פרטי ההליך
לפני
כבוד הנשיא ניר מישורי לב טוב
מאשימה
רשות הטבע והגנים ירושלים
נגד
נאשמים
1. עפיף טאפש
2. סולטאן אבו זיד
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 14 אוקטובר 2026, ג' חשוון תשפ"ז הכרעת דין הערת בית המשפט : עיקרי הדברים מוקלדים על ידי בית המשפט בהיעדר קלדנית. לאחר שמיעת הראיות בתיק ועיון בטיעוני הצדדים החלטתי להרשיע את הנאשמים 1 ו-2 בביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. רקע כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירת סיכול ייעוד שטח כשמורת טבע לפי סעיפים 25(א) ו-57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") ובנסיבות סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ביחס לנאשם 1 ובנסיבות סעיף 29 (ב) ו – (ג) לחוק העונשין ביחס לנאשם 2, ועבירת איסור פגיעה בערך טבע מוגן לפי סעיפים 33(ג) ו-57(א) לחוק בנסיבות סעיף 29 (ב) לחוק העונשין ביחס לנאשם 1 ובנסיבות סעיף 29 (ב) ו – (ג) לחוק העונשין ביחס לנאשם 2. כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירות בניגוד לחוק במקרקעין המצויים בשמורת טבע מאושרת, שמורת טבע החרמון. שמורת הטבע מאושרת על פי תוכנית מתאר מקומית מס' 219-0976852, אשר דבר אישורה פורסם ביום 18 באוגוסט 2021 בילקוט הפרסומים מס' 9824 (להלן: "שמורת הטבע"). המקרקעין ידועים כגוש 203017, חלקות 2 הנמצאים באזור נ.צ.מ. 270617/796798 במרחב התכנון המקומית של הועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה חרמון, גולן" ובתחום שיפוט המועצה אזורית גולן (להלן: "המקרקעין"). הנאשם 1 היה במועדים הרלוונטיים לביצוע העבירות והינו מי שמוטלת עליו חובה לקבל אישור מהמאשימה, מי שמוטלת עליו חובה לקבל היתר כללי או מיוחד מאת מנהל המאשימה, בעל שליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירות, ומי שמחזיק בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבירות. כמו כן, הוא מי שהורה או הרשה לנאשם 2 לפעול במקרקעין ומי שביצע בצוותא עם הנאשם 2 את העבודות האסורות. הנאשם 2 היה במועדים הרלוונטיים לביצוע העבירות מי שמוטלת עליו חובה לקבל אישור מהמאשימה ומי שמוטלת עליו חובה לקבל היתר כללי או מיוחד מאת מנהל המאשימה. הנאשם 2 הינו גם מי שהורה או הרשה או הנחה או ביצע באמצעות אחר, שהינו עובד ברשותו, לפעול במקרקעין באמצעות כלי הנדסי (באגר) שבאחזקתו ו/או בשליטתו, ומי שביצע בצוותא עם הנאשם 1 את העבודות האסורות. במועד מדויק שאינו ידוע למאשימה ולכל המוקדם החל ביום 16 בספטמבר 2021, ביצעו הנאשמים בצוותא במקרקעין הכשרת המקרקעין בשטח של כ-750 מ"ר באמצעות כלי מכאני כבד (להלן: "העבודות האסורות"). במהלך ביצוע העבודות האסורות פגעו הנאשמים בצוותא בשמורת הטבע בכך שהם שברו והזיזו גושי סלע טבעיים ופגעו פגיעה בלתי הפיכה בסלע ובקרקע. הפגיעה שיבשה את בית הגידול שנוצר לאורך תקופות ארוכות באופן בלתי הפיך, ומיני הצומח ובעלי החיים שהיו לא ישובו. כמו כן, הפגיעה שינתה את פני המקרקעין ועלולה לגרום לבליה מוגברת וסחיפה כתוצאה מהזזת גושי האבן וחשיפת הקרקע. בנוסף, פגעו הנאשמים בעת ביצוע העבודות האסורות בעצים, בשיחים וצמחים מוגנים כמו אלון מצוי, עוזרר קוצני וחצב מצוי, שהינם ערכי טבע מוגנים. לנאשמים לא היה היתר למעשיהם המתוארים לעיל. במעשיהם המתוארים לעיל, ביצעו הנאשמים בצוותא פעולות המהוות או שיש בהן כדי סיכול ייעודה של שמורת הטבע וכן פגיעה בערכי טבע מוגנים. ההליכים בתיק וטענות הצדדים שמיעת הראיות נפרסה על פני שש ישיבות וסיכומי הצדדים נשמעו בעל פה. עיקרי הכרעת הדין לאחר שמיעת ראיות הצדדים מצאתי כי הוכחה אשמתם של הנאשמים מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט אימץ עדויות עדי התביעה לרבות עדות המודד מטעמה והעדה המומחית מטעמה בקובעו כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי העבודות האסורות בוצעו בתוך שטח שמורת טבע מאושרת , הן על פי תוכנית מתאר מחוזית והן על פי תוכנית מתאר מקומית, כי העבודות האסורות בוצעו תוך מודעות הנאשמים, בין אם מודעות בפועל (נאשם 1) ובין אם מודעות הנלמדת מעצימת עיניים (נאשם 2) וכי העבודות גרמו לסיכול ייעוד השטח כשמורת טבע ופגעו בערכי טבע מוגנים כפי שמיוחס לנאשמים בכתב האישום. כמו כן נדחו טענות ההגנה ונפקותן להוכחת העבירות בדבר ספונטניות בביצוע העבודות והיעדר כוונה או תכנון מוקדם , טענות לשיהוי בלתי סביר בעבודת החקירה והתביעה בתיק זה ואכיפה בררנית בעניינו של נאשם 2. במסגרת הכרעת הדין, אדון בשאלות הבאות: 1. בחינת התקיימות תנאי סעיף 25(א) לחוק , מהו מעמד השטח וגבולותיו- האם השטח מושא כתב האישום הינו שמורת טבע מאושרת? בהקשר זה, מהי ההיררכיה התכנונית, וכיצד נקבע מעמדן המחייב של תכניות מתאר ארציות ומחוזיות (כדוגמת תמ"א 35 ותמ"מ 2/3) ביחס לתכניות מקומיות ומפורטות על פי חוק התכנון והבנייה? 2. מודעות הנאשמים 1,2 לרכיבי העבירה הטעונים הוכחה בעניינו של הנאשם 1 , עפיף חסן טאפש - האם פעל במודעות או בעצימת עיניים לגבי היות השטח שמורת טבע בעת ביצוע העבודות ביום 16/09/2021. ובעניינו של נאשם 2 , סולטאן אבו זייד - האם יש לייחס לו, כבעל השליטה בבאגר, אחריות פלילית כמבצע בצוותא של העבודות האסורות, חרף היעדרותו הפיזית מהשטח. 3. האם בוצעה בשטח פעולת בנייה או פעולה אחרת אשר יש בה כדי לפגוע או לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע ובחינת התקיימות תנאי סעיף 33(ג) לחוק: פגיעה בערכי טבע מוגנים. 4. האם עומדת לזכות הנאשמים במקרה שבפניי טענת הגנה מן הצדק, המתבססת על שיהוי בלתי סביר בביצוע פעולות מטעם המאשימה בשלב החקירה ובהגשת כתב האישום דבר אשר הוביל על פי הנטען לעינוי דין ופגיעה בהגנת הנאשמים? דיון והכרעה לאחר שמיעת הראיות בתיק ועיון בטיעוני הצדדים מצאתי כי הוכח בפניי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים 1 ו-2 ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום וזאת מהטעמים כדלקמן : 1. מהו מעמד השטח וגבולותיו- האם השטח מושא כתב האישום מיועד כדין כשמורת טבע? השאלה הראשונה הטעונה הכרעה נוגעת למעמדו המשפטי של השטח מושא כתב האישום ולנפקותה של תוכנית המתאר המקומית מס' 219-0976852 – "שמורת טבע החרמון ג'" (להלן: "התוכנית"), במועד ביצוע העבודות. בתוך כך יש להכריע אם העובדה כי במועד הרלוונטי טרם הוכרז השטח באופן פורמלי כשמורת טבע, שוללת את תחולתו של סעיף 25(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח–1998 (להלן: "החוק"). השאלה המשפטית שלפנינו עניינה בתוקפה הנורמטיבי של תוכנית המתאר המחוזית תמ"מ 2 – שינוי מס' 3 (להלן: "תמ"מ 2/3"), ובהיקף תחולתה כלפי תכניות הנמוכות ממנה במדרג התכנוני. חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") קובע בסעיפים 129–131 סולם היררכיה ברור בין תכניות המתאר, ולפיו תוכנית מתאר מחוזית גוברת בכוחה על תוכנית מתאר מקומית ועל תוכנית מפורטת, אלא אם נקבע בה עצמה אחרת. "129. תוכנית מיתאר מקומית - כוחה יפה מתוכנית מפורטת, אם לא נאמר אחרת בתוכנית המיתאר. 130 . תוכנית מיתאר מחוזית - כוחה יפה מתוכנית מיתאר מקומית ומתוכנית מפורטת אם לא נאמר אחרת בתוכנית המיתאר המחוזית. 131 . תוכנית המיתאר הארצית - כוחה יפה מכל תוכנית אחרת, אם לא נאמר אחרת בתוכנית המיתאר הארצית." הלכה פסוקה חזרה והדגישה כי מדרג זה אינו טכני בלבד אלא נושא בחובו משמעות נורמטיבית מהותית, המחייבת את מוסדות התכנון ואת התכניות הנמוכות להתאים עצמן להוראות התוכנית המחוזית, המשמשת מסגרת מדיניות מחייבת לביצוע התכנון הארצי ברמה המחוזית (ר' עע"מ 9654/06 החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, סב(4) 132 (2008)). תמ"מ 2/3 שפורסמה למתן תוקף ביום 26.3.1989, מהווה תוכנית מתאר מחוזית תקפה שהתוותה מדיניות תכנונית כוללת לפיתוח, לשימור ולשימושי הקרקע ברמת הגולן. כל תוכנית מקומית או מפורטת שאושרה לאחר כניסתה לתוקף כפופה להוראותיה ואינה יכולה לסתור אותן, אלא אם קיימת הוראת מעבר מפורשת הקובעת אחרת. בענייננו, תוכנית 219-0976852 אושרה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז צפון ביום 15.08.2021, ופרסום דבר אישורה ברשומות נעשה ביום 18.08.2021, בילקוט הפרסומים מס' 9824. התוכנית היא אפוא תוכנית סטטוטורית תקפה. אין מדובר בהצעה תכנונית או בכוונה עתידית שלא הבשילה, אלא בתוכנית שאושרה כדין ושקבעה הוראות מחייבות ביחס למקרקעין הכלולים בתחומה. לכך אוסיף את טענת המאשימה שלא נסתרה כי גם תוכנית המתאר המחוזית תמ"מ 2/3 כללה את השטח מושא כתב האישום כשטח המיועד לשמורת טבע ומכאן כי גם מכוח תוכנית זו בוצעו העבודות בידי הנאשמים תוך סיכול ייעוד השטח כשמורת טבע. בסעיף 2.2(7) לת/20 להוראותיה של תוכנית המתאר המקומית נקבע במפורש כי היא "מבטלת את איתור שטח ליישוב כפרי מתוכנן עפ"י תמ"מ 2/3". הוראה זו היא בעלת משמעות לענייננו, שכן היא מלמדת כי תמ"מ 2/3 קבעה ביחס לשטח ייעוד תכנוני קונקרטי, וכי התוכנית המקומית החדשה באה, בין היתר, להסדירו מחדש. אף ת/20, שכותרתו "טבלת ייעודי קרקע ותאי שטח בתוכנית", כוללת בין ייעודי הקרקע שמורות טבע וגן לאומי. מכאן עולה כי מעמדו התכנוני של השטח לא נולד לראשונה עם אישורה של התוכנית המקומית, אלא נשען על רצף תכנוני שבמסגרתו היה השטח כפוף קודם לכן להוראות תמ"מ 2/3, ולאחר מכן הוסדר באופן מפורט ומדויק יותר במסגרת תוכנית 219-0976852. מסקנה זו אף מתיישבת עם תעודת עובד הציבור ת/19. על פי תעודה זו, הגב' ענת יציב בחנה את נקודת הציון שנמסרה ביחס למקום האירוע אל מול תשריט התוכנית המקומית, ומצאה כי נקודת פריצת הדרך שסומנה מצויה בתחום שמורת הטבע המאושרת. עניין זה נוגע כבר לשלב היישומי של הבירור, והוא ייבחן להלן על יסוד כלל הראיות. יתרה מכך, מעיון בנוסחו של סעיף העבירה בה מואשמים הנאשמים עולה במפורש כי לאישורו של שטח כשמורת טבע גם טרם הכרזתו כשמורת טבע מוכרזת נפקות של ממש בהגנה הניתנת לשטח זה בבחינת איזור . עם זאת, קביעה זו היא אך ראשית הדרך ואינה מסיימת את הבירור. העובדה כי שטח מסוים מצוי בתחום תוכנית המייעדת אותו לשמורת טבע אינה מובילה, כשלעצמה, למסקנה כי כל פעולה המתבצעת בו מקימה עבירה לפי סעיף 25(א) לחוק. תחולת סעיף 25(א) לחוק– מן הכלל אל הפרט הנאשמים טענו כי העבודות בוצעו בתום לב וללא ידיעה על אישור שמורת הטבע, כאשר נאשם 1 הדגיש כי מדובר בשטח חקלאי פרטי והשטח שבו בוצעו העבודות אינו נכלל בתחום שמורת טבע, ונאשם 2 טען כי לא נכח במקום ורק אישר טלפונית עבודה קצרה על סמך חוזה הרכישה של נאשם 1 שהצהיר בפניו כי מדובר בקרקע פרטית . על פי תוכנית 219-0976852, גוש 203017, ובכלל זה חלקות 2–3, 9 ו-14, נכלל בתחום התוכנית באופן חלקי. אשר לחלקה 2, התוכנית מבחינה בין שטח המיועד ל"שמורת טבע" לבין שטח המיועד ל"קרקע חקלאית", ובתחומה חלות גם הוראות הנוגעות, בין היתר, לשטח עתיקות או שטח היסטורי לשימור, לציר נחל ולתחום השפעה. הוראות התוכנית אינן שוללות כל שימוש חקלאי בשטח המיועד לשמורת טבע. בין השימושים שנקבעו בו מצוי אף המשך עיבוד חקלאי של חלקות זיתים ובוסתנים קיימים, לצד שימושים הקשורים לשמירת טבע, קליטת מבקרים, חניוני יום ומצפורים. לעומת זאת, בשטח המיועד ל"קרקע חקלאית" חלות הוראות שונות, ובהן הוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה, בכפוף להוראות התוכנית. נתון זה מחייב זהירות מיוחדת בבחינת טענות הצדדים. העובדה שהמקרקעין מצויים בבעלות פרטית או משמשים לעיבוד חקלאי אינה מוציאה אותם, כשלעצמה, מתחולת התוכנית או מהוראות סעיף 25(א) לחוק. מנגד, גם עצם הכללתם בתחום התוכנית אינה מאפשרת להתעלם מהחלוקה הפנימית שקבעה התוכנית ומהשימושים שהותרו בה במפורש. אכן, בהתאם להגדרת המונח "שמורת טבע" שבסעיף 1 לחוק, מדובר ב"שטח שבו נשמרים חי, צומח, דומם, קרקע, מערות, מים או נוף, שיש בהם ענין מדעי או חינוכי, מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם, ואשר שר הפנים הכריז עליו, בהתאם להוראות סעיף 22, שהוא שמורת טבע". אין מחלוקת כי השטח מושא כתב האישום טרם הוכרז כ"שמורת טבע", כהגדרתה בחוק. כפי שהובהר במפורש במהלך הדיונים, ואף הודגש במסגרת הסיכומים, אין מדובר באישום המתייחס לפעילות בשמורת טבע מוכרזת אלא לפעילות בשטח אשר יועד ואושר בתוכנית לשמש כשמורת טבע, אך במועד הרלוונטי טרם הוכרז ככזה בהתאם להוראות החוק. כך עולה מפרוטוקול הדיון מיום 04.03.2025, עמ' 28 ש' 28–31, עמ' 29 ש' 18–20 ועמ' 37 ש' 18–20, וכן מתעודת עובד הציבור של הגב' ענת יציב (ת/19), וכן מעדותו של ראש המועצה, מר דולאן אבו סאלח, עמ' 10, ש' 34–35. יחד עם זאת, אין בטענה זו כדי להביא לקבלת טענת הנאשמים ככל שנטענה בדבר אי תחולת תוכנית המתאר המקומית שמורת טבע החרמון על השטח מושא כתב האישום (נראה כי זו נזנחה בסיכומי ב"כ הנאשמים) , שכן כתב האישום אינו מבוסס על הטענה כי העבודות בוצעו בשמורת טבע מוכרזת אלא בהתאם להוראת סעיף 25(א) לחוק, אשר תחולתו מותנית בקיומה של תוכנית שאושרה וכי ייעודו של השטח הוא לשמורת טבע, ואין היא מחייבת כי השטח יוכרז כשמורת טבע. במילים אחרות, האישום שלפניי עוסק במעמדו של השטח בשלב שבין אישור התוכנית לבין ההכרזה הפורמלית עליו כשמורת טבע, ומכאן השאלה הטעונה הכרעה היא - האם לצורך החלת ההגנה הקבועה בסעיף 25(א) לחוק, די בהוכחת העובדה כי השטח מושא כתב האישום שבו בוצעו העבודות מצוי בתחום שטח אשר אושר בתוכנית סטטוטורית כמיועד לשמש כשמורת טבע, או שמא נדרשת גם השלמת הליך ההכרזה הפורמלי על השטח כשמורת טבע בהתאם להוראות החוק. לשון סעיף 25 (א) לחוק הקובע כך: "הגבלת פעולות: משאושרה תוכנית בדבר ייעודו של שטח כגן לאומי או כשמורת טבע, לא תיעשה באותו שטח פעולת בניה או כל פעולה אחרת שיש בה, לדעת הרשות, כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע, אלא באישור הרשות, כל עוד לא בוטל ייעודו כאמור." בהתאם ללשון החוק, יש להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: א. אושרה תוכנית הקובעת את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע. ב. בוצעה בשטח פעולת בנייה או פעולה אחרת אשר, לדעת הרשות, יש בה כדי לפגוע או לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע. בכך הבחין המחוקק בין שני שלבים נורמטיביים: השלב התכנוני, שבו נקבע ייעודו של השטח, והשלב ההכרזתי, שבו מקבל השטח מעמד של גן לאומי או שמורת טבע מוכרזים. ההגנה שבסעיף 25(א) לחוק חלה כבר בשלב הראשון. במובן זה, תוכנית 219-0976852 "שמורת טבע החרמון ג" היא תוכנית שקיבלה תוקף סטטוטורי מחייב לאחר שאושרה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון ביום 15/08/2021 , כמפורט לעיל. אין מדובר עוד בייעוד עתידי גרידא או בכוונה תכנונית בלתי מגובשת אלא בייעוד שנקבע במסגרת תוכנית שאושרה כדין, אשר הוראותיה מחייבות את מוסדות התכנון ואת הציבור, בכפוף למדרג התכנוני ולכל הוראת דין אחרת החלה על המקרקעין. התוכנית קובעת את ייעודי הקרקע והשימושים המותרים, ומדייקת תוכניות קודמות בשטחה (כמו תמ"א 1, תמ"א 35/ 1/35 ותמ"מ 2/ 3). במישור הנורמטיבי, מעמדה של תוכנית מאושרת מקנה הגנה משפטית אקטיבית על הקרקע עוד בשלב "טרום ההכרזה" הרשמית על השמורה וזאת נוסף למעמד המחייב הנתון לתוכנית מתאר מחוזית גם אם לא היתה תוכנית מתאר מקומית תקפה לשטח מושא כתב האישום. אין כל הצדקה לאפשר פגיעה בייעוד שנקבע לשטח בתוכנית תקפה דווקא בתקופת הביניים שבין אישור התוכנית לבין השלמת הליך ההכרזה, באופן העלול לסכל את האפשרות לממש את הייעוד התכנוני. עמד על כך בית המשפט בעניין עפ"א (נצ') 124/09 שחר צ'רני נ' מדינת ישראל – הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (9.6.2009), אשר עסק, בין היתר, במשמעותו של סעיף 25 לחוק ובהגנה הניתנת לשטח המיועד לשמורת טבע קודם להכרזתו. מכאן כי אין אפוא לקבל את הטענה כי העדר הכרזה פורמלית שולל את תחולת סעיף 25(א) לחוק. עם זאת, קביעה זו מציינת את תחילת הבירור ואינה מסיימת אותו. המחוקק לא קבע כי "משאושרה תוכנית" אסורה כל פעולה באשר היא. הוא קבע איסור על "פעולת בניה או כל פעולה אחרת שיש בה, לדעת הרשות, כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע". משמע, הרכיב המהותי באיסור אינו עצם הפעולה, ואף לא עצם הימצאותה בתחום השטח המיועד לשמורה, אלא היותה פעולה אשר יש בה כדי לסכל את הייעוד. מכאן מתבקשת הבחנה ברורה בין המעמד התכנוני של השטח, שהוא שאלה נורמטיבית, לבין התקיימות יסודות העבירה, שהיא שאלה עובדתית ומשפטית הטעונה הוכחה. הראשון יכול לקום מכוח אישור התוכנית אף בטרם הכרזת השטח; השני מחייב הוכחה קונקרטית של מיקום העבודות, טיבן, היקפן ומשמעותן ביחס לייעוד השטח. לאור האמור, מסקנתי היא כי תוכנית 219-0976852 היא תוכנית תקפה ובעלת מעמד סטטוטורי, וכי עצם העובדה שהשטח טרם הוכרז כשמורת טבע במועד ביצוע העבודות אינה שוללת את תחולתו העקרונית של סעיף 25(א) לחוק. ואולם, לצורך הרשעת הנאשמים אין די בקביעה זו. על המאשימה להוסיף ולהוכיח כי העבודות בוצעו בתא השטח המיועד לשמורת טבע וכי הפעולות הקונקרטיות שבוצעו היו כאלה שיש בהן כדי לסכל את ייעודו של השטח כמשמעות הדבר בסעיף 25(א) לחוק? שאלת מיקומו וזיהויו של השטח כחלק מן התוכנית המאושרת: ביחס לחלקה הספציפית מושא כתב האישום, תוכנית 219-0976852 קובעת כי חלקה מס"ד 2 בגוש 203017 (ובכלל זה חלקות 2-3, 9, 14) עליהן נמנית חלקת הנאשם מס"ד 2 נכללת באופן מלא בתוכנית המתאר המקומית. לשם הוכחת מיקומו של השטח מושא כתב האישום בתוך שמורת הטבע המאושרת, תמכה המאשימה את טענותיו בראיות הבאות: במסגרת עדותו של המודד אהוד תורן , שהוזמן על ידי המאשימה, הוגשה חוות דעתו (ת/2) ומפה מצבית (ת/1) (להלן: "מר תורן") . לאחר שמיעת עדותו של העד תורן מצאתי כי זו מקצועית ומבוססת על מדידה שבוצעה בפועל בשטח. העד פירט כיצד ביצע את המדידות המקצועיות בשטח כדי לבחון את ביצוע העבודות בתחומי שמורת הטבע. העד תורן הסביר כי לצורך ביצוע המדידה הוא נפגש בשטח עם מפקח הרשות, מר גלעד עמיחי (ת/15), אשר הוביל אותו למיקום המדויק. העד הסביר כי לצורך המדידה השתמש במכשיר "GPS RTK" (ריל טיים קינמטיק), המאפשר לקבל את המיקום המדויק ברמת הסנטימטר בכל רגע ורגע. המכשיר פועל באמצעות קבלת תיקונים הנשלחים בזמן אמת בין תחנת בסיס קרובה למקום המדידה המכונה "רום בייס", לבין המכשיר הנייד שבידו המכונה "רובר" (פרוטוקול דיון מיום 04.03.25 עמוד 12). במהלך החקירה הנגדית, נשאל העד תורן לגבי גורמים המשפיעים על איפוס המכשיר ואיכות המדידה. העד תורן הסביר כי הגורם העיקרי המשפיע הוא המרחק מתחנת הבסיס, והבהיר כי תנאי מזג אוויר כמו ערפל או גשמים אינם משפיעים כלל על קליטת ה-GPS ( ר' עמוד 13 לפרוטוקול דיון מיום 04.03.25 שורות 25-26) , הוסיף כי רק "התפרצות סולארית על השמש" משפיעה על המכשיר, אך הדגיש כי לא חווה הפרעה כזו ביום המדידה בשטח (שם, ש' 26-27) . העד תורן תיאר בעדותו כי נכנס לשטח ברגל לבדו והלך לאורך של כמאתיים מטרים, "עד שנגמרה הפריצה של הדרך עפר" (ר' עמוד 11 לפרוטוקול דיון מיום 04.03.25 שורות 14-17) בעוד נציג רשות הטבע והגנים , מר עמיחי גלעדי , נשאר ברכבו במרחק של כמאתיים מטרים משם (ת/15). לשאלת הסנגור לגבי היעדר ציון נקודת ציון (נ.צ.) ספציפית בחוות הדעת הכתובה, הבהיר המודד כי המפה וחוות הדעת הן מקשה אחת בלתי ניתנת להפרדה ובהמשך הסביר כי בשולי המפה מופיע "גריד" (רשת קורדינטות) המציג קורדינטות של צפון-דרום ומזרח-מערב, ושלף ממנו את הנ.צ. של מרכז המפה: 270675 מזרח ו-796825 צפון ברשת ישראל החדשה " זה לא נ.צ של כל שמורת הטבע. שמורת הטבע זה שטח מאוד גדול. אני נתתי נ.צ של מרכז המפה שמתוארת כאן, זה הקורדינטה בצפון דרום של המיקום הזה של מרכז המפה. וזה ברשת ישראל " (ר' עמוד 16 לפרוטוקול דיון מיום 04.03.25 שורות 1-4 ). כאשר עומת העד תורן עם הרישום בסעיף 3 להערות המפה, שם נרשם "תאריך סיום המדידה: 28 באוקטובר 2021" (מועד החל לפני פגישתו בשטח ב-8 בנובמבר), השיב המודד כי זוהי "טעות סופר". הוא הסביר כי מדובר בפרטים טכניים המועתקים ממפה למפה במשרד, ובמקרה זה תאריך סיום המדידה לא תוקן " אלה פרטים שאנחנו מעתיקים את ההערות. מעתיקים ממפה למפה. אבל במקרה הזה את התאריך סיום המדידה לא רשמנו נכון. לא תיקנו. אבל יש לי את תאריך סיום הכנת התוכנית עם שם הקובץ שמופיע בפינה ימנית תחתונה, והוא מראה שהקובץ הוכן ב- 11 בנובמבר 2021, שלושה ימים אחרי המדידה " (עמוד 17 לפרוטוקול דיון מיום 04.03.25 שורות 25-29) . מעיון בחוות הדעת ניתן אכן להתרשם כי מדובר בטעות סופר ואין טענה ממשית או ראיה כלשהי כי המדידה בוצעה בזמן אחר מזה שצוין בחוות הדעת , בין אם על פי עדות העד תורן ובין על פי עדות הפקח גלעדי. העד תורן תמך את גרסתו באמצעות שם הקובץ המופיע בפינה הימנית התחתונה של המפה (ת/1), המתעד כי סיום הכנת התוכנית במחשב היה ב-11 בנובמבר 2021, שלושה ימים בלבד לאחר המדידה הפיזית בשטח. לשאלות הבהרה מטעם בית המשפט, הסביר העד תורן את מבנה המפה ת/1 רוציין כי הקו בצד ימין, שלידו כתוב "גבול תב"ע 2190976852", מגדיר את גבול שמורת הטבע, כאשר כל השטח שמשמאל לקו זה מצוי בתוך השמורה. הוא הצביע על שני קווים מקבילים מצד שמאל למטה הממחישים את הדרך שנפרצה, ולאורכם רשומים מספרים המייצגים את גובה הקרקע באותן נקודות (ר' עמוד 19 לפרוטוקול דיון מיום 04.03.25 שורות 13-15 ), ועל כך הוסיף כי הקו הכחול בתרשים ההתמצאות מייצג את גבול החלקה שבין חלקות 13 ו-2, והעריך את אורך הדרך שנפרצה בכ-150 מטרים על בסיס השוואה קנה המידה במפה (ר' עמוד 20 לפרוטוקול דיון מיום 04.03.25 שורות 3-5 ). עוד צוין בסעיף 3 לחוות הדעת (ת/2) כי בתוכנית המדידה יש תשריט בקנ"מ 1:250 ותרשים סביבה בקנ"מ 1:25,000 כשזה מראה את מיקום השמורה ואת קו שמורת טבע חרמון. מסומן בקו מודגש שלידו כתוב "גבול תוכנית - 219-0976852 .קו זה התקבל מקבצים שפורסמו באתר מינהל התכנון של משרד הפנים. מעיון בת/3 ובת/20 עולה כי גבולות התב"ע מוגדרים במסגרת תוכנית מס' 219-0976852 ("שמורת טבע החרמון ג - 20776/"), הממוקמת במרחב תכנון מקומי מעלה חרמון וגולן, בסמוך ליישובים מג'דל שמס, עין קיניא ונווה אטי"ב. התוכנית מוגדרת לפי קואורדינאטות X 268500 ו-Y 798840. גבולות התוכנית מסומנים בתשריט בקו כחול המקיף שורה ארוכה של גושים וחלקות, מוסדרים ושאינם מוסדרים (ביניהם גוש 203017). על פי עדותו של העד תורן והמפה שהוגשה (ת/1), גבול שמורת הטבע מסומן בקו מודגש שלידו נכתב "גבול תוכנית - 219-0976852". מר תורן הבהיר בעדותו ( עמוד 19 לפרוטוקול) כי הקו יורד מצד ימין העליון של הריבוע לכיוון צד ימין תחתון, כך שכל השטח שמשמאל לקו זה מצוי בתוך תחום התב"ע ושמורת הטבע, ואילו השטח מימין לו אינו שמורת טבע. בנוסף, בתרשים ההתמצאות מופיע קו כחול המהווה את הגבול בין חלקות 13 ו-2. העד תורן העיד כי ניתן לאתר את המיקום באופן מדויק על פי קורדינטות מרכז המפה שערך: "270675 מזרח. ו- 796825 צפון" ברשת ישראל החדשה וכי נתונים אלו מופיעים על גבי רשת הקורדינטות (גריד) שבשולי המפה המאפשרת לחלץ את ערכי המזרח-מערב והצפון-דרום (ר' פרוטוקול דיון מיום 04.03.225 עמוד 16 שורות 14-17 . ברמה החזותית והתכנונית, העד תורן פירט כי במפה מופיע "תרשים התמצאות" שבו משולב ריבוע שחור קטן ותחתיו המילה "המקום", המסמן את אזור המדידה הכללי. כמו כן, הוא הסביר כי ערך את המפה על רקע גושים וחלקות שהוריד מאתר המרכז למיפוי ישראל, ועל רקע תוכנית בניין עיר שהוריד מאתר מנהל התכנון (ר' פרוטוקול דיון מיום 04.03.25 עמוד 8 שורות 23-33). לא מצאתי כי עדותו של העד תורן נסתרה בראיות ההגנה או בחקירתו הנגדית. מצאתי כי עדותו של העד תורן מהימנה, סדורה ועקבית, ולא מצאתי טעם המצדיק לדחות את ממצאיו בדבר הימצאות עבודות העפר שבוצעו בידי הנאשמים בתוך שטח שמורת הטבע כאמור בת/20 ות/1. משמיעת עדותו מצאתי כי עד זה נהג באופן מקצועי בעת עריכת ת/2 והמפה ת/1, עדותו מקבלת חיזוק בצילומים שבוצעו בשטח ומתעדים העבודות. עדותו של העד תורן נתמכת היטב בדוחות הפעולה ובעדויותיהם של פקחי המאשימה, מר עמיחי גלעדי ומר בן ענבר, אשר גילו את ביצוע העבירה בשטח והעד גלעדי אף הוביל את העד תורן למקום והצביע לו על מקום העבירה לכאורה. לא התרשמתי כי יש בעובדה כי חוות הדעת מומנה בידי המאשימה כדי להשפיע על קבלת ממצאיה כאמינים ובתחומי מומחיות רבים מעסיקה המאשימה עדים מומחים מטעמה ללא שיהא בכך להטיל דופי במקצועיותם או הטיית חוות דעתם. בנוגע לניסיונות הנאשמים לערער על דיוקו של מכשיר ה-GPS RTK ותנאי מזג האוויר, הגעתי למסקנה כי מדובר במכשיר מדידה מקצועי המגיע לדיוק סנטימטרי ואינו מושפע מערפל או מגשם כעדות העד תורן. הנאשמים לא הציגו כל חוות דעת של מודד מוסמך מטעמם שיש בה כדי לסתור את ממצאיו של העד תורן או להטיל בהם ספק (ור' דברי עד ההגנה איאד סבאג המדגיש חשיבות מדידה מטעם הנאשמים בעמ' 53 ש' 32 ואילך מיום 9.2.26) , עד ההגנה סבאג אישר כי אינו יכול להפריך חוות דעת המודד תורן (שם, עמ' 55 ש' 5-6), לא הוגשה כל ראיה לעניין מזג אוויר חריג במועד המדידה. לפיכך, עדותו של העד תורן נותרה אמינה, אותנטית ועקבית, מבלי שהופרכה כלל על ידי ההגנה. אני מקבל אפוא את גרסת המאשימה באשר למיקום העבודות ולהיקפן, ומאמץ את ממצאי העד תורן בעניין זה. בפרט, מקובלת עליי עמדת המאשימה שלפיה המפה המצבית (ת/1) וחוות הדעת (ת/2) מהוות מכלול ראייתי אחד, הכולל רשת קואורדינטות המאפשרת את איתור שטח עבודות העפר כממוקם בתוך שמורת הטבע המאושרת , וכי אין ממש בטענה בדבר היעדר נקודת ציון, שעה שהמודד אף הצביע בעדותו על נקודת הציון המדויקת של מרכז המפה. אשר למחלוקת בדבר אורך הדרך שנפרצה, מצאתי להעדיף את גרסת המאשימה, הנתמכת בעדות המודד ובמפה שהוצגה לפניי, על פני טענת ההגנה בעניין זה אשר לא נתמכה בראיות ההגנה אף על פי שצפוי כי הראיות , אם היו כאלו בנמצא, מצויות בחזקתה שעה שאין מחלוקת כי עבודות העפר בוצעו בשטח השייך לנאשם 1. באשר לטענת ב"כ הנאשמים כי העד תורן ביצע את עבודתו בשטח לבדו, בעוד שהפקח , עמיחי גלעדי, המתין ברכבו, מצאתי לקבל את הסבר המאשימה וליתן אמון בגרסת העד תורן באשר לאופן ביצוע המדידה. לא מצאתי כל פסול בכך שהפקח ליווה את המודד אל השטח, הצביע בפניו על המיקום שבו אותר החשד לביצוע העבירה וסימן לו את תחום השטח הרלוונטי, ולאחר מכן המתין ברכב, בעוד המודד ביצע את עבודתו המקצועית והמדידות הנדרשות באופן עצמאי. מדובר באופן פעולה סביר התואם את טיב עבודתו המקצועית של מודד, ולא מצאתי בטענה זו כדי לכרסם במהימנות עדותו או בממצאים שהציג. לפיכך, אני מקבל את גרסת המאשימה בעניין זה ומאמץ את ממצאי המודד, אשר לא נסתרו בראיה ממשית מטעם ההגנה. לבסוף, ובאשר לטענת הנאשמים כי העבודות בוצעו במקרקעין פרטיים, ולא בתחום שמורת טבע, לא מצאתי לקבלה. המאשימה הדגישה כי "אין שום סתירה בין הבעלות לבין הכרזה" (ר' תמלול פרוטוקול מיום 22.06.26 עמוד 16 שורות 1-19) וכי ייעוד הקרקע כשמורה מאושרת מגביל כל עבודת עפר ללא היתר, ללא קשר לשאלת הבעלות על הקרקע, שרשומה במקרה זה על שם מדינת ישראל. העובדה הנטענת בדבר היות המקרקעין בבעלות פרטית אינה שוללת את העובדה כי החלקה מושא כתב האישום נכללת בתחום שאושר ויועד לשמורת טבע, ואין בה כדי להתיר ביצוע עבודות עפר בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק. על פי תעודת עובד הציבור של ענת יציב (ת/19), המשמשת כמנהלת אגף תכנון וניהול מקרקעין ברשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, קיבלה העדה את דוח הפעולה ומפת העבירה בתיק מס' 85357/21 מהפקח עמיחי גלעדי. בדוח זה ציין הפקח את נקודת ציון האירוע, אשר סווג כפגיעה בערכי טבע מוגנים ובסיכול ייעוד בשמורת טבע מאושרת. היא העלתה את נקודת האירוע על גבי תשריט תוכנית מתאר מקומית מספר 219-0976852, שאישורה פורסם בילקוט הפרסומים מס' 9824 בתאריך 18.8.2021. ממצאי הבדיקה של העדה יציב העלו באופן חד משמעי כי מקום האירוע נמצא כולו בתחום שמורת טבע החרמון. לתעודתה צורפו צילומים מילקוט הפרסומים ומתשריט התוכנית המקומית, שבהם סומן מקום האירוע בתוך גבולות שמורת הטבע (ר' גם פרוטוקול דיון מיום 04.03.25 עמוד 9 שורות 22-25 וגם ת/2 – חוו"ד העד תורן). תעודה זו הוגשה כראיה לבית המשפט ומוכיחה את הסטטוס התכנוני של המקרקעין בעת ביצוע העבירה. הראיה ת/19 הוגשה בהסכמת ההגנה וללא שהעדה יציב נחקרה וגם בכך יש כדי לאמצה. גם מעדותו ודוח הפעולה של עמיחי גלעדי ( ת/15) ( להלן: "הפקח גלעדי"), עובד רשות הטבע והגנים משנת 2004 לערך, ששימש במועד האירוע כפקח אזורי בצפון רמת הגולן עולה תיעוד עבירת הכשרת השטח ופריצת הדרך בתוך שמורת טבע. במהלך פעילותו ביום האירוע (16.9.2021), הבחין הפקח גלעדי בבאגר המבצע עבודות עפר בשמורת החרמון, הזעיק למקום את הפקח בן ענבר לסיוע ופעל לעצירת העבודה האסורה (ת/11) . הוא תיעד את הממצאים בשטח, צילם תמונות של הבאגר ושל הנזקים שנגרמו לערכי הטבע המוגנים, וגבה עדות תחת אזהרה בשטח ממפעיל הכלי, אימן רדא. כמו כן, ביום 8.11.21 ליווה גלעדי את המודד אודי תורן לשטח, הצביע בפניו על תוואי הדרך שנפרצה והוביל אותו לביצוע המדידה המקצועית בתיק. הוא זיהה לראשונה את הבאגר עובד בעודו עומד בכניסה ליישוב נמרוד, במרחק של כקילומטר מהשטח, על גבי מדרון חשוף בחרמון. המיקום המדויק של העבודות הוגדר על ידו כשטח "מעל למג'דל שמס, ממערב לצומת כביש 2 ומעלה גולני, בתוך תחום השמורה המאושרת". הפקח גלעדי הגיע אל השטח יחד עם הפקח בן ענבר (ת/10) , שם הבחין בבאגר עובד בסמוך למכלאת הבקר הצמודה לכביש. הבאגר עבד במרחק של "כשבעים מטרים" להערכתו של הפקח גלעדי ממערב לכביש, ועסק בפריצת דרך שהובילה מהכביש אל השטח שבו נעצר – מיקום אשר מתיישב עם המפה ת/1 וחוות הדעת ת/2. הפקח גלעדי ביצע "דקירה" וסימן את הנקודה באפליקציה בטלפון הנייד שלו בעודו בשטח, ובאמצעותה תיעד את תוואי הדרך. בנוסף, ביום שני ה-8.11.21, הגיע הפקח גלעדי פעם נוספת אל הדרך שנפרצה יחד עם המודד תורן, הראה לו את המיקום המדויק והוביל אותו לביצוע המדידה המקצועית שעל בסיסה הוכנה מפת העבירה (ראה תמלול פרוטוקול מיום 22.6.26 עמוד 14 שורות 21-39). בתיק העיד בן ענבר (להלן: "הפקח ענבר") העובד כ-30 שנה ברשות הטבע והגנים, שימש במועד האירוע כפקח תשתיות במחוז צפון, ונקרא לסייע לפקח האזורי (הפקח עמיחי גלעדי) בטיפול באירוע מושא כתב האישום. כעולה מדוח הפעולה שערך לגבי השתלשלות העניינים (ת/10) בנוגע למיקום העבודות, הוא הפיק ביום 19.9.2021 מפת תצ"א שכותרתה "אזור פריצת דרך", עליה סימן בנקודה כחולה את המיקום שבו נפרצה הדרך (תמלול פרוטוקול 5.11.25 עמוד 11 שורות 11-12 ). הוא ציין בעדותו כי המקרקעין שבהם בוצעו העבודות נמצאים בגוש 203017. עדותו של עד ההגנה, המהנדס מר איאד סבאג , מחזקת טיעוני המאשימה, שכן הוא זיהה על גבי מפת התוכניות כי החלקה המדוברת מצויה בחלקה בתוך תחומי שמורת הטבע המאושרת. העד הסתכל על המפה ואישר מפורשות:"...נכון שזה חלק, וזה מה שאמרתי בהתחלה, שחלק מהמגרש זה בתוך שמורת טבע, והחלק השני בתוך אדמה חקלאית" (פרוטוקול 09.02.26, עמ' 40 ש' 17-21) וכי מחוץ לשטח הכפר אסור לעבוד (ר' שם, ש' 27). בנוסף, העד הבהיר באותו עמוד בשורות 28-32 כי כדי לדעת אם פריצת הדרך חרגה לשטח השמורה יש צורך לקחת מודד לשטח: " אנחנו חייבים לקחת מודד, לסמן, לקחת מבט מצבי, לאזן את מה שקיים בשטח, ואז כאילו להפיל אותו על התוכנית הכללית"... ובהמשך " ככה אתה יכול לזהות אם זה כאילו באמת חרג לשטח חקלאי, סליחה, לשמורת טבע, או בחקלאות ". אי זימון עדי הגנה מטעמם של הנאשמים 1,2 בנושא זה והגשת מסמכים ו/או חוות דעת נגדית שיתמכו בטיעונים בעל פה בגין טענה עובדתית זו ובנושאים אחרים שניתן היה לצפות כי יעשה כן: הימנעותם של הנאשמים 1 ו-2 מלהגיש חוות דעת של מודד מוסמך מטעמם או לזמן עד מומחה בתחום האקולוגיה פועלת לחובתם ומכרסמת באופן ממשי בגרסת הגנתם. הלכה היא כי הימנעות צד מהבאת ראייה או עד רלוונטי אשר ניתן לשער כי היו פועלים לטובתו, מקימה חזקה לפיה אילו הובאו אותם עדים, עדותם הייתה פועלת נגדו . ר' ההלכה כפי שנסקרה בע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, מז(2) 605 (1993): " כך דין אף במקום שצד למשפט נמנע מהעיד עד פלוני, שעה שבנסיבות העניין היה מקום להעידו. ובדברי השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' [6], בעמ' 658: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. ראה עוד האסמכתאות הנזכרות שם, בעמ' 658- .659וכן הם דבריה של השופטת בן¬עתו בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני [7], בעמ' 760: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." סיכומו של דבר, הוכיחה המאשימה מעבר לכל ספק כי השטח מושא ביצוע עבודות העפר בכתב האישום ממוקם בתוך שמורת טבע הר החרמון בהתאם לת/20 – תוכנית מתאר מקומית. 2. האם הוכח היסוד הנפשי באשר לביצוע העבירות בידי נאשמים 1,2 ? היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעת הנאשמים בעבירה הדורשת מחשבה פלילית בהתאם להוראות סעיף 20 בחוק העונשין הינו מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה ולענייננו מודעות לכך שהעבודות בוצעו בשטח שאושר כשמורת טבע. כמו כן קובע החוק כי "עצימת עיניים" כמוה כמודעות : "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם". יסוד נפשי – הנאשם 1 מחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט לרבות התרשמות בית המשפט מעדותו של נאשם 1 מצאתי כי הוכחה מודעותו של נאשם 1 כי חלקתו מצויה בתחומי שמורת טבע מאושרת שאין לבצע בה עבודות פיתוח ופריצת דרך, ולכל הפחות הוכחה עצימת עיניו לקיומה של הנסיבה לעיל מעבר לכל ספק סביר. טענתו של נאשם 1 כי פעל בתום לב וכי לא ידע על אישור התוכנית המפורטת שפורסמה ברשומות ביום 18/08/2021 (ת/20) דינה להידחות, שכן פרסום ברשומות מונע מבעל מקרקעין לטעון לאי ידיעה או להסתמך על טעות במצב משפטי והכל מהראיות הבאות: ראשית, מודעותו המוקדמת של נאשם 1 מעוגנת באופן שאינו משתמע לשני פנים בסעיף 2 להסכם הרכישה (החיג'ה) שנחתם על ידו ביום 24/10/2019 (ת/9 ותרגומו ת/21), שבו הצהיר במפורש כי ידוע לו שחלק מהחלקה שייך לשמורת טבע החרמון : " והואיל והצד השני מעוניין לרכוש החלקה המתוארת לעיל, לאחר שראה אותה וקיבל אותה במצבה הנוכחי ובמצבה התכנוני, שחלק ממנה שייך לשמורת הטבע הר חרמון, והחלק שנותר שייך למועצה אזורית מרום גולן" . אין בידי לקבל את גרסתו של נאשם 1 כי חתם על ההסכם "מההתלהבות שלו" מבלי לקרוא אותו (ר' פרוטוקול הדיון מיום 09.02.26 עמ' 30 שורות 32 ואילך) מהווה ראיה לעצימת עיניים, השקולה לידיעה ממשית במקרה זה. לציין כי הנאשם 1 לא שש לתרגם את ההסכם במהלך עדותו וניכר כי תשובותיו מתחמקות ובאו לתרץ התכחשותו היום למה שנרשם באופן ברור בהסכם המכר עליו הוא חתום. לציין כי לא נעלמה מעיניי העובדה כי בהסכם המכר נרשם כי רק חלק מחלקתו הנרכשת של נאשם 1 מצויה בשטח שמורת טבע אך טענה זו אינה מתיישבת עם גירסת נאשם 1 במשפט כי אין השטח שברשותו כלל מצוי בתחומי שמורת טבע וכן היה על נאשם 1 , לאור האמור בהסכם המכר, לבדוק באופן פעיל ופוזיטיבי האם שטח ביצוע העבודות הוא הוא אותו שטח אליו מתייחס הסכם המכר כמצוי בשטח שמורת טבע. מודעות זו נתמכת גם בעדות מוכר הקרקע, מר אחסאן אבו סאלח, שאישר כי ידע שמדובר בשמורת טבע עוד משנת 2016 ואף פעל מול מוסדות התכנון לצורך כך. שנית, מצאתי חיזוק לידיעת הנאשם 1 בדבר היות חלק מחלקתו בתוך שמורת טבע בפעולות הסימון שביצע ובדברי עד ההגנה מטעמו, האדריכל מר איאד סבאג. בעוד שנאשם 1 טען כי פעל בשטח פרטי מותר בהתאם לסימונים שביצע ("תקעתי בזנטים לפי הסימונים של המודד יתדות זוהרים" (ת/17), סתר עד ההגנה סבאג טענה זו ואישר בחקירתו הנגדית ביום 09/02/2026 כי "חלק מהמגרש זה בתוך שמורת טבע" (ר' פרוטוקול, עמ' 53 ש' 22). סבאג אף שלל את האפשרות לבצע עבודות ללא היתר והבהיר כי "באגר אסור כאילו להכניס... בלי אישור תחילת עבודה" (פרוטוקול 09.02.26, עמ' 49 ש' 3). שלישית, הנאשם 1 הפגין מודעות ועזות מצח בזמן אמת, שעה שהתעמת עם פקח המאשימה עמיחי גלעדי בשטח ביום 16.09.2021 (ת/11). כאשר הבהיר לו הפקח גלעדי כי מדובר בשמורת טבע מאושרת האוסרת על פריצת הדרך, לא הציג הנאשם 1 כל היתר ובחר להתריס כנגד החוק: "אני מבית ג'אן וכמו שבהר מירון עובדים באדמות פרטיות בלי לבקש רשות גם פה אני יכול" (מתוך דוח הפעולה ת/11, עמ' 2). אמירה מפורשת זו מלמדת כי הנאשם 1 ידע שהוא מבצע עבודות בשמורת טבע, גם אם סבר בזמן ביצוע העבירה לדבריו כי מותר לו לפעול כך בשטחו. רביעית, במהלך חקירת נאשם 1 ת/7 עומת נאשם 1 בידי החוקר באינוסוביץ כי גם במפות המודד סלמן שעלאן נרשם כי חלקתו מצויה בשטח תוכנית המתאר המחוזית הקובעת השטח כשמורת טבע מאושרת והנאשם משיב : "זה לא עניין אותי והוא לא אמר לי את זה". (ת/7, עמ' 2 ש' 45-46). זאת ועוד, כאשר מעומת שוב עם היותה של החלקה בשטח התמ"מ השיב נאשם 1 : "בטח שאני מבין אבל המירון שמורה אנשים לא חיים התמ"מ של המדינה" וזאת בהתייחסו לשמורת המירון אותה מכיר היטב לאור מקום מגוריו הקודם בבית ג'אן (ת/7, עמ' 3 ש' 69 ואילך). נאשם 1 התחמק שוב ושוב מלתרגם את הסכם המכר מהשפה הערבית לעברית חרף העובדה כי התרגום שהוגש לתיק בית המשפט הוגש בהסכמת הצדדים (ר' פרוטוקול מיום 9.2.26 עמ' 10 ש' 17 ועד עמ' 12 ש' 25). לבסוף כאשר עומת עם תוכנו של המסמך ת/21 והעובדה כי חרף יידועו בדבר היות חלק מהחלקה שרכש שמורת טבע לא עשה דבר לבדוק זאת מול המאשימה ורשויות התכנון השיב נאשם 1 כי המועצה מתנגדת שכן נאמר לו על ידי חברים בוועדת תכנון ובניה (אותם בחר שלא להעיד במשפט) כי הכרזת השטח כשמורת טבע בידי המאשימה אינה חוקית (שם, עמ' 14 ש' 18 ואילך). מכאן עולה כי הנאשם מאשר הלכה למעשה ידיעתו בדבר היות שטחו שמורת טבע וזאת מעבר לעצימת עיניו וכי בחר לבצע עבודות סלילת דרך העפר תוך שהוא מודע לסטאטוס החוקי של השטח ומתוך תקווה כי סטאטוס זה יבוטל בעתיד באם יתגלה כי ה"הכרזה" לא היתה כדין. חמישית, מעמדה התכנוני של שמורת הטבע הוסדר עוד קודם לכן במסגרת תוכנית המתאר המחוזית תמ"מ 2/3 המגדירה את האזור כשמורה מזה כארבעה עשורים. מעמדן של תוכניות מתאר מחוזיות מסוג תמ"מ 2/3 הוא כמעמד של חיקוק או חקיקת משנה, המקים חזקת ידיעה קונסטרוקטיבית מחייבת כלפי הציבור כולו ומונע מבעל מקרקעין לטעון לאי ידיעה של הדין. לפיכך, הטענה כי התוכנית המפורטת אושרה ברשומות רק ביום 18/08/2021 (ת/20) , כ – 28 ימים לפני ביצוע העבודות, אינה יכולה להועיל לנאשם 1 כדי לפטור אותו מאחריות פלילית בגין עבודות החציבה שביצע בשטח השמורה ביום 16.09.2021. כך גם טענה זו אין לה אחיזה בחוק. פרסום תוכניות ברשומות מקים חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית, לפיה האזרח נחשב כמי שיכול וצריך לדעת את הוראות התוכנית. בהתאם לפסיקה הנוהגת, תוכניות על פי חוק התכנון והבנייה הן בבחינת חקיקת משנה ומעמדן הוא כמעמד חיקוק המחייב את הציבור כולו . חובות המוטלות מכוח תוכניות מיתאר אלו מהוות בסיס נורמטיבי מחייב, והסתמכות על טענת "אי-ידיעה" לגבי תוכנית שפורסמה כחוק ברשומות (ת/20) דינה להידחות מכל וכל. אפנה בעניין זה לע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, נא(2) 825 (1997) שם נקבע כי : "נקודת המוצא הנורמטיבית בבירור שאלת הסמכות היא, כי תכניות על-פי חוק התכנון והבניה הן בבחינת חקיקת משנה. כך, מציין בית-המשפט בבג"ץ 194/56 ון מירופ נ' מנהל אגף השיכון, משרד-העבודה ואח' [16], בעמ' 662, כי "תוכנית בניין ערים היא בגדר 'תקנה' כמשמעותה בפקודת הפרשנות...". באופן דומה, אומר בית-המשפט בע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה ואח' [17], כי התכניות על-פי חוק התכנון והבניה הן בגדר חיקוק (בעמ' 742): "כבר נקבע... ש'פקודת בנין הערים ושלוחותיה (חוקי-עזר ותכניות-בנין-ערים שנעשו על-פיה) הן בבחינת 'חיקוקים'...' הוא הדין בחוק, בתקנות הנלוות לו ובתכניות המיתאר המוצאות מכוחו. משמעות הדבר היא, שחובות, המוטלות מכוח כל אחת משלש המסגרות הללו, יכולות להוות בסיס נאות לעוולה של הפרת חובה חקוקה...". (וראו הגדרות המונחים "חיקוק" ו"תקנה" בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 ובסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). העיקרון הכללי הנוגע לחקיקת משנה הוא, כי: "...הסמכות לחוקק חקיקת משנה, (ה)נולדת אך ורק עקב הוראת הסמכה מפורשת הכלולה בחקיקה הראשית... הרשות המבצעת, היא בדרך כלל --- סוף עמוד 852 --- בעלת סמכות לחוקק חקיקת משנה, כי הוסמכה לכך בחקיקה ראשית" (דברי הנשיא שמגר בע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 3363 [9], בעמ' 268)." נאשם 2 – היסוד הנפשי: נאשם 2, נושא באחריות פלילית כמבצע בצוותא לעבודות האסורות ולפגיעה בערכי הטבע, חרף היעדרותו הפיזית מזירת העבירה ביום 16.09.2021. על פי הדין, מעמדו של מבצע בצוותא נקבע על פי שליטתו הפונקציונלית על העשייה העבריינית, והיותו חלק מהמעגל הפנימי של התכנון והביצוע כקבלן עבודות עפר ותשתיות ומעבידו של מפעיל הבאגר, נאשם 2 נתן את האור הירוק והאישור המכריע להתחלת העבודות בשטח (ר' לעניין זה רע"פ 1402/21 חברת קו צינורות אילת אשקלון בע"מ נ' מדינת ישראל - הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (נבו 12.8.2021) . מפעיל הבאגר, אימן רדא, הבהיר בעדותו כי לא העז לבצע כל עבודה בשטח ללא אישורו המפורש של מעסיקו, נאשם 2. אימן רדא העיד כי כאשר פנה אליו נאשם 1, הוא הפנה אותו ישירות לסולטאן ואמר לו: " ואז הוא אמר, הוא היה נוכח שם, ביקש ממני לעשות לו את העבודה. אמרתי לו, הכלי זה שייך לבן אדם. תתקשר אליו, אם הוא מאשר, אני אעשה לך את העבודה. אם הוא לא מאשר, אני לא יכול לעשות את העבודה על דעת עצמי. כן. הכלי שייך למישהו. זה לא כלי שלי." (תמלול פרוטוקול 28.1.26 עמ' 3 ש' 20 ואילך). על נאשם 2, המשמש כקבלן עבודות עפר מאז שנת 2001 (כ-25 שנים), חלה חובה חוקית ואקטיבית לבדוק היתרי בנייה, אישורי חפירה וזכויות בעלות בטרם שליחת כלי צמ"א כבד השוקל עשרות טונות לשטח הררי. בחקירתו הנגדית הודה נאשם 2 כי "היום אני מבקש ממנו היתר בנייה ואישור חפירה", אך טען להגנתו כי בשנת 2021 לא הייתה חובה כזו בתוך היישוב (תמלול פרוטוקול 10.02.26 עמ' 27 שו' 3-9 ) . טענה זו נדחית מכל וכל, שכן תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה שנכנס לתוקף באוקטובר 2017 מטיל אחריות פלילית ישירה וחובת בדיקה אקטיבית על הקבלן המבצע עבודות חפירה ועפר (סעיף 243 לחוק התכנון והבניה) ולא על עובדיו. הימנעותו של נאשם 2 מלפנות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה לקבלת תיק מידע תכנוני, והסתמכותו העיוורת על אמירתו הטלפונית של נאשם 1, עולות כדי "עצימת עיניים" רבתית מתוך רצון להתפרנס ותו לא ושקולה למודעות מלאה במקרה זה. נאשם זה אף מעיד על עצימת העיניים בעת חקירתו באזהרה ת/3 מיום 16.8.23 : "ש. האם אין לך אחריות על העבודה שאתה מבצע, האם אתה לא בודק אם ניתנו אישורים מתאימים לעבודה? ת. לא אני לא בודק הוא ביקש בסה"כ שעתיים שלוש על הבאגר" (שם, עמ' 2 ש' 35-38). הוא אף לא מנחה את מפעיל הבאגר מטעמו שלא לפגוע בעצים במהלך העבודה (שם, עמ' 3 ש' 1- 3). לא מצאתי כי יש לייחס משקל ממשי לתשובתו בהמשך כי מסביר לכל מפעיל שלא לפגוע בעצים בלי אישור שעה שהוא עצמו אישר בחקירתו באזהרה כי אינו מוודא קיומם של אישורים כאלו שעה שמתחייב ונרתם לביצוע עבודות עפר באמצעות הבאגר שברשותו ואף סותר דבריו לעיל. עדותו של עד ההגנה, האדריכל איאד סבאג, מחזקת קביעה זו, שכן אישר כי חל איסור להכניס כלי עבודה לשטח ללא בדיקת תיק מידע וקבלת אישור תחילת עבודה מהוועדה המקומית (ר' תמלול פרוטוקול מיום 09.02.26). נוהג פסול לפיו תושבים מקומיים מבצעים עבודות חפירה והכשרה בשטחים פתוחים על דעת עצמם, אינו יכול להכשיר התנהלות עבריינית ועצימת עיניים מצד קבלן מורשה. טענתו של נאשם 2 כי מפעיל הבאגר חצה את הכביש הראשי המוביל לחרמון ללא אישורו ובכך ניתק את הקשר הסיבתי ואת אחריותו הפלילית – דינה להידחות (ר' פרוטוקול דיון מיום 22.06.26). נאשם 2 נתן למפעיל אישור גורף ובלתי מסויג לבצע עבודות פריצת דרך עבור נאשם 1, מבלי שטרח להגיע לשטח, לבדוק את גבולות החלקה או להגדיר למפעיל את גבולות הביצוע המותרים. מי ששולח כלי מכני כבד והרסני לעבודה בשטח שמורת טבע מאושרת על בסיס שיחת טלפון קצרה ומבלי לוודא את נתוני העבודה, נוטל סיכון מודע לפגיעה בערכי טבע ואינו יכול להלין על סטיית העובד מהנחיותיו הכלליות, מה גם שספק בעיניי אם נאשם 2 סבר כי מדובר בעבודות בשטח הכפר שעה ששטחו של הנאשם 1 מרוחק מהכפר. הלכה פסוקה היא, כפי שנקבע בין היתר ברע"פ 1402/21 לעיל, כי העובדה שהביצוע הפיזי של העבירה נעשה בידי גורם אחר (מפעיל הבאגר) אינה שוללת כשלעצמה את אחריותו הפלילית של מי שהיה מעורב בקבלת ההחלטה והחזיק בשליטה על עצם ביצוע העבודה. טענת נאשם 2 כי חציית הכביש על ידי המפעיל אימן רדא ללא אישורו המפורש מנתקת את אחריותו הפלילית, אינה נתמכת בהלכה זו שהינה המכריעה בסוגיה זו, ויש לבחון אותה על פי נסיבותיו העובדתיות של התיק. מניתוח עדויותיהם של מפעיל הבאגר ושל נאשם 1 עולה כי חציית הכביש לא הייתה סטייה למטרה זרה או עצמאית, אלא שלב טבעי, צפוי ונחוץ לשם העברת הבאגר אל אתר העבודה שבו נדרש לפרוץ את הדרך. המפעיל פנה במפורש לנאשם 2, וזה אישר לו טלפונית לבצע את העבודה עבור נאשם 1 מבלי להציב כל מגבלה גיאוגרפית או לברר את מיקומו המדויק של השטח, ובכך נטל על עצמו את הסיכון המודע הכרוך בביצוע העבודות ( ר' פרוטוקול מיום 22.06.26). נאשם 2 מאשר בחקירתו הנגדית כי אסור היה לבאגר לעבוד בשטח נאשם 2 שכן רק בשטח הכפר, לטענתו, מותר היה לעבוד ללא היתרים אך חזר שוב ושוב על דבריו כי לא טרח לבדוק היכן בדיוק שטח העבודה המיועדת עם הבאגר, יצא מנקודת הנחה כי מדובר בכפר. למעשה לא רק שעצם עיניו באשר למיקומה המדויק של העבודה אלא שאף טעה לחשוב כי היתה זו מותרת בשטח הכפר – עובדה שאינה נכונה אף היא. מכאן שבכל מקרה , בין אם היתה העבודה מיועדת להתבצע בשטח הכפר ובין אם מחוצה ל , לא היתה מותרת העבודה ללא אישור. אילו היה מפעיל הבאגר סוטה לחלוטין מההנחיות ופועל למטרה זרה לחלוטין שאינה קשורה לעבודה שאישר נאשם 2, עשויה הייתה לעמוד לנאשם 2 טענה כי המעשה אינו חלק מהביצוע בצוותא. ואולם, משאישר נאשם 2 את ביצוע עבודות פריצת הדרך עבור נאשם 1, והיה בעל שליטה מלאה על עצם הפעלת הבאגר ויכול היה למנוע את תחילת העבודה על ידי דרישת היתר בכתב, אין בחציית הכביש הטכנית כדי לנתק את אחריותו הפלילית כמבצע בצוותא. באשר לנאשם 2, מחומר הראיות עולה כי שימש כקבלן וכבעל השליטה בכלי המכני, והודה כי אישר טלפונית למפעיל הבאגר, אימן רדא, לבצע את העבודה עבור נאשם 1. מפעיל הבאגר, אימן רדא (ר' פרוטוקול מיום 28/01/2026), העיד כי לא היה מתחיל לעבוד ללא אישורו של הנאשם 2, וכי הפסיק את העבודה רק לאחר פניית הפקחים וקבלת הוראה טלפונית מהנאשם 2 לצאת מהשטח. כקבלן, חלה על נאשם 2 חובה מקצועית וחוקית לבדוק קיומם של היתרי חפירה ואישורים מתאימים, טרם ביצוע עבודות חציבה ופריצת דרך, ולא להסתפק בטענה מזדמנת של "חצי שעה עבודה בשטח פרטי" וכן לא לפטור עצמו בטענה כי סבר שהעבודות מבוצעות בתוך תחומי הכפר – טענה שלא מצאתי לה כל ביסוס הן בראיות התביעה, הצילומים שהוגשו בהם לא נראה כל זכר לבתי הכפר בשטח (ואת זאת מאשר גם נאשם 2 בחקירתו הנגדית בפרוטוקול 9.2.26 עמ' 37 ש' 36-38, עמ' 38 ש' 20-21) והן בדברי ראש המועצה דולאן כי שטח נאשם 2 אינו נכלל בתוכנית "ניו מג'דל". בהתנהלותו זו עצם נאשם 2 עיניו באשר לנסיבות היותו של שטח ביצוע העבודה שמורת טבע מאושרת , הוא נסמך באופן עיוור על דברי נאשם 1 כי ביצוע העבודות הינו אקט חוקי ולמעשה לא עשה דבר כדי לבדוק חוקיות העבודות. בהקשר זה אציין כי לא מצאתי כל הגנה בטענה כי ההתקשרות בין נאשם 1 ונאשם 2 לביצוע העבודות היתה "ספונטנית" או "מקרית" שעה שמהירות ההתקשרות היתה נתונה באופן מלא לשליטת שני הנאשמים שברצונם היו עורכים הבדיקות הנדרשות כחוק וברצונם לא לעשות כן כפי שארע במקרה שבפניי. למשך התכנון המוקדם בביצוע העבודות אין כל נפקות בשדה ההגנות המשפטיות בעניינם של שני הנאשמים והדחיפות לא נכפתה על מי מהנאשמים. 3. האם בוצעה בשטח פעולת בנייה או פעולה אחרת אשר יש בה כדי לפגוע או לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע והאם הוכחה פגיעה בערכי טבע מוגנים: הכרזה על ערך טבע מוגן ותקנות לאיסור פגיעה בו (ג) "לא יפגע אדם בערך טבע מוגן, אלא בהיתר כללי או מיוחד מאת המנהל". סעיף 33(ה) לחוק גנים לאומיים מגדיר "פגיעה": "'פגיעה' - לרבות השמדה, הריסה, שבירה, חבלה, קטיפה, עקירה, נטילה, שליה, הרעלה, שינויה של צורה או של תנוחה טבעית של ערך טבע או הפרעה למהלך התפתחותו הטבעית, לרבייתו או לשמירתו". סעיף 1 בתקנות גנים לאומיים קובע: "'ערך טבע מוגן' - ערך טבע מן המפורטים באכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), התשס"ה–2005. נאשם 1 אישר בחקירתו ובעדותו כי בוצעו עבודות פריצת הדרך, אך ההגנה טענה כי מדובר בהכשרת דרך גישה חקלאית בסיסית באדמה פרטית המשותפת לו ול-15 שכנים לצורך עיבוד חלקותיהם (ר' פרוטוקול דיון מיום 10.05.26 עמוד 2 שורות 35-39 ). לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפני בית המשפט מצאתי כי העבודות שבוצעו על ידי הנאשמים היו בהיקף נרחב וגרמו לשינוי מהותי בתוואי השטח, ובכך פגעו וסיכלו את ייעודו של השטח כשמורת טבע, ואפרט: היקף ומהות העבודות: מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט מצאתי כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו בצוותא את פריצת הדרך המפורטת בכתב האישום וזאת בשטח שמורת טבע. ב"כ המאשימה הגיש חוות דעת מומחה מטעם המודד העד תורן (ת/2) והמפה המצבית (ת/1), המפרטים כי עבודות העפר הנדונות בוצעו כולן בתוך תחומי השמורה המאושרת, וכללו פריצת דרך ברוחב של כ-5 מטרים ולאורך של כ-150 מטרים. תמונות שצולמו על ידי עמיחי גלעדי (ת/4) מיום האירוע מציגות את הבאגר (מספר זיהוי 125161) פועל בלב השטח ההררי הטבעי ומבצע עבודות חפירה וחציבה משמעותיות. בנוסף, הוגשו דוחות פעולה מטעם הפקחים שאת עדויותיהם מצאתי לאמץ שעה שהן מחזקות זו את זו ומקבלות חיזוק חיצוני בתיעוד העבודות שהוגש כראיה בתיק: דוח הפעולה של הפקח בן ענבר (ת/10) מתאר כי הבחין בבאגר פועל בתוך תחום השמורה המאושרת, כשהוא מבצע עבודות חציבה ופריצת דרך ברוחב של כחמישה מטרים ובאורך של כ-150 מטרים. הפקח ענבר ציין מפורשות בדוח שערך כי השטח שבו עבד הבאגר היה טבעי לחלוטין ולא מופר עד לאותו רגע, וכי במהלך העבודות נעקרו עץ עוזרר, עץ אלון ומספר פקעות של חצב. בדוח הפעולה שערך הפקח עמיחי גלעדי (ת/11) פורטו העבודות המכניות הכבדות שבוצעו בשטח, תוך שהעד גלעדי ציין כי יצא לשטח בעקבות קריאה וזיהה את פריצת הדרך באורך של כ-150 מטרים וביצע את התיעוד הנדרש. תימוכין לפגיעה הקשה בערכי הטבע המוגנים ניתן לראות בחוות דעתה המקצועית של האקולוגית הגב' חווה גולדשטיין (ת/18), אשר קבעה באופן חד-משמעי כי פריצת הדרך גרמה לנזק בלתי הפיך למסלע הטבעי, שינתה את פני השטח באופן שיאפשר סחיפת קרקע, והובילה להרס של ערכי טבע מוגנים מסוג אלון מצוי, עוזרר קוצני וחצב מצוי. העדה המומחית גולדשטיין היא אקולוגית ותיקה ברשות הטבע והגנים, שם עובדת כ-30 שנה. בעשרים ושתיים השנים האחרונות היא משמשת כאקולוגית של מרחב גולן וחרמון, בעלת תואר שני בזואולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. במסגרת תפקידה זה, ערכה העדה את חוות דעת המומחה בתיק בעניין הפגיעה בשמורת החרמון וסיכול ייעודה (ת/18). בתאריך 26/09/2021 הגיעה הגב' גולדשטיין לשטח יחד עם הפקח ענבר, אשר הראה לה את האזור שבו נפרצה הדרך בתוך שמורת החרמון. היא הלכה ברגל לאורך הדרך הפרוצה מתחילתה, בצד המזרחי, ועד לקצה שבו עבד הכלי המכני הכבד שפרץ אותה. בחוות דעתה הגדירה את מיקום העבודות בנ.צ מרכזי 270617/796797, המצוי בתוך תחומי שמורת הטבע . הגב' גולדשטיין תיארה כי תא השטח שבו בוצעו העבודות מתאפיין בתשתית ייחודית של טרשונים – גושי סלע גדולים שנחשפו לבלייה קרסטית של גיר מסוג דולומיט במשך מיליוני שנים. היא העריכה באומדן צעדים את מיקום העבודות וציינה כי רוחב הדרך שנפרצה נע בין 4 ל-6 מטרים (ראה גם ת/11 ועדותה כעולה מתמלול פרוטוקול הדיון מיום 5.11.25 עמוד 29 שורות 1-6) . לאורך תוואי זה היא תיעדה פגיעה פיזית קשה בערכי טבע מוגנים על פי חוק, שכללה פקעות של חצב מצוי, עצי עוזרר קוצני ואלון מצוי . כמו כן העריכה מניסיונה כי הפגיעה הפיסית בשטח פגעה במגוון בעלי חיים , יכולה לגרום לדחיקת מינים מסוימים ועידוד יתר של מינים אחרים, מהווה שינוי מהותי עם מיני צומח ובעלי חיים שהיו בשטח ולא ישובו בשל הרס בתי הגידול , הינה בלתי הפיכה ומסכלת ייעוד השטח כשמורת טבע. עדויות עדי התביעה וחוות הדעת האקולוגית מקבלים חיזוק של ממש בתיעוד העבירות כפי שצורפו לת/18 בהם נראות עבודות פריצת הדרך כ"חותכות" בנוף הטבעי , מימינן ולשמאלן צומחים צמחים ורק בדרך שנפרצה אדמה וסלעים בלבד. זאת ועוד נראים בצילומים מהשטח פקעות שנעקרו מהאדמה (תמונה 2,3), עצים עקורים (תמונות 4,5,6,8). כמו כן מקבלת חוות הדעת חיזוק בדוח הפקח ענבר בגין הפגיעה בחצבים, עץ עוזרר ועץ אלון (ת/10 עמ' 3) ובדוח הפקח עמיחי (ת/11 עמ' 2) המלווה בתיעוד צילומי ת/4. ביחס לפגיעה בתוואי השטח וערכי טבע מוגנים לא הובאה מטעמם של הנאשמים חוות דעת אקולוגית נגדית הסותרת את חוות הדעת שהוגשה מטעם המאשימה ונמצאה קבילה ומהימנה. תחת זאת, בחרו הנאשמים להסתמך על טענתו הכללית של מפעיל הבאגר, מר איימן רדא, בעדותו מיום 28/01/2026 לפיה השטח היה יבש לחלוטין ונטול עצים או פרחים – עדות הנסתרת ישירות בדוחות הפקחים עמיחי וענבר ובצילומים שנערכו והוגשו כראיה בתיק. בכל הנוגע לתוכנית "ניו מג'דל", ראש המועצה דולאן אבו סאלח העיד כי רשות הטבע והגנים התנגדה להתרחבות מג'דל שמס באותו אזור בשל ערכיות אקולוגית גבוהה ביותר. במסגרת ההליכים הללו, הציעו אנשי המקצוע של רט"ג חלופה תכנונית שהתלבשה בחלקה על גוש 203017 – שהוא השטח נשוא האישום הנוכחי. נציגי הרשות הבהירו בדיונים כי בשטח חלופי זה ישנם "פחות ערכי טבע" באופן יחסי בהשוואה לאזור של ניו מג'דל. ההגנה ניסתה להיתלות בטענה זו כדי להוכיח שהנזק שנגרם לערכי הטבע הוא מינורי, אולם גם ראש המועצה לא טען כי נאמר שאין בשטח הנאשם ערכי טבע מוגנים בכלל אלא רק שהם פחותים מאשר בניו מג'דל. יתרה מכך, ראש המועצה אישר במפורש בחקירתו כי מהמשא ומתן הזה לא ניתן לתושבים אישור כלשהו מהמאשימה לפרוץ דרכים באופן עצמאי או לבצע עבודות הכשרה במקום החלופי ללא קבלת היתרים כדין (ר' פרוטוקול מיום 3.5.26 עמ' 3 ש' 8). לכך אוסיף כי גם עורכת חוות הדעת ציינה כי בשטח מושא כתב האישום צומח עצי מועט אך הרחיבה ופירטה הנזק שנגרם בביצועי העבודות למסלע הייחודי, ולעושר מיני זוחלים, ציפורים, יונקים, פרפרים ומגוון חלקים שהינם חלק מהמארג האקולוגי שנפגע - גם כאשר אינו בולט לעין כמו עצים (ר' ת/18). גישתו של נאשם 2 בעת חקירתו הנגדית כי פקעות חצבים אינן נדירות או מעטות ולכן אינן עונות להגדרת "ערכי טבע" אין לה דבר עם ההגדרה בחוק (ר' פרוטוקול מיום 9.2.26 עמ' 6 ש' 37 ואילך, עמ' 26 ש' 26). הוא גם לא תמך טענתו כי עץ העוזרר אינו עץ "שורשי" אלא מהווה מעין גידול חקלאי (ר' שם, עמ' 7 ש' 10 לפרוטוקול). גם טענתו כי פרות הופכות את הפקעות אך באגר לא יכול לעשות זאת אינה מתיישבת עם הגיון בריא (שם, עמ' 26 ש' 21 ואילך). מסמך נ/1 הוא פנייה מפורשת שנשלחה למנכ"ל רשות הטבע והגנים בפברואר 2022 על ידי עו"ד רני גורלי מטעם מועצת מג'דל שמס, המביעה התנגדות להגדרת השטח כשמורת טבע. התובע בסיכומיו הדגיש, ובצדק, כי מכתב זה נשלח חודשים ארוכים לאחר ביצוע העבירות אצלנו (שבוצעו ב-16/09/2021), והוא אינו מתייחס למקרקעין הספציפיים נושא כתב האישום אלא מדבר באופן כללי על שטח של כ-500 דונם. על כן, אין במסמך זה כדי להכשיר בדיעבד עבודות אסורות ופגיעה בערכי טבע מוגנים שבוצעו טרם הגשתו. מסמך נ/2 הינו מכתב מיום 4/02/24 שנכתב על ידי ראש מועצת מג'דל שמס, דולאן אבו סאלח, הדן בסוגיית המחלוקת על הקרקעות החקלאיות בגוש 203017. המכתב מפרט את הזיקה ההיסטורית של התושבים לקרקע ואת שילוב הגוש בתוכנית המתאר הכוללנית של היישוב, לצד כוונת המועצה לתקוף את הליך הסדר המקרקעין שבוצע בעבר. עם זאת, שאיפות תכנוניות עתידיות, דיונים על שינוי תוכניות מתאר מחוזיות (תמ"מ 2/3) או מחלוקות היסטוריות אינן מקנות לתושבים זכות חוקית לבצע עבודות עפר עצמאיות ולרמוס ערכי טבע מוגנים בשמורה מאושרת ללא היתר כדין. העד דולאן מציין במפורש בחקירתו הנגדית כי שטח הנאשם 1 אינו חלק מתוכנית "ניו מג'דל" (ר' פרוטוקול מיום 3.5.26 עמ' 9 ש' 34 ואילך). באשר לטענה שנטענה בעלמא כי ניתן היה לשתול הצמחים שנעקרו מחדש הרי שטענות אלו נסתרות הן על ידי ממצאיה המדעיים של האקולוגית גולדשטיין והן על ידי עדותו של עד התביעה, יעד אבירם, אשר העיד כי בשטח נפגעו עץ אלון אחד, עץ עוזרר אחד וחצבים והבהיר בתמונות כי פקעת חצב שנפגעה יכולה לחיות שוב רק אם תועבר לשתילה מחדש, הליך שייקח כמעט 3 שנים עד להוצאת פרחים. במצב דברים זה לא ניתן לומר כי בנקל ניתן לשקם הפקעות שנעקרו ובוודאי שאין מדובר בעצים שנעקרו. העד אבירם תיאר את מיקום השלט המורה על "שמורת טבע החרמון", המוצב בצד ימין במרחק של כ-50 עד 100 מטרים לאחר מעבר השער הצהוב של החרמון, שלט הקיים שם מילדותו. לא נעלמה מעיני עדותו של מפעיל הבאגר כי לא הבחין בכל נזק שנגרם לצומח במקום אך אין להתעלם מהעובדה כי מפעיל הבאגר נחקר באזהרה בביצוע העבודות האסורות בשטח שמורת טבע, ניכר כי לא בא להרע את מצבם של הנאשמים לרבות נאשם 2 שהינו מעסיקו וכי הוא עצמו נחשד בביצוע העבירות. זאת ועוד, הראיות שהוצגו מטעם המאשימה מפריכות גירסה זו של מפעיל הבאגר. מכלול הראיות מעלה תמונה ברורה של פגיעה ממשית, הרסנית ובלתי הפיכה בערכי טבע מוגנים ובבית הגידול הייחודי של שמורת החרמון, שבוצעה במשותף ללא היתר כדין. לפיכך, הוכח כי המעשים שבוצעו על ידי הנאשמים מהווים פגיעה אסורה בערכי טבע מוגנים ללא היתר כדין, וכי היה בפעולות הנאשמים כמפורט בכתב האישום כדי לסכל ייעודו של השטח כשמורת טבע. 4. האם עומדת לזכות הנאשמים במקרה שבפניי טענת הגנה מן הצדק, המתבססת על שיהוי בלתי סביר בביצוע פעולות מטעם המאשימה בחקירה ובהגשת כתב האישום דבר אשר הוביל לעינוי דין ונזק ראייתי להגנה? הנאשמים לא טענו במפורש ובשמה ל"הגנה מן הצדק", אך העלו בסיכומיהם טענות מהותיות המהוות חלק מדוקטרינה זו, ובראשן טענת שיהוי מצד המאשימה. לטענתם, חקירת הנאשמים בוצעה "שנתיים לאחר האירוע", וכי כתב האישום הוגש "באיחור רב, כמעט כשנתיים, אף יותר", דבר שהוביל ל"עינוי דין וכרסום בראיות". בנוסף, הסניגור טען להיעדר אכיפה והתנהלות הרשויות בשטח, אשר יצרה אצל הנאשם 1 "לגיטימציה" לפעול באדמתו. הנאשם פקד ועיבד את השטח במשך שנים מבלי שאף פקח פנה אליו ואמר לו "עצור, אתה נמצא בשטח אסור", וכן כי לא הוצב במקום שילוט ברור המזהיר את הציבור. (לעניין זה הבהיר ב"כ הנאשמים בסיכומיו בע"פ כי לא טען לאכיפה בררנית אלא התייחס ל"התנהגות" ו"האכיפה הכללית" שנותנת לגיטימציה לאזרח מן השורה). לטענת המאשימה לא הייתה כל חריגה מהמועדים, וכי העיכוב נבע בין היתר ממגבלות תקופת הקורונה, מנסיבותיו האישיות של הפקח ומחילופי שופטים בתיק. טענת הגנה מן הצדק- המסגרת הנורמטיבית: דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה במשפט הפלילי הישראלי במסגרת ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ' (2) 353. במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, הורחבו גבולותיה של דוקטרינה זו (להלן: " עניין בורוביץ"): "...ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות..." (שם, בעמ' 807). כן יצוין, כי במסגרת עניין בורוביץ נקבע מבחן בן שלושה שלבים לבחינת החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק על מקרה ספציפי: "...שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום..."(שם, עמ' 807-808). במהלך שנת 2007, עוגנה דוקטרינה זו במסגרת סעיף 149(10) לחסד"פ הקובע כדלקמן: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן – (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". הנה כי כן, בעיגונה של ההגנה מן הצדק בחר המחוקק במבחן "הסתירה המהותית" ולא שב למבחן הקבוע בדוקטרינת ההגנה מן הצדק הפסיקתית אשר עוגנה בפסקי הדין יפת ובורוביץ ואשר במסגרתם קבעו רף גבוה של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. אחד המקרים בהם מתעוררת פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, הינו קיומו של "שיהוי בהליכים פליליים" מצד רשויות האכיפה. שיהוי בהליכים פליליים- המסגרת הנורמטיבית: חלוף זמן משמעותי ממועד ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום עשוי, במקרים מתאימים, להקים עילה לביטול כתב האישום מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק. על בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי שבניהול ההליך הפלילי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם עקב חלוף הזמן ועינוי הדין שנגרם לו. רק שיהוי קיצוני ובלתי מוצדק, אשר פוגע באופן ממשי ומוכח ביכולתו של הנאשם לנהל משפט הוגן או יוצר תחושת אי-צדק חריפה, יצדיק את זיכוי הנאשמים. מן הכלל אל הפרט: במקרה שבפנינו, הנאשמים טענו לשיהוי משמעותי בהתנהלות המאשימה הן בניהול החקירה והן בהגשת כתב האישום, דבר אשר הוביל לעינוי דין וכרסום בראיות. ב"כ הנאשמים, הדגיש כי הנאשם 1 נחקר לראשונה ביום 26/10/2021 על ידי החוקר נתן בינוסביץ (ת/7), ואילו חקירתו השנייה בוצעה רק ביום 04/04/2023 על ידי העד אבירם, כשנתיים לאחר האירוע (ת/17). כמו כן, הנאשם 2 נחקר בפעם הראשונה והיחידה ביום 16/08/2023 (ת/3), כשנתיים לאחר האירוע, וההגנה טענה כי שיהוי זה מנתק ומשהה את רצף החקירה ופוגע בזיכרון הנאשמים. הסניגור הוסיף כי כתב האישום הוגש באיחור רב של כמעט שנתיים (06.09.23), דבר המהווה פגם חמור המצדיק את זיכוי הנאשמים. מנגד, ב"כ המאשימה, דחה טענות אלו והבהיר כי כתב האישום הוגש במועד וללא כל חריגה מהזמנים. השיהוי הנטען בניהול החקירה ובהגשת כתב האישום אינו עולה כדי פגיעה חמורה בזכויות הנאשמים, ואינו מצדיק ביטול מטעמי הגנה מן הצדק. בחינת לוחות הזמנים מעלה כי גרסתו הראשונית של הנאשם 1 נגבתה תחת אזהרה כבר ביום 26/10/2021 על ידי החוקר נתן בינוסביץ, זמן קצר ביותר לאחר האירוע מיום 16/09/2021. על כן, גרסתו המקורית והאותנטית של הנאשם 1 תועדה בזמן אמת והיתה מפורטת למדי, דבר השולל את הטענה לפגיעה בזיכרונו או לכרסום ראייתי כלשהו. השלמת החקירה שבוצעה ביום 04/04/2023 על ידי הפקח אבירם, וכן חקירתו של נאשם 2 ביום 16/08/2023, נבעו מנסיבות אובייקטיביות אותן מצאתי סבירות בנסיבות העניין לאור פעולות החקירה שבוצעו בתיק כדוגמת הכנתן והגשתן של שתי חוות דעת (המודד תורן וחוות הדעת האקולוגית, עיון התביעה בתיק ומתן השלמות חקירה אשר הובילו לחקירתם של שני הנאשמים בשנית בשנת 2023 , חילופי תובעים, תקופה של סגרים ומגבלות עקב מגיפת הקורונה , חילופי פקחים אזוריים וקשיים אישיים של אחד מעדי התביעה (גלעדי) כפי שעלו בתיק זה ובתיק אחר שהתנהל בפני בית המשפט. אציין כי חלוף שנתיים מביצוע העבירות ועד הגשת כתב האישום אינו פרק זמן קצר אך אין לומר כי חרג חריגה בלתי סבירה אשר יש בה כדי עינוי דין או גרימת נזק ראייתי למי מהנאשמים שעה שגם מחקירת נאשם 2 עולה כי אמנם טען בתחילתה שאינו זוכר האירוע אך בהמשך ניכר כי זוכרו ואף התייחס לשאלות החוקר בעניינו ומחקירתו הנוספת של נאשם 1 ת/17 עולה כי התייחס באריכות ובהרחבה לחשדות המיוחסים לו. באשר לטענה המובלעת בגין אכיפה בררנית בה נקטה המאשימה כלפי נאשם 2 שעה שלא הוגש כתב אישום בעניינו מפעיל הבאגר ניכר מאופן ניהול התביעה , השלמות החקירה שבוצעו בשנת 2023 והעדת מפעיל הבאגר כי המאשימה מצאה למכון להעמיד לדין את מעסיקו של מפעיל הבאגר אשר שלח את המפעיל לביצוע העבודות ואילו לא להגיש כתב האישום כנגד המפעיל. מהותה של טענת אכיפה בררנית בנקיטה של מדיניות תביעה מפלה של חשודים שעניינם זהה תוך הגשת כתב אישום רק כנגד אחד מהחשודים ולא משנהו. לגדר הגדרה זו אין נופלת התנהלות המאשימה במקרה זה שעה שאחריותם הפלילית של נאשם 2 ומפעיל הבאגר שונה למדי. זאת בעוד נאשם 2 , מעסיקו של מפעיל הבאגר, לא התריע בפני המפעיל על האפשרות כי מדובר בעבודה אסורה, הוא יצר מצג כוזב בפני מפעיל הבאגר בגין חוקיות העבודות ומכאן קושי ראייתי מסוים החל בעניינו של מפעיל הבאגר בהוכחת היסוד הנפשי. קושי ראייתי זה נלמד גם מהאבחנה שערך המחוקק בחוק התכנון ובניה בין האחראי על ביצוע העבודה (בחזקת מבצע העבודה או קבלן) ובין עובדיו שאין להם אחריות פלילית (ר' סעיף 243 (ג)(5), (7) לחוק התכנון והבניה). זאת ועוד, גם אם לא אקבע מסמרות באשר לאחריותו הפלילית של מפעיל הבאגר לביצוע עבודות אסורות הרי שלא יכולה להיות מחלוקת בדבר חלקו הדומיננטי יותר של נאשם 2 באחריות לביצוע העבודות בהיותו מעסיקו של המפעיל ונותן ההוראות לביצוע העבודות האסורות. מכאן כי דין טענת האכיפה הבררנית להידחות. כמו כן לא מצאתי ממש בטענה כי עובדי המאשימה לא התריעו בפני נאשם 1 או בעלי הקרקע הקודמים בגין היות השטח שמורת טבע מאושרת, הן שעה שלא הוכח כי נעשו עבודות עפר בשטח נאשם 1 או פעולות אסורות שיש בהם כדי לסכל ייעוד הקרקע עובר לאירוע מושא כתב האישום והן שעה שלא מצאתי עיגון חוקי לטרוניית נאשם 1 בדמות חובה המוטלת על המאשימה או רשויות התכנון והבניה להודיע לו באופן אישי בגין אישור תוכנית המתאר המקומית חלף פרסום התוכנית ברשומות. אוסיף כי לא השתכנעתי כי פעולות עיבוד הקרקע , אם היו כאלו בשטח נאשם 1, עובר לביצוע עבודות העפר מושא כתב האישום מהוות סיכול ייעודה של הקרקע כשמורת טבע, לא הוכח בראיות מהן אותן פעולות ומכאן שאין לבוא בטרוניה למאשימה ועובדיה בגין אי הפסקתן. סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנאשמים ביצעו העבירות המיוחסות להם וזאת מעבר לכל ספק סביר ואני מרשיע את הנאשמים 1 ו-2 בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.