בג"ץ 10014/08 ל.ע.ד קסטרו נ.ע בע"מ נ. שר המשפטים

לפניי בקשה מטעם משיבים 1-4 לחיוב העותרות בהוצאותיהם.

1.

בעתירה, שהוגשה ביום 26.11.2008, ביקשו העותרות כי בית המשפט יורה למשיב 1, שר המשפטים, לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 4(ב) לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (להלן – חוק בתי דין מינהליים) ויורה על הוספת ועדת הערר על פי תקנה 11 לתקנות מס רכוש וקרן פיצוים (תשלום פיצויים)(נזקי מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 ותקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) נזק מלחמה ונזק עקיף (הוראת שעה) התשס"ו-2006, לתוספת של חוק בתי דין מינהליים. כן התבקש בית המשפט להצהיר כי משיבה 2 חייבת לציין בהודעות חיוב אותן היא שולחת לנישומים כי לנישום קיימת זכות להגשת ערר על הודעת החיוב תוך שלושים ימים. סעד נוסף שהתבקש היה כי ייקבע שעד ההכרעה בעניינן של העותרות על משיבה 2 להקפיא את כל הליכי הגבייה הננקטים נגד העותרות.

2.

ברקע העתירה עומד חיובן של העותרות - חברות עסקיות שתבעו פיצויים בגין נזקים עקיפים כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה - להשיב סכומי פיצויים ששולמו להן עקב חישוב מחודש אותו ערכה משיבה 2. בהודעות הדרישה להחזר הכספי לא צוינה זכותן של העותרות לערור על ההחלטה לפני ועדת הערר. נטען כי בשל כך ובשל מצבו הרפואי של מנהל העותרת 2 הוגש ערר באיחור. ביני לביני החלו הליכי גבייה נגד העותרות. בקשות העותרות לוועדת הערר להארכת מועד להגשת הערר נדחו בנימוק כי הוועדה לא הוסמכה להאריך את המועד. אשר לדרישת העותרות להקפאת הליכי הגבייה, הרי שזו הותנתה בהפקדת ערובה.

3.

המשיבים, בתשובתם המקדמית לעתירה, טענו כי דינה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי, בדמות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערר, בהתאם להסדר המותווה בתקנות מס רכוש. המשיבים ציינו כי העותרות עצמן פנו לבית המשפט המחוזי בדרך החלופית האמורה, כאשר במקביל להגשת העתירה הגישו, ביום 30.11.2008, ערעור לבית המשפט המחוזי. באשר לסוגיית הארכת המועד להגשת ערר גופה, ציינו המשיבים כי לטעמם, בהתחשב בכך שוועדת הערר הינה גוף מעין שיפוטי, מוקנית לה סמכות טבועה להחליט בעניינים של סדרי דין, ובין היתר גם במתן הארכת מועד. אשר להוספת ועדת הערר לתוספת לחוק בתי דין מינהליים, לשיטת המשיבים היה על העותרות לפנות תחילה לשר המשפטים או למועצת בתי דין מנהליים, כך שבעניין זה העתירה לוקה באי מיצוי הליכים. המשיבים ציינו כי העניין יובא לפני מועצת בתי דין מינהליים על מנת שתבחן את הנושא. לבסוף, באשר להודעה בדבר הזכות להגיש ערר, המשיבים טענו כי ככלל, ברוב המכריע של החלטות מנהל רשות המיסים, ההודעה לחייבים כוללת גם הודעה בדבר הזכות לערער בתוך שלושים ימים. בעניינן של העותרות הוצאו המכתבים שלא באופן אוטומטי מהמערכת הממוחשבת ונשמטה ההודעה בדבר הזכות להגיש ערר. המשיבים מסרו כי במקרים עתידיים תהא הקפדה יתרה על הוספת ההודעה, וציינו כי העניין עשוי לבוא בחשבון בשאלת הארכת המועד להגשת ערר.

4.

בתגובה לכך מסרו העותרות כי משלא נותרה עוד מחלוקת בין בעלי הדין בשאלות העיקריות שעמדו בבסיסה של העתירה, ובכלל זה בדבר סמכותה של ועדת הערר להאריך המועדים להגשת ערר, ובעניין חובת היידוע בדבר הזכות להגיש ערר, הרי שמתייתר המשך הדיון בעתירה. לפיכך ביקשו העותרות למשוך את העתירה ללא צו להוצאות. ביום 27.1.2009 נמחקה העתירה ושאלת ההוצאות הועברה להכרעת רשם בית המשפט.

5.

בהתאם להחלטתי מיום 28.1.2009, הגישו המשיבים 4-1 עמדתם בעניין פסיקת הוצאות. עמדתם היא כי יש לחייב את העותרות בהוצאות המשיבים 4-1. לטענתם, הגשת העתירה היה בה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, שכן לא היה לה כל בסיס משפטי, והעותרות כלל לא גילו בעתירתן את העובדה כי הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי באותו עניין. העותרות מתנגדות לבקשה.

6.

לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לחייב את העותרות בהוצאות המשיבים 1-4 להידחות. ככלל, יש טעם רב בעמדה לפיה מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. עם זאת, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך, יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות הצד שכנגד. יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש. כך, למשל, במקרים בהם בעל דין חוזר בו מעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לאחר שבא על סיפוקו, אין הוא מחויב, על פי רוב, בהוצאות והמשיב אף עשוי להתחייב בהוצאותיו של העותר על פי האמות המידה שנקבעו בהלכת אל נסאסרה (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). הכללים בעניין פסיקת הוצאות חלים הן כאשר יוזם ההליך מבקש הוצאות והן כאשר הדרישה באה מכיוונו של בעל הדין שכנגד. שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 12.7.1990)).

7.

בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, נחה דעתי כי אין מקום לפסיקת הוצאות. אמנם, אין מחלוקת כי העתירה נמחקה ביוזמת העותרות מבלי שנתבררה לגופה. אף ניתן להניח כי המשיבים נשאו בהוצאות בגין הצורך להגיש תגובה מקדמית לעתירה. יחד עם זאת, מעיון בתגובה המקדמית של המשיבים עולה כי העותרות באו על סיפוקן והעתירה הגשימה את מטרתה. במצב דברים זה ובהעדר קביעה שיפוטית כי העתירה אינה מגלה עילה בשל קיומו של סעד חלופי, אין בידי לשלול את הצידוק בהגשת העתירה מלכתחילה, לצורך בחינת שאלת ההוצאות.

לעניין ההוצאות יש להביא בחשבון גם את העובדה כי בעתירות דומות באופיין – אפילו הן נדחות על הסף על ידי בית המשפט - לא פעם נמנע בית המשפט מפסיקת הוצאות לטובת צד זה או אחר (ראו, למשל, בג"ץ 7572/08 כמאל אבו חרב נ' משרד האוצר (טרם פורסם, 23.12.2008)), לא כל שכן כאשר הן מגיעות לכלל סיום ללא דיון והכרעה. גם אם נפל פגם בהתנהלות העותרות בכך שלא ציינו את דבר הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, ודומה כי אכן נפל פגם כאמור, הדבר אינו מצדיק חיוב בהוצאות.

הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית איפוא.