ת"א 31233-01-24 ת"א 31233-01-24

התובע, יליד 18.9.1983, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.2.2023 כאשר רכב צד שלישי פגע ברכבו מאחור (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע על פי החוק. המחלוקת מושא תובענה זו נסובה סביב סוגיית גובה הנזק בלבד. הנכות הרפואית לבדיקת התובע מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדי, ד"ר אלכסנדר גופמן (להלן: "המומחה"). המומחה עיין בתיעוד הרפואי, בדק את התובע ביום 18.11.24, ופירט בחוות דעתו את תלונותיו על כאבי צוואר, שכמות וסחרחורות. המומחה ציין כי בדיקת CT של עמוד השדרה הצווארי מיום 29.4.2023 הדגימה בלטי דיסק במספר גבהים (C 2-3, C 3-4, C 4-5, C 5-6) אשר נקבעו על ידי המומחה כשינויים ניווניים טבעיים התואמים את גילו של התובע וללא ממצא טראומטי. בבדיקתו הקלינית מצא המומחה כי טווחי התנועה הסיבובית של הצוואר עומדים על 70-80 מעלות, וקבע כי הנורמה היא כ-80 מעלות לכל צד. המומחה מצא כי התובע מסוגל להרים גפיים עליונות מעל גובה השכמות. על כן לא מצא המומחה כי קיימות לתובע הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי או בתנועות הכתפיים. בהתאם קבע המומחה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה והוא סובל מ-0% נכות צמיתה עקב התאונה. המומחה קבע לתובע נכויות זמניות כדלקמן: 70% למשך חודש; 50% למשך חודשיים נוספים; ו- 10% למשך שישה חודשים שלאחר מכן. לא נשלחו שאלות הבהרה. התובע, אשר לא השלים עם קביעות המומחה זימן אותו לחקירה על חוות דעתו אשר התקיימה ביום 29.1.2026. לשם שלמות התמונה אציין, כי לאחר חקירת המומחה ביקש התובע למנות מומחה נוסף, בקשה שנדחתה בהחלטתי מיום 9.3.2026 (במסגרת בקשה מס' 20). לטענת התובע בסיכומיו, קיימת לתובע מגבלה בצווארו שיש בה כדי להשליך על תפקודו גם בעתיד. לטענתו, המומחה אישר בחקירתו כי תלונות התובע ביחס למצבו הרפואי קשורות לתאונה. עוד טען התובע כי המומחה לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שטווח התנועה שנמצא על ידו מהווה למעשה הגבלה בתנועות הצוואר. אקדים את המאוחר ואומר, כי ממצאיו וקביעותיו של המומחה לא נסתרו במהלך חקירתו. לא מצאתי כי נפלו בקביעות המומחה פגמים מהותיים אשר מצדיקים בחינה מחודשת של מסקנות חוות הדעת או סטייה מהם. בעניין זה אפנה להלכה בעניין 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.1988) בנוגע למומחה בית משפט: "... משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.... לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (שם בפסקה 4; כן ראו בע"א 9598/05 ממן נ' המגן (28.3.2007) בפסקה 7 לפסק הדין; וע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (12.10.2008) בפסקה 5 לפסק הדין). המומחה אומנם אישר בחקירתו כי תלונות התובע בתשעת החודשים הראשונים לאחר התאונה קשורות לתאונה וציין כי גם אם בסמוך לתאונה היו לתובע תנועות מוגבלות בצורה קלה, לאחר 17 טיפולי פיזיותרפיה מצבו של התובע השתפר וטווחי תנועותיו מלאים ותקינים (פרוטוקול הדיון מיום 29.1.2026 בעמ' 5 ש' 26, וכן בש' 38-33). המומחה העיד כי מדובר בדינמיקה שמשתנה לפי הגיל, לפי המרחק בזמן מהתאונה ולפי השיקום הטיפולי. בהתאם למעקב הרפואי וההגבלות הזמניות קבע המומחה שיעורי נכות זמניות ו-0% נכות צמיתה (שם בעמ' 10 ש' 36; עמ' 13 ש' 6-5). לא מצאתי סתירות בקביעות המומחה. המומחה הבהיר כי קביעותיו נעשו על יסוד בדיקתו את התובע ועל יסוד ניסיונו המקצועי וכי לא ניתן לבדוק את טווחי התנועות באופן מדויק במעלות (שם בעמ' 6 ש' 28-27; עמ' 7, ש' 11-10, 33, 38, 42). חוות דעתו של המומחה ועדותו בבית המשפט היו מפורטות ומנומקות, הסתמכו על ניסיונו המקצועי, על בדיקתו את התובע ועל התיעוד הרפואי שעמד בפניו. קביעותיו של המומחה, הן ביחס לנכות הזמנית והן ביחס לנכות הצמיתה, היו ברורות, מבוססות ומנומקות. קביעותיו עולות בקנה אחד עם קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") להעדר נכות ועם המסמכים הרפואיים שהציג התובע. על כן לא מצאתי לסטות מהן. הנכות התפקודית המומחה קבע בחוות דעתו כי לתובע "אין מגבלות תפקודיות ואין מגבלות במאמץ פיזי בקשר לתאונה". כפי שנקבע לא אחת, כאשר לא נותרה נכות רפואית צמיתה לנפגע, הדבר מהווה בדרך כלל אינדיקציה לכך שלא נותרה לו כל מגבלה תפקודית או פגיעה בכושר ההשתכרות. לכלל זה קיים חריג מצומצם ביותר, המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות גם בהיעדר נכות רפואית צמיתה, אם בית המשפט משתכנע כי הנפגע עלול להיתקל בקשיים בביצוע עבודתו בעתיד, וזאת למרות היעדר נכות רפואית קבועה. מדובר בחריג המתקיים רק במקרים בהם אין ספק כי ההגבלה התפקודית נגרמה כתוצאה ישירה מהתאונה (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד (24.7.1991) שם בפסקה 12; ע"א 8388/99 הסנה חברה לבטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 711-710 (2002)). לא מצאתי כי התובע הקים תשתית עובדתית המצביעה על פגיעה תפקודית. התובע העיד כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר בעיקר בצד שמאל עם הקרנה לשכמה, כאב שמפריע לו גם במהלך השינה ובנהיגה. כפי שהעיד, כאבים והגבלות אלו משבשים את יומו, מטרידים אותו ופוגעים באיכות חייו. התובע העיד כי בשל כאביו הוא נאלץ לבצע הפסקות במהלך העבודה מול המחשב באופן שמוריד את תפוקת עבודתו (סעיפים 8-6 ו-11 לתצהירו של התובע). במסגרת חקירתו הנגדית שב והעיד התובע כי תפקודו נפגע מאז התאונה, והדבר מתבטא בקושי להסיט את הראש בצורה מלאה בזמן נהיגה ובצורך לבצע הפסקות בזמן עבודתו כי הצוואר נתפס לו, והפסקות אלו מורידות את תפוקתו בעבודה (פרוטוקול הדיון מיום 17.5.2026 בעמ' 7 ש' 12-1). פרט לעדותו היחידה של התובע, לא הובאו עדים נוספים, כגון מעסיקו של התובע או קולגות לעבודה, אשר יכולים היו לתמוך בעדותו בדבר הפגיעה בתפקודו בעבודה (שם בעמ' 6 ש' 39-38). הפגיעה הנטענת בתפקוד גם אינה עולה מנתוני השתכרותו של התובע מהם עולה כי התובע השביח את שכרו באופן משמעותי מאז התאונה. כך שלא מצאתי כי התובע הניח לפני תשתית עובדתית המצביעה על פגיעה תפקודית ממשית. על בסיס האמור יידונו להלן ראשי הנזק השונים. נזקי התובע למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלבנטיים: התובע יליד 18.9.1983. מועד התאונה: 6.2.2023. גיל התובע במועד התאונה: 39. גיל התובע כיום: 42. שיעור הנכות הרפואית והתפקודית של התובע עומד על 0% נכות. הפסדי שכר לעבר לטענת התובע, נגרמו לו הפסדי שכר לעבר בסך של 1,621 ₪ (לאחר צירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2023 ההפסד עומד על סך כולל של 1,906 ₪). לטענתו, הוא נעדר מהעבודה לשבועיים במהלך חודש פברואר 2023 ועל כך הופחת שכרו בסכום של 13,157 ₪, כפי שעולה מתלוש השכר מחודש ספטמבר 2023. מאחר ששולמו לו דמי פגיעה בסך 11,536 ₪, יש לשלם לו פיצוי בגין ההפרש. על פי הפסיקה, פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר מחייב קיומו של "נזק מיוחד", אותו יש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477 (1985). הנטל להביא ראיות אלו מוטל על התובע. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו. התובע העיד כי הוא שב לעבודתו מיד לאחר התאונה, וכעבור כשלושה ימים הוא נעדר כשבועיים (סעיף 9 לתצהיר התובע; פרוטוקול הדיון מיום 17.5.2026 בעמ' 3 ש' 35 וש' 39-38). התובע העיד כי קיבל שכר מלא בחודש התאונה. לטענתו, הופחת לו סך של כ-13,000 ₪ בחודש ספטמבר בגין היעדרותו זו, אולם עדותו זו לא נתמכה בראיה אובייקטיבית אחרת או בעדות הגורם הרלבנטי במקום עבודתו, אשר יכול היה ליתן הסבר מדוע הופחת סכום זה ומדוע הופחת הסכום בגין ימי המחלה רק בחודש ספטמבר (שם בעמ' 5 ש' 18, 20). עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי אין אינדיקציה לניצול ימי מחלה וחופשה בתלוש השכר לחודש פברואר 2023. מתלוש השכר לחודש מרץ 2023 עולה כי התובע היה בשישה ימי מחלה וכן ביום חופשה אחד בלבד אך שכרו לא נגרע בשל כך. על כך אוסיף כי התובע קיבל דמי פגיעה בסך כולל של 15,622 ₪ בגין 13 ימי היעדרות (נ/1; שם בעמ' 9). כך שהסכום שקיבל עולה על הסכום הנדרש לטענתו. על כן לא מצאתי כי יש מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה. אובדן כושר השתכרות לעתיד מדו"ח רציפות הביטוח שצורף עולה כי שכרו של התובע השתבח מאז התאונה: בשנת 2021 השתכר התובע סך של 40,529 ₪ לחודש (בשנה זו מסיבה לא ברורה לא עבד התובע בחודשים נובמבר ודצמבר); בשנת 2022 השתכר התובע סך של 55,012 ₪ לחודש; בשנת 2023 – שנת התאונה – השתכר התובע סך של 62,240 ₪ לחודש; ובשנת 2024 השתכר התובע סך של 66,521 ₪ (בחודשים ינואר עד יוני). על כן בשים לב לשיעור הנכות הצמיתה העומדת על 0% ונוכח השבחת השכר, אין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות, עזרת צד ג' ונסיעות התובע העמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 4,000 ₪ בתוספת שכר טרחת המומחה שנשא בו. התובע העיד כי נגרמו לו הוצאות בגין רכישת תרופות ומשככי כאבים, נסיעות לטיפולים, טיפולי רפואה משלימה והוצאות רפואיות (סעיף 10 לתצהיר התובע). התובע צרף לתביעתו קבלה בסך 1,160 ₪ עבור טיפולי רפואה משלימה. גם ביחס לראשי נזק אלו, שהינם נזקים מיוחדים שיש להוכיחם בראיות, לא הובאו ראיות. התובע לא הראה כי נשא בהוצאה כלשהי בשל התאונה, פרט לתשלום בגין טיפולי הרפואה המשלימה, וכן לא הוכיח כי טיפול שנזקק לו בגין התאונה אינו מכוסה על ידי קופת החולים. לא הוכח כי התובע נזקק לעזרת צד שלישי של בני משפחה אשר חורגת מסיוע רגיל ומקובל בין בני משפחה. לא הובאו עדים לעניין זה וגם תצהירו של התובע שותק בקשר לכך. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, ולכן כוסו הוצאותיו בקשר עם התאונה. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי לתובע הוצאות עודפות בשל התאונה, שלא כוסו, כפי שגם נעזר בידי אחרים, והוציא הוצאות על נסיעות ושאר הוצאות נלוות. בהעדר נכות וראיות מספיקות, אך מאידך נוכח העובדה כי לתובע הוצא אישור מחלה לשבעה ימים, וכי לתובע ניתנו שירותי רפואה משלימה, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי על דרך האומדנא, בגין רכיבי נזק אלו בסך כולל של 3,000 ₪. כאב וסבל תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק של ממון), התשל"ו – 1976 מסמיכה את בית המשפט לקבוע פיצוי בגין כאב וסבל עד 10% גם אם לא נקבעה נכות רפואית בשיעור זה. כאמור, לא מצאתי לקבוע נכות תפקודית. מראיות התובע עולה רציפות התובע בעבודתו. יחד עם זאת, בהתחשב בעדות התובע אודות כאביו, אשר מוצאים תימוכין בתיעוד הרפואי ובהתחשב בגילו של התובע, אעמיד את סכום הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה על סך של 7,000 ₪. ניכויים תגמולי המל"ל שולמו כדמי פגיעה והם עומדים כנגד הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר. בהתאם, התביעה איננה נבלעת בתגמולי המל"ל. לסיכום להלן פירוט סכומי הפיצוי שנפסקו לעיל: הוצאות רפואיות, עזרת צד ג' ונסיעות 3,000 ₪ כאב וסבל 7,000 ₪ סה"כ - 10,000 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ כשהוא נושא ריבית שקלית החל ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. באשר להוצאות: נשיאת הנתבעת בשכרו של המומחה בגין עריכת חוות דעתו תישאר כחבות של קבע. עם זאת, נוכח תוצאת חקירת המומחה אשר לא תמכה בטענת התובע, התובע לא ישופה בגין שכר התייצבותו של המומחה. הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% מהסכום שנפסק (כולל מע"מ). בנוסף, תשלם הנתבעת את האגרה כפי ששולמה ותשלם את המחצית השנייה של האגרה. הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום מהיום. זכות ערעור כחוק.