פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט עודד מורנו
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
שי פנחס
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 13 אוקטובר 2026, ב' חשוון תשפ"ז גזר דין מבוא הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות הבאות: תקיפת קטין על ידי אחראי (שלוש עבירות)- עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז 1977; הזק לרכוש במזיד, עבירה לפי סע' 452 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. המדובר הוא באירועים שיש תקיפת ילדיו הקטינים, בשלושה אישומים שונים. במקרה הראשון בחודש אפריל 2025, בכך שהיכה באמצעות ידו את ה.ה, ונגרם לו מכאוב וסימנים אדומים על גבו והוא פרץ בבכי. באירוע השני, בחודש דצמבר 2024, היכה את א.א בגבה, בראשה, ובפניה, ונגרמו לה חבלות של ממש, וזאת על רקע שדיברה אליו בזלזול. באישום השלישי בחודש ספטמבר 2024, הכה את א.א בכך שבעט ברגלה, חנק אותה, והיכה את א.א באמצעות מגב בכל חלקי גופה ונגרם לה מכאוב וחבלות, וזאת על רקע כך שפנה אליה ולא השיבה לו וסירבה לנתק את הטלפון הנייד. האישום הרביעי עוסק בעבירה של היזק במזיד, כך שהגיע לצהרון בו עבדה א.א וביקש ממנה את הטלפון הנייד, משסרבה למסור לו, זרק את הטלפון על הקיר. הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון אשר לא כלל הסכמה עונשית והופנה לקבלת תסקיר לעניין העונש. תסקיר שירות מבחן ארבעה תסקירים הוגשו בעניינו של הנאשם אשר מציגים תמונה לפיה מדובר באדם נעדר עבר פלילי, נשוי, אב לחמישה ילדים, היה בתנאים מגבילים תקופה שאינה קצרה, עובד בתחום השיפוצים. המעצר בעקבות התיק הותיר אותו ללא קורת גג עד אשר חזר לביתו לאחר החלטת בית המשפט שביטלה את ההרחקה לפני כחצי שנה. התסקירים מצביעים על כך שמדובר במי שלקח אחריות, מביע חרטה, מביע צער. הנאשם השתלב בהליך טיפולי, בחודש מאי השנה, והפרוגנוזה לגביו היא חיובית, כך ששירות המבחן ממליץ לסיים את התיק עם ענישה צופה פני עתיד בדמות של"צ בהיקף גבוה של 400 שעות וצו מבחן למשך שנה. טיעוני ב"כ הצדדים הצדדים חלוקים בניהם בנוגע לאופן סיום התיק בעוד ההגנה מבקשת לבטל את הרשעת הנאשם ולקבל את המלצת שירות המבחן בעניין השל"צ וצו המבחן, ב"כ המאשימה מבקשת להציב מתחם אשר מתחיל במספר חודשי עבודות שירות כרף תחתון ולמקם את הנאשם ברך ענישה של 9 חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות לצד ענישה נלווית. הנאשם בדברו האחרון מבקש מבית המשפט שיאפשר לו להמשיך בחייו והביע חרטה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי בתיק זה יש לקבלת את המלצת שירות המבחן, ולהלן נימוקיי: הערכים המוגנים בהם פגע הנאשם הם שלמות גופה וביטחונם האישי של ילדיו בכך שבמקום בו הם אמורים להרגיש בטוחים, ביתם, לצד האדם שאמור לשמור עליהם, הוא הנאשם, האב, הם נפגעים על ידי כך שסופגים חבלות. עוצמת הפגיעה נמצאת ברף שאינו מבוטל. מתחם הענישה לו טענה ב"כ המאשימה מקובל על בית המשפט והוא מתיישב עם הפגיעה בערכים המוגנים ועם הפסיקה הנוהגת, כך שהרף התחתון מתחיל במספר חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות, ועד שנת מאסר בפועל. טרם מיקומו של הנאשם בתוך מתחם הענישה, יש לבחון האם קיים מקום לסטות משיקולי שיקום, וכפי שציינתי לעיל, סבורני שאכן יש מקום שכזה. איני סבור שמדובר בתיק שעונה לתנאים שנקבעו בהלכת כתב ובפסיקה בעניין סיום התיק ללא הרשעה, וגם שירות המבחן אינו ממליץ על אי הרשעה. סעיף 40 ד (א) לחוק העונשין מורה כי: "קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969". העיקרון המנחה בענישה הנו עקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40 ב לחוק העונשין וזאת בדבר "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". כיום, לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, שיקול השיקום ממוצב כשיקול השני בחשיבותו על פני שיקולי ענישה אחרים והדבר מתבטא במיקומו בתוך מכלול הוראות החוק ובמישורים המעשיים ליישומו (ראו: "שמונה הכרעות ערכיות בחקיקת חוק הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה " ד"ר חגית לרנאו ועו"ד ישי שרון, הסנגור 183 בעמ' 14 (להל: " לרנאו ושרון"). הסעיף מציב שתי חלופות אפשריות. האחת שהנאשם השתקם. השניה, שיש סיכוי של ממש לשיקומו, כזה שמעוגן במציאות ולא אפשרות בעלמא (ע"פ 1903/13 עיאשה נ' מדינת ישראל ). ודוק, לא נדרש להוכיח סיכוי קרוב לוודאי או להוכיח כי מדובר במקרה נדיר. יש לציין כי קיימת גם דעה שונה לפיה החריגה תתבצע במקרים נדירים אך גם באותו מקרה נקבע כי עדיין בית המשפט ינקוט בזהירות ויבחן כל מקרה לפי נסיבותיו (ע"פ 1229/19 סלומינסקי נ' מדינת ישראל). זאת ועוד, כאמור סעיף 40 ד' מנחה את השופט היושב בדין כי במידה עת מתקבלת החלטה לחריגה ממתחם הענישה ההולם, ולאור ההוראה "לפי שיקולי שיקומו" הרי שקיים לבית המשפט שיקול דעת מלא האם לאמץ את שיקול השיקום כשיקול ענישה מרכזי ולחרוג באופן מוחלט ממתחם העונש ההולם או לחרוג קלות בתוך המתחם (פרוטוקול ועדת חוק חוקה ומשפט מיום 25.5.10; לרנאו ושרון בעמ' 19). ההוראה אינה מגבילה את מידת החריגה מעקרון ההלימה (פרופ' יורם רבין וד"ר יניב ואקי, "דיני עונשין" מהדורה שלישית, כרך ג' בעמ' 1495) בפסיקה הובהר כי יש לייחס לשיקולי שיקום משקל בלתי מבוטל במסגרת גזירת הדין, שכן הדבר משרת את האינטרס הציבורי שבשיקום עבריינים (דנ"פ 7428/18 יצחק נ' מדינת ישראל ). אכן, ישום שיקולי השיקום יעשה בזהירות אך עדיין יש ליתן לו משמעות מעשית (ע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל). ארבעה תסקירים הוגשו בעניינו של הנאשם, כולם מצביעים על כך שהנאשם התגייס באופן משמעותי להליכי טיפול. שירות המבחן מציין שהמסוכנות פחתה, הנאשם מצליח לגלות תובנות באשר לקשר בין התנהלותו בכתב האישום ותפקודו כהורה לבין תנאי גדילתו, חלף זמן שאינו מבוטל ממועד ביצוע העבירות, כך שהאחרונה שבהם בוצעה בחודש פברואר 2025. לא נפתחו לנאשם תיקים נוספים, שירות המבחן סבור כי על מנת למנוע רגרסיה במצבו, יש להסתפק בענישה חינוכית עם צו של"צ בהיקף משמעותי אשר יאפשר לו להמשיך בהליכי השיקום לצד טיפול בילדיו והשתלבות יציבה בעבודה. כמו כן, יש להשית מאסר על תנאי אשר ירתיע ויציב גבולות ברורים לנאשם לבל ישוב על מעשיו. עוד יש לציין כי הנאשם כבר חזר והתגורר בבית, מצליח לראשונה להתרשמות שירות המבחן לגעת באותם נושאים אשר כואבים עבורו, ונמנע ממגעים עם סביבה שולית, גם אשתו של הנאשם תומכת בו ומוסרת כי מאז האירועים נשוא כתב האישום הנאשם לא שב על מעשיו. לאור כל האמור לעיל, אני סוטה ממתחם הענישה וגוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי כי הנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות מסוג עוון. 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי כי הנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע. 400 שעות של"צ במקום שייקבע ע"י שירות המבחן. הנאשם יתחיל לבצע את השל"צ בעוד 45 ימים מהיום. שירות המבחן יגיש תוכנית לאישור השל"צ. צו מבחן למשך שנה. ההפקדה והדרכון שמסר הנאשם יושבו לו. עותק יועבר לשירות המבחן. זכות ערעור בתוך 45 ימים.