ת"ק 66101-01-26 ת"ק 66101-01-26

חלק ראשון – עניינו של ההליך; הסעדים שנתבעו; טענות הצדדים עניינו של ההליך עניינו של ההליך הוא תביעה כספית על סך 30,600 ₪ כנגד מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים משטרת ישראל (להלן: "המשטרה"). בסיומו של פסק הדין תחויב הנתבעת בתשלום הסך של 4,500 ₪ בשל הפרת החלטה שיפוטית, בהליך אחר, לפיו עליה להשיב לתובעים 8 מצלמות. החלטה, אשר בניגוד אליה – העבירה הנתבעת את שמונה המצלמות לידי הצד השלישי – עיריית אור יהודה. ההחלטה המורה על השבת שמונה מצלמות ניתנה במסגרת הליך שיזמו התובעים - ה"ת 33885-05-25 רובס ואח' נ' מסובים. אציין ששמעתי היטב את טענות הנתבעת לפיה ההחלטה שהורתה לה להשיב מצלמות לתובעים ניתנה בטעות, לטעמה. ואולם עדיין – ההחלטה השיפוטית קיימת, ולא ניתן לאפשר לנתבעת לפעול בניגוד לה. זאת כאשר ההחלטה לא שונתה וממילא לא הוגש עליה כל הליך ערעורי. הסעדים שנתבעו חיוב הנתבעת בפיצוי בסך של 10,800 בגין 9 מצלמות שהוחזרו לעיריית אור יהודה. חיוב הנתבעת בפיצוי בסך של 13,800 ₪ בגין השבת מצלמות לאחר שניזוקו. חיוב הנתבעת בפיצוי בסך של 800 ₪ בגין נזק לגדר. חיוב הנתבעת בפיצוי בגין נזקים בלתי ממוניים בסך של 5,500 ₪. טענות הצדדים טענות התובעים ביום 7.5.2025 בשעה 9:30 נכנסו שוטרים לבית התובעים לביצוע חיפוש בהתאם לצו חיפוש. במהלך החיפוש נתפס ציוד רב, לרבות מצלמות אבטחה מסוגים שונים. לטענת התובעים, במועד שבו הגיעו השוטרים לביתם בשעות הבוקר המוקדמות הם ישנו. הכלב המשפחתי היה משוחרר בחצר הבית. במהלך ניסיון השוטרים לפתוח את שער הכניסה באמצעות שימוש בכוח, הכלב רץ לכיוונם ובתגובה רוסס בגז, ללא אזהרה מוקדמת וללא סכנה מידית. התובעים נלקחו לתחנת המשטרה ושוחררו לאחר מספר שעות מבלי שבוצע הליך נוסף ולא הוגש כתב אישום. במהלך החיפוש נתפס ציוד רב, לרבות מצלמות אבטחה מסוגים שונים. חלק מהציוד לא הוחזר לתובעים ובדיעבד התברר כי הוחזר לצדדים שלישיים בטענה כי מדובר בציוד גנוב. לא הוצגה לתובעים כל ראיה ולא ניתנה להם זכות טיעון בהקשר זה. לא הוצג צו חילוט או החלטה שמתירה את מסירת הציוד לצד השלישי. כל זאת על אף שניתנה החלטת בית המשפט בהסכמת המשטרה להשבת הציוד שנתפס. המצלמות שכן הושבו לתובעים נמסרו כשהן פגומות ולא תקינות באופן שגרם לירידת ערך. אופן התנהלות המשטרה גרם לתובעים לנזקי רכוש, לפגיעה בתחושת הביטחון האישי ולעוגמת נפש קשה. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת יש לסלק את התביעה על הסף, בין היתר, מטעמי "חוסר ניקיון כפיים" של התובעים ומכוח העיקרון "אין חוטא יוצא נשכר" או "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". התובעים עותרים לקבלת פיצוי עבור רכוש שזוהה כרכוש גנוב השייך לעיריית אור יהודה לפי מספרי MAC ייחודיים התואמים את מערכותיה. הנתבעת מדגישה כי אין לאדם זכות קניינית ברכוש גנוב שהושג בעבירה. פעולות המשטרה בוצעו כדין, מכוח סמכות חוקית ותחת צו חיפוש שיפוטי שניתן בהחלטה שיפוטית. נטען כי המשטרה לא הפרה כל חובת זהירות כלפי התובעים ולא התרשלה בתפקידה, וכי מעצרם של התובעים בוצע כדין מכוח סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים). השוטרים פעלו בתום לב, בסבירות ולמען מילוי חובתם החוקית להגן על קניין ועל שלום הציבור . המשטרה מייחסת לתובעים אשם תורם בשיעור של "100%" וטוענת לניתוק הקשר הסיבתי, שכן הנזקים הנטענים הם תוצאה ישירה של התנהלותם. התובעים התבצרו בביתם במשך למעלה משעה, התעלמו מקריאות השוטרים ואילצו את הכוחות להמתין בחצר מול כלבים תוקפניים בזמן שהם פועלים להשמיד ראיות (סמים) בתוך הבית. השימוש בגז פלפל נגד אחד הכלבים בוצע בסבירות מול סכנה מוחשית לחיי השוטרים, ומיד לאחר מכן הוזמן וטרינר עירוני שטיפל בכלב ללא שנגרם לו כל נזק. הנתבעת טוענת כי התביעה נעדרת תשתית ראייתית להוכחת הנזק, והדרישה לפיצוי כספי בסך 30,600 ₪ היא מופרזת ונעדרת כל בסיס. התובעים לא הציגו קבלות, תמונות או חוות דעת המוכיחות נזק שנגרם למצלמות שהוחזרו להם, ואף לא הוצגה כל ראיה או התייחסות לעניין נזק שנגרם לגדר. כמו כן, השוטרים תפסו את המצלמות והניחו אותן בקרטונים, ובשום דו"ח פעולה לא צוינה גרימת נזק כלשהו לתפוסים כפי שנהוג לכתוב במקרים שבהם נגרם נזק כזה. הנתבעת מבהירה כי מדובר ב-8 מצלמות שהוחזרו לעיריית אור יהודה כפי שמצוין בטופס החזרת תפוס עליו חתם התובע, ולא ב-9 מצלמות כפי שנטען בכתב התביעה. לגבי ההסכמה שניתנה בבית המשפט ביום 29.05.2025 להחזרת המצלמות, נטען כי חלה טעות בהבנת מצב הדברים בשל טעות אנוש, חוסר בקיאות בפרטים וחוסר ידיעה שהמצלמות הגנובות כבר הוחזרו לעירייה. מאחר שהמצלמות הוחזרו לעירייה מוגשת במקביל הודעת צד ג' לצירוף עיריית אור יהודה להליך על מנת שזו תחזירן אם בית המשפט יורה על כך. הנתבעת מציינת כי התובע עוסק בקנייה ומכירה של מצלמות יד שנייה ומשתמש או מוכר מצלמות משומשות שהוא מפרק מלקוחותיו, דבר התומך בהבנה שמצלמות אלו אינן חדשות ונושאות סימנים או שריטות עוד לפני תפיסתן. בנוסף, מדגישה הנתבעת כי נפתחו שני תיקי חקירה פעילים בגין פרשיית גניבה סדרתית של תשתיות ציבוריות, ואף הוגשה תלונה נוספת ביום 3.6.2025 בגין גניבת מצלמות נוספות בשווי 6,000 ₪. חקירות אלו עודן בעיצומן ובשל כך הנתבעת מנועה מלפרט את ממצאיהן או לצרף את מלוא החומרים בשלב זה, כדי למנוע פגיעה בתקינות ההליך הפלילי. טענות בכתב הגנה בהודעה לצד שלישי (להלן: "עיריית אור יהודה") לטענת עיריית אור יהודה, יש לדחות את ההודעה לצד שלישי על הסף מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות משפטית, ולחלופין לדחותה לגופה. מבחינה עובדתית, במהלך חודש מאי 2025 ובשבועות שקדמו לכך, נגנבו מצלמות אבטחה של העירייה (מתוצרת חברת Hikvision אשר סופקו על ידי חברת "בינת יישום") ממספר מוקדים ברחבי העיר. חלק מאירועי הגניבה תועדו באמצעות מצלמות סמוכות, והמידע הועבר למשטרת ישראל לצורך טיפול וצבירת מידע מודיעיני. ביום 6.5.2025 נודע לעירייה כי התובע 2 מפרסם ברשתות החברתיות מצלמות אבטחה למכירה, כאשר מבדיקת הפרסומים עלה כי חלקן תואמות למצלמות הרשומות במאגרי העירייה. בעקבות העברת המידע למשטרה בוצע חיפוש בבית מגוריו של הנתבע 2 ובמסגרתו נתפסו מצלמות רבות. מר יואל לוי, ראש תחום טכנולוגיות וחדשנות בעירייה, זיהה בתחנת המשטרה חלק מהמצלמות באמצעות מספרי MAC ומספרים סידוריים, והן הושבו לידי העירייה כרכושה הבלעדי. העירייה טוענת להיעדר עילה והיעדר יריבות משפטית בינה לבין מי מהצדדים להליך. העירייה לא הייתה צד, לא נטלה חלק במשא ומתן שקדם לה, לא הציגה מצג כלשהו לתובעים או לנתבעת, לא קיבלה תמורה כלשהי בגין המצלמות ולא הפיקה כל טובת הנאה. בהיעדר מקור חובה בדין המאפשר לחייב את העירייה, לא קמה לנתבעת זכות למשלוח הודעה לצד שלישי. העירייה מדגישה כי השבת נכס גנוב לבעליו החוקיים אינה מקימה עילת תביעה נגד הבעלים ואינה יוצרת חובת פיצוי כלשהי כלפי מי שהחזיק בנכס קודם לכן. אין מחלוקת כי המצלמות נשוא ההליך הינן רכוש העירייה אשר נגנב ממנה, ואשר אותר וזוהה באופן ודאי על ידה באמצעות נתוני זיהוי ייחודיים. העירייה לא נטלה את המצלמות מידי התובעים, לא ביצעה כל פעולה עצמאית כלפיהם ולא הייתה צד להחלטה אשר הובילה לתפיסתן ולהשבתן. העירייה טוענת להיעדר אחריות מצידה לפעולות המשטרה, שכן החיפוש, תפיסת המצלמות והשבתן לבעליהן בוצעו על ידי משטרת ישראל מכוח סמכויותיה על פי דין. העירייה לא יזמה את החיפוש, לא ביצעה אותו, לא הפעילה סמכויות חקירה או תפיסה ולא קיבלה החלטות הנוגעות לאופן ביצוע פעולות האכיפה. ככל שמועלות טענות כלשהן ביחס לאופן ביצוע החיפוש או התפיסה, הרי שאין בהן כדי להקים עילת תביעה כלשהי נגד העירייה. בהיעדר מחלוקת על כך שמדובר ברכוש העירייה שנגנב ממנה, לא ברור הבסיס העובדתי או המשפטי שעל יסודו מבוקש לחייבה בשיפוי, בהשתתפות או בפיצוי כלשהם. אשר על כן, מתבקש בית המשפט להורות על סילוק ההודעה לצד שלישי על הסף, ולחלופין לדחותה לגופה תוך חיוב בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. אין באמור לעיל כדי להביא את מלוא טענות הצדדים, אך די בכך כדי להציב את המסד להמשך פסק הדין. חלק שני - דיון והכרעה בסיומו של פסק הדין תתקבל התביעה באופן חלקי. בתמצית שבתמצית אציין כי הנתבעת תחויב בתשלום סך של 4,500 ₪ לתובעים, וזאת בשל הפרת החלטה שיפוטית להשבת 8 מצלמות לתובעים. זאת ועוד, ההודעה לצד השלישי תידחה. להלן דיון בראשי הנזק שנתבעו. יש לדחות את התביעה ברכיב הנזק הנטען לגדר בסך של 800 ₪ לטענת התובעים בעת ביצוע צו החיפוש גרמה המשטרה לנזק לגדר ביתם בסך של 800 ₪. יש לדחות טענה זו משתי סיבות. ראשית, התובעים לא הציגו ראיות ביחס לנזק הנטען – התביעה נעדרת קבלות תיקון או תמונה של הנזק שנגרם לגדר. שנית ועיקר, סעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת מעצר וחיפוש") קובע לעניין כניסה למקום כדלקמן: "אדם הגר בבית או במקום שמותר להיכנס אליו מכוח רשות לעצור או לחפש, או הממונה על בית או מקום כאמור, ירשה, לפי הדרישה, כניסה חפשית ויתן כל הקלה סבירה; נדרש וסירב להרשות כניסה כאמור, מי שזכאי להיכנס רשאי לבצע את הכניסה בכוח." בענייננו, נכחו התובעים בביתם בעת הגעת השוטרים לביתם לצורך ביצוע צו החיפוש. השוטרים פנו אל התובעים בבקשה שיפתחו את דלת ביתם אך אלה בחרו שלא לפתוח. כך מציין מר עזיז שובאב בדו"ח פעולה מטעמו: "בתאריך 07.05.25 בשעה 11:20 לערך יחד עם שותפי אסף באבו יוסף מולו, גד ליברמן ...כאשר הגענו לכתובת...בחצר היו 4 כלבים משוחררים אשר כל הזמן נבחו והתקרבו לגדר ולא יכלנו לכנס לבית צעקנו בשמו של נשוא הצו אך לא היה מענה, למקום הגיע קצין מודיעין רועי פינקר, וראש צוות שהיה איתנו מולו ביצע מס' בדיקות ובשעה 12:15 לערך הגיע הערב של אביב....וזה נכנס לחצר וקרא לנשוא הצו..."(נספח 2 לבקשה מיום 15.7.2026, הטעויות במקור – א.ב). גרסה דומה עולה מדו"ח פעולה של מר אסף באבו: "בשעה 11:15 לערך הגעתי ...בחצר הבית היו ארבעה כלבים גדולים שכל הזמן נבחו עלינו ולא אפשרו לנו להיכנס לחצר הבית, בכול פעם שהתקרבתי לגדר החצר הכלבים נבחו עלי ומבעד לחריצם של הגדר הוציאו את הפה שלהם וחשפו שיניים ועשו כל של שאגה, דבר שמאוד הפחיד אותי, ברצוני לציין שאני מזהה את הדלת האחורית של הכתובת פתוחה והמצלמות עצמם כל הזמן זזות וסורקות, דבר שהעלה לי את רמת החשד שאביב נימצא בתוך הבית ומכבן את המצלמות לעברנו. ולכן צעקתי מספר פעמים לבעל הצו ..." (נספח 3 לבקשה מיום 15.7.2026, הטעויות במקור – א.ב). בדומה לדוחות הפעולה הקודמים גם דו"ח של מר יוסף מולו תואם את תיאור האירועים בדוחות לעיל: "11:10 לערך...בתוך חצר הבית היו 4 כלבים משוחררים שמסתובבים מסביב לגר ונובחים ללא הפסקה לכן עליתי על החומה והבחנתי כי דלת הבית חצי פתוחה לכן צעקתי בקול רם וברור...אך ללא מענה, שוב בהמשך מס' דקות צעקתי בשמו של נשוא הצו אך ללא מענה לכן חייגתי לשוטר רועי פינקר כי יש כלבים בבית ולא ניתן להיכנס לכן פקד רועי פינקר הגיע למקום וביחד עמו ניסינו שוב ושוב וגם בוצע חיוב לערבים של נשוא הצו כי נשוא הצו במעצר בית, חייגתי לערב שלו, אחיו בשיחה עמו מסר כי הוא לא ידו, אבל הוא בבית לכן הוא יחייג אליו שיצא אך לא יצא לכן ביקשתי מהשוטר ...שתגיע למקום, נגיע למקום וביחד עמה שוב צעקתי בשמו.... אך ללא הצלחה לכן חייגתי שוב לאחיו..." (נספח 5 לבקשה מיום 15.7.2026, הטעויות במקור – א.ב) התובעים מציינים כי החיפוש בוצע בשעה 9:30 בבוקר וזאת בניגוד לדוחות פעולה של המשטרה שמציינים כי הגיעו לבית התובעים בשעה 11:15 ואילך ומשכשלו ניסיונותיהם לגרום לתובעים לפתוח את דלת ביתם נאלצו להיכנס לביתם ללא קבלת אישור התובעים תוך הפעלת כוח מסוים. בכל מקרה, לא מדובר ב"שעות הבוקר המוקדמות" כפי שציינו התובעים בכתב התביעה. יתרה מכך, בחצר ביתם של התובעים נמצאו 4 כלבים אשר נבחו על השוטרים, ובוודאי שלא ניתן לקבל את גרסת התובעים שלא שמעו דבר. יש לדחות את התביעה ברכיב הבלתי ממוני – הכולל את ריסוס הכלב בגז מדמיע, עוגמת הנפש והפגיעה בפרטיות – בסך של 5,500 ₪ כאמור, לטענת התובעים, במועד ביצוע צו החיפוש הגיעו השוטרים לביתם בשעות הבוקר המוקדמות בזמן שהם ישנו. הכלב המשפחתי היה משוחרר בחצר הבית. במהלך ניסיון השוטרים לפתוח את שער הכניסה באמצעות שימוש בכוח, הכלב רץ לכיוונם ובתגובה רוסס בגז, ללא אזהרה מוקדמת וללא סכנה מידית. כדי לא לחזור על הדברים אפנה לאמור בפרק הקודם ולתיאור כניסת השוטרים לבית התובעים כאמור בדוחות הפעולה שצורפו. אציין כי כעולה מדוחות הפעולה, בחצר ביתם של התובעים נמצאו ארבעה כלבים גדולים ומשוחררים אשר נבחו על השוטרים וחשפו את שיניהם. התובעים אשר נמנעו במפגיע מלפתוח את דלת ביתם במשך זמן ממושך, הם שיצרו את המצב שבו נאלצו השוטרים להפעיל מידה מסוימת של כוח על מנת להיכנס לחצר ביתם של התובעים ולבצע את צו החיפוש. לא מצאתי כי הכוח שהופעל חרג מהסביר בנסיבות העניין ולכן יש לדחות את טענות התובעים בעניין זה. זאת ועוד, בוודאי שלא קמה לתובעים עילה מכוח חוק הגנת הפרטיות שכן צו החיפוש ניתן ובוצע כדין. כמו כן, בנסיבות אלה, אין לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עוגמת נפש. יש לדחות את התביעה ברכיב הנזק הנטען למצלמות שהושבו לתובעים בסך של 13,800 ₪ לטענת התובעים לחלק מהמצלמות שנתפסו ולאחר מכן הושבו לתובעים נגרם נזק. לתמיכה בטענה זו צירפו התובעים שלוש תמונות. מהתמונות שצורפו לא ניתן ללמוד מה היה מצב הציוד טרם תפיסתו על ידי המשטרה. התובעים ציינו כי לא מדובר בציוד חדש אלא ציוד משומש (יד 2). בהיעדר הוכחה מה היה מצב הציוד המשומש טרם תפיסתו לא ניתן לקבוע האם נגרם לציוד נזק כלשהו בשל התנהלות המשטרה ומה היה מצב הציוד טרם תפיסתו. לאור האמור, יש לדחות את התביעה ברכיב זה. יש לקבל את התביעה באופן חלקי ברכיב אי השבת המצלמות לחזקת התובעים ולהעמידו על סך של 4,500 ₪ בגין אי השבת 8 מצלמות (מתוך 9 שנתבעו). טרם דיון בתביעה שבפניי וכנקודת מוצא לדיון, ראוי להביא את דברי בית המשפט העליון על תפקידה של המשטרה וחשיבותה בשמירה על שלטון החוק. לעניין זה ראו למשל בבג"ץ 8634/08 שם טוב אלחננוב ואחרים נ' משטרת ישראל – אגף משאבי אנוש (16.11.2010, השופטת א' פרוקצ'יה, השופטת ע' ארבל והש' א' רובינשטיין): "המשטרה הינה זרוע של השלטון, המופקדת על אכיפת החוק במדינה. בתורת שכזו, היא אחראית על שלטון החוק ויישומו הלכה למעשה; היא נדרשת לשמירה על ערכי החוק, המוסר וההגינות השלטונית ברמה הגבוהה ביותר. חוסנה וכוחה של המשטרה בנויים על שני נדבכים: על כושרה המקצועי לבצע משימות אכיפת חוק, ועל עוצמתה המוסרית בשמירת נורמות וערכים, כנדרש מגוף המופקד, הוא עצמו, על אכיפת החוק. אמון הציבור במשטרה מותנה לא רק ביעילותה המקצועית, אלא בראש וראשונה באמינותה, בטוהר המידות וברמת המוסר הגבוהה המאפיינים את אנשיה. תפקידם של השוטרים ככלל, ושל כל אחד מהם כפרט, לקיים בהתנהגותם דוגמא ומופת לרמת הגינות הנדרשת ממי שנמנה על גוף שתפקידו להשליט את החוק במדינה. נדרשים מהם יושר, הגינות ונקיון כפיים ללא רבב, שרק בהתקיימם, תזכה המשטרה לאמון הציבור, ורק בהתקיימם תוכל המשטרה לבצע כראוי את משימותיה, ולשמש דוגמא לכיבוד החוק וערכי תקנת הציבור על כל גווניהם" [ראו גם ב בג"ץ 671/04 גרין נ' משטרת ישראל, פ''ד נט(5) 827 (16.2.2005, השופטת א' פרוקצ'יה, הש' א' גרוניס והשופטת א' חיות)]. ראו גם בבג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (2.1.2025, כבוד מ"מ הנ' (בדימ') ע' פוגלמן, מ"מ הנ' י' עמית, הש' נ' סולברג, י' אלרון, השופטת י' וילנר, הש' ע' גרוסקופף, א' שטיין, השופטת ג' כנפי-שטייניץ והש' יחיאל כשר): "המשטרה אחראית על הסדר הציבורי ועל ביטחון הציבור בנפש וברכוש, ולפעולותיה ולמחדליה יש השלכות ישירות ועוצמתיות על אגד של זכויות אדם חוקתיות – הן זכויות הנזכרות במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כמו הזכות לחירות, לשלמות הגוף, לפרטיות ולקניין, והן זכויות שאינן נזכרות בו כמו חופש התנועה וחופש הביטוי על נגזרותיו השונות. משכך, אין חולק כי על המשטרה לנהוג במקצועיות, בממלכתיות ובאופן עצמאי בכפוף לדין,..." על חובת הזהירות של המשטרה ראו בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ''ד נח(5) 167 (2.6.2004, השופטת (בדימ') ד' דורנר והש' א' ריבלין, א' גרוניס, מ' נאור וא' חיות): "חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא עליו לקבוע, לעתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מיתחם רחב של שיקול-דעת, אך מיתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה". ומכאן לענייננו. לטענת התובעים חלק מהציוד שנתפס על ידי המשטרה הוחזר לעיריית אור יהודה על אף קיומה של החלטה שיפוטית אשר קובעת כי על המשטרה להשיב את הציוד לתובעים. מנגד טענה המשטרה כך: "יצוין כי חלה טעות בהבנת מצב הדברים בבית המשפט ביום 29.05.2025 (בהליך 33885-05-25 רובס ואח' נ' מסובים), אשר נגרמה בשל טעות אנוש של ב"כ המשיבים. מבירור שנערך ההסכמה להחזרת המצלמות שלא הוחזרו, נבעה מחוסר בקיאות בפרטים וחוסר ידיעה כי המצלמות הגנובות הוחזרו לעיריית אור יהודה. יצוין כי מדובר ב8 מצלמות שהוחזרו לעיריית אור יהודה כפי שמצוין בטופס החזרת תפוס עליו חתם התובע 2, ולא ב9 מצלמות כפי שנטען בכתב התביעה." (ס' 8 ו-9 לכתב ההגנה). ובהמשך: "נוכח העובדה כי 8 מצלמות היו בעלות מספר סידורי זהה, הוחזרו המצלמות לנציג העירייה על מנת לתקן את העוול שנגרם. כמו כן, מצלמות אבטחה המיועדות לתקינות תשתיות ציבוריות הכרחיות לאבטחת העיר ועל כן היה צורך הכרחי להחזירם בהקדם. ביום 29.05.2025 חלה טעות בהבנת מצב הדברים בבית המשפט...אשר נגרמה בשל טעות אנוש ובחוסר תשומת לב של ב"כ המשיבים. בדיון שהתנהל, הסכים ב"כ המשיבים להחזרת המצלמות הגנובות שהוחזרו לעיריית אור יהודה." (ס' 27 -28 לכתב ההגנה). לאור טענה זו הגישה המשטרה הודעה לצד שלישי לעיריית אור יהודה. בהודעה לעירייה טענה המשטרה כי ככל שתחויב בסכום כלשהו, זכאית היא לסעד של פיצוי, השבת הציוד או השתתפות מהעירייה (הודעה לצד שלישי מיום 13.5.2026). ביום 29.5.2025 ניתנה החלטת בית המשפט בה"ת 33885-05-25 רובס ואח' נ' מסובים (השופטת הבכירה י' פרדלסקי), בעניינם של התובעים אשר קובעת כך: "לאור הסכמת המשיבה אני מורה על החזרת מחשב נייד, די וי אר, ו-9 מצלמות Hikvision שטרם הוחזרו למבקשים". למעשה מודה המשטרה כי בשל מחדלה הושבו המצלמות הגנובות, כך לטענתה, לבעליהן – עיריית אור יהודה, והיא – המשטרה, הסכימה בטעות להשיב את אותן מצלמות לתובעים. בהקשר זה אציין, כי למשטרה אין שיקול דעת עצמאי להעביר את הציוד התפוס לצד שלישי, גם אם היא סבורה שאותו צד הוא הבעלים או נפגע העבירה. בסעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש נקבעו כללים למסירת התפוס לפי צו כדלקמן: "34. על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן – שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שייקבעו בצו." בענייננו, ניתנה החלטה ברורה אשר מחייבת את המשטרה להשיב לתובעים את 8 המצלמות שצוינו בהחלטה. אין המשטרה רשאית להפעיל שיקול דעת עצמאי בעניין זה ולפעול בניגוד להחלטת בית המשפט. פעולת המשטרה בניגוד להחלטה שיפוטית רובצת לפתחה, וזאת בין אם יסודה בטעות אנוש ובין אם בסברה כי המצלמות גנובות. למעשה מבקשת המשטרה שאדון בהליך דנן, כלומר במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות, כבערר על הליך שעניינו החזרת תפוס לפי פקודת מעצר וחיפוש. בסעיף 38א לפקודת מעצר וחיפוש נקבעה זכות ערר על החלטת בית המשפט שניתנה בהתאם לסעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש הקובעת כדלקמן: "(א)שוטר מוסמך, אדם שהחפץ נלקח ממנו או תובע זכות בחפץ רשאים לערור על החלטת בית המשפט לפי פרק זה, לפני בית המשפט המחוזי אשר ידון בערר בשופט אחד. (ב)על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף קטן (א) ניתן לערור לפני בית המשפט העליון שידון בערר בשופט אחד, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט העליון. (ג)ערר או בקשת רשות לערור כאמור בסעיף זה, לפי העניין, יוגשו בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט; ניתנה רשות לערור כאמור בסעיף קטן (ב), תוגש הודעת הערר בתוך 30 ימים מיום מתן הרשות לערור; ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועדים האמורים מטעמים שיירשמו." המשטרה לא הגישה ערר על החלטת בית המשפט ובמלוא הכבוד הפרה החלטה שיפוטית. כאן המקום לציין כי לדידי ניתן היה להגיש ערר על ההחלטה למסירת התפוס גם לאחר שכבר נמסר וזאת לאור קביעת כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 555/07 מוחמד יחיא נ' משטרת ישראל (6.3.2007). שם נדון מקרה בו מסרה המשטרה רכב תפוס למבטחת כאשר הרכב היה מורכב משני חלקי רכב שונים שאחד מהם גנוב. המבטחת של הבעלים הרשום של הרכב שנגנב עומדת בנעליו. המשטרה שלחה הודעה למחזיק לפיה הרכב מזויף, וניתנה לו אפשרות להגיש בקשה לבית המשפט או למשטרה בעניין זה. לאחר שלא נעשה דבר, העבירה המשטרה את הרכב למבטחת. כשנה לאחר תפיסת הרכב, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט כנגד המשטרה לשחרור הרכב התפוס. הבקשה נדחתה בנימוק שבהליך שחרור תפוס לפי סעיף 35 לפקודת מעצר וחיפוש אינו רלוונטי היות והרכב כבר אינו בידי המשטרה אלא הועבר למבטחת. ערר על הבקשה נדחה ובר"ע הוגשה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי העברת התפוס מידי המשטרה לידי חברת הביטוח, העומדת בנעלי הבעלים המקורי של "מחצית" מהרכב התפוס, וזאת שלא על פי צו שיפוטי, הייתה פעולה מחוץ לגדר סמכות המשטרה. וכך נקבע: "מקום שרשות מוסמכת, ובכללה המשטרה, פועלת מחוץ לגדר סמכותה, חובתו של בית המשפט לפעול, ככל הניתן, על מנת לתקן את הפגם, ולהחזיר במידת האפשר את המצב לקדמותו, כך שיתנהל הליך תקין גם אם בינתיים חלף זמן והשתנו הנסיבות. במידת הצורך, אפשר ויידרש להתאים את אופן הפעלת הסמכות לנסיבות כפי שבינתיים השתנו. במקרה זה, ראוי לתקן את הפגם בהליך בו נקטה המשטרה בדרך של קיום הליך לבירור התנאים לשחרור הרכב במסגרת סעיף 34 לפקודה, כאשר כל הטוענים לזכות ברכב יוכלו להתייצב בבית המשפט ולטעון את טיעוניהם, וזאת מבלי שינתן יתרון ראייתי כלשהו לחב' הביטוח שקיבלה לידיה את הרכב בהליך שלא התיישב עם הסדר החזרת תפוס על פי הפקודה. מסלול כזה צריך היה להינקט בידי המשטרה מלכתחילה. משלא ננקט כך, יש לנקוט בו כיום, גם לאחר מסירת החפץ למבטחת, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות לנסיבות שהשתנו ובהתחשב בזמן שחלף. על הדיון להתנהל בהתאם לכללים החלים כאילו התפוס עדין בידי המשטרה, ואם הרכב שוב אינו קיים בעין בידי חב' הביטוח נותרת הזכות לו בשווה-כסף, כפי שיראה בית המשפט המוסמך לפסוק לטובת מי שיימצא זכאי לו במסגרת ההליך על-פי סעיף 34 לפקודה." אדגיש, כי הפתרון שניתן בבית המשפט העליון היה במסגרת אותו הליך להחזרת תפוס. ביקורת בית המשפט העליון הייתה שמכוח אותו הליך של החזרת תפוס לא הושלם ההליך ואף צוין כי ניתן יהיה לפסוק בגין אותו רכב שבשל מחדל הועבר לחברת הביטוח פיצוי שווה ערך. ואולם, ההליך שבפניי אינו הליך להחזרת תפוס ולא אוכל במסגרת הליך בבית משפט לתביעות קטנות "לתקן" את החלטת המותב אשר דן בבית המשפט השלום בהליך של החזרת תפוס במסגרת פקודת מעצר וחיפוש. לאור כל האמור לעיל, יש לחייב את המשטרה בפיצוי התובעים בעלות שמונה המצלמות שלא הושבו לתובעים לפי החלטת בית המשפט בה"ת 33885-05-25 רובס ואח' נ' מסובים. מכאן אעבור לדון בשווי הנזק הנטען. בכתב ההגנה טענה המשטרה כי התביעה נעדרת תשתית ראייתית להוכחת הנזק (ס' 10 לכתב ההגנה). מדובר בהכחשה כללית. המשטרה לא הציגה כל ראיה לשווי של אותן שמונה מצלמות שלא הושבו לתובעים על פי ההחלטה השיפוטית. מנגד, גם התובעים העריכו את שווין של תשע מצלמות בסך של 10,800 ₪, ללא צירוף של אסמכתאות לשווי של אותן מצלמות במצב משומש. בדיון בהליך נשמע מר יואל לוי, נציג עיריית אור יהודה המשמש כראש תחום טכנולוגיות וחדשנות בעירייה, ששווין של חמש מצלמות מתוך השמונה הוא 250 ₪, כל אחת, במצב משומש: "הוחזרו לנו שמונה מצלמות ,חמש מתוכן הן מדגם ששוויו ,אני לא אעלה את בית המשפט בנתונים מודגמים, ששוויו המרבי בשוק הוא 250 ₪" ביחס לשלוש המצלמות הנוספות טען כי שווין הוא לכל היותר 1,000 ₪ כל אחת במצב משומש: "ואני מבקש מבית המשפט שיקבע שהשוויון המרבי הוא 1,000 ש'ח לכל היותר". כלומר, שווין של כל שמונה המצלמות במצב משומש הוא 4,500 ₪. עוד הוסיף נציג עיריית אור יהודה, כי שווין של המצלמות הזולות עומד על 300 עד 350 ₪ במצב חדש ושווין של המצלמות היקרות לכל היותר 5,000 ₪ במצב חדש. וראו מתוך עדותו: "המצלמה מהדגמים הנחותים יותר, מצלמה חדשה מהקופסה עולה לא יותר מ-300 או 350 שקל למתקין, לא לצרכן" וכן: "והמצלמות מהדגם הבכיר יותר, מצלמות בעלות יכולות, נמכרות ברף העליון בלא יותר מ-5,000 שקל." כלומר לכל היותר סך כולל של 17,100 ₪. ההלכה קובעת כי לא די בהוכחת החבות וקיומו של נזק, אלא נדרש התובע גם להוכיח את הנתונים העובדתיים מהם ניתן להסיק את שווי הנזק או את סכום הפיצוי. עוד קובעת ההלכה, כי רק במקרים בהם קשה להוכיח את גודל הנזק וזאת בשל אופיו וטיבו של הנזק, רשאי בית המשפט להשתמש בכלי של אומדן. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא א' ברק בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(5) 193 (17.1.2005, הנ' א' ברק, המ' לנ' (בדימ') א' מצא והש' י' טירקל) "הוכחת הנזק לצורך פסיקת פיצויים בגין נזק רכושי היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקביעת הפיצוי. על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו... לעומת זאת מקום שבו קשה – בשל אופיו וטיבו של הנזק – להוכיח בדייקנות ובוודאות את גודל הנזק, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הניזוק". להשלמה ר' גם ע"א 6277/19 ד"ר סנפורד אשר הרמן נ' אריה וייס (15.3.2022, המ' לנשיאה נ' הנדל, הש' י' אלרון והש' ע' גרוסקופף): "הלכה היא כי לצורך ביסוס הזכות לקבלת פיצויים לא די בהוכחת עצם קיומו של הנזק, אלא על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את היקף הנזק שנגרם לו, וכפועל יוצא את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. בהתאם, במקרים שבהם נכשל הניזוק בהוכחת נזקו, אין הוא זכאי לפיצויים." עוד אפנה אל רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין (10.9.2017, הש' ע' פוגלמן, י' עמית ומ' מזוז); ע"א 1172/13 דוד שרוט נ' יוסי וינר (15.3.2015, הש' ס' ג'ובראן, נ' הנדל וא' שוהם); ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פ''ד סא(3) 603 (21.11.2006, הנ' (בדימ') א' ברק, המ' לנשיאה א' ריבלין והש' א' רובינשטיין); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ''ד לה(2) 800 (9.3.1981, מ"מ הנ' ח' כהן, הש' י' כהן וא' ברק). מאחר ובענייננו, לא הוכיחו התובעים בנתונים עובדתיים מבוססים את שווין של שמונה המצלמות המשומשות שהיה על המשטרה להשיב להם, ומאחר שאין מדובר במקרה בו ניתן לפסוק את שווין לפי אומדן בשל קושי אובייקטיבי שנובע מעצם טיבו ואופיו של הנזק, מצאתי לפסוק את גובה הפיצוי ברף הנמוך ובהתאם לעדות נציג עיריית אור יהודה אשר ציין בעדותו כי שוויין, לכל היותר, עומד על סך של 4,500 ₪, ומשכך מדובר בסכום שאינו במחלוקת בין הצדדים ואינו דרוש הוכחה. יש לדחות את התביעה כנגד עיריית אור יהודה יש לדחות את התביעה כנגד עיריית אור יהודה לאור העובדה שהמשטרה מודה כי היא זו שבשל טעות הסכימה במסגרת הליך השבת תפוס למסור לתובעים מצלמות שנגנבו מעיריית אור יהודה. לאור האמור, גם לשיטת המשטרה, למעשה מסרה לעיריית אור יהודה מצלמות שהיו בבעלות העירייה. משכך, לא עומדת למשטרה עילת תביעה עצמאית כנגד עיריית אור יהודה שהמשטרה מודה כי היא הבעלים של המצלמות, ואינה פוטרת את המשטרה מאחריות למעשיה – היינו ביצוע פעולה על פי שיקול דעתה ובניגוד להחלטה שיפוטית. הערה לפני סיום – כאמור לעיל, קיימת חשיבות עליונה לכך שהמשטרה תיתן את הדין על מעשיה או מחדליה כדי למנוע פגיעה באינטרס הציבורי בשמירה על ערכי החוק, המוסר וההגינות השלטונית ברמה הגבוהה ביותר. בפעולת המשטרה בניגוד להחלטה שיפוטית יש כדי לפגוע באינטרס הציבורי ובתפקיד המשטרה, ולכן בפסק דין זה נבחנה התנהלותה הרשלנית של המשטרה במנותק מהתנהלותם של התובעים. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובעים סך של 4,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22/1/2026 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובעים בסך של 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית. אני מחייב את מודיעת צד ג' בתשלום הוצאות צד ג' בסך של 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על האמור בפסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו במועדים הקבועים בחוק.