פרטי ההליך
לפני
כבוד השופטת שלומית בן יצחק
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
ליאור בן עדי
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 19 אוקטובר 2026, ח' חשוון תשפ"ז הכרעת דין כתב האישום, המענה לו והשתלשלות ההליך המשפטי כתב האישום במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היו הנאשם והמתלוננת בני זוג נשואים והתגוררו יחדיו בדירה בתל אביב. לנאשם ולמתלוננת שלושה ילדים קטינים, ילד בן 11 שנה ותאומים בני 8 שנים. על-פי עובדות האישום הראשון, בתאריך 06.02.2021 שבה המתלוננת לדירה בשעה 00:40 לערך. באותן הנסיבות, אמר הנאשם למתלוננת כי "יזרוק אותה מהבית". אז תקף הנאשם את המתלוננת בכך שאחז אותה בכתפיה בחוזקה, גרר אותה לכיוון דלת הכניסה לדירה וזאת כדי להוציאה מהדירה. בהמשך לאמור, ביקשה המתלוננת ללכת לחדר השירותים לעשות את צרכיה, אולם הנאשם חסם את דלת המעבר לשירותים במשך כ-15 דקות ולא אפשר למתלוננת ללכת לחדר השירותים. עוד באותן נסיבות, איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה כי "ייתן לה בעיטה בפנים אם תעבור". בהמשך לאותן נסיבות, הלכה המתלוננת לישון באחד מחדרי הילדים, כאשר שלושת הילדים ישנו יחדיו בחדר אחר. אז, נכנס הנאשם לחדר והדליק את האור, השליך את השמיכה בה התכסתה המתלוננת ותקף את המתלוננת בכך ששפך עליה כוס מים, אז המשיך הנאשם לתקוף את המתלוננת בכך שאחז בידיה וניסה לגרור אותה לכיוון הדלת. כתוצאה ממעשי הנאשם המתוארים לעיל, נגרמו למתלוננת חבלות בדמות המטומות בזרוע ימין ובאמה ימנית. בגין האמור לעיל, הואשם הנאשם בעבירת תקיפת בת זוג, עבירה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: החוק); בעבירת איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק ובעבירת תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק. על-פי עובדות האישום השני, ביום 01.01.2021 בדירה, בשעה 07:00 לערך, בעת שהייתה המתלוננת שכובה על הספה, תקף אותה הנאשם בכך שחנק אותה בצווארה באמצעות ידיו וזאת בשל כך שהמתלוננת בילתה בשעות הלילה עם חברים. בגין האמור לעיל, הואשם הנאשם בעבירת תקיפת בת זוג, עבירה לפי סעיף 382(ב) לחוק. המענה לאישום ביום 18.9.2023 השיב הנאשם, באמצעות באת-כוחו דאז, לכתב האישום. הנאשם אישר את האמור בחלקו הכללי של כתב האישום, בנוגע לקשר בינו לבין המתלוננת, מקום מגוריהם בשעת האירוע וילדיהם המשותפים. הוא כפר ב-"כל האישום הראשון", וטען כי ישנם ויכוחים רבים בינו לבין המתלוננת, לרבות על רקע שימושה בסמים. הנאשם הכחיש את כלל האמרות המפורטות באישום זה, ואת תקיפתו את המתלוננת. הנאשם הכחיש אף כי תקף את המתלוננת כמפורט באישום השני, ולטענתו, היא זו שתקפה אותו. שמיעת הראיות התיק הועבר לשמיעת ראיות לפני; ביום 26.12.2023 ציין הנאשם כי "לא שגרתי שאבא יהיה אבא במשך 4 שנים ויהיה נתון להתקפות אלימות מצידה, שהייתה בת זוג שלי. המקרה שלי הוא לא שגרתי". הייצוג הוחלף; במסגרת פרשת התביעה העידו המתלוננת והשוטר נועם עמר פדר. בפרשת ההגנה העיד הנאשם. הוגשו מספר מוצגים מטעם שני הצדדים ובהם העימות שנערך בין הנאשם לבין המתלוננת, הודעת הנאשם ומזכרים, אליהם אדרש בהמשך, ככל שהעולה מהם יהיה רלבנטי להכרעתי. סיכומי הצדדים נשמעו ביום 6.7.2026. הכרעת הדין, שהייתה אמורה להינתן עם תחילת שנת המשפט, נדחתה לשם קבלת עמדת הצדדים בנוגע לאפשרות החלת הוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ) בעניין אמירת הנאשם למתלוננת כי יזרוק אותה מביתם (להלן: האמירה). דיון והכרעה שקלתי טענות הצדדים ועיינתי בפרוטוקולי הדיון ובמוצגים שהוגשו. לאחר שקילה, מצאתי כי אשמת הנאשם הוכחה במידה הנדרשת בפלילים, בנוגע לכל המיוחס לו, למעט טיב האיומים שהשמיע בפני המתלוננת במהלך אירועי האישום הראשון. פרשת התביעה עדות המתלוננת עדות המתלוננת נפרשה בין עמ' 27-109 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.2024. יוער, כי המתלוננת הייתה אמורה להעיד ביום 3.6.2024, אך לבקשת ההגנה, ועל אף התנגדות התביעה, עדותה נדחתה, נוכח העובדה כי בראיון המקדים הוסיפה פרט חדש הנוגע לתוכן איום שלטענתה הופנה אליה במסגרת האירוע מושא האישום הראשון ולעניין זה אתייחס בהרחבה בהמשך. טרם סקירת גרסת המתלוננת, יוער כי ההגנה בחרה שלא להגיש את אמרותיה במשטרה לשם בחינת סתירה בין גרסתה בחקירה לדבריה לפני. כך גם לא הוגש רוב החומר הקשור בצווי ההגנה שביקשה המתלוננת, על אף שהיא נחקרה עליהם ממושכות. קיים קושי מובנה בבירור טענות בדבר קיומו של פער בין גרסת חוץ ובין עדות בבית המשפט וקביעת מסקנות בנוגע למשמעות הפער כאשר ההגנה בחרה שלא להעמיד גרסה זו לבחינת בית המשפט, על רקע התמונה בשלמותה (ע"פ 697/79 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (14.4.1980); ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 51 לפסק דינו של השופט שהם; פסקה ב' לפסקה דינו של השופט רובינשטיין)). אישור של ציטוט מסוים מאמרות שנגבו במהלך חקירה משטרתית אין בו די, שכן בהעדר אפשרות לבחון תוכנה המלא של האמירה והקשר הדברים, הקושי נותר בעינו. על אף האמור, בחר הסנגור להידרש במהלך המשפט, לרבות בסיכומי טענותיו, להבדלים נטענים בגרסת המתלוננת, מבלי שראיות אלו הונחו לפני וזאת על אף שהבהרתי משמעות העניין במהלך המשפט (עמ' 173 לפרוטוקול הדיון; ככל שלא יאמר אחרת ההפניות הן לפרוטוקול הדיון). וכעת, לגופם של דברים. המתלוננת תיארה בעדותה מערכת יחסים מורכבת עם הנאשם, לרבות גילויי אלימות מצדו כלפיה מעבר לשני האירועים שהוזכרו בכתב האישום, והתדרדרות ממושכת במצבו הנפשי, זאת לאורך שנים עד גירושיהם בחודש אפריל 2024, שלאחריהם שבה לשם נעוריה. בכל הנוגע לאירוע הראשון, ספרה כי שבה לביתם לאחר ששהתה במסיבת יום ההולדת של אחיה, אליה לא הוזמן הנאשם. לדבריה: "הותקפתי כשנכנסתי הביתה ע"י ליאור שאיים עלי שיזרוק אותי מהבית באותו ערב ומהרגע שנכנסתי הוא רק רצה להוציא אותי בכוח מהבית, לגרור אותי, כאילו לפתוח את הדלת ולזרוק אותי החוצה, הוא דחף אותי כמה פעמים, ולאחר מכן באותו ערב ניסיתי לגשת לשירותים והוא התנגד לתת לי לעבור, בערך כאילו רבע שעה הוא לא נתן לי... עם הגוף שלו הוא חסם את המעבר לדלת..." שהובילה לשירותים. עוד העידה כי מעבר לצעקות ולאיום שיזרוק אותה מהבית איים עליה הנאשם כי יעקור את עיניה ויאכילן לעורבים. המתלוננת הוסיפה וספרה כי לאחר מכן ניסתה לישון בחדרם של ילדיהם המשותפים, שם הרגישה מוגנת יותר, אך הנאשם נכנס לחדר, הדליק את האור "זרק עלי מים והוא שוב משך אותי מהגוף, מהידיים, וזרק אותי, והנחתי לגוף שלי לרדת לרצפה כדי שזה יהווה כובד אבל הוא בכל זאת הרים אותי ושוב ניסה להמשיך ולזרוק אותי מהבית". המתלוננת אישרה כי הנאשם גרר אותה לעבר הדלת, תוך שהיא מנסה להתנגד ושמה את ידיה על המשקוף ("זה לא בדיוק משקוף, זה רגע לפני הול"). לדבריה: "כל הזמן האיום היה לגרור אותי מהבית והגרירות היו לכיוון" דלת הכניסה. עוד ספרה כי עת נכנס הנאשם לחדר הילדים הוא העיף את השמיכה ואת הכריות וזרק אותה מהמיטה לרצפה. בהתייחסות למיקומי הפגיעות, ספרה המתלוננת כי נגרמו לה חבלות בזרועה הימנית כתוצאה ממעשי הנאשם. בחקירתה הנגדית ציינה כי החבלה בשורש כף היד נגרמה כתוצאה ממשיכות בידיים על ידי הנאשם. המתלוננת הכחישה כי הכתה את הנאשם וכי הייתה מסוממת, במהלך האירוע הראשון או ככלל. בכל הנוגע לאישום השני, תיארה המתלוננת כי נהגה לישון, במשך שנים, על הספה: "זה התחיל מזה שהוא היה זורק אותי מהמיטה... לא היה לי שום מקום מוגן בבית, הייתי תמיד חשופה לזה שהוא יבוא וידליק את האור ויקח לי את השמיכה ואת הכרית ולא יתן לי לישון". היא ציינה, בהתייחסה לאישום הראשון, כי בחרה לשהות בחדר הילדים על מנת לחוש מוגנת יותר והעידה כי הנאשם חנק אותה "כי יצאתי ולא ידע איפה אני" והדגימה, בעודה דומעת, חניקת הגרון. אירוע זה התרחש ב-1.1.2021, כחודש לפני האירוע מושא האישום הראשון. לדבריה, לא חדשה את חוזה הדירה, כצעד מקדים לקראת גירושיה מהנאשם. הנאשם התנגד לכך והיא הוזהרה על ידי מחלקת הרווחה כי היא נכנסת לתקופה "מאוד קשה" ואלימה. היא ציינה כי הייתה נשואה לנאשם 18 שנה, וכאשר החלה הדרדרות במצבו הנפשי, גם על רקע קריסת עסקיו, היא זו "שספגה", אך גם הורי הנאשם ואחיו היו מלווים בפסיכולוג ואביו של הנאשם הוא זה שביקש ממנה לפנות לרווחה. הנאשם, לדבריה, לא התייחס לבקשותיה החוזרות להתגרש, היא חששה לחייה ולבריאותה וכשיעצו לה לעזוב את הדירה, על מנת שלא לספק לנאשם עילה לחזור אליה, סייעה לה בעלת הדירה על מנת "שאוכל להישאר כמה זמן שיידרש לי למצוא דירה אחרת ולעבור לבדי עם הילדים". המתלוננת בכתה במהלך תיאור רקע דברים זה. המתלוננת נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא התלוננה מידית על כך שהנאשם חנק אותה וציינה: "מאוד קשה להתמודד עם בן זוג שאחרי שאתה איתו כמעט 20 שנה הוא מתחיל בהדרדרות נפשית"; היא ציינה כי ראתה בעיני הנאשם: "שחור" והסבירה כי כוונתה היתה לכך שהוא איבד את זה: "הבנתי שהוא לא פנה, הבנתי שהוא מגיע למצב שהוא מעליי וחונק אותי באותו רגע הוא באמת פה.. נאבד". אף בשלב זה בכתה. המתלוננת העידה כי נותרה בה חמלה כלפי הנאשם, לאחר שנים רבות, וכי לא ראתה עצמה בשלב זה כאשה מוכה: "הבנתי שאני פה מתמודדת עם משהו אחר... עם בן אדם שמתחיל לקרוס". עוד הבהירה כי מדובר באירוע אחר מהאירוע בתחילת שנת 2021 וכי אירוע החניקה מושא האישום השני ארך "כמה שניות... שלוש שניות". היא נשאלה מדוע לא פרטה במשטרה את אופן החניקה ומסרה: "לא באתי לפרט, היו לי כבר יותר מדי דברים שלא דברתי עליהם. גם המשטרה לא מקשיבים". בהמשך ציינה כי לא נגרמו לה חבלות כתוצאה מחניקתה על ידי הנאשם (עמ' 82). בקשר לאישום הראשון, מסרה כי לא חזרה ממסיבה, אלא מארוחת ערב לכבוד יום הולדתו של אחיה. היא ספרה כי הנאשם דחף אותה בשתי ידיו: "התחיל לגרור אותי לדלת, להוציא אותי מהבית. אני שמתי את הידיים... הוא דחף אותי כל כך הרבה פעמים, הוא כל שנייה ניסה לדחוף, לא עשה לי דחיפה אחת, הוא הביא בכוח, מנסה להוציא אותי מהדירה, הוא רוצה לפתוח את הדלת ולהעיף אותי למדרגות, זו סיטואציה שהתרחשה הרבה מאוד דקות... שבכל רגע נתון הוא מנסה לפתוח את הדלת ולהוציא אותי בכוח, אז לפני הדלת יש כזה משקוף וניסיתי לא להוציא, לא רציתי שהשכנים יראו אותי שאני זרוקה כאילו... הוא דחף אותי הרבה מאוד פעמים". לשאלת הסנגור, כמה פעמים זה הרבה, השיבה: "הרבה מאוד. הרבה מאוד יותר מדי", תוך שהיא בוכה והוסיפה כי: "הבעתי התנגדות כל הזמן שיזרקו אותי וישאירו אותי בלי מפתחות מחוץ לבית, כן". כששאל אותה הסנגור מדוע נאנחה במהלך השמעת הדברים השיבה: "כי אני זוכרת איך זה לנהל את המאבק הזה כמנסים לזרוק אותי... ניסיתי שלא יוציאו אותי מהבית בכוח"; "כל הערב התרחש סביב תקיפה שלא נפסקה, או-קיי? שלא יכלתי להיכנס לבית, שרצה לזרוק אותי מהבית, שלא יכלתי להתפנות בשירותים כי הוא חסם לי את הדלת לשירותים, שהוא לא נתן לי לישון ועוד פעם בא אלי ועוד פעם העיר אותי ופתח לי את זה ועוד פעם גרר אותי ועוד פעם ניסה לזרוק אותי, זה לא היה דקה אחת וזהו, לא עמדתי עם סטופ וספרתי כמה פעמים הוא עשה לי ככה ואיפה, הותקפתי כל הלילה כמו שהותקפתי הרבה מאוד פעמים...". עוד הוסיפה: "גם כשניסיתי ללכת לשירותים כאילו הוא החזיר אותי". היא ציינה כי הנאשם נהג להאשים אותה ב-"הרבה דברים", לרבות בכך שעשתה סמים; "בעיקר היה מאשים אותי בכל מיני רומנים והזיות, כל מיני דברים נוראים". גם במועד האירוע מושא האישום הראשון אמר לה שהיא מסוממת והיא שללה זאת. כשהוטח בה כי צחקה בפניו השיבה: "לא צחקתי על כלום. אני הייתי מותקפת". היא ספרה כי שקלה אף לאשפז הנאשם בכפיה וכי גם אביו ביקש ממנה לבדוק אפשרות זו. כשנשאלה לגבי צו ההגנה שביקשה להוציא, ציינה כי זה היה אמור להיות "איזשהו סיכום של כל מה שאני עוברת בשנים האחרונות... ספרתי חלק גדול מכל מה שעברתי על מנת לקבל את הצו". לדבריה: "שוב, היו כל כך הרבה אירועים, כל כך הרבה דברים ורק ניגשתי פעם אחת שלא ראיתי בשום מקום, לא ברווחה, לא בבית משפט, לא במשטרה, שום מקום באמת שהבין מה אני עברתי. ומבחינתי זה גם לא היה רלוונטי, אני הייתי צריכה את ההגנה כדי שאני אוכל לפרק את הדירה ולהחזיר אותה בצורה שהיא תהיה בטיחותית עבורי וזהו. לא ביקשתי שאף אחד יעזור לי ושאף אחד יטפל בי, אני נטשתי גם את הטיפולים הפסיכולוגיים וכל הדברים האלה והבנתי שאני פה צריכה לעשות החלטה לבדי ולקחת אחריות החיים שלי, הבנתי שאף אחד לא יגן עליי חוץ מאני לעצמי והבנתי שאני החלטתי שאני לא חותמת על גופתי המתה את החוזה בדירה הזאת ואני לא ממשיכה את החיים שלי כי אחרת אני לא אמשיך אותם בחיים". המתלוננת העידה כי הנאשם לא עבד מספר שנים עובר לתלונה, עסקיו קרסו והוא שקע בדיכאון ורק היא עבדה במשרה מלאה. הנאשם, לדבריה, במהלך תקופה זו "שכב במיטה", אך בהמשך אישרה כי הנאשם הביא את הילדים לגן שהיה מול הבית, והוציא אותם משם, אם כי בין לבין, היה "חוזר למיטה". היא ציינה כי הורי הנאשם ניסו לסייע לו, גם כספית, והכחישה כי מטרתה בהגשת התלונה והגשת הבקשה למתן צווי הגנה הייתה הפסקת הסיוע הכספי מטעם הורי הנאשם. היא ציינה כי הורי הנאשם הציעו לשלם עבורו את שכר הדירה, בעוד היא תעבור לדירה אחרת. לדבריה, מעולם לא בקשה מהורי הנאשם כסף והם, בשלב מסוים, לאחר שהזרימו כספים לעסק הנאשם, בניסיון לשמרו, ובעצת פסיכולוג שליווה אותם, סרבו להמשיך להעביר לנאשם כספים והם שתפו זאת עמה. עוד העידה כי במסגרת העסק שהקימה הועברו כספים על מנת שהנאשם יוכל למשוך משכורת בעודו נתון בהליך פשיטת רגל. המתלוננת נדרשה לעיתוי הגשת התלונה (9.2.2021, כאשר האירוע מושא האישום הראשון התרחש בתחילת יום 6.2.2021). היא מסרה: "זה כמו השאלות הקודמות למה התלוננתי קודם, אז התחלתי כבר בתקופה הזו בהליך הבנה שאני הולכת לצאת מהמצב בו אני נמצאת, שאני הולכת להציל את החיים שלי ושהדרך היחידה בה שאני אוכל באמת להתגרש כיוון שהוא לא מדבר זה החוזה כי זאת האופציה היחידה שלי והתחלתי לפעול...". היא ציינה כי הגיעה למשטרה עוד קודם לכן, ועברה חוויה : "לא טובה, אני לא רציתי להגיע יותר למשטרה, אני לא רציתי, לא רציתי יותר רווחה בחיים שלי, לא רציתי אף אחד, אני רציתי חיים רגילים ונורמליים. גם לא רציתי כסף אגב לא קיבלתי מזונות עד כה ושום כסף ולא רציתי, אני רציתי רק את החיים שלי". עם זאת, נגשה להתלונן בכל זאת, בשל הייעוץ שקיבלה מהרווחה ומהפסיכולוג שהיה בקשר עם משפחת הנאשם: "שצריך להתחיל לשים פה גבולות ולייצר איזשהו קו שאני הולכת לקראת משהו, התחלתי להכין את עצמי שאני הולכת לקראת משהו, שכל הזמן היה הרבה מאוד לחץ שהופעל עליי שהדבר הזה הוא הוא נקודה מסוכנת עבורי, ככה הגדירו לי את זה". היא ציינה כי לא עברה למקלט, כפי שהציעו לה, שכן משמעות הדבר הייתה להפסיק את עבודתה ולנתק את ילדיה מהמסגרות בהן שהו. בבכי אמרה כי: "המקלט זה דבר מזעזע, זה פשוט מזעזע". המתלוננת הכחישה טענת ההגנה לפיה רצתה בהמשך השכירות: "סיום החוזה נתן לי נקודת אור... גם אני אגמור ברחוב עם הילדים שלי היה לי עדיף מאשר להשאר בתוך הבית הזה שזה היה גיהנום. התעללו בי ולא רק פיזית". לדבריה, הנאשם התנגד לסיום החוזה, והערים קשיים ובסופו של יום, באמצעות קהילה תומכת וסיוע הרווחה, אכן עזבה את הבית. היא ציינה כי פנתה בבקשה לצו הגנה ב-14.2.2021, ולבסוף נתקבל צו הדדי, בהסכמתה. כשנשאלה מדוע לא הגיעה לדיון בצו, אמרה שאינה זוכרת שלא הגיעה אליו. היא אף הכחישה את הטענה כי לא העבירה את מסמכי צו ההגנה לשוטרים בכוונת מכוון (נ/1; עמ' 79). אני מקבלת דבריה גם בהקשרים אלה. במתלוננת הוטח כי לא ציינה את האיום החמור לפיו הנאשם "יעקור את עיניה וייתן אותן לעורבים" בהודעתה הראשונה במשטרה ואף לא בבקשתה הראשונה לצו הגנה מיום 14.2.2021. היא ציינה כי מדובר במשפט שאותו לא תשכח לעולם: "אף אחד לא אמר לי דבר כזה בחיים", בעודה בוכה ועמדה על כך שהיא זוכרת כי המילים נאמרו לה במועד האירוע מושא האישום הראשון. היא אישרה כי גם איום הבעיטה בפניה נאמר לה במסגרת זו (עמ' 97). היא השיבה כי חוותה התעללות פיזית ונפשית יומיומית במשך שנים, ולכן לא ייחסה חשיבות לדיוק בתאריכים ובפרטים הקונקרטיים אלא למכלול האירועים הקשים שנועדו להציל את חייה. המתלוננת העידה כי הנאשם "אמר איזה שהוא משהו" בנוגע לקורונה, בהקשר האישום הראשון, אך מה שבאמת הפריע לו היה "שהוא לא בא והוא לא בא כי אני כבר לא יכולתי... הוא לא הוזמן... אני אמרתי לאח שלי שעל גופתי המתה הוא יבוא איתי, שאני אבוא לבד, כי אחי עוד אהב אותו... הקורונה זה רק תירוץ...". לטענתה, מה שהפריע לנאשם היא המחשבה על נוכחות אחרים באירוע, איתם, לדבריו, ניהלה רומן. המתלוננת מסרה כי הנאשם לא ניהל איתה שיחה על יציאה מהבית בתקופת הקורונה, אלא תקף אותה. היא הכחישה בתוקף כי תקפה את הנאשם בחזרה במהלך האירוע ביום 6.2.2021, והבהירה כי כל מעשיה, כגון השלכת גופה לרצפה ואחיזה במשקוף, נועדו להגנה עצמית פסיבית בלבד ומניעת השלכתה למדרגות הבניין. היא מסרה, לשאלת הסנגור, כי הנאשם חסם אותה מלהגיע לשירותים בדרך של עמידה מולה. הסנגור שאל אותה האם הנאשם אמר לה באותו מסדרון כי ייתן לה בעיטה בפניה אם תעבור, כטענת כתב האישום, והיא השיבה בחיוב: "זה נכון, הוא אמר לי את זה". לשאלה מדוע לא הזכירה זאת בחקירתה הראשית אמרה כי היא חושבת שהזכירה וכי עבר הרבה זמן. עוד ספרה כי הנאשם ניגש אליה כשבידו כוס ושפך מים מתוכה על פניה. לדבריה, ילדיה לא התעוררו באירוע זה ואז גרר אותה מהחדר: "זה היה לילה ארוך שהותקפתי בלי הפסקה במשך הרבה זמן". הוטח במתלוננת כי לא נגרמו לה חבלות כלשהן מאירוע החניקה הנטען, וכי השמיטה אירוע זה מכמה בקשות לצווי הגנה שהוגשו. המתלוננת אישרה שלא נותרו סימנים פיזיים מהחניקה, והסבירה שהשמטת האירוע נבעה מכך שלא ניסתה להתמקד באירוע ספציפי, אלא שקפה את התמונה הכללית על מנת להיות מוגנת מהנאשם. עדות השוטר נעם פדר מטעם התביעה העיד אף השוטר נעם פדר, ששירת כחוקר אלימות במשפחה בתחנת לב תל אביב במועד הרלבנטי; עדותו נפרשה בעמ' 12-23 לפרוטוקול הדיון. שוטר זה גבה את הודעת הנאשם ביום 9.2.2021, חקר אף את המתלוננת באותו היום וערך עימות בין השניים. בחקירתו הנגדית נשאל מדוע לא פנה לאחי המתלוננת ומסר כי לעמדתו הדבר לא נדרש, אך הוא אינו זוכר כיום. עוד נדרש לשאלה מדוע לא בדק האם המתלוננת "מסוממת" ומסר כי אין מקום לבדוק זאת. לדבריו, הוא עובד שמונה שנים במערכת ואין זה נהוג לבדוק טענת אחד הצדדים בתיק אלימות במשפחה לשימוש בסמים על ידי הצד האחר, ללא ראיה נוספת. עוד מסר כי לא נהוג היה להקליט עימותים וחקירות "בעבירות האלה". פרשת ההגנה מטעם ההגנה העיד הנאשם. גרסת הנאשם הנאשם העיד ביום 22.10.2025, ועדותו נפרשה בין עמ' 114-175 לפרוטוקול הדיון. בנוגע לאירוע מושא האישום הראשון ציין: "גרושתי, יצאה לבלות בשעה די מאוחרת היא חזרה. עוד לפני שהיא יצאה ביקשתי ממנה לא לצאת, זה סגר. נורא פחדתי גם על הילדים, גם על עצמי. באותה תקופה אני הייתי ההורה המטפל, בוא נגיד ככה, אחראי על הילדים, ונורא פחדתי עליהם, גם על עצמי. פחדתי שאם יקרה לי משהו, לא יהיה מי שיטפל בהם או שאם יקרה להם משהו. היא לא הקשיבה לי, כמובן, היא יצאה לבלות. היא חזרה בשעה מאוחרת, אני לא זוכר את השעה בדיוק, זה היה, אני לא זוכר בדיוק את השעה שחזרה. ביקשתי ממנה לא להיכנס, בכל זאת נכנסה. ביקשתי ממנה לא להיכנס לחדר ילדים, כי בדרך כלל היא ישנה בסלון. היא בכל זאת נכנסה. ביקשתי ממנה לא לעבור לחדר השינה שלנו, שבדרך כלל היא אף פעם לא הייתה מגיעה לשם, היא הייתה ישנה בסלון, אבל בכל זאת היא טענה שהיא צריכה ללכת לשירותים. היא דחפה אותי כמה פעמים כשנעמדתי בכניסות של החדרים. דחפה אותי, היא לא הקשיבה לי. ראיתי שאין עם מי לדבר, היא הייתה מסוממת לחלוטין. לא היו הרבה מילים שם, לא היה עם מי לדבר. דחפה אותי כמה פעמים, עד שבסופו של דבר היא הגיעה לספה, נרגעה, נשכבה והלכתי לישון". הוא הכחיש בהמשך הדברים כי איים עליה כי יעקור את עיניה. בכל הנוגע לאירוע השני השיב כי גם אז היה סגר, אך האירוע "לא היה ולא נברא. אני לא חנקתי אותה מעולם". הנאשם אישר כי נקלע לקשיים עסקיים ולפשיטת רגל, אך הכחיש התדרדרות במצבו הנפשי, וטוען כי המתלוננת היא זו שלא תפקדה ולא הסתדרה עם ילדיהם. עקב קשייו הכלכליים נשאר בבית ודאג לילדיהם ולדבריו היה אב נהדר ומשקיע. עוד ציין כי המתלוננת סחטה מהוריו כספים וכשהודיעו לה כי הם מסרבים להמשיך ולהיענות לדרישותיה הוציאה את צווי ההרחקה כנגדו על מנת להביא לפירוק ביתם המשותף. בחקירתו הנגדית ציין כי לאחר פירוק עסקיו למד במשך שנה פסיכולוגיה במכללה למנהל והנחיית מעגלי גברים באוניברסיטת תל-אביב: "חיפשתי תשובות במשך שלוש שנים וחצי והתשובה היחידה שהגעתי אליה בסוף הייתה שהאישה הזאת החליטה לסחוט מההורים שלי כסף... זו התשובה שהגעתי אליה אחרי כל הלימודים שלי". הוא נשאל מדוע לא עבד בתקופה של מצוקה כלכלית, והשיב כי קיבל עזרה מהוריו ובנוסף ניסה להבין "מה קורה בזוגיות שלו שלא עובדת, בגלל זה הלכתי ללמוד קצת". לדבריו, גידול תאומים זה קושי אדיר, המצריך השארות אחד ההורים לפחות בבית: "שנינו העדפנו בשתיקה, בהסכמה, לא דובר על זה אף פעם שהורה אחד יישאר בבית". כשעומת עם טענות המתלוננת למצבו הנפשי, ציין כי מדובר ב-"השלכה". הוא ציין כי ידוע לו שהמתלוננת אמרה "הרבה דברים" בנוגע לכך שהיה אלים כלפיה, אך זה לא מעניין אותו מה היא חושבת עליו: "אני יודע מה משמעות של להגיד את זה להורים שלי. זה הכניס לה הרבה מאוד כסף וחבל שבאמת לא הבאנו את תדפיסי חשבון הבנק שלה", על מנת להוכיח את צדקתו. בהמשך הוסיף כי המתלוננת קבלה כמעט מיליון ₪ מהוריו ואפשר להוכיח את זה "די בקלות". הנאשם מסר כי התרכז בלהגן על ילדיו, בין היתר באי-הגשת תלונה כנגד המתלוננת, על מנת שלא תאבד את רישיונה לראיית חשבון, על אף שרצה בכך: "היא תקפה אותי כל הזמן" והוסיף כי הגנה על ילדיו משמעה גם לא לפגוע "במפרנס" של הבית. בהמשך אמר כי רק לאחר גירושיהם הבין מדוע לא הגיש כנגדה תלונה ומה שגרם לו להבין הם: "החיים בנפרד". לשאלה אם רצה להתגרש השיב כי אינו מאשר או מכחיש: "אני אמרתי שבסופו של דבר את ההחלטה על פירוק הבית ההורים שלי קבלו עם פסיכולוג לאור ההתנהלות שלה... הגשת תלונות שווא במשטרה... בסוף התקופה כבר לא נשאר כסף להורים שלי. הם חיפשו דרך לשים לזה סוף... איך היא איימה עליהם? אני לא הייתי על הקו בטלפון". לשאלה מדוע ההורים הם אלו שצריכים להחליט בעניין סוף נישואיו השיב כי היה עסוק בהגנה על ילדיו. הוא כינה את המתלוננת 'מבעירת אסמים', ולטענתו פגעה בהוריו והותירה אדמה חרוכה. הנאשם טען, בנוגע לאירוע הראשון, כי מה שהפריע לו הוא "הסכנה לבריאות שלי ושל הילדים" בזמן סגר. הוא יודע כי המתלוננת הייתה "מסוממת" כי "רואים בעיניים של הבן אדם" וכי ביקש מהשוטרים לבדוק זאת. הוא ציין כי לא יצא מהבית בזמן הקורונה: "אני כמעט כבר חמש שנים לא יוצא... ככה החיים גלגלו אותי", והבהיר שכוונתו למסיבות: "אני עושה ספורט. אני יוצא לעבוד". כשנשאל מדוע לא הזכיר את עניין הקורונה בהקשר התנהלותו מול המתלוננת המשטרה השיב: "זה היה עוד חי וקיים. לא חשבתי שאני צריך להגיד את זה בכלל" וכך גם לגבי המענה לכתב האישום. עוד הוסיף כי המשטרה לא עזרה לו ולא הקשיבה לטענתו לפיה הוא זה שמטפל בילדים. כשנשאל מה הייתה המתלוננת אמורה לעשות, אמר כי לא הוציא אותה מהבית אלא ביקש ממנה שלא להיכנס לחדר הילדים או לחדר השינה של שניהם. כשנשאל מדוע, אם ראה אותה במצב של מצוקה, לא דאג לה השיב כי המתלוננת "דאגה נהדר לעצמה". לדבריו: "אני ביקשתי ממנה לא להיכנס הביתה, היא לא הקשיבה לי, דחפה אותי. ביקשתי ממנה לא להיכנס לחדר הילדים, לא הקשיבה לי, דחפה אותי. ביקשתי ממנה לא להיכנס לכיוון חדר השינה שלנו, ששם היו השירותים. לא הקשיבה לי, דחפה אותי". לשאלתי, האם היה ביטוי פיזי, מעבר למילולי, לאי-רצונו שהמתלוננת תכנס לבית, השיב: "אני נעמדתי בדרכה, אבל לא, נעמדתי, עמדתי מולה, הסתכלתי לה בעיניים, קיוויתי שיש מישהו בבית שבאמת יכול להקשיב ולראות אותי, ולא קרה". כשהוטח בו כי אם זה היה מצב הדברים, המתלוננת הייתה יכולה להיכנס לבית, והוא השיב כי כך אכן קרה וכי המתלוננת נכנסה גם לחדר הילדים ולשירותים. לטענתו, המתלוננת לא אמרה לו כי היא צריכה להשתמש בשירותים וכל שעשה היא לבקש ממנה, בצורה יפה, שלא להיכנס (עמ' 159, ש' 5). כשהוצגו לו תמונות החבלות, ציין כי באחת מהן לא ראה כלום והוא אינו יודע ממה זה נגרם לה: "היא היתה מסוממת... בן אדם שנכנס למצב הזה, לפעמים קורים לו דברים בלי שהוא שם לב". כשנדרש לטענה כי אמר שהחבלות נגרמו למתלוננת אולי בגלל שהיא דחפה אותו, השיב כי השתמש בביטוי אולי ויכול להיות: "זו היתה השערה". בכל הנוגע לאירוע השני, הכחיש הנאשם את האירוע בכללותו וטוען כי המתלוננת בדתה אותו מליבה, כפי שהמציאה אירועים אחרים. הוא ניסה להשליך מהתנהגותו במהלך עדותו לאירוע כתב האישום והטיח בתובעת: "את כבר כמעט שעתיים קוראת לי פה חולה נפש, מקללת אותי, אומרת שמצבי הנפשי לא טוב. את חוזרת על הדברים שלה, ואת רואה אותי מתרגז? אני מתרגז? אני בכוונה הלכתי למעגלי גברים. בכוונה עשיתי הרבה מאוד דברים כדי לא לצאת מהכלים שלי ולא לתת לה סיבות לסחוט מההורים היקרים שלי כסף. אני לא אדם שמתרגז". הנאשם נשאל מדוע ישנה המתלוננת על הספה במשך מספר שנים והשיב כי אף הוא ישן על הספה שנתיים, במהלך התקופה בה המתלוננת הניקה את ילדיהם, תוך שהוא מפנה לכך שגם דוד בן גוריון ישן בנפרד מאשתו. לאחר מכן, במענה לתשובות התובעת עלה כי המתלוננת הצליחה להניק ארבעה - חמישה חודשים בלבד. הערכת העדויות וקביעת ממצאי עובדה ומהמנות התרשמתי לחיוב מהמתלוננת, ואני מאמינה לגרסתה, בנוגע לשני האירועים מושא כתב האישום ובנוגע למערכת היחסים בכללותה. תיאורה את מערכת היחסים עם הנאשם, והתדרדרותה של זו, היה עקבי והגיוני, ומעוגן בהתרחשויות שבצמתי נישואיהם. היא העידה בכנות וביושרה, עמדה על שלה על אף חקירה נגדית ממושכת מאוד ומתישה, ותוך שניכר עד כמה זכרון האירועים מכאיב לה, עניין שמצא ביטויו, מספר פעמים, בבכי ובדמע. חיזוק לדברי המתלוננת מצוי בחבלות שעל ידה שתועדו ב-ת/5, תמונות 2 ו-3. ראשית, לעניין קבילות תמונות אלו. הן הוגשו במהלך עדותה של המתלוננת, שמסרה כי צולמו על ידי חוקר משטרה, בתחנת המשטרה, מספר ימים לאחר האירוע מושא האישום הראשון. דחיתי את טענת הסנגור בנוגע להעדר האפשרות להגשתן, מהטעם כי התובעת "צריכה להגיש את זה עם העד שצילם, אי אפשר להגיש את זה", שכן המתלוננת העידה על כך שמדובר בתיעודה שלה, והסבירה את העולה ממנו. בסיכומיו, שב הסנגור על טענתו זו וביקש להוציא את התמונות מתיק בית המשפט. אכן, ראוי היה לצעוד בדרך המלך ולהעיד אף את החוקר שתיעד את התמונות. ככל הנראה, מדובר בנעם פדר, שהעיד לפני המתלוננת, אך לא נדרש לעניין זה, על אף ששמו מצוין על גבי ת/5 בסוף העמוד השני כמי שצילם את התמונות. עדיין, המתלוננת נראית בבירור בתמונות, היא מסרה כי צולמו בידיעתה, עניין העולה בבירור מהתיעוד, ואף מסרה את המקום – תחנת המשטרה ואת הזמן – מספר ימים לאחר האירוע מושא האישום הראשון. לנאשם, במסגרת חקירתו ביום 9.2.2021 הוצגו תמונות חבלות המתלוננת על ידי השוטר פדר והוא לא טען כי אינו מבחין בהן, אלא מסר גרסה המתייחסת לאופן בו נגרמו. בצד זאת, בעדותו, מסר כי אינו מבחין בחבלה מושא התמונה השנייה. בהינתן זאת, מצאתי כי מדובר בראיה העומדת במבחני הקבילות ואין מניעה מלקבלה לתיק בית המשפט. אשר למשקלן של התמונות: בתמונה מס' 2 נראית המתלוננת מושיטה את זרועה קדימה, כשכף ידה למעלה. המתלוננת הדגימה בעדותה כי תמונה זו מתעדת חבלה בחלקה התחתון של זרוע ימינה. קשה מאוד להבחין בחבלה, ויתכן והדבר נובע מגוון עורה של המתלוננת ומאיכות הצילום, אך ניתן, גם אם בקושי, להבחין בכתם כהה יותר מגוון עורה. בתמונה מס' 3 נראית בבירור חבלה במעלה זרוע המתלוננת, מעל מרפקה, אליה התייחסה המתלוננת כמשקפת סימנים כחולים צהובים שעל עורה. היא העידה, תוך הצבעה על גופה, ועוד טרם הוצגו לה התמונות, כי "בערב הזה היה לי רק חבלות ביד מהכוח שהופעל עליי, מהמשיכות" והדגימה מיקום החבלות על זרועה הימנית, בין המרפק לכתף וסמוך לכף ידה. בחקירתו במשטרה טען הנאשם, כשהוצגו לו התמונות, כי המתלוננת כנראה נחבלה כשדחפה אותו והוסיף לאחר מכן: "אני לא יודע איך היא נחבלה. זה לא חבלות של מישהו שמרביץ. אני יכול ללחוץ על היד שלי ולהראות לך חבלות". בעימות לא נדרש לעניין זה, וכך גם בחקירתו הראשית בבית המשפט. כשנשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית, התייחס בציניות לתמונה מס' 2, אמר "או, סימן רציני" ושאל את התובעת "זה נראה לך שזה מעשה של אלימות?". הוא הסכים כי בתמונה מס' 3 "רואים משהו", אך טען: "אני לא יודע ממה זה נגרם לה... אין לי מושג". הנאשם העיד כי לא הרים יד על המתלוננת, ציין כי החבלה שנראית בתמונות היא תוצאה של אלימות המתלוננת כלפיו או היותה "מסוממת"; "בן אדם שנכנס למצב הזה לפעמים קורים לו דברים". עוד טען כי בבקשתה של המתלוננת לצו ההגנה היא כלל לא טענה לקיומן של חבלות, ותיארה דחיפות בלבד. אני מאמינה למתלוננת כי במהלך האירוע מושא האישום הראשון נגרמו לה חבלות בידה הימנית, בזרועה ובאמת ידה, כתוצאה מאחיזתה על ידי הנאשם. זאת, על בסיס עדותה המהימנה, אותה יש לקבל בנוגע למהלך הדברים, והתיעוד, בפרט בתמונה מס' 3, המתיישב עם גרסתה. בניגוד לנטען על ידי הסנגור, איני סבורה כי קיומן של שתי חבלות בלבד אינו יכול להתיישב עם תקיפה ממושכת וטענה מסוג זה, ככל שמתבקש לקבלה, צריכה להיות מגובה בעדות מתאימה; זו לא הונחה לפני. כאמור, על אף שקשה מאוד להבחין בחבלה באמת ידה של המתלוננת, אליה התייחסה בתמונה מס' 2, בהינתן האמון שיש לרחוש לדבריה, והעובדה כי במשטרה לא שלל הנאשם קיומן של חבלות, בלשון רבים, עת הוצגו לו תמונות חבלות המתלוננת, יש באחרונות כדי לחזק משמעותית את גרסתה. המתלוננת, עת נשאלה על ידי הסנגור: "איך אני יכול לדעת שזה לא נגרם ממקור אחר", השיבה: "אתה לא יודע" (עמ' 103). איני רואה בתשובתה משום היסוס או העדר בסוס מספק למקורן של החבלות. מענה זה זכור לי היטב וכוונתה של המתלוננת בהשמעתו היתה ברורה: היא עצמה יודעת היטב מקור זה, אף כי הסנגור לא. אעיר, כי בכתב האישום צוין כי המתלוננת הלכה לישון בחדר אחד, ושלושת הילדים ישנו בחדר אחר. עם זאת, במהלך עדותה מסרה כי הילדים ישנו במיטה לצידה. לא מצאתי כי הסנגור עימת את המתלוננת עם גרסתה בחקירה בנוגע לעניין זה. המתלוננת הסבירה, בעמ' 98, כי הילדים ישנו, כשנדרשה לעניין ערותם מסרה, בכנות ובכאב, ותוך בכי, כי היא נזכרת בחשיפתם לכל שמה שעברה במהלך נישואיה. היא מסרה כי הם לא התעוררו במועד זה. שקלתי עניין זה, אך לא מצאתי כי יש בו על מנת להפחית ממשקל דבריה. ראשית, יתכן והילדים אכן לא התעוררו באותו האירוע ושנית, לא ניתן לשלול כי היו מודעים להתרחשות, בדרגה כזו או אחרת, אך נמנעו מלחשוף ערוּתם. יוער עוד כי גם לדברי הנאשם היה מדובר באירוע מתמשך וכי ניהל איתה שיח בסמוך לדלתות החדרים. אוסיף עוד כי הסנגור מסר כי המתלוננת ציינה פרטים מהותיים רק בחקירתה הנגדית: חסימת הנאשם את דרכה לשירותים ותוכן האיומים שהשמיע (סוף עמ' 35 לתמליל הסיכומים). לתוכן האיומים ומשמעות הדברים אתייחס בהמשך. אשר לחסימת השירותים, המתלוננת הזכירה עניין זה במפורט בחקירתה הראשית, במסגרתה ציינה כי ניסתה לגשת לשירותים, אך הנאשם: "התנגד... כרבע שעה לא נתן לי" (עמ' 28). בניגוד לרושם החיובי והאמין שהותירה המתלוננת, הותיר הנאשם רושם אחר, שלילי מאוד, ואיני מקבלת את דבריו. הנאשם ניסה להציג עצמו כאדם מנומס, שאינו מתפרץ לדברי האחר, ואף הסנגור טען בסיכומיו דברים דומים. התרשמותי שלי שונה. עדותו של הנאשם התאפיינה באמירות ציניות ובזלזול, כלפי התובעת וכלפי המתלוננת, וניכר עד מאוד עד כמה הוא רואה עצמו כקרבנה של המערכת הזוגית עם האחרונה. אני ערה למעמד הקשה בו נתון הנאשם ולמלחמתו על חפותו, אך לא ניתן לקבל את טענת ההגנה לפיה יש להסיק מהעובדה כי לא "התפרץ" במהלך המשפט מסקנות בנוגע לאופן בו נהג במתלוננת במסגרת נישואיהם. לטענת הנאשם, המתלוננת היא שריסקה את התא המשפחתי, תוך ניצול קרוביו. בניגוד לעדות המתלוננת, שתיארה דינמיקה משכנעת והגיונית של התדרדרות מערכת יחסים בצל אלימות מתמשכת, לאורך שנים, עדות הנאשם הותירה סימני שאלה לא מעטים. כך, למשל, טענה המתלוננת כי שנים רבות ישנה על הספה בדירתם, ולא לצד הנאשם על מנת להרגיש בטוחה ומוגנת יותר. גרסת הנאשם בעניין משמעותי זה, שניתן להסיק ממנו על התנהלותו כלפי המתלוננת, לא הייתה אמינה. בחקירתו הראשית, הכיר בכך שהמתלוננת הייתה ישנה בדרך כלל על הספה בסלון, ולא בחדר השינה. ביום האירוע מושא האישום הראשון, לאחר שחזרה בשעה מאוחרת ודחפה אותו, הגיעה בסופו של דבר לספה, נרגעה, נשכבה והוא הלך לישון (תחילת עמ' 116). בחקירתו הנגדית כשנשאל מדוע המתלוננת נהגה לישון על הספה, טען תחילה כי זו "הדרך שלה. תשאלי אותה. אין לי מושג". הוא תיאר את הספה כ"ספה נהדרת מאיקאה, ירוקה, נוחה, טובה" ואף טען כי הוא הוא והמתלוננת חלקו את השינה על הספה לסירוגין – הוא ישן עליה כשנתיים-שלוש והיא ישנה עליה כשנתיים-שלוש – מכיוון שהתאומים ישנו עמם במיטה הזוגית הגדולה (עמ' 165). כשהופנה על ידי להסברי המתלוננת בעניין זה, ולפיהם היה "זורק אותה מהמיטה" השיב: "אז היא אמרה" ולאחר מכן טען כי המתלוננת הניקה שנתיים. הוא נדרש לעניין העדר הנוחות וציין כי "הריחוק עשה לנו טוב" והזכיר כי אף "בן גוריון ופולה ישנו במיטות נפרדות". כשנשאל מדוע לא הוא זה שישן על הספה, אמר כי עשה כן בשנים הקודמות ובניגוד לדבריו לפיהם ההנקה ארכה שנתיים, העיד כי תקופה זו הייתה קצרה יותר: "היא הצליחה ארבעה חמישה חודשים (להניק)". בסופו של יום, גם מדברי הנאשם עולה, כי לרוב הוא זה שישן בחדר השינה, שלא יכולה להיות מחלוקת כי זה המקום הנוח והמקובל לשהות בו בשעות הלילה, והמתלוננת, על אף שנשאה בנטל הפרנסה, היא זו שנדרשה לישון על הספה. הסבריו בעניין זה היו מתפתלים, ונאמרו בנימת זלזול. לטעמי, בסידורי שינה אלה, שמציבים את המתלוננת בעמדת נחיתות מולו, יש כדי לשפוך אור על מערכת היחסים האלימה והאדנותית שבין השניים, באופן המתיישב היטב עם עדותה. עוד איני מקבלת את גרסתו לפיה חשש ממחלת הקורונה ועל כן לא רצה כי המתלוננת תכנס לביתם; נושא זה עלה בהרחבה בעדותו, אך כמעט ולא הוזכר במשטרה כסיבה לרצונו כי המתלוננת לא תיכנס לדירתם. בהודעתו, גרסתו הראשונה, ציין, מספר פעמים, את היותה של המתלוננת "מסוממת לגמרי" ואת חזרתה בשעות מאוחרות, ולא הזכיר כלל את חששו ממחלת הקורונה (ש' 12-13, 26-27 ו-42 ל-ת/1). בצד זאת, בעימות שנערך בינו לבין המתלוננת, כשעה לאחר גביית הודעתו, ציין כי ביקש מהמתלוננת לא להתקרב אליו כי "את (חזרת, ש.ב) מסיבה לא חוקית". אעיר, כי בהקשר זה אחרון הוגש ת/3, לפיו הביטוי 'מסיבה לא חוקית' נכתב בטעות, אך דווקא תיקון זה מיותר ושגוי להבנתי. אף המתלוננת העידה כי היא זוכרת כי הנאשם "אמר משהו" בעניין זה, אך מה שהפריע לו היה זה "שהוא לא בא" איתה לאירוע (עמ' 94). ועדיין, תשובת הנאשם לאישום לא ציינה חששו להדבקות מוירוס הקורונה וכל שאוזכר בה הוא שימושה של המתלוננת בסמים, תוך מתן כפירה כללית בנוגע לאלימות. לא מצאתי כי גם לאחר החלפת הייצוג ביקש לפרט מענה זה. ושוב: גם אם אכן חשש הנאשם מכניסת המתלוננת לבית לאחר שהותה בחוץ, נסיונו למנוע ממנה להיכנס לביתם, ודאי במקום בו היא "מסוממת" עולה כדי התנהלות שתלטנית, נעדרת כל התחשבות, שאף עשויה לסכנה. כאמור, הוא טען בעימות כי המתלוננת חזרה ממסיבה לא חוקית, והוא ביקש ממנה לא להתקרב אליו. אלא שהנאשם לא רק ביקש ממנה זאת, אלא (אף לשיטתו) עמד בדרכה. כפי שציינה המתלוננת בעצמה, התרשמתי כי הדגשת חששו מהשלכות מחלת הקורונה הוא "רק תירוץ" שנועד להסביר התנהלותו כלפיה וזעמו של הנאשם התעורר בשל כך שיצאה מהבית, בלעדיו ומבלי שנתן לכך הסכמתו. נזכיר כי לדברי המתלוננת, האמינים עלי, הרקע לתקיפתה במסגרת האישום השני, שהתרחש כחודש ושבוע קודם לאירועי האישום הראשון, הוא כעסו של הנאשם עליה על כך שיצאה מהבית והוא לא ידע היכן היתה (עמ' 38, ש' 7-8). עוד יש לציין כי בכל הנוגע לאישום השני מסר הנאשם שתי גרסות, על פניו, מנוגדות. בהודעתו ציין בנוגע לאירוע זה "לא היה ולא נברא" (ת/1, ש' 19-20). בחקירתו הראשית ציין כי האירוע היה די דומה לאירוע מושא האישום הראשון: "גם היה סגר", אף כי המתלוננת חזרה בשעה מוקדמת יותר הביתה (עמ' 116), ולדבריו: "לא היה ולא נברא". על דברים אלה חזר גם בחקירתו הנגדית (עמ' 164), ובה, כמו גם בדבריו לסנגורו, לא מסר כל רקע קונקרטי לאירוע זה. מנגד בתשובתו לאישום עולה כי היה אירוע במסגרתו תקפה אותו המתלוננת (עמ' 5, ש' 15). הוא לא הזכיר דברים אלה במשפט ורק טען כי מדובר בטענה שקרית, אחת מיני רבות ("היא המציאה הרבה מאוד אירועים, לא רק אחד"). חלק נרחב מהמשפט עסק בטענות הנאשם כלפי המתלוננת על ניצולו ועל ניצול הוריו, גם בדרך של קבלת כספים משמעותיים מהם. אביו ז"ל נפטר במהלך המשפט ואף נעתרתי לבקשה לדחות את עדות הנאשם לאחר שנטען כי יתקשה להעיד במצב דברים זה. ואולם, כל טענותיו של הנאשם בנוגע לניצול זה לא נתמכו במסמכים או עדות יתר קרובי משפחתו, על אף שלשיטתו קל להוכיחן (עמ' 147, ש' 13). נזכיר כי המתלוננת ציינה, מנגד, כי משפחת הנאשם תמכה בה, ובפרט אביו, שאף ביקש ממנה לפנות לרווחה (עמ' 31). הנאשם לא הסביר מדוע בתקופה של משבר כלכלי קשה עבור משפחתו לא ניסה לסייע יותר לפרנסת הבית, ותשובותיו, גם בהקשר זה היו מתחמקות. הוא הטיח בפני התובעת כי "עוד פעם, הסברתי שיש ילדים קטנים בבית, שלושה ילדים קטנים, ועוד תאומים. יש לך תאומים?" ולבסוף ציין כי הישארותו בבית הייתה תוצאה של "הסכמה בשתיקה", על אף שמדובר בעניין משמעותי שנהוג ללבנו במפורש במסגרת התא המשפחתי. עוד העיד כי אינו יודע כיצד חלה ההתדרדרות הכלכלית אליה נקלעה משפחתו, ולבסוף אמר כי "יכול להיות שזה נכון" שעסקיו הם אלה שגרמו לכך, אך הוא החליט שלא "להרהר בכך יותר, כי לא מצאתי אשמים" וכי הפתרון נמצא על ידי הוריו, שהחליטו להפסיק את הסיוע הכלכלי שנתנו להם "בחפץ לב", ובכך שהובילו להפסקת הקשר בינו לבין המתלוננת ולשיפור המצב (עמ' 125-127). דברים אלה, המלמדים על פסיביות רבה בהתמודדות מורכבת עם משבר כלכלי ואישי, משתקפים היטב בגרסת המתלוננת בנוגע להתנהלותו במהלך התקופה. הנאשם טען כי הוא עצמו היה קרבן לאלימות מצד המתלוננת, אך כשנתבקש לפרט זאת בעימות במהלך החקירה, מסר כי הוא רוצה לבטל את התלונה, שכן שמה חשוב יותר מכסף. הוא נשאל שוב מדוע אינו מוכן לפרט כיצד תקפה אותו, והשיב: "אני רוצה לבטל את התלונה. אני קם והולך". התרשמתי כי גרסת הנאשם לפיה לא רצה לפגוע בשמה הטוב של המתלוננת, המפרנסת העיקרית, על מנת שלא לגרום לקושי עבור משפחתו היא מיתממת, ובפרט כאשר לשיטתו אין מדובר בהתנהלות חד פעמית. בסופו של יום העיד: "תראי, ברגע שהשופטת חתמה, 'אתם נפרדים', הצלחתי לעכל מה שקרה שם. עד אז לא כל כך הבנתי למה לא הגשתי נגדה תלונה במשטרה. כן, אני יודע, אמרתי, לא הגשתי תלונה במשטרה, אבל לא הבנתי למה" (עמ' 157). גם טענתו כי הוריו הם אלה שהחליטו על "פירוק הבית", בצד דבריו לפיהם אינו יודע האם לאשר או להכחיש כי רצה בגירושים מהמתלוננת, אינה יכולה להתקבל (עמ' 137). הנאשם אדם תבוני ובוגר, המסוגל לקבל החלטות עבור עצמו, ולא ברור מדוע הוריו הם אלה המחליטים אם לסיים את מערכת היחסים עם המתלוננת ומדוע לא גיבש עמדה בנוגע לעניין משמעותי כגון גירושיו מהמתלוננת, וודאי כעבור תקופה ממושכת של מערכת יחסים עכורה, גם לשיטתו. התרשמתי כי הנאשם מתחמק מלענות תשובות ברורות בנוגע לחלקו בכלכלת הבית או לעמדתו בנוגע לפרידתו מהמתלוננת, מהטעם כי הבין שאלו יחזקו את גרסתה העקבית וההגיונית של המתלוננת בנוגע להתדרדרות התנהלותו ויחסו כלפיה במהלך נישואיהם. אעיר עוד, כי לא מצאתי כי אי-תיעוד ויזואלי של חקירת הנאשם או העימות בינו לבין המתלוננת (ת/4) הביא לפגיעה של ממש בהגנתו של הנאשם. בנסיבות העניין, אין מדובר בתיעוד שחובה לעשותו על פי חוק, וגם אם בהעדר הקלטה אכן לא ניתן לוודא כי הכל נרשם ונאמר, בהינתן יריעת המחלוקת הרחבה משקל הדברים פוחת. מזכר ת/3 לפיו לא אמר הנאשם בעימות "כי את מסיבה לא חוקית" מקורו בטעות, כאמור לעיל, אך אדגיש שוב, כי עניין זה לא עלה בחקירתו הראשונה וגם בתשובתו לכתב האישום לא ציין הנאשם את חששו ממחלת הקורונה כסיבה לעימות בינו לבין המתלוננת. בסופו של יום, מצאתי כי ניתן לקבוע ממצאי עובדה על יסוד עדות המתלוננת, אותה מצאתי אמינה ועקבית. גרסת הנאשם, תמונת ראי לדברי המתלוננת, נדחית בזאת. התשתית המשפטית בשני האישומים הואשם הנאשם בעבירת תקיפת בת זוג ובאישום הראשון הואשם אף בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, כנגד בת זוג, כמו גם בעבירת איומים. עבירות התקיפה הרשעת אדם בעבירה על פי סעיף 380 לחוק, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, דורשת עמידה בשני תנאים. התנאי הראשון נוגע ליסוד העובדתי: "התוקף את חברו" – כמשמעותו בסעיף 378 לחוק: הפעלת כוח כלפי גופו של אדם ובכלל זאת הכאתו, בלא הסכמתו או כאשר הסכמתו הושגה בתרמית. אשר לתנאי השני : "וגורם לו בכך חבלה של ממש", יש להוכיח קשר סיבתי בין מעשה התקיפה לחבלה של ממש, שלשם הוכחתה נדרשת פגיעה מוחשית כלשהי (ע"פ 1976/11 ויספיש נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.11.2011)). המדובר ב-"עבירת תוצאה", הדורשת הוכחת מודעות לרכיבי היסוד העובדתי ו"פזיזות" כלפי אפשרות התרחשות תוצאת החבלה לשם קביעת האשם (יעקב קדמי על הדין בפלילים תשס"ו, חלק ג' 1523). ראשית, אין מחלוקת בנוגע לעובדה, המקימה את הנסיבות המחמירות של יסודות עבירות התקיפה בהן הואשם הנאשם, לפיה המתלוננת והנאשם היו בני זוג שהתגוררו יחדיו במועד הרלבנטי. את עמדת המתלוננת מצאתי לאמץ, לאחר בחינתה באמות המידה הנדרשות במשפט הפלילי. בהקשר לאישום הראשון: הנאשם אחז בכתפי המתלוננת וגרר אותה לכיוון דלת הכניסה. לאחר מכן שפך עליה כוס מים וניסה לגררה לכיוון דלת הבית. מדובר במספר פעולות המקימות את יסודות עבירת התקיפה. ועוד: במהלך אירוע זה נגרמו למתלוננת חבלות. אלו הוכחו בעדותה ובתמונות, בפרט תמונה מס' 3. בהקשר האישום השני, הניח הנאשם ידיו על צווארה של המתלוננת וחנק אותה. כאמור, שני האישומים יחדיו משקפים סדרת מעשים העולים בבירור כדי הפעלת כוח כלפי גוף אדם, מבלי הסכמתו של האחרון. גרסת הנאשם נדחתה, נוכח האמון שיש לרחוש לגרסת המתלוננת והעדר האמון בדבריו הוא. הנאשם לא הסביר מעשיו, לא ציין כי לא התכוון לחבול במתלוננת וכידוע "על סמך ניסיון החיים, נוהגת החזקה העובדתית כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו" (ע"פ 3250/17 פינטו נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (14.10.2018)). מכל האמור לעיל, יש להרשיע את הנאשם בעבירות התקיפה המיוחסות לו בשני האישומים, כמו גם בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש שבאישום הראשון, כולן כלפי מי שהייתה בת זוגו בתקופה הרלבנטית. עבירת האיומים לאחר שקילה, מצאתי שלא להרשיע את הנאשם בנוגע לאמירה המוזכרת בכתב האישום (בעיטה בפני המתלוננת) וכך גם לגבי האמירה שציינה בעדותה (עקירת עיניה), אך להרשיעו בעבירת איומים בכל הנוגע לאמרתו כי יזרוק את המתלוננת מביתם. אמירה זו, הגם שצוינה, בהדגשה, בכתב האישום, לא ייחסה לנאשם, ודאי לא בבירור הנדרש והמתחייב מניסוח מסמך זה, עבירת איומים בגינה. להלן יפורטו הטעמים הנוגעים להחלטתי זו. עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק עניינה במי ש"מאיים בכל דרך על אדם אחר בפגיעה שלא כדין בגופו, חירותו, נכסיו ושמו הטוב, בכוונה להפחידו או להקניטו". בגדרה הרחב נכלל כל איום, בכל דרך שהיא, לרבות באמירה, בכתב ובהתנהגות (רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (4.1.2006)). האינטרס המוגן הוא שימור שלוות נפשו של אדם ובטחונו, גם אם על ידי פגיעה בחופש הביטוי של אחר (ראו עניין לם; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1), 408)). עבירת האיומים כוללת מספר יסודות: התנהגותי, שיכול לכלול ביטוי מילולי או מעשה פיזי; יסוד נסיבתי כפול: "שלא כדין" ו"על אדם"; ויסוד נפשי, מודעות להתנהגות האסורה ולנסיבות וכוונה לאיים. התוצאה, איום בפועל על אדם, אינה חלק מיסודות העבירה. יש לבחון האם לעיני המאיים עמדה מטרת הפחדת המאוים או הקנטתו, ולחילופין, לברר האם צפה אותה בדרגת הסתברות קרובה לוודאי. בחינת האיום היא אובייקטיבית, במשקפי אדם מן הישוב בנעלי המאוים, בנסיבותיו ובנתוניו. אמרות הנאשם בנוגע לבעיטה בפני המתלוננת ועקירת עיניה אני מאמינה למתלוננת כי דברה בכנות בנוגע לכך שהנאשם אמר לה כי יבעט בפניה "אם תעבור". המתלוננת אכן לא הזכירה את הדברים במסגרת עדותה בחקירתה הראשית, אך עצם הזכרתם בכתב האישום מלמדת כי אמרה זאת בשלב חקירתה במשטרה. גרסתה במשטרה אינה קבילה, אך המתלוננת, במסגרת חקירתה הנגדית, אישרה, אמנם לשאלת הסנגור, כי דברים אלה נאמרו על ידי הנאשם במהלך האירוע. אני מאמינה למתלוננת אף בעניין השמעת האמירה הנוספת, הקשה והחמורה, על עקירת עיניה, וזאת בניגוד לגרסת ההגנה לפיה איומים אלה אינם מתיישבים עם "אופיו הרגוע של הנאשם"; כאמור לא מצאתי בהתנהלותו במסגרת ההליך אינדיקציה ממשית לאופי זה, ודאי לא ניתן ללמוד ממנה בנוגע לאופן בו נהג במתלוננת. אני אף מאמינה לה כי דברה בכנות בנוגע להשמעת אמרה זו במהלך האירוע מושא האישום הראשון. בנסיבות עליהן ספרה, ונוכח האלימות הרבה האצורה בהן, מדובר באמרות המקימות, במובהק, את יסודות עבירת האיומים. עדיין, דווקא בגלל אותה מערכת יחסים מתמשכת ואלימה עליה העידה, שהיא רווית אירועים והתרחשויות, מקום בו לא ציינה המתלוננת מלכתחילה בשלבי החקירה דברי הנאשם בנוגע לעקירת עיניה ומקום בו לא הזכירה בחקירתה הראשית את האמירה המוזכרת בכתב האישום בנוגע לבעיטה בפניה, התעורר ספק בנוגע לייחוסם דווקא לאירוע מושא האישום הראשון, להבדיל ממועדים אחרים, הגם שמדובר באפשרות ממשית מאוד. בהינתן זאת, איני מוצאת מקום להרחיב את יריעת המחלוקת בהקשר שתי האמירות למועדים אחרים, גם נוכח הוראות סעיף 184 לחסד"פ, אליהן אדרש בפירוט בהמשך הדברים. יובהר, מנגד, כי אין בעובדה כי לא הוכח, מעבר לספק סביר, כי אותן אמירות הושמעו במהלך האירוע מושא האישום הראשון, על מנת לגרוע מקביעותי בעניין מהמנות המתלוננת. כאמור, אני מקבלת את דבריה בנוגע להתנהלותו הכללית של הנאשם כלפיה, במסגרת מערכת יחסים אלימה, מתמשכת וסוערת ויתר פרטי עדותה מעוגנים היטב בראיות שהובאו לפני. אותו ספק שנוצר בנוגע לשיוכם של דברי הנאשם בהקשר הפגיעה בפניה ובעיניה נוצר דווקא בשל התנהלותו המתמשכת כלפיה, לאורך זמן. כאשר מדובר במסכת מתמשכת, לאורך זמן, של אירועי אלימות, הכירה הפסיקה בקושי המובנה להבדיל בין פרטי האירועים (ע"פ 6950/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (24.9.2019)), מבלי שיהיה בדבר משום קביעה אוטומטית כי אין ליתן אמון בדברי קרבן העבירות. כאמור, בענייננו אנו, המתלוננת הותירה רושם אמין וחיובי, דבריה עוגנו בראיות חיצוניות, לרבות חבלותיה, בעוד גרסת הנאשם בנוגע לאירועים בהם הואשם, ומערכת יחסיו עם המתלוננת, נמצאה כבלתי אמינה. אמרת הנאשם למתלוננת כי יזרוק אותה מביתם פני הדברים שונים בהקשר לאמרת הנאשם, שצוינה בכתב האישום, בנוגע לכך שיזרוק את המתלוננת מהבית. הוראות סעיף 184 לחסד"פ שכותרתו 'הרשעה בעבירה לפי עובדות שלא נטענו בכתב האישום', קובעות כי: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". על פי הפסיקה ניתן להרשיע נאשם לפי סעיף 184 שלעיל "הן על בסיס עובדות שלא נכללו בכתב האישום אם הללו הוכחו בפניו והן בעבירה שלא נזכרה בכתב האישום – אך עובדותיה נזכרו בו" (ע"פ 3600/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 103 (20.6.2019)). התכלית העומדת בבסיס דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן "היא הבטחת יכולתו של הנאשם להתמודד עם הקושי הנובע מחסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום. המבחן לבחינת קיומה או היעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן הוא מבחן כפול. ראשיתו בבחינה טכנית-פרוצדורלית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה ביחס לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום" (ע"פ 9256/04 נוי נ' מדינת ישראל, פ''ד ס(2) 172; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני הליכים שלאחר כתב אישום א מהדורה מעודכנת 1504 תשס"ט – 2009 (להלן: קדמי). על פי הפסיקה, ניתן להפעיל סמכות זו גם ביוזמת בית המשפט (ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן פ''ד נג(5) 747) ואין באי-אזהרתו המפורשת של נאשם בנוגע לשימוש בהוראות הסעיף על מנת לקבוע כי בהכרח לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל (6.2.2008); קדמי, עמ' 1510). בסמכות זו יש לעשות שימוש "בצמצום ובמשורה" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקה 43 (4.9.2007)). עמדות הצדדים בנוגע להחלת סעיף 184 לחסד"פ ביקשתי עמדות הצדדים בעניין הרשעת הנאשם בעבירה לפי סעיף 184 לחסד"פ בגין אמירה זו. בתגובתה, הדגישה המאשימה כי סעיף 2 לאישום הראשון בכתב האישום ציין עובדתית כי הנאשם אמר למתלוננת "כי יזרוק אותה מהבית". בהמשך, בסעיף הניסוחי החותם את פרק העובדות נכתב כי "במעשיו המתוארים לעיל איים הנאשם..." ובפרק הוראות החוק יוחסה לו עבירת האיומים. לעמדתה, כתב האישום ייחס מראש ובמפורש פליליות ואופי מאיים לכלל האמרות והמעשים המפורטים בפרק העובדות, לרבות דברי הנאשם למתלוננת כי יזרוק אותה מהבית. לשיטת המאשימה השימוש בלשון "אמר" במסגרת פירוט הציטוט העובדתי בכתב האישום הוא ניסוח טכני תיאורי של האמירה, ואין בו כדי ללמד על כוונתה של המאשימה שעובדה זו אינה מגלמת בחובה את יסודות עבירת האיומים. לשיטתה, תוכן האמירה עצמה בנסיבות של מערכת היחסים וההקשר הנטען מגלה כשלעצמו יסוד של איום לפגוע בחירותה ובגופה של המתלוננת. לחלופין עתרה המאשימה לכך שיעשה שימוש בסמכות בית המשפט בהתאם להוראות סעיף 184 לחסד"פ ולהרשיע את הנאשם בנוגע לאמירתו כי יזרוק אותה מהבית כחלק מעבירת האיומים, כשלטענתה, ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן שכן אמירה זו נכתבה מפורשות בכתב האישום, ואף הוטח בו באופן מפורש בחקירתו הנגדית, בעמוד 152 ש' 18-21, כי מילים אלה עולות כדי איום. הסנגור התנגד להחלת הסעיף בעניין מרשו, משני טעמים עיקריים: הראשון, כי אמירה זו אינה מקימה את יסודות עבירת האיומים. לדבריו, המאשימה לא סיווגה אמירה זו כאיומים, בניגוד לאמירה האחרת המוזכרת בכתב האישום (והוא הוסיף כי העובדה כי המתלוננת התייחסה לאמירה כאיומים, מלמדת על נטייתה להעצמת הדברים). יוער כבר כעת כי אי-התייחסות כתב האישום לאמירה, ודאי לא מפורשות, כאיומים, אין בה די, שהרי סעיף 184 לחסד"פ עוסק בדיוק באפשרות, כפוף לסייג המצוין בו, להרשיע אדם בעבירה או בעובדות שלא יוחסו לו בכתב האישום. השני, כי לא נתנה למרשו הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעתו באיומים בגין אמירה זו. הסנגור טען כי קו ההגנה הושפע כתוצאה מאי-אפיון האמירה בבירור כאיום, בשל ארבעה מרכיבים: המתלוננת לא נחקרה על הנוסח המדויק, הטון וההקשר ועל האופן בו הבינה את הדברים בזמן אמת; גובה הודעת הנאשם לא נשאל האם האמירה נחקרה כאיום, הנאשם התייחס בחקירתו הראשית לאמירה באופן כללי ובסיכומי ההגנה הראשונים לא נטען דבר בעניין. התקיימות יסודות עבירת האיומים באמירה האם האמירה למתלוננת כי הנאשם יזרוק אותה מהבית מקיימת את יסודות העבירה עליהם עמדנו לעיל? לטעמי, התשובה לכך חיובית. מדובר באמירה, שכשלעצמה, אינה ברף גבוה של חומרה. ככל שאכן מדובר בביטוי מילולי בלבד, שלא נלוו אליו פעולות אלימות נוספות, הדבר משליך על בחינת יסודות העבירה, ואף אם הוכח כי אלה התקיימו, היה מקום לבחון קיומה של הגנת זוטי הדברים הקבועה בסעיף 34יז לחוק ולפיו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". אלא שבחינת תוכנה של האמירה אינה מתבצעת בחלל ריק אלא על רקע מערך נסיבתי קונקרטי וזאת תוך שימוש במבחני העזר שנקבעו בפסיקה לשם שרטוט קווי הגבול בין אמירה העולה כדי עבירה לבין אמירה, פסולה ככל שתהיה, שאינה כזו. בעניין ליכטמן (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל מג(3) 373 (1989)) הוצעו מבחני השליטה - האם למביע המסר השפעה על התממשות הסכנה הגלומה במסר ומבחן המהות: טיבם של הדברים שהובעו. לאחר מכן, בעניין זקן (ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל (12.7.2010)) הוצע מבחן נוסף, מבחן ההקשר, במסגרתו יש להידרש לעניין מי הוא זה שאמר, הקשר בין הדובר לאיום, על מנת לעמוד על טיבו; מה נאמר, המעשה המגלם את האיום ומדוע נאמר, הכוונה העומדת מאחורי השמעת הביטוי. כאמור לעיל, האמירה כשלעצמה, ודאי ביחס לשתי האמרות הנוספות עליהן העידה המתלוננת, אינה בגבול העליון של מדרג החומרה, אך נסיבות השמעתה: מערכת היחסים הקשה והאלימה, ובפרט – התנהלות הנאשם כלפי המתלוננת באותה מסגרת זמן ממש מצביעות על כך שמדובר באמירה, משולבת בהתנהלות, שיש בה כדי להפחיד ולהטריד. אמירה בדבר הוצאת אדם מביתו, גם אם היא קשה או בלתי נעימה אינה בהכרח איום במשמעותו הפלילית. אלא שבמקרה זה הוכח, במידה הנדרשת, כי מדובר במסר כוחני, שנועד לכפות על המתלוננת לפעול בניגוד לרצונה ולצרכיה, מסר שהוא חוליה ראשונה בשרשרת אלימות, שבאה לידי ביטוי גם בתקיפת המתלוננת. מגרסת המתלוננת, שכאמור, נמצאה מהימנה, עולה כי כשנכנסה לדירה, איים עליה הנאשם כי יזרוק אותה ובאופן מיידי: "מהרגע שנכנסתי הוא רק רצה להוציא אותי בכוח... לגרור אותי, כאילו לפתוח את הדלת ולזרוק אותי החוצה, הוא דחף אותי כמה פעמים". המתלוננת התייחסה לאמירה זו בעימות שנערך בינה לבין הנאשם, וציינה כי הנאשם "צרח עלי שהוא יעיף אותי מהבית", וראוי לבחון עצם אמירתם, להבדיל מקבילותם לעניין תוכנם, לשם קביעת אמינות גרסתה במהלך המשפט. לפי עדותה, הנאשם: "איים עלי שיזרוק אותי מהבית באותו ערב"; "איים עלי שחוץ מזה שיזרוק אותי מהבית יעקור לי את העיניים" (עמ' 28). הנאשם טען כי כל שעשה הוא לבקש מהמתלוננת לא להיכנס לביתם, אך כאמור איני מאמינה לאופן בו ניסה לשקף את אירועי אותו ערב. לטענת ההגנה האמירה אינה "מבשרת פגיעה באחד הערכים המוגנים... גוף, חירות, נכסים, שם טוב או פרנסה" והיא נאמרה תוך ויכוח בין בני זוג, על רקע חשש הנאשם מפגיעה בבריאות ילדיו ומדובר בדרישה בוטה, במהלך מריבה". לחלופין, נטען כי אם יאמץ בית המשפט את טענת המאשימה בנוגע לקיומה של תקיפה, הרי האמירה נבלעת בה. לא ניתן לקבל אף טענות אלו. את האמירה יש לבחון על רקע קביעותי העובדתיות בנוגע להתנהלות הנאשם באותו לילה, לרבות הרקע לתקיפות המתלוננת. אני דוחה את הטענה שמדובר בויכוח שלא גלש לפסים אלימים, משהוכח לפני, מעבר לספק סביר, כי הנאשם תקף את המתלוננת באופן המתואר בכתב האישום. אין מקום אף לאמץ את הסבריו של הנאשם לכך שרצונו לאי-המצאות המתלוננת בדירה נעוץ בדאגתו לבריאות ילדיו. התנהלותו כלפיה נבעה מתחושות כעס ואובדן שליטה על כך שהיא פועלת באופן עצמאי ונפרד ממנו, והעובדה כי הזכיר "מסיבה לא חוקית", אכן בתקופה של סגר (נ/3) היא נדבך אחד בתחושות אלו ולא ביטוי דאגה לשלומו ולשלום צאצאיו כמניע בודד להתנהלותו. על רקע קביעות אלו יש לבחון טענה ההגנה כי אמרת הנאשם בדבר הוצאת המתלוננת מביתם, בדרך של "זריקתה" משם, אינה מגלמת פגיעה עתידית באחד מהערכים המוגנים. הביטוי 'אזרוק אותך מהבית', בנסיבות בהן נאמר למתלוננת במהלך האירוע מושא האישום הראשון, אוצר בחובו אלימות של ממש, הנובעת הן מטיב הפעולה, הן מכך שהיא מבטאת צעד אקטיבי ופעיל להוצאת המתלוננת מביתה. זאת, בשילוב מערכת היחסים שבין השניים והתנהלותו הכללית של הנאשם באותו לילה, מלמדים על פגיעה בערך המוגן של שימור שלום גופו של אדם. מעבר לכך, יש באמירה זו פגיעה בערך החירות המוגן בסעיף 192 לחוק. זה פורש כנוגע לשימור חופש התנועה של אדם (יעקב קדמי על הדין הפלילי חוק העונשין חלק רביעי, עמ' 2128 (מהדורה מעודכנת תשס"ו – 2006) וברור כי זריקתו מביתו שלו עומדת בסתירה לכך. ועוד: הפסיקה פרשה את התיבה 'חרותו" באופן רחב ככזו המתייחסת לפגיעה באוטונומיית האדם ובחופש פעולותיו. וכך נאמר בעניין לם שלעיל: "האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן פעמים רבות האיום כרוך גם בצפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום". מעדות המתלוננת ניתן ללמוד מפורשות על נסיון הנאשם להצר צעדיה, מעשית ומושגית כאחד. לטענת המתלוננת אמר לה הנאשם, כי יזרוק אותה מהבית ומיד הדגים כוונתו בתקיפתה, על ידי מספר פעולות אלימות. פעולות אלו מלמדות על רצינות כוונותיו של הנאשם, ומשליכות על היכולת לקבוע, במידה הנדרשת בפלילים, על התקיימות היסוד הנפשי בעבירה. נזכיר: אין צורך להצביע על כך שמושא האיומים חש מפוחד, אלא שאדם סביר בנתוניו היה חש תחושת אימה כתוצאה מהם (עניין חמדני). לא למיותר לציין כי במהלך האירוע נגרמו למתלוננת חבלות של ממש, ובאלו יש על מנת להצביע על עצמת האלימות בה נקט הנאשם וכפועל יוצא על רצינות כוונתו ל"זרוק" את המתלוננת מדירתם. כאמור לעיל, בעניין ליכטמן נקבע מבחן השליטה ככלי עזר לקביעה האם מדובר באמירה מאיימת. לפי מבחן זה, מקום בו קיימת שליטה או השפעה על אפשרות הסכנה הגלומה באמירה, יש לראות באומרה כמי שביצע עבירת איומים. לנאשם לא רק שהיו הכלים לממש איום זה, הוא עשה בהם שימוש בבדרך של תקיפת המתלוננת וניסיון מתמשך להוצאתה בכוח מהדירה, מייד לאחר השמעתו. למהות האמירה, התייחסנו לעיל, ככזו האוצרת בחובה אלימות והתייחסות לפגיעה בגוף המתלוננת ובחרותה לפעול כרצונה. אף מבחן הקשר מתקיים, בהינתן מערכת היחסים בין המתלוננת לנאשם, ככלל, ובאותו יום, והעובדה כי הנאשם פעל להוציא דבריו בנוגע לזריקת המתלוננת מהכוח לפועל. מכל האמור לעיל יש לקבוע כי האמירה, אני אזרוק אותך מהבית, בנסיבות אמרתה, מקיימת את יסודותיה העובדתיים והנפשיים של עבירת האיומים. לשם שלמות התמונה, אוסיף את הדברים הבאים. קביעתי היא כי מטרת הנאשם בהשמעת האמירה הייתה להפחיד את המתלוננת ולהקניטה. גם אם הייתי קובעת אחרת, ניתן היה, כתחליף מהותי למטרה זו, לקבוע כי הנאשם היה מודע, בדרגת ודאות קרובה, כי האמירה תגרום להפחדת המתלוננת ולהקנטתה. ובתמצית: בהקשר עבירות שתוצאה היא חלק מיסודותיהן קובע סעיף 20(ב) לחוק, כי "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". הפסיקה החילה הלכה זו, הלכת הצפיות, מכח הוראות סעיף זה או מכוחה של פסיקה שקדמה לחקיקתו, גם בנוגע לעבירות מטרה, בכפוף לבחינתן הקונקרטית (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(5) 221); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, נה(2) 150 (2000)). בעניין לם נקבע, בהקשרה של עבירת האיומים, הנמנית על עבירות המטרה, כי "על היסוד הנפשי של הכוונה להפחיד או להקניט הקבוע בעבירת האיומים חלה הלכת הצפיות. בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה...". ובמילים אחרות: גם אם הייתי קובעת כי מטרת הנאשם בהשמעת האמירה אינה להפחיד או להקניט את המתלוננת (ואיני קובעת זאת) הרי שבנסיבות העניין, על רקע מערכת היחסים בין שניהם, ועל רקע התנהלותו כלפיה באותו לילה, הוא היה מודע, ברמת הסתברות גבוהה, ובקרבה לוודאות, לכך שאמרתו למתלוננת כי יזרוק אותה מהבית עלולה להפחידה ולהקניטה. העדר הזדמנות סבירה להתגונן האם נתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעתו בעבירת האיומים בשל אמרתו למתלוננת כי יזרוק אותה מהבית? התשובה לכך חיובית. ראשית, ובניגוד למקרים אחרים בהם נשקל שימוש בסעיף 184 לחסד"פ בנוגע לנתונים שעלו לראשונה רק במהלך המשפט (כגון האיום בעקירת עיני המתלוננת), האמירה שבמחלוקת הוזכרה לאורך כל הדרך, כבר בשלבי החקירה. הנאשם נדרש קונקרטית לאמירה זו בחקירתו (ת/1, ש' 24-25) ובעימות הטיחה בו המתלוננת אף היא את דבריו אלה ("ליאור צרח עלי שיעיף אותי מהבית"). כתב האישום הזכיר אמירה זו, בציטוט ישיר, שהובלט על ידי שימוש בגופן מודגש (בלעז: 'בולד'), באותו האופן בו יוחסה לנאשם אמירה אחרת, בנוגע לבעיטה בפני המתלוננת. כתב האישום ייחס לנאשם עבירת איומים, אף כי קישרה לאמירה אחרת, ובסעיף המסכם אף צוין כי "במעשיו המתוארים לעיל... איים". יובהר: אין בדברים אלה, בניגוד לטענת המאשימה, על מנת להצביע כי התביעה התייחסה לאמירה כמקימה את עבירת האיומים, נוכח הזהירות והדיוק הנדרשים בניסוח כתב האישום אך ידיעתו מראש על הכללת האמירה במסגרת הטענות כלפיו, מקהה את החשש לפגיעה בהגנת הנאשם. האמירה לא רק שהוזכרה על ידי המתלוננת עצמה בעדותה, היא התייחסה אליה, מספר פעמים, כאיומים של ממש, כפי שצוין בהרחבה לעיל ובניגוד לטענות הסנגור בהשלמת סיכומיו בנוגע להחלת סעיף 184 לחסד"פ, לא מצאתי סתירות של ממש בדבריה בנוגע לחלק זה של האירוע. גם בבית המשפט נשאל הנאשם בנוגע לאמירה זו. בחקירתו הראשית העיד: "בקשתי ממנה לא להכנס, בכל זאת נכנסה" ובחקירתו הנגדית, לאחר שהוטח בו כי איים עליה שיזרוק אותה מהבית חזר שוב על טענתו כי "אני בקשתי ממנה לא להכנס". האמירה הוזכרה בסיכומי המאשימה ("והוא איים עליה שיזרוק אותה מהבית"). הסנגור נדרש לחלק זה של האירוע זה בסיכומיו הראשונים, תוך שהוא מציין כי לא יכול להיות שהנאשם "ישר יתקוף", וטען כי התקיים "דין ודברים" בין השניים. ולבסוף, אפשרתי לצדדים להתייחס בהרחבה לאפשרות החלת סעיף 184 על האמירה, על אף דחיית מועד הכרעת הדין לשם כך. הסנגור טען כי קו ההגנה היה שונה אם האמירה היה מאופיינת מראש כעבירת איומים. ראשית, כאבן בוחן לטענה זו נזכיר כי מדובר באמירה שהוזכרה בכתב האישום, כך שברור היה מראש, כי ככל שתוכח, היא חלק מנסיבות העבירה שברקע האישום הראשון. אלו, בהתאם להוראות סעיף 40י(א) לחוק, נקבעות במסגרת בירור האשמה. משכך, היה על הסנגור לפעול לבירור כל הנקודות שפורטו בהשלמת סיכומיו במהלך המשפט עצמו גם על פי נוסח כתב האישום הקיים. ולגופם של דברים: בהינתן קו ההגנה לפיו מדובר בוויכוח, בו לא נקט הנאשם פעולות אלימות כנגד המתלוננת ומשאישר כי אכן ביקש ממנה לא להיכנס לבית, לא מצאתי כי הגנתו נפגעה כתוצאה מהכתרת האמירה כעבירת איומים, להבדיל מנסיבה מחמירה, הנלווית לתקיפת המתלוננת. נזכיר שוב כי הסנגור פירט את הנזק להגנתו בארבעה מישורים: אי חקירת גובה ההודעה על תפיסתו את האמירה כאיום, העובדה כי הנאשם התייחס בחקירתו הראשית לאמירה באופן כללי בלבד, אי-חקירת המתלוננת "על הנוסח המדויק, הטון וההקשר ועל האופן בו הבינה את הדברים בזמן אמת" ואי-התייחסות סיכומי ההגנה הראשונים לעניין. אשר לטענה כי החוקר לא נדרש לטיב האמירה: מהודעת הנאשם במשטרה עולה כי הוא הוחשד, באופן כללי, באיומים ונדרש לטענה כי אמר למתלוננת כי יזרוק אותה מהבית. תשובתו לא כללה את אישור האמירה, אלא טענה כי כעס עליה על כך היא "עושה סמים" ואמר לה כי בעתיד יגיש כנגדה תלונה. ועוד: לאחר שהנאשם אמר לחוקר, שהטיח בפניו כי אמר למתלוננת כי יבעט בפניה, השיב כי ביקש מהמתלוננת לא להיכנס לבית "מסוממת". אז שואל אותו החוקר אם איים עליה והוא שולל זאת. בנסיבות בהן נשאל הנאשם מפורשות על אמירה זו בשלבי החקירה, איני סבורה כי אי-קבלת עמדת החוקר (שכאמור, מצא לנכון לשאול את הנאשם על כך) בנוגע לטיב האמירה יש בה משום פגיעה בהגנת הנאשם. ראשית, עמדתו אינה מחייבת את בית המשפט ושנית, יסודות העבירה נקבעים על פי מבחן האדם הסביר, מבחן אובייקטיבי, ולא על פי השלכותיהם הקונקרטיות על מושא האיומים, קל וחומר על החוקר המטפל בתיק. אשר לטענה כי המתלוננת והנאשם לא נדרשו בפירוט לאמירה ולאופן הבעתה: לעדות הנאשם התייחסתי לעיל, בהרחבה. הוא נדרש לאמירה זו, מספר פעמים, ומסר גרסתו בנוגע לרגעים בהם נכנסה המתלוננת לביתם, ולמעשיו לאחר מכן. הדברים יפים אף לחקירת המתלוננת, שנחקרה באריכות רבה בנוגע לאירוע, בחקירתה הראשית והנגדית, וכאמור, אמרה מפורשות כי היא רואה בדברים משום איום. בהינתן העובדה כי ממילא נדרשת ההגנה לברר עניין האמירה, כחלק מנסיבות העבירה, ונוכח קוטביות הגרסות בנוגע להשתלשלות האירוע, לא מצאתי כי אי-סיווגה מראש של האמירה כעבירה היה מוביל לחקירה שונה או להעלאת טענות נוספות בהקשרה. אשר לסיכומי ההגנה הראשוניים: גם אם התייחסות ההגנה בהקשר זה הייתה דלה יחסית, הרי שעל יסוד אותו מסד נתונים שעמד בפניה בשלב זה, נתאפשר לה להתייחס להחלת סעיף 184 לחסד"פ בהשלמת סיכומיה. מועד הכרעת הדין נדחה על מנת ששני הצדדים יוכלו להתייחס לתשתית העובדתית והמשפטית, ושקלתי טענותיהם טרם קביעתי הסופית. מכל האמור לעיל, קביעתי היא כי נתאפשרה לנאשם זכות סבירה להתגונן מפני הרשעתו בעבירת האיומים, בנוגע לדבריו למתלוננת כי יזרקה מהבית. סוף דבר הנאשם מורשע בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על פי התיאור העובדתי המצוין בשני האישומים. עם זאת, עבירת האיומים בה הוא מורשע מתייחסת לאמירה כי יזרוק את המתלוננת מהבית, ולא לאמירה המוזכרת בכתב האישום, בנוגע לבעיטה בפני המתלוננת או האמירה הנוספת שציינה המתלוננת בעדותה, בנוגע לעקירת עיניה.