. אביה של הנתבעת התחייב בשם בני משפחתו להימנע מריב עם התובעת. הנתבעת לא מסרה התנצלות כפי שהתחייבה לאחר תום ההליך המשפטי, ומכאן הוגשה התביעה דנן. 5. לטענת התובעת ביום 6.7.2022 פגשה את אביה של הנתבעת בחניית הבית המשותף, ושאלה אותו מדוע אינו מנסה לפתור את בעיית נזילת המים ממזגן דירתם לדירת התובעת. אביה של הנתבעת התחמק מביצוע תיקון הליקוי במזגן, ואף הציג לה מצג שלפיו הוא עומד לתקן את המזגן, אך בפועל לא עמד בהתחייבותו. לטענת התובעת, בשעות הערב המאוחרות של אותו יום, 6.7.2022, שוב החלה זרימת מים חזקה ממזגן דירת הנתבעת לכיוון דירתה. כתוצאה מכך חדר זרם המים דרך החלון הפתוח בדירת התובעת, והמים הגיעו אל התובעת בעת שכבר ישנה במיטתה, אשר הייתה צמודה לאותו חלון. התובעת מציינת כי היא ישנה עם חלון פתוח ולא עם מזגן, בשל צורך בריאותי שלה. 6. כתוצאה מכך, כשהיא רטובה מזרם המים, עלתה לדירת הנתבעת כדי לבקש מאמה לבוא ולראות במו עיניה את נזילת המים ממזגן דירתה. התובעת עלתה לדירת הנתבעת בשעה מאוחרת משום שלטענתה בני המשפחה נוהגים להיות פעילים בשעות הערב המאוחרות והלילה. כאשר התובעת הגיעה לדירת הנתבעת שמעה כי בני הבית ערים, דפקה קלות על דלת הדירה והמתינה במסדרון חדר המדרגות. לדבריה, את הדלת פתחה אמה של הנתבעת יחד עם בנה, והיא אמרה לתובעת "תלכי מפה" וסגרה בפניה את הדלת. התובעת טוענת כי גם לאחר שהדלת נסגרה בפניה, המשיכה לבקש מאמה של הנתבעת לבוא לדירתה ולראות את נזילת המים. בשלב זה שמעה את השיחה שכנתה, הגב' אתי נחייסי, המתגוררת בבית המשותף ונציגת ועד הבית, אשר החלה לעלות במדרגות כדי לברר עם התובעת מה אירע. לטענת התובעת, משהבינה כי אמה של הנתבעת מסרבת לצאת מדירתה ולבוא לראות את נזילת המים, ניתקה מגע והחלה לרדת בגרם המדרגות המוביל לדירתה. במהלך ירידתה עדכנה את הגב' נחייסי בדבר הוויכוח על נזילת המים שנכנסים לדירתה. לטענת התובעת, בעוד היא משוחחת עם הגב' נחייסי באמצע גרם המדרגות, שמעה לפתע צרחות מכיוון דירת הנתבעת ואת הנתבעת רצה לכיוונה אחוזת אמוק, וצועקת כלפיה: "יא בת זונה, אני אהרוג אותך... יא שרמוטה". 7. בשלב זה, כאשר הנתבעת עמדה בגרם המדרגות, המשיכה לצעוק כלפי התובעת ליד אמה של הנתבעת ובפני הגב' נחייסי, אשר עמדה בין השתיים וחסמה אותה בגופה, וכן בפני שכנים נוספים שיצאו למשמע הצעקות, לרבות בנה של התובעת, ואמרה לה: "אני אהרוג אותך אם תתקרבי לדירה שלנו", וכן "אני אתן לך מכות אם תתקרבי לבית שלנו". לטענת התובעת, הנתבעת המשיכה באותו מעמד לצעוק כלפיה "בת זונה" וכן "יה זונה", וכן אמרה לה: "את רוצה שאבא שלי יזיין אותך", ועוד הטיחה בה: "אבא שלי גבר נשוי למה את מתעסקת אתו, למה את מדברת אתו". עוד צעקה לעברה "חסר לך זיין" וכן "את רוצה זיין". לטענת התובעת, דברים אלה נאמרו שוב ושוב, ללא הפסק, בצעקות, בפני השכנים, בפני התובעת ובפני בנה, ובמקום מגוריה של התובעת. 8. לטענתה, היא הושפלה על ידי הנתבעת בפני שכניה, והדברים שהנתבעת הטיחה בה פעם אחר פעם היו משפילים, פוגעניים ומבזים. הדברים נאמרו על ידי הנתבעת בידיעה שהדברים הנאמרים על ידה הם כוזבים, פוגעניים ומשפילים, ובמטרה לפגוע בתובעת, לביישה, להשפילה ולבזותה. לטענתה "כל חטאה" היה שביקשה פתרון לסידור נזילת המים מהמזגן בדירת הנתבעת לדירתה. 9. לפיכך, התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בסך של 140,000 ₪, בתשלום הוצאות בסך של 4,525 ₪, וכן בחיוב הנתבעת להתנצל בפניה בהתאם לנוסח ההתנצלות המפורט בכתב התביעה. עוד עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין, בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 10. לטענת הנתבעת המדובר בתביעה שנייה, הזהה במהותה לתביעה קודמת שהתנהלה בין הצדדים, אשר נמחקה לנוכח המלצת בית המשפט. לטענת הנתבעת, ביום 7.7.2022 התקשרה התובעת לאביה של הנתבעת, צעקה עליו, קיללה אותו והתבטאה כלפיו בחוסר כבוד. לאחר מכן, כאשר יצא האב לעבודתו, גילתה התובעת את רכבו בחניה וחסמה אותו, באופן שמנע ממנו לצאת לעבודתו כנהג מונית. עוד נטען כי לאחר שהאב הצליח לצאת מהמקום דרך שטח לא בנוי, המשיכה התובעת להטיח האשמות באם הנתבעת, ובכללן האמירה: "איך בעלך סובל אותך 20 שנים!!", אשר לטענת הנתבעת גרמה בהמשך אף לסכסוך בין בני הזוג. עוד טענה הנתבעת, כי האירוע המתואר לא היה הפעם הראשונה שבה הטרידה התובעת את הוריה, אלא חלק ממסכת של הטרדות ואיומים. 11. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי היא מכחישה את הטענות בדבר האירוע לו טוענת התובעת, וכי התובעת היא שהתגרתה בה ובבני משפחתה והיא זו שתקפה אותם, פיזית ומילולית, ועל כן ציינה כי בכוונתה להגיש נגדה תביעה שכנגד. כן נטען כי הנתבעת עלתה לדירתה בשעת לילה מאוחרת והחלה לצעוק ולבעוט בדלת. למשמע הצעקות והחבטות בדלת התעוררה הנתבעת ואמרה לתובעת: "לא מספיק שאת מתקשרת כבר שנים מציקה ומטרידה בשעות מאוחרות 2,3 לפנות בוקר ואבא שלי עזב את העבודה באמצע בגללך!!". לטענתה פעלה בצורה אינטואיטיבית ובתום לב נוכח הגעת התובעת לדירה בשעת לילה מאוחרת, וכי הדברים שאמרה היו "העובדות בתום לב כפי שהן". לפיכך, הנתבעת ביקשה לדחות את הסעדים שהתבקשו בתביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין, בצירוף מע"מ, וכן בהוצאות לדוגמה. 12. ביחס לתביעה שכנגד, טוענת הנתבעת/התובעת שכנגד, כי בהמשך ישיר להתנהלותה הקלוקלת והמטרידה של הנתבעת שכנגד, ביום 7.7.2022 התקשרה הנתבעת שכנגד לאביה של התובעת שכנגד, צעקה, קיללה והתבטאה בחוסר כבוד. לאחר כשעתיים, כאשר האב יצא לעבודה, ירד לחניה וגילה כי התובעת שכנגד חסמה את רכבו עזבה את הבניין והמשיכה בסדר יומה, כשהיא חוסמת את רכבו באופן מכוון. באותו אירוע הנתבעת שכנגד הטיחה האשמות כלפי האם, ובין היתר אמרה לה: "בעלך סובל אותך 20 שנים". 13. התובעת שכנגד מוסיפה וטוענת כי בכל פעם שהיא ובני משפחתה עוברים בשטחים המשותפים בבניין הם חוששים להיתקל בנתבעת שכנגד, וזאת משום שהיא מעירה, מעליבה ומלבינה את פניהם, ומטיחה בהם כי הם "מגעילים" וכן טענות גזעניות ביחס לדתם ולאמונתם של התובעת שכנגד ובני משפחתה. הנתבעת שכנגד צעקה לא אחת כלפי התובעת שכנגד ובני משפחתה כאשר שכנים רבים שומעים, ובהן "אתם לא יהודים", "אוכלים חזיר", "אין לכם אלוקים" ו- "תמכרו ותלכו מכאן". התובעת שכנגד עותרת לחייב את הנתבעת שכנגד לפצותה בגין הוצאת הדיבה המכוונת והזדונית, שהוצאה במטרה לשים את התובעת שכנגד ללעג, ושיש להשית על הנתבעת שכנגד פיצויים בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ולפי שיקול דעת בית המשפט. בנוסף עותרת היא לחייב את הנתבעת שכנגד לפרסם התנצלות פומבית בפניה, וכן לחייבה בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין בצירוף מע"מ כחוק. 14. הנתבעת שכנגד מכחישה כי איימה, העליבה או הלבינה את פניהם, וטוענת כי בני המשפחה הם שלבד קנו לעצמם בפני הדיירים את המוניטין של מי שמתנהגים באלימות מילולית ופיזית בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים. הנתבעת שכנגד מכחישה את טענות התובעת שכנגד ביחס לאירועי אותו ערב, וטוענת כי דברי התובעת שכנגד הם "שקר גס", וכי התובעת שכנגד יודעת בדיוק מה אמרה לנתבעת שכנגד, כיצד העליבה אותה ומה אמרה כדי לבזות, לפגוע ולהשפיל אותה. לבסוף טוענת הנתבעת שכנגד כי דין התביעה שכנגד להידחות על הסף, וכי היא מכחישה את כל העובדות הנטענות על ידי התובעת שכנגד בכתב התביעה שכנגד. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, במסמכים שהוגשו, בפרוטוקול דיון ההוכחות, בסיכומי הצדדים ובחומר המונח בפניי בתיק, ולאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה, ואילו התביעה שכנגד דינה להידחות, והכול מן הטעמים שיפורטו להלן. 16. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע", בין היתר, כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, או לפגוע בו במשרתו, בעסקו או במשלח ידו. סעיף 2 לחוק מגדיר את יסוד ה"פרסום", וסעיף 7 קובע כי פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע מהווה עוולה אזרחית. חוק איסור לשון הרע, נועד לאזן בין ההגנה על שמו הטוב וכבודו של אדם לבין חופש הביטוי. לשון הרע עשויה להקים עוולה אזרחית לפי סעיף 7 לחוק, כאשר פורסם דבר לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע. האיזון אינו נעשה באמצעות עדיפות מוחלטת לאחת הזכויות, אלא בהתאם לנסיבות המקרה ולמערכת ההגנות והאיזונים שקבע החוק (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008)). 17. ההכרעה בשאלה אם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע נעשית במבחן אובייקטיבי. יש לבחון את משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי, בהקשר שבו נאמר, כפי שהיה האדם הסביר מבין אותו. אין לבחון את הביטוי במנותק מן ההקשר, ואף אין להסתפק בכוונת המפרסם או בתחושתו הסובייקטיבית של הנפגע. לאחר פרשנות הביטוי נבחנים שני יסודות מצטברים. הראשון הוא יסוד הפרסום: סעיף 2 לחוק כולל פרסום בעל פה, בכתב, בדפוס ובכל אמצעי אחר, ובפרסום בכתב די בכך שהכתב עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. השני הוא יסוד לשון הרע: סעיף 1 מונה ארבע חלופות, ובהן פרסום העלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או לפגוע במשרתו, בעסקו או במקצועו. די בכך שהפרסום עלול לגרום לאחת מהתוצאות האמורות, ואין צורך להוכיח שהפגיעה התממשה בפועל. אם נקבע שהתקיימו פרסום ולשון הרע, נבחנות ההגנות הקבועות בחוק. רק אם הפרסום מקיים את יסודות העוולה ואינו נהנה מחסינות או מהגנה, עוברים לבחינת הסעדים. בשלב זה נבחנים, בין היתר, עצם הזכאות לפיצוי, שיעור הפיצוי והסעדים המתאימים בנסיבות העניין (ראו: ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012)). הכרעה בתביעה העיקרית האם הביטויים מהווים לשון הרע? 18. בהתאם להלכה הפסוקה אין לומר שכל גידוף או קללה מהווים בהכרח לשון הרע. מנגד, גם גידוף עשוי להקים עילת תביעה כאשר נסיבות אמירתו, תוכנו וההקשר שבו נאמר מביאים לכך שאדם סביר יראה בו ביטוי המבזה את הנפגע ופוגע בכבודו ובשמו הטוב. משכך, יש להבחין בין קללה סתמית, אשר עשויה להיוותר בגדר ביטוי של כעס או התלהמות, לבין ייחוס קונקרטי של התנהגות או תכונה מבזה, ובפרט כאשר מדובר בייחוס בעל אופי מיני או מוסרי שיש בו כדי להציג את הנפגע באור שלילי בעיני סביבתו (ראו: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (נבו 12.11.2006)). 19. הביטויים "בת זונה" ו"זונה" הם ביטויי גנאי מובהקים. אולם כאן הדברים אינם מסתכמים בגידוף רגעי בודד. הביטויים שולבו בייחוס לתובעת של התנהלות מינית כלפי אביה של הנתבעת: "את רוצה שאבא שלי ייזיין אותך", "אבא שלי גבר נשוי למה את מתעסקת איתו", וכן "את רוצה זיין". משמעותם הכוללת של הדברים, בהקשרם, היא ייחוס לתובעת עניין מיני באביה של הנתבעת, ובפרט לאישה המתגוררת בבניין ובקהילה מצומצמת של שכנים. בכך יש פוטנציאל ברור להשפיל את התובעת, לבזותה ולפגוע בשמה הטוב. אמנם, הביטויים נאמרו במהלך התנצחות ויכוחית בין שכנים על רקע ויכוח ארוך בקשר לתיקון המזגן, אך יש בהם לעלות כדי לשון הרע מאחר שההקשר והביטוי חוצים את גבול הביטוי המוגן. במקרה שלפנינו, השילוב בין הביטויים המיניים, הייחוס העובדתי בדבר קשר עם האב, החזרה על הביטויים, והאמירה בנוכחות שכנים מטה את הכף באופן ברור לכיוון התקיימות יסוד לשון הרע. 20. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הציטוטים שיוחסו לה הם פרי דמיונה של התובעת, וכי היא לא הוציאה כל לשון הרע. אולם בחקירתה הנגדית הנתבעת כבר לא עמדה על הכחשה מוחלטת. היא נשאלה אם אמרה "חסר לך זין", והשיבה "לא זוכרת"; כאשר נשאלה אם אמרה "זונה" ו"בת זונה", השיבה במפורש: "את זה לא אמרתי" (עמ' 101 לפרוטוקול). לעומת זאת, ביחס לאמירה "אבא שלי נשוי למה את מתעסקת איתו", הודתה: "משהו בסגנון הזה אמרתי", והסבירה כי אמרה שאביה אדם נשוי וכי לא מתאים שהתובעת מתקשרת אליו בשעות הלילה ומטרידה אותו. בהמשך הנתבעת הרחיבה את ההודאה ואמרה "מאשרת שאמרתי לה מילים שיכול להיות לא היו לה נעימות... יכול להיות שהיו מילים פוגעניות", והוסיפה כי הדברים נאמרו "מאינסטינקט" ו "ברגע" (ש' 6-14 עמ' 111). בהמשך חקירתה של הנתבעת כשנשאלה על עצם הפגיעה, אמרה שהיא לא שלטה על עצמה והיו חילופי מילים לא נעימים ואינה זוכרת המילים שיצאו מפיה אך היו מילים פוגעניות שיש בהן כדי לפגוע (עמ' 114-115 לפרוטוקול). 21. העד רונן לביא מסר בתצהירו כי בלילה הרלוונטי שמע את הנתבעת צועקת כלפי התובעת: "את מורידה לאבא שלי קפה בלילה את מחפשת זיין", "את רוצה שאבא שלי ייזיין אותך", "חסר לך זיין", "את רוצה זיין", וכן "אבא שלי גבר נשוי למה את מתעסקת איתו, למה את מדברת איתו". בחקירתו הנגדית חזר העד פעם אחר פעם על כך ששמע באוזניו את הנתבעת אומרת לתובעת דברים הנוגעים לאביה של הנתבעת וליחסים מיניים עם התובעת. בעמ' 5-6 לפרוטוקול הבהיר במפורש: "שמעתי באוזניים שלי שהיא אמרה", ואף הבחין בין "להאמין" לדברים לבין עצם שמיעתם. העד רונן לא חזר בו מן העובדה המרכזית שלפיה שמע את הנתבעת מטיחה בתובעת את הדברים. בעמ' 13-14 לפרוטוקול שב והבהיר כי כאשר הנתבעת יצאה מדירת הוריה היא התפרצה ואמרה את הביטויים המיניים, וכי הדברים הם שהובילו לשינוי המיידי במצבה של התובעת. עדותו בפני היתה מהימנה. 22. עדותו של רונן מקבלת חיזוק משמעותי בתצהירה של גב' אסתר נחייסי, נציגת ועד הבית, אשר הצהירה כי פתחה את דלת דירתה לאחר ששמעה צעקות, ראתה את הצדדים בחדר המדרגות, ושמעה את הנתבעת צועקת את הביטויים המיניים המיוחסים לה. בנוסף, גם גב' דבורה אלאלוף שהינה שכנה של הצדדים, הצהירה כי בסמוך לחצות שמעה מחדר המדרגות את הביטויים "זונה", "בת זונה", "את מחפשת זיין", "את רוצה שאבא שלי ייזיין אותך", "חסר לך זיין" ו"את רוצה זיין". מכאן שהתשתית הראייתית אינה נשענת על עדותה היחידה של התובעת. לפנינו עדותו של העד רונן, תצהירה של העדה אסתר, המתארת אף היא שמיעה ישירה של הביטויים ותצהירה של העדה דבורה, המתארת שמיעה ישירה של הצעקות. הצטברות זו מחזקת את המסקנה כי הביטויים המרכזיים אכן נאמרו ואין זו עלילת שווא. 23. כאשר הביטויים נאמרים במהלך התפרצות, כעס, רוגז או חילופי עלבונות, והאדם הסביר מבין שהם נועדו לבטא זעם ולא לייחס לנפגע עובדה ממשית, בתי המשפט נוטים לסווגם כגידוף בלבד. במקרים כאלה, הביטויים עשויים להיחשב ביטוי רגשי שלילי או אף מעשה של מה בכך, ולא פרסום בעל משמעות עובדתית. התוצאה עשויה להיות הפוכה כאשר מההקשר עולה שהמפרסם לא הסתפק בקללה, אלא התכוון לייחס לנפגעת את הכינוי כפשוטו, כלומר שהיא זונה, שרמוטה או עוסקת בשירותי מין. כך גם כאשר הביטויים נאמרים באופן פומבי, חוזר וממושך, מול אנשים נוספים, או כחלק ממסכת השפלה מינית. בנסיבות כאלה אדם סביר עשוי להבין את הדברים כייחוס של עובדה או תכונה מבזה, ולא רק כביטוי של כעס. 24. הביטויים "בת זונה", "זונה", "חסר לך זיין" ו"את רוצה זיין", כשהם עומדים לבדם ובהקשר של עימות שכנים, עשויים במקרים מסוימים להיחשב גידופים גרידא, אשר לא בהכרח יקימו עילת תביעה. ההלכה בעניין בן גביר מחייבת לבחון את הביטוי בהקשרו ואינה מאפשרת לקבוע שכל קללה מהווה אוטומטית לשון הרע. בענייננו, עם זאת, אין מדובר בקללה בודדת. הביטויים נאמרו כחלק ממכלול שבו יוחס לתובעת, באופן מפורש, קשר או עניין מיני עם אביה של הנתבעת, כאדם נשוי. משמעות הדברים בעיני האדם הסביר אינה רק ביטוי של כעס. מדובר בייחוס קונקרטי לתובעת של עניין מיני באביה הנשוי של הנתבעת. ייחוס מסוג זה, במיוחד כאשר הוא מושמע בפומבי בפני שכנים ובנה של התובעת, עלול להשפיל את התובעת, לבזותה ולפגוע בשמה הטוב והוא בגדר החלופות הקבועות בסעיף 1 לחוק. 25. הדברים מקבלים משנה חומרה נוכח מקום הפרסום: חדר המדרגות בבניין מגורים, שהוא סביבת חייה היומיומית של התובעת, ובנוכחות שכנים. דומה כי דווקא בסכסוך בין שכנים, שבו הצדדים נאלצים להוסיף ולהיפגש בשגרת חייהם, יש משקל ממשי לפגיעה הנגרמת מהטחת ייחוסים מיניים ומשפילים בפומבי. לפיכך, בנסיבות המקרה שלפניי, הביטויים בכללותם עולים כדי "לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק. האם מדובר בפרסום? 26. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסום" באופן רחב, ובכלל זה פרסום בעל פה, ודי בכך שהדברים הגיעו לאדם אחד זולת הנפגע. בענייננו, יסוד זה הוכח כאשר הפרסום היה בפני השכנים של הבניין אשר הצהירו כי שמעו את דבריה של הנתבעת כלפי התובעת. 27. העד רונן לביא הצהיר כי ראה את הנתבעת יוצאת מן הדירה ושמע אותה צועקת לתובעת את הביטויים המיניים, וכי ביקש מן הנתבעת ומאמה להפסיק ואף ביקש מהתובעת להיכנס לביתה. גם העדה גב' אסתר נחייסי, נציגת ועד הבית, מסרה בתצהירה כי עלתה לכיוון הצדדים וחצצה ביניהם, וכי שמעה באופן ישיר את הנתבעת מטיחה בתובעת את הביטויים המיניים. לדבריה, הדברים נאמרו ממש בפניה ובאוזניה והנתבעת חזרה עליהם מספר פעמים. גם העדה גב' דבורה אלאלוף שהינה שכנה בבניין הצהירה כי שמעה מחדר המדרגות את הצעקות. כלומר, אין מדובר בגרסה יחידה של בעלת דין אל מול הכחשה של הצד שכנגד, אלא בגרסת התובעת הנתמכת בעדים בלתי תלויים יחסית, אשר מתארים את עצם האירוע ואת עיקר הביטויים. 28. הנתבעת אמנם חלקה על היקף הדברים ועל חלק מתוכנם, ואף טענה כי מדובר בפרי דמיונה של התובעת. ואולם, גרסתה לא נותרה בגדר הכחשה מוחלטת בלבד. בהתבסס על חקירת הנתבעת, עולה כי הנתבעת אישרה כי צעקה על התובעת וכי ייתכן שאמרה מילים פוגעניות, תוך שטענה כי הדבר נעשה מתוך סערת רגשות וכי "לא שלטה על זה". עוד עולה מן החקירה כי הודתה שהיו מילים לא נעימות. 29. לפיכך, ברי כי מתקיים יסוד הפרסום הקבוע בחוק. האם עומדת לנתבעת הגנה? הגנת אמת בפרסום 30. סעיף 14 לחוק קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. מדובר בשני תנאים מצטברים ועצמאיים: אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי. לפיכך, הוכחת אחד התנאים בלבד אינה מספיקה. פרסום אמת שאין בו עניין ציבורי, או פרסום שיש בו עניין ציבורי אך אינו אמת, לא יזכה להגנת סעיף 14. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ונבחנת בו מידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית כפי שהיא נקבעת על יסוד הראיות. האמת היא אמת המציאות כפי שהייתה בפועל בעת הפרסום, ולא רק אמת כפי שנחזתה או הייתה ידועה למפרסם באותו מועד. לכן, אם בדיעבד מתברר שהעובדות שפורסמו לא שיקפו את המציאות שהתקיימה בעת הפרסום, לא תעמוד למפרסם הגנת סעיף 14, גם אם האמין בתום לב באמיתות הפרסום (ראו: ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (12.12.2006)). 31. הנתבעת לא הוכיחה כי ייחוס הקשר המיני בינה לבין אביה הוא אמת. למעשה, הנתבעת עצמה טענה כי מדובר בדברים שנאמרו כלפיה וכי הם אינם נכונים. הטענה כי התובעת התעסקה עם אביה של הנתבעת היא טענה עובדתית מובהקת, הטעונה הוכחה ככל שמבקשים להסתמך עליה במסגרת סעיף 14 לחוק. הנתבעת לא הציגה תשתית ראייתית המוכיחה אמת זו. משכך, הגנת אמת בפרסום אינה עומדת לה. בוודאי שלא עומדת לה הגנה זו ביחס לביטויי הגנאי שהטיחה בתובעת. הגנת תום הלב 32. הבחינה המהותית כוללת, לפי העניין, את דרך התנהגותו של המפרסם ואת מצבו הנפשי: מידת אמונתו באמיתות הפרסום, המניע לפרסום, מידת הזהירות שנקט, אופן בירור העובדות, מידת הסבירות של הפרסום והאם הפגיעה חרגה מן הנדרש להגנת הערכים שעליהם נשענת החלופה. בחלופות סעיף 15 העוסקות בהבעת דעה, ובמיוחד סעיף 15(4), תנאי יסודי הוא שהפרסום אכן יהיה הבעת דעה ולא קביעת עובדה. המבחן הוא מהו הרושם הכללי שיוצר הפרסום במכלולו בעיני הקורא הסביר, ולא בחינה מבודדת של משפט או מילה. ההגנה נועדה להגן על דעה, ולא על עובדה כוזבת המוצגת כעובדה. לכן יש לבדוק אם הקורא הסביר יבין שמדובר בהערכה, מסקנה או עמדה אישית, או שמא יוצג לפניו מצג עובדתי חד משמעי. גם כאשר הפרסום כולל תערובת של עובדות ודעות, יש לבחון את ההקשר הכולל, את אופן ההצגה ואת הקשר שבין התשתית העובדתית לבין המסקנה או הביקורת (ראו: ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, נו(3) 245 (18.2.2002)). בהקשר זה נקבע בהלכה הפסוקה, כי הנטל להוכיח את הגנת תום הלב מוטל על המפרסם, וכי יש לבחון גם את דרישת הסבירות ואת היחס בין מטרת ההגנה לבין עוצמת הפגיעה. 33. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי פעלה "בצורה אינטואיטיבית ובתום לב" וכי אמרה את "העובדות בתום לב כפי שהן". לכאורה, הסעיפים הרלוונטיים ביותר הן סעיף 15(3), העוסק בהגנה על עניין אישי כשר של המפרסם או של מי שאליו הופנה הפרסום, וסעיף 15(4) לחוק, ככל שהנתבעת מבקשת לראות בדבריה הבעת דעה על התנהגות התובעת. אלא שבענייננו עיקר הביטויים אינם בגדר הבעת דעה בלבד. האמירה "את רוצה שאבא שלי יזיין אותך", או "אבא שלי גבר נשוי למה את מתעסקת איתו", כוללת רכיב עובדתי מובהק והוא ייחוס לתובעת של עניין או קשר מיני עם אביה של הנתבעת. על פי סעיף 15, עצם קיומו של מניע סובייקטיבי או תחושה של פגיעה אינו מספיק. על המפרסם להראות כי הפרסום נעשה בנסיבות המנויות בסעיף וכי התקיימו תנאי תום הלב. סעיף 16 לחוק אף קובע מנגנון חזקות, ובכלל זה חזקה לטובת המפרסם כאשר הפרסום לא חרג מתחום הסביר, ומנגד חזקה נגד תום הלב כאשר הפרסום אינו אמת והמפרסם לא האמין בו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, או כאשר התכוון לפגוע במידה החורגת מן הסביר. 34. בענייננו, קשה לראות כיצד האמירות המיניות והייחוס בדבר התעסקות עם האב יכולים להיחשב אמצעי סביר להגנה על עניין אישי, גם אם נקבל כי הנתבעת חשה שהתובעת מטרידה את אביה. היה בידי הנתבעת לטעון כי התובעת מטרידה את האב, עולה לדירה בשעות הלילה או פוגעת בשלוות המשפחה. לא היה צורך לייחס לתובעת התנהגות מינית שאין לה כל בסיס במציאות במיוחד שכל הקשר נסב סביב הויכוח על הצורך בתיקון המזגן כפי שאף עלה בהליך הקודם בין הצדדים. בוודאי שאין זו בגדר הבעת דעה על התנהגותה של התובעת שכל רצונה ומבוקשה היה להביא לתיקון המזגן בדירת הנתבעת ושיפור נוחות חייה בבית המשותף, דהיינו שלא תסבול עוד מנזילת המזגן לתוך דירתה. 35. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי מתקיימת בנתבעת איזו מבין חלופות הגנת תום הלב הקבועות בסעיף 15 לחוק. שיעור הפיצוי 36. בענייננו קיימים מספר שיקולים לחומרה: תוכנם המיני והמשפיל של הביטויים; העובדה שנאמרו בפומבי בבית המשותף; החשיפה לשכנים; העובדה שהדברים יוחסו לתובעת באופן אישי; ועוצמת הפגיעה בכבודה, וכן סירוב הנתבעת לפרסם התנצלות. 37. מנגד, יש להביא בחשבון את הרקע לסכסוך ואת העובדה שהתובעת עצמה עלתה לדירת משפחת הנתבעת בשעת לילה מאוחרת, לאחר שכבר נמסר לה כי בני הבית ישנים ונתבקשה היא לעזוב את המקום. אף לפי גרסת התובעת עצמה, היא דפקה בדלת פעם נוספת והתעקשה כי אם הנתבעת תבוא לראות את נזילת המים. אמנם, התנהלות זו אינה מצדיקה את הביטויים שנאמרו כלפיה, ואין בדבר לאפשר לנתבעת לפרסם דברי כזב או ייחוסים מיניים וקללות משפילות ופוגעניות. עם זאת, היא מהווה שיקול רלוונטי במכלול השיקולים לפסיקת הסעד, ובפרט כאשר מדובר בסכסוך שכנים שהתנהל על רקע עימות הדדי ובעידנא דריתחא. עוד יש ליתן משקל לכך שהפרסום היה תחום למרחב הבניין ולא הופץ ברשת האינטרנט או באמצעי תקשורת רחב תפוצה. 38. לטענת התובעת יש לפסוק לה כפל פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7(ג), לחוק משום שאמירותיה של הנתבעת כלפיה נאמרו בכוונה לפגוע בשמה הטוב. אלא שסעיף זה מחייב הוכחת רכיב מהותי נוסף מקום שבו נטען כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, והוא הוכחת התנהגות זדונית וכוונה ממשית לגרום לפגיעה. אף שהנתבעת לא התנצלה על דבריה, חזרה וציינה בחקירתה הנגדית כי הדברים הפוגעניים נאמרו שלא מתוך מטרה לפגוע אלא ברגע של כעס מהיר ואי שליטה עצמית. בכך התכוונה לומר כי דבריה נאמרו בלהט הרגע ולאור הויכוח בין השכנים שהיה נוכח מזה זמן מה בשל הויכוח על תיקון המזגן. מכאן, התרשמותי היתה כי דבריה של התובעת, כבחורה צעירה, נאמרו מתוך כעס בלתי נשלט בשעת לילה מאוחרת שנאמרו שלא מתוך כוונה לפגוע אלא יותר בקלות ראש ומתוך תחושת עלבון והגנה על משפחתה. 39. יחד עם זאת, אין מקום להתיר פגיעה קשה בשמה הטוב של התובעת ובוודאי שיש להרתיע את הנתבעת מלחזור על התנהגות פוגענית שכזו. לאחר איזון כלל השיקולים, אני מעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת בגין התביעה העיקרית על סך של 5,000 ₪. הכרעה בתביעה שכנגד 40. התביעה שכנגד מבוססת על מספר רב של טענות, שחלקן נוגעות להתנהלות כללית של התובעת בבניין וחלקן לאמירות ספציפיות, ובכללן: "אתם לא יהודים", "אוכלים חזיר", "אין לכם אלוקים", "תמכרו ותלכו מכאן". 41. בתצהירי התובעת שכנגד ובני משפחתה חזרו האמירות הללו, ונטען כי הנתבעת שכנגד השמיעה את הדברים בפני שכנים. אין חולק כי אם אמירות אלה אכן נאמרו ופורסמו לאחרים, הרי שלפחות חלקן עשויות להקים עוולה של לשון הרע. כך במיוחד לגבי ייחוסים הנוגעים לדתו של אדם או לאורח חייו, המצויים במפורש בגדר סעיף 1(4) לחוק. אלא שהמחלוקת אינה בשאלה אם האמירות, לו הוכחו, היו פוגעניות; השאלה היא אם הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי הנתבעת שכנגד אכן פרסמה אותן. בענייננו, מצאתי כי התשתית הראייתית שהוצגה ביחס לפרסומים אלה חלשה במידה ניכרת מן התשתית שהוצגה בתביעה העיקרית. 42. עדי התביעה העיקרית שהינם שכנים, מר רונן לביא וגב' אסתר נחייסי, לא תמכו בגרסה של התביעה שכנגד ביחס לאמירות אלה. יתרה מכך, סיכומי התביעה שכנגד עצמם מציינים כי עדי הנתבעת שכנגד לא אישרו את הייחוסים שהועלו במסגרת התביעה שכנגד. נכון הוא כי העובדה שעד אינו מאשר אמירה אינה בהכרח מוכיחה שהאמירה לא נאמרה. אולם שעה שמדובר בטענות רבות וחמורות בדבר אמירות חוזרות ונשנות בפני שכנים רבים, מצופה היה להציג למצער עד בלתי תלוי אחד אשר שמע את האמירות. התובעת שכנגד הסתמכה בעיקר על עדויות בני משפחתה, אשר מטבע הדברים היו מעורבים ישירות בסכסוך ובעלי עניין בתוצאותיו. אין בכך כדי לפסול את עדותם, אך הדבר מחייב בחינה זהירה במיוחד של משקלה של עדות שכזו. הטענה כי הנתבעת שכנגד פרסמה לאורך שנים אמירות כגון "אתם לא יהודים" ו"אוכלים חזיר" אינה מתיישבת היטב עם התמונה העולה מן העדויות של השכנים שהובאו מטעם הנתבעת שכנגד, אשר תיארו אותה באור חיובי ולא אישרו דפוס של התנהגות גזענית או מכפישה. 43. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי במידה הנדרשת כי האמירות הספציפיות הנטענות אכן נאמרו על ידי הנתבעת שכנגד בפני צדדים שלישיים ונדמה כי התביעה שכנגד באה לעולם לאחר הגשת התביעה העיקרית כדי להציג משקל נגד לתביעה זו ולאזן אותה אל מול התביעה העיקרית. 44. לפיכך, לא הונחה לפניי תשתית ראייתית מספקת המאפשרת לקבוע במאזן ההסתברויות כי הפרסומים הספציפיים אכן נאמרו. יובהר כי אין בכך לקבוע כי בין הצדדים לא היה סכסוך קשה או כי ההתנהלות ההדדית הייתה תקינה. ההפך הוא הנכון. מן החומר עולה תמונה של סכסוך שכנים מתמשך, אשר כלל מחלוקת בעניין המזגן, עימותים מילוליים והליך משפטי קודם. אולם קיומו של סכסוך אינו מחליף את הצורך להוכיח את יסודות העוולה הקונקרטית. 45. לפיכך, התביעה שכנגד נדחית. סיכום ומסקנות 46. התובעת הוכיחה כי הנתבעת השמיעה כלפיה, בנוכחות שכניה, ביטויים בעלי תוכן מיני ומבזה, ובפרט ייחוס של עניין או קשר מיני עם אביה הנשוי של הנתבעת. ביטויים אלה חורגים מגדר גידוף סתמי. יש בהם כדי להשפיל את התובעת, לבזותה ולפגוע בשמה הטוב, ומשכך הם מהווים לשון הרע. הנתבעת לא הוכיחה את אמיתות הייחוסים ולא הוכיחה תחולה של הגנת תום הלב. מנגד, הרקע לסכסוך, התנהלות הצדדים קודם לאירוע והיקפו המצומצם של הפרסום הם שיקולים שיש להביאם בחשבון בקביעת שיעור הפיצוי. 47. לאחר שקלול כלל נסיבות העניין, והיותו של אירוע יחיד וחריג בין הצדדים, ובשים לב למטרות הפיצוי בעוולת לשון הרע, מצאתי כי הפיצוי הראוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת הוא על סך 5,000 ₪. 48. התביעה שכנגד, כאמור לעיל, אינה מבוססת במידה הנדרשת על תשתית ראייתית מספקת, ועל כן היא נדחית. 49. כמו כן, הנתבעת/התובעת שכנגד תישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים. 50. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 ימים.