ת"א 2723-02-24 ת"א 2723-02-24

לפניי תביעת התובעת, חברה העוסקת בייבוא, ייצור ושיווק של גופי תאורה, נגד הנתבעת שהיא רשות מקומית. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בסך של 434,923 ש"ח בגין הפרת הסכם והתנהלות בחוסר תום לב. התובעת טוענת כי לאחר שזכתה במכרז, נחתם בין הצדדים הסכם ואף נמסרה הזמנת עבודה, הנתבעת הודיעה לה על ביטול ההתקשרות דבר שעלה כדי הפרה של ההסכם. הנתבעת, מנגד, טוענת כי מדובר בהסכם מסגרת אשר לא הטיל עליה חובה להזמין עבודות מהתובעת וכי ההתקשרות בוטלה כדין, בטרם ניתן צו התחלת עבודה, בשל טעות שנעשתה בתום לב לאחר שהתברר כי לנתבעת התחייבות קודמת לספק אחר. רקע עובדתי בחודש יוני 2022 פרסמה החברה למשק וכלכלה מכרז מסגרת לביצוע עבודות אחזקה של מתקני חשמל ותאורה ברשויות מקומיות (להלן בהתאמה: "משכ"ל" ו-"מכרז המסגרת" או "המכרז"). המכרז נועד לאפשר לרשויות מקומיות להזמין עבודות תאורה מספקים מאושרים מבלי שהן תידרשנה לערוך מכרזים נפרדים. ביום 17.8.2022 קיבלה התובעת הודעה על בחירתה כזוכה במכרז המסגרת. ביום 11.11.2022 פרסמה הנתבעת מכרז משלה לביצוע עבודות תאורה בעיר נצרת בו זכתה חברת רפק תקשורת ותשתיות בע"מ (להלן: "רפק"). ביום 5.6.2023 נחתם הסכם התקשרות בין הנתבעת לבין רפק לביצוע העבודות האמורות. בחודש מרץ 2023 משכ"ל פנתה לזוכי מכרז המסגרת, ובהם גם לתובעת, בבקשה להגיש הצעות מחיר לביצוע עבודות תאורה עבור הנתבעת. התובעת הגישה הצעה וביום 3.4.2023 משכ"ל הודיעה לה כי הצעתה זכתה. ביום 9.7.2023 הנתבעת חתמה על הסכם התקשרות עם התובעת שהגדיר תקציב מרבי של 900,000 ש"ח (כולל מע"מ) לביצוע העבודות (להלן: "ההסכם"). ביום 11.9.2023 התקיימה ישיבת התנעה בהשתתפות נציגי הצדדים. לאחר הישיבה נערך סיור בשטח. התובעת טוענת כי במהלך ישיבת ההתנעה נטען בפניה לראשונה כי הנתבעת ערכה מכרז נוסף לגבי עבודות תאורה תוך שהובהר כי זה התייחס לשכונות אחרות בעיר. לאחר הסיור התובעת העבירה לנתבעת אומדן לביצוע העבודות בסכום של 651,511.53 ש"ח (כולל מע"מ וללא עמלת משכ"ל). התובעת טוענת כי על מנת לזרז את ביצוע העבודות היא החלה להסב לצרכי הנתבעת פנסים שהיו קיימים במלאיה ואף הזמינה 500 פנסים נוספים. ביום 19.9.2023 הנתבעת הודיעה לתובעת כי האומדן שנשלח מאושר ו-"ניתן להתקדם" (נספח 10 לתצהיר התובעת). ביום 21.9.2023 הנתבעת שלחה למשכ"ל הזמנת עבודה חתומה על-ידי מנכ"ל וגזבר העירייה בסכום האומדן (נספח 11 לתצהיר התובעת; להלן: "הזמנת העבודה" או "ההזמנה"). התובעת פנתה אל הנתבעת ועדכנה על עיכוב בקבלת הערבות הבנקאית ואישורי הביטוח שהיה עליה למסור לנתבעת על-פי ההסכם וזאת עקב מצב החירום ששרר לאחר פרוץ המלחמה ביום 7.10.2023. לאחר שהערבות נמסרה לנתבעת ביום 10.10.2023 היא הודיעה לתובעת באותו יום כי בהנחה שגם אישורי הביטוח יתקבלו התובעת רשאית להתחיל בעבודה באופן מיידי. אישורי הביטוח נמסרו בסופו של דבר ביום 17.10.2023. ביום 11.10.2023 אישר מהנדס חשמל מטעם הנתבעת אומדן מתוקן ששלחה התובעת והנחה את התובעת להתארגן לביצוע העבודות בדחיפות. ביום 23.10.2023 שלחה הנתבעת לתובעת הודעה חתומה על-ידי ראש העיר בה הודיעה על ביטול ההתקשרות והזמנת הרכש (נספח 17 לתצהיר התובעת). הנתבעת נימקה את הביטול בכך שההתקשרות עם התובעת נעשתה בטעות שכן היא הייתה מנועה מלהתקשר עימה בשל התחייבות קודמת שנתנה לרפק לביצוע אותן העבודות. עיקר טענות התובעת התובעת עותרת לחייב את הנתבעת לפצותה בגין הפרה יסודית של ההסכם והתנהלות חסרת תום לב מצד הנתבעת. לטענתה, בין הצדדים השתכלל הסכם מחייב ואף הונפקה הזמנת עבודה ואושרו אומדנים. הנתבעת ביטלה את ההתקשרות באופן חד-צדדי ושלא כדין. התובעת טוענת כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב כבר כאשר נמסרה לה ההודעה על זכייתה במכרז ובוודאי שעם חתימת ההסכם ביום 9.7.2023 והנפקת הזמנת העבודה החתומה ביום 21.9.2023. הנתבעת אף אישרה לתובעת בכתב ביום 10.10.2023 להתחיל מיידית בעבודה ללא צורך במתן צו התחלת עבודה פורמלי. הודעת הביטול מיום 23.10.2023, בה נטען כי ההתקשרות בוטלה בשל "טעות", נועדה לדברי התובעת לכסות על התנהלות פסולה מצד הנתבעת אשר הסתירה במכוון את התקשרותה עם רפק. נוכח טענותיה אלו, התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי קיום בסך של 357,476.42 ש"ח בגין אובדן רווח צפוי מההתקשרות. סכום הפיצוי חושב לפי שיעור רווח גולמי של 42.5% מתוך היקף ההתקשרות הכולל. לחלופין, עתרה התובעת לפיצוי בסך של 276,892 ש"ח בגין אובדן רווח בשיעור האמור מתוך סכום הזמנת העבודה שאושרה על-ידי הנתבעת בסך של 651,511 ש"ח. לטענת התובעת, שיעור הרווח האמור מבוסס על ניסיונה המקצועי ועל שיעור הרווח הממוצע בהתקשרויות עבר שלה והוא גם נתמך בחוות דעת מומחה שהתובעת הגישה. בנוסף לפיצויי הקיום, התובעת עותרת לקבלת סך 41,700 ש"ח בגין החזר הוצאות בהן נשאה לצורך הכנת המכרז, השתתפות בסיורים ופגישות, רכישת פוליסות ביטוח, הפקדת ערבות בנקאית ושעות עבודה רבות של עובדי התובעת אשר פעלו לקידום הפרויקט. התובעת עותרת גם לפיצוי בסך של 35,747 ש"ח בגין פגיעה במוניטין העסקי שלה עקב החלטת הנתבעת להעדיף את רפק על פניה. עוד נטען, כי הימנעותה של הנתבעת מלהגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה ולהציג חוות דעת מומחה נגדית מקימה חזקה ראייתית לפיה אם היו מובאות הראיות והעדויות של נציגי הנתבעת הן היו פועלות לחובתה. כפועל יוצא מכך, נטען כי גרסתה העובדתית של התובעת לא נסתרה וחוות דעת המומחה מטעמה, אשר לא נחקר על חוות דעתו, צריכה להתקבל במלואה. עיקר טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי בית המשפט האזרחי נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. לטענתה, מהות העניין היא תקיפת החלטות של רשות מנהלית בקשר למכרז, הליך שבירורו מסור לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד נטען, כי התובעת לא תקפה את ההחלטה לבטל את ההתקשרות עימה בתקיפה ישירה, דבר המונע ממנה להגיש כעת תביעה אזרחית עקיפה לפיצויים. לגופם של דברים, הנתבעת טוענת כי ההתקשרות בין הצדדים הייתה מבוססת על הסכם מסגרת שאינו מעניק לתובעת זכות לכך שיוזמנו ממנה שירותים בהיקף מסויים. הנתבעת מפנה בהקשר זה לסעיף 3 להסכם בו נקבע כי הרשות המזמינה רשאית לפי שיקול דעתה הבלעדי לנצל את התקציב המרבי בסך של 900,000 ש"ח כולו או חלקו. עוד נטען, כי הזמנת העבודה אינה התחייבות ישירה כלפי התובעת אלא הופקה כחלק מהתנהלות פנימית מול משכ"ל לקביעת מסגרת תקציבית. לטענת הנתבעת, ביצוע העבודות היה מותנה במתן צו תחילת עבודה אשר מעולם לא ניתן. עוד נטען, כי התובעת השתהתה במסירת הערבות ואישורי הביטוח והמצאתם של אלו הושלמה רק ביום 17.10.2023 באיחור ניכר מהמועד המוסכם. כמו כן, ביום 11.10.2023 התובעת הגישה אומדן חדש דבר המעיד לטענת הנתבעת על כך שגם באותו מועד לא גובשה הסכמה סופית ומחייבת. הנתבעת טוענת בנוסף כי גם אם היה משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב הודעת הביטול ניתנה כדין ובהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") בשל טעות בתום לב שהיא עשתה כאשר התקשרה עם התובעת בהסכם על אף שקודם לכן היא התקשרה עם רפק בהסכם אחר לגבי אותן עבודות. עם גילוי קיומו של ההסכם שנחתם עם רפק הנתבעת הבינה כי היא היתה מנועה מלהתקשר עם התובעת. ביטול ההתקשרות עם התובעת נועד למנוע מהקופה הציבורית כפל תשלום והיה החלטה סבירה, הוגנת ותמת לב שהתחייבה מנסיבות העניין. אשר לסעד פיצויי קיום - נטען כי זה מבוסס על רווח עתידי משוער הנשען על הנחות ואומדנים תיאורטיים שלא הוכחו. הנתבעת טוענת כי העבודות מושא ההתקשרות תלויות במשתנים רבים כגון: אילוצי תקציב, שינויים הנדסיים ותנאי שטח. התובעת לא הוכיחה כי משתנים אלו היו מתקיימים באופן המאפשר את הפקת הרווח הנתבע. עוד נטען, כי חוות דעת המומחה מטעם התובעת אינה מוכיחה את קיומו של הנזק הנטען. המומחה לא בדק מה היה קורה אילו בוצע הפרויקט בפועל והניח כי כל העבודות היו מבוצעות ללא כל עיכובים, שינויים או צמצומים. ביחס לסעד פיצויי ההסתמכות נטען כי התובעת לא הציגה ראיה המעידה על הוצאות שהוצאו מכיסה לשם ביצוע העבודה. מכל מקום, התובעת היתה יכולה להשתמש בציוד ככל שנרכש עבור פרויקטים אחרים. ההליך ביום 25.12.2024 התקיים קדם משפט ראשון בו נקבעו מועדים להגשת ראיות הצדדים. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר שחר אילת, המשמש כמנהל פרויקטים בתובעת, וכן חוות דעת מומחה שנתן רו"ח עמית ברנשטיין בנוגע לנזק שנטען כי נגרם לתובעת. מטעם הנתבעת לא הוגשו ראיות, גם לא לאחר שניתנה לה הזדמנות נוספת לעשות כן. הנתבעת הסבירה את הימנעותה להגיש ראיות בכך שהיא נקלעה למשבר כלכלי וניהולי. קדם משפט מסכם התקיים ביום 11.6.2025. דיון הוכחות התקיים ביום 10.12.2025 ובו נחקר מר אילת על תצהירו. הנתבעת ויתרה על חקירתו של רו"ח ברנשטיין. בהמשך סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. דיון והכרעה השאלות בהן יש להכריע בהליך זה הן אלו: (א.) האם לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה; (ב.) האם נכרת הסכם שחייב את הנתבעת למסור עבודות בהיקף מסויים לביצועה של התובעת; (ג.) האם הנתבעת הפרה את ההסכם; (ד.) האם התובעת זכאית לסוגי הסעדים הנתבעים; (ה.) האם התובעת הוכיחה את סכומי הנזק שלקבלתם היא עותרת. להלן נדון בשאלות אלו כסדרן. האם נתונה לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה? הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי לבית המשפט האזרחי אין סמכות עניינית לדון בתביעה וזו נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לטענתה, מאחר שבתביעה נתבע סעד של פיצויי קיום בגין ביטול זכייתה של התובעת במכרז, הדרך הבלעדית בה ניתן לעתור לקבלתו היא באמצעות הגשת תובענה מנהלית בהתאם לסעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000 ולפרט 1 לתוספת השלישית לחוק. הנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה ודי בכך כדי לייתר את הדיון בה. מבלי לגרוע מכך, אציין כי הטענה אינה נכונה לגופה. התביעה אינה תוקפת את ההליך המכרזי ואינה מבקשת לשנות את תוצאתו. אין חולק שהתובעת זכתה במכרז ועקב כך נחתם עימה ההסכם. טענות התובעת עניינן בהפרת ההסכם ולא במכרז שקדם להתקשרות הצדדים בו. בפסיקה נקבע שכאשר תביעה מוגשת על-ידי תובע שזכה במכרז ועבר לשלב החוזי ועילתה היא מתחום המשפט הפרטי עליה להיות מוגשת לבית המשפט האזרחי (ראו: עע"מ 3309/11 קוטלרסקי נ' המועצה המקומית תל מונד (6.1.2013), פסקה 21). לפיכך, וכאשר סכום התביעה מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה, נתונה לו הסמכות העניינית לדון בתביעה. האם נכרת הסכם אשר חייב את הנתבעת למסור עבודות בהיקף מסויים לביצועה של התובעת? ההתקשרות בין הצדדים יסודה במכרז המסגרת שפרסמה משכ"ל והתייחס לביצוע עבודות חשמל ותאורה ברשויות מקומיות. המכרז לא יצר קשר חוזי ישיר בין התובעת לבין הנתבעת ואף נקבע בו כי אין לראות בתוצאותיו משום התחייבות של הרשות המקומית להזמין עבודות מהזוכים במכרז (ראו: סעיף 8.3 לתנאים הכלליים). הקשר החוזי בין הצדדים נוצר ביום 9.7.2023 לאחר שהתובעת, שהיתה אחת הזוכות במכרז המסגרת, הגישה הצעה לביצוע עבודות תאורה אצל הנתבעת ובין השתיים נכרת ההסכם. ההסכם לא חייב את הנתבעת להזמין עבודות בהיקף מסויים אלא התייחס לסכום מרבי לביצוע עבודות (900,000 ש"ח), תוך שהובהר בסעיף 3 כי "הרשות המזמינה רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, לנצל את התקציב המרבי במלואו או בחלקו ולקבלן לא תהיה כל טענה בקשר עם כך" (וראו גם דבריו של מר אילת בחקירתו; הפרוטוקול, עמ' 27, שורות 28 - 32). לכן, אם יחסי הצדדים היו מסתכמים בהתקשרותם בהסכם והנתבעת לא היתה מזמינה מכוחו עבודות, על-פי לשון ההסכם לתובעת לא היתה יכולה להיות טענה כלפי הנתבעת בקשר עם כך. אלא שהתקשרות הצדדים לא התמצתה בחתימת ההסכם. לאחר שזה נחתם הנתבעת הזמינה מהתובעת עבודות מסוימות. עבודות אלו נאמדו על-ידי התובעת בכ-651,511 ש"ח. האומדן אושר על-ידי הנתבעת וזו אף הוציאה ביום 21.9.2023 הזמנת עבודה חתומה בסכום זה. בהתאם לסעיף 3 להסכם הזמנת העבודה היוותה מימוש של חלק מהתקציב שנקבע בהסכם. עם משלוח הזמנת העבודה התובעת היתה על כן מחוייבת לבצע את העבודות אליהן ההזמנה התייחסה. הנתבעת, מנגד, היתה חייבת לשלם לתובעת את תמורתן של עבודות אלו. אם נדרשת ראיה נוספת לכך שבין הצדדים נכרתה התקשרות מחייבת לביצוע העבודות מושא הזמנת העבודה ניתן למצוא אותה בהודעת הביטול ששלח ראש העיר ביום 23.10.2023 תחת הכותרת "ביטול התקשרות מיום 9.7.2023 וביטול הזמנת רכש... מיום 21.9.2023". אם הנתבעת ראתה להודיע על ביטול התקשרות והזמנת רכש, הדבר מלמד על כך שגם היא הבינה שכל עוד ההתקשרות בין הצדדים לא בוטלה כדין היא עומדת בתוקפה והנתבעת חייבת מכוחה לאפשר לתובעת לבצע את העבודות שבהזמנה ולשלם לה את תמורתן. הנתבעת טוענת כי הזמנת העבודה אינה התחייבות ישירה כלפי התובעת והיא הופקה כחלק מהתנהלות פנימית מול משכ"ל. איני מקבל טענה זו. הזמנת העבודה הופקה בהתאם לסעיף 3 להסכם בו נקבע כי "הקבלן מתחייב לבצע כל עבודה לפי הזמנות שתוצאנה לו במהלך 12 חודשים מיום חתימתו של חוזה זה". העובדה שההזמנה מוענה למשכ"ל, אשר ערכה את המכרז והוגדרה בסעיף 6 להסכם כ-"חברה מנהלת", וזו העבירה אותה לתובעת אינה גורעת מתוקפה המחייב של ההזמנה ביחסים שבין התובעת לנתבעת. אם לא די בכך, ההזמנה מתייחסת לתובעת בשמה כקבלן שיבצע את העבודות, ללמדך שכוונת הנתבעת במשלוח ההזמנה היתה להזמין שירותים מהתובעת. בכל מקרה, נציגי הנתבעת אישרו את העבודות מושא ההזמנה ותמורתן גם במישרין מול התובעת (בהודעת דוא"ל מיום 19.9.2023, נספח 10 לתצהיר התובעת, בה אושר האומדן שעל בסיסו יצאה ההזמנה). בסיכומיה טענה הנתבעת כי הזמנת העבודה לא נחתמה כנדרש על-פי סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. הכוונה היא כנראה לכך שההזמנה נחתמה על-ידי מנכ"ל וגזבר העיריה ולא על-ידי ראש העיר והגזבר. איני מקבל טענה זו. הזמנת העבודה אינה אלא יישום של ההסכם בין הצדדים. כאשר אין חולק כי ההסכם אישר מסגרת תקציב ידועה ונחתם כדין על-ידי ראש העיר והגזבר, איני סבור כי גם ההזמנה צריכה היתה להיחתם דווקא על-ידי גורמים אלו. הנתבעת טוענת שביצוע העבודות הותנה במתן צו התחלת עבודה פורמלי אשר לא ניתן. איני מקבל טענה זו. צו התחלת עבודה הוא אישור להתחלת ביצוע העבודות בפועל. אין מדובר בתנאי להתקשרות בין הצדדים אשר השתכללה גם אם הצו לא ניתן. מכל מקום, הנתבעת אישרה לתובעת בכתב להתחיל בביצוע העבודות באופן מיידי (בהודעת דוא"ל מיום 10.10.2023, נספח 10 לתצהיר התובעת). לטעמי, לא קיים שוני מהותי בין אישור זה לבין מתן צו התחלת עבודה. טענה נוספת שהנתבעת העלתה היא שהתובעת המציאה את הערבות הבנקאית ואת אישורי הביטוח באיחור. הואיל ואין חולק כי הערבות ואישורי הביטוח נמסרו לנתבעת לפני שניתנה הודעת הביטול וזו לא ניתנה בשל המצאתם המאוחרת אלא מסיבה אחרת, איני סבור כי יש באיחור בהמצאת הערבות ואישורי הביטוח כדי לגרוע מהמסקנה שבין הצדדים נכרת הסכם אשר חייב את הנתבעת להעמיד לביצוע התובעת את העבודות מושא ההזמנה. למעלה מן הדרוש וגם אם היתה רלבנטיות למועד המצאת הערבות ואישורי הביטוח, הרי שהעובדה שהמצאתם נעשתה בתקופת חירום, בימים שמיד לאחר ה-7.10.2023, יכולה להצדיק ולו חלק מהעיכוב. גם העובדה שהתובעת עדכנה את אומדן העבודות ביום 11.10.2023 אינה גורעת מקיומו של הסכם מחייב בין הצדדים. כך כבר מאחר שהאומדן העדכני היה נמוך מזה הקודם שאושר על-ידי הנתבעת (ראו: הודעת דוא"ל ששלח מר אילת ביום 11.10.2023, נספח 10 לכתב התביעה). כך גם מאחר שהאומדן העדכני אושר אף הוא על-ידי הנתבעת (ראו: הודעת דוא"ל מיום 11.10.2023, נספח 10 לכתב התביעה). סיכומו של דבר: הנתבעת מסרה לביצוע התובעת את העבודות מושא הזמנת העבודה והיא הייתה מחוייבת לאפשר לה לבצען ולשלם לה את תמורתן. ביחס ליתרת התקציב שנקבע בהסכם ולא מומש בהזמנת העבודה לא עמדה לתובעת זכות כזו. האם הנתבעת הפרה התחייבותה על-פי ההסכם? הנתבעת התחייבה כאמור למסור לביצוע של התובעת את העבודות מושא הזמנת העבודה. אין חולק כי בסופו של דבר הנתבעת לא מסרה עבודות אלו לביצוע התובעת ואף הודיעה לה על ביטול ההתקשרות. הנתבעת טוענת כי היא היתה רשאית לבטל את ההסכם בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים הקובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת...". הנתבעת לא הגישה ראיות וממילא לא הוכיחה את טענתה כי התקשרה בהסכם בטעות. גם אם אניח לשם הדיון כי הנתבעת הוכיחה כי התקשרה בהסכם בטעות שנבעה מכך שהיא לא זכרה או לא הבינה שההתקשרות עם רפק מתייחסת לאותן עבודות אשר נמסרו לביצוע התובעת וכן אניח כי לולא אותה טעות הנתבעת לא היתה מתקשרת מלכתחילה עם התובעת, הרי שבהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים ככל שהנתבעת ביקשה לבטל את ההסכם עקב הטעות היה עליה לפנות לבית המשפט ולבקש שיורה על ביטול ההסכם. הנתבעת לא עשתה זאת, לא בהליך עצמאי וגם לא בתביעה שכנגד. מבלי לגרוע מהאמור אציין כי לא שוכנעתי שמן הצדק להורות דווקא על ביטול ההסכם מול התובעת. הליכי ההתקשרות מול התובעת ומול רפק נוהלו בסמיכות זמנים והתייחסו לאותן עבודות. הנתבעת אישרה כי מנכ"ל העיריה היה מעורב בשני ההליכים (ראו: התשובות לשאלות א' - ג' בתצהיר הנתבעת שניתן במענה לשאלון, נספח 18 לתצהיר התובעת). הנתבעת היתה יכולה על כן להבין בנקל כי מנוהלים שני הליכים המתייחסים לאותן עבודות ולמנוע את הטעות (ראו והשוו: רע"א 3264/21 כהן נ' אלקטרה בניה בע"מ (18.7.2021) (להלן: "עניין כהן"), פסקה 25). זאת ועוד, בפסיקה נקבע כי על הצד הטוען לטעות להראות כי העוול שייגרם לו, אם יישאר כבול בחוזה, גדול מזה שייגרם לצד השני אם יבוטל החוזה (ראו: עניין כהן, פסקה 25). בענייננו, ככל שייקבע כי אין הצדקה לביטול ההסכם, הנתבעת תהיה חשופה לאפשרות שיהיה עליה לשלם לתובעת פיצויי קיום (כפי שיפורט להלן, לא ניתן לעתור הן לפיצויי קיום והן לפיצויי הסתמכות). מנגד, אם ייקבע כי ההסכם מבוטל בשל הטעות משמעות הדבר תהיה אובדן רווחי קיום לתובעת (ראו: ע"א 3865/19 אליאסיאן נ' שבו (11.9.2022) בפסקה 21 לחוות דעתה של השופטת וילנר שם הובהר שבמקרה של ביטול הסכם לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים ככלל ניתן לפסוק פיצויי הסתמכות בלבד). הנזק שייגרם לנתבעת במקרה של הותרת ההסכם על כנו אינו עולה, אם כן, על זה שייגרם לתובעת במקרה בו ההסכם יבוטל. גם לכן אין הצדקה להורות על ביטול ההסכם בשל הטעות. כאשר לא מתקיימת עילה לביטולו של ההסכם ובכל מקרה הנתבעת לא פנתה לבית המשפט וביקשה שזה יורה על ביטולו, הודעת הביטול שנתנה הנתבעת היוותה הפרה של ההסכם. בשולי הדברים אציין כי הגם שמצאתי כי הנתבעת הפרה את ההסכם איני סבור כי התובעת הוכיחה שההפרה נעשתה בכוונת מכוון או בחוסר תום לב ובפרט כאשר לנתבעת לא היתה תועלת מהתקשרות כפולה בהסכמים לביצוע אותן העבודות. האם התובעת זכאית לסוגי הפיצוי הנתבעים? משהופר ההסכם התובעת זכאית בהתאם לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 לפיצויים בעד הנזק שנגרם לה עקב ההפרה ותוצאותיה. מסעיף זה עולה כי מלבד ההפרה על הנפגע להוכיח קיומו של נזק, קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין ההפרה וצפייה בפועל או בכוח של המפר בעת ההתקשרות בהסכם את קרות הנזק כתוצאה מסתברת של ההפרה (ראו: גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני החוזים - התרופות, עמ' 294- 295 (2009)). הפיצויים שנפגע מהפרת הסכם יכול לעתור לקבלתם הם פיצויי קיום, שמטרתם להעמיד את הנפגע במקום בו הוא היה ניצב לו קוים החוזה, ופיצויי הסתמכות שמטרתם להעמיד את הנפגע במקום בו היה ניצב לולא היה החוזה נכרת. הנפגע יכול להחליט אילו תרופות הוא מבקש לתבוע ובלבד שלא יצרף תרופות אשר נועדו להגן על אינטרסים סותרים או יעתור לתרופות שיעמידו אותו במצב טוב יותר מזה שהוא היה בו אילו ההסכם היה מקוים (ראו: ע"א 1094/23 קופר נ' רשות מקרקעי ישראל (9.10.2024), פסקאות 32 - 33). בענייננו, התובעת עתרה הן לפיצויי קיום בדמות הרווחים שהיא היתה מפיקה לטענתה אם ההסכם היה יוצא לפועל והן לפיצויי הסתמכות בדמות הכספים שהיא השקיעה לשם התמודדות במכרז, התקשרות בהסכם וביצוע הפרויקט. בנוסף, נתבע נזק של פגיעה במוניטין. פיצויי הקיום וההסתמכות מגנים על אינטרסים סותרים (אינטרס הקיום נועד כאמור להעמיד את הנפגע במצב בו הוא היה אם ההסכם היה מקוים בעוד שאינטרס ההסתמכות נועד להעמידו במצב בו הוא היה אלמלא ההסכם היה נכרת). בנוסף, פסיקת פיצויי קיום לצד פיצויי הסתמכות תביא את התובעת למצב טוב יותר מזה שבו היא היתה אילו ההסכם היה מקוים שכן היא תקבל את רווחי ההתקשרות ובנוסף יושבו לה כספים אותם היה עליה להשקיע לשם מימוש ההתקשרות. לכן, התובעת אינה יכולה להיות זכאית לפיצוי קיום לצד פיצויי הסתמכות. משכך והואיל ואינטרס הצפיות הוא האינטרס המוביל עליו באים להגן דיני התרופות (ראו: ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ (19.8.1993), פסקה 6) ופיצויי הקיום גם מהווים את עיקר הסכום שלקבלתו עותרת התובעת, אתייחס אל פיצויי הקיום כסעד הראשי מבין השניים. תנאיו של סעיף 10 לחוק התרופות מתקיימים בענייננו הן ביחס לפיצויי הקיום והן ביחס לפיצויי ההסתמכות שכן שני סוגי הנזקים (אובדן רווחים ונזקי הסתמכות) היו צפויים והם נובעים באופן ישיר כתוצאה מההפרה. אשר לפיצויים בגין פגיעה במוניטין - על דרך העיקרון ניתן לעתור לקבלתם לצד פיצויי הקיום שכן מדובר בפיצוי על נזק נפרד שאינו חופף לפיצויי הקיום ואינו מציב את התובעת במצב טוב יותר מזה שבו היא היתה אילו קוים ההסכם. על מנת שהתובעת תהיה זכאית לפיצויים בגין פגיעה במוניטין עליה להוכיח את המוניטין שהיה לה וכי זה נפגע באופן משמעותי כתוצאה מהפרת ההסכם על-ידי הנתבעת. בנוסף, יש להראות כי מתקיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הפגיעה (ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 1608/03 סי.פי.אם ניהול ובניה בע"מ נ' קרית שדה התעופה בע"מ (13.2.2006), פסקה 23). הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית לפיצוי שכן היא בחרה שלא לעמוד על קיום ההתקשרות בזמן אמת ולא פנתה לבית המשפט בתביעה לסעד אכיפה ובבקשה למתן סעד זמני לעיכוב ביצוע ההתקשרות עם רפק. לטענתה, תובע שלא מיצה הליכים ולא תקף באופן ישיר ובזמן אמת את החלטת הרשות המנהלית אינו יכול לעתור לפיצויי קיום. הנתבעת מפנה בהקשר זה לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 7401/14 קסם מילניום בע"מ נ' רשות שדות התעופה (9.9.2015); להלן: "עניין קסם מילניום"). איני מקבל טענה זו. סעיף 2 לחוק התרופות מעניק לנפגע מהפרת הסכם את האפשרות לתבוע אכיפה של ההסכם ולחלופין לעתור לביטולו וכן לתבוע פיצויים בנוסף לאחת התרופות או במקומן. בפסיקה הובהר כי הגם שסעד האכיפה הוא הסעד הראשוני והעיקרי בדיני התרופות קבלתו היא זכות של הנפגע ואיננה חובה (ראו: ע"א 8850/10 שיר משכנות ותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב (20.8.2013), פסקה 23)). גם עניין קסם מילניום אליו מפנה הנתבעת אינו יכול לסייע לה. באותו עניין נקבע שכאשר משתתף במכרז טוען כי זכייתו קופחה עליו לתבוע סעד של אכיפה בטרם יעתור לפיצויי קיום. בענייננו, אין מדובר במשתתף במכרז שלא זכה ומלין על פגם שנפל בשלב המכרזי אלא במי שזכה במכרז ואף נחתם עימו הסכם. מדובר, על כן, בשלב החוזי ולא בשלב המכרזי בו עסק עניין קסם מילניום. גם השיקולים שעמדו בבסיס הכלל שנקבע בעניין קסם מילניום, ובהם השאיפה לתקן פגם שנפל בזכייה במכרז, חיסכון במשאבי ציבור, מניעת תשלום כפל על-ידי הרשות והעיקרון של הקטנת נזק, אינם מתקיימים בענייננו. גם אם התובעת היתה עותרת לסעד של אכיפת ההתקשרות עימה וזה היה ניתן לה, הדבר היה יכול להקים טענות דומות כלפי הנתבעת מצד רפק, שגם היא זכתה במכרז והתקשרה עם הנתבעת בהסכם. כאשר הנתבעת התקשרה בהסכמים חופפים עם שני גופים שזכו במכרז אני סבור כי יש מידה של חוסר תום לב בטענה לפיה היה על התובעת לעתור לסעד של אכיפה ולבקש סעד זמני המעכב את מימוש ההתקשרות עם רפק. ככל שהתובעת היתה עושה כן הדבר לא היה מקטין את הנזק ואולי אף מגדיל אותו שכן הוא היה עלול להביא לעיכוב הפרויקט. סיכומו של דבר: הפרת ההסכם על-ידי הנתבעת יכולה לזכות את התובעת בפיצויי קיום או בפיצויי הסתמכות, אך לא בשניהם. התובעת יכולה לעתור בנוסף גם לפיצוי בגין פגיעה במוניטין. פסיקת הפיצויים כפופה להוכחת הנזק עניין שלבחינתו נפנה כעת. האם התובעת הוכיחה את סכומי הנזק הנתבעים? אשר לפיצויי הקיום - על-פי הפסיקה כאשר מדובר בנזקים של אובדן רווח לא נדרשת הוכחה מדויקת של הרווח שנמנע שכן מדובר בנזק שמטבעו הוא היפותטי. בהתאם, נפסק כי מאחר ש-"קביעת הפיצויים בראש נזק זה כרוכה בהערכות והשערות... ניתן לנקוט גישה מקילה עם נפגע המבקש לפסוק לו פיצויים בגינו" (ראו: ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010), פסקה 27; להלן: "עניין דלג'ו"). עוד נקבע, כי "ראש נזק זה נמנה... עם סוג הנזקים אשר לגביו די בכך שהנפגע יביא את הנתונים שניתן באופן סביר להביאם ויוכיח את נזקיו ואת שיעורם במידה של "ודאות סבירה, אשר תאפשר לבית המשפט לערוך אומדן שישלים את החסר" (ראו: ע"א 2080/09 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (24.6.2013), פסקה 31). לצד דברים אלו נקבע שעל מנת לאמוד את הרווח שנמנע מהנפגע יש להתבסס על נתונים ממשיים ולא על השערות בעלמא (ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 1589-08-07 חיוטין נ' עיריית גבעתיים (16.12.2009), פסקה 110). בענייננו, התובעת אמדה את הרווח שנמנע ממנה עקב ביטול ההסכם על סמך הטענה שהרווח הגולמי לו היא זוכה בביצוע עבודות דומות עומד על 42.5% מסך היקף ההתקשרות. הראיה שהובאה בתמיכה לטענה זו היא חוות דעת מומחה של רו"ח ברנשטיין אשר בחן את שיעור הרווח הגולמי הממוצע של התובעת בשנים שקדמו להתקשרות מושא התביעה. רו"ח ברנשטיין ציין כי אומדן הרווח לפי שיעור הרווח הגולמי הממוצע מדויק יותר לעומת ניסיון להעריך את העלות הצפויה של ההתקשרות מושא ההסכם שלא יצאה אל הפועל ועלויותיה אינן ידועות. בדיקתו של רו"ח ברנשטיין העלתה כי הרווח הגולמי הממוצע של התובעת לשנים 2020 - 2023 עומד על 44.81%, שיעור גבוה מזה שעל-פיו חושבו פיצויי הקיום. הפסיקה הכירה בכך ששיעור רווח ממוצע בתקופה שקדמה להתקשרות יכול לשמש כבסיס לאומדן הרווח שאבד עקב הפרת ההסכם (ראו: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב נ' ידידיה גורן (12.8.2009), פסקה 36); ת"א (מחוזי ת"א) 2491/99 ברששת נ' טרה (7.9.2009), פסקה 42). לא נעלמה מעיני העובדה שהתבססות על רווח גולמי (להבדיל מרווח נקי) מביאה לכך שבשורת הרווח נכללות גם עלויות שונות שאינן חלק מעלות המכר. עם זאת ומאחר שרו"ח ברנשטיין הבהיר בחוות דעתו כי הרווח הגולמי בשיעור של 42.5% בו נעשה שימוש לקביעת סכום התביעה נמוך מהרווח הגולמי הממוצע של התובעת וציין כי ההפחתה האמורה מנטרלת עלויות שהועמסו על הפרויקט, אני סבור כי ניתן להתבסס על שיעור הרווח הגולמי המופחת לשם קביעת פיצויי הקיום בענייננו (ראו והשוו: ת"א (מחוזי ת"א) 19478-12-15 ר.צ.פ. אירועים ונדל"ן פלמחים בע"מ נ' קבוץ פלמחים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (18.4.2023), פסקאות 23- 27). הנתבעת טוענת כי אם ההתקשרות היתה יוצאת אל הפועל ייתכן שלא כל העבודות היו מבוצעות או שהיו חלים שינויים ועיכובים בעבודות ובשיעור הרווח. טענות אלו הן כמובן אפשריות אך אין בהן כדי לגרוע מהאפשרות להוכיח את הרווח שאבד לתובעת באמצעות ממוצע רווחי העבר. כאמור, תביעה לפיצויי קיום לעולם מתבססת על השערות והערכות שמטבען לא בהכרח משקפות את מצב הדברים כפי שהיה אלמלא ההפרה. לכן, נקבע בפסיקה שהנפגע רשאי להתבסס גם על הערכה בקירוב של שיעור הרווח שנמנע ממנו בהתבסס על הנתונים הסבירים שניתן להשיג. בנסיבות אלו, כאשר התובעת הביאה חוות דעת מומחה התומכת בשיעור הרווח על-פיו חושבו פיצויי הקיום, בעוד שהנתבעת ויתרה על חקירת המומחה וגם לא הביאה כל ראיה הסותרת את קביעותיו, אני סבור כי התובעת הוכיחה במאזן ההסתברויות כי שיעור רווח של 42.5% משקף ברמה של וודאות סבירה את הרווח שהיא היתה מפיקה מההתקשרות עם הנתבעת. לפיכך וכאשר סכום הזמנת העבודה עמד על 651,511 ש"ח, סכום פיצויי הקיום שהתובעת זכאית לו בשים לב לשיעור הרווח הממוצע שהוכח (42.5%) עומד על 276,892 ש"ח. מנגד, התובעת אינה זכאית לפיצויי קיום הנגזרים מהתקציב המרבי שנקבע בהסכם (900,000 ש"ח). כאמור, הנתבעת לא היתה מחוייבת לממש סכום זה במלואו אלא רק את החלק לגביו הוצאה הזמנת עבודה. אשר לפיצויי ההסתמכות - משהוכיחה התובעת את זכאותה לפיצויי קיום ממילא מתייתר הצורך לברר את תביעתה לפיצויי הסתמכות. כאמור, לא ניתן לעתור לפיצויים משני הסוגים וסכום פיצויי הקיום הוא הגבוה מבין השניים. למעלה מן הדרוש אציין כי איני סבור שהתובעת הוכיחה את טענותיה בדבר נזקי הסתמכות. התובעת טענה לעלויות בהן נשאה לשם הוצאת ערבות ואישורי ביטוח וכן לשעות כוח אדם שהושקעו בהתקשרות. טענות אלו לא נתמכו באסמכתאות המעידות על הסכומים שהוצאו בפועל ולא הושבו לתובעת עם ביטול ההתקשרות. גם בהתייחסות אל ההוצאות הנטענות בחוות דעתו של רו"ח ברנשטיין אין כדי להוות הוכחה. רו"ח לא ברנשטיין לא פרט את חלוקת ההוצאות בין הרכיבים השונים וגם לא ציין על אילו אסמכתאות התבססה בדיקתו. בנוגע לגופי התאורה שנרכשו התובעת צירפה אמנם אסמכתא בדבר רכישתם (נספח 8 לתצהיר התובעת) אלא שכפי שאישר מר אילת בדיון שהתקיים ביום 25.12.2024 ניתן להשתמש בגופים אלו גם עבור פרויקטים אחרים (ראו: תמלול הדיון מיום 25.12.2024, עמ' 5, שורות 25- 27). אשר לפיצוי בגין פגיעה במוניטין - התובעת טוענת שמאחר שהנתבעת החליטה להעדיף את רפק על פניה המוניטין שלה נפגע. בגין כך היא תובעת פיצוי בסכום של 35,747 ש"ח. בחוות דעתו של רו"ח ברנשטיין צוין כי הפגיעה במוניטין נובעת גם מאובדן הזדמנות לעסקאות עתידיות מול הנתבעת. עוד צוין כי סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה חושב על בסיס 10% מהרווח הצפוי. כאמור, על מנת שהתובעת תהיה זכאית לפיצויים בגין פגיעה במוניטין עליה להוכיח את המוניטין שהיה לה, את שיעור הפגיעה בו וכן להצביע על קשר סיבתי בין הפרת ההסכם לבין הנזק. איני סבור כי התובעת הוכיחה זאת. התובעת לא הביאה כל ראיה בנוגע למוניטין שהיה לה. גם טענותיה לפגיעה במוניטין לא הוכחו. למעלה מן הדרוש אציין כי גם אין סיבה להניח שהתובעת לא תוכל עוד לעבוד עם הנתבעת בהתקשרויות עתידיות. מדובר ברשות מנהלית שעליה להתקשר עם הגורם הכשיר, המתאים והזול ובכלל זאת התובעת ככל שהצעתה תענה על דרישות אלו. הטענה לפגיעה בתדמיתה של התובעת בשוק לא הוכחה והיא גם אינה סבירה שכן קשה להניח שמי מהשחקנים בשוק יזקוף לחובתה של התובעת את העובדה שהנתבעת ביטלה את ההסכם עקב טעותה שלה. סוף דבר נמצא כי הנתבעת התקשרה בהסכם עם התובעת והפרה אותו כאשר הודיעה על ביטולו ללא עילה. בגין הפרת ההסכם התובעת זכאית לפיצויי קיום בסכום של 276,892 ש"ח. הנתבעת תשלם את הסכום האמור לתובעת בצירוף ריבית שקלית החל מתאריך הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין. תביעת התובעת לפיצויי הסתמכות ולפיצוי בגין פגיעה במוניטין לא הוכחה והיא נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסכום של 30,000 ש"ח. בקביעת הסכום האמור הבאתי בחשבון גם את הפער בין הסכום שנתבע לבין זה שנפסק ואת העובדה שהנתבעת ויתרה על חקירתו של רו"ח ברנשטיין באופן שקיצר את משך ההתדיינות. זכות ערעור כדין. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.