ת"פ 48064-09-24 ת"פ 48064-09-24

כללית שלא לאפשר לפלסטינים לעבוד בישראל אחרי שבעה באוקטובר 2023), מעמידה אותם במצב שונה ממצבו של הנאשם, שכלל לא הוענק לו היתר כניסה לישראל ועבודה בה. חזקת תקינות פעולות המִנְהָל מעלה כי בעת מתן רישיונות העבודה מופעל שיקול דעת על ידי הרשות, ושיקולי הביטחון למתן רישיון לעבודה בישראל אינם זהים בהכרח לשיקולים במתן הרישיון לעבודה באיזורי התעשייה הישראלים בשטחים. העובדה שלשני העובדים הנוספים הוענקו רישיונות עבודה בישראל, גם אם הוקפאו, מלמדת כי בדיקה אינדיבידואלית העלתה שלא נשקף סיכון בטחוני מעבודתם בישראל. לעומת זאת, מן העובדה שלנאשם ניתן רישיון לעבודה באיזור תעשייה ישראלי בשטחים לא ניתן ללמוד אם נערכה לו בדיקה דומה של הסיכון הבטחוני שיישקף מעבודתו בישראל. זאת ועוד, מתן רישיון עבודה והקפאתו עשויה כמובן ליצור בלבול אצל מקבל הרישיון ולשלול את קיומו של יסוד נפשי לביצוע העבירה של כניסה לישראל וישיבה בה שלא כחוק אצל העובדים הנוספים, ובוודאי יש בכך כדי להקשות על הוכחתו של היסוד הנפשי (עיון בעדותו של אחד מהם, ת/19, מעלה אכן כי לדבריו סבר שיש לו רישיון עבודה בישראל, ואף הציג אותו לדבריו למעסיקו). התובעת אף הבהירה כי קושי זה השפיע על החלטות ההעמדה לדין באותה תקופה, שכן היה צורך לבדוק אם ניתן יהיה להוכיח שהאדם היה מודע לכך שההיתר שלו הוקפא. למרבה הצער, הגבלות התנועה המוטלות על פלסטינים הן כאלו שאינן מותירות ספק בכך שהנאשם מודע להבדל בין ישראל לשטחים. לכן, נכון עשו הסניגוריות שזנחו כאמור כטענה עצמאית את הטענה בעניין היסוד הנפשי של הנאשם, שאף על פי שאמר שידע שרישיון העבודה הוא לאזור מעלה אדומים, היתמם וטען בחקירתו במשטרה ובמשפט ש"הכל ישראל" – "מעלה אדומים זה ירושלים. ירושלים זה תל אביב זה רעננה" (הודעתו ת/12, פרוטוקול הדיון מ-19.1.2026, עמ' 35-36). דבריו המיתממים האלו רק מחזקים את העובדה שהיה מודע לתוכן ההיתר, ושהוא בקיא היטב במיקומו של הקו הירוק. גם גרסתו של הנאשם שלפיה שמח על קבלת ההיתר עד כדי כך שלא קרא אותו לעומקו, ולכן לא ידע שמדובר ברישיון עבודה באיזור תעשייה ישראלי בשטחים, הייתה בלתי אמינה לחלוטין, וטוב שנזנחה בסיכומים. גם אם שלושת העובדים לא החזיקו בהיתר תקף לכניסה לישראל ולעבודה בה, המרחק שבין רישיון לכניסה, לינה ועבודה בישראל שהוקפא לבין רישיון תקף לכניסה, לינה ועבודה בישראל הוא קצר יותר מזה שבין היעדר מוחלט של רישיון כניסה ועבודה בישראל לרישיון כניסה ועבודה בישראל. מכל אלה עולה שההבחנה בין הנאשם לשני העובדים הנוספים הייתה הבחנה רלוונטית, ואין בהעמדתו לדין של הנאשם בצד אי העמדתם לדין של שני העובדים הנוספים משום אכיפה בררנית. בהקשר זה יש לומר כי גם אם לפי הנחיות ההעמדה לדין שהיו בתוקף בעת ביצוע העבירות ניתן היה להעמיד לדין גם את העובדים הנוספים [בעסק] שרישיונות העבודה שלהם והיתרי הכניסה לישראל הוקפאו, עדיין לנוכח השוני הרלוונטי שביניהם לבין הנאשם ההחלטה שלא להעמידם לדין יחד עם הנאשם אינה בגדר אפליה פסולה. עוד טענו הסניגוריות כי יש לבטל את כתב האישום כיוון שהמדינה נקטה אכיפה בררנית בכך שהעמידה לדין את הנאשם, אך לא העמידה לדין את בעליו של [העסק] שבו עבד או כל אדם אחר שהעסיקו [בעסק]. כלשונן של הסניגוריות: "מצב הדברים שנוצר, לפיו המעסיק פטור בלא כלום, ואילו עם המועסק מוצה הדין, פוגע קשות בתחושת ההגינות והצדק". האפליה לעומת בעל [העסק] היא לדעת הסניגוריות חמורה ממספר סיבות שאותן פירטו: לפי החוק עבירת ההעסקה היא עבירה חמורה יותר מאשר העבירה שבה הואשם הנאשם; בעל [העסק] העסיק שלושה עובדים פלסטינים נעדרי היתרים; שוטרי מג"ב הגיעו [לעסק] בשל חשד שמועסקים בו פלסטינים שאין בידיהם היתרי כניסה לישראל. כמו כן, אי מיצוי החקירה בעניין חברת כוח האדם שבאמצעותה הועסק לכאורה הנאשם אף היא חמורה לדעת הסניגוריות לנוכח הטענות שעלו במשפט שלפיהן החברה עסקה באופן שיטתי בהכנסת עובדים פלסטיניים לישראל (טענה זו לא הועלתה בצורה מסודרת על ידי העדים במשפט ובוודאי לא הובאו לה ראיות חותכות, והיא נסמכת על פרשנות לעדותו של הנאשם – א"ה). אינני מקבל גם טענה זו של ההגנה. נימוקי אי העמדתו לדין של בעל [העסק] ואי מיצוי החקירה מי העסיק בפועל את הנאשם, לא הובאו בפניי בצורה מסודרת, אלא רק הוצגו בעל פה על ידי התובעת (פרוטוקול הדיון מ-3.11.2025, החל בעמ' 29, ש' 1), ועלו בצורה לא מסודרת מן החקירות הנגדיות שערכו הסניגוריות לשוטרים שטיפלו בתיק. הממונה על החקירה שהעיד בפניי אף לא ידע אם התיק נסגר ביחידה החוקרת או בתביעה (ראו פרוטוקול הדיון ב-15.2.2026, החל בעמ' 43, ש' 20). כמו כן, לא הוגשו לעיוני כל הראיות הרלוונטיות באופן שיאפשר לבחון אם היה סיכוי סביר להרשעה של בעל [העסק] (אפילו הודעותיו בחקירה לא הוגשו לי, אף על פי שמתוך חקירתו של העד ברק בפרוטוקול הדיון מ-10.11.2025 ניתן היה להסיק שעותקיהן בידי ההגנה). בעל [העסק] הוא איש קשיש שמדברי התובעת עלה שהוא טען בחקירתו שהנאשם הועסק באמצעות חברה קבלנית שהתחייבה שלעובדים יש אישורים, ולדבריו, הוא עצמו לא מתנהל ישירות מול העובדים, אלא באמצעות מנהלי עבודה. מחקירתו הנגדית של החוקר ברק עולה לכאורה שבעל [העסק] מסר לפחות ארבעה שמות של מי שהיו אולי אחראים להעסקתו של הנאשם. גם חקירתו הנגדית של החוקר מילר לימדה לכאורה על כך שהחוקרים שמעו על אחראים אפשריים אחרים להעסקה שאינם בעל [העסק] – כגון בנו (פרוטוקול הדיון מ-9.12.2025). גם דו"ח הפעולה של מפקד כוח מג"ב שהגיע [לעסק] (ת/2) לימד לכאורה על קיומו של אחראי פוטנציאלי נוסף להעסקה (אדם שאמר לו בטלפון שהוא שמנהל את [העסק]). עם זאת, לדברי החוקר ברק, כיוון שהנאשם הפליל לכאורה את בעל [העסק] בהודעתו במשטרה (ת/12), התמקדה החקירה בבעל [העסק] ולא באחראים האפשריים האחרים (עמ' 25 לפרוטוקול מ-10.11.2025). ואולם, באותה הודעה סיבך הנאשם את התמונה הראייתית כשסיפר שהועסק למעשה כעובד קבלן באמצעות [תיאור בעל חברת כוח האדם] שהיה משלם את משכורתו ומעבִירה ישר למשפחתו (ת/12, ש' 18 ואילך). זאת ועוד לעניין המורכבות הראייתית - כאמור לעיל, אחד העובדים הפלסטינים סיפר בחקירתו במשטרה שהציג לבעל [העסק] את רישיון העבודה שבו החזיק – הודעה ת/19. מהחקירות הנגדיות שערכה ההגנה עלה שהחקירה בעניין כל החשודים האפשריים לא מוצתה – יתכן שגם בשל שיקולי הקצאה של משאבי חקירה מוגבלים. אינני יודע אם היה סיכוי סביר להרשעתו של בעל [העסק] או של [תיאור בעל חברת כוח האדם] או של אדם אחר כלשהו אילו הייתה החקירה בעניין זה ממוצה. זאת בעוד שנגד הנאשם עמדו ראיות פשוטות וחותכות. על האמור לעיל יש להוסיף שהנאשם לא מואשם בעבירה של עבודה בישראל ללא רישיון, אלא בכניסה לישראל וישיבה בה שלא כחוק. כלומר, הנאשם כלל אינו עומד לדין על כך שהיה בסטטוס של מועסק, ולכן היחס מעסיק-מועסק שהודגש בטיעוני ההגנה אינו רלוונטי במידה שהוא מוצג בסיכומיה. אם שמים במוקד את הישיבה בישראל של "התושב הזר" ולא את העבודה שלו בה, הרי שניתן לומר שההעסקה מעודדת את הישיבה בישראל ומקלה עליה – כלומר, יש בה אלמנטים של סיוע בלבד לביצועה, ולא ניתן לראות מקרה זה כמקביל בצורה משולמת למקרה של שני תוקפים בצוותא או של שני מעורבים בקטטה שהיכו זה את זה ורק אחד מהם מועמד לדין. עוד יש לציין שהמחוקק אמנם קבע ענישה מחמירה יותר להעסקה של "תושבים זרים" מאשר לעצם הכניסה לישראל ללא היתר, וגם בית המשפט העליון התייחס לעבירה זו בחומרה כשכרך אותה בכריכה אחת עם עבירות ההלנה וההסעה (ראו למשל: רע"פ 3674/04 מוחמד אבו סאלם נ' מדינת ישראל (12.2.2006) ורע"פ 3173/09 מוחמד פראגין נ' מדינת ישראל (5.5.2009)), ועדיין, לא ניתן להתעלם לחלוטין מכך שהסיכון הבסיסי והישיר נשקף מן הכניסה לישראל והישיבה בה ולא מן ההעסקה, שהרי הסיכון שבו מדובר הוא הסיכון שמי שנכנס לישראל ללא שעבר סינון בטחוני יבצע פיגוע. למעלה מן הצורך, וגם בלי להתעכב על המימד האנושי והמוסרי הנוגע להעסקת מי שנכנס לישראל ללא היתר, מן הראוי להעיר בהקשר זה שהשאלה אם מתן עבודה לפלסטיני שנכנס לישראל ללא היתר מגדילה או מקטינה את הסיכון הבטחוני הנשקף מהמועסק, אינה שאלה זהה כלל לשאלה אם כניסת פלסטינים לישראל וישיבתם בה מהווה סיכון בטחוני, ויתכן שלשתי שאלות אלו תשובות שונות זו מזו. כלומר, מבחינה תיאורטית גם אם כניסתם לישראל של פלסטינים שלא עברו סינון בטחוני מגדילה את הסיכון לפיגועים, יתכן שהעסקתם של פלסטינים שנכנסו לישראל ללא שעברו סינון בטחוני מקטינה את הסיכון שיבצעו פיגוע במידה שמקזזת את השפעתה של ההעסקה כגורם משיכה לפלסטינים להיכנס לישראל ואת הקלת ישיבתם בה בזכותה. לא הובאו בפניי כל נתונים בעניין זה. גם העובדה שהראיות מעלות ששוטרי מג"ב הגיעו למקום עבודתו של הנאשם בשל מידע שבמקום מועסקים פלסטינים שנכנסו לישראל ללא היתר (ראו ת/1-2 ,ת/6-9 ועדויות השוטרים בבית המשפט), אין משמעותה שיעד הפעולה החשוב הוא העסק או המעסיק ולא העובדים שנכנסו לישראל ללא היתר ולהם מיוחס הסיכון הבטחוני הפוטנציאלי. למען שלמות התמונה יש לציין שבת"פ (ראשון לציון) 11062-10-24 מדינת ישראל נ' ראובן רגימוב (15.4.2026) הורשע אדם בהעסקת פלסטיני שלא היה לו היתר כניסה לישראל, אף על פי שההעסקה בוצעה באמצעות חברה קבלנית שהחקירה בעניינה לא מוצתה. בית המשפט קבע שאמנם נפל פגם משמעותי בפעולת הרשות שמוליך לפגיעה ברורה בתחושת הצדק ובהגינותו של ההליך הפלילי, אך המענה המידתי לפגם הוא בדרך של הקלה בעונש. כפי שניתן לראות, באותו מקרה היה מדובר באפליה של ממש בין שני מעסיקיו של אותו אדם, ואף על פי כן כתב האישום לא בוטל. אמנם העונש המרבי הקבוע בחוק להעסקה חמור מהעונש המרבי לכניסה לישראל וישיבה בה, ואולם לנוכח האמור לעיל על מהותן השונה של שתי העבירות ואודות היחס ביניהן, ניתן לומר שמבחינות מסוימות ההיסק לענייננו מתיק זה, שעסק בביצוע עבירות זהות זו לזו במעין שותפות, הוא בדרך של קל וחומר. בת"פ (ירושלים) 57807-11-24 מדינת ישראל נ' חביב ג'יאר (14.10.2025), שאליו הפנתה ההגנה בסיכומיה, חזרה התביעה מכתב אישום נגד מנהל עבודה שהואשם בהעסקה של "תושב זר". ההודעה על חזרה מן האישום באותו מקרה לא הייתה מנומקת, וכך גם כמובן ההחלטה לבטל את כתב האישום. יתר על כן, ההחלטה בהליכי המעצר, שאליה הפנתה ההגנה, עסקה בסיכוי להוכיח את אשמתו של מנהל העבודה כמעסיק, ולא בטענת אפליה מן הסוג שנטענת בתיק שבפניי, כפי שמשתמע מסיכומי ההגנה. ההגנה טענה עוד שאם התיק נגד בעל [העסק] נסגר כיוון שהסתמך על טענתו של מפעיל חברת כוח האדם שלנאשם יש היתר, הרי שמדובר בעצימת עיניים המשותפת לו ולנאשם, שאף הוא הסתמך על דבריו של [איש כוח האדם]. אמנם לא בכך העיקר, אך מבחינה עובדתית אני דוחה את הטענה שהנאשם הסתמך על דברי [איש כוח האדם] ו"רק" עצם את עיניו לכך שאין לו היתר כניסה לישראל. כאמור לעיל, גרסתו של הנאשם בעניין זה הייתה בלתי אמינה לחלוטין. אין כל ספק שהנאשם היה מודע לכך שאין לו רישיון עבודה בישראל והיתר כניסה אליה. זאת, שכן, בניגוד אולי לבעל [העסק], הוא עצמו קרא את ההיתר, ואין כל ספק שהבין שכפי שנאמר בו מפורשות, ההיתר הוא לשטחים ולא לישראל, והוא גם יודע היטב שמישור אדומים ומעלה אדומים אינם בישראל אלא בשטחים. אני משוכנע ששום דבר ששמע הנאשם מאיש כוח אדם בעניין זה לא גבר על הידיעה שלו מכלי ראשון, כמי שקרא את האמור בהיתר, שאין לו היתר כניסה לישראל. כאמור לעיל, במקרה שבפניי לנוכח שוני רלוונטי יחסית לעובדים האחרים אין פגם בהבדל באופן הטיפול של גורמי האכיפה בעניינם לעומת בעניינו של הנאשם. אשר לסוגיית ההעסקה, הרי שלא מדובר באפליה בין מעסיקים של אותו אדם, כפי שהתגלתה בת"פ רגימוב, אלא שכמוסבר לעיל מדובר במבצעים של שתי עבירות נפרדות בעלות אופי שונה (העסקה לעומת כניסה לישראל וישיבה בה שלא כחוק). שוני זה מוביל לכך שעל אף הזיקה הנושאית בין העבירות, גם אם נפל פגם באי מיצוי החקירה של עבירת ההעסקה ואולי גם באי העמדה לדין של איש בגינה, וגם אם נניח שפגם זה הוא רלוונטי לטענת האכיפה הבררנית של הנאשם, אין בנסיבות שעליהן הצביעה ההגנה כדי לצלוח את כל שלושת השלבים להחלתה של הגנה מן הצדק כפי שנקבעו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (31.3.2005), ולהוביל לביטולו של כתב האישום (לעניין החלת המבחן התלת שלבי של ההגנה מן הצדק גם בהקשר של בחינת טענת אכיפה בררנית ראו למשל: ע"פ 7391/19 שלמה כהן נ' מדינת ישראל (25.8.2020)). קבוצת ההשוואה הרלוונטית ביותר לנאשם היא של פלסטינים אחרים שנכנסו לישראל ללא היתר, וכידוע רבים מהם נעצרו בנסיבות דומות של כניסה לישראל לצורכי פרנסה והועמדו לדין בגין עבירה זו. אציין בהקשר זה שהסניגוריות עצמן אינן סבורות שיש מקום להחיל בעניינו של הנאשם את מדיניות ההעמדה לדין שנכנסה לתוקף במועד שמאוחר לביצוע העבירה, שלפיה בנסיבות דומות לאלה של הנאשם (מבחינת גיל ומספר כניסות לישראל) לא מעמידים לדין, והמדיניות החדשה אינה בסיס לטענת ההגנה מן הצדק שהן העלו, אלא לטענת זוטי הדברים שאליה אתייחס בהמשך (ראו פרוטוקול הדיון מיום 18.6.2026, עמ' 35, והבהרה שהגישה ההגנה ב-7.8.2026). גם אם נניח שאי העמדת איש לדין על העסקתו של הנאשם שבפניי הייתה בגדר פגם רלוונטי לטענת אכיפה בררנית בפעולת הרשות, הרי שלנוכח השוני בעבירות והשוני במצב הראייתי בין הנאשם לבין מי שלא הועמדו לדין ולנוכח המקרים הדומים הרבים שבהם נאשמים במצבו של הנאשם הועמדו לדין, ספק אם ניתן לומר שהעמדתו לדין של הנאשם פוגעת פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, וגם אם נניח שתחושת הצדק וההגינות נפגעת כתוצאה מכך בצורה חריפה, ניתן למצוא לכך מרפא בנקיטת צעדים מתונים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. ההגנה הוסיפה טענות שלפיהן נסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שהן עולות מעדותו [ומעדות נוספת] כמו גם התמשכות ההליכים בעניינו, מצדיקות אף הן קבלת טענת הגנה מן הצדק. טענות אלה הן במהותן טענות לגבי סבירות ההחלטה להעמיד את הנאשם לדין, שגם אם יש בהן טעם, אינן יכולות להביא לביטול כתב האישום ככאלו, אלא רק אם הן מבססות טענת הגנה מן הצדק (ראו: דנ"פ 5387/20 רפי רותם נ' מדינת ישראל (15.12.2021)). למעשה, אף על פי שהן מופיעות תחת כותרת של הגנה מן הצדק, טענות אלה לא נוסחו בסיכומים כטענת הגנה מן הצדק, ולא הועמדו בשלושת שלבי הבחינה שנקבעו בע"פ בורוביץ הנזכר לעיל, ואין בהן כדי להביא לביטול כתב האישום לפי שלושת שלבי בחינה אלה. תחת אותה כותרת של הגנה מן הצדק בשל נסיבות אישיות התייחסו הסניגוריות גם לעובדה שנפל לטענתן פגם בתשאולו של הנאשם – ככל הנראה הכוונה היא לכך שהוא לא הוזהר בטרם נשאל אם יש לו אישור כניסה לישראל. הטענה נטענת בסיכומים ללא כל פירוט, ואינה מתייחסת להוראת סעיף 13ה(1) לחוק הכניסה לישראל. כך או כך ברור שלא מדובר בפגם בעוצמה כזו שהוא יכול להיות בסיס לביטול כתב האישום מכוחה של ההגנה מן הצדק. טענת זוטי הדברים לטענת ההגנה, "לנוכח נסיבותיו החריגות של הנאשם... ובפרט העובדה כי בעבר החזיק בהיתרי עבודה משך שנים ארוכות וכן [קטע שצונזר לבקשת ההגנה] – ההגנה סבורה כי המקרה דנן חוסה תחת הסייג של זוטי דברים. טענה זו מתחדדת לנוכח נסיבות ביצוע העבירה ובראשן העובדה כי הנאשם שהה בישראל כדי להתפרנס... הדברים אמורים ביתר שאת, כאמור לעיל, בשים לב לגילו של הנאשם, יליד 1972, ומדיניות ההעמדה לדין העדכנית של המאשימה שנכנסה לתוקף כחמישה חודשים לאחר מעצרו של הנאשם. הדבר מלמד בפירוש על כך שאין כל אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין של הנאשם בנסיבות הללו ולפיכך חוסה המקרה תחת הסייג של זוטי דברים (ראו: ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פס' 26 לפסק דינו של כבוד השופט א' א' לוי (14.7.2005); ראו גם: ת"פ (שלום ת"א) 39697-02-18 מדינת ישראל נ' פלונית, פס' 51 להכרעת דינו של כבוד השופט ש' אבינור (15.12.2021) (וההפניות שם))". הנאשם, כמו רבים מיושבי הארץ, נפל קרבן לסכסוך לאומי שלא בחר להיוולד לתוכו. אין ספק כי הנאשם כמו פלסטינים רבים נכנס לעבוד בישראל כדי לפרנס את משפחתו בכבוד וללא כל כוונה להזיק לאיש, ואף לא הזיק לאיש. ההצדקה הבטחונית לאיסור על כניסת פלסטינים לישראל ללא היתר מתאים, אינה מוחקת כלל את הטראגיות במצבם של מי שנכנסים למדינה רק כדי לכלכל את משפחתם ומועמדים על כך לדין. כפי שמדגישות הסניגוריות מדובר במי שאף מוכנים להקריב הרבה למען פרנסת משפחתם - בשהות ארוכה מחוץ לבית ובעבודה בעבודות קשות שמרבית הישראלים אינם מעוניינים לעבוד בהן. הנאשם הוא אחד מיני רבים שלסיפוריהם מעוררי האמפתיה נחשפתי בנסיבות דומות. סעיף 34יז לחוק העונשין קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". כפי שניתן לראות, מדובר בסייג לאחריות פלילית המבוסס על מאפייניו של המעשה ולא של העושה. אכן, כפי שמציינות הסניגוריות השופט לוי העיר בהערת אגב בע"פ אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה, הנזכר לעיל, כי ניתן לשקול במסגרת סייג זה נסיבות אישיות של נאשם (וכך נעשה גם במספר פסקי דין בערכאות דיוניות), אך גם אם מקבלים עמדה זו, הרי שברור שההתחשבות בנסיבות האישיות יכולה להיעשות רק ככל שהן רלוונטיות לחומרתו של המעשה בהתאם לארבעת המדדים המוזכרים בסעיף. אין ספק שהעובדה שהנאשם נכנס לישראל לצרכי פרנסה וללא כל כוונה שלילית, היא נסיבה מקלה של העבירה, אך היא משותפת לנאשם ולרבים אחרים, ואינה נחשבת ככזו ההופכת את הכניסה לישראל ללא היתר למעשה קל ערך. זאת ועוד, [קטע שצונזר לבקשת ההגנה]. גם גילו המבוגר יחסית של הנאשם, שבדרך כלל נחשב לאינדיקציה לסיכון מופחת הנשקף ממנו יחסית לזה הנשקף מאנשים צעירים, מלמד כי המעשה הוא קל יותר בהקשר של האינטרס הציבורי (ולראיה הנחיות האכיפה העכשוויות). עם זאת, לבית המשפט אין כלים להיכנס לנעלי מי שמחליט על מתן היתרי כניסה לישראל לפלסטינים תושבי השטחים. בית המשפט, בשבתו כערכאה פלילית, אינו חשוף למידע עובדתי (מודיעיני ואחר) שבידי הרשויות הרלוונטיות, ואינו ער למכלול השיקולים הפרטניים והרוחביים שעומדים ביסוד החלטה על מתן היתרי כניסה. יתר על כן, הנאשם נכנס לישראל וישב בה בתקופה מתוחה מאד מבחינה בטחונית, שבה גדלה החשיבות של סינון בטחוני של הנכנסים לישראל, וישיבתו בישראל נמשכה חודשים. לנוכח נסיבות אלה, ועל אף הנסיבות המקלות, לא ניתן לומר שהמעשה הוא קל ערך באופן ההופך אותו לזוטי דברים. בהקשר של סעיף האישום שבו מואשם הנאשם יש להזכיר גם ש"מידת הזהירות בהחלתו של הסייג נדרשת גם מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ"קלות" מאחרות" (ע"פ אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה הנזכר לעיל). לנוכח כל האמור לעיל אני דוחה גם את טענת זוטי הדברים. מסקנה לנוכח כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בכך שבמקומות ובמועדים האמורים בכתב האישום, עבר הנאשם עבירה של כניסה לישראל וישיבה בה שלא כחוק לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. הערת סיום אני מוצא מקום להדגיש שאין בהרשעת הנאשם כדי לומר שהעמדתו לדין הייתה הכרחית. ואולם, שיקול הדעת בעניין זה שמור לתביעה, והביקורת השיפוטית הנתונה לי תחומה לגדרי ההגנה מן הצדק וסייג זוטי הדברים שמכוחם טענו הסניגוריות (ראו דנ"פ רותם הנזכר לעיל, וכן בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.2.2008)). אין ספק שכל טענותיהן של הסניגוריות יקבלו משקל בשלב הבא של המשפט. בהקשר זה יש לציין למען ההגינות ושלמות התמונה אשר להחלטותיה של התביעה, שהתובעת הבהירה שלנוכח נסיבותיו המקלות של הנאשם ואי העמדתם לדין של אחרים, מראש הציעה התביעה לנאשם הצעה שלדעתה היא מקלה והולמת את נסיבותיו של התיק.