בג"ץ 10001/03 מנאל בת סבית נ. השר לבטחון פנים

הנשיאה ד' ביניש:

עניינה של העתירה שבפנינו בדחייתה של בקשת איחוד משפחות, אשר הוגשה על ידי העותרת 1, אזרחית ישראלית, עבור בעלה, העותר 2, אשר הינו תושב הרשות הפלסטינית.

1.

העותרים נישאו זה לזו ביום 25.12.02. לטענתם, בחודש ינואר 2003 ניסו להגיש בקשה לאיחוד משפחות, אולם בקשתם זו נדחתה, נוכח החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02, אשר הקפיאה את הטיפול בבקשות איחוד משפחות, בהן בן-הזוג הזר הינו תושב הרשות הפלסטינית (להלן: החלטת הממשלה ). יצוין כי לטענת המשיבים, אין בידיהם כל אסמכתא לכך שהעותרים ניסו להגיש בקשה לאיחוד משפחות, אולם ממילא, ככל שהוגשה בקשה כאמור, הרי שזו הוגשה לאחר מתן החלטת הממשלה, ומשכך בקשתם לא היתה מאושרת נוכח המצב המשפטי אשר שרר אותה עת. כנגד החלטת הממשלה האמורה הוגשו שתי עתירות, אשר תקפו את חוקיותה של ההחלטה (בג"ץ 4022/02, 4608/02 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים (טרם פורסם)).

ביום 6.8.03 התקבל בכנסת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק או חוק האזרחות ). החוק עיגן את עיקריה של החלטת הממשלה בקובעו כי ככלל, לא יינתן לתושב האזור מעמד של אזרחות, רישיון לישיבה או היתר לשהייה בישראל, אולם זאת בכפוף למספר חריגים אשר קבועים בחוק, בנוסחו כיום. כנגד חוקתיותו של החוק הוגשו לבית משפט זה מספר עתירות (בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם)).

2.

ביום 9.11.03 הוגשה העתירה שבפנינו, שעניינה בבקשת העותרים לאיחוד משפחות. בעתירתם טענו העותרים כי החלטת הממשלה, אשר היתה בתוקף בעת שנישאו בני הזוג, היתה משוללת חוקיות, ומשכך זכאית היתה העותרת באותה עת, ועד לכניסתו לתוקף של חוק האזרחות, להגיש בקשה לאיחוד משפחות ולזכות בטיפול לבקשתה זו. כן העלו העותרים טענות כנגד חוקתיותו של חוק האזרחות, וכנגד החלתו באופן רטרואקטיבי על עניינם של העותרים. העותרים הוסיפו וטענו כי בעת שנישאו זה לזו, ביום 25.12.02, הסתמכו הם על האמור בסעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, אשר התיר לעותרת להינשא לנתין זר ובלבד שהינו נטול עבר פלילי וביטחוני, וכי בשל הסתמכותם זו אין להחיל עליהם את החלטת הממשלה. יצוין כי העותרים השמיעו טענה זו חרף העובדה שבעת נישואיהם כבר ניתנה החלטת הממשלה.

ביום 8.12.03 נקבע כי העתירה שבפנינו תישאר תלויה ועומדת עד למתן פסק הדין בעתירות אשר הוגשו כנגד תוקפו של חוק האזרחות, וכי לאחר מכן יוחלט אם יש צורך בהמשך הטיפול בעתירה.

3.

ביום 14.5.06 ניתן פסק הדין בבג"ץ 7052/03 הנ"ל, אשר דחה ברוב דעות את העתירות כנגד חוקתיות חוק האזרחות. עקב מתן פסק דין זה ביקש הנשיא

ברק כי הצדדים יגישו את עמדותיהם המעודכנות לעתירה. עמדתם של המשיבים היתה כי משקבע בית המשפט העליון כי החוק עומד בתוקפו, ומאחר שהעותרים אינם נכנסים בגדר החריגים אשר נקבעו בחוק, דין העתירה להידחות על הסף. העותרים, לעומתם, טענו כי אין מקום למחוק את עתירתם, וזאת משתי סיבות. ראשית , לגישתם, אין מקום להרחיק את העותר מישראל על סמך הוראת שעה, אשר מטבעה הינה זמנית וארעית, ויכולה היא להתבטל בכל רגע. שנית , העותרים גרסו כי עתירותיהם תקפו את החלטת הממשלה, אשר קדמה לחוק, ולפיכך אין מקום לדחות את עתירתם בטרם יינתן פסק הדין בעתירות העקרוניות אשר תקפו את חוקיות החלטת הממשלה.

4.

ביום 11.1.07 ניתן פסק הדין בבג"ץ 4022/02, במסגרתו נדחו העתירות כנגד חוקיות החלטת הממשלה, וזאת מהטעם שנוכח ההסדר הקבוע בחוק האזרחות, התייתר הצורך להכריע בשאלת תוקפה של החלטת הממשלה. המסקנה כי החוק מתפרש אף על תקופת חלותה של החלטת הממשלה, ומשכך מייתר את הצורך להכריע בתוקפה, נסמכה על האמור בסעיף 4 לחוק, אשר קובע הוראות מעבר, בזו הלשון:

"4. הוראות מעבר

על אף הוראות חוק זה-

(1) רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, להאריך את תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או של היתר לשהייה בישראל, שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של חוק זה בהתחשב, בין השאר, בקיומה של מניעה ביטחונית כאמור בסעיף 3ד;

(2) רשאי מפקד האזור לתת היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12 במאי 2002) ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בעניינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רישיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל".

בפסק הדין נקבע כי מאחר שעל פי הקבוע בסעיף 4, החוק מסדיר את עניינו של מי שהגיש בקשה לאיחוד משפחות לפני כניסתה של החלטת הממשלה לתוקף, ופשיטא כי החוק מסדיר את עניינו של מי שהגיש בקשה לאחר כניסתו של החוק לתוקף, הרי שהפרשנות היחידה המתקבלת על הדעת, ואשר תואמת את תכלית החוק, הינה שהוראות החוק חלות במישרין אף על מי שהגיש את בקשתו לאיחוד משפחות לאחר מתן החלטת הממשלה ולפני כניסתו של החוק לתוקף (להלן: תקופת הביניים ).

עקב מתן פסק הדין בעניין חוקיות החלטת הממשלה, התבקשו שוב הצדדים להודיע על עמדותיהם ביחס לעתירה. המשיבים בהודעתם טענו כי משנקבע בפסק הדין כי חוק האזרחות חל אף על בקשות לאיחוד משפחות שהוגשו בתקופה שבין החלטת הממשלה לבין כניסת החוק לתוקף, ומאחר שהעותר אינו נכלל בגדר החריגים הקבועים בחוק, יש לדחות את העתירה. העותרים, לעומתם, גרסו כי יש מקום להמשיך ולדון בעתירתם. העותרים הדגישו כי הם עומדים על טענתם כי אין לייחס לחוק האזרחות תחולה רטרואקטיבית, ומשכך יש לדון בבקשות לאיחוד משפחות, אשר הוגשו בטרם כניסתו של חוק זה לתוקף, על פי החוק שהיה אז בתוקף, היינו חוק האזרחות, התשי"ב-1952. העותרים טענו כי החלטת הממשלה היתה בגדר הצהרת כוונות בלבד, ואין להתייחס אליה כאל מעשה חקיקה.

5.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות. עניינה של העתירה שבפנינו הינו בבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשה לאחר מתן החלטת הממשלה ובטרם כניסתו של החוק לתוקף. בבג"ץ 4022/02 הנ"ל קבענו מפורשות כי על פי לשונו ותכליתו של חוק האזרחות, הוראותיו של החוק חלות במישרין על בקשות איחוד משפחות אשר הוגשו בתקופת הביניים האמורה. בפסק הדין הוסבר כי אין זה סביר לקבוע כי על בקשות שהוגשו טרם החלטת הממשלה יחול החוק מכוח הוראות המעבר הקבועות בו, על בקשות שהוגשו לאחר כניסת החוק לתוקף יחולו הוראות החוק עצמן, ואילו על מי שביקש להגיש בקשה בתקופת הביניים יחול נוהל ההתאזרחות המדורג, אשר קדם להחלטת הממשלה. לפיכך נקבע כי גם על תקופת הביניים חולש ההסדר הקבוע בחוק. משכך נקבע, אין מקום לטענת העותרים כי חוק האזרחות אינו חל על עניינם, טענה אשר כבר נדונה ונדחתה בפסק הדין האמור.

על פי המצב המשפטי אשר חל כיום, הדרך לקבלת בקשה לאיחוד משפחות הינה רק בהתאם להוראותיו של חוק האזרחות והחריגים הקבועים בו. זהו המצב אף במקום בו הבקשה הוגשה עובר לכניסתו של החוק לתוקף, אולם לאחר מתן החלטת הממשלה. כיום, על-פי הוראותיו של החוק, העותרים אינם יכולים להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות, מאחר שאין הם נכללים בגדר הסייגים הקבועים בחוק. ככל שישתנה המצב המשפטי, תהא פתוחה בפני העותרים הדרך להגיש בקשה חדשה.

אשר על כן, העתירה נדחית.

ה נ ש י א ה

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש.