ת"א 22114-06-25 ת"א 22114-06-25

תביעה על סך של 80,000 ש"ח בגין הפרת זכות יוצרים והפרת זכות מוסרית בצילום. רקע ותמצית טענות הצדדים: התובע, מר אסף רונן, הוא צלם מקצועי, המתמחה בצילום קולינריה ומזון ומפעיל סטודיו עצמאי לצילום מאז שנת 2004. הנתבעת, חברת חקלאות ב' 2002 ה' בע"מ, מפעילה עסק לממכר פירות וירקות באמצעות חנות פיזית וחנות אינטרנטית בשם "משק יעקובובסקי". עניינה של התביעה בצילום קולינרי של "פרחי ברוקולי מוקפאים" (להלן: "הצילום"). הצילום בוצע על ידי התובע במרץ 2019, לאחר שהוזמן על ידי חברת פסקוביץ, אשר רכשה מהתובע רישיון שימוש אישי, בלתי עביר ומוגבל לפרסום באתר האינטרנט וברשתות החברתיות שלה בלבד. הצילום הועלה לאתר האינטרנט של חברת פסקוביץ במהלך שנת 2019. התובע גילה כי הנתבעת העתיקה את הצילום והעלתה אותו לאתר האינטרנט המסחרי והתדמיתי שלה, הפועל בכתובת https://www.meshekya.co.il, ללא קבלת רשותו וללא מתן קרדיט. ביום 14.5.25 שלח ב"כ התובע לנתבעת מכתב התראה בדואר אלקטרוני, בו דרש מהנתבעת להסיר את הצילום, להתחייב להימנע משימוש בו בעתיד, ולפצותו בסך של 40,000 ש"ח לצרכי פשרה. בסמוך לאחר קבלת מכתב ההתראה, הוסר הצילום מאתר האינטרנט של הנתבעת, אולם דרישת הפיצוי נותרה ללא מענה, ועל כן הגיש התובע תביעה זו ביום 9.6.2025. אציין, כי ביום 30.3.23, כשנתיים קודם למשלוח מכתב ההתראה וגילוי הפרה זו, בין הצדדים נחתם הסכם פשרה בגין הפרה קודמת ואחרת שביצעה הנתבעת (נספח 1 לכתב ההגנה), שבמסגרתו שילמה הנתבעת לתובע סך של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ. בדיון קדם המשפט שנערך ביום 24/02/2026, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה התיק יוכרע בדרך של סיכומים בכתב על יסוד החומר המצוי בתיק וללא צורך בניהול שלב הוכחות וחקירות עדים. התובע הגיש את סיכומיו ביום 26.4.2026, הנתבעת הגישה את סיכומיה ביום 24.5.2026, סיכומי תשובה מטעם התובע הוגשו ביום 28.5.26 וביום 01.06.2026 הגישה הנתבעת (שלא הייתה מיוצגת בהליך) סיכומי תשובה מטעמה, לאחר שאפשרתי לה להתייחס לבקשה להוצאות הנספחים מסיכומיה בלבד. התובע טוען (בתמצית): כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים שלו בצילום וכן את זכותו המוסרית, בניגוד להוראות חוק זכות יוצרים, תשס"ח- 2007 (להלן: "החוק" או "חוק זכות יוצרים"). זאת, בעשותה שימוש בצילום ללא הרשאה, ללא תמורה וללא מתן קרדיט. לטענתו, השימוש בצילום אף מהווה עשיית עושר שלא במשפט. לטענתו, הצילום הוא יצירה מקורית ומוגנת אשר הנתבעת עשתה בה שימוש מסחרי מפר בדף מכירת המוצר באתר האינטרנט שלה, החשוף לאלפי משתמשים מדי חודש. התובע מדגיש כי מדובר בהפרה שנייה וחוזרת מצד הנתבעת, אשר כבר נתפסה בעבר בהפרת צילום אחר שלו, ובחרה לעשות זאת שוב תוך הפגנת זלזול בוטה בקניינו הרוחני ובזכויותיו. על כן, עותר התובע לפיצוי סטטוטורי משמעותי ברף הגבוה וכן לפסיקת הוצאות משפט מחמירות. התובע העמיד את תביעתו לפיצוי ללא הוכחת נזק, על סך של 80,000 ש"ח. הנתבעת טוענת מנגד, כי התמונה היא תמונה "גנרית", נטולת סימנים מזהים ונעדרת יצירתיות או מקוריות המצדיקה הגנה לפי החוק. לטענתה, השימוש בתמונה נעשה בתום לב ובשגגה על ידי עובד זוטר עקב חוסר מיומנות, שעשה כן לאור תחלופת כוח האדם בעסק, בעקבות חופשת לידה של אחת העובדות ולאור תקופת המלחמה בה שירותים עובדים אחרים של הנתבעת במילואים, וכי התמונה הוסרה מיד עם פניית התובע. עוד טוענת הנתבעת כי הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ביום 30 במרץ 2023, בגין ההפרה הקודמת, במסגרתו שילמה לתובע סך של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ, סילק באופן סופי את כל טענות התובע נגדה, לרבות טענותיה בהליך זה. לבסוף, מדגישה הנתבעת כי היקף המכירות של מוצר הברוקולי (מושא הצילום) באתר האינטרנט שלה ובכלל הוא זניח לחלוטין ועמד על סך מצטבר של 7,185 ש"ח בלבד ממועד הקמת האתר, ועל כן מדובר בהפרה מינורית שהיא לא הרוויחה ממנה דבר ולא התעשרה ממנה (ועל כן אף יש לדחות את טענת התובע בדבר "עשיית עושר שלא במשפט"). לטענתה היא אף הציעה לתובע פיצוי, לצרכי פשרה, אולם התובע דרש סכומים מופרזים ועל כן לא הצליחו להגיע לידי הסכמות שייתרו את הצורך בניהול הליך משפטי. משהוגשו סיכומי הצדדים, בשל התיק להכרעה. דיון והכרעה: כמפורט להלן, דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. במובן זה שקבעתי כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע ואף את זכותו המוסרית, אולם בנסיבות העניין מצאתי כי יש לפסוק לטובתה סכום נמוך בהרבה מזה שנתבע על ידה. אנמק בתמציתיות, בשים לב לסכום התביעה ולהסדר הדיוני שהוסכם בין הצדדים לפיו וויתרו הצדדים על הגשת תצהירים וניהול הוכחות. לא אדרש לסוגיות שאינן נחוצות לצורך ההכרעה בתיק ולטענות המהוות הרחבת חזית או טענות שנזנחו בסיכומי הצדדים. אדון תחילה בשאלת קיומה של יצירה מוגנת ובעלות התובע בה; אמשיך בדיון בדבר שאלת קיומה של הפרה והעדר הגנה לנתבעת; ולבסוף, אדרש לסוגיית גובה הפיצוי הראוי בנסיבות העניין. היותה של התמונה יצירה והוכחת זכותו של התובע בה: דומה שלא יכולה להיות מחלוקת, כי צילום מהווה "יצירה אמנותית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, וכי, ככזה, הוא זוכה להגנה מכוח סעיף 4(א) לחוק. הנתבע אף לא הכחיש זאת בסיכומיו ועל כן לא ארחיב בסוגיה זו ואדרש לה אך בקצרה. בהתאם לסעיף 1 לחוק, הגדרת "יצירה אמנותית" כוללת במפורש גם "צילום". ההלכה הפסוקה קובעת, כי על מנת שצילום יזכה להגנה, עליו לעמוד בדרישת המקוריות והיצירתיות, שהן דרישות סף מינימליות המבטאות את תרומתו האישית של היוצר. שאלת מקוריותה של יצירה נדונה רבות בפסיקה והלכות אלו תומצתו בת"א 68160-05-19 פי.אס.די.אס. יזמות נ' אלקטרה מוצרי צריכה (10.10.19) (להלן: "עניין אלקטרה"), כך: "שני תנאים מצטברים עומדים לשם בחינת קיומה של מקוריות – השקעת משאב אנושי כלשהו (דוגמת זמן, כישרון או ידע) ויצירתיות. הרף שנקבע לשניהם הינו מינימאלי (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, ... (09.06.94); ענין קימרון, פסקה 11; ע"א 8485/08The FA Premier League נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פסקאות 25—38 (פורסם בנבו, 14.03.10) [עניין המועצה]; ע"א 8742/15, 8822/15 אסטרולוג הוצאה לאור נ' שרון רון (שטיבלמן), פסקה 33 לפסק-דינו של השופט י' אלרון, השופטים מ' מזוז, א' שהם עמו (פורסם בנבו, 03.12.17) [עניין אסטרולוג]). בהתייחס ליצירתיות נקבע, כי אין מדובר במדד כמותי, אלא במדד הנוגע לטיבה ואיכותה של היצירתיות: 'היצירה חייבת לשאת בחובה חותם כלשהו – גם אם לעיתים מזערי – של המחבר או המלקט. היא חייבת להיות "פרי עמלו הרוחני של היוצר" [...] ולשקף למצער "רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי"' (עניין המועצה, פסקה 31); 'דרישת היצירתיות נתחמה בפסיקה על דרך השלילה, באופן שבו היצירה לא חייבת להיות חדשנית ביחס ליצירות קיימות; די ביצירתיות מועטה ואף חסרת ערך כדי לספק את תנאיו של מבחן זה' (עניין אסטרולוג, שם. בסוגיה זו ראו גם: גרינמן, כרך א, בעמ' 90—99)". לעניין "מבחן היצירתיות", על פי הפסיקה, אין מדובר ברף גבוה במיוחד הנדרש מהיוצר, כך שלעתים "יהיה די ביצירתיות מועטת ואף חסרת ערך" (ע"א 7996/11, סייפקום בע"מ נ' עופר רביב (18.11.13), וכן ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 173 (1994). ראו גם: ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985); טוני גרינמן "זכויות יוצרים" (מהדורה שניה, 2008) 90; ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון (30.08.00); ע"א 8485/08The FA Premier League נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (14.03.10); ע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור נ' שרון רון (שטיבלמן), (03.12.17)). לא מצאתי מקום לניסיונות הנתבעת לגמד את הצילום ולהציגו כתמונה "גנרית" או "אקראית" של פרחי ברוקולי על רקע לבן, שאינה ראויה להגנה. התובע פירט את תהליך הפקת הצילום, שכלל תכנון מוקדם של כיוון ויזואלי, בחירת המוצר ותזמון הפשרתו החלקית, העמדת רקע לבן עם חצובה ייעודית לצילום מלמעלה, ושימוש בציוד מקצועי ומקיף. התובע צילם באמצעות מצלמה מקצועית Canon EOS 5D Mark IV עם עדשה מקצועית Canon 24-70mm, , בחר את זווית הצילום, התאורה ואף ביצע עריכה ועיבוד בפוטושופ לצד צריבת התמונה להסרת הרקע המקורי. בזמן אמת, הנתבעת מצאה ערך שיווקי ומסחרי בצילום והציגה אותו באתר האינטרנט שלה, ועל כן דין טענתה בדבר "סתמיות" התמונה, שאף לא נתמכה בחוות דעת (ומהווה עדות סברה) להידחות. לפיכך מצאתי לקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי עמד במבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה, שנקבעו בהלכה הפסוקה, ועל כן עסקינן "ביצירה מוגנת". כך גם לעניין סוגיית "מקוריות" התמונה והיותו של התובע בעל זכות היוצרים בה. הנתבעת לא טענה גם לעניין זה בסיכומיה ועל כן לא ארחיב בכך. מכל מקום, קיומו של קובץ המקור עם נתוני ה – Metadata המקוריים (IMG_8287.jpg) הנושא פרטי צילום מדויקים המעידים על יצירתו ביום 8.3.19 בשעה 12:07 מבסס את מקוריותה וקיבועה הדיגיטלי של היצירה. סעיף 35(א) לחוק קובע את ברירת המחדל לגבי יצירה שהוזמנה, לפיה היוצר של היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין ליוצר. הנטל להוכיח כי הוסכם אחרת מוטל על כתפי הטוען לכך (ראו: ת"א 2051-04 ש.אנגל מהנדסים בע"מ נ' קרני; ת"א 64177-05-23 סיון אין האוס בע"מ נ' וויב אול דיגיטל בע"מ). התובע הבהיר ביוזמתו, כי הצילום הוזמן על ידי חברת פסקוביץ, אולם הוסיף כי העניק לה רישיון שימוש מוגבל בלבד ולא העביר לה את הבעלות ביצירה. טענתו זו של התובע לא נסתרה, וחשבוניות המס שהציג התובע (חשבונית מס מספר 501287 מיום 7.3.19 עבור "צילום מוצרים" בסך 8,400.00 ש"ח (9,828.00 ש"ח כולל מע"מ), וחשבונית מס מספר 501292 מיום 17.3.19 עבור "צריבת תמונות בפוטושופ") תומכות בטענתו, שכן סכומי תמורה אלו משקפים רכישת רישיון מוגבל בלבד לשימוש באתר המזמינה. לפיכך, יש להחיל את החזקה, לפיה התובע הוא הבעלים הבלעדי של זכויות היוצרים בצילום. לאור כל האמור ומשלא טענה הנתבעת בסיכומיה אחרת, מצאתי לקבוע כי התמונה היא "יצירה" כהגדרתה בחוק, כי התובע הוא בעל זכות היוצרים בה, וכי הוא זכאי להגנת הדין מפני הפרת זכותו בתמונה. ההעתקה והעדר הגנות מכוח החוק: דומה שאין מחלוקת כי הנתבעת העתיקה את הצילום והעלתה אותו לאתר האינטרנט שלה ללא קבלת רשות מהתובע ובלי לשלם לו תמורה כלשהי. לא רק שהנתבעת לא טענה אחרת ולא ידעה לציין מה מקור התמונה, אלא שהיא טענה (בהגינותה) כי התמונה הועלתה על ידי עובד בטעות והוסרה מיד עם קבלת דרישת התובע. פעולה זו של העתקת הצילום והעמדתו לרשות הציבור מהוות הפרה של זכות היוצרים של התובע לפי סעיפים 11(1), 11(5) ו-47 לחוק. הנתבעת ניסתה להתגונן בטענת "מפר תמים" לפי סעיף 58 לחוק, לפיה היא לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי קיימת זכות יוצרים ביצירה. מצאתי לדחות טענה זו. ראשית, סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים קובע: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". לשון הסעיף וההלכה הפסוקה קובעים, כי הגנה זו חלה רק על מי שהפר זכות יוצרים מבלי שידע ומבלי שהיה עליו לדעת על עצם קיומה של זכות יוצרים ביצירה. ההגנה איננה חלה מקום בו המפר טעה או לא ידע מי בעל הזכות או מה היקף ההרשאה הניתנת לשימוש ביצרה: "הגנת המפר התמים עומדת אפוא למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה. רק הנחה מוטעית - שיש לה יסוד נאמן - על אי קיום זכות יוצרים תקים למפר הגנה, ואילו הנחה סתמית על קיומה של הרשאה או על כך שאין מדובר בהעתקה - אינה מקימה את ההגנה". (ברע"א 7774/09 אמיר וינברג נ' אליעזר ויסהוף (28.8.12)). כן ראו ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון- יבוא וייצוא בע"מ (31.8.17): "..משעה שלשיטתי הפרו המשיבים הפרה ישירה, לא תעמוד להם הגנת מפר תמים, שהיא מצומצמת למקרים חריגים בלבד, בהם הגנת זכות היוצרים ביצירות מושא ההפרה עשויה להיות מוטלת בספק באופן סביר, כדוגמת יצירות ישנות אשר אפשר לסבור שעברו זה מכבר לנחלת הכלל, או יצירות שלגביהן המפר לא ידע או לא עליו לדעת כי זכאיות הן להגנת זכות יוצרים ... נטל ההוכחה לקיומה של הגנת מפר תמים מוטל על כתפי הנתבע". הלכה פסוקה היא כי הגנת "מפר תמים" מתפרשת בצמצום רב ושמורה למקרים חריגים בלבד שבהם קיים ספק אובייקטיבי וסביר בדבר עצם קיומה של ההגנה על היצירה. על מנת לזכות בהגנה זו, על העושה שימוש בתמונה להוכיח כי עמד בחובה האקטיבית המוטלת על כל משתמש, ובוודאי על גוף מסחרי, לברר ולוודא את זהות בעל הזכויות טרם עשיית שימוש ביצירה . בענייננו, לא רק שהנתבעת לא טענה ולא הוכיחה, כי סברה (בטעות) כי כלל אין בצילום זכות יוצרים, או כי ניסתה לברר למי הזכויות בצילום, אלא שהוכח כי ביום 30.3.23 חתמו הצדדים על הסכם פשרה, במסגרתו שילמה הנתבעת לתובע פיצוי בסך של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ בגין הפרה קודמת של זכות יוצרים של התובע בצילום אחר (תמונת חסה). עובדה זו מלמדת כי הנתבעת הייתה מודעת לזכויותיו של התובע בתמונה, או לפחות כי היה עליה לדעת על זכויותיו. הנתבעת הבהירה, כי הצילום הועלה לאתר שלה בטעות. גם אם פעלה ב"תום לב" במובן זה שלא התכוונה להפר במודע את זכותו של התובע, הרי שתום לב זה אינו מקנה הגנה של "מפר תמים", אלא אך יכול להוות שיקול בקביעת גובה הפיצוי. משקבעתי כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע בצילום וכי היא אינה חוסה תחת הגנת המפר התמים, נותר לדון בשיעור הפיצוי המגיע לתובע. אולם, טרם אדון בכך, אדרש בקצרה לטענת הנתבעת כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים (במקרה הקודם) חל גם על מקרה זה. מצאתי לדחות גם טענה זו. לשון הסכם הפשרה ברורה, וסעיפים 2 ו-3 שבו קובעים במפורש כי הוויתור ההדדי חל אך ורק על "המחלוקות נשוא מכתב הדרישה" מיום 13.3.23. מחלוקת זו נסובה על תמונת אחרת (תמונת חסה) ולא על תמונה זו (תמונת ברוקולי). בין כך ובין כך, הסכם פשרה בגין הפרה ספציפית אחת אינו מהווה רישיון לעשות שימוש בתמונות אחרות או ויתור גורף על זכויות מצד התובע, אלא אם הדבר נקבע בו מפורשות. אוסיף, כי מהראיות בתיק עולה, כי העתקת הצילום על ידי הנתבעת נעשתה לאחר שנחתם הסכם הפשרה וממילא לא יתכן שהסכם הפשרה התייחס להפרה זו. הנתבעת לא ציינה מתי הועלתה התמונה לאתר, אך הבהירה שהדבר נעשה כנראה בטעות כשהעובדת שלה הייתה בחופשת לידה. העובדה שבמכתב ההתראה במקרה הקודם ובהסכם הקודם לא הייתה כל התייחסות לתמונה זו מלמדת אף היא על כך שבאותו מועד עוד לא נעשתה ההפרה. הנתבעת אף טוענת כי התמונה פורסמה באתר האינטרנט לזמן קצר, ואני מקבל את טענתה גם בשל כך שהיא נעשתה לאחר שנחתם הסכם הפשרה (מבלי שניתן לדעת מתי בדיוק). מצאתי לתת לכך משקל בקביעת סכום הפיצוי, אולם יש בכך ללמד שהסכם הפשרה לא חל על תמונה זו. הסעד – גובה הפיצוי: משקבעתי, כי הנתבעת הפרה את זכויות התובע וכי היא איננה נהנית מהגנה שבדין, אדון בגובה הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת התובע בנסיבותיו של מקרה זה. סעיף 56(א) לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח בגין כל הפרה. בקביעת שיעור הפיצוי, מורה סעיף 56(ב) לחוק לשקול, בין היתר, את היקף ההפרה, משך הזמן שלה, חומרתה, הנזק שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבעת, אופי פעילותה, ותום ליבה. יישומם של שיקולים אלו במקרה זה מוביל למסקנה, כי יש לפסוק פיצוי לטובת התובע, ומצאתי להעמיד פיצוי זה על סך של 12,000 ש"ח מהנימוקים המפורטים להלן: בבחינת מאפייני ההפרה, מדובר בשימוש מסחרי באתר אינטרנט שמטרתו מכירת מוצרים והפקת רווחים. התמונה הוצגה ישירות בדף מכירת המוצר "ברוקולי פרחים מוכן לבישול" לצורך המחשת המוצר ועידוד הלקוחות לרכישתו, וזאת להבדיל מפרסום אגבי או תפל. מאידך, עניינו של מקרה זה בצילום אחד בלבד, שאין לנתבעת עניין מיוחד דווקא בו, אשר פורסם באתר האינטרנט של הנתבעת שאינו בעל חשיפה גבוה במיוחד. מצאתי לקבל את טענת הנתבעת, שלא הופרכה, כי היקף המכירות הכללי של מוצר הברוקולי באתר המקוון שלה היה מצומצם ושולי. הנתבעת הבהירה זאת בכתבי טענותיה וזאת גם בהתעלם מהמסכמים שצורפו לסיכומי הנתבעת. נראה כי לתובע לא נגרם כל נזק כספי ממשי מפרסום התמונה. התובע לא הוכיח קיומו של נזק ממשי או הפסד הכנסות קונקרטי כתוצאה מהפרה ספציפית זו. אמנם עסקינן בפיצוי ללא הוכחת נזק, אולם משהיקף הנזק הממשי שנגרם לתובע מהווה שיקול בקביעת שיעור הפיצוי, יש נפקות לעובדה זו. כמו כן, עם קבלת מכתב ההתראה מיום 14 במאי 2025, פעלה הנתבעת להסרת התמונה לאלתר מאתר האינטרנט שלה, עובדה המהווה שיקול לקולא בהתאם לפסיקה. התקופה בה התמונה פורסמה לא הייתה ארוכה ודומה כי היא פורסמה לכל היותר ממועד כלשהו לאחר חתימת הצדדים על הסכם הפשרה בחודש מרץ 2023 ועד לסמוך למועד משלוח מכתב ההתראה ביום 14.5.25. גם הטענה כי מדובר במוצר עונתי שהוצג למכירה רק בחלק קטן מהשנה לא נסתרה. אינני מתעלם מכך שמדובר בהפרה שנייה וחוזרת, ומכך שעל בית המשפט להעביר מסר הרתעתי וברור מפני שימוש קל ובלתי מורשה בקניינו של צלם, בפרט כאשר מדובר במפר שכבר נתפס בעבר והוזהר. פסיקת פיצוי נמוך מדי במקרים של הפרה חוזרת תעקר מתוכן את התכלית המניעתית וההרתעתית של חוק זכות יוצרים, ותהפוך את ההפרה לכדאית מבחינה כלכלית בשיטת "מצליח". עם זאת מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי הדבר אירע בשל טעות ולאור יציאת עובדת הנתבעת לחופשת הריון ולידה והימצאות עובדים אחרים במילואים. אף אינני מתעלם מהודעת הנתבעת, כי לאחר שהומצא לה כתב התביעה היא שכרה את שירותיו של צלם מטעמה, והחליפה את כל התמונות באתר המקוון שלה בתמונות שצילמה בעצמה. לא התעלמתי גם ממצבה של הנתבעת, הנתבעת טוענת כי היא חברה חקלאית משפחתית בבעלות אזרח ותיק מעל גיל 75, המתמודדת מאז 7 באוקטובר עם שירות מילואים ממושך של מנהליה ועם מחסור קשה בעובדים. לטענתה, בשל נסיבות אלו, האתר תופעל בפועל על ידי עובדים זוטרים בעבודה מועדפת קצרת מועד, ועל רקע זה אירעה טעות האנוש שהובילה להעלאת התמונה. הנתבעת מתארת מצב אישי ומשפחתי מורכב של בעל השליטה בה, שכן אשתו חולה בטרשת נפוצה והיא נכה סיעודית ברמת 100% המרותקת למיטתה, והוא נדרש לטפל בה ואינו יכול להתרחק ממנה לזמן ממושך. הוא מבהיר כי המשק והחנות מפרנסים את משפחתו ואת המשפחות התלויות בהם, ומאפשרים להם להתפרנס בכבוד מבלי להזדקק לקצבאות מביטוח לאומי. מנגד, לקחתי בחשבון גם את העובדה שבנוסף להפרת הזכות הכלכלית, יש ליתן משקל עצמאי והולם להפרת הזכות המוסרית של התובע. הנתבעת פרסמה את הצילום ללא מתן קרדיט וללא ציון שמו של התובע כיוצר הצילום, בניגוד לסעיפים 46(1) ו-50(א) לחוק. הזכות המוסרית היא זכות אישית, ונפרדת, שנועדה להבטיח את הקשר שבין היוצר ליצירתו ואת בניית המוניטין המקצועי שלו. לאחר שקלול כלל הפרמטרים הללו, מצאתי כי נכון וצודק להעמיד את סכום הפיצוי הכולל בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית בצילום על סך של 12,000 ש"ח. לא התעלמתי מפסקי הדין שהציגו הצדדים לצורך השוואה וכן מפסקי דין נוספים לרבות כאלו שניתנו בעניינו של התובע (בין בהסכמי פשרה ובין בהכרעת בתי המשפט). סוף דבר: לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי, ללא הוכחת נזק, בסך של 12,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא דמי פיגורים ממועד פרסום פסק הדין. אשר להוצאות- בשים לב לפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק, ובשים לב לכך שהנתבעת הציעה לתובע פיצוי, בטרם פתיחת ההליך ובמהלכו, ולכך שיתכן כי לולא דרישתו לפיצוי בסכום מופרז היה בידי הצדדים להגיע להסכמות שהיו חוסכות את הצורך בניהולו של הליך זה, מצאתי לפסוק הוצאות על הצד הנמוך והנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,000 ש"ח.