ת"א 26635-12-24 ת"א 26635-12-24

לפניי תביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן – "החוק"), לסעד כספי של פיצוי ע"ס 160,000 ₪ ללא הוכחת נזק ולסעד של צו עשה להתנצלות. עיקר הקיים בתיק כתבי טענות שהוגשו ביום 10.12.2024 הוגש כתב תביעה. מדובר בתביעה בעילה לפי החוק, לסעד כספי של פיצוי ע"ס 160,000 ₪ ללא הוכחת נזק ולסעד של צו עשה להתנצלות. בסעיפים 5-4 לכתב התביעה נכתב כך: "הנתבע הוא שכנם של התובעים בבניין ומי שהוציא את דיבתם באופן מכוון וחמור, במסגרת תכתובת בוואטסאפ בקבוצת הוואטסאפ של דיירי הבניין, שהוא יזם את הקמתה ומנהל אותה; תביעה זו נועדה להפסיק את התופעה ולפצות את התובעים על הפגיעה בהם". בהמשך ובנפרד, בסעיף 12 לכתב התביעה, מובהר כי הפרסומים הדיבתיים התרחשו בסוף שנת 2017 ובתחילת שנת 2018 (להלן-"התקופה הרלוונטית"), כאשר בסעיפים 25-14 לכתב התביעה מובאים ציטוטים מתוך אותה התכתבות וואטסאפ. הערת בימ"ש: אין בכתב התביעה, ודאי לא באופן מפורש, כל הסבר מתבקש לפשר השיהוי העצום בהגשת התביעה (הוגשה זמן קצר מאוד בטרם תום תקופת ההתיישנות של 7 שנים). ביום 9.2.2025 הוגש כתב הגנה. מועלות בו טענות סף (שיהוי וגרימת נזק ראייתי, היעדר עילת תביעה, מדובר בתביעת איום והשתקה, היעדר סמכות לביהמ"ש לפסוק סעד של צו עשה להתנצלות), וכן טענות לגוף התביעה (מוכחש שיש בפרסומים משום "לשון הרע" במובן שבחוק ונטען שעומדות לנתבעים "הגנת אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק וכן "הגנת תום לב" לפי סעיף 15 לחוק). ראיות בכתב שהוגשו ביום 11.5.2025 נתתי החלטה ובה הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. ביום 2.9.2025 הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים: תצהירי שני התובעים וכן תצהירה של גב' יובל בר, בתם של התובעים (להלן – "עדת התובעים"). ביום 29.10.2025 הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע: תצהיר של הנתבע, תצהיר של גב' טליה ווקס (להלן – "עדת הנתבע") ותצהיר של מר בשארה זכאכ (להלן – "עד הנתבע"). דיונים שנערכו ביום 11.5.2025 נערך דיון קדם משפט הדיון הוקלט במערכת תיעוד דיונים, כך שקיים בתיק קובץ אודיו של ההקלטה, ובנוסף נסרק ביום 20.5.2026 תמליל של ההקלטה (להלן – "תמליל הקדם"). בדיון חקרתי עפ"י סמכותי בקדם משפט, תחילה את התובעת 1 (ראו בעמ' 10-5 לתמליל), אח"כ את התובע 2 (ראו בעמ' 11-10 לתמליל), ולבסוף את הנתבע (ראו בעמ' 15-11 לתמליל). ביום 7.9.2026 נערך דיון הוכחות הדיון הוקלט במערכת תיעוד דיונים, כך שקיים בתיק קובץ אודיו של ההקלטה, ובנוסף נסרק ביום 16.9.2026 תמליל של ההקלטה (להלן – "תמליל ההוכחות"). בדיון נשמעה עדותם של שישה עדים (ששת המצהירים הנ"ל), עפ"י סדר ההעדה הבא: מטעם התובעים – עדת התובעים (ראו בעמ' 11-5 לתמליל). מטעם התובעים – התובע 2 (ראו בעמ' 21-11 לתמליל). מטעם התובעים – התובעת 1 (ראו בעמ' 41-21 ואח"כ בע"מ 95-94 לתמליל). מטעם הנתבע – הנתבע (ראו בעמ' 68-41 לתמליל). מטעם הנתבע – עדת הנתבע (ראו בעמ' 88-68 לתמליל). מטעם הנתבע – עד הנתבע (ראו בעמ' 94-88 ואח"כ בעמ' 100-95 לתמליל). סיכומים בכתב שהוגשו ביום 7.9.2026 נתתי החלטה ובה הוראות בדבר אופן ועיתוי הגשת סיכומים בכתב. ביום 27.9.2026 הוגשו סיכומים עיקריים מטעם התובעים. ביום 7.10.2026 הוגשו סיכומים מטעם הנתבע. ביום 13.10.2026 הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובעים. דיון והכרעה דין התביעה – להידחות! העובדות הבסיסיות שאינן שנויות במחלוקת התובעים, בני זוג נשואים, והנתבע הם בעלי דירות בבית משותף בתל אביב-יפו (להלן – "הבניין"). בבניין ארבעה בעלי זכויות בלבד: התובעים, הנתבע, עדת הנתבע, והוריו של עד הנתבע (להלן-"בעלי הזכויות"). ביום 14.8.2015 הקים הנתבע קבוצת וואטסאפ לדיירי הבניין (להלן – "קבוצת הוואטסאפ"). מטרת קבוצת הוואטסאפ הייתה לדון בתיקונים דחופים בבניין, לאסוף כספים להוצאות שוטפות ולתאם ישיבות של הדיירים. בתקופה הרלוונטית היו חברים בקבוצה הוואטסאפ: התובעת, הנתבע, עדת הנתבע ועד הנתבע. התובעת הייתה חברה בקבוצה עד ליום 26.12.2017 ובאותו יום צורף התובע לקבוצה לבקשתה ולאחר מכן עזבה התובעת את הקבוצה (להלן-"חברי קבוצת הוואטסאפ") (ראו: סעיף 18 לכתב התביעה; סעיף 16 לתצהיר עדות ראשית של התובעת). התובעת חזרה לקבוצה רק בשנת 2023. התביעה מתמקדת בחמישה פרסומים שכתב הנתבע בקבוצת הוואטסאפ בימים 24.12.2017, 26.12.2017 30.1.2018, 31.1.2018 ו- 2.2.2018 (להלן-"הודעות הוואטסאפ"). ההודעות נכתבו במהלך דיונים שהתנהלו בקבוצה הוואטסאפ על תיקון מפגעי בטיחות בבניין ועל מימונו ע"י חברי קבוצת הוואטסאפ, כאשר בין בעלי הדין קיימת מחלוקת ממושכת בנוגע לחלקם של התובעים בהוצאות הבניין המשותף. בין כתיבת הודעות הוואטסאפ בשנים 2018-2017 לבין הגשת התביעה בשנת 2024 לא פנו התובעים לנתבע בכל פנייה רשמית, מכתב התראה או דרישה להסיר את ההודעות מקבוצת הווצאטסאפ או להתנצל בפניהם. השיהוי שבהגשת התביעה ונפקותו מניתוח מכלול הטענות והראיות הגעתי לכלל מסקנה כי לשיהוי שבהגשת התביעה נודעת נפקות ממשית. התביעה הוגשה בדצמבר 2024, כמעט שבע שנים לאחר מועד הודעות הוואטסאפ (משמע מועד היווצרות עילת התביעה), ושבועיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות החוקית. משכך התביעה הוגשה ממש על סף ההתיישנות והיא נגועה בשיהוי משמעותי מאוד, ובכך מוצתה כמעט עד תומה תקופת ההתיישנות כולה. נוסף על כך, לשיהוי כה קיצוני נודעות בנסיבות שתי נפקויות ממשיות: האחת, הדבר מחליש מאוד את הפגיעה הנטענת בשמם הטוב של התובעים, ומלמד כי הם לא נפגעו באופן רציני וממשי, אם בכלל, מהודעות הוואטסאפ, משום שאך טבעי וסביר שמי שבאמת ובתמים רואה את שמו הטוב כנפגע באופן ממשי המצדיק נקיטה בהליך משפטי, אינו ממתין כמעט שבע שנים עם נקיטת ההליך המשפטי הרלוונטי. לטעמי, הדבר כה מובהק ומדבר לחלוטין בעד עצמו, עד שאינו מצריך כל ביסוס עובדתי או משפטי; השנייה, עיתוי הגשת התביעה מעורר ספק של ממש לגבי תכליתה (האם אמנם על מנת להגן על שמם הטוב של התובעים או שמא כסוג של הליך נגדי ולעומתי שמגויס למאבקם של התובעים בשאר בעלי הזכויות), וזאת בשים לב להליכים המשפטיים הרלוונטיים האחרים שהתנהלו ומתנהלים במעורבות בעלי הדין, לרבות התביעה שהגישה נציגות הבית המשותף נגד התובעים. האם הודעות הוואטסאפ הרלוונטיים מהווים "לשון הרע" מניתוח מכלול הטענות והראיות הגעתי לכלל מסקנה כי הודעות הוואטסאפ אינם עולות כדי "לשון הרע" במובן של מושג זה שבחוק. הביטויים שבהם השתמש הנתבע הם בוטים, לפחות בחלקם, וניתן להצטער על השימוש בהם, אולם לא כל ביטוי בוטה הוא בגדר "לשון הרע". הודעות הוואטסאפ נכתבו בקבוצת וואטסאפ מצומצמת של בעלי הדירות בבניין, בעיצומו של ויכוח על תיקון מפגעי בטיחות ועל חלוקת עלות התיקון. נמעני הודעות הוואטסאפ הכירו היטב את הנפשות הפועלות ואת רקע המחלוקת, שהולידה את הודעות הוואטסאפ. בהקשר זה, ובעיני נמען סביר במעגל מסוים זה ובנסיבות אלה, לא היה בדברים כדי להשפיל את התובעים או לבזותם באופן אובייקטיבי. ואלה הם נימוקיי: לטענת התובעים, ההודעות בקבוצת הוואטסאפ שכתב הנתבע בקבוצה, ובהם בין היתר "רעי לב", "גסי רוח" ו"חסרי תרבות", וכן הצגתם כמי שהם וכחנים ושמסרבים לשלם את חלקם בהוצאות הבניין, הם לשון הרע חמורה כמשמעותה בסעיף 1 לחוק. לדבריהם, הודעות הוואטסאפ פגעו קשות בליבת אישיותם כאנשי חינוך ורוח, והביאו לבידודם החברתי בבניין (ראו: סיכומי התובעים ס' 3). מנגד טוען הנתבע כי מדובר בתביעת שהוגשה בחוסר תום לב ומטרתה היא תביעה השתקה ואין מדובר בפרסומי דיבה (ראו: סיכומי הנתבע, ס' 1). לשיטתו, המילים שכתב אינן מקימות עילת תביעה, ולכל היותר הן הבעות דעה לגיטימיות שנכתבו במסגרת ניהול ענייני הוצאות הבניין לשיטתו, אין לנתק את הודעות הוואטסאפ במסגרת השיח שנכתבו, הדברים לא נועדו להשחיר את דמותם של התובעים, אלא לבטא ביקורת על סירובם הנטען לשאת בהוצאות המשותפות ועל האופן שבו ניהלו את הוויכוח בעניין זה. כך, ביום 26.12.2017 כתב: "תפסיקו לייצר חיכוכים וקשיים סתם" (ראו: סיכומי הנתבע, ס' ג.4.1). יסוד הפרסום בעוולת לשון הרע, כמשמעותו בסעיפים 2 ו־7 לחוק, מחייב פרסום לאדם אחד לפחות זולת הנפגע, בין בעל פה, בין בכתב ובין בכל אמצעי אחר. כאשר מדובר בפרסום בכתב, די בכך שהכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע, ואין הכרח להוכיח כי הגיע אליו בפועל. בענייננו, יסוד הפרסום מתקיים, שכן ההודעות נשלחו בקבוצת הוואטסאפ, ובין חברי קבוצת הוואטסאפ נמנים, מלבד התובעים והנתבע, גם עד הנתבע ועדת הנתבע .לפיכך, הודעות הוואטסאפ הופצו בתפוצה הכוללת אנשים זולת התובעים, ודי בכך כדי לקיים את יסוד הפרסום .לפי סעיף 1 לחוק, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", או לפגוע בו "במשרתו... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". השאלה אם ביטוי עלול לגרום לאחת מתוצאות אלה נבחנת לפי מבחן אובייקטיבי. השאלה אינה מה חש הנפגע או למה התכוון המפרסם, אלא איזו משמעות היה האדם הסביר מייחס לדברים אלו, כך גם נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989) (פסקה 4) שם נאמר ""ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים". את משמעות הפרסום יש לבחון לפי מובנו הטבעי והרגיל, תוך התייחסות לפרסום כולו ולרושם הכללי שהוא יוצר, ולא בניתוח מדוקדק של כל משפט [אורי שנהר דיני לשון הרע (מהדורה שנייה, 2024) עמ' 193 (להלן – "שנהר")]. סעיף 3 לחוק מורה כי לשון הרע יכולה להשתמע גם "מנסיבות חיצוניות". מכאן שגם הנסיבות החיצוניות שבהן נעשה הפרסום משפיעות על המשמעות שייחס לו הנמען הסביר, ויש להביאן בחשבון בעת פרשנותו. ביסוד הדברים עומד האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. האיזון הזה אינו נוסחה אחידה. הוא מתחשב, בין היתר, במהות הפגיעה ובמידתה, בזהות הנפגע ובזהות המפרסם (ראו: שנהר, עמ' 60). כפי שנקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558 (2004) "כשבית המשפט נתקל בקושי פרשני, ולביטוי יש יותר ממשמעות סבירה אחת, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע". נקודת המוצא לפרשנות הודעות הוואטסאפ היא זהות נמעניהם שכן הם חברי קבוצת הוואטסאפ. אין מדובר בציבור רחב, כללי ואנונימי, שנחשף לראשונה לתיאור התובעים מפי הנתבע. מדובר בציבור קטן וספציפי של שכנים שהכירו היטב את התובעים ואת הנתבע, והיו מודעים היטב ליחסים העכורים ביניהם ולמחלוקת המתמשכת בנוגע להשתתפות התובעים בהוצאות הבניין שהיוותה את הרקע להודעות הוואטספ. על כך הם גם העידו, עדת הנתבע ועד הנתבע, שעדויותיהם לא נסתרו בחקירה הנגדית ונותרו עקביות וקוהרנטיות (ראו: תמליל ההוכחות, עמ' 70 ש' 2-4, עמ' 80, ש' 38; עמ' 96, ש' 32; עמ' 97, ש' 34-35). עד הנתבע ועדת הנתבע אף היו שותפים בקבוצת הוואטסאפ בעצמם לדיונים בדבר תיקון המפגעים בבניין (ראו: תצהיר עדות ראשית של עדת הנתבע, ס' 4.5 ו־6; תצהיר עדות ראשית של עד הנתבע, ס' 4-5). בין היתר, העידה עדת הנתבע כי אמו של עד הנתבע סבלה בשל הליקויים בבניין, וכי לנוכח גילה המבוגר היה צורך דחוף בביצוע התיקונים, עוד העידה כי התובעים עיכבו את ביצועם (ראו: תמליל הוכחות, עמ' 72 ש' 16-17). לפיכך, עיני חברי קבוצת הוואטסאפ הם אלה שמבעד להן יש לבחון את משמעות הודעות הוואטסאפ. גם הנסיבות שבהן נכתבו הודעות הוואטסאפ ידועות לחברי קבוצת הוואטסאפ. הודעות הוואטסאפ נכתבו כולן בתוך פרק זמן של כשישה שבועות, בעיצומם של דיונים על תיקון מפגעי בטיחות בבניין, על אופן ביצוע התיקונים ועל חלוקת העלויות בין בעלי הדירות. עד הנתבע אף הפציר בחברי קבוצת הוואטסאפ וכתב כי אמו סובלת, וכי "אין זמן לפגישות וקשקושים" (ראו: תצהיר עדות ראשית נתבע עמ' 147). עד הנתבע אף שלח לקבוצה תמונות של המפגעים כאשר הוא מתריע כי מישהו "אם לא נטפל בבניין דחוף משהו עלול להיפגע", "זה כבר לא צחוק" (ראו: תצהיר עדות ראשית נתבע עמ' 152). האדם הסביר שהיה קורא את הודעות הוואטסאפ לא היה קורא אותן במנותק מהקשרן, אלא כחלק מוויכוח ער וטעון שבו היה מעורב בעצמו, ושאת מושאו הכיר היטב .על רקע זה, אינני סבור שהביטויים "רעי לב", "גסי רוח" ו"חסרי תרבות" עולים בנסיבות כדי לשון הרע. ביטויים אלה אינם מייחסים לתובעים מעשה מסוים, עבירה, התנהגות פסולה או תכונת אופי שהנמענים לא ידעו והבינו היטב מדוע הם נאמרו, אלא מדובר באמצעים רטוריים (גם אם בוטים) שננקטו בשל מצוקה בה היה נתון רוב בעלי הזכויות נוכח סרבנות והתנגדות התובעים להשתתף במה שרוב בעלי הזכויות חפצו בו לרווחת הכלל. מדובר בכינויי גנאי שנכתבו בלהט ויכוח ורצון לשכנע ואולי להוקיע, ומבטאים את כעסו של צד לסכסוך על עמדת הצד שכנגד. האדם הסביר מבין ביטויים כאלה כהבעת עמדתו הסובייקטיבית של המפרסם, ולא כקביעה עובדתית או שיפוטית על אופיים הכללי של התובעים ועל רמת המוסר הכללי שלהם. קל וחומר כך כשמדובר בשכנים, שמכירים את התובעים ממגע ישיר ומתמשך עמם, ושיכולים לגבש עליהם דעה עצמאית. אני סבור, כי הודעות הוואטסאפ אמרו יותר על מידת כעסו של הנתבע מאשר על התובעים. לא היה בהן כדי להשפיל את התובעים או לבזותם בעיני הבריות. משכך וגם אם בכל זאת ניתן היה לייחס לביטויים משמעות פוגענית, מדובר לכל היותר בספק פרשני, שיש להכריע בו לטובת הפרשנות שאינה מקימה לשון הרע. גם התייחסות הנתבע לאי-תשלום חלקם של התובעים בהוצאות הבניין אינה לשון הרע בנסיבות העניין. הדברים לא חשפו בפני חברי קבוצת הוואטסאפ דבר שלא ידעו קודם לכן. המחלוקת על השתתפות התובעים בהוצאות הייתה ידועה לכל חברי קבוצת הוואטסאפ, ונדונה בה בגלוי ובמעורבות התובעים עצמם. הנמען הסביר הבין את הדברים כהצגת עמדתו של צד אחד במחלוקת כספית בין שכנים, שבה היה הוא עצמו שותף, ולא כייחוס של חוסר יושר או של התנהגות פסולה לתובעים. התובע עצמו היה חבר בקבוצה הוואטסאפ בתקופה הרלוונטית, ויכול היה להציג בה את עמדת התובעים. ככל שבחלק זה של הודעות הוואטסאפ יש בכל זאת רכיב עובדתי שעלול לפגוע, הוא נבחן ממילא במסגרת ההגנות שבחוק, כמפורט בפרקים הבאים .אף אינני סבור שנפגעו התובעים במשלח ידם כאנשי חינוך, כמשמעות הדבר בסעיף 1(3) לחוק. הודעות הוואטסאפ לא עסקו כלל בעיסוקם של התובעים או בתפקודם המקצועי. חברי קבוצת הוואטסאפ היו שכנים ולא קהילה מקצועית או הציבור הכללי, והדברים נגעו לענייני הבניין בלבד. לא הוכח כי הודעות הוואטסאפ הגיעו לגורם כלשהו בסביבתם המקצועית של התובעים, מחוץ לחוג השכנים. גם הטענה כי הודעות הוואטסאפ הביאו לבידודם החברתי של התובעים בבניין לא הוכחה. (ראו: סיכומי תובעים ס' 3), עד הנתבע ועדת הנתבע היו החשופים היחידים מלבד בעלי הדין להודעות הוואטסאפ, וכן גן היו מודעים היטב ליחסים עכורים בין התובעים לשאר בעלי הזכויות עוד קודם להודעות הוואטסאפ, על רקע המחלוקת על הוצאות הבניין. לא הוכח קשר סיבתי בין פרסום הודעות הוואטסאפ לבין מצב היחסים בבניין. לכך מצטרף השיהוי הקיצוני בהגשת התביעה, שכמפורט בפרק לעיל מחליש מאוד את הטענה לפגיעה ממשית .סיכומו של דבר, הביטויים שבהם השתמש הנתבע בוטים, ואין להם מקום בשיח בין שכנים. ראוי היה שהנתבע יימנע מהם, כפי שביקשה ממנו התובעת. ואולם דיני לשון הרע אינם נועדו להסדיר את כללי הנימוס בוויכוח בין שכנים, ולא כל עלבון מקים עילת תביעה. בנסיבות העניין, ולפי עיני נמעניהם הסבירים, הודעות הוואטסאפ אינם עולים כדי לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק .די בכך כדי לדחות את התביעה. אף על פי כן, ולמעלה מן הצורך, אדון גם בהגנות שלהן טען הנתבע. אראה כי גם אילו נמצא שהודעות הוואטסאפ הם לשון הרע, הייתה עומדת לנתבע הגנה מפני התביעה. הוכחה "הגנת אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק מניתוח מכלול הטענות והראיות הגעתי לכלל מסקנה כי עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום ביחס לרכיבים העובדתיים שבפרסומים. גרעין הודעות הוואטסאפ היה כי התובעים התנגדו לביצוע העבודות הדחופות בבניין, עיכבו אותן ולא נשאו בחלקם בהוצאות הרכוש המשותף. גרעין זה הוכח, בראש ובראשונה מתוך דברי התובעים עצמם בקבוצה הוואטסאפ , וכן מעדויות עד הנתבע ועדת הנתבע, שלא נסתרו. העובדה שהתובעים שילמו לאורך השנים עבור תיקונים נקודתיים אינה גורעת מאמיתות הגרעין, ולכל היותר נוגעת לפרט לוואי. לפרסומים היה עניין ציבורי מובהק לנמעניהם, חברי קבוצת הוואטסאפ, שכן הם עסקו בבטיחות הבניין ובחלוקת הוצאותיו. ביטויי הגנאי שבפרסומים, לעומת זאת, הם הבעות דעה ערכיות, תבחן במסגרת סעיף 15 לחוק בפרק הבא. ואלה הם נימוקיי: התובעים טוענים כי הנתבע לא הוכיח את אמיתות הודעות הוואטסאפ המייחסות להם סרבנות תשלום ואי־ השתתפות בהוצאות הבניין. לטענתם, לא הוצגו מסמכים המעידים על חוב שוטף לוועד הבית, ואין להסתפק בטענת הנתבע כי חובות אלה ייתבעו בעתיד. עוד הם מפנים להתכתבויות, להצעות המחיר ולאסמכתאות התשלום שצורפו לתצהירם, המלמדות, לשיטתם, כי פעלו לקידום תיקונים בבניין ונשאו בהוצאותיהם (ראו: סיכומי התובעים ס' 14-15). התובעים מוסיפים כי המחלוקת בדבר השתתפותם בעלות השיפוץ הבניין משנת 2024 תלויה ועומדת בהליך הנפרד לפני המפקחת על המקרקעין, ואין להציגם כסרבני תשלום בטרם הוכרעה וקביעה שכזו היא בגדר "עובדות שיקריות" (ראו: סיכומי התובעים, ס' 13) . מכל מקום, לטענתם, גם אילו היה בסיס עובדתי כלשהו לביקורת, לא היה בו כדי להצדיק את ביטויי הגנאי שהפנה כלפיהם הנתבע. הנתבע טוען מנגד כי הודעות הוואטסאפ שיקפו את התנהלות התובעים בפועל. לדבריו, התובעים לא שילמו במשך למעלה מעשר שנים את דמי ועד הבית, בסך 120 ש"ח לחודש, שנועדו למימון החשמל ברכוש המשותף והניקיון (ראו: סיכומי הנתבע, ס' א.4). עוד הוא טוען כי בסוף שנת 2017, כאשר התגלו בבניין מפגעים בטיחותיים שחייבו טיפול דחוף, התנגדו התובעים לביצוע העבודות, סירבו להשתתף בתשלומים ועיכבו את הטיפול במפגעים. הנתבע מפנה להתכתבויות בקבוצה הוואטסאפ ולעדויות עד הנתבע ועדת הנתבע , שלשיטתו תומכות באמיתות התיאור העובדתי שהודעות הוואטסאפ (ראו: סיכומי הנתבע, ס' 9-10). סעיף 14 לחוק קובע כי "תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". ההגנה דורשת אפוא שני יסודות מצטברים: אמיתות הפרסום, וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. נטל ההוכחה להתקיימות ההגנה מוטל על הנתבע, ואין זה "נטל קל" כפי שצוין בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 40 (1998) פסקה 37 (להלן – "עניין קראוס"). עם זאת, היקף הראיות הנדרש נגזר מחומרת הדברים שיוחסו לנפגע. ככל שהפרסום מייחס לנפגע דברים חמורים יותר, כך נדרשות ראיות משמעותיות יותר להוכחת אמתותו. מכאן גם שכאשר הייחוס אינו חמור, הנטל מתון יותר. האמת הנדרשת היא אמת אובייקטיבית, כפי שהוכחה בהליך המשפטי דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך (פורסם בנבו 18.9.2014) פסקה 14( להלן-"עניין דיין-אורבך"). עם זאת, אין נדרשת זהות מוחלטת בין הפרסום לבין המציאות. די בכך שגרעין הפרסום הוא אמת. כך עולה מלשון הסעיף עצמו, שלפיה ההגנה אינה נשללת בשל פרט לוואי שלא הוכח, ושאין בו פגיעה של ממש (פסקה 28 עניין דיין-אורבך). משהציג הנתבע ראיות לכאורה לאמיתות הפרסום, עובר אל התובעים הנטל להביא ראיות לסתור. בעל דין שנמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, בלי הסבר סביר, ניתן להסיק כי אילו הובאה הייתה פועלת נגדו כפי שנקבע בהלכת העליון ע"א 7300/21 משה מישל אסרף נ' כפיר בובליל) פורסם בנבו 12.3.2024( (להלן-"עניין בובליל"). הגנת אמת הפרסום נוגעת לטענות עובדתיות, שניתן לבחון אם הן אמת או שקר. ביטוי שהאדם הסביר יבין כעמדתו הסובייקטיבית של המפרסם, ולא כהצגת עובדות הניתנות להוכחה, הוא הבעת דעה (שנהר, עמ'614-615). הבעת דעה ערכית, שאין בה גרעין עובדתי, נבחנת במסגרת הגנות תום הלב שבסעיף 15 לחוק. הראיה הברורה ביותר לאמיתות הודעות הוואטסאפ היא דברי התובעים עצמם. ביום 30.1.2018 הודיע התובע בקבוצה כי התובעים אינם מאשרים את החלטת רוב הדיירים לפנות לשיפוץ כללי במסגרת תכנית "עזרה וביצרון" וכך ציין "...אנחנו לא מאשרים שיפוץ!" (ראו: עדות ראשית נתבע , עמ' 155 נספח 9) .הודעות הוואטסאפ מאותו יום נכתבו בתגובה ישירה להודעה זו. אין מדובר אפוא בטענה שבדה הנתבע מליבו, אלא בתיאור עמדה שהתובעים עצמם הציגו בקבוצה, ובאותו יום. בנוסף ניתן ללמוד כי שאר הודעות הוואטסאפ בקבוצה נכתבו בעיצומן של ויכוחים על אופן ביצוע התיקונים הדחופים בבניין ותנאיו. ההתכתבויות בקבוצת הוואטסאפ בתקופה הרלוונטית מלמדות כי באותה עת הציבו התובעים תנאים לביצוע התיקון בבניין בחתימה מסמכים בשעה שהנתבע עצמו הביע חשש מהסכנה הבטיחותית בבניין כלפיי הוריו של עד הנתבע אשר סבלו מהמצב הקיים (ראו: עדות ראשית נתבע, עמ' 148 , נספח 9). עדויות עד הנתבע ועדת הנתבע מחזקות מסקנה זו. עד הנתבע ועדת הנתבע העידו בתצהירם כי התובעים הכבידו על קידום התיקונים ועל תחזוקת הבניין (ראו: תצהיר עדות ראשית, עדת הנתבע, ס'4.1 ותצהיר עדות ראשית עד הנתבע, ס' 2). עדויות אלה לא נסתרו בחקירה הנגדית (ראו: תמליל הוכחות). נוסף על כך התובעת בעצמה אישרה בעדותה כי הם אכן סירבו לשלם הוצאות הבניין וכך ציינה " כן, היה משהו שסירבנו לשלם, זה הוצאות." (ראו: תמליל הוכחות, עמ' 37 ש' 8). אינני מתעלם מכך שמדובר בעדים מטעם הנתבע, שהם צד למחלוקת עם התובעים בענייני הבניין. ואולם עדויותיהם מתיישבות עם ההתכתבויות עצמן, ונתמכות בהן. אין בכך כדי לקבוע שהתנגדות התובעים לעבודות הייתה בלתי לגיטימית, וזכותם הייתה להחזיק בעמדתם. ואולם השאלה שלפניי אינה אם עמדתם הייתה מוצדקת. השאלה היא אם התיאור העובדתי שבפרסומים, שלפיו התובעים התנגדו לעבודות ועיכבו אותן, הוא אמת. התשובה לכך חיובית. גם הטענה כי התובעים לא נשאו בחלקם בהוצאות הרכוש המשותף הוכחה כנדרש. שני השכנים העידו, באופן עקבי ומבלי שנסתרה עדותם, כי התובעים לא שילמו דמי ועד בית במשך שנים רבות. דמי הוועד שימשו לתשלום עלויות החשמל ברכוש המשותף ולניקיונו (ראו: תמליל הוכחות עמ' 70 ש'34-35; עמ'97 ש'34-35). התובעת לא טענה אפוא כי שילמה את דמי הוועד, אלא ניסתה לפטור עצמה מן הטענה באשר לאי־תשלומם באמצעות הכחשת עצם קיומם "מעולם לא היו דמי ועד, יש אסמכתא שיש דמי ועד? " (תמליל הוכחות, עמ' 32 ש' 36). זאת אף שראיות מסוג זה היו מצויות בהישג ידם, יותר מבכל צד אחר. טענתם התמצתה בכך שהנתבע לא הוכיח את החוב (ראו: סיכומי התובעים ס' 14). משהציג הנתבע ראיות לכאורה, ומשנמנעו התובעים מהבאת הראיות שבידיהם, יש להסיק כי אילו הובאו, היו פועלות נגדם (ראו: עניין בובליל). אכן, הנתבע לא הציג מסמכים חשבונאיים, כגון פנקסי חשבונות או חשבונות חשמל ומים. ואולם אין בכך כדי לשלול את מסקנתי. בהתאם לעניין קראוס, היקף הראיות הנדרש להוכחתו מתון בהתאם. עדויות השכנים, שלא נסתרו, וההימנעות של התובעים מהבאת ראיות לתשלום, די בהן כדי להרים את הנטל. אינני מתעלם מכך שלא נסתר כי התובעים שילמו לאורך השנים עבור תיקונים נקודתיים בבניין, ובהם שיקום בטון בקיר המערבי ותיקון, וכן כי נשאו בעלויות תחזוקת הגינה והחצר (ראו: סיכומי התובעים, ס' 15). ואולם אין בכך כדי לסתור את גרעין הודעות הוואטסאפ. תשלום עבור תיקונים מסוימים, לפי בחירת התובעים, אינו השתתפות בהוצאות השוטפות של הרכוש המשותף בבניין, ואינו מלמד כי לא היו בפיגור בתשלומי הוועד הבית. לכל היותר מדובר בפרט לוואי, שאין בו כדי לשלול את ההגנה, כלשון סעיף 14 לחוק. גם טענת התובעים בדבר ההליך התלוי ועומד לפני המפקחת אינה מקובלת עליי. לטענתם, כל עוד לא ניתנה בהליך זה הכרעה חלוטה, הצגתם כמי שאינם משלמים היא שקרית. ואולם אמיתות הפרסום נבחנת לפי המציאות העובדתית במועד הפרסום, כפי שהיא מוכחת בהליך שלפניי. היא אינה תלויה במתן פסק דין בהליך אחר. מכל מקום, ההליך לפני המפקחת עוסק בחלקם של התובעים בעלות השיפוץ שבוצע בשנת 2024, שש שנים ויותר לאחר הודעות הוואטסאפ. ממילא אין לו נגיעה לשאלה אם הדברים שנכתבו בשנים 2017–2018 היו אמת באותה עת. למען הסר ספק, איני מביע כל עמדה בשאלות התלויות ועומדות לפני המפקחת. גם היסוד השני, העניין הציבורי בפרסום, התקיים. יסוד זה נבחן ביחס לציבור הנמענים ולטיב המידע שפורסם. נמעני הודעות הוואטסאפ היו בעלי חברי קבוצת הוואטסאפ בניין בלבד. לכל אחד מהם היה עניין ממשי ולגיטימי בשאלה אם בעלי דירות אחרים נושאים בחלקם בהוצאות הרכוש המשותף, ואם תומכים בביצוע התיקונים הדרושים לבטיחותו. כך במיוחד כשמדובר במפגע בטיחותי, כעד הנתבע מפציר בתובעים הליקוי בבניין פוגע בפועל באמו המבוגרת (ראו: ס' 8.1.3 לעיל). ניהול הרכוש המשותף, חלוקת הוצאותיו ושמירה על בטיחותו הם עניין מובהק לציבור בעלי הדירות. הודעות הוואטסאפ לא חרגו מציבור זה ולא הופצו לגורמים זרים. שונה הדין בביטויי הגנאי שבפרסומים, ובהם "כמה רוע לב יש בכם", "אין לכם שום תרבות של ניהול וויכוח", והתייחסות להתנהגות התובעים כ"גסות רוח". אלה ביטויי הערכה סובייקטיביים מובהקים. רוע לב, או היעדר "תרבות של ניהול ויכוח", אינם עובדה שניתן להוכיח כאמת או להפריך כשקר. הם משקפים את הערכתו האישית של הנתבע את התנהלות התובעים בוויכוח, ואת תסכולו ממנה. משכך, הגנת אמת הפרסום אינה הכלי המתאים לבחינתם, ואין לשלול את ההגנה מן הנתבע בשל כך שלא הוכיח את "אמתותם". ראוי לציין כבר עתה כי הבעות דעה אלה לא נכתבו בחלל ריק. הן נשענו על העובדות שאמתותן הוכחה כאמור לעיל: התנגדות התובעים לעבודות הדחופות, עיכובן, ואי-השתתפותם בהוצאות (ראו:ס' 8.1.3 ;8.1.4 לעיל). עובדות אלה היו ידועות לנמעני הודעות הוואטסאפ. זיקה זו בין הדעה לבין עובדות אמת, הידועות לנמענים, תעמוד ביסוד בחינת הגנת תום הלב .לפיכך, עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום ביחס לרכיבים העובדתיים שבפרסומים. ביטויי הגנאי ייבחנו במסגרת הגנות תום הלב שבסעיף 15 לחוק. די בכך, יחד עם מסקנתי בפרק 7 לעיל, כדי לדחות את התביעה. הוכחה "הגנת תום הלב" שבסעיף 15 לחוק מניתוח מכלול הטענות והראיות הגעתי לכלל מסקנה כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב גם ביחס לביטויי ההערכה והגנאי שבפרסומים. אף שהנתבע נקט לשון חריפה, ולעיתים בלתי ראויה, הדברים נאמרו במסגרת מחלוקת פנימית בין בעלי הדירות על הטיפול במפגעים בבניין ועל הנשיאה בהוצאות הרכוש המשותף כפי שכבר נקבע בפרק 8 לעיל. הם הופנו לבעלי הדירות בלבד, התייחסו להתנהלות התובעים באותה מחלוקת ונשענו על התשתית העובדתית שאמיתותה הוכחה בפרק הקודם. בנסיבות אלה, הודעות הוואטסאפ נעשו לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע ושל יתר בעלי הדירות, וכן כהבעת דעה על התנהלות התובעים בעניין שהיה בעל חשיבות לציבור הנמענים. דברי הנתבע בחקירתו בדבר הבעת תסכול ופורקן רגשי אינם שוללים, כשלעצמם, את תום לבו, ולא מצאתי כי הוכחה כוונה לפגוע בתובעים במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת העניין שבמוקד הודעות הוואטסאפ. ואלה הם נימוקיי: התובעים טוענים כי הנתבע אינו זכאי להגנת תום הלב. הם מפנים לדבריו בחקירה הנגדית, שלפיהם הודעות הוואטסאפ נועדו להבעת תסכולו ולפורקן רגשי (ראו: תמליל הוכחות, עמ' 56), וטוענים כי דברים אלה מלמדים שלא פעל לקידום ענייני הבניין אלא לשם פגיעה בהם. עוד הם מציינים כי הנתבע לא פנה אליהם במכתב התראה או ניסה לפתור את המחלוקת באופן אישי קודם לפרסום הדברים בקבוצה. לטענתם, ביטויים כגון "כמה רוע לב יש בכם", "אין לכם שום תרבות של ניהול וויכוח" ו"גסות רוח" אינם משרתים תכלית של טיפול במפגעים או גביית כספים, אלא מהווים מתקפה אישית מבזה. התובעים מוסיפים כי צירופה מחדש של התובעת לקבוצה בשנת 2023, לאחר שעזבה אותה, מלמד על רדיפה אישית ועל היעדר תום לב. הנתבע טוען מנגד כי עומדות לו הגנות תום הלב לחוק. לדבריו, כתב את הדברים בכובעו כיו"ר ועד הבית וכבעל דירה בבניין, מתוך חובה מוסרית וחברתית כלפי יתר בעלי הדירות ולשם הגנה על עניינם ועל עניינו בקידום הטיפול במפגעים ובחלוקת הוצאות הבניין. הנתבע מוסיף כי הביטויים שבמחלוקת הם הבעת דעה על התנהלות התובעים, על רקע התנגדותם לעבודות, עיכובן ואי־ תשלום דמי ועד הבית. לשיטתו, יש לקרוא את הדברים בהקשרם, כחלק מוויכוח בין שכנים שנדרשו להתמודד עם מפגעים דחופים, ולא כמתקפה אישית המנותקת מענייני הבניין. סעיף 15 לחוק מעניק הגנה לפרסום שנעשה בתום לב באחת הנסיבות המנויות בו. לענייננו רלוונטיים במיוחד סעיף 15(3), שעניינו פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם או של האדם שאליו הופנה הפרסום, וסעיף 15(4), שעניינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי, וכן על אופיו ככל שהתגלה באותה התנהגות. סעיף 15(2) עוסק בפרסום שהיחסים שבין המפרסם לנמען הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשותו. אין די בעצם התקיימותה של אחת הנסיבות האלה; נדרש גם שהפרסום נעשה בתום לב. סעיף 16(א) לחוק קובע כי כאשר הנתבע הוכיח שהפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 ולא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. מנגד, סעיף 16(ב) מונה נסיבות המקימות חזקה של היעדר תום לב. בפרט, סעיף 16(ב)(3) מתייחס למקרה שבו הנתבע התכוון באמצעות הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15. מכאן שיש לבחון לא רק את המילים שנבחרו, אלא גם את נושא הפרסום, את הקשרו, את קהל הנמענים ואת מידת הפגיעה ביחס לעניין שעליו ביקש המפרסם להגן. בענייננו התקיימה הנסיבה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק. לנתבע וליתר בעלי הדירות היה עניין אישי כשר בטיפול במפגעים בבניין ובהשתתפות בעלי הדירות בהוצאות הרכוש המשותף. לא מדובר בעניין חיצוני לתובעים ולנתבע, או בניסיון לערב אחרים במחלוקת אישית שאינה נוגעת להם. אלה עניינים המשפיעים במישרין על בעלי הדירות, על השימוש ברכוש המשותף ועל הנשיאה בהוצאותיו. הודעות הוואטסאפ הופנו לקבוצה המורכבת מבעלי הדירות, שהם בעלי העניין הישיר בנושאים אלה, ולא הופצו לגורמים זרים. הזיקה בין הודעות הוואטסאפ לבין אותו עניין אישי כשר עולה גם מהתשתית העובדתית שנקבעה בפרק הקודם. כפי שפורט שם, הוכח כי התובעים התנגדו לעבודות שנדונו, עיכבו את קידומן ולא שילמו את דמי ועד הבית שנועדו למימון ההוצאות השוטפות. ביטויי הביקורת נכתבו במסגרת הדיון בהתנהלות זו ועל רקע החשש מפני המפגעים בבניין. לפיכך, אין מדובר בשימוש בענייני הבניין כאמתלה לפרסום דברי גנאי שאין להם קשר למחלוקת, אלא בביקורת שנבעה ממנה והתייחסה אליה. מתקיימת גם הנסיבה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. כפי שנקבע בפרק הקודם, הטיפול במפגעים, ניהול הרכוש המשותף וחלוקת הוצאותיו היו עניין ציבורי ביחס לציבור בעלי הדירות שאליו הופנו הודעות הוואטסאפ. הביטויים "כמה רוע לב יש בכם", "אין לכם שום תרבות של ניהול וויכוח" וההתייחסות להתנהגות התובעים כ"גסות רוח" מבטאים את הערכת הנתבע את התנהלותם באותה מחלוקת. בהקשר שבו נכתבו, אין הם מציגים מידע עובדתי חדש על התובעים, אלא מסקנה ערכית של הנתבע מתוך ההתנהלות שהייתה נושא הדיון. האפשרות שהקורא לא יסכים עם הערכה זו, או יראה בה הערכה חריפה ובלתי מוצדקת, אינה משנה את אופייה כהבעת דעה. אשר לתום הלב ולסבירות הפרסום, אין להתעלם מן הלשון שבה בחר הנתבע. מוטב היה אילו הביע את ביקורתו באופן ענייני ומאופק יותר. עם זאת, השאלה אינה אם אפשר היה לנסח את הדברים בנימוס רב יותר, אלא אם הפרסום, כפי שנעשה ובהקשרו, חרג מתחום הסביר לצורך ההגנה הנטענת. במקרה זה הביטויים התייחסו להתנהלות התובעים בוויכוח שהתנהל בקבוצה; התשתית העובדתית שביסודם הוכחה; והנמענים היו בעלי הדירות שהמחלוקת נגעה להם במישרין. לא יוחסו לתובעים במסגרת ביטויים אלה מעשים נוספים המנותקים מענייני הבניין, ולא הורחבה תפוצתם מעבר לציבור הנוגע בדבר. בהצטברות נסיבות אלה, איני מוצא כי חריפות הלשון שוללת את ההגנה. גם דברי הנתבע בחקירתו בדבר "הבעת תסכול" ו"פורקן רגשי" אינם מביאים למסקנה אחרת. אין סתירה הכרחית בין ביטוי של תסכול לבין ביקורת שנועדה להגן על עניין אישי כשר. התסכול, לפי ההקשר שתואר, נבע מן המחלוקת על קידום העבודות ועל ההשתתפות בהוצאות. אין בעצם הודאת הנתבע כי נתן ביטוי לרגשותיו כדי לקבוע הודעות הוואטסאפ היו מנותקים מענייני הבניין או שנועדו לפגוע בתובעים מעבר למידה הסבירה להגנת העניין האמור. את הדברים יש לקרוא כחלק ממכלול ההתכתבות והנסיבות, ולא במנותק מהן. איני מקבל גם את הטענה כי היעדר מכתב התראה או פנייה אישית מוקדמת שולל את תום הלב. פנייה כזו עשויה הייתה לתרום למיתון המחלוקת, אך אינה תנאי להגנות שבסעיף 15 לחוק. בענייננו, הדיון נגע להחלטות ולהוצאות משותפות של בעלי הדירות והתנהל בקבוצה שנועדה לשיח ביניהם. משכך, עצם העובדה שהנתבע השיב לתובעים במסגרת הקבוצתית, ולא פנה אליהם תחילה באופן פרטי, אינה מלמדת כשלעצמה על חוסר תום לב. אשר לצירופה מחדש של התובעת לקבוצה בשנת 2023, אין בעצם הצירוף כדי להוכיח את המניע שהתובעים מייחסים לו. יש להבחין בין העובדה הנטענת בדבר צירופה לבין המסקנה כי הדבר נעשה "רק כדי להמשיך ברדיפתה". נוסף על כך, הודעות הוואטסאפ הנבחנים כאן נעשו בשנים 2017-2018, שנים קודם לאותו אירוע. בהיעדר תשתית מספקת המקשרת בין האירוע המאוחר לבין מטרת הודעות הוואטסאפ בזמן שנעשו, אין בו כדי לשלול את המסקנה העולה מתוכנם ומהקשרם בעת פרסומם. לפיכך, הוכח כי שליחת הודעות הוואטסאפ נעשו בנסיבות המנויות בסעיפים 15(3) ו־15(4) לחוק, ולא חרגו מתחום הסביר באותן נסיבות. קמה אפוא חזקת תום הלב שבסעיף 16(א), ולא מצאתי כי התובעים סתרו אותה או כי הוכחו התנאים לחזקה שבסעיף 16(ב)(3). לנוכח מסקנה זו, אין צורך להכריע אם עומדות לנתבע גם יתר החלופות שאליהן הפנה. הגנת תום הלב חלה אפוא גם ביחס לביטויי ההערכה והגנאי שנדונו בפרק זה. לא ניתן להעניק סעד של צו עשה להתנצלות מניתוח מכלול הטענות והסעדים שהתבקשו הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לדרישות התובעים למתן צו המורה לנתבע להפסיק להטרידם ולהתנכל להם ולחיובו בהתנצלות בפניהם ובפני חברי קבוצת הוואטסאפ של הבניין. סעדים אלה התבקשו בכתב התביעה, אך נזנחו בסיכומים, שבהם התמקדו התובעים בדרישתם לפיצוי כספי. מעבר לכך, אף אילו עמדו התובעים על דרישתם להתנצלות, לא היה מקום להיעתר לה: יש להבחין בין פרסום תיקון או הכחשה, שעליהם ניתן להורות בהתאם לחוק, לבין התנצלות, שערכה נובע מהכרה מרצון בעוול ואין לכפותה בצו שיפוטי. ואלה הם נימוקיי: בכתב התביעה עתרו התובעים, לצד הפיצוי הכספי, למתן צו המורה לנתבע להפסיק להטרידם ולהתנכל להם, וכן לחיובו בהתנצלות בפניהם ובפני חברי קבוצת הוואטסאפ של הבניין. ואולם, בסיכומיהם לא שבו התובעים וביקשו סעדים אלה, ולא הציגו טיעון לביסוסם. תחת זאת, התמקדו בדרישתם לפיצוי כספי בסך 160,000 ש"ח (ראו: סיכומי תובעים, ס' 58). בנסיבות אלה, אני רואה בתובעים כמי שזנחו את הסעדים האמורים, ואין מקום להיעתר להם. ממילא, לנוכח מסקנותיי בדבר תחולת ההגנות על הודעות הוואטסאפ שבמחלוקת, לא הונח במסגרת תביעה זו בסיס למתן הסעדים המבוקשים. מעבר לנדרש, אף אילו עמדו התובעים בסיכומיהם על דרישתם לחיוב הנתבע בהתנצלות, לא היה מקום להיעתר לה. יש להבחין בין פרסום תיקון או הכחשה, שעליהם רשאי בית המשפט להורות בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק, לבין כפיית התנצלות. ההוראה האמורה מסמיכה את בית המשפט להורות על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע, או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; חיוב בהתנצלות אינו נמנה עם הסעדים המפורטים בה. בת"א (מחוזי ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון ״ישראל היום״ (פורסם בנבו6.2.2011), נקבע כי בית המשפט אינו מוסמך לכפות על נתבע לפרסם התנצלות, גם אם נקבע כי פרסם לשון הרע על התובע. בהחלטה הודגשה ההבחנה בין תיקון הפרסום לבין הבעת חרטה ובקשת סליחה, ונידונה השמטתו המכוונת של סעד ההתנצלות מן הנוסח שהתקבל בחוק. הטעם העומד ביסוד הבחנה זו הוא שלהתנצלות נודע ערך כאשר היא נובעת מהכרה בעוול, ולא כאשר היא ניתנת מכוח כפייה שיפוטית. על טעם זה עמד בית המשפט גם בע"א (מחוזי ת"א) 1413-05-11 ערוץ 10 הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים (פורסם בנבו 2.4.2012). כפיית הצהרה של חרטה אינה מבטיחה הכרה בעוול, ואין לזהותה עם פרסום תיקון או הכחשה. בדומה, בע"א (מחוזי חי') 58682-12-20 האוניברסיטה הפתוחה – הלשכה המשפטית נ' יואב יצחק (20.4.2021 פורסם בנבו 20.1.2021 ), הובהר כי התנצלות עשויה לשמש שיקול לעניין גובה הפיצוי בהתאם לסעיף 19(ד) לחוק, אך ההחלטה אם להתנצל מסורה לנתבע ואין לכפותה עליו. יש אפוא להבחין בין מתן משקל להתנצלות שנעשתה מרצון לבין חיוב הנתבע לעשותה. לפיכך, אין מקום להיעתר לדרישה לחיוב הנתבע בהתנצלות בפני התובעים ובפני חברי קבוצת הוואטסאפ של הבניין. טעם זה מצטרף לזניחת הסעד בסיכומים ולמסקנותיי בדבר תחולת ההגנות על הודעות הוואטסאפ שבמחלוקת. סיכום התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום אחד כולל של 30,000 ₪. המזכירות תשלח את פסה"ד לצדדים ותסגור את התיק.