בג"ץ 7572/08 כמאל אבו חרב נ. משרד האוצר

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתם לחייב את העותרים בהשבת חלק מהפיצוי העקיף ששולם להם בהתאם לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשס"ו-2006 (להלן: הוראת השעה ), כי יקבע כי המשיבים אינם רשאים לדרוש השבה כאמור וכי יעוכבו הליכי הגבייה המנוהלים כנגד העותרים בשל כך שלא נענו לדרישת ההשבה.

העותרים הינם בעלי עסקים שונים מאזור הצפון אשר קיבלו מהמשיבה פיצויים בגין נזק עקיף שנגרם להם בעקבות מלחמת לבנון השנייה על פי הכללים שנקבעו בהוראת השעה. לאחר תקופה מסוימת, נתברר לטענת המשיבה כי שולמו להם "תשלומי יתר" והם התבקשו להשיב את הפיצוי ששולם ביתר.

מכאן העתירה שבפנינו בגדרה טוענים העותרים כי דרישת ההשבה פסולה היא. לשיטת העותרים, נבעה הדרישה משינוי שיטת החישוב של הפיצוי המגיע ולא מפיצוי יתר על פי החישוב המקורי שבוצע. שינוי זה נעשה לטענתם בחוסר סמכות ובחוסר תום לב. כן נטען כי ההחלטה פוגעת זכות הקניין של המשיבים ואינה עומדת בפסקת ההגבלה וכי היא שרירותית, לוקה בחוסר סבירות, אינה מידתית ומפלה בין העותרים ובין יתר מקבלי הפיצוי באופן הפוגע בעקרון השוויון.

מנגד טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף. נימוק אחד הינו בשל כך שקיים סעד חלופי הקבוע בדין ואשר המשיבים מודעים אליו ואף פעלו לפיו. נימוק נוסף הינו בשל כך שהעתירה מצרפת עותרים שונים שעניינו של כל אחד מהם שונה מבחינה עובדתית ואין מקום לכריכתם יחדיו.

דין העתירה להידחות על הסף. הפיצוי לעותרים שולם מתוקף הוראות חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזקי מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 (להלן: תקנות הפיצויים ), אשר תוקנו על פיו, והוראת השעה אשר קבעה את הפיצוי הספציפי לנפגעי מלחמת לבנון השנייה.

סעיף 9 לתקנות הפיצוי מעגן את סמכות המנהל לתקן החלטה שנתן לפיצוי אם נתגלו עובדות חדשות או אם ראה שהייתה בה טעות. הרואה עצמן מקופח מהחלטה מעין זו, רשאי לערור עליה בתוך 30 יום לפני ועדת ערר על פי סעיף 11 לתקנות הפיצוי ועל החלטתה של זו ניתן לערער בתוך 30 שיום, בבעיה משפטית, לבית המשפט המחוזי.

מעיון בעתירה ובתגובת המשיבים מסתבר כי המשיבים היו מודעים לאפשרות זו וכי אף החלו לפעול בהתאם להוראות תקנות הפיצוי. העותר 5 הגיש את ערר במועד על ההחלטה. העותרים 1 ו-3 איחרו אומנם את מועד 30 הימים להגשת הערר אך וועדת הערר החליטה לאפשר את הארכת המועד לקבלת עררם. העותרים 2 ו- 4 לעומתם איחרו את המועד להגשת הערר ובקשות להארכת מועד שהגישו נדחו. יצוין כי אף העותרים אשר בקשתם להארכת מועד נדחתה יכולים, ככל שעניינם מעלה בעיה משפטית, לפנות בערעור לבית המשפט המחוזי הרלוונטי.

בנסיבות אלו, אין מקום לקבל את העתירה. מן הידועות היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, לא ידון בעתירה מקום שקיים לעותר סעד חלופי אשר בו יכול הוא לנסות ולקבל את מבוקשו (ראו, בג"צ 4314/06 שיבלי נ' המוסד לביטוח לאומי [סניף עפולה] (טרם פורסם, 6.9.2007)). בית משפט זה אינו יושב גם כערכאת ערעור או בערכאה חלופית לועדת הערר, ואך ברי הוא כי אין בכך שחלק מן העותרים החמיצו את המועד להגיש ערר על פי הוראות הדין כדי לאפשר להם את בירור עניינם בפנינו. מה גם שאף בעניין זה קיים לאותם עותרים סעד חלופי כאמור בדמות פניה לבית המשפט המחוזי.

משכך החלטתנו, אין לנו הצורך לדון בטענתם הנוספת של המשיבים ולבחון האם היה בנסיבות עניין זה מקום לצירוף העותרים יחדיו בעתירה אחת.

לא ראינו גם מקום להעתר לבקשת העותרים להגיב לתגובת המשיב בנסיבות העניין.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.