בג"ץ 4314/06 ראף פאיז שיבלי נ. המוסד לביטוח לאומי [סניף עפולה]

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, המופנית כנגד המשיב, המוסד לביטוח לאומי - סניף עפולה.

2.

העותר, ראף פאיז שיבלי, הינו תושב הכפר שיבלי שבגליל התחתון. לטענתו, מאז שנת 2001 הוא סובל מחוליים שונים המתבטאים בעיקר בבעיות גב חמורות, כאבי ברכיים, תעוקת חזה ובעיות אוזניים. בשל כל אלה פועל העותר בעקביות על מנת שתוכר נכותו על ידי המוסד לביטוח לאומי. הכרה בנכותו נחוצה לעותר, לטענתו, בשל העובדה כי משנת 2001 הוא אינו עובד, וכל מחייתו מבוססת על הקצבה אותה הוא מקבל מדי חודש, בסך של 1,250 ש"ח.

טענתו העיקרית של העותר היא כי פקידי המוסד לביטוח לאומי מתנכלים לו ולא מאפשרים לו לחצות את רף 51 אחוזי הנכות הדרושים על מנת לזכות בקצבת נכות קבועה.

3.

העותר יזם הליכים שונים לבירור טענותיו קודם להגשת עתירה זה. בשנת 2003, הגיש העותר ערעור בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (ב"ל 1658/03) על החלטת וועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי. במסגרת ערעור זה הסכים נציג המוסד לביטוח לאומי להחזיר את עניינו של העותר לוועדה הרפואית לצורך בדיקה מחודשת של מצבו לאור חוות דעת שהגיש לבית הדין מטעמו. בשנת 2004, הגיש העותר ערעור נוסף לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (ב"ל 2925/04). הפעם, קבל העותר על כך שהוועדה הרפואית לעררים, אליה הוחזר המקרה לאור פסק דינו הקודם של בית הדין האזורי לעבודה, התעלמה מהנחיות בית הדין ולא בדקה את נכותו הכללית. כן טען, כי הועדה לא התייחסה לנתונים רבים הקשורים במצבו הרפואי, ובשל כך קבעה לו אחוזי נכות שאינם משקפים את מצבו הרפואי האמיתי. על אף טענות העותר, בית הדין קבע כי הועדה פעלה על פי הוראות פסק הדין, ולא נמצא כל פגם בדרך פעולתה. לפיכך, ערעורו של העותר נדחה. על החלטה זו הגיש העותר בחודש אוגוסט 2005 בקשה לרשות ערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 583/05). בית הדין הארצי קבע כי, למעט טענה אחת, הנוגעת לעניין הפגיעה בשמיעתו של העותר, אין ליתן רשות לערער, וכי לעניין שמיעתו של המערער, ולעניין זה בלבד, נקבע, בהסכמתו של המוסד לביטוח לאומי, כי העניין יוחזר לוועדה הרפואית באותו הרכב, על מנת שתבחן האם בדיקת השמיעה שנערכה לעותר מצביעה על ליקויי שמיעה בגינם יש לקבוע לו דרגת נכות. פסק דינו האמור של בית הדין הארצי ניתן ביום 21.2.2006.

כעת, מוגשת עתירה זו מלפנינו ובה טענות רבות ומגוונות אודות האופן השגוי בו נקבעה נכותו של העורר במסגרת דיוני הועדות הרפואיות של המשיב.

4.

דין העתירה להידחות.

עניינו של העותר נסב על קביעת אחוזי הנכות הראויים כמשקפים את מצבו הרפואי. המסלול לקביעת רמת הנכות הוסדר בדיני הביטוח הלאומי, ובמסלול זה צריכה השאלה להיות מוכרעת. בית משפט זה בשבתו כבג"צ לא ייזקק, דרך כלל, לעתירה שעניינה אמור להתברר במסלול מיוחד שהוסדר לשם כך בדין, בחינת סעד חלופי הנתון לעותר. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר הנושא אמור להיות מובא פעם נוספת בפני הועדה הרפואית לעררים, לצורך קביעה אם יש לעותר נכות בגין ליקויי שמיעה מהם הוא סובל. ברי, כי העותר לא מיצה את הסעד החלופי הנתון בידיו, ודין עתירתו להידחות על הסף מטעם זה (בג"צ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל , תק-על 2006(1) 638, פסקה 11; בג"צ 6163/92

איזנברג נ' שר הבינוי והשיכון , פד"י מז(2) 229, 240).

העתירה נדחית על הסף.