ת"ק 43585-01-26 ת"ק 43585-01-26

לפניי תביעה כספית על סך 5,000 ₪ אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת בגין הודעות דואר אלקטרונית בעלות אופי שיווקי ופרסומי מטעמה של הנתבעת (להלן: "ההודעות") בהתאם לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק התקשורת"). 7,000 ₪ פיצוי סטטוטורי בגין הפרת הוראות חוק התקשורת, 1000 ₪ עבור כל הודעה. 3,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש, והתנהלות פוגענית של הנתבעת. 5,000 ₪ פיצוי. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, על סך 5,000 ₪. בהתאם להוראות סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ז-1976, יהא פסק הדין מנומק באופן תמציתי. טענות הצדדים: טענות התובע: לטענתו של התובע, ביום 1.7.2025 שלח הוא לנתבעת הודעת הסרה (להלן: "הודעת ההסרה") בהתאם להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. לדבריו, המשיכה הנתבעת לשלוח לתובע 7 הודעות דואר אלקטרוני פרסומיות נוספות. כעולה מכתב התביעה, פנה התובע לנתבעת ביום 31.7.2025 במכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, מצ"ב לכתב התביעה. לשיטתו של התובע, ביום 3.8.2025 שלח אליו מר אייל ארד, מנהל הסחר של הנתבעת, מכתב תשובה משתלח, מאיים ופוגעני כמענה למכתב ההתראה, מצ"ב לכתב התביעה. התובע צירף לכתב התביעה 7 הודעות דואר אלקטרוני פרסומיות שנשלחו אליו מאת הנתבעת. טענות הנתבעת והתובעת שכנגד: הנתבעת טוענת מנגד כי הודעת ההסרה אשר שלח התובע ביום 1.7.2025 לא הגיעה אל תיבת הדואר הנכנס של הנתבעת. הנתבעת סבורה כי הודעת ההסרה הגיעה אל תיבת דואר הספאם שלה, ולכן לא יכלה לדעת על קיומה ולטפל בהסרת התובע מרשימת התפוצה. לשיטתה של הנתבעת, מכתב ההתראה אשר שלח התובע בתאריך 31.7.2025 לא נשלח בתום לב. לטענתה של הנתבעת, התובע, מהנדס תוכנה במקצועו, ידע על האפשרות שהודעת ההסרה אשר נשלחה בתאריך 1.7.2025 עלולה להגיע לתיבת הספאם של הנתבעת ולהימחק אוטומטית אחרי 30 ימים, ובשל כך פנה לנתבעת במכתב התראה רק בתאריך 31.7.2025. הנתבעת טוענת כי לפי חוק התקשורת נדרשות שתי אפשרויות להסרה מרשימת תפוצה: כפתור "הסר אותי" אשר לחיצה עליו מסירה את פרטי הלוחץ באופן אוטומטי, ומשלוח הודעת דואר אלקטרוני אשר תטופל על ידי גורם אנושי באופן ידני. לדבריה, כאשר בוחר פלוני להשתמש בדרך של שליחת דואר אלקטרוני לשם הסרתו מרשימת תפוצה, עליו לקחת בחשבון שייתכן שההודעה לא תיכנס לתיבת הדואר הנכנס אלא לספאם, ושהטיפול בבקשתו ייקח חמישה ימים במידה וההודעה אכן הגיעה לתיבת הדואר הנכנס. עוד טוענת הנתבעת כי ביום 18.6.2025 נרשם התובע לדיוור של מבצעים שונים ללא קנייה אצל הנתבעת, חלופה אחת מתוך 3 חלופות רישום לקבלת דיוור מאת הנתבעת. לשיטתה, חלופה זו נועדה כדי לאפשר לפלוני לעקוב אחרי המבצעים השונים של הנתבעת, ובמקרה דנן בחר בה התובע למטרת "עוקץ" וניסיון להתעשר שלא כדין. לדבריה, עצם העובדה שהתובע בחר בחלופה זו על פני השתיים האחרות, ותוך פרק זמן קצר מאוד של 12 ימים ביקש להסירו מרשימת התפוצה על ידי שליחת דואר אלקטרוני ולא על ידי לחיצה על כפתוה ההסרה, יש בה כדי ללמד על מטרתו של התובע כאמור. הנתבעת טוענת כי התובע לא שלח דואר אלקטרוני נוסף בבקשה להסירו מרשימת התפוצה, לא וידע כי הודעת ההסרה הגיעה לתיבת הדואר הנכנס של הנתבעת ואף לא טרח להתקשר אליה כדי לבקש שיוסר מרשימת התפוצה. לטענתה של הנתבעת, ביום 31.7.2025 בו התקבלה לתיבת הדואר של הנתבעת הודעת התראה לפני הגשת תביעה, הוסרו פרטיו של התובע מרשימת התפוצה מיידית, ולדבריה היתה זו הפעם הראשונה בה הובא לידיעתה רצונו זה. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך 5,000 ₪ כפיצוי על ההוצאות והשחתת זמנה של הנתבע בשל הגשת התביעה על ידי התובע. הנתבעת טוענת כי התובע הגיש 40 תביעות זהות וצירפה לכתב ההגנה והתביעה שכנגד את תאד"מ 29367-07-22 שם נפסקו לחובת התובע הוצאות בסך 8,000 ₪ לטובת הנתבעת. דיון והכרעה: לפניי תביעה כספית על סך 5,000 ₪ שהגיש התובע, נגד הנתבעת, 360 טל בע"מ, בגין משלוח שבע הודעות דואר אלקטרוני בעלות אופי פרסומי, לאחר שלטענתו ביקש להסיר את פרטיו מרשימת התפוצה של הנתבעת, וזאת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב 1982 (להלן: "חוק התקשורת"). הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד על סך 5,000 ₪, בגין הוצאות והשחתת זמן שנגרמו לה, לטענתה, עקב התנהלות התובע והגשת התביעה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם, ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה, ואילו דין התביעה שכנגד להידחות. להלן נימוקיי. לטענת התובע, ביום 1.7.2025, שלח לנתבעת הודעת דואר אלקטרוני ובה ביקש להסירו מרשימת התפוצה שלה. חרף בקשתו, המשיכה הנתבעת לשלוח אליו שבע הודעות פרסומת נוספות. ביום 31.7.2025, שלח לנתבעת מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, וביום 3.8.2025 השיב לו נציג הנתבעת, מר אייל ארד, במכתב אשר לטענת התובע נוסח באופן פוגעני ומשתלח. הנתבעת כאמור, אינה חולקת על כך שהתובע נרשם מיוזמתו לרשימת התפוצה שלה, ואף התובע אישר זאת. עם זאת, לטענתה, הודעת ההסרה מיום 1.7.2025, לא התקבלה בתיבת הדואר הנכנס שלה, וככל הנראה נותבה לתיקיית דואר הזבל. לטענת הנתבעת, הודעות המצויות בתיקייה זו נמחקות באופן אוטומטי לאחר 30 ימים, ולכן לא ניתן היה לאתר את הודעת ההסרה בדיעבד. עוד טענה הנתבעת כי בכל הודעת פרסומת שנשלחה לתובע נכלל קישור להסרה אוטומטית מרשימת התפוצה, אולם התובע בחר שלא לעשות בו שימוש, אלא לשלוח הודעת דואר אלקטרוני. הנתבעת סבורה כי התנהלות זו, בצירוף העובדה שהתובע הגיש בעבר תביעות נוספות לפי חוק התקשורת, מלמדת על ניסיון ליצור עילת תביעה ולהפיק רווח כספי, ולא על רצון כן להפסיק את קבלת הדיוור. הנתבעת הוסיפה כי עם קבלת מכתב ההתראה ביום 31.7.2025, הוסרו פרטי התובע מרשימת התפוצה. לטענתה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נודע לה על רצונו של התובע להסיר את פרטיו. סעיף 30א לחוק התקשורת נועד להתמודד עם תופעת משלוח דברי פרסומת בלתי רצויים, תוך הגנה על פרטיות הנמענים ועל זכותם שלא להיות מוטרדים במסרים מסחריים בניגוד לרצונם. לצד האיסור על משלוח דברי פרסומת ללא הסכמה כדין, קובע החוק כי נמען שנתן את הסכמתו לקבלת דברי פרסומת רשאי לחזור בו מהסכמתו בכל עת, באמצעות משלוח הודעת סירוב. בענייננו, אין מחלוקת ממשית כי התובע נרשם מלכתחילה לקבלת דיוור פרסומי מהנתבעת. לפיכך, אין פסול בעצם משלוח ההודעות שקדמו לבקשת ההסרה. המחלוקת מתמקדת בשאלה אם הנתבעת הפרה את הוראות החוק בכך שהמשיכה לשלוח הודעות פרסומת לאחר שהתובע שלח הודעת הסרה ביום 1.7.2025. התובע צירף לכתב התביעה העתק מהודעת דואר אלקטרוני מיום 1.7.2025, בשעה 11:54, אשר נשלחה לכתובת orders@the-importer.co.il ובה נכתב: "היי נא להסיר אותי". כן צירף העתקים של הודעות פרסומת שנשלחו אליו לאחר מועד זה. מנגד, הנתבעת לא הציגה ראיה המלמדת כי הודעת ההסרה לא הגיעה למערכת הדואר האלקטרוני שלה, או כי אכן נותבה לתיקיית הספאם. נציג הנתבעת אישר בדיון כי לא ראה את הודעת ההסרה בתיקייה זו, וכי טענתו מבוססת על האפשרות שההודעה נותבה לשם ונמחקה בחלוף 30 ימים. אין בידי לקבל טענה זו כהסבר מספק לאי ביצוע ההסרה. העובדה שהודעת דואר אלקטרוני עשויה להיות מנותבת לתיקיית הספאם אינה מוכיחה כי כך אירע במקרה הקונקרטי. אף אם הודעה נותבה לתיקייה זו, אין בכך, כשלעצמו, כדי לפטור מפרסם מחובתו לקיים מנגנון אפקטיבי לקבלת הודעות סירוב ולטיפול בהן. לכך מצטרפת העובדה שמכתב ההתראה ששלח התובע ביום 31.7.2025, התקבל אצל הנתבעת, והיא אף השיבה לו ביום 3.8.2025. אמנם, אין בכך כדי להוכיח באופן מוחלט כי הודעת ההסרה הראשונה התקבלה בתיבת הדואר הנכנס של הנתבעת, אולם יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי כתובת הדואר האלקטרוני שימשה ערוץ תקשורת פעיל, ולא הוצגה ראיה קונקרטית לכשל בקבלת הודעת ההסרה. איני מקבלת גם את טענת הנתבעת שלפיה היה על התובע ללחוץ על קישור ההסרה האוטומטי, או לשלוח הודעות חוזרות ונשנות, כתנאי להפסקת הדיוור. החוק מאפשר לנמען למסור הודעת סירוב בדרך הקבועה בו, ואין מקום לחייבו לבחור דווקא במנגנון ההסרה המועדף על המפרסם. משכך, עצם העובדה שהתובע לא לחץ על קישור ההסרה אינה שוללת את תוקפה של הודעת הסירוב ששלח. בנסיבות אלה, ולאחר שבחנתי את מכלול הראיות, אני קובעת כי התובע הוכיח במידה הנדרשת בהליך אזרחי ששלח לנתבעת הודעת הסרה ביום 1.7.2025, וכי הנתבעת המשיכה לשלוח אליו שבע הודעות פרסומת לאחר מכן, מבלי שהוכיחה הצדקה לכך. לפיכך, הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים לדוגמה, שאינם תלויים בנזק, בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪ בשל כל דבר פרסומת שנשלח ביודעין בניגוד להוראות החוק. בקביעת שיעור הפיצוי יש להביא בחשבון, בין היתר, את הצורך באכיפת החוק ובהרתעה מפני הפרתו, את עידוד הנמען למימוש זכויותיו ואת היקף ההפרה ונסיבותיה. הפיצוי הקבוע בחוק אינו פיצוי אוטומטי בשיעור המרבי בגין כל הודעה. לבית המשפט נתון שיקול דעת לקבוע את שיעורו בהתאם לנסיבות המקרה, ובלבד שהפיצוי יגשים את תכליות החוק. בענייננו, מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי, אולם בשיעור מתון, שאינו מתקרב לתקרה הקבועה בחוק. ראשית, אין מדובר במקרה שבו הנתבעת שלחה דברי פרסומת לאדם שמעולם לא ביקש לקבלם. התובע נרשם מיוזמתו לרשימת התפוצה של הנתבעת, והסכים לקבל ממנה דיוור פרסומי - ההפרה התגבשה רק לאחר שביקש לחזור בו מהסכמתו. שנית, ההודעות נשלחו במהלך תקופה מוגבלת של כחודש ימים, ולא הוכח כי הנתבעת המשיכה לשלוח לתובע הודעות פרסומת לאחר קבלת מכתב ההתראה מיום 31.7.2025. מעדות נציג הנתבעת עולה כי לאחר קבלת המכתב פעלה הנתבעת להסרת התובע מרשימת התפוצה. שלישית, התובע אישר בדיון כי היה מודע לאפשרות להסיר את פרטיו באופן אוטומטי באמצעות קישור ההסרה, אך בחר שלא לעשות כן. כאמור, אין בכך כדי לשלול את זכותו לשלוח הודעת סירוב בדואר אלקטרוני, ואין לזקוף לחובתו את עצם בחירתו בדרך המותרת על פי החוק. יחד עם זאת, במסגרת בחינת מכלול הנסיבות, ניתן להביא בחשבון כי עמדה לרשותו דרך נוספת, פשוטה ומיידית לכאורה, להפסקת קבלת הדיוור, שבה בחר שלא להשתמש. אשר לטענות הנתבעת בדבר תביעות קודמות שהגיש התובע, אכן, מהחומר שהוצג עולה כי התובע נקט בעבר הליכים נוספים שעניינם משלוח דברי פרסומת, ואף הוצג פסק דין שניתן בעניינו בהליך אחר. עם זאת, עצם העובדה שאדם מגיש מספר תביעות לשם אכיפת זכויותיו לפי חוק התקשורת אינה מלמדת, כשלעצמה, כי הוא פועל בחוסר תום לב, ואין בה כדי לשלול את זכותו לקבלת פיצוי מקום שבו הוכחה הפרת החוק. כל תביעה נבחנת על פי נסיבותיה והראיות שהובאו במסגרתה. לא מצאתי כי הונחה לפניי תשתית מספקת לקביעה שהתביעה הנוכחית הוגשה בחוסר תום לב או תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לצד זאת, אין להתעלם מכך שהתובע מודע היטב לזכויותיו ולדרכי הפעולה העומדות לרשותו, ואף נתון זה נבחן כחלק ממכלול נסיבות המקרה, מבלי לייחס לו משקל מכריע. אשר להתכתבות בין הצדדים לאחר משלוח מכתב ההתראה, עיינתי במכתב התשובה ששלח נציג הנתבעת לתובע. אכן, המכתב כולל ביטויים חריפים ובלתי ראויים, ומוטב היה אילו נציג הנתבעת היה משיב לפניית התובע באופן ענייני ומכבד. עם זאת, איני סבורה כי נסיבות העניין מצדיקות פסיקת פיצוי נפרד בגין עוגמת נפש, מעבר לפיצוי שייפסק בגין הפרת הוראות חוק התקשורת. לאחר ששקלתי את מספר ההודעות, משך ההפרה, נסיבות ההצטרפות לרשימת התפוצה, התנהלות הצדדים לאחר משלוח הודעת ההסרה ותכליות הפיצוי הקבוע בחוק, מצאתי להעמיד את הפיצוי על סך כולל של 1,400 ₪, המשקף פיצוי של 200 ₪ בגין כל אחת משבע ההודעות. סבורני כי סכום זה נותן ביטוי להפרת הוראות החוק ולצורך להרתיע מפני הישנותה, ובה בעת שומר על יחס ראוי בין שיעור הפיצוי לבין נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. אשר לתביעה שכנגד, מצאתי כי דינה להידחות. עיון בכתב התביעה שכנגד מלמד כי אין מדובר בעילת תביעה עצמאית ונפרדת, אלא בדרישה לפיצוי בגין הזמן, הטרחה והמשאבים שנדרשה הנתבעת להשקיע בהתמודדות עם התביעה שהוגשה נגדה. טענות מסוג זה מקומן, ככלל, במסגרת פסיקת הוצאות המשפט בתביעה העיקרית, ולא במסגרת תביעה כספית עצמאית. עצם הגשת תביעה והצורך להתגונן מפניה אינם מקימים, כשלעצמם, עילת תביעה נזיקית או חוזית נגד מגיש התביעה. הדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו נקבע כי התביעה העיקרית אינה תביעת סרק, וכי הנתבעת אכן הפרה את הוראות חוק התקשורת. לא הוכח כי התובע נקט כלפי הנתבעת התנהלות המקימה עילת תביעה עצמאית או המצדיקה חיובו בפיצוי בגין עצם נקיטת ההליך. לפיכך, התביעה שכנגד נדחית. סוף דבר: התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 1,400 ₪. התביעה שכנגד נדחית. אשר להוצאות המשפט, בשים לב לכך שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד, ולכך שהתביעה שכנגד נדחתה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 100 ₪. בסך הכול תשלם הנתבעת לתובע סך של 1,500 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה, שאם לא כן יישא הסכום ריבית שקלית, ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים..