ת"ק 44221-04-26 ת"ק 44221-04-26

מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 20 אוקטובר 2026, ט' חשוון תשפ"ז פסק דין לפניי תביעה כספית אשר הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות ועניינה נזקי רכוש רכב . פסק הדין ניתן בזאת באולם, במעמד הצדדים. בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976, פסק הדין ינומק באופן תמציתי. לטענת התובעים, בתמצית, התובעת 2 נסעה ברכב אשר במועדים הרלבנטיים היה בבעלות או בשליטת התובעים (להלן: "רכב התובעים"), בנתיב ואילו הרכב אשר במועדים הרלבטיים היה בשליטת הנתבע 1 ומבוטח ע"י הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים"), סטה מהנתיב השמאלי ופגע ברכב התובעים. מנגד, טוענים הנתבעים, כי רכב התובעים לא איפשר לרכב הנתבעים להשלים את ההשתלבות לנתיב. נהג הנתבעים הבחין שיש מקום פנוי להשתלבות מימינו, בדק במראה אך לא הבחין ברכב, לאחר מכן הפעיל איתות, בדק במראה בשנית והחל בביצוע מעבר לנתיב שמימינו. עת השלים 75% מהמעבר הגיח רכב התובעים ופגע בו. במעמד הדיון שלפניי העידו התובעים והנתבע 1, התייחסו הדדית לטענות הצד שכנגד והשיבו לשאלות בית המשפט כמפורט בפרו' הדיון. לאחר דיון קודם בהליך זה התרתי לתובעים לתקן את כתב התביעה לצורך הוספת חוות דעת שמאית מטעמם. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות שצורפו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי – באתי לכלל מסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע 1 ולכן יש לקבל את התביעה בחלקה. אפרט להלן את הנימוקים שביסוד מסקנותיי, באופן תמציתי כאמור. כידוע, סטייה מנתיב מחייבת נקיטת מידת זהירות מרבית ויש להימנע מכך ככל שהדבר עלול להוביל להפרעה או לסיכון לנהגים אחרים (ר' לעניין זה: ע' סומך, תאונות פח ושיבוב רכב (2013) בעמ' 213 - 214). תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת כי "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון"; תקנה 41 לתקנות התעבורה קובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". בהקשר זה נקבע בין היתר, כי לא די באיתות לשם ביצוע הסטייה. על נוהג רכב המבקש לסטות, להביט אל מאחורי הרכב ולבדוק אם הפנייה אפשרית (ר' למשל: ת"ק 2434-05-10 זלמן נ' הררי (5.10.10)). לצד האמור, על הנוהג בדרך לצפות גם את האפשרות שנהגים אחרים ישגו ולנקוט בזהירות מיוחדת בשל כך (ע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג (16.3.89); רת"ק 37550-08-19 ולבטקר נ' וקסמן (11.11.19)). גם על הנהג הנוסע בנתיב שאליו מתבצעת סטייה, לנקוט באמצעי הזהירות המתבקשים ובכלל זאת להאט את מהירות הנסיעה לאחר הבחנה ברכב המאותת (ר' ת"ק 2262/05 אלימלך נ' שיף (8.8.05); תא"מ 5802-07-11 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' בר-יצחק (4.12.11); ת"ק 79638-07-24 ברעם נ' אלון (14.11.24)). במקרה הנדון, התרשמתי כי יש להעדיף את גרסת התובעים אשר לאופן התרחשות התאונה על פני גרסת הנתבע 1. ראשית, גרסת התובעים התיישבה עם מוקדי הנזק אשר בדופן השמאלית שברכב התובעים באזור הדלת הקדמית וכן עם מוקד הנזק ברכב הנתבעים אשר בפינה הקדמית ימנית. שנית גרסת התובעים נתמכה אף על ידי גרסת הנתבעת 1. הנתבע 1 העיד כי התאונה התרחשה עת החל במהלך השתלבות לנתיב שמימינו. מיקומו הנזק כפי שצוינו לעיל, אינם מתיישבים עם גרסתו לפיה הנתיב היה פנוי. מוקדי הנזק מעידים כאמור כי במועד התרחשות התאונה רכב התובעים כבר היה בנתיב שמימין בנתיב הנסיעה של התובע וכי הנתיב לא היה פנוי כגרסתו. מוקדי הנזק אף מעידים כי רכב התובעים עבר כברת דרך מסוימת על פני רכב הנתבעים שעה שרכב הנתבעים החל בסטייה לנתיב הנסיעה של רכב התובעים. אף הטענה שרכב הנתבעים השלים 75% ממהלך המעבר לנתיב אינה מתיישבת עם הממצאים האמורים. לאור מארג הראיות המפורט לעיל, מצאתי להעדיף את גרסת נהגת התובעים באשר לנסיבות התרחשות האירוע שבמוקד התביעה, על פני רעותה. אני סבור כי נטל ההוכחה הורם ברמה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות שבמשפט האזרחי וכי התשתית הראייתית שפורטה לעיל, מהווה טעם המצדיק הסתפקות בעדות יחידה במשפט אזרחי. לפיכך, באתי לכלל מסקנה כי האחריות להתרחשות אירוע התאונה מוטלת על נהג הנתבעים. בכל הנוגע לשיעור הנזק הנטען, טענות התובעים נתמכו בחוות דעת שמאית, הצעת מחיר ובתמונות נזק. הנתבעים לא הפריכו נתונים אלו ולא הציגו נתונים סותרים מטעמם. משלא נסתרו האסמכתאות אליהן הפנו התובעים כאמור, מצאתי לייחס להן משקל ראייתי משמעותי. לצד האמור לא מצאתי לקבל את רכיב ירידת הערך בהעדר אסמכתאות מתאימות ומשלא נחזה תימוכין בכך במסגרת חוות הדעת השמאית. אשר להוצאות המשפט, נקודת המוצא לדיון בעניין הוצאות משפט של בעל דין, היא כי בעל דין שזכה בדין זכאי לתשלום בגין הוצאותיו הריאליות. דהיינו, ההוצאות שהוצאו על ידו בפועל או שהתחייב להוציא. תכליתו של כלל זה להביא לאיזון בין ארבעה שיקולים עיקריים. הבטחת זכות הגישה לערכאות; הגנה על זכות הקניין של הפרט; הגברת השוויון בין בעלי הדין (צמצום פערי כוחות הנובעים מיכולת כלכלית); השפעה על כמות ההליכים המתנהלים בבתי המשפט, מהותם ואופן ניהולם (צמצום הליכי סרק וניהול מכביר של ההליך) (ר' ע"א 2617-00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית , פ"ד ס(1) 600 (30.6.05). לצד זאת, על בית המשפט לשקול אם סכום ההוצאות הינו סביר, מידתי והכרחי לניהול ההליך, בהתחשב בנסיבותיו. במסגרת שיקולי בית המשפט יש לשקול, בין היתר, את התנהגות הצדדים להליך, אופן ניהולו, מורכבותו, הסעד המבוקש, חשיבות העניין, וכיוצ"ב (ר' בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק נ' הרשות המוסכמת (30.6.05); תקנות 151 – 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"-2018). ההוראות הכלליות שהובאו יחולו גם בבית המשפט לתביעות קטנות, בשינויים המחויבים. בגדרי שיקולים אלו יש לייחס משקל מתאים למאפיינים המיוחדים של בית המשפט לתביעות קטנות ותכליותיו. על ההליך להיות פשוט, מהיר וזול ולכן על הוצאות המשפט לשמור על יחס מידתי למול מאפייני המחלוקת ושוויה האמתי. כמו כן, יש לייחס משקל הולם לזהות בעלי הדין, להבחנה בין שחקן חד- פעמי לשחקן חוזר, להבחנה בין בעל דין דל אמצעים לבעל דין שמשאביו עתירים. בכל הנוגע לשכר טרחת עורך דין, יש ליתן את הדעת למתדיינים אשר נדרשו להוצאות שירותי עריכת דין ואם אלו לא תושבנה להם, הם עשויים לצאת בחסרון כיס. נתון זה רלוונטי ביתר שאת כאשר המדובר ביריב המסתייע בעורך דין דרך קבע, או מיוצג על ידי ייצוג מקצועי. בד בבד, יש לאזן את השיקולים האמורים למניעת האמרת עלות ההתדיינות אשר עשויה לפגוע באלו שידם אינה משגת ולהרתיע תובעים פוטנציאליים. באיזון בין השיקולים המתחרים יש לבכר את הערכים שביסוד 'מוסד התביעה הקטנה', הנגשת מערכת הצדק והוזלת עלויות ההתדיינות, על פני שיפוי מלא של בעלי דין שבחרו לשלם עבור ייעוץ משפטי (ר' ט' חבקין ו- י' נמרודי, התביעה הקטנה (2017) בעמ' 297 – 299 והאסמכתאות שם). במקרה הנדון, לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות העניין, בראי השיקולים האמורים ולאחר שביקשתי לאזן בין הנסיבות הפרטניות שעניינן הסתייעות התובעים בגורמים משפטיים בגדרי מכתב התראה ומשא ומתן, מיהות הצדדים ומאפייניהם, מניעת חסרון כיס ושמירה על תכליותיו של מוסד התביעה הקטנה, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים בהוצאות התובעים, בסך כולל של 1,500 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים. סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי כדי לשנות ממסקנותיי ולאור המקובץ – התביעה מתקבלת בחלקה; הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעים יחד ולחוד סך של 10,821 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪. הסכומים יישאו ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה, למעט הוצאות המשפט אשר ישולמו בתוך 30 ימים וככל שלא ישולמו במועד, יישאו ריבית שקלית ודמי פיגורים כחוק. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד, בתוך 30 ימים.