פרטי ההליך
לפני כבוד השופטת עדי יעקובוביץ
המאשימה
מדינת ישראל
באמצעות עו"ד מיכאל פינקלשטיין
נגד
הנאשמים
1. חוסין כותכות
2. ש.ר. מגמה נכסים (1996) בע"מ (ח.פ. 512361494)
שניהם באמצעות עו"ד חסן חסן
הכרעת דין
פתח דבר
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם שתי עבירות של ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "החוק" או "חוק מע"מ"), במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק, יחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.
בדיון שהתקיים ביום 20/10/25 השיבו הנאשמים לאישום וביקשו לקבוע את התיק להליך הוכחות. בדיון שהתקיים ביום 6/1/26 הותר לנאשמים לחזור מהודייתם בעובדות 2-1 לכתב האישום, וזאת בשל קבלת טענה של כשל בייצוג. במעמד זה נמסרה כפירה ביחס לעובדות 2-1 לכתב האישום והחל הליך ההוכחות.
ההוכחות נוהלו בפניי עד תום, כאשר נשמע עד תביעה אחד בלבד, והוגשו במהלך פרשת התביעה המוצגים המסומנים ת/27-1, רובם המוחלט בהסכמת הצדדים. במהלך פרשת ההגנה העיד הנאשם להגנתו ולהגנת הנאשמת, והוגשו המוצגים המסומנים נ/4-1.
משהגישו הצדדים סיכומיהם לעניין האשמה, בשלה העת להכריע את דינם של הנאשמים.
יצוין, בפתח הדברים, כי לבית המשפט הוגש ייפוי כוח של עו"ד חסן החתום בחותמת הנאשמת ובחתימת הנאשם, בעל המניות היחיד בנאשמת בהתאם להודעת המאשימה מיום 7/9/26. לפיכך, התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 127 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ").
כתב האישום
על-פי הנטען בכתב האישום, הנאשמת היא חברה פרטית מוגבלת במניות אשר התאגדה בישראל על-פי חוק החברות, תשנ"ט-1999, ורשומה כעוסק מורשה מספר 512361494 לעניין החוק. תחום עיסוקה של הנאשמת הוא עבודות בניה, אספקת עובדים, הובלות וייעוץ.
נטען, כי בתקופה שבין החודשים פברואר 2019 ועד אפריל 2019 הנאשם היה מנהלה של הנאשמת. בתקופה זו, הגישו הנאשמים למנהל מע"מ שני דוחות תקופתיים לתקופת הדיווח שבין פברואר 2019 לבין אפריל 2019, וניכו מס תשומות בסך של 2,211,709 ₪, וזאת ללא תיעוד במסמכים ובמטרה להתחמק מתשלום מס. בכתב האישום נטען כי הנסיבות המחמירות הן בכך שבמעשיהם הביאו הנאשמים להתחמקות או להשתמטות מתשלום מס בסכום העולה על כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
לכתב האישום צורפה טבלה (נספח א') המפרטת את סכום העסקאות החייבות, את סכום המע"מ, את מס התשומות שנוכה ואת סכום המס לתשלום לאחר ניכוי התשומות.
גדר הכפירה וזירת המחלוקת
בדיון שהתקיים ביום 20/10/25 הודו הנאשמים בעובדות 2-1 לכתב האישום, קרי בפרטיה, במעמדה החוקי ובתחום העיסוק של הנאשמת, וכן בכך שבתקופה הרלוונטית הנאשם היה מנהלה. כמו כן, הנאשמים כפרו בעובדות 4-3, כאשר נטען כי הנאשמים הגישו את הדוחות באמצעות רואה חשבון, וכי מלוא המסמכים בגינם הוגשו הדוחות הונחו בפניו (עמ' 8, ש' 19-10 לפרוטוקול הדיון). עוד נטען, כי המסמכים האמורים הושמדו בשל שריפה שהייתה בביתו של הנאשם (עמ' 9, ש' 3-2 לפרוטוקול הדיון).
בדיון שהתקיים ביום 4/1/26 ביקשו הנאשמים לחזור מהודייתם בעובדות 2-1 לכתב האישום בלבד (עמ' 12, ש' 8-7 לפרוטוקול הדיון). בדיון שהתקיים ביום 6/1/26 הותר לנאשמים לחזור מהודייתם בעובדות 2-1 לכתב האישום. בתשובתם החדשה לאישום, נטען כי הנאשמת היא חברה פרטית, מוגבלת במניות, שהתאגדה בישראל על-פי החוק ורישומה אכן כפי שנכתב בכתב האישום, וכן נטען כי תחום עיסוקה הוא בניה, כוח אדם, הספקה של עובדים, הובלות וייעוץ. כמו כן, נטען כי הנאשם רכש את החברה בחודש יולי 2019 לצורך ביצוע עבודות בניה ושיפוצים אך לא הפעיל אותה כלל. עוד נטען, כי בין פברואר 2019 לבין אפריל 2019 הנאשם אכן היה מנהלה של הנאשמת אך לא הפעיל אותה, וכי עורך הדין שביצע את העברת המניות הוא עו"ד גולד (עמ' 21, ש' 29-17 לפרוטוקול הדיון).
לשלמות התמונה יצוין, כי הן בתשובה לאישום שניתנה ביום 20/10/25, והן בזאת שניתנה ביום 6/1/26, הנאשמים לא טענו כי בפיהם טענות זוטא.
למעשה, מתשובת הנאשמים לאישום עולה כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהנאשם היה מנהלה של הנאשמת בתקופה שבין פברואר 2019 לבין אפריל 2019 (אם כי קיימת מחלוקת האם הפעיל אותה ומתי נרשם כבעל מניות), ואינם חלוקים על כך שהנאשמים הגישו את הדוחות התקופתיים למנהל מע"מ. המחלוקת נותרה, אפוא, בשאלה האם הנאשמים הגישו את הדוחות בעצמם, ללא תיעוד במסמכים ובמטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות. לטענת הנאשמים, הם הגישו את הדוחות באמצעות רואה חשבון, שבפניו היו כלל במסמכים.
יצוין, כי במהלך פרשת ההגנה, שינה הנאשם את גרסתו, טען כי לא היה מנהלה של הנאשמת כלל וכי אין לו כל קשר לדוחות שהוגשו למנהל מע"מ.
סיכומי המאשימה
התובע המלומד, בסיכומיו, טען כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם היה הבעלים של הנאשמת בזמן ביצוע העבירות וכי עדותו בבית המשפט – לפיה טעה לחשוב בעת חקירותיו שהמסמכים שהוצגו לו הם מסמכים של חברה אחרת שבבעלותו – היא עדות כבושה שיש לייחס לה משקל נמוך ביותר (עמ' 2 לסיכומי המאשימה). נטען, כי בחקירותיו במשטרה טען הנאשם כי הדוחות שהוגשו הם דוחות שלו ולאחר מכן שמר על זכות השתיקה, כאשר לא מסר מי היה רואה החשבון, מי ערך את הדוחות ועל סמך מה נערכו. בעדותו בבית המשפט, טען כי ראה את הדוחות אך חשב כי מדובר בחברה אחרת בבעלותו וכי אמר זאת לסינגורו. נטען, כי טענה זו אינה סבירה ונתפרה "למידות הראיות", הן משום שלא עלתה בארבע חקירותיו במשטרה, הן משום שעלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, והן משום שהסניגור לא שאל את החוקר שחקר את הנאשם ולו שאלה אחת בעניין טענה זו (עמ' 5-4 לסיכומי המאשימה).
עוד נטען, כי טענת הנאשם בבית המשפט לפיה אינו מבין עברית נסתרת על-ידי חקירתו הראשונה במשטרה, בה השיב לחוקר כי דובר, כותב וקורא עברית, וכן על-ידי תשובותיו ביתר חקירותיו, כאשר בחר להשיב לחלק מהשאלות בצורה עניינית וביתר השאלות בחר לשמור על זכות השתיקה. כמו כן, נטען כי כל הודעותיו הוגשו בהסכמת הצדדים, מבלי שהתנהל משפט זוטא ומבלי שסניגורו של הנאשם חקר את החוקר על כך. לפיכך, טען התובע כי אין לתת אמון בטענה זו של הנאשם (עמ' 4 לסיכומי המאשימה).
אשר לבעלותו של הנאשם בנאשמת, התובע טען כי הבעלות הוכחה באמצעות הודעתו של עו"ד אסף גולד, שאישר כי זיהה את הנאשם והחתים אותו על הסכם העברת המניות. משהוגשה ההודעה בהסכמה, והנאשם בחר שלא להזמין את עו"ד גולד להעיד ולא הטיח בו את גרסתו, הרי שהימנעות מחקירתו יוצרת "הנחה שדבריו היו פועלים לחיזוק גרסת התביעה" (עמ' 5 לסיכומי המאשימה). בנוסף, נטען כי הודעתו של בעל הצ'יינג מוכיחה כי הנאשם הוא שחתם על טופס "הכר את הלקוח" וקיבל את שירותי ניכיון השיקים בסך 4,540,150 ₪, וכי מהבירורים שנערכו עם החברות שהוציאו את החשבוניות עלה כי אינם מקיימים קשר עסקי מול הנאשמת. לאור האמור, עתר התובע להרשיע את הנאשמים במיוחס להם.
סיכומי הנאשמים
הסניגור המלומד, בסיכומיו, טען כי הנאשם רכש את הנאשמת והפך להיות בעל מניותיה ודירקטור רק בחודש יולי 2019, כאשר לא היה בעל מניות ודירקטור בתקופה הרלוונטית לאישום, ומעולם לא הפעיל את הנאשמת. נטען כי גם לשיטת המאשימה הנאשם היה בעל מניות רק מחודש מרץ 2019, בעוד שלנאשמים מייחסים דוחות מחודש פברואר 2019 (פסקה 10 לסיכומי הנאשמים).
נטען, כי בחקירתו מיום 22/3/21 הנאשם טען שהוא הבעלים של החברות "א.מ.פ הנדסה" וחברת "גליל", לא הזכיר את הנאשמת וכי כל תשובה או התייחסות כלשהי במהלך חקירותיו הייתה לעניין שתי החברות האמורות ולא לעניין הנאשמת. כמו כן, לטענת הנאשם, בחקירתו מיום 11/1/22 מסר כי אינו דובר, קורא או מבין עברית, והמאשימה התעלמה מכך והמשיכה לחקור אותו מבלי שהבין דבר ומבלי להיעזר במתורגמן. לפיכך, נטען כי גרסתו בחקירה אינה אמינה ואינה מהימנה, ויש לפסול את הודעותיו.
הסניגור טען כי העובדה שהנאשם לא היה בעל מניות או דירקטור בנאשמת בתקופה הרלוונטית נלמדת מעדותו של הנאשם, מהודעתו של מר מרדכי שפושניק (להלן: "מר שפושניק"), שהיה בעל מניות ודירקטור יחד עם אשתו, מהודעתו של עו"ד אסף גולד ומעדותו של החוקר בבית המשפט. כך, נטען כי מר שפושניק חתם על הסכם העברת המניות באמצעות הפקס ולא בפגישה פיזית עם הנאשם, ואף אשתו לא חתומה על המסמך (פסקאות 17-13 לסיכומי הנאשמים). כמו כן, נטען כי מהמסמכים עולה כי הנאשם לא יכול היה לחתום עליהם וכי רוב הסיכויים שחתימתו של מר שפושניק זויפה (פסקאות 19-18 לסיכומים). אשר להודעתו של עו"ד גולד, נטען כי עדותו רצופה סתירות, הוא מתעסק במכירה של מלאי חברות לכל המרבה במחיר, שיקר כי החתים את הנאשם על המסמכים במעמד חתימת ההסכם מצד הקונה, כשבפועל הנאשם חתם עליהם רק ביום 17/7/19 (פסקאות 24-20 לסיכומי הנאשמים).
אשר לעדותו של החוקר מרום, נטען כי מעדותו עולה שאם החברה לא הייתה פעילה והגיעו למשרדי מע"מ אותם דוחות, הרי שהם "הונחו בצד ולא הייתה שום התייחסות אליהם ואין כל ערך לדוחות אלה ובכך לא הייתה שום פגיעה בקופה הציבורית לעניין דוחות אלו" (פסקאות 26-25 לסיכומי הנאשמים). בנוסף, נטען כי החוקר סתר בעדותו את טענת המאשימה כי הנאשם היה בעל מניות בנאשמת בחודשים מרץ 2019 ועד אפריל 2019 (פסקה 30 לסיכומי הנאשמים). עוד נטען כי החוקר סתר את טענת המאשימה כי הנאשם מסר שרואה החשבון של הנאשמת הוא חוסאם עבאס, וכן סתר את הטענה שהספקים הם חברת "נירלט" ו"אבו שושה" (פסקאות 33-21 לסיכומי הנאשמים). לבסוף, הנאשמים טענו כי בעניינו של אחר לא הוגש כתב אישום למרות ש"עבד בשחור ללא תיק ושילם במזומן", באופן העולה כדי אכיפה בררנית (פסקאות 35-34 לסיכומי הנאשמים).
לאור האמור, עתר הסניגור לזכות את הנאשמים מהמיוחס להם.
דיון והכרעה
אקדים הכרעה לדיון ואומר כי לאחר שהתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, עיינתי באריכות במוצגים שהוגשו וקראתי בעיון רב את סיכומי הצדדים, מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה וכי אשמתם של הנאשמים הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
סדר הדברים יהיה כדלקמן: ראשית, אעמוד על יסודות העבירה המיוחסת לנאשמים, על נטלי ההוכחה ועל החזקות המשפטיות; שנית, אעמוד על כך שהנאשמת לא העמידה כל הגנה ועל המשמעות ביחס לשני הנאשמים, בהתאם לדין; שלישית, אבחן האם הוכח שנוכה מס תשומות ללא חשבוניות מס כדין; רביעית, אדון במעמדו של הנאשם בנאשמת בעת הגשת הדוחות, תוך שאתייחס לגרסאותיו השונות של הנאשם ולראיות שהובאו בפניי, ובהתאם אקבע ממצאי עובדה ומהימנות; חמישית, אקבע את אחריותם של הנאשמים למיוחס להם; לבסוף, אתייחס בקצרה לטענת הנאשמים בדבר אכיפה בררנית.
יסודות העבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ
סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ קובע כדלקמן:
"117(ב). עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו – מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה – חוק העונשין):
[...]
(5) ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38;".
סעיף 38(א) לחוק מע"מ קובע כי "עוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה לו כדין או בהצהרת ייבוא או במסמך אחר שאישר לענין זה המנהל, ובלבד שהצהרת הייבוא או המסמך האחר נושאים את שמו של העוסק כבעל הטובין ושהניכוי ייעשה בתוך ששה חדשים מיום הוצאת החשבונית, ההצהרה או המסמך".
מעשיו של נאשם שביצע עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ יעלו כדי מעשים בנסיבות מחמירות, אם במעשיו הוא "הביא להתחמקות או להשתמטות מתשלום מס, בסכום העולה על כפל הסכום הקבוע כקנס בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין" (סעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ), היינו מעל 452,000 ₪.
היסוד העובדתי של עבירת הבסיס כולל רכיב התנהגותי של ניכוי מס תשומות, כשלעניין זה אין נפקא מינה אם ההתנהגות הביאה בפועל להעלמת מס, ודי בעצם הגשת דיווח בו נוכה מס תשומות כדי למלא את הרכיב ההתנהגותי (ע"פ (מחוזי חיפה) 45524-02-17 מצליח נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ, בעמ' 25 (27.4.17)). היסוד העובדתי כולל גם רכיב נסיבתי של ניכוי ללא מסמך כאמור בסעיף 38, קרי ללא חשבונית מס שהוצאה כדין; הצהרת ייבוא; או מסמך אחר שאושר. מדובר בניכוי מס תשומות ללא חשבונית כלל; על בסיס חשבונית "פיקטיבית", שאין עסקה מאחוריה; או על בסיס חשבונית "זרה", קרי שניתנה על-ידי אדם זר שאינו קשור לעסקה כלשהי (ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל, בפסקה 97 (11.9.14)). לאור העובדה שמסמכים וחשבוניות כאמור מצויים בחזקתו ובידיעתו של הנאשם, ולאור סעיף 132 לחוק מע"מ הקובע כי "הטוען ששילם מס או שהגיש דו"ח, או שמס נוכה על פי חשבונית מס – עליו הראיה", נקבע בהקשר לעבירות לפי סעיף 117(ב) כי "הכללים הנוהגים בעניינן של עבירות אשר העובדות לגביהן מצויות בידיעתו של הנאשם זהים לכללים הנוהגים לגבי עבירות המכילות 'יסוד שלילי'" (רע"פ 7863/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (27.9.04) (להלן: "עניין עוואוודה"); רע"פ 5140/19 אמוקו לשמנים ודלק בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (22.10.19)). כך, התביעה יוצאת ידי חובת ההוכחה בהבאתה של "ראשית הוכחה", ומשעמדה בחובה זו – "חייב הנאשם להראות, כי אין אחיזה למסקנה המתחייבת מן הראיות לכאורה, שהגישה התביעה; כאשר די לו לעניין זה בהקמת ספק לזכותו" (ע"פ 3354/97 שיאון נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (28.6.98)). לעניין רכיב שלילי זה, די בכך שהנאשם יציג מסמכים ויעורר ספק סביר (עניין מצליח, בעמ' 28).
אף שעבירת הבסיס היא עבירה התנהגותית שלא כוללת רכיב תוצאתי, כדי להרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 117(ב2)(3)), יש להוכיח רכיב תוצאתי "שעניינו בהיקף הסכום שהנאשם גרם לכך שלא ישולם כמס, אף שהייתה חובה לשלמו" (רע"פ 2384/24 שריתח נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט ע' גרוסקופף (3.4.25)). בהתאם, יש להוכיח קשר סיבתי בין ניכוי מס התשומות לבין התוצאה כאמור (תיקון 39 לחוק העונשין).
אשר להוכחת היסוד הנפשי של העבירה – "במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס" – נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, בהקשר לסעיף 117(ב)(5), כי "אדם המסתמך על חשבונית שאינה משקפת עסקת אמת לניכוי תשומות, מתכוון להקטין בדרך זו, שלא כדין, את סכום המע"מ שעליו לשלם, ובכך יש משום כוונה להתחמק מתשלום מס" (רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, נח(4) 439 (2004); רע"פ 584-04-26 עדוי נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (23.4.26)). כמו כן, נקבע כי "ניכוי תשומות מבלי יכולת להציג חשבונית מס, מלמד על כוונה לחמוק מתשלום מס – וזאת בהיעדר הסבר אחר מפיו של הנאשם, אשר יכול לעורר ספק סביר לגבי כוונותיו" (רע"פ 31432-02-26 מחארב נ' מדינת ישראל רשות המיסים, בפסקה 6 (15.2.26) (להלן: "עניין מחארב")).
אי-העמדת הגנה מטעם הנאשמת
כאמור, פרשת ההגנה – של שני הנאשמים – כללה את עדותו של הנאשם בלבד (עמ' 32, ש' 28-26, עמ' עמ' 52 ש' 22-21, עמ' 53 ש' 13-9 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26). כפי שיפורט בהמשך, לאורך כל עדותו של הנאשם בבית המשפט, הכחיש כל קשר לפעילות בנאשמת, לדוחות שהוגשו או לפעילות שלו בה, וטען כי רכש את הנאשמת בחודש יולי 2019, ולא עשה בה דבר מאחר שאמרו לו שהיא סגורה. למעשה, הנאשם לא העיד להגנת הנאשמת ולו לרגע, וכל עדותו התייחסה לאחריותו האישית בלבד. במצב דברים זה, ועל אף שבית המשפט התריע בפני הסניגור פעם אחר פעם כי הוא מייצג גם את הנאשמת, למעשה הנאשמת לא העמידה כל הגנה מטעמה.
משמעות הדבר היא שהנאשמת הודתה, במסגרת תשובתה לאישום, כי הדוחות שבהם נוכה מס התשומות הוגשו מטעמה, אך נטען כי הוגשו באמצעות רואה חשבון, וכי מלוא המסמכים בגינם הוגשו הדוחות הונחו בפניו (ראו פסקה 9 לעיל). עוד נטען, כי המסמכים האמורים הושמדו בשל שריפה שהייתה בביתו של הנאשם. משהודתה הנאשמת כי הדוחות הוגשו מטעמה, יראו עובדה זו כמוכחת כלפיה (סעיף 154 לחסד"פ), וזאת אף אם תשובתה לאישום ניתנה על-ידי סניגורה (סעיף 152(א) סיפא לחסד"פ).
המחלוקת בעניינה של הנאשמת נותרה אפוא ביחס לרכיב הנסיבתי של ניכוי ללא מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ, כשלטענתה הדוחות הוגשו באמצעות רואה חשבון, עם חשבוניות מס שהוצאו כדין. לאור סעיף 132 לחוק מע"מ, ובהתאם להלכת בית המשפט העליון שצוינה לעיל, די בכך שהמאשימה תעמיד "ראשית הוכחה" כי הדוחות הוגשו ללא חשבוניות שהוצאו כדין, והנאשמים יהיו חייבים לעורר ספק סביר ולהראות, כי אין אחיזה למסקנה המתחייבת מן הראיות לכאורה.
כפי שיפורט להלן, הוכח כי ניכוי מס התשומות נעשה ללא חשבוניות כדין, ובכך עמדה המאשימה – מעל ומעבר – בנטל הראשוני המוטל עליה לעניין הרכיב הנסיבתי. משלא העמידה הנאשמת כל הגנה, לא העידה מטעמה את רואה החשבון, לא הציגה מסמכים התומכים בטענתה והנאשם לא העיד להגנתה ואף טען כי המסמכים שנשרפו בביתו הם של חברה אחרת (עמ' 37, ש' 32-29 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26) – לא עלה בידה של הנאשמת לעורר ספק סביר ביחס למסקנה המתבקשת מראיות המאשימה, ויש להרשיעה בעבירות המיוחסות לה.
לעניין זה משמעות גם בנוגע לאשמתו המעין-שילוחית של הנאשם, מכוח סעיף 119 לחוק מע"מ, הקובע כדלקמן:
"נעברה עבירה לפי חוק זה או תקנות לפיו בידי חבר-בני-אדם, מואגד או בלתי מואגד, יהיה אשם גם כל מי שבעת ביצוע העבירה היה בו מנהל פעיל, מזכיר, נאמן, בא-כוח, שותף פעיל, חשב, מנהל חשבונות או כל פקיד אחראי אחר, זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק." (וראו גם סעיף 224א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה")).
לפיכך, ניתן יהיה להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום מכוח סעיף 119 לחוק מע"מ וסעיף 224א לפקודה, אם אכן יוכח כי היה "מנהל פעיל" בנאשמת, או אחד מבעלי התפקידים האחרים המצוינים בסעיף, וזאת במועד הגשת הדוחות (ראו, למשל: רע"פ 5502/19 מורבייב נ' מדינת ישראל (25.8.19)). זאת, אלא אם יוכיח הנאשם כי העבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח את קיום הוראות החוק. הרשעה זו, מכוח תורת האורגנים, יכולה לעמוד אף כשבחברה קיים אורגן אחד בלבד (עניין עוואוודה, בפסקה 6).
כמו כן, אם תעמוד המאשימה בנטל להוכיח כי הנאשם ביצע בעצמו את העבירות, קרי ניכה בעצמו את מס התשומות, הרי שניתן להרשיעו כמבצע עיקרי, אף מבלי להידרש לאחריותו השילוחית. מדובר בשני מסלולים שונים, שבשניהם יש כדי להוביל לאותה תוצאה.
מס התשומות נוכה ללא חשבוניות כדין
המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להניח "ראשית הוכחה" לצורך הוכחת היסוד השלילי-הנסיבתי, לפיו מס התשומות נוכה ללא חשבוניות מס כלל, כאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ. כאמור, לאור סעיף 132 לחוק מע"מ ולהלכת בית המשפט העליון, משעמדה המאשימה בנטל זה, הנאשמים היו חייבים לעורר ספק סביר ולהראות, כי אין אחיזה למסקנה המתחייבת כי מס התשומות נוכה ללא חשבוניות כדין. כל שהיה על הנאשמים לעשות הוא להציג חשבוניות מטעמם – אך הם לא עשו כן.
ראשית ההוכחה שהעמידה המאשימה נשנעת על שישה אדנים מוצקים: (1) עדותו של עמאר איסלם, בעל הצ'יינג שבו ניכה הנאשם שיקים שהתקבלו לטובת הנאשמת, וכן המסמכים שצורפו לעדותו (ת/12); (2) מסמך החתום בידי חשבת חברת "נירלט", גב' אידית יוספסוף (ת/1), ובירור שנערך מול חברת "אבו שושה", מהם עלה כי הנאשמת לא מקיימת כל קשר עיסקי עמם, חרף הצהרתה כי הם ספקיה העיקריים; (3) מסמכים לפיהם לא קיים רואה חשבון בשם עליו הצהירו הנאשמים (ת/25-24); (4) הודעותיהם של בני הזוג שפושניק לפיהן לא הייתה פעילות עסקית בתקופה שקדמה למכירת הנאשמת לנאשם (ת/5-3); (5) הודעותיהם של חליל אבו מדיגם ועלא אבו מדיעם, מהן עולה כי הנאשמת הנפיקה עבורם חשבוניות פיקטיביות בסכומים של מיליוני שקלים; (6) הודעותיו של הנאשם במשטרה, בהן שמר, לרוב, על זכות השתיקה, ואף מסר "ראשית הודיה" לכך שמס התשומות נוכה ללא חשבוניות כדין.
מהודעתו של בעל הצ'יינג (ת/12), אשר הוגשה בהסכמה, עולה כי נתן לנאשמת שירותי ניכיון של 16 שיקים, בסכום כולל של 4,540,150 ₪, בין התאריכים 16/4/19 ועד 14/5/19 (ת/12, ש' 26-25; נספח המסומן ד.13 להודעה). מהודעתו עולה כי מי שקיבל את שירותי הניכיון מטעם הנאשמת היה הנאשם, שחתם לו על טופס הכרת הלקוח והצהרת נהנה, והציג בפניו תעודת התאגדות, פרוטוקול מורשה חתימה מטעם הנאשמת, תזכיר התאגדות ותקנון הנאשמת (ת/12, ש' 28-26). מסמכים אלו נמסרו על-ידי בעל הצ'יינג בעת מסירת הודעתו, נחתמו בידיו ונתפסו על-ידי היחידה החוקרת (ת/12, נספחים המסומנים ד.14-ד.25). בהודעתו אף מסר העד כי בהתאם לשיטת העבודה שלו, הנאשם הוא היחיד שקיבל מטעם הנאשמת את שירותי ניכיון השיקים, ואף צילם את תעודת הזהות שלו למערכת (ת/12, ש' 64-59).
מטופס "הכר את הלקוח" (ת/12, נספח המסומן ד.23) עולה כי ביום 7/4/19 הנאשם חתם על הטופס, יחד עם חותמת החברה, והעד אף חתם בתחתית הטופס כי זיהה את הנאשם באמצעות תעודת זהות ודרכון (כאשר תעודת הזהות של הנאשם אף צורפה לטופס – נספח ד.22). בפרטי העסק נכתב כי ספקיה העיקריים של הנאשמת הם "אבו שושה חומרי בניין בע"מ" וחברת "נירלט צבעים בע"מ".
דא עקא, שהיחידה החוקרת פנתה לחברת נירלט כדי לאמת את טענות הנאשמים (ת/1, מזכר מיום 12/7/22); ומתשובה שהתקבלה והחתומה ביד חשבת נירלט, הגב' אדית יוספוף (ע"ת 3), עלה כי הנאשמת אינה לקוחה ואינה ספקית של חברת נירלט, ולא מקיימת עימה כל קשר עסקי (ת/1, מסמך מיום 11/7/22, מסומן 48). גם בירור שערכה היחידה החוקרת עם חברת "אבו שושה" העלה כי אין לה קשר עסקי עם הנאשמת (עמ' 30, ש' 20-16 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/26).
בסיכומי ההגנה, תוקפים הנאשמים את עדותו של בעל הצ'יינג ואת המסמכים שמסר ליחידה החוקרת. כך, נטען כי הנאשם לא מסר שרואה החשבון של הנאשמת הוא חוסאם עבאס, ולא מסר כי ספקיה הם נירלט ואבו שושה, כאשר "המאשימה הסתמכה בדבריה על דברים שנרשמו בצורה לא מהימנה בטופס הכר את הלקוח ע"י עובד הצ'יינג' עמאר אסלאם שמסר את הטופס למאשימה" (פסקאות 31-33 לסיכומי הנאשמים). גם הנאשם, בעדותו בבית המשפט, טען כי בעל הצ'יינג שיקר באומרו שהיה אצלו, חתם על טופס "הכר את הלקוח" ומסר לו שיקים (עמ' 51-50, ש' 25-15 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26). חרף האמור, הנאשמים נמנעו מלחקור את בעל הצ'יינג על עדותו ועל המסמכים, והסכימו להגשתם בהסכמה (עמ' 22, ש' 7; עמ' 23, ש' 14-9 לפרוטוקול הדיון). ההלכה הנוהגת עמנו בסוגיה זו היא כי הימנעות מלחקור עד בחקירה נגדית, ללא הסבר סביר, כמוה כקבלת גרסתו בכל אותם עניינים שלא נחקר ביחס אליהם (ע"פ 5136/22 לוקר נ' מדינת ישראל, פסקאות 339 ו-399 (10.11.24); ע"פ 4603/17 אדרי נ' מדינת ישראל, בפסקה 94 (16.7.19); ע"פ 7915/15 גדבאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (9.7.17) (להלן: "עניין גדבאן")). אומנם, אותה "הסכמה" לגרסתו של העד כפופה לשאר הראיות בתיק ולשיקולי הערכת המשקל (עניין גדבאן, בפסקה 4), אך על בית המשפט להביא את עובדת היעדר החקירה הנגדית בין שיקולי המשקל של אותה עדות, ואף לייחס משקל לגרסת העד, שכתוצאה מהיעדר החקירה הנגדית לא ניתנה לו הזדמנות "להגן" על עמדתו (ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, בפסקה 28 (26.7.12)).
בענייננו, אין בנמצא כל הסבר המניח את דעתו של בית המשפט מדוע הנאשמים לא חקרו בחקירה נגדית את בעל הצ'יינג, תוך וויתור על עדותו. משאלה הם פני הדברים, בהיעדר ראיות לסתור, וכאשר מצאתי את גרסתו של הנאשם כבלתי מהימנה ובלתי אמינה – כפי שיפורט בהמשך – אני סבורה כי יש לתת משקל מלא לגרסתו של בעל הצ'יינג לפיה הנאשם חתם בפניו על הטפסים וניכה את אותם שיקים. כפועל יוצא, אני דוחה את טענת הנאשמים בסיכומיהם כי גרסתו של בעל הצ'יינג בלתי מהימנה.
באופן דומה, יש לתת משקל מלא לגרסתה של חשבת חברת נירלט, כעולה ממוצג ת/1 (מסמך מיום 11/7/22, מסומן 48), החתום בידה. העדה נרשמה כעדת תביעה בכתב האישום (ע"ת 3), והייתה אמורה להעיד על הדברים אותם כתבה. אולם, הנאשמים הסכימו להגשת המסמך וויתרו ביודעין על חקירתה (עמ' 22, ש' 3-2 לפרוטוקול הדיון).
לטענת הנאשמים, טופס "הכר את הלקוח" נרשם על-ידי בעל הצ'יינג, והנאשם מעולם לא מסר מידע על שמו של רואה החשבון או את זהות הספקים. ברם, משחתם הנאשם על הטופס "הכר את הלקוח" ובכך אישר את תוכנו, ואף הצהיר בתחתית העמוד כי ידוע לו שמסירת מידע כוזב מהווה עבירה פלילית, הרי שחל סעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע כי "אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד; אמרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך". משמסר בעל הצ'יינג בהודעתו כי הנאשם חתם בפניו על טופס הכר את הלקוח, והודעתו כאמור הוגשה בהסכמת סניגורו ותוך ויתור על עדותו, הרי שהוכחה אמרת החוץ של הנאשם בפני בעל הצ'יינג.
הנה כי כן, הוכח כי הנאשם, אשר חתם בעצמו ובשם הנאשמת, הצהיר כי ספקיה העיקריים הם חברת נירלט ואבו שושה, והם – מטבע הדברים – אשר היו אמורים לספק לנאשמת את החשבוניות לצורך ניכוי התשומות בתקופה הרלוונטית לדוחות, בהיעדר טענה כי קיימים ספקים אחרים או הוצאות אחרות. משהוכח כי הנאשמת לא קיימה קשרים עסקיים עם אותן חברות, המסקנה המתבקשת מהראיות הנסיבתיות היא כי בתקופה הרלוונטית לדוחות (פברואר 2019 ועד אפריל 2019), ניכתה הנאשמת מס תשומות ללא חשבוניות כלל.
למארג הנסיבתי, התומך במסקנה זו, מצטרפות ראיות נסיבתיות נוספות. כך, חרף העובדה שהנאשמים הצהירו בטופס "הכר את הלקוח" כי שם האחראי על חובות הרישום והדיווח של הנאשמת הוא רו"ח חוסאם עבאס, מבדיקה במערכות הממשלתיות ובמאגרי המידע המודיעיניים של הרשות עלה כי אין רואה חשבון כאמור (ת/24; ת/25; עמ' 29, ש' 29-4 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/26). הנאשמים לא טענו לעניין קיומו או אי-קיומו של רואה חשבון כאמור כלל, או לבדיקה שערכו החוקרים, וטענותיהם הסתכמו בכך שהנאשם לא אמר זאת (עמ' 39-38, ש' 22-9 לפרוטוקול הדיון; פסקה 31 לסיכומי הנאשמים). בחקירתו במשטרה, שמר הנאשם על זכות השתיקה כאשר נשאל מדוע רשם את שמו של רו"ח חוסאם עבאס (ת/23, ש' 11-4). המסקנה הסבירה היחידה מראיות אלו, בהיעדר טענה אחרת, היא שהנאשם רשם שם של רואה חשבון שאינו קיים, כמי שאחראי על חובות הדיווח והרישום של הנאשמת.
כמו כן, מהודעותיהם של בני הזוג שפושניק, אשר הוגשו בהסכמה, עולה כי הנאשמת הפסיקה את פעילותה בשנת 2017 והגישה דוחות אפסיים עד לחודש דצמבר 2018 (ת/4, ש' 11; ת/5, ש' 16). עוד העידו, כי אינם מכירים את הדוחות, לא שילמו ולא קיבלו את הסכומים הנקובים בהם, ואף הנאשמת לא עבדה בסכומים כאלה לפני מכירתה לנאשם (ת/4, ש' 24-14; ת/5, ש' 23-13). מכאן, שהוכח כי הסכומים הנקובים בדוחות אינם קשורים לפעילות עסקית כלשהי של הנאשמת, אשר קדמה למכירתה לנאשם.
מהודעותיהם של חליל אבו מדיגם ועלא אבו מדיעם (ע"ת 8 ו-9), מנהליה של חברת "שירותי חקלאות בניה והסעות עלא בע"מ", עולה כי ביום 31/3/19 הנאשמת הנפיקה עבור חברתם 5 חשבוניות פיקטיביות בסכום כולל של 3,402,557 ₪, שמאחוריהן לא הייתה כל עסקה. ראו לעניין זה את דבריו של חליל כי אינו מזהה את החשבוניות, לא מכיר את הנאשמת כקבלנית משנה, היא לא סיפקה את העבודות וכי "אלו חשבוניות חרטה" (ת/13, ש' 127-93, נספחים המסומנים א.75-71), וכן את דבריו של עלא כי החברה לא קיבלה את השירותים וכי מדובר ב"חשבוניות חרטה" (ת/9, ש' 70-60; ת/10, ש' 51, 82; ת/11, ש' 118-103). על אף שהשניים נכתבו כעדי תביעה בכתב האישום, הנאשמים הסכימו להגשת הודעותיהם וויתרו על חקירתם הנגדית (עמ' 22, ש' 7-5 לפרוטוקול הדיון). יצוין, כי על אף שחליל נפטר, ההגנה גילתה על כך רק במהלך חקירתו של החוקר מרום, לאחר שהסכימה להגשת הודעותיו (עמ' 51, ש' 15 לפרוטוקול). מכאן, שהוכח כי הפעילות של הנאשמת בתקופת הדיווח הייתה פעילות פיקטיבית.
על האמור יש להוסיף את אמירותיו של הנאשם בחקירותיו במשטרה, בהן ניתן למצוא, לכל הפחות, "ראשית הודיה" כי ניכוי מס התשומות נעשה שלא כדין:
"חוקר: תתאר את הפעילות שלך כבעלים רשום בחברת ש.ר מגמה נכסים?
הנאשם: אני שומר על זכות השתיקה.
חוקר: אתה מתכוון לרשום על עצמך עוד חברות ולהוציא חשבוניות מס כוזבות?
הנאשם: לא מה פתאום לא מתעסק יותר עם זה.
חוק: איך אני יכול לדעת שלא מחר או בעתיד הרחוק שוב תסכים להיות איש קש תרשום חברות על השם שלך ותפיץ חשבוניות? כמו שע"פ החשד עשית כאן?
הנאשם: אין מצב שאני ייעשה כך גם בעתיד. [...]
חוקר: האם אתה מתכוון בעתיד ללכת שוב לפרוע שיקים בסכומים כאלו ולשבת בחקירה ולא לדעת להסביר ולשמור על זכות השתיקה?
הנאשם: לא אני לא מתכוון יותר ללכת לציינגים ולנכות שיקים.
חוקר: אם אתה כבר בא ואומר באופן חד משמעי בחקירה שלא תסכים שירשמו עלייך חברות ולא תהיה מוכן ללכת לציינגים לנכות שיקים של אותן חברות. אני שואל אותך מדוע אתה לא מספר כבר את כל האמת באופן גלוי?
הנאשם: יש לי עורך דין שמטפל בזה. בהכל. לסגור את כל הסיפור. אני לא רוצה לדבר על זה בחקירה. אם תראי אותי עושה דברים כאלה בעתיד תכניס אותי לכלא. חלאס אני מפסיק לחפש בעיות." (ת/21, חקירה מיום 19/12/21, ש' 37-31, ש' 69-62).
וכן:
"חוקר: האם אתה מתכוון להוציא דו"ח תקופתי פקטיבי נוסף ע"ש חברה רשומה על שמך בעתיד?
הנאשם: לא מתעסק עם זה יותר." (ת/23, חקירה מיום 9/6/22, ש' 68-67).
אל מול צבר הראיות הנסיבתיות שהעמידה המאשימה לעניין ניכוי מס התשומות ללא חשבוניות – ובכך הניחה ראשית הוכחה – הנאשמים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי ניכו את התשומות על סמך חשבוניות שהוצאו כדין, ולא הציגו אף מסמך התומך בגרסתם כי הניכוי בוצע כדין.
כאן המקום לציין, כי טענת הנאשמים בתשובתם לאישום כי המסמכים של הנאשמת הושמדו במהלך שריפה שהייתה בביתו של הנאשם נטענה בעלמא ולא הוכחה. ממילא, בעדותו בבית המשפט חזר בו הנאשם מגרסה זו, וטען כי התכוון שהמסמכים שנשרפו הם של חברה אחרת (עמ' 37, ש' 32-29 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26).
למעשה, ניתן היה לחתום את הכרעת הדין בשלב זה ולהרשיע את הנאשמים במיוחס להם. אלא שמלאכתנו לא הסתיימה, משום שבמהלך עדותו בבית המשפט טען הנאשם – לראשונה – כי רכש את הנאשמת רק בחודש יולי 2019 (קרי, כחודשיים לאחר הגשת הדוחות), לא הפעיל אותה מעולם, הכחיש כל קשר לדוחות שהוגשו וטעה לחשוב בחקירותיו במשטרה כי מדובר בחברה אחרת שבבעלותו.
מעמדו של הנאשם בנאשמת בעת הגשת הדוחות
במסגרת סיכומי הנאשמים, טען הנאשם כי רכש את הנאשמת ושימש כבעל מניותיה ודירקטור רק בחודש יולי 2019, ולא במועדים הרלוונטיים לאישום (פסקאות 1, 6, 13 ו-30 לסיכומי הנאשמים). זאת, בהמשך לגרסתו בבית המשפט (עמ' 29, ש' 20-18; עמ' 30 ש' 25-7; עמ' 44, ש' 23-21; עמ' 52, ש' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26).
ראשית, יובהר כבר עתה כי השאלה איננה מעמדו של הנאשם בנאשמת בתקופת הדיווח (פברואר 2019 עד אפריל 2019), אלא מעמדו של הנאשם בנאשמת בעת הגשת הדוחות – קרי, במועד ביצוע העבירות (14/5/19 ו-21/5/19). שנית, הוכח כי הנאשם היה בעל המניות ו"הרוח החיה" בנאשמת במועדי הגשת הדוחות, ואף הוכח כי הדוחות הוגשו על-ידו. אנמק להלן.
מועד העברת השליטה בנאשמת לידי הנאשם
טענות ההגנה בנוגע למועד שבו הפך הנאשם להיות בעל מניות ודירקטור בנאשמת נשענות, בעיקרן, על תקיפת הודעתו במשטרה של עו"ד אסף גולד (ע"ת 7; להלן: "עו"ד גולד") – הוא עורך הדין שניסח את הסכם העברת המניות בין הנאשם לבין מר שפושניק (ת/6, נספח המסומן ש.1). בתמצית, ההגנה טענה בסיכומיה כי עדותו של עו"ד גולד רצופה סתירות, כי הוא מתעסק במכירה של מלאי חברות לכל המרבה במחיר, שיקר כי החתים את הנאשם על המסמכים במעמד חתימת ההסכם מצד הקונה, ונטען כי בפועל הנאשם חתם עליהם רק ביום 17/7/19 (פסקאות 24-20 לסיכומי הנאשמים). יש לדחות את טענות ההגנה, ובעיקר את המסקנות שהיא מבקשת שבית המשפט יקבע לאורן.
מהודעתו של עו"ד גולד עולה כי מר שפושניק הגיע למשרדו כדי לפרק את הנאשמת שהייתה בבעלותו, והסכים להצעת משרדו, בתיווך של אחר עמו עבד, למכור את הנאשמת לנאשם במקום לפרקה (ת/6, ש' 9-5). בהודעתו עמד על אופן העברת המניות: תחילה העביר למר שפושניק את ההסכם ואת שטר העברת הבעלות לאישור ולחתימתו בפקס, מר שפושניק חתם עליהם וכך גם אשתו, והעביר למשרדו בחזרה את ההסכם והנספח חתומים (ת/6, ש' 15-13). מספר ימים לאחר מכן, נערכה פגישה פיזית ומשולשת בין עו"ד גולד, המתווך והנאשם, במהלכה וידא ואימת את זהותו של הנאשם כקונה, החתים אותו על ההסכם והנספח (ת/6, ש' 16-15). לאחר הפגישה העביר עו"ד גולד לרשם החברות בדוא"ל את טופס מינויו כ"מורשה לדווח", ולאחר כיומיים-שלושה נקלט המינוי שלו והוא דיווח על העברת המניות לנאשם ושינוי בהרכב הדירקטוריון באופן מקוון (ת/6, ש' 18-17). במהלך הודעתו מסר לחוקר את הסכם העברת המניות והנספחים לו, והעיד כי מדובר בהסכם שערך והחתים את המוכרים ואת הנאשם, וכן מסר את צילומי תעודות הזהות של המוכרים ואת תעודת הזהות של הנאשם, אותה צילם בעצמו במהלך הפגישה בה החתים את הנאשם, כחלק מתהליך זיהויו (ת/6, ש' 34-25, נספחים המסומנים ש.7-1).
הודעתו של עו"ד גולד במשטרה, ובכלל זה המסמכים שהובאו על-ידו וצורפו לה, הוגשו לבית המשפט בהסכמה, חלף עדותו, תוך שההגנה ויתרה על חקירתו הנגדית בבית המשפט (עמ' 22, ש' 5-4 לפרוטוקול הדיון). חרף העובדה שבית המשפט הבהיר להגנה כי יהיה עליה לחקור את עו"ד גולד בחקירה נגדית כדי לבסס את טענותיה, ההגנה נמנעה מכך (עמ' 58, ש' 25-10 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/26). בדומה לדיון שערכתי לעיל בעניינו של בעל הצ'יינג, אזכיר את ההלכה לפיה משמעותה המעשית של הימנעות מחקירת עד בבית המשפט כמוה כקבלת גרסתו בכל אותם עניינים שלא נחקר ביחס אליהם (ראו פסקה 31 לעיל). משלא חקר הנאשם את עו"ד גולד בחקירה נגדית, יש להסיק זאת לחובתו, שכן בכך אישר את גרסתו של עו"ד גולד בכל אותם עניינים שעליהם לא נחקר, לרבות עצם חתימת הנאשם על ההסכם, זיהויו ומועד החתימה (השוו: עניין לוקר, בפסקה 399). בטענות ההגנה אין כדי להוריד ממשקלה המלא שיש לתת לעדותו של עו"ד גולד, שלא ניתנה לו הזדמנות להגן על גרסתו, ועל כך אעמוד בקצרה.
לטענת הנאשם, מהמסמכים המסומנים ש.3-1 בת/6 (הזהים לנספחים המסומנים א.3-1 בהודעתו של מר שפושניק המסומנת ת/3), עולה כי רק העמוד השני של הסכם העברת המניות ושטר המכר הועברו למר שפושניק בפקס, מאחר שבדף הראשון שלו ההסכם לא מופיע סימון של פקס. אלא שבטענה זו אין ממש, כיוון שעו"ד גולד אישר שזהו ההסכם אותו ניסח והחתים עליו את הנאשם, והוא לא עומת עם טענה זו. יתרה מזאת, מר שפושניק אישר בעדותו את גרסתו של עו"ד גולד, כי המסמכים אותם מסר הם המסמכים עליהם חתם ושלח בחזרה לעו"ד גולד, לרבות העמוד הראשון של ההסכם (ת/3, ש' 29-22). גם מר שפושניק, כמו עו"ד גולד וכמו בעל הצ'יינג – לא נחקר בחקירה נגדית ולא עומת עם טענה זו, או עם טענה אחרת לפיה זויפו חתימותיו.
אשר לטענה כי גב' שפושניק (ע"ת 6) לא חתמה על הסכם העברת המניות ועל שטר העברת המניות, אכן עולה כי גב' שפושניק לא חתמה בתחתית ההסכם, אשר נחתם על-ידי מר שפושניק והנאשם (ת/6, נספח המסומן ש.2). עם זאת, ובניגוד לטענת הנאשם, גב' שפושניק אכן חתמה על שטר להעברת מניותיה, לצד חתימתו של הנאשם (ת/6, נספח המסומן ש.4).
אשר לטענה כי לא ייתכן שמר שפושניק והנאשם חתמו על הסכם העברת המניות והנספח לו באותו היום, הרי שעו"ד גולד ציין בהודעתו, במפורש, כי החתים את הנאשם על ההסכם רק מספר ימים לאחר שמר שפושניק חתם עליו, במסגרת הפגישה שנערכה עם הנאשם (ת/6, ש' 16-14). אומנם, התאריך הנקוב על הסכם העברת המניות (6/3/19) אינו משקף את מועד חתימתו של הנאשם, אך עו"ד גולד לא טען כך בהודעתו. על אף שראוי היה להבהיר בהסכם את המועד המדויק שבו חתם הנאשם, משלא טען עו"ד גולד כי הנאשם חתם באותו היום – אין בכך כדי לפגוע באמינות גרסתו.
טענת הנאשם כי רכש את הנאשמת ושימש כבעל מניותיה ודירקטור רק בחודש יולי 2019, איננה מבוססת בחומר הראיות. הנאשם הפנה לנספחים המסומנים א.5-4 להודעתו של מר שפושניק (ת/3), וטען כי רק ביום 17/7/19 התקבל דיווח ברשות התאגידים בנוגע לשינוי ברשימת נושאי המשרה ובעלי התפקידים (פסקה 18 לסיכומי הנאשמים). כמו כן, הפנה לת/19 (מסמך המסומן 54) ממנו עולה כי הנאשם עודכן כבעל מניה ודירקטור רק ביום 17/5/22. מעיון בנספחים המסומנים א.5-4 (ת/3) עולה כי הדיווח שהתקבל ברשות התאגידים ביום 17/7/19 (א.4) הוא ההודעה שעו"ד גולד חדל להיות מוסמך לדווח בשם החברה (א.5), כאשר מסמך זה חתום בידי הנאשם כדירקטור (א.6). אשר למסמך המרשם הלאומי מרשות המיסים (ת/19, מסמך המסומן 54), עולה כי תאריך מינויו של הנאשם הוא מיום 19/3/19, וה"עדכון ברשם" הוא מיום 17/5/22. ראשית, טענה זו של הנאשם סותרת את טענתו כי רכש את הנאשמת רק בחודש יולי 2019. שנית, הנאשם מבקש להסתמך על מסמך ממערכות רשות המיסים, כאשר קיימות ראיות אחרות מרשות התאגידים (בהתאם ל"כלל הראיה הטובה ביותר"), תוך שהוא מבסס טענתו על דבריו של החוקר מרום, שהעיד כי אינו בקיא באופן עדכון המערכת ממנה הופק המסמך (עמ' 35, ש' 17; עמ' 36, ש' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/26).
מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי סדר הדברים היה כדלקמן:
ביום 6/3/19 חתם מר שפושניק על הסכם רכישת המניות ועל שטר העברת המניות, וגב' שפושניק חתמה על שטר העברת מניותיה (ת/3; ת/6, נספחים ש.4-1). מספר ימים לאחר מכן, סמוך ליום 12/3/19, חתם הנאשם על ההסכם ועל השטרות (ת/6, ש' 16-15, ש' 34-27, נספחים ש.7-1). ביום 12/3/19 הגיש עו"ד גולד הודעה על סמכותו לדווח בשם החברה (ת/6, ש' 18-17, נספחים ש.12-11), וזו נקלטה ועודכנה ביום 13/3/19 (ת/19, מסמך המסומן 70). ביום 14/3/19 חתם מר שפושניק על הצהרה לגבי ביטול תצהיר כושר פירעון של הנאשמת, אליה צורפה החלטה
מיום 6/3/19 על ביטול פירוק הנאשמת מרצון (ת/19, מסמכים המסומנים 137-136), כאשר ההודעה על ביטול הפירוק נרשמה ביום 19/3/19 (ת/19, מסמך המסומן 114). ביום 17/3/19 שלח עו"ד גולד את הסכם המכר ואת השטרות לרשם התאגידים (ת/6, ש' 18-17; ת/19, מסמכים המסומנים 138-133), וביום 19/3/19 הגיש הודעה על העברת מניותיהם של הזוג שפושניק לידי הנאשם וכן הודעה על שינוי בהרכב הדירקטוריון של הנאשמת (ת/19, מסמכים המסומנים 77-72). במקביל, הגיש עו"ד גולד דו"ח שנתי של הנאשמת החתום בידי מר שפושניק (ת/19, מסמכים המסומנים 126, 131-130). באותו היום – 19/3/19 – הועברו מלוא המניות בנאשמת על שם הנאשם (הן של מר שפושניק והן של גב' שפושניק) והוא נרשם כדירקטור יחיד (ת/19, מסמכים המסומנים 118 ו-123). ביום 20/3/19, חתם הנאשם בפני עו"ד עומר עליוה על החלטת האסיפה הכללית, המסמיכה אותו כמורשה חתימה מטעם הנאשמת (ראו הודעתו של עו"ד עליוה, המסומנת ת/14, וכן נספח ד.14 המצורף לה). ביום 17/7/19, כאמור, חדל עו"ד גולד מסמכותו לדווח בשם החברה (ת/19, מסמכים המסומנים 141-139). הנה כי כן, הוכח כי הנאשם חתם על הסכם העברת המניות סמוך ליום 12/3/19, כאשר מלוא מניות הנאשמת הועברו לו כבר ביום 19/3/19, וממועד זה היה הדירקטור היחיד בנאשמת. כבר ביום 20/3/19 החל הנאשם להיות מנהלה הפעיל של הנאשמת, וניהולו הפעיל נמשך בכך שבין התאריכים 16/4/19 ועד 14/5/19, ב-16 הזדמנויות שונות, ניכה שיקים על שמה של הנאשמת בסכום כולל של 4,540,150 ₪, כפי שהוכח לעיל. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בדבריו של הנאשם עצמו, בטופס "הכר את הלקוח", בו ציין הנאשם כי מעורב בנאשמת מזה חודש עובר ליום 16/4/19 (ת/12, נספח המסומן ד.23, ס"ק ד(2)), וכן בטופס "הצהרת מקבל שירות", בו חתם הנאשם כ"בעל השליטה" בנאשמת (ת/12, נספח המסומן ד.24, ס"ק (ו)). הוכח, אפוא, כי הנאשם היה מנהלה הפעיל של הנאשמת ו"הרוח החיה" בה מיום 20/3/19 ועד למועדי ביצוע העבירות. הודאתו של הנאשם בחקירתו במשטרה הנאשם נחקר במשטרה ארבע פעמים, במועדים הבאים: 22/3/21, 19/12/21, 11/1/22 ו-9/6/22 (ת/23-20). חקירותיו הוגשו באמצעות החוקר שגבה אותן, מר דני מרום (להלן: "החוקר מרום"; עמ' 26-25, ש' 19-9 לפרוטוקול הדיון). במוקד המחלוקת מצויים דבריו של הנאשם בחקירתו האחרונה מיום 9/6/22. לאחר שהוטחו בנאשם דוחות המע"מ שהוגשו והוא התבקש לומר מה ידוע לו עליהם, השיב: "זה שלי הדוחות האלו. יותר מזה אני שומר על זכות השתיקה" (ת/23, ש' 22-19). תשובתו של הנאשם ניתנה לאחר שהוא עיין בדוחות (ת/23, ש' 21). המאשימה מבקשת לראות באמרה זו כהודאת חוץ לפיה הנאשם אישר שהגיש את הדוחות, ואילו ההגנה מבקשת לפסול את האמרה (וכל אמרה אחרת) בטענה כי הנאשם אינו דובר, קורא או מבין עברית, וחקירותיו נערכו ללא מתורגמן לשפה הערבית (פסקה 12 לסיכומי הנאשמים). טענתו של הנאשם תלויה על בְּלִימָה. יש להדגיש, טרם הדיון, כי הנאשם לא ביקש לנהל משפט זוטא ואינו טוען שפרוטוקולי חקירותיו (המסומנים ת/23-20) הם מזויפים, ולכן הוא מודה שדבריו, אשר תועדו על-ידי החוקר מרום ונחתמו בידו, אכן משקפים את שאמר. טענות כאמור לא הוטחו בחוקר מרום בעת עדותו, והנאשם בעדותו בבית המשפט אישר את חתימותיו וכי השאלות והתשובות הן אמת (עמ' 34, ש' 15-14; עמ' 35, ש' 22-5 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/26). די בכך כדי לדחות את הטענות, ככל שהן נוגעות לקבילות האמרות. גם לגופו של דברים, יש לדחות את טענת הנאשם כי אינו דובר עברית לפחות ברמה הבסיסית. ראשית, בפתח חקירתו הראשונה, אישר הנאשם כי הוא דובר, כותב וקורא עברית (ת/20, ש' 5-4). רק בחקירתו השלישית, בחלוף כעשרה חודשים, השיב בחקירתו כי אינו דובר, קורא ומבין עברית (ת/22, ש' 4-3); שנית, בחקירתו השנייה (ת/21), וכן בחקירתו הרביעית (ת/23), לא העלה כל טענה בדבר חוסר הבנתו את שפת החקירה; שלישית, ועל אף שברוב הזמן שמר הנאשם על זכות השתיקה, כאשר בחר להשיב לשאלות החוקר – בשפה העברית – הבין במה מדובר, הבין מה נשאל ואת המיוחס לו והשיב על השאלות תשובות קוהרנטיות ומלאות. כך, למשל, כאשר נשאל אם בעתיד מתכוון ללכת לפרוע שיקים בסכומים כאלה, השיב: "לא אני לא מתכוון יותר ללכת לציינגים ולנכות שיקים" (ת/21, ש' 64); כאשר נשאל מדוע לא מספר את כל האמת השיב בפירוט: "יש לי עורך דין שמטפל בזה. בהכל. לסגור את כל הסיפור. אני לא רוצה לדבר על זה בחקירה. אם תראי אותי עושה דברים כאלה בעתיד תכניס אותי לכלא. חלאס אני מפסיק לחפש בעיות" (ת/21, ש' 70-69); כאשר נשאל בחקירתו השלישית (בה טען שאינו מבין עברית), על דברים שאמר בחקירתו הקודמת, השיב בביטחון: "אני אמרתי את האמת שאני לא יסכים להיות שוב ככה ואני לא רוצה חקירות וכאב ראש" (ת/22, ש' 44-43); וכאשר נשאל על הוצאת דו"ח פיקטיבי נוסף בעתיד, השיב: "לא מתעסק בזה יותר" (ת/23, ש' 68). מכאן ניתן להסיק כי הנאשם הבין עברית, לפחות ברמה הבסיסית, ואף ידע לדבר את השפה ולהשיב על שאלות (לעיתים מעבר לנדרש), באופן שאינו מתיישב עם הטענה לפיה לא יודע עברית (השוו: ע"פ 8313/22 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (7.5.24) (להלן: "עניין פלוני")). על האמור יש להוסיף את עדותו של החוקר מרום – אותה אני מוצאת מהימנה – כי הקריא לנאשם את פרוטוקול החקירה בסופה, והוא חתם עליו (עמ' 26-25, ש' 9-25 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/26). בנוסף, לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם בבית המשפט, משך מספר שעות, התרשמתי באופן בלתי אמצעי כי הנאשם מבין עברית ברמה הנדרשת כדי להבין את השאלות שהופנו אליו ולהשיב עליהן, ובפרט את השאלה הפתוחה עליה השיב כי הדוחות הם שלו. כך, במהלך עדותו, לעיתים השיב הנאשם לשאלות התובע או סניגורו (שנשאלו בעברית) עוד לפני שהמתורגמן הספיק לתרגם אותן. כמו כן, במהלך חקירתו הנגדית עשה הנאשם שימוש מניפולטיבי בטענתו כי אינו יודע לקרוא ולכתוב, בכך שלאחר שהתבקש לאשר את חתימותיו על חקירותיו במשטרה הכחיש שמדובר בחתימותיו, והסכים להודות כי מדובר בחתימותיו רק לאחר שנאמר לו באילו מסמכים מדובר (עמ' 34-33, ש' 13-3 לפרוטוקול מיום 12/4/26). לאור האמור, אני קובעת, כממצא עובדתי, כי הנאשם הבין ודיבר עברית בחקירותיו במשטרה, כאמור בהצהרתו בחקירתו הראשונה. בהתאם, היה ניתן לנהל את חקירותיו בשפה העברית אף אם אינה שפת אמו, בהתאם לסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002. על כן, לא מצאתי כי נפל כל פגם באופן גביית הודעותיו (השוו: ע"פ 7707/11 לחאם נ' מדינת ישראל, בפסקה 70 (29.7.15)). כאמור, החוקר מרום העיד על הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה והתרשמתי כי ההודיה הייתה חופשית ומרצון, כנדרש בסעיף 12(א) לפקודת הראיות. עדותו של החוקר מרום השאירה בי רושם מהימן של חוקר מקצועי ומיומן, ולא מצאתי כל סיבה לקבוע כי אינו מהימן, נהפוך הוא (ונראה כי גם הנאשמים לא ביקשו לקבוע כך). לפיכך, אני קובעת כי הודאותיו של הנאשם בחקירותיו במשטרה הן קבילות, שכן כידוע: "אין פגיעה – אין פסילה". בהתאם, אף אין תחולה לכלל הפסילה החוקתי שנקבע בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, סא(1) 461 (2006), שכן "כלל זה צריך להיות מופעל אך ורק כתגובה להפרתה של אחת מזכויותיו הבסיסיות של נאשם אשר הפרתה, וכן השגת ראיה מפלילה אשר באה בעקבותיה, עולות כדי פגיעה בליבת ההליך ההוגן" (ע"פ 6359/21 מדינת ישראל נ' אל עמראני, בפסקה 45 (8.9.22) (להלן: "עניין אל עמראני"). לא כך בעניינו של הנאשם. משקל הודאתו של הנאשם וגרסתו הכבושה בבית המשפט משהגענו עד הלום, יש לדון במשקל הודאתו של הנאשם, ובכלל זה בטענה כי טעה לחשוב שמדובר בחברה אחרת בבעלותו. משקלה של הודאה נבחן על-פי שני מבחנים: המבחן הפנימי, שעניינו במהימנות ההודאה עצמה בהתאם לסימני האמת העולים ממנה; והמבחן החיצוני, לפיו נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר-מה נוסף" (ע"פ 4995/23 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 35 (29.7.24)). אשר למבחן הפנימי, הנאשם לא חולק על כך כי דבריו בחקירתו הם אמת. טענתו היא כל תשובותיו בחקירותיו במשטרה התייחסו לשתי חברות אחרות בבעלותו ("א.מ.פ הנדסה" ו"גליל עד"; פסקה 11 לסיכומי הנאשמים). טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. ראשית, גרסה זו של הנאשם הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית בבית המשפט, כארבע שנים לאחר חקירתו האחרונה במשטרה. כידוע, הלכה היא שערכה ומשקלה הראייתי של גרסה כבושה הוא מועט, ומשקלה פחות עוד יותר כאשר מדובר בגרסה שהתגבשה רק לאחר שנשמעה ונחתמה פרשת התביעה והנאשם נחשף לתמונה הראייתית העומדת לחובתו (ע"פ 8606/22 ורדיניאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 48 (8.9.24)). קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בנאשם שסתר את גרסתו אותה מסר בעת תשובתו לאישום (כזכור, הנאשמים טענו כי הדוחות הוגשו באמצעות רואה חשבון שבפניו היו כל המסמכים). כשאלה הם פני הדברים, יש ממש בטענתו של התובע כי הרושם המתקבל הוא של גרסה אשר "נתפרה" למידות הראיות לחובתו (שם). כך, משהעלה גרסתו כי כוונתו הייתה לחברה אחרת בבעלותו, לא היה עוד צורך מבחינתו להכחיש את האמרה, והוא אכן אישר כי אמר אותה. שנית, העלאת גרסתו של הנאשם רק בחקירתו הנגדית – לקראת סוף הליך ההוכחות – מנעה, הלכה למעשה, את האפשרות לבחון את אמינות הגרסה באמצעות העדים שהעידו על האמרה, באופן המחזק את המסקנה כי גרסה זו נולדה בהתאם לפרשת התביעה. כך, לכל אורך חקירתו הנגדית של החוקר מרום, שנמשכה מספר שעות ונפרסה על-פני 50 עמודי פרוטוקול, סניגורו של הנאשם לא הטיח בו את הטענה כי הנאשם התכוון לחברה אחרת ולא אפשר לו להתייחס לטענה זו ולנסות לסתור אותה. מדובר, איפוא, בהימנעות מחקירה נגדית בסוגיה מהותית ביותר, הגוררת השלכה ראייתית שיש בה "כדי לפגום באמינות גרסתה הנגדית של הסניגוריה מאחר ולא הועמדה במבחן החקירה של מי שנוגע בדבר במישרין" (ע"פ 875/76 בור נ' מדינת ישראל, לא(2) 785 (1977); תפח"ע (מחוזי חיפה) 38625-05-24 מדינת ישראל נ' גוטליב, בפסקה 117 (28.6.26)). לפיכך, אני מעניקה משקל מלא לעדותו של החוקר מרום, כי הנאשם הודה בפניו שהדוחות של הנאשמת הם שלו, מבלי ששינה גרסתו לאורך כל חקירותיו, אשר היו ממושכות (עמ' 28, ש' 18-9 לפרוטוקול הדיון). שלישית, טענתו הכבושה של הנאשם הועלתה בהזדמנות הרביעית במסגרת ההליך המשפטי, וסותרת את קודמותיה. הטענה כי טעה לחשוב שמדובר בחברה אחרת בבעלותו סותרת את תשובתו לאישום כאמור, והנאשם לא ביקש לחזור בו מגרסה זו, וביקש לחזור מהודייתו בסעיפים 2-1 לאישום בלבד. כמו כן, הנאשם לא העלה גרסה זו בחקירתו הראשית, שהתקיימה באותו היום של החקירה הנגדית. נהפוך הוא, כאשר הוצגו לנאשם הדוחות בחקירתו הראשית בידי סניגורו, טען הנאשם כי זאת הפעם הראשונה שנתקל בדוחות האלה (עמ' 31, ש' 21-18 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26), באופן הסותר את גרסתו בחקירתו הנגדית כי הדוחות הוצגו לו וחשב שהם של חברה אחרת (עמ' 42, ש' 19-16 לפרוטוקול). הנאשם לא הצליח להסביר בחקירתו הנגדית מדוע העלה טענה זו בשלב כה מאוחר והעלה גרסאות סותרות לפני כן. על אף שהנאשם העיד כי אמר לסניגורו על טעותו עוד לפני עדותו של החוקר בבית המשפט (עמ' 42, ש' 22-19; עמ' 46-44, ש' 7-26 לפרוטוקול), טענה זו לא הוטחה בחוקר ולא הועלתה בחקירה הראשית, תוך שהנאשם האשים את סניגורו כי "זה הבעיה שלו" (עמ' 46, ש' 7 לפרוטוקול). התרשמתי כי תשובתיו ותגובותיו היו מתפתלות, סותרות ובלתי מהימנות, תוך שהוא מנסה להתאים את גרסתו לראיות המוטחות בו. רביעית, יש לדחות את הטענה כי בשל כך שהנאשם טען בחקירתו הראשונה שהוא הבעלים של חברת "א.מ.פ הנדסה" ו"גליל עד", יש ללמוד כי התכוון רק לחברות אלו. קריאה של פרוטוקול החקירה במלואו מלמדת כי הנאשם אישר מיד לאחר מכן כי היה בעלים של חברות נוספות, אך טען שלא זוכר את שמן: "חוקר: מה עיסוקך בשלוש שנים האחרונות? הנאשם: עבדתי בבניינים, בשיפוצים, הייתי בעלים של החברות: א.מ.פ הנדסה וגליל עד. חוקר: אלו החברות היחידות? הנאשם: כן. חוקר: תן לי להבין, אתה אומר שהיית בעלים רק בחברות אלו בשלוש שנים האחרונות? הנאשם: אני לא זוכר שמות, הייתי בעלים של עוד חברות. לא זוכר את שמם. חוקר: איך יכול להיות שאתה לא זוכר את שמם של החברות? הנאשם: לא זוכר. חוקר: מה עיסוקך היה בחברות על שמך? הנאשם: אני שומר על זכות השתיקה." (ת/20, חקירה מיום 22/3/21, ש' 15-6). כמו כן, נוכח העובדה שהנאשם ידע להגיד את שמן של החברות האחרות בשפה העברית, הן בחקירתו כאמור והן בבית המשפט (מספר פעמים), ולאור עדותו של החוקר מרום כי בסוף כל חקירה היה מקריא לנאשם את החקירה במלואה והוא היה חותם עליה, הרי שמצופה כי הנאשם היה טוען בפני החוקר כי אינו יודע מי זו חברת "ש.ר מגמה נכסים בע"מ" – שעל שמה חזר החוקר מרום בכל החקירות. במקום זאת, שמר הנאשם על זכות השתיקה דווקא בשאלות הקשורות לנאשמת, לעדי התביעה הקשורים אליה, לתפקידו בה ולדוחות שהוגשו. על אף שזכות השתיקה היא זכות שעומדת לנחקר בעת חקירתו, הלכה היא כי לצורך הערכת אמינותו ומהימנות גרסתו של הנאשם יש לתת משקל לאופן השימוש הסלקטיבי בזכות השתיקה: "לצד ההתפתחות בגרסתו של המערער, ניכר היה כי הוא בחר על אלו שאלות להשיב באופן מלא (לגרסתו), כלפי אלו שאלות לטעון שאינו זוכר, ובאלו שאלות למלא פיו מים ולשמור על זכות השתיקה. הגם שכידוע זוהי זכותו של נאשם לנקוט בדרך זו כך ששתיקתו אינה נזקפת לחובתו, בכל זאת לצורך הערכת אמינותו ומהימנות גרסתו יש משקל לאופן השימוש הסלקטיבי בזכות השתיקה, דווקא ביחס לשאלות המפלילות והמסבכות." (ע"פ 5706/24 תאג' נ' מדינת ישראל, בפסקה 55 (17.8.25)). הוא הדין בענייננו. גם כשבחר הנאשם להודות וקשר את עצמו לדוחות, הוא בחר לשמור על זכות השתיקה באופן סלקטיבי, תוך שהוא בורר את השאלות המפלילות והמסבכות. ראו, לדוגמה: "חוקר: מה עיסוקך היום? הנאשם: לא עובד עכשיו. חוקר: מה עיסוקך בשלוש השנים האחרונות? הנאשם: אני שומר על זכות השתיקה. [...] חוקר: האם קיבלת לידך את הסכומים המופיעים במסמך ד.13, ראה מדובר בשיקים ע"ש ש.ר מגמה נכסים ח.פ 512361494, בסך 4,540,150 ₪? הנאשם: אני שומר על זכות השתיקה. חוקר: האם אתה מתכוון בעתיד ללכת שוב לפרוע שיקים בסכומים כאלו ולשבת בחקירה ולא לדעת להסביר ולשמור על זכות השתיקה? הנאשם: לא אני לא מתכוון יותר ללכת לציינגים לנכות שיקים [...] חוקר: אתה מאוים? הנאשם: לא." (ת/21, חקירה מיום 29/12/21, ש' 9-6, 64-59, 71-70); "חוקר: האם לחברה יש ספרי הנהלת חשבונות? הנאשם: אין ספרים לחברה הם נשרפו. [...] הספרים היו במחסן מתחת לבית שלי והם נשרפו. חוקר: הגשת תלונה במשטרה? הנאשם: כן. הגשתי תלונה במשטרה על השריפה. חוקר: תוכל לשלוח לי את התלונה? הנאשם: כן. חוקר: מתי השריפה קרתה? הנאשם: אני שומר על זכות השתיקה." (ת/22, חקירה מיום 11/1/22, ש' 16-7); "חוקר: האם אתה מתכוון גם בעתיד להצהיר הצהרה שקרית בטופס הכר את הלקוח בציינג? הנאשם: אני שומר על זכות השתיקה. חוקר: בהמשך לדרישה לקבל את מערכת הנהלת החשבונות של חברת ש.ר מגמה, לא המצאת את ספרי הנהלת החשבונות, מדוע? הנאשם: אין ספרי הנהלת חשבונות לחברה. חוקר: למה אמרת שתחפש את הנהלת חשבונות של חברת ש.ר מגמה? הנאשם: אני שומר על זכות השתיקה. חוקר: אני מציג בפנייך את שני דוחות מע"מ תקופתיים לחודשים מרץ-אפריל 2019 [...] נא עיין בדוחות אלו ותאמר לי מה ידוע לך עליהן? הערת חוקר: הנאשם מעיין בדוחות טרם משיב. הנאשם: זה שלי הדוחות האלו. יותר מזה אני שומר על השתיקה. חוקר: ע"ס מה נרשמו בדו"ח התקופתי לחודש מרץ אפריל עסקאות חייבות בסך 4,750,800 ₪ ומס תשומות ע"ס 807,336 ₪? הנאשם: על זה אני שומר על זכות השתיקה. [...] חוקר: מי ערך את הדוחות? הנאשם: על זה אני שומר על זכות השתיקה." (ת/23, חקירה מיום 9/6/22, ש' 35-12). הנאשם לא הסביר מדוע עשה שימוש סלקטיבי כאמור בזכות השתיקה, וטענתו בחקירתו הנגדית הייתה כי כשהבין מה נשאל השיב, וכשלא הבין שמר על זכות השתיקה (עמ' 49-48, ש' 12-21 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26), באופן הסותר את הלך הרוח העולה מפרוטוקולי החקירות ואת גרסתו שלו. גם מטעם זה אין לתת אמון בגרסתו הכבושה והשקרית של הנאשם, ויש להעדיף את אמרותיו בחקירותיו, בהן הודה כי דוחות הנאשמת שהוגשו הם שלו. עוד יצוין, כי טענת הנאשם היא, למעשה, כי ניכה מס תשומות שלא כדין באמצעות חברה אחרת בבעלותו, שכן זו המסקנה היחידה האפשרית – לפי גרסתו הכבושה – מהודאתו ומיתר אמירותיו בחקירותיו, וזו אף הייתה גרסתו במענה לשאלות בית המשפט (עמ' 52-51, ש' 13-32 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/26). כך, בחקירותיו מסר הנאשם לכל הפחות "ראשית הודאה" כי היה "איש קש" שרשם על שמו חברה, הפיץ חשבוניות מס כוזבות והגיש דו"ח תקופתי פיקטיבי (ראו הפניות בפסקה 37 לעיל), ואף טען בפני החוקר כי "אם תראה אותי עושה דברים כאלה בעתיד תכניס אותי לכלא" (ת/21, ש' 69-68). קרי, אם טענתו של הנאשם כיום היא כי בכל אמירות אלו התכוון לחברה אחרת בבעלותו – גרסה שנדחתה – הרי שעצם העלאת גרסה זו דווקא מחזקת את התשתית הראייתית נגדו, שכן היא מלמדת שהנאשם ביצע, או למצער היה נכון לבצע, את אותו סוג עבירות המיוחסות לו באמצעות חברה אחרת. אציין, כי הנאשם לא הביא כל ראיה הקשורה לחברות האחרות בבעלותו, אשר תתמוך בטענותיו. דבר-מה נוסף משקבעתי כי יש לתת משקל כבד ומשמעותי להודאתו של הנאשם בחקירותיו, יש לבחון את קיומה של תוספת ראייתית מסוג "דבר-מה נוסף" להודאת החוץ (המבחן החיצוני). תכלית דרישת התוספת הראייתית מסוג "דבר-מה נוסף" היא "להפיג את החשש שהנאשם הודה במעשים שלא ביצע" (ע"פ 7090/15 ח'ליפה נ' מדינת ישראל, בפסקה 64 (25.8.16)). בהתאם, נקבע בפסיקה כי "אין צורך שהתוספת הראייתית תוכיח את עובדת התרחשות העבירה, או שתזהה את הנאשם כמבצעה, וכי ניתן להסתפק בכל ראיה, ישירה או נסיבתית, אשר מאמתת את תוכן ההודאה" (עניין פלוני, בפסקה 36; ע"פ 3577/12 פריח נ' מדינת ישראל, בפסקה כ"ד (23.7.14)). בענייננו, הנאשם העיד להגנתו בבית המשפט ואישר את הודאתו, וטענותיו מתמקדות בעיקר במשקלה ובמשמעות שיש לייחס לה, בשל טענתו כי טעה לחשוב שמדובר בחברה אחרת. כשאלה הם פני הדברים, חלה ההלכה לפיה "מקום שהנאשם מעיד בבית-המשפט ומאשר בעדותו מקצת הדברים שבהודאתו, יכולה עדות זו לשמש 'דבר-מה נוסף'" (ע"פ 312/73 מצרווה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 805, 809 (1974); ע"פ 6414/11 חמיד נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 (23.12.13)). משנדחתה גרסתה העובדתית והכבושה של הנאשם בדבר הפרשנות שיש לתת לדבריו, עדותו בבית המשפט – בה אישר את דבריו בחקירה – משמשת "דבר-מה נוסף" להודאת החוץ. בנוסף לכך, ואף למעלה מן הצורך, בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קיימות ראיות נוספות אשר יכולות לשמש "דבר-מה נוסף" להודאה, כל אחת בנפרד ובהצטברותן יחד בפרט: שקריו של הנאשם בבית המשפט – כפי שעמדתי בהרחבה לעיל, הוכח פוזיטיבית ובאופן ברור כי הנאשם שיקר בבית המשפט בעניינים מהותיים ביותר, בלא שניתן להם הסבר משכנע, אמין ומהימן. בין היתר, הנאשם שיקר בנוגע למועד בו רכש את הנאשמת, לכך שהיה המנהל הפעיל בה, לכך שניכה שיקים על שמה של הנאשמת בסכומים של מיליוני שקלים, וטענתו כי לא הפעיל את הנאשמת מאחר שהייתה סגורה הוכחה ככוזבת. שקריו של הנאשם הוכחו באמצעות ראיות ועדויות חיצוניות שהוגשו בהסכמה (כגון עדויותיהם של בעל הצ'יינג, בני הזוג שפושניק, עו"ד גולד ועו"ד עליוה), בנוסף למסמכים שהוגשו ולגרסאותיו השונות. מהות השקרים מצביעה על ניסיון של הנאשם "להרחיק" את עצמו מביצוע העבירות ומכל קשר לנאשמת, כדי להעלים את האמת מבית המשפט. לפיכך, שקריו של הנאשם מהווים התנהגות מפלילה המתווספת לראיות התביעה, העולה לכל הפחות לכדי "דבר-מה נוסף" (עניין פלוני, בפסקה 42; ועל שלושת התנאים לצורך הכרה בשקרי נאשם כתוספת ראייתית, ראו: ע"פ 846/10 בדוי נ' מדינת ישראל, בפסקה 104 (14.7.14)). הזדמנות לבצע את העבירה ואמצעים לביצועה – כאמור, הוכח כי במשך תקופה של כחודש ימים הנאשם השתמש בשירותי ניכיון שיקים וניכה 16 שיקים שנרשמו על שם הנאשמת בסכומים גבוהים, באמצעות עדות בעל הצ'יינג והמסמכים שצורפו לעדותו. עוד הוכח כי את השיק האחרון ניכה הנאשם באותו היום שבו הוגש הדו"ח הראשון, כאשר סכום השיקים הכולל אותו ניכה (4,540,150 ₪) קרוב מאוד לסכום שנרשם בדו"ח כסכום החייב במס (4,750,800 ₪). משנשללה פעילות של אדם אחר בנאשמת בתקופה הרלוונטית, והוכח כי לנאשם היו מסמכי הנאשמת, הזכויות בה וכן הוא היה מורשה חתימה ומנהלה הפעיל היחיד, ראיות אלו קושרות את הנאשם לפעילות העסקית הפיקטיבית של הנאשמת בתקופה שקדמה לדיווח, ומלמדות כי לנאשם הייתה הזדמנות לבצע את העבירה וכן היו בידיו אמצעים לביצועה (עניין אל עמראני, בפסקה 61). מניע לביצוע העבירות – מהראיות החיצוניות שהובאו בפני בית המשפט הוכח כי הנאשם היה בעל המניות והדירקטור היחיד בנאשמת כבר ביום 19/3/19, ולאורך כל התקופה שקדמה לביצוע העבירות. מכאן, שהנאשם הוא היחיד שלו היה המניע לבצע את העבירות ולהפחית את גובה מס התשומות. הנאשם לא טען (לא בחקירותיו ולא בפניי), וממילא לא הוכיח, מדוע לאדם אחר היה מניע לביצוע העבירות, כשהיחיד שיכול היה להפיק מהן תועלת בתקופה הרלוונטית הוא הנאשם. קביעת ממצאי עובדה לאור האמור לעיל, אני קובעת ממצאים עובדתיים כדלקמן: הנאשם רכש את הבעלות המלאה בנאשמת סמוך ליום 12/3/19, וביום 19/3/19 עברו לידיו מלוא מניותיה והוא נרשם כדירקטור היחיד בה. החל מיום 20/3/19 ועד למועדי ביצוע העבירות שימש הנאשם מנהלה הפעיל של הנאשמת ובעל המניות היחיד בה. הוכח כי הפעילות בנאשמת בתקופה זו הייתה פיקטיבית. בין התאריכים 16/4/19 ועד 14/5/19, ניכה הנאשם, בהזדמנויות שונות, 16 שיקים על שמה של הנאשמת, בסכום כולל של 4,540,150 ₪. ביום 14/5/19 וביום 21/5/19 הוגשו מטעם הנאשמת שני דוחות תקופתיים למנהל מע"מ לתקופת הדיווח שבין פברואר 2019 ועד אפריל 2019. הדוחות הוגשו על-ידי הנאשם, ולמצער בידיעתו ובהסכמתו המלאה. במסגרת הדוחות, ניכו הנאשמים מס תשומות בסכום כולל של 2,211,709 ₪, ללא תיעוד במסמכים (807,336 ₪ בדו"ח הראשון ו-1,404,373 ₪ בדו"ח השני). מעשיהם של הנאשמים נעשו בידיעתם ובמטרה להתחמק מתשלום מס, שכן הם ניכו מס תשומות מבלי יכולת להציג חשבוניות מס כלשהן, וללא הסבר סביר אחר המעורר ספק סביר בנוגע לכוונתם (עניין מחארב, בפסקה 6). אחריותם של הנאשמים – סיכום ראינו, איפוא, כי אשמתם של הנאשמים הוכחה מעבר לכל ספק סביר. אשמתה של הנאשמת הוכחה הן מהעובדה שלא העמידה הגנה כלל, והן ממעשיו של הנאשם כבעל המניות והדירקטור היחיד בה בעת ביצוע העבירות. אשמתו של הנאשם הוכחה הן בשל מעשיו כמבצע עיקרי, והן בשל אחריותו השילוחית כמנהלה הפעיל של הנאשמת, מכוח סעיפים 119 לחוק מע"מ ו-224א לפקודה (ראו פסקה 27 לעיל). מעשיהם של הנאשמים נעשו בנסיבות מחמירות, שכן הוכח כי במעשיהם הביאו – בשתי הזדמנויות – להתחמקות או להשתמטות מתשלום מס בסכום העולה על סך של 452,000 ₪. לראיה, מהדוחות עולה כי הנאשמים אכן שילמו בבנק הדואר מס תפוקות בסכומים נמוכים (300 ₪ ו-1,168 ₪ בהתאמה; ת/23, נספחים המסומנים א.3-1; נ/3-2). אלמלא הדיווח הכוזב, היו הנאשמים נדרשים לשלם מס, פעמיים, בסכום העולה על סך של 452,000 ₪. לפיכך, ניתן להרשיעם בשתי עבירות, בתצורתן המחמירה. הטענה בדבר אכיפה בררנית בשולי סיכומיהם, טענו הנאשמים טענה של אכיפה בררנית, כשלטענתם מהראיות ומעדותו של החוקר מרום בבית המשפט עלה כי עלא אבו מדיגם וחליל אבו מדיעם עבדו ב"שחור", כאשר החוקר מרום לא ידע להשיב האם ננקטו נגדם הליכים, טען כי עלא נהרג וחשף "את הקשר האישי" עמם (פסקה 34 לסיכומי הנאשמים). אלא שמעדותו של החוקר מרום עולה במפורש כי נגד עלא הוגש כתב אישום, כאשר חליל נהרג במהלך החקירה (עמ' 50, ש' 2-1, 33-28 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/26). לפיכך, לא עלה בידי הנאשמים להוכיח טענה של אכיפה בררנית או קבוצת שוויון כלשהי. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה וכי אשמתם של הנאשמים הוכחה מעבר לכל ספק סביר. לפיכך, אני קובעת כי הנאשמים ביצעו את המיוחס להם ומרשיעה אותם בשתי עבירות של ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק, יחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.
ניתנה היום, כ"ד תשרי תשפ"ז, 05 אוקטובר 2026, במעמד הצדדים.